——–
א. אֵין דּוֹרְשִׁין בָּעֲרָיוֹת בִּשְׁלשָׁה. וְלֹא בְּמַעֲשֵׂה בְּרֵאשִׁית בִּשְׁנַיִם. וְלֹא בַּמֶּרְכָּבָה בְּיָחִיד, אֶלָּא אִם כֵּן הָיָה חָכָם וּמֵבִין מִדַּעְתּוֹ. כָּל הַמִּסְתַּכֵּל בְּאַרְבָּעָה דְּבָרִים, רָאוּי לוֹ כְּאִלּוּ לֹא בָּא לָעוֹלָם, מַה לְּמַעְלָה, מַה לְּמַטָּה, מַה לְּפָנִים, וּמַה לְּאָחוֹר. וְכָל שֶׁלֹּא חָס עַל כְּבוֹד קוֹנוֹ, רָאוּי לוֹ שֶׁלֹּא בָּא לָעוֹלָם:
(א) אין דורשין בעריות. לשלשה בני אדם כאחד אין דורשין להם סתרי עריות. כגון בתו [מאנוסתו דלא כתיבא בקרא בהדיא ואתיא] מדרשא. שמא בזמן שמדבר הרב עם אחד ישאו ויתנו השנים ביניהם. ולא יתנו לבם לשמוע מפי הרב כשדורש בו איסור ויבואו להקל בעריות על ידי שנפשו של אדם מתאוה להן ומחמדתן יותר משאר איסורים שבתורה: ולא במעשה בראשית. במעשה ששת ימי בראשית. אפילו לשני בני אדם וכל שכן לשלשה או יותר דאמר קרא (דברים ד) כי שאל נא לימים ראשונים. יחיד שואל ואין שנים שואלים: ולא במעשה מרכבה. שראה יחזקאל ושראה ישעיה. ורמב"ם פירש במעשה בראשית החכמה הטבעיות ומעשה מרכבה מציאת האל ותאריו. והמלאכים והנפש והשכל. ומה יהיה אחר המות. ואין נראה לי שיקרא כל זה מעשה מרכבה. דא"כ חכמת המרכבה הוה ליה למתני. אלא מעשה מרכבה הוא שעל ידי הזכרת שמות של קדושה משתמשים בכתר. וצופין איך משמרות המלאכים במעמדן ואיך היכל לפנים מהיכל כעין הסוכין ברוח הקודש: ביחיד. אלא אם כן היה חכם ומבין מדעתו. אפילו לאדם אחד אין דורשין במרכבה. אלא אם כן היה חכם שאם ימסור לו ראשי פרקים יהיה הוא מבין השאר מדעתו: כל המסתכל בד' דברים. הני דמפרש ואזיל: ראוי לו. יפה וטוב היה לו אם לא בא לעולם: מה למעלה. מראשי החיות: מה למטה. מתחת לארץ: מה לפנים. חוץ למחיצת הרקיע במזרח: ומה לאחור. למערב. פירוש אחר מה לפנים קודם שנברא העולם. מה לאחור בסוף העולם לאחרית הימים: כל שלא חס על כבוד קונו. שעובר עבירה בסתר ואמר אין שכינה מצויה כאן ומי רואני ומי יודעני:
ב. יוֹסֵי בֶּן יוֹעֶזֶר אוֹמֵר שֶׁלֹּא לִסְמוֹךְ, יוֹסֵי בֶּן יוֹחָנָן אוֹמֵר לִסְמוֹךְ. יְהוֹשֻׁעַ בֶּן פְּרַחְיָה אוֹמֵר שֶׁלֹּא לִסְמוֹךְ, נִתַּאי הָאַרְבֵּלִי אוֹמֵר לִסְמוֹךְ. יְהוּדָה בֶּן טַבַּאי אוֹמֵר שֶׁלֹּא לִסְמוֹךְ, שִׁמְעוֹן בֶּן שֶׁטַח אוֹמֵר לִסְמוֹךְ. שְׁמַעְיָה אוֹמֵר לִסְמוֹךְ, אַבְטַלְיוֹן אוֹמֵר שֶׁלֹּא לִסְמוֹךְ. הִלֵּל וּמְנַחֵם לֹא נֶחְלְקוּ. יָצָא מְנַחֵם, נִכְנַס שַׁמַּאי. שַׁמַּאי אוֹמֵר שֶׁלֹּא לִסְמוֹךְ, הִלֵּל אוֹמֵר לִסְמוֹךְ. הָרִאשׁוֹנִים הָיוּ נְשִׂיאִים, וּשְׁנִיִּים לָהֶם אֲבוֹת בֵּית דִּין:
(ב) יוסי בן יועזר אומר שלא לסמוך. ביום טוב מפני שמשתמש בבעלי חיים. שבכל כוחו הוא סומך. וזו המחלוקת היה בין הנשיאים ובין אבות בית דין. דור אחר דור: יצא מנחם. לעבודת המלך ופירש מלהיות חברו של הלל. לפיכך לא הודיע מענינו אם נחלק עם הלל בזה אם לאו. ונכנס שמאי במקומו להיות אב בית דין תחתיו. ונחלק על הלל: הראשונים. שהוזכרו ראשון בכל זוג היו נשיאים:
ג. בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, מְבִיאִין שְׁלָמִים וְאֵין סוֹמְכִין עֲלֵיהֶם, אֲבָל לֹא עוֹלוֹת. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, מְבִיאִין שְׁלָמִים וְעוֹלוֹת וְסוֹמְכִין עֲלֵיהֶם:
