——–
א. וְאֵלּוּ הֵן הַנִּשְׂרָפִין, הַבָּא עַל אִשָּׁה וּבִתָּהּ, וּבַת כֹּהֵן שֶׁזִּנְּתָה. יֵשׁ בִּכְלָל אִשָּׁה וּבִתָּה, בִּתּוֹ, וּבַת בִּתּוֹ, וּבַת בְּנוֹ, וּבַת אִשְׁתּוֹ, וּבַת בִּתָּהּ, וּבַת בְּנָהּ, (חֲמוֹתוֹ, וְאֵם חֲמוֹתוֹ, וְאֵם חָמִיו). וְאֵלּוּ הֵן הַנֶּהֱרָגִים, הָרוֹצֵחַ וְאַנְשֵׁי עִיר הַנִּדָּחַת. רוֹצֵחַ שֶׁהִכָּה אֶת רֵעֵהוּ בָאֶבֶן אוֹ בַבַּרְזֶל, וְכָבַשׁ עָלָיו לְתוֹךְ הַמַּיִם אוֹ לְתוֹךְ הָאוּר וְאֵינוֹ יָכוֹל לַעֲלוֹת מִשָּׁם, וָמֵת, חַיָּב. דְּחָפוֹ לְתוֹךְ הַמַּיִם אוֹ לְתוֹךְ הָאוּר וְיָכוֹל לַעֲלוֹת מִשָּׁם, וָמֵת, פָּטוּר. שִׁסָה בוֹ אֶת הַכֶּלֶב, שִׁסָה בוֹ אֶת הַנָּחָשׁ, פָּטוּר. הִשִּׁיךְ בּוֹ אֶת הַנָּחָשׁ, רַבִּי יְהוּדָה מְחַיֵּב, וַחֲכָמִים פּוֹטְרִים. הַמַּכֶּה אֶת חֲבֵרוֹ בֵּין בָּאֶבֶן בֵּין בָּאֶגְרוֹף וַאֲמָדוּהוּ לְמִיתָה, וְהוּקַל מִמַּה שֶּׁהָיָה וּלְאַחַר מִכָּאן הִכְבִּיד וָמֵת, חַיָּב. רַבִּי נְחֶמְיָה אוֹמֵר, פָּטוּר, שֶׁרַגְלַיִם לַדָּבָר:
(א) ואלו הן הנשרפין. הבא על אשה ובתה. על אשה שכבר נשא בתה. דהיינו חמותו: ובת כהן. וכן בת כהן שזנתה. היא בשרפה: יש בכלל אשה ובתה. כלומר באשה ובתה כתיבה שריפה בהדיא (ויקרא כ) ואיש אשר יקח את אשה ואת אמה וגו' באש ישרפו. ומינה ילפינן כולהו הנך נמי דאיתנהו בשרפה: בתו. מאנוסתו דלאו בת אשתו היא דלחייב עליה משום בת אשתו. דהא לאו בת אשתו היא: בת בתו ובת בנו. שהיו לו מאנוסתו: בת אשתו. בין שהיא בתו. בין שהיא חורגתו: וחמותו. אף על גב דתנא לה רישא בהדיא הבא על אשה שנשא בתה. ולא מדרשא אתיא. איידי דתני בהך כללא אם חמותו ואם חמיו דאתיא מדרשא. תני נמי אגב ריהטא חמותו בהדייהו: כבש עליו. אחז ראשו של חברו ותקפו בתוך המי' שלא יוכל להרים ראשו: שיסה. גירה: השיך. שאחז הנחש בידו והוליכו והגיע שיני הנחש לגוף של חבירו: ר' יהודה מחייב. דסבר ארס נחש בשיניו עומד ומכיון שהגיע שיני הנחש בבשרו של חברו הוי כאילו הרגו וחייב: וחכמים פוטרים. דקא סברי ארס נחש מעצמו הוא מקיא הלכך לאו איהו קטליה אלא גרמא בעלמא הוא ופטור. והלכה כחכמים: ואמדוהו למיתה. אבל אמדוהו תחלה לחיים אפילו לרבנן פטור: והוקל ממה שהיה. וחזרו ואמדוהו לחיים: שרגלים לדבר. שלא מת מחמת מכה זו:
ב. נִתְכַּוֵּן לַהֲרוֹג אֶת הַבְּהֵמָה וְהָרַג אֶת הָאָדָם, לַנָּכְרִי וְהָרַג אֶת יִשְׂרָאֵל, לַנְּפָלִים, וְהָרַג בֶּן קַיָּמָא, פָּטוּר. נִתְכַּוֵּן לְהַכּוֹתוֹ עַל מָתְנָיו וְלֹא הָיָה בָהּ כְּדֵי לְהָמִית עַל מָתְנָיו וְהָלְכָה לָהּ עַל לִבּוֹ וְהָיָה בָהּ כְּדֵי לְהָמִית עַל לִבּוֹ, וָמֵת, פָּטוּר. נִתְכַּוֵּן לְהַכּוֹתוֹ עַל לִבּוֹ וְהָיָה בָהּ כְּדֵי לְהָמִית עַל לִבּוֹ וְהָלְכָה לָהּ עַל מָתְנָיו וְלֹא הָיָה בָהּ כְּדֵי לְהָמִית עַל מָתְנָיו, וָמֵת, פָּטוּר. נִתְכַּוֵּן לְהַכּוֹת אֶת הַגָּדוֹל וְלֹא הָיָה בָהּ כְּדֵי לְהָמִית הַגָּדוֹל וְהָלְכָה לָהּ עַל הַקָּטָן וְהָיָה בָהּ כְּדֵי לְהָמִית אֶת הַקָּטָן, וָמֵת, פָּטוּר. נִתְכַּוֵּן לְהַכּוֹת אֶת הַקָּטָן וְהָיָה בָהּ כְּדֵי לְהָמִית אֶת הַקָּטָן וְהָלְכָה לָהּ עַל הַגָּדוֹל וְלֹא הָיָה בָהּ כְּדֵי לְהָמִית אֶת הַגָּדוֹל, וָמֵת, פָּטוּר. אֲבָל נִתְכַּוֵּן לְהַכּוֹת עַל מָתְנָיו וְהָיָה בָהּ כְּדֵי לְהָמִית עַל מָתְנָיו וְהָלְכָה לָהּ עַל לִבּוֹ, וָמֵת, חַיָּב. נִתְכַּוֵּן לְהַכּוֹת אֶת הַגָּדוֹל וְהָיָה בָהּ כְּדֵי לְהָמִית אֶת הַגָּדוֹל וְהָלְכָה לָהּ עַל הַקָּטָן, וָמֵת, חַיָּב. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, אֲפִלּוּ נִתְכַּוֵּן לַהֲרוֹג אֶת זֶה וְהָרַג אֶת זֶה, פָּטוּר:
(ב) והיה בה כדי להמית על לבו ומת פטור. דתרתי בעינן שיהא מתכוון למכת מיתה וגם שיכנו מכה מיתה: ר"ש אומר אפילו נתכוון להרוג את זה. לאו אסיפא דמלתא דת"ק קאי אהא דקאמר ת"ק נתכוון להכות את הגדול והיה בה כדי להמית את הגדול והלכה על הקטן ומת חייב דאי אהא קאי ר"ש פוטר מבעי ליה ול"ל למיהדר ולפרושי אפילו נתכוין להרוג את זה והרג את זה הא בפירוש אמרו ת"ק ומאי אפילו אלא ר"ש ארישא קאי נתכוון להרוג את הבהמה והרג את האדם פטור הא נתכוון להרוג את האדם והרג אדם אחר חייב. ועלה קאמר ר"ש אפילו נתכוון להרג את זה והרג את זה פטור. והלכה כר"ש:
ג. רוֹצֵחַ שֶׁנִּתְעָרֵב בַּאֲחֵרִים, כֻּלָּן פְּטוּרִין. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, כּוֹנְסִין אוֹתָן לַכִּפָּה. כָּל חַיָּבֵי מִיתוֹת שֶׁנִּתְעָרְבוּ זֶה בָזֶה, נִדּוֹנִין בַּקַּלָּה. הַנִּסְקָלִין בַּנִּשְׂרָפִין, רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, נִדּוֹנִין בִּסְקִילָה, שֶׁהַשְּׂרֵפָה חֲמוּרָה. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, נִדּוֹנִין בִּשְׂרֵפָה, שֶׁהַסְקִילָה חֲמוּרָה. אָמַר לָהֶן רַבִּי שִׁמְעוֹן, אִלּוּ לֹא הָיְתָה שְׂרֵפָה חֲמוּרָה, לֹא נִתְּנָה לְבַת כֹּהֵן שֶׁזִּנְּתָה. אָמְרוּ לוֹ, אִלּוּ לֹא הָיְתָה סְקִילָה חֲמוּרָה, לֹא נִתְּנָה לַמְגַדֵּף וְלָעוֹבֵד עֲבוֹדָה זָרָה. הַנֶּהֱרָגִין בַּנֶּחֱנָקִין, רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, בַּסַיִף. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, בַּחֶנֶק:
(ג) רוצח שנתערב באחרים. כגון שנים שהיו עומדים ויצא חץ מביניהם והרג. שניהם פטורים ואפילו אחד משניהם מוחזק בחסידות. ובידוע שהוא לא זרק החץ. אפ"ה לא מחייבין ליה לאידך בחזקה זו: רבי יהודה אומר כונסין אותן לכיפה. מתניתין חסורי מחסרא והכי קתני ושור שנגמר דינו שנתערב בשוורים אחרים. סוקלים אותם דהא על כרחך כלהו אסורים בהנאה ואפילו הן אלף מפני זה המעורב בהן. הלכך סוקלין את כולם כדי שתתקיים מצות סקילה במחוייב בה. [רי"א] כונסין אותן לכיפה. ואין צריך לסקלן אלא כונסין אותם לחדר. והן מתים ברעב. ואין הלכה כר"י: ר"ש אומר בסייף. שהחנק חמור וחכ"א בחנק. שהסייף חמור:
ד. מִי שֶׁנִּתְחַיֵּב בִּשְׁתֵּי מִיתוֹת בֵּית דִּין, נִדּוֹן בַּחֲמוּרָה. עָבַר עֲבֵרָה שֶׁיֵּשׁ בָּהּ שְׁתֵּי מִיתוֹת, נִדּוֹן בַּחֲמוּרָה. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, נִדּוֹן בְּזִקָּה הָרִאשׁוֹנָה שֶׁבָּאָה עָלָיו:
(ד) מי שנתחייב שתי מיתות. כגון שעבר עבירה קלה. ונגמר דינו לעבירה קלה וחזר ועבר עבירה חמורה. סלקא דעתך אמינא כיון דנגמר דינו לעבירה קלה. האי גברא קטילא הוא קמ"ל: עבר עבירה שיש בה שתי מיתות. כגון חמותה. והיא אשת איש: נידון בחמורה. בשריפה. מפני שהיא חמותו ולא באשת איש שהיא בחנק: נדון בזיקה הראשונה. באותו איסור שהוזקק תחלה להזהר ולפרוש ממנו הוא נדון אבל לא באסור הבא עליו אחרון ואף על פי שהוא חמור דקסבר ר' יוסי אין איסור חל על איסור ואפילו חמור על הקל ואם נשא בת אלמנה שהיתה תחלה חמותו כשהיתה פנויה ואחר כך נשאת נדון בשריפה ואם היתה אשת איש ואחר כך נעשית חמותו נדון בחנק כמיתה של א"א שהיתה תחלה ואין הלכה כר' יוסי:
ה. מִי שֶׁלָּקָה וְשָׁנָה, בֵּית דִּין מַכְנִיסִים אוֹתוֹ לַכִּפָּה וּמַאֲכִילִין אוֹתוֹ שְׂעוֹרִין עַד שֶׁכְּרֵסוֹ מִתְבַּקַּעַת. הַהוֹרֵג נֶפֶשׁ שֶׁלֹּא בְעֵדִים, מַכְנִיסִין אוֹתוֹ לַכִּפָּה וּמַאֲכִילִין אוֹתוֹ לֶחֶם צַר וּמַיִם לַחַץ:
(ה) מי שלקה ושנה. שלקה שני פעמים על עבירה שחייבים עליה כרת שכל חייבי כריתות לוקים כשיחזור ויעשה אותה עבירה עצמה פעם שלישית: מכניסין אותו לכיפה. מקום כשיעור קומת אדם ולא יותר ומאכילין אותו תחלה לחם צר ומים לחץ עד שיוקטנו בני מעיו. והדר מאכילין אותו שעורים שנופחות במעיו עד שכריסו נבקעת: שלא בעדים. שלא בעדות שיהיה מחויב עליה מיתה ומכל מקום ידוע לבית דין שהדבר אמת שבודאי הרג אלא שהוכחשו העדים בבדיקות או שלא היתה שם התראה מספקת: ומאכילין אותו לחם צר ומים לחץ. תחלה ואחר כך מאכילין אותו שעורים עד שכריסו נבקעת והיינו רישא ומה שחסר זה גלה זה:
ו. הַגּוֹנֵב אֶת הַקַּסְוָה וְהַמְקַלֵּל בַּקּוֹסֵם וְהַבּוֹעֵל אֲרַמִּית, קַנָּאִין פּוֹגְעִין בּוֹ. כֹּהֵן שֶׁשִּׁמֵּשׁ בְּטֻמְאָה, אֵין אֶחָיו הַכֹּהֲנִים מְבִיאִין אוֹתוֹ לְבֵית דִּין, אֶלָּא פִרְחֵי כְהֻנָּה מוֹצִיאִין אוֹתוֹ חוּץ לָעֲזָרָה וּמַפְצִיעִין אֶת מוֹחוֹ בִּגְזִירִין. זָר שֶׁשִּׁמֵּשׁ בַּמִּקְדָּשׁ, רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, בְּחֶנֶק. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, בִּידֵי שָׁמָיִם:
(ו) הגונב את הקסוה. אחד מכלי שרת מלשון קשות הנסך (במדבר ד): והמקלל בקוסם. המברך את השם בשם עבודת כוכבים: והבועל ארמית. עובדת כוכבים: קנאים פוגעים בו. המקנאים קנאתו של מקום הורגים אותו והוא שתהיה העובדת כוכבים בת עו"ג. ובשעת מעשה. ובפני עשרה מישראל ואם חסר אחד מן התנאים האלו. אסור להרגו אבל ענשו מפורש על פי נביא יכרת ה' לאיש אשר יעשנה. ומלקין אותו ד' מלקיות מדברי סופרים משום נדה. משום שפחה משום עובדת כוכבים משום זונה: פרחי כהונה. בחורים שמתחיל שער זקנם לפרוח בהם: בגזירין. בקעיות של עצים: ר"ע אומר בחנק. נאמר כאן (במדבר א) והזר הקרב יומת. ונאמר להלן (דברים יג) והנביא ההוא או חולם החלום ההוא יומת. מה להלן בחנק אף כאן בחנק: וחכ"א בידי שמים. נאמר כאן יומת. ונאמר להלן (במדבר יז) כל הקרב הקרב אל משכן ה' ימות. מה להלן בידי שמים אף כאן בידי שמים והלכה כחכמים. ומיתה בידי שמים הוא פחות מן הכרת. שהכרת יש עליו עונש לאחר מיתה אם לא עשה תשובה כראוי. ומיתה בידי שמים אין לאחר מיתה עליו כלום. ורש"י כתב בפ' במה מדליקין (דף כה) דמיתה בידי שמים ימיו נקצרים. ואינו הולך ערירי. כרת אית ביה תרתי ימיו נכרתים. והולך ערירי. ומחוייבי מיתה בידי שמים שעל עסקי מקדש וקדשים הם אחד עשר. ואלו הן האוכל טבל. וכהן טמא שאכל תרומה טהורה. וזר שאכל תרומה. וזר. וטמא וטבול יום ששמשו. ומחוסר כפורים ומחוסר בגדים ושלא קדש ידים ורגלים. ושתויי יין ופרועי ראש. קצת מהם נאמר מיתה בהם בפירוש וקצתם למדום רבותינו מפי הקבלה בג"ש ובהיקש:
——–
לעילוי נשמת ולזכות כל עם ישראל החיים והמתים
האתר כולו מוקדש לעילוי לנשמת כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולזכות כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולרפואת כל חולי עם ישראל בנפש בגוף ובנשמה. לייחדא קודשא בריך הוא ושכינתא על ידי ההוא טמיר ונעלם בשם כל ישראל, לעשות נחת להשם יתברך ולהמשיך רחמים וחסדים על כל העולם, לבירור עץ הדעת טוב ורע ולתיקון הדעת של כל בר ישראל, ולקרב את ביאת מלך המשיח צדקנו.
בפרט לזכות נשמות משה בן יוכבד רבנו עליו השלום רבן של כל ישראל, רבי שמעון בן יוחאי מגלה תורת הנסתר בעולם, רבי יצחק לוריא אשכנזי בן שלמה עטרת ראשינו, רבי ישראל הבעל שם טוב בן אליעזר מגלה תורת החסידות בעולם, רבנו נחמן בן פייגא אור האורות, רבי חיים בן יוסף ויטאל תלמיד רבנו האר"י, וכל הצדיקים והחסידים, הצדיקות והחסידות, האבות הקדושים והאמהות הקדושות, דוד המלך וכל יוצאי חלציו וכל אחד ואחד מישראל בכל מקום שהוא חי או מת.
ותיקון של כל ישראל החיים והמתים, ולפדיון של כל ישראל החיים והמתים מכל דין וייסורים שיש עליהם.
בס"ד – כל הזכויות שמורות (c) ל ר' פנחס ראובן שליט"א ול ר' שגיב מחפוד שליט"א
ול- J. Alan Groves Center – תחת תנאי רשיון CC-2.5
לפי רישיון Creative Commons-CC-2.5