——–
א. כֵּיצַד צוֹלִין אֶת הַפֶּסַח, מְבִיאִין שַׁפּוּד שֶׁל רִמּוֹן, תּוֹחֲבוֹ מִתּוֹךְ פִּיו עַד בֵּית נְקוּבָתוֹ, וְנוֹתֵן אֶת כְּרָעָיו וְאֶת בְּנֵי מֵעָיו לְתוֹכוֹ, דִּבְרֵי רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, כְּמִין בִּשּׁוּל הוּא זֶה, אֶלָּא תוֹלִין חוּצָה לוֹ:
(א) כיצד צולין. שפוד של רמון. ולא שאר עצים דמפקי מיא והוי ליה בשל מבושל במים, ורמון לא מפיק מיא. ובשפוד של מתכת לא, כדלקמן, דחם מקצתו חם כולו ונצלה מחמת שפוד, ורחמנא אמר צלי אש ולא צלי דבר אחר: כמין בישול הוא זה. שמתבשלין בני מעיו לתוכו כבתוך הקדירה: תולין חוצה לו. תוחבן בשפוד למעלה מפיו של טלה והלכה כר' עקיבא:
ב. אֵין צוֹלִין אֶת הַפֶּסַח לֹא עַל הַשַּׁפּוּד וְלֹא עַל הָאַסְכְּלָא. אָמַר רַבִּי צָדוֹק, מַעֲשֵׂה בְּרַבָּן גַּמְלִיאֵל שֶׁאָמַר לְטָבִי עַבְדּוֹ, צֵא וּצְלֵה לָנוּ אֶת הַפֶּסַח עַל הָאַסְכְּלָא. נָגַע בְּחַרְסוֹ שֶׁל תַּנּוּר, יִקְלוֹף אֶת מְקוֹמוֹ. נָטַף מֵרָטְבּוֹ עַל הַחֶרֶס וְחָזַר עָלָיו, יִטּוֹל אֶת מְקוֹמוֹ. נָטַף מֵרָטְבּוֹ עַל הַסֹלֶת, יִקְמוֹץ אֶת מְקוֹמוֹ:
(ב) אמר ר' צדוק וכו'. מתניתין חסורי מחסרא והכי קתני, ואם אסכלה מנוקבת היא כשרה ואמר ר' צדוק וכו'. והלכה כר' צדוק: נגע. הפסח: בחרסו של תנור יקלוף. מן הפסח מקום הנוגע בתנור, שנצלה שם מחום חרס התנור ולא צלי אש הוא: נטף מרטבו על החרס וחזר עליו. שחזר שומן שנתחמם מן החרס ונבלע בפסח: יטול את מקומו. ולא סגי בקליפה אלא בנטילה כעובי אצבע דשומן נבלע בתוכו הרבה, ואותו שומן צלי מן החרס הוא: נטף מרטבו על הסולת. והסולת רותחת דנצלה רוטב מחמת סולת, וההוא רוטב שבתוך הסולת אסור למיכליה דהוי ליה צלי מחמת דבר אחר, הילכך יקמוץ את מקומו וישרוף אותו קומץ כשאר קדשים הפסולים:
ג. סָכוֹ בְשֶׁמֶן תְּרוּמָה, אִם חֲבוּרַת כֹּהֲנִים, יֹאכֵלוּ. אִם יִשְׂרָאֵל, אִם חַי הוּא, יְדִיחֶנּוּ. וְאִם צָלִי הוּא, יִקְלוֹף אֶת הַחִיצוֹן. סָכוֹ בְשֶׁמֶן שֶׁל מַעֲשֵׂר שֵׁנִי, לֹא יַעֲשֶׂנּוּ דָמִים עַל בְּנֵי חֲבוּרָה, שֶׁאֵין פּוֹדִין מַעֲשֵׂר שֵׁנִי בִירוּשָׁלַיִם:
(ג) סכו בשמן תרומה. שמותר לסוך הפסח במי פירות: אם חי ידיחנו. דלא בלע: ואם צלי הוא. בעי קליפה משום דבלע: שאין פודים. מוכרים:
ד. חֲמִשָּׁה דְבָרִים בָּאִין בְּטֻמְאָה וְאֵינָן נֶאֱכָלִין בְּטֻמְאָה, הָעֹמֶר, וּשְׁתֵּי הַלֶּחֶם, וְלֶחֶם הַפָּנִים, וְזִבְחֵי שַׁלְמֵי צִבּוּר, וּשְׁעִירֵי רָאשֵׁי חֳדָשִׁים. הַפֶּסַח שֶׁבָּא בְטֻמְאָה, נֶאֱכָל בְּטֻמְאָה, שֶׁלֹּא בָא מִתְּחִלָּתוֹ אֶלָּא לַאֲכִילָה:
(ד) חמשה דברים. אין לך בצבור קרבן נאכל אלא אלו, וקרבן צבור דוחה את הטומאה דילפינן מפסח דכתיב ביה במועדו, ודוחה את הטומאה כשרוב הקהל טמאים, דהכי אמרינן איש כי יהיה טמא וגו', יחיד נדחה ואין צבור נדחין, ובקרבנות צבור כתיב (במדבר כט) אלה תעשו לה' במועדיכם כמו שנאמר בפסח במועדו, ואשמועינן מתניתין דאע"ג דקרבין בטומאה לאפוקי צבור ידי חובתן, אין נאכלין בטומאה. והא דתני חמשה דברים, ולא תני קרבנות צבור כו', מנינא למעוטי חגיגת הרגלים כולם, דדמו לקרבן צבור משום דאתו בכנופיא באסיפת חברים לרגל ואינם דוחים את הטומאה כדרך שאין דוחים את השבת: זבחי שלמי צבור. כבשי עצרת, שאין שלמים אחרים לצבור: ושעירי ראשי חדשים. ולא תני שעירי רגלים, דכיון דאשמועינן זבחי שלמי צבור שהם מיני דמים ואין נאכלין בטומאה הוא הדין לכל שאר מיני דמים, ולא אצטריך למיתני שעירי ראשי חדשים אלא משום דלא כתיב בהו מועד וסלקא דעתך אמינא לא לדחו את הטומאה דהא כל קרבנות צבור ממועד נפקא לן דכתיב בכולהו אלה תעשו לה' במועדיכם: שלא בא מתחלתו אלא לאכילה. שכשנצטוה עיקר מצות פסח לאכילה נצטוה דכתיב (שמות יב) לפי אכלו, וכי שרייה רחמנא לאתויי בטומאה, מאיש נדחה ואין צבור נדחין, אדעתא למיכליה שרייה:
ה. נִטְמָא הַבָּשָׂר וְהַחֵלֶב קַיָם, אֵינוֹ זוֹרֵק אֶת הַדָּם. נִטְמָא הַחֵלֶב וְהַבָּשָׂר קַיָּם, זוֹרֵק אֶת הַדָּם. וּבַמֻּקְדָּשִׁין אֵינוֹ כֵן, אֶלָּא אַף עַל פִּי שֶׁנִּטְמָא הַבָּשָר וְהַחֵלֶב קַיָּם, זוֹרֵק אֶת הַדָּם:
(ה) נטמא בשר וחלב קיים אינו זורק את הדם. דעיקר פסח לאכילת אדם אתי: ובמוקדשים אינו כן. שאפילו נטמא בשר וחלב קיים זורק את הדם:
ו. נִטְמָא הַקָּהָל אוֹ רֻבּוֹ, אוֹ שֶׁהָיוּ הַכֹּהֲנִים טְמֵאִים וְהַקָּהָל טְהוֹרִים, יֵעָשֶׂה בְטֻמְאָה. נִטְמָא מִעוּט הַקָּהָל, הַטְּהוֹרִין עוֹשִׂין אֶת הָרִאשׁוֹן, וְהַטְּמֵאִין עוֹשִׂין אֶת הַשֵּׁנִי:
(ו) נטמא הקהל. בטומאת מת, שאין פסח נדחה מפני הטומאה אלא מטומאת מת: יעשה בטומאה. ואפילו טמאים יחידים, דהא [פסח] דטהורים גופייהו בטומאה אתו משום כהנים, שאין קרבן צבור הבא בטומאה חלוק, מאחר שקרבן רובם בא בטומאה אף היחידים עושים בטומאה:
ז. הַפֶסַח שֶׁנִּזְרַק דָּמוֹ, וְאַחַר כָּךְ נוֹדַע שֶׁהוּא טָמֵא, הַצִיץ מְרַצֶה. נִטְמָא הַגּוּף, אֵין הַצִיץ מְרַצֶה, מִפְּנֵי שֶׁאָמְרוּ, הַנָּזִיר וְעוֹשֶׂה פֶסַח, הַצִיץ מְרַצֶה עַל טֻּמְאַת הַדָּם, וְאֵין הַצִיץ מְרַצֶה עַל טֻּמְאַת הַגּוּף. נִטְמָא טֻמְאַת הַתְּהוֹם, הַצִיץ מְרַצֶה:
(ז) ואחר כך נודע שהוא טמא. הפסח או הדם: הציץ מרצה. ופטור מפסח שני: נטמא. בעליו טומאת הגוף במת: אין הציץ מרצה. וחייב בפסח שני, דהא בשעת זריקה לאו בר מעבד פסח הוא, דרחמנא דחייה: הנזיר. דכתיב (במדבר ו) וכי ימות מת עליו [וגו'] והימים הראשונים יפלו, דאם נטמא במת קודם הבאת קרבנותיו סותר: הציץ מרצה על טומאת הדם. ותגלחתו כשרה ומותר לשתות יין וליטמא למתים: ואין הציץ מרצה על טומאת הגוף. ואם [טמא] בשעת הבאת קרבנותיו סותר הכל: נטמא גופו בטומאת התהום. כל טומאת מת שלא ידע בה אדם קודם לכן נקראת טומאת התהום: הציץ מרצה. דהלכה למשה מסיני שהותר טומאת התהום להם, כיון שלא הכיר בה אדם בטומאה זו מעולם, ואם נודע לו בטומאה זו אחר שהקריב פסחו אין צריך לעשות פסח שני. וכן נזיר שנודע לו בטומאת התהום לאחר שהביא קרבנותיו אין צריך להביא קרבן טומאה. ולא אמרו טומאת התהום אלא בטומאת מת בלבד:
ח. נִטְמָא שָׁלֵם אוֹ רֻבּוֹ, שׂוֹרְפִין אוֹתוֹ לִפְנֵי הַבִּירָה מֵעֲצֵי הַמַּעֲרָכָה. נִטְמָא מִעוּטוֹ, וְהַנּוֹתָר, שׂוֹרְפִין אוֹתוֹ בְחַצְרוֹתֵיהֶן אוֹ עַל גַּגּוֹתֵיהֶן מֵעֲצֵי עַצְמָן. הַצַיְקָנִין שׂוֹרְפִין אוֹתוֹ לִפְנֵי הַבִּירָה בִּשְׁבִיל לֵהָנוֹת מֵעֲצֵי הַמַּעֲרָכָה:
(ח) לפני הבירה. כל המקדש כולו קרוי בירה. ושורפין אותו שם כדי לביישן שיזהרו שלא יבואו עוד לידי טומאה: מעצי המערכה. שלא לבייש את מי שאין לו עצים: נטמא מיעוטו. וכן נותר של פסח טהור: הציקנין. העצרנין. צרי עין שורפין אותו מיעוט שנטמא, והנותר מפסח טהור, לפני הבירה:
ט. הַפֶסַח שֶׁיָּצָא אוֹ שֶׁנִּטְמָא, יִשָּׂרֵף מִיָּד. נִטְמְאוּ הַבְּעָלִים אוֹ שֶׁמֵּתוּ, תְּעֻבַּר צוּרָתוֹ וְיִשָּׂרֵף בְּשִׁשָּׁה עָשָׂר. רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן בְּרוֹקָה אוֹמֵר, אַף זֶה יִשָּׂרֵף מִיָּד, לְפִי שֶׁאֵין לוֹ אוֹכְלִין:
(ט) הפסח שיצא. חוץ לחומה: ישרף מיד. בארבעה עשר, ולא צריך לאשהויי עד הבוקר של חמשה עשר כדי שתעובר צורתו דהיינו שיבא לידי נותר. ומיהו ביום טוב לא מצי שריף ליה דאין שורפין קדשים ביום טוב: נטמאו בעלים או שמתו. אין פסולו בגופו אלא מחמת דבר אחר: תעובר צורתו. ימתין עד שיבא לידי נותר ואחר כך ישרפנו: אף זה ישרף מיד. ר' יוחנן בן ברוקא לא פליג אתנא קמא אלא כשנטמאו הבעלים או מתו קודם זריקת הדם דלא איחזי בשר באכילה והוה ליה כפסולו בגופו. ואין הלכה כר' יוחנן בן ברוקא:
י. הָעֲצָמוֹת, וְהַגִּידִין, וְהַנּוֹתָר, יִשָּׂרְפוּ בְשִׁשָּׁה עָשָׂר. חָל שִׁשָּׁה עָשָׂר לִהְיוֹת בַּשַּׁבָּת, יִשָּׂרְפוּ בְּשִׁבְעָה עָשָׂר, לְפִי שֶׁאֵינָן דּוֹחִין לֹא אֶת הַשַּׁבָּת וְלֹא אֶת יוֹם טוֹב:
(י) העצמות. שאינו יכול לשברן מפני שנאסרה שבירת עצם, ונותר בהן מוח וטעון שריפה: והגידין. שהן אסורין באכילה ואין חייבין עליהן מן התורה, כגון שומנו של גיד הנשה שהוא מותר אלא שישראל קדושים נהגו בו איסור. אי נמי, הגיד החיצון הסמוך לבשר שהוא אסור ואין חייבין עליו. ומן התורה הוי נותר. ולאכלו אי אפשר דרבנן אסרוהו: והנותר. בשר פסח שנתעצלו באכילתו ונתותר: בששה עשר. שהוא חולו של מועד. אע"פ שנפסל בבוקר ראשון, אין רשאי לשרפו ביום טוב, דשריפת קדשים עשה, ויום טוב עשה ולא תעשה ואין עשה דוחה את לא תעשה ועשה:
יא. כָּל הַנֶּאֱכָל בְּשׁוֹר הַגָּדוֹל, יֵאָכֵל בִּגְדִי הָרַךְ, וְרָאשֵׁי כְנָפַיִם וְהַסְחוּסִים. הַשּׁוֹבֵר אֶת הָעֶצֶם בַּפֶּסַח הַטָּהוֹר, הֲרֵי זֶה לוֹקֶה אַרְבָּעִים. אֲבָל הַמּוֹתִיר בַּטָּהוֹר וְהַשּׁוֹבֵר בַּטָּמֵא, אֵינוֹ לוֹקֶה אֶת הָאַרְבָּעִים:
(יא) כל הנאכל בשור הגדול. שכבר הוקשה כל העתיד להקשות בו: יאכל בגדי הרך. ראוי לאכילה בפסח בן שמונה ימים אבל מה שאין נאכל בשור הגדול אין נמנין עליו בפסח אע"פ שעכשיו הוא רך, הואיל וסופו להקשות: וראשי כנפים והסחוחים. הכי קאמר, ומהו הנאכל בשור הגדול, ראשי כנפים, הסחוס שקורין טנרו"ס בלע"ז שבראש כף הכתף ושאר סחוסים כגון תנוך האוזן וסחוסי החזה והצלעות הקטנות שבסוף השדרה, הואיל ובשור הגדול נאכלים על ידי שליקה, יאכלו בגדי הרך, צלי: אבל המותיר בטהור וכו'. דכתיב (שמות יב) לא תותירו ממנו עד הבוקר והנותר ממנו עד בוקר באש תשרופו, בא הכתוב ליתן עשה אחר לא תעשה, לומר, אם עברת על לאו, קיים עשה שבו ואינך לוקה. אי נמי, דהוי לאו שאין בו מעשה, וכל לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו: והשובר בטמא וכו'. דכתיב (שם) ועצם לא תשברו בו, בכשר מוזהר על שבירת עצם, ואינו מוזהר על שבירת עצם בפסול:
יב. אֵבֶר שֶׁיָּצָא מִקְצָתוֹ, חוֹתֵךְ עַד שֶׁמַּגִּיעַ לָעֶצֶם, וְקוֹלֵף עַד שֶׁמַּגִּיעַ לַפֶּרֶק, וְחוֹתֵךְ. וּבַמֻּקְדָּשִׁין קוֹצֵץ בַּקּוֹפִיץ, שֶׁאֵין בּוֹ מִשּׁוּם שְׁבִירַת הָעֶצֶם. מִן הָאֲגַף וְלִפְנִים כְּלִפְנִים, מִן הָאֲגַף וְלַחוּץ כְּלַחוּץ. הַחַלּוֹנוֹת, וְעוֹבִי הַחוֹמָה, כְּלִפְנִים:
(יב) אבר. מן הפסח: שיצא מקצתו. חוץ למחיצתו. וצריך לחתוך את היוצא, דכתיב (שמות כב) ובשר בשדה טריפה לא תאכלו, ודרשינן ביה, כל בשר שיצא בשדה כלומר שיצא חוץ למחיצתו, כגון קדשי קדשים שיצאו חוץ לעזרה וקדשים קלים שיצאו חוץ לירושלים, אותו בשר היוצא, טריפה הוא ולא תאכלו: חותך. את הבשר היוצא סביב עד שמגיע לעצם: וקולף. את הבשר שלא יצא לחוץ עד שמגיע לפרק שמתחברים שם שני עצמות, ואוכל את הבשר שקלף שהרי לא יצא, וחותך את הפרק ומשליך כל העצם שיצא מקצתו: ובמוקדשים. בשאר קדשים חוץ מן הפסח: קוצץ בקופיץ. אותו מקצת האבר שיצא. ובפסח אינו יכול לעשות כן מפני שהוא מוזהר על שבירת עצם: מן האגף ולפנים כלפנים. אגף קרי כל מקום הגפת הדלתות שהוא חופף ונוקש שם כשסוגרים (דהיינו משפת הפנימית של עובי הפתח עד מקום הנקישה. מן האגף ולפנים), דהיינו תוך העיר ממש, כלפנים, ואוכלים שם קדשים קלים: מן האגף ולחוץ. דהיינו ממקום הנקישה ולחוץ כלחוץ: החלונות. שבחומת ירושלים ועובי ראש החומה בגנה, כלפנים:
יג. שְׁתֵּי חֲבוּרוֹת שֶׁהָיוּ אוֹכְלוֹת בְּבַיִת אֶחָד, אֵלּוּ הוֹפְכִין אֶת פְּנֵיהֶם הֵילָךְ וְאוֹכְלִין, וְאֵלּוּ הוֹפְכִין אֶת פְּנֵיהֶם הֵילָךְ וְאוֹכְלִין, וְהַמֵּחַם בָּאֶמְצַע. וּכְשֶׁהַשַּׁמָּשׁ עוֹמֵד לִמְזוֹג, קוֹפֵץ אֶת פִּיו וּמַחֲזִיר אֶת פָּנָיו עַד שֶׁמַּגִּיעַ אֵצֶל חֲבוּרָתוֹ וְאוֹכֵל. וְהַכַּלָּה, הוֹפֶכֶת פָּנֶיהָ וְאוֹכֶלֶת:
(יג) שתי חבורות שהיו אוכלות. פסח אחד: אלו הופכים פניהם הילך ואלו הופכים פניהם הילך. ואפילו נראים כשתי חבורות על פסח אחד לא אכפת לן, דרחמנא אמר (שם יב) על הבתים אשר יאכלו אותו, דמשמע שני בני אדם אוכלין פסח אחד בשני בתים דכתיב יאכלו [שנים], אותו חד פסח, [בתים] שנים. אבל אדם אחד אינו אוכל בשני מקומות, ולהכי מוקי בבית אחד יאכל, שאין אחד אוכל בשני בתים. ושתי חבורות ההופכות פניהם כשני בתים דמי: והמיחם. שמחממין בו את החמין שמוזגים בו היין, רשאי ליתן באמצע כדי שיהא נוח לשתיהן למזוג לכאן ולכאן. ואע"פ שמפסיק בין החבורות, לא אכפת לן: וכשהשמש. המשמש לשתיהן עומד מחבורה אחת שהתחיל לאכול הפסח עמה ומוזג לחבורה האחרת: קופץ את פיו. סוגר ובולם את פיו ומחזיר את פניו לצד חבורתו, שלא יחשדוהו שהוא אוכל עם החבורה האחרת, דאין אדם אוכל בשתי חבורות כדאמרן: והכלה שהיא בושה, רשאה להפוך פניה לצד אחר ולאכול, דפסח נאכל בשתי חבורות:
——–
לעילוי נשמת ולזכות כל עם ישראל החיים והמתים
האתר כולו מוקדש לעילוי לנשמת כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולזכות כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולרפואת כל חולי עם ישראל בנפש בגוף ובנשמה. לייחדא קודשא בריך הוא ושכינתא על ידי ההוא טמיר ונעלם בשם כל ישראל, לעשות נחת להשם יתברך ולהמשיך רחמים וחסדים על כל העולם, לבירור עץ הדעת טוב ורע ולתיקון הדעת של כל בר ישראל, ולקרב את ביאת מלך המשיח צדקנו.
בפרט לזכות נשמות משה בן יוכבד רבנו עליו השלום רבן של כל ישראל, רבי שמעון בן יוחאי מגלה תורת הנסתר בעולם, רבי יצחק לוריא אשכנזי בן שלמה עטרת ראשינו, רבי ישראל הבעל שם טוב בן אליעזר מגלה תורת החסידות בעולם, רבנו נחמן בן פייגא אור האורות, רבי חיים בן יוסף ויטאל תלמיד רבנו האר"י, וכל הצדיקים והחסידים, הצדיקות והחסידות, האבות הקדושים והאמהות הקדושות, דוד המלך וכל יוצאי חלציו וכל אחד ואחד מישראל בכל מקום שהוא חי או מת.
ותיקון של כל ישראל החיים והמתים, ולפדיון של כל ישראל החיים והמתים מכל דין וייסורים שיש עליהם.
בס"ד – כל הזכויות שמורות (c) ל ר' פנחס ראובן שליט"א ול ר' שגיב מחפוד שליט"א
ול- J. Alan Groves Center – תחת תנאי רשיון CC-2.5
לפי רישיון Creative Commons-CC-2.5