(ג) מביאים שלמים. שלמי אכילה לפי שיש בהם צורך אכילה להדיוט: ואין סומכים עליהם. אלא סומך עליהן מבעוד יום דלא בעינן וסמך ושחט תכף לסמיכה שחיטה אבל לא עולת יחיד ואפילו עולת ראיה שהרי יכול להקריבה בשאר ימות הרגל דאמר קרא (במדבר כ"ט) עצרת תהיה לכם. ולא לגבוה: ובית הלל אומרים מביאים שלמי חגיגה ועולות ראיה. דכתיב (דברים י"ו) עצרת לה' כל דלה'. אבל נדרים בין עולות בין שלמים דברי הכל קריבין ביום טוב:
ד. עֲצֶרֶת שֶׁחָל לִהְיוֹת בְּעֶרֶב שַׁבָּת, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, יוֹם טְבוֹחַ אַחַר הַשַּׁבָּת. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, אֵין יוֹם טְבוֹחַ (אַחַר הַשַּׁבָּת), וּמוֹדִים שֶׁאִם חָל לִהְיוֹת בְּשַׁבָּת, שֶׁיּוֹם טְבוֹחַ אַחַר הַשַּׁבָּת, וְאֵין כֹּהֵן גָּדוֹל מִתְלַבֵּשׁ בְּכֵלָיו, וּמֻתָּרִין בְּהֶסְפֵּד וְתַעֲנִית, שֶׁלֹּא לְקַיֵּם דִּבְרֵי הָאוֹמְרִין עֲצֶרֶת אַחַר הַשַּׁבָּת:
(ד) יום טבוח. שחיטת עולות ראייה של י"ט לאחר השבת שאין קרבים לא בי"ט לא בשבת. ועצרת יש לה תשלומין כל שבעה כפסח וסוכות: וב"ה אומרים אין לה יום טבוח. אינה צריכה יום טבוח שמותר להקריבו בי"ט וב"ה לטעמייהו דאמרי מביאין שלמים ועולות בי"ט ואשמועינן תנא דאפילו היכא דלא אפשר למיעבד למחר כגון דחל עצרת בע"ש אפי' בהא אמרי ב"ש דאין עולת ראייה קריבה בי"ט ודחו לה עד לאחר השבת: אין כהן גדול מתלבש בכליו. בכלים נאים שלו ביום טבוח של עצרת שאחר השבת. כדי שלא יתנאה באותו היום. שיבינו הכל שאין היום י"ט: שלא לקיים דברי האומרים עצרת לאחר שבת. שהיו הצדוקים אומרים לעולם עצרת אחר שבת. מדכתיב (ויקרא כג) וספרתם לכם ממחרת השבת והן אומרים ממחרת שבת בראשית ואם כן לעולם חל עצרת באחד בשבת:
ה. נוֹטְלִין לַיָּדַיִם לַחֻלִּין וְלַמַּעֲשֵׂר וְלַתְּרוּמָה. וְלַקּדֶשׁ, מַטְבִּילִין. וְלַחַטָּאת, אִם נִטְמְאוּ יָדָיו, נִטְמָא גּוּפוֹ:
(ה) נוטלין ידים לחולין ולמעשר ולתרומה. חולין ומעשר שני ותרומה. די להם נטילה בכלי. שאין בו אלא רביעית מים: לקדש מטבילין. פי' לאכול שלמים וחטאת ואשם. יש מעלה יתירה. שצריך להטביל את הידים במ' סאה. ואף על פי שאינן אלא סתם ידים. שלא נגעו בטומאה המטמאה את כל הגוף מדאורייתא: ולחטאת. ליגע במי חטאת מים המקודשים באפר פרה אדומה להזות מהם על טמאי מתים. יש מעלה יתירה. שאם נטמאו ידיו באחד מן הדברים המטמאים את הידים. ולא את הגוף כגון ספר. ואוכלין טמאים. ומשקין טמאים וכל טומאות שמדברי סופרים נטמא גם הגוף וכל הגוף צריך טבילה וכל מעלות הללו שזה גבוה מזה מדברי סופרים הם. והאי דנקט להו הכא גבי הלכות חגיגה. לפי שיש בסופן הלכות הרגל. שעמי הארץ חשובים טהורים ברגל. ולא בשאר ימות השנה. בסוף חומר בקדש:
ו. הַטּוֹבֵל לְחֻלִּין וְהֻחְזַק לְחֻלִּין, אָסוּר לְמַעֲשֵׂר. טָבַל לְמַעֲשֵׂר וְהֻחְזַק לְמַעֲשֵׂר, אָסוּר לִתְרוּמָה. טָבַל לִתְרוּמָה, וְהֻחְזַק לִתְרוּמָה, אָסוּר לַקֹּדֶשׁ. טָבַל לַקּדֶשׁ וְהֻחְזַק לַקֹּדֶשׁ, אָסוּר לְחַטָּאת. טָבַל לֶחָמוּר, מֻתָּר לַקַּל. טָבַל וְלֹא הֻחְזַק, כְּאִלּוּ לֹא טָבַל:
(ו) הטובל לחולין. והוחזק לחולין. ועוד זו מעלה. הטובל לאכול חולין ונתכון לטבול להיות מוחזק טהור לשם חולין: אסור למעשר. אסור לאכול מעשר שני. הנאכל בירושלים עד שיטבול לשם מעשר. וכן כולם: אסור לחטאת. במים המקודשים באפר פרה: ולא הוחזק. לא נתכוין לשם טבילת טהרה. אלא לרחיצה בעלמא: כאילו לא טבל. למעשר וכ"ש לתרומה. ולקדש. אבל טבילה היא לחולין. דחולין לא בעו כונה:
ז. בִּגְדֵי עַם הָאָרֶץ מִדְרָס לַפְּרוּשִׁין. בִּגְדֵי פְּרוּשִׁין מִדְרָס לְאוֹכְלֵי תְּרוּמָה. בִּגְדֵי אוֹכְלֵי תְּרוּמָה מִדְרָס לַקּדֶשׁ. בִּגְדֵי קדֶשׁ מִדְרָס לַחַטָּאת. יוֹסֵף בֶּן יוֹעֶזֶר הָיָה חָסִיד שֶׁבַּכְּהֻנָּה, וְהָיְתָה מִטְפַּחְתּוֹ מִדְרָס לַקּדֶשׁ. יוֹחָנָן בֶּן גּוּדְגּוֹדָא הָיָה אוֹכֵל עַל טָהֳרַת הַקּדֶשׁ כָּל יָמָיו, וְהָיְתָה מִטְפַּחְתּוֹ מִדְרָס לַחַטָּאת:
(ז) מדרס. אב הטומאה לטמא אדם וכלים כמדרס הזב שמטמא אדם וכלים. כדכתיב (ויקרא ט"ו) וכל הנגע במשכבה יכבס בגדיו: לפרושים. לאוכלי חוליהם בטהרת חולין: בגדי פרושים מדרס לאוכלי תרומה. כאן חסר מעלה אחת. והכי אבעי ליה למתני בגדי פרושים מדרס לאוכלי מעשר שני. בגדי אוכלי מעשר שני מדרס לאוכלי תרומה, דהיינו לכהנים בתרומתן. וכל הני מעלות מדברי סופרים נינהו שאמרו אין שמירת טהרתן של אלו חשובה שמירה אצל אלו. ומתוך שהן אצל אלו כאילו לא שמרום. גזרו בבגדיהם שמא ישבה עליהם אשתו נדה. והרי הן מדרש הנדה: היה אוכל על טהרת הקודש. היה אוכל חולין שלו בטהרה. כאילו היה קודש. שהיה נזהר בהן מכל טומאה המטמא את הקודש: והיה מטפחתו מדרס לחטאת. אבל לא לקדש. דקסבר האי תנא חולין שנעשו על טהרת הקדש כקדש דמו. ואין כן הלכה. דחולין שנעשו על טהרת הקדש לאו כקדש דמו לכל הדברים. כדאיתא בסוף מסכת נדה:
——–
לעילוי נשמת ולזכות כל עם ישראל החיים והמתים
האתר כולו מוקדש לעילוי לנשמת כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולזכות כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולרפואת כל חולי עם ישראל בנפש בגוף ובנשמה. לייחדא קודשא בריך הוא ושכינתא על ידי ההוא טמיר ונעלם בשם כל ישראל, לעשות נחת להשם יתברך ולהמשיך רחמים וחסדים על כל העולם, לבירור עץ הדעת טוב ורע ולתיקון הדעת של כל בר ישראל, ולקרב את ביאת מלך המשיח צדקנו.
בפרט לזכות נשמות משה בן יוכבד רבנו עליו השלום רבן של כל ישראל, רבי שמעון בן יוחאי מגלה תורת הנסתר בעולם, רבי יצחק לוריא אשכנזי בן שלמה עטרת ראשינו, רבי ישראל הבעל שם טוב בן אליעזר מגלה תורת החסידות בעולם, רבנו נחמן בן פייגא אור האורות, רבי חיים בן יוסף ויטאל תלמיד רבנו האר"י, וכל הצדיקים והחסידים, הצדיקות והחסידות, האבות הקדושים והאמהות הקדושות, דוד המלך וכל יוצאי חלציו וכל אחד ואחד מישראל בכל מקום שהוא חי או מת.
ותיקון של כל ישראל החיים והמתים, ולפדיון של כל ישראל החיים והמתים מכל דין וייסורים שיש עליהם.
בס"ד – כל הזכויות שמורות (c) ל ר' פנחס ראובן שליט"א ול ר' שגיב מחפוד שליט"א
ול- J. Alan Groves Center – תחת תנאי רשיון CC-2.5
לפי רישיון Creative Commons-CC-2.5