——–
א. הָעוֹשֶׂה מָאוֹר בַּתְּחִלָּה, שִׁעוּרוֹ מְלֹא מַקְדֵּחַ גָּדוֹל שֶׁל לִשְׁכָּה. שְׁיָרֵי הַמָּאוֹר, רוּם אֶצְבָּעַיִם עַל רֹחַב הַגּוּדָל. אֵלּוּ הֵן שְׁיָרֵי הַמָּאוֹר, חַלּוֹן שֶׁסְתָמָהּ וְלֹא הִסְפִּיק לְגָמְרָהּ. חֲרָרוּהוּ מַיִם אוֹ שְׁרָצִים אוֹ שֶׁאֲכָלַתּוּ מַלַּחַת, שִׁעוּרוֹ מְלֹא אֶגְרוֹף. חִשֵּׁב עָלָיו לְתַשְׁמִישׁ, שִׁעוּרוֹ בְּפוֹתֵחַ טֶפַח. לְמָאוֹר, שִׁעוּרוֹ מְלֹא מַקְדֵּחַ. הַסְרִיגוֹת וְהָרְפָפוֹת מִצְטָרְפוֹת כִּמְלֹא מַקְדֵּחַ, כְּדִבְרֵי בֵית שַׁמַּאי. בֵּית הִלֵּל אוֹמְרִים, עַד שֶׁיְּהֵא בְמָקוֹם אֶחָד מְלֹא מַקְדֵּחַ. לְהָבִיא הַטֻּמְאָה, וּלְהוֹצִיא הַטֻמְאָה. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, לְהָבִיא הַטֻמְאָה, אֲבָל לְהוֹצִיא אֶת הַטֻּמְאָה בְּפוֹתֵחַ טֶפַח:
(א) העושה מאור. חלון העשוי לאורה: בתחילה. משום דבעי למתני סיפא שיירי המאור, תנא רישא בתחילה: מקדח גדול של לשכה. הוא כפונדיון האיטלקי וכסלע נירונית וישנו כמלוא נקב של עול. אם יש בחלון כשיעור הזה, מביא את הטומאה לצד אחר: שיירי המאור. אם נשאר מן החלון שלא נסתם: חררוהו מים. שלא נעשה החור על ידי אדם אלא על ידי מרוצת המים: או שרצים. כגון החולד והעכבר: או שאכלתו מלחת. שהארץ מלחה ומתבקעת מאליה: מלוא אגרוף. אגרופו של בן אבטיח, אדם גדול שהיה האגרוף שלו כראש גדול של כל אדם: חישב עליו לתשמיש. חלון שחררוהו מים או שרצים, שחשב להשתמש בו ולהניח שם חפציו: למאור. להכניס אורה: הסריגות. מחיצה כמין סבכה מסורגת שעושים בחלונות של אוצרות: והרפפות. מחיצה מסורגת שעושים בחלונות של בתי הקיץ שיושבים שם להתקרר: מצטרפות כמלוא מקדח. אויר שבין הסריגות אע"פ שאין במקום אחד כמלוא מקדח, מצטרפין בין כולם לכמלוא מקדח: להביא את הטומאה ולהוציא את הטומאה. לאו אפלוגתא דבית שמאי ובית הלל קאי, אלא אשיעורים דרישא קאי, והכי קאמר, מלוא מקדח ומלוא אגרוף ופותח טפח דאמרן, כל השיעורין הללו בין להביא את הטומאה לבית בין להוציא את הטומאה מן הבית. ור' שמעון פליג וסבר בין להביא בין להוציא כולן שיעורן בפותח טפח, ולית ליה לר' שמעון שיעור של מלוא מקדח ומלוא אגרוף כלל. ואין הלכה כר' שמעון:
ב. חַלּוֹן שֶׁהִיא לָאֲוִיר, שִׁעוּרָהּ מְלֹא מַקְדֵּחַ. בָּנָה בַיִת חוּצָה לָהּ, שִׁעוּרָהּ בְּפוֹתֵחַ טֶפַח. נָתַן אֶת הַתִּקְרָה בְּאֶמְצַע הַחַלּוֹן, הַתַּחְתּוֹן בְּפוֹתֵחַ טֶפַח, וְהָעֶלְיוֹן מְלֹא מַקְדֵּחַ:
(ב) חלון העשוי לאויר. להכניס בו אויר העולם. והיינו חלון העשוי למאור. ומשום דבעי למתני בנה בית חוצה לה, הדר תנייה: בנה בית חוצה לה. כנגד החלון, ונתבטל אויר של חלון: שיעורה בפותח טפח. כחלון העשוי לתשמיש: נתן את התקרה באמצע החלון. שנמצא החלון חציו למעלה מן התקרה וחציו למטה: (החלון) התחתון בפותח טפח. כדין חלון העשוי לתשמיש, דהא אין כאן אויר: והעליון מלוא מקדח. דלמעלה מן התקרה הוא לאויר:
ג. הַחוֹר שֶׁבַּדֶּלֶת, שִׁעוּרוֹ מְלֹא אֶגְרוֹף, דִּבְרֵי רַבִּי עֲקִיבָא. רַבִּי טַרְפוֹן אוֹמֵר, בְּפוֹתֵחַ טֶפַח. שִׁיֵּר בָּהּ הֶחָרָשׁ מִלְּמַטָּן אוֹ מִלְמַעְלָן, הֱגִיפָהּ וְלֹא מֵרְקָהּ, אוֹ שֶׁפְּתָחַתּוּ הָרוּחַ, שִׁעוּרוֹ מְלֹא אֶגְרוