——–
א. הַפּוֹרֵחַ מִן הַטָּמֵא, טָהוֹר. חָזְרוּ בוֹ רָאשֵׁי אֵבָרִים, טָמֵא, עַד שֶׁתִּתְמַעֵט בַּהַרְתּוֹ מִכַּגְּרִיס. מִן הַטָּהוֹר, טָמֵא. חָזְרוּ בוֹ רָאשֵׁי אֵבָרִים, טָמֵא, עַד שֶׁתַּחֲזוֹר בַּהַרְתּוֹ לִכְמוֹת שֶׁהָיְתָה:
(א) הפורח מן הטמא טהור. טמא שנחלט באחד מן הנגעים ואחר כך פרחה בכולו, טהור: חזרו בו ראשי אברים. אם לאחר הפריחה חזרו ונתגלו אפילו ראשי אברים בלבד: טמא. דכתיב (שם) וביום הראות בו בשר חי יטמא והוא שייראו כעדשה: עד שתתמעט בהרתו מכגריס. שילך כל הנגע ולא ישתייר בו כגריס: מטהור טמא. טהור שפרחה צרעת בכולו. כגון שהחליטו בשער לבן או במחיה ונשר שער לבן או נתכסית המחיה ופטרו, אי נמי הסגירו בבהרת כגריס ועמד בעיניו שני שבועות ופטרו, בכל הני אם אחר פטורו פרחה בכולו, טמא: עד שתחזור לכמות שהיתה. דאם נשתייר מן הפריחה כל שהוא סמוך לאום, טמא משום פשיון. והא דתנן בסמוך שמא הלכה מחיה ואחר כך פרחה בכולו, טהור, ותנן נמי בהרת ובה שער לבן פרחה בכולו אע"פ שהשער לבן במקומו, טהור, ומשמע וכל שכן אם אינו במקומו שהוא טהור, התם מיירי שלא פטרו הכהן עדיין כשפרחה בכולו, והכא מיירי כשפטרו ואחר כך פרחה בכולו:
ב. בַּהֶרֶת כַּגְּרִיס וּבָהּ מִחְיָה כָּעֲדָשָׁה, פָּרְחָה בְּכֻלּוֹ וְאַחַר כָּךְ הָלְכָה לָהּ הַמִּחְיָה, אוֹ שֶׁהָלְכָה לָהּ הַמִּחְיָה וְאַחַר כָּךְ פָּרְחָה בְּכֻלּוֹ, טָהוֹר. נוֹלְדָה לוֹ מִחְיָה, טָמֵא. נוֹלַד לוֹ שֵׂעָר לָבָן, רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ מְטַמֵּא, וַחֲכָמִים מְטַהֲרִין:
(ב) ואחר כך הלכה לה המחיה. שפשה הנגע עליה. אבל בשעת הפריחה לא הלכה לה מחיה עד אחר כך. [אבל לא נתכסית המחיה], אין הפריחה מטהרתו:
ג. בַּהֶרֶת וּבָהּ שֵׂעָר לָבָן, פָּרְחָה בְּכֻלּוֹ, אַף עַל פִּי שֶׁשֵּׂעָר לָבָן בִּמְקוֹמוֹ, טָהוֹר. בַּהֶרֶת וּבָהּ פִּשְׂיוֹן, פָּרְחָה בְּכֻלּוֹ, טָהוֹר. וְכֻלָּן שֶׁחָזְרוּ בָהֶן רָאשֵׁי אֵבָרִים, הֲרֵי אֵלּוּ טְמֵאִין. פָּרְחָה בְּמִקְצָתוֹ, טָמֵא. פָּרְחָה בְּכֻלּוֹ, טָהוֹר:
(ג) בהרת. כגריס: ובה שער לבן. הא קמשמע לן דפריחה מטהרת אחר כל סימני טומאה: פרחה במקצתו טמא. אצטריך לאשמעינן אפילו פרחה ברובו, דלא אמרינן רובו ככולו. אי נמי אשמעינן דבסוף שבוע ראשון או בסוף שבוע שני טמא בפריחת מקצתו אפילו בכל שהוא משום פשיון:
ד. כָּל פְּרִיחַת רָאשֵׁי אֵבָרִים שֶׁבִּפְרִיחָתָן טִהֲרוּ טָמֵא, כְּשֶׁיַּחְזְרוּ טְמֵאִים. כָּל חֲזִירַת רָאשֵׁי אֵבָרִים שֶׁבַּחֲזִירָתָם טִמְּאוּ טָהוֹר, נִתְכַּסוּ, טָהוֹר. נִתְגַּלּוּ, טָמֵא, אֲפִלּוּ מֵאָה פְעָמִים:
(ד) שבפריחתן טיהרו טמא. שעל ידי פריחתן טיהרו את הטמא. כשחזרו ונתגלו אחרי כן, חוזר לטומאתו: שבחזירתם טמאו טהור. שעל ידי חזרתן שחזרו ונתגלו טמאו את הטהור, אם חזרו ונתכסו שפשה עליהם הנגע, טהור. ואם חזרו ונתגלו אחר כך, טמא. ואצטריך לאשמעינן דאפילו זימני טובא, כדקתני ואפילו מאה פעמים:
ה. כֹּל הָרָאוּי לִטַּמֵּא בְּנֶגַע הַבַּהֶרֶת, מְעַכֵּב אֶת הַפְּרִיחָה. כֹּל שֶׁאֵינוֹ רָאוּי לִטַּמֵּא בְּנֶגַע הַבַּהֶרֶת, אֵינוֹ מְעַכֵּב אֶת הַפְּרִיחָה. כֵּיצַד, פָּרְחָה בְּכֻלּוֹ, אֲבָל לֹא בָרֹאשׁ, וּבַזָּקָן, בַּשְּׁחִין בַּמִּכְוָה וּבַקֶּדַח הַמּוֹרְדִין, חָזַר הָרֹאשׁ וְהַזָּקָן וְנִקְרְחוּ, הַשְּׁחִין וְהַמִּכְוָה וְהַקֶּדַח וְנַעֲשׂוּ צָרֶבֶת, טְהוֹרִים. פָּרְחָה בְּכֻלּוֹ, אֲבָל לֹא בְכַחֲצִי עֲדָשָׁה הַסָמוּךְ לָרֹאשׁ, וְלַזָּקָן, לַשְּׁחִין, לַמִּכְוָה, וְלַקֶּדַח, חָזַר הָרֹאשׁ וְהַזָּקָן וְנִקְרְחוּ, הַשְּׁחִין וְהַמִּכְוָה וְהַקֶּדַח וְנַעֲשׂוּ צָרֶבֶת, אַף עַל פִּי שֶׁנַּעֲשָׂה מְקוֹם הַמִּחְיָה בַּהֶרֶת, טָמֵא, עַד שֶׁתִּפְרַח בְּכֻלּוֹ:
(ה) כל הראוי ליטמא בנגע הבהרת. כגון עור בשר: מעכב את הפריחה. אם נשתייר ממנו כל שהוא שלא פרחה בו, מעכב את טהרתו: וכל שאינו ראוי ליטמא בנגע הבהרת. כגון ראש וזקן וכל הני דחשיב בהדייהו: אין מעכבין את הפריחה. דאע"פ שלא פרח הנגע עליהם, כיון דפרח בשאר הגוף, טהור. וראשי אברים לא קא חשיב, דהנהו מעכבין את הפריחה, דראויין ליטמא בנגע הבהרת נינהו, שהרי הנגע פושה בהן: ונעשו צרבת טהורים. אע"ג דעכשיו שנקרחו הראש והזקן ראויים ליטמא בנגע הבהרת, וכן שחין ומכוה וקדח המורדים שנעשו צרבת הרי הן כעור בשר, כיון דבשעת הפריחה לא היו ראויין, לא מעכבים וטהור: אע"פ שנעשה מקום המחיה בהרת טמא. דפריחה קמייתא לאו פריחה היא, כיון דאשתייר מעור הבשר חצי עדשה סמוך לראש, ופריחה דהשתא שנתכסית המחיה של חצי עדשה נמי לא חשיבא פריחה, כיון דכבר נקרחו ונעשו צרבת והרי הן כעור בשר, ולא מהני עד דפרח נמי עלייהו:
ו. שְׁתֵּי בֶהָרוֹת, אַחַת טְמֵאָה וְאַחַת טְהוֹרָה, פָּרְחָה מִזּוֹ לָזוֹ וְאַחַר כָּךְ פָּרְחָה בְּכֻלּוֹ, טָהוֹר. בִּשְׂפָתוֹ הָעֶלְיוֹנָה בִּשְׂפָתוֹ הַתַּחְתּוֹנָה, בִּשְׁתֵּי אֶצְבְּעוֹתָיו, בִּשְׁנֵי רִיסֵי עֵינָיו, אַף עַל פִּי שֶׁמְּדֻבָּקִים זֶה לָזֶה וְהֵם נִרְאִים כְּאֶחָד, טָהוֹר. פָּרְחָה בְּכֻלּוֹ, אֲבָל לֹא בַבֹּהַק, טָמֵא. חָזְרוּ בוֹ רָאשֵׁי אֵבָרִים כְּמִין בֹּהַק, טָהוֹר. חָזְרוּ בוֹ רָאשֵׁי אֵבָרִים פָּחוֹת מִכָּעֲדָשָׁה, רַבִּי מֵאִיר מְטַמֵּא. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, בֹּהַק פָּחוֹת מִכָּעֲדָשָׁה, סִימַן טֻמְאָה בַּתְּחִלָּה, וְאֵין סִימַן טֻמְאָה בַּסוֹף:
(ו) אחת טמאה. מוחלטת: ואחת טהורה. לאחר הפטור. שעמד בעיניו בסוף שבוע שני: ופרחה מזו לזו. בין מטהורה לטמאה בין מטמאה לטהורה: ואחר כך פרחה בכולו טהור. משום דטהורה נעשית טמאה כשפרח ממנה לטמאה, דהרי פשתה, וכי פרח אחר כך בכולו, הוי פורח מן (הטמאה לטהור): בשפתו העליונה. חצי גריס בהרת. ובשפתו התחתונה חצי גריס. וכשסוגר פיו נראית כגריס במקום אחד וכן בשתי אצבעות, ובשני ריסי עיניו, כשמדבקן נראית כגריס שלם: אבל לא בבוהק. מראה לבנונית למטה מארבעה מראות, ומעכב את הפריחה: חזרו בו ראשי אברים. שנתגלו מן הנגע ונעשה בוהק: טהור. והוא הדין בשאר הגוף. דאע"ג דבוהק מעכב את הפריחה בתחלה, אינו מעכב בסוף ואגב סיפא דבעי למתני ראשי אברים, תנא הכא ראשי אברים. ובסיפא נקט ראשי אברים להודיעך כוחו דר' מאיר דאפילו בראשי אברים שנתגלו פחות מכעדשה ונעשו בוהק מטמא ר' מאיר, וכל שכן בשאר הגוף. והך רישא דחזרו בו ראשי אברים כמין בוהק טהור, כרבנן אתיא, ולא כרבי מאיר. ורבנן דמטהרי, לאו דוקא פחות מכעדשה, דאפילו טובא נמי טהור, דבוהק בסוף אינו מעכב. והלכה כחכמים:
ז. הַבָּא כֻּלּוֹ לָבָן, יַסְגִּיר. נוֹלַד לוֹ שֵׂעָר לָבָן, יַחְלִיט. הִשְׁחִירוּ שְׁתֵּיהֶם אוֹ אַחַת מֵהֶן, הִקְצִירוּ שְׁתֵּיהֶן אוֹ אַחַת מֵהֶן, נִסְמַךְ הַשְּׁחִין לִשְׁתֵּיהֶן אוֹ לְאַחַת מֵהֶן, הִקִּיף הַשְּׁחִין אֶת שְׁתֵּיהֶן אוֹ אֶת אַחַת מֵהֶן, אוֹ חֲלָקָן הַשְּׁחִין וּמִחְיַת הַשְּׁחִין הַמִּכְוָה וּמִחְיַת הַמִּכְוָה וְהַבֹּהַק. נוֹלַד לוֹ מִחְיָה אוֹ שֵׂעָר לָבָן, טָמֵא. לֹא נוֹלַד לוֹ לֹא מִחְיָה וְלֹא שֵׂעָר לָבָן, טָהוֹר. וְכֻלָּן שֶׁחָזְרוּ בָהֶן רָאשֵׁי אֵבָרִים, הֲרֵי אֵלּוּ כְּמוֹת שֶׁהָיוּ. פָּרְחָה בְּמִקְצָתוֹ, טָמֵא. פָּרְחָה בְּכֻלּוֹ, הֲרֵי הוּא טָהוֹר:
(ז) הבא כולו לבן. מתחלה בא כולו מכוסה בנגע: יסגיר. כדין בהרת כגריס. שמא יוולד לו שער לבן או מחיה. דאין פריחה מטהרת בתחילה: נולד לו שער לבן. בסוף שבוע ראשון או בסוף שבוע שני, יחליט. ואם לא באו סימני טומאה, יפטור: השחירו שתיהן. כל הני דחשיב, סימני טהרה נינהו ומפורשים הם לעיל בסוף פרק קמא: נולד לו מחיה או שער לבן. אם לאחר שבאו סימני טהרה הללו נולד לו מחיה או שער לבן, טמא. ואם לאו, טהור: וכולן שחזרו בהם ראשי אברים. הבא כולו לבן בתחלה בין שהוזקק להסגיר בין להחליט בין לפטור, אם חזרו ונתגלו ראשי אברים שלהן, הרי הן כמו שהיו וטהורים, דלא חשיבי מחיה. כיצד, הבא כולו לבן בתחלה והוסגר שני שבועות ולא נולדו בו סימני טומאה, ופטרו, ואחר כך נתגלו בו ראשי אברים, היינו חזרו בו ראשי אברים מתוך הפטור, וטהור. ואם החליטו בשער לבן והשחירו השערות ואחר כך נתגלו ראשי אברים, היינו חזרו בו ראשי אברים מתוך החלט, וטהור. ואם בסוף שבוע ראשון או בסוף שבוע שני נתגלו ראשי אברים, היינו חזרו בו ראשי אברים מתוך הסגר, וטהור. כך נראית פירוש משנה זו מתוך תורת כהנים אבל רמב"ם לא פירשה כן: פרחה במקצתו. במקצת ראשי אברים שנתגלו: טמא. שהרי פשה הנגע: פרחה בכולו. אחר שפרחה במקצתו: טהור. דהוי ליה פורח מן הטמא. אבל אם מתחלה לאחר שנתגלו ראשי אברים בפרחה בכולו בבת אחת, טמא משום פשיון. והא דתנא רישא פרחה במקצתו טמא, הוא הדין פרחה בכולו נמי טמא, ולא נקט פרחה במקצתו אלא משום דבעי למתני בתרה פרחה בכולו טהור, דהיינו לאחר שפרחה במקצתו:
ח. אִם בְּכֻלּוֹ פָּרְחָה כְּאַחַת, מִתּוֹךְ הַטָּהֳרָה, טָמֵא. וּמִתּוֹךְ הַטֻּמְאָה, טָהוֹר. הַטָּהוֹר מִתּוֹךְ הֶסְגֵּר, פָּטוּר מִן הַפְּרִיעָה וּמִן הַפְּרִימָה וּמִן הַתִּגְלַחַת וּמִן הַצִפֳּרִים. מִתּוֹךְ הֶחְלֵט, חַיָּב בְּכֻלָּן. זֶה וָזֶה מְטַמְּאִים בְּבִיאָה:
(ח) מתוך הטהרה טמא. כגון הבא כולו לבן בתחלה, ולאחר הסגר או החלט נטהר, דאם חזרו בו ראשי אברים ונתגלו, טהור, כדפרישנא לעיל. ואם מתוך טהרה זו חזרו ונתכסו בבת אחת, טמא משום פשיון, והיינו דקאמר אם פרחה כולו כאחת מתוך טהרה, טמא, כדפרישנא במתניתין דלעיל דאם פרחה כולו בבת אחת נמי טמא כמו פרחה במקצתו: פטור מן הפריעה ומן הפרימה. כל זמן שהוא מוסגר. ואילו טהור מתוך החלט, חייב בפריעה ופרימה כל זמן שהוא מוחלט. פריעה ופרימה, בגדיו יהיו פרומים וראשו יהיה פרוע: מטמאין בביאה. אם באו אל האוהל נטמא כל אשר באוהל:
ט. הַבָּא כֻּלּוֹ לָבָן וּבוֹ מִחְיָה כָּעֲדָשָׁה, פָּרְחָה בְּכֻלּוֹ וְאַחַר כָּךְ חָזְרוּ בוֹ רָאשֵׁי אֵבָרִים, רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר, כַּחֲזִירַת רָאשֵׁי אֵבָרִים בְּבַהֶרֶת גְּדוֹלָה. רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה אוֹמֵר, כַּחֲזִירַת רָאשֵׁי אֵבָרִים בְּבַהֶרֶת קְטַנָּה:
(ט) פרחה בכולו ואחר כך נתגלו בו ראשי אברים. הכא מיירי שלא הספיק להחליטו עד שפרחה בכולו ונתגלו ראשי אברים, דר' ישמעאל מדמי ליה לבא כולו לבן בתחילה חוץ מראשי אברים, דטעון הסגר. ור' אלעזר בן עזריה סבר, דכיון דאילו לא פרחה היה מחליטו, דינו כבהרת קטנה ובה מחיה, דאי פרחה בכולו ואחר כך נתגלו ראשי אברים, טמא. ועוד יש לפרש, דאפילו החליטו במחיה ופרחה בכולו וטיהרו, קסבר ר' ישמעאל דאין מטמא בחזרת ראשי אברים, דכי מטמא בחזרת ראשי אברים שאחר פריחה היכא דטהר בתורת פריחה, אבל הכא לאו בתורת פריחה טהר, דהא אילו נתמעטה מחיה מכעדשה [נמי] טהור:
י. יֵשׁ מַרְאֶה נִגְעוֹ לַכֹּהֵן וְנִשְׂכָּר, וְיֵשׁ מַרְאֶה וּמַפְסִיד. כֵּיצַד, מִי שֶׁהָיָה מֻחְלָט, וְהָלְכוּ לָהֶן סִימָנֵי טֻמְאָה, לֹא הִסְפִּיק לְהַרְאוֹתָהּ לַכֹּהֵן עַד שֶׁפָּרְחָה בְּכֻלּוֹ, טָהוֹר. שֶׁאִלּוּ הֶרְאָה לַכֹּהֵן, הָיָה טָמֵא. בַּהֶרֶת וְאֵין בָּהּ כְּלוּם, לֹא הִסְפִּיק לְהַרְאוֹתָהּ לַכֹּהֵן עַד שֶׁפָּרְחָה בְּכֻלּוֹ, טָמֵא. שֶׁאִלּוּ הֶרְאָה לַכֹּהֵן, הָיָה טָהוֹר:
(י) מי שהיה מוחלט. בשער לבן או במחיה או בפשיון: לא הספיק להראות לכהן. שסימני טומאה הלכו: שאילו הראה לכהן. כשהלכו סימני טומאה היה מטהר, ואם אחר כן היה פורח, היה טמא, דהוה ליה פורח מן הטהור, אבל השתא הוי ליה פורח מן הטמא, וטהור: בהרת ואין בה כלום. אין בו סימן מסימני טומאה: עד שפרחה בכולו טמא. כלומר, טעון הסגר כבא כולו לבן בתחלה. ואם מתחלה קודם שפרחה הראה אל הכהן היה מסגיר, ובסוף שבוע כשפרחה, הוי ליה פורח הסגר וטהור:
——–
לעילוי נשמת ולזכות כל עם ישראל החיים והמתים
האתר כולו מוקדש לעילוי לנשמת כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולזכות כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולרפואת כל חולי עם ישראל בנפש בגוף ובנשמה. לייחדא קודשא בריך הוא ושכינתא על ידי ההוא טמיר ונעלם בשם כל ישראל, לעשות נחת להשם יתברך ולהמשיך רחמים וחסדים על כל העולם, לבירור עץ הדעת טוב ורע ולתיקון הדעת של כל בר ישראל, ולקרב את ביאת מלך המשיח צדקנו.
בפרט לזכות נשמות משה בן יוכבד רבנו עליו השלום רבן של כל ישראל, רבי שמעון בן יוחאי מגלה תורת הנסתר בעולם, רבי יצחק לוריא אשכנזי בן שלמה עטרת ראשינו, רבי ישראל הבעל שם טוב בן אליעזר מגלה תורת החסידות בעולם, רבנו נחמן בן פייגא אור האורות, רבי חיים בן יוסף ויטאל תלמיד רבנו האר"י, וכל הצדיקים והחסידים, הצדיקות והחסידות, האבות הקדושים והאמהות הקדושות, דוד המלך וכל יוצאי חלציו וכל אחד ואחד מישראל בכל מקום שהוא חי או מת.
ותיקון של כל ישראל החיים והמתים, ולפדיון של כל ישראל החיים והמתים מכל דין וייסורים שיש עליהם.
בס"ד – כל הזכויות שמורות (c) ל ר' פנחס ראובן שליט"א ול ר' שגיב מחפוד שליט"א
ול- J. Alan Groves Center – תחת תנאי רשיון CC-2.5
לפי רישיון Creative Commons-CC-2.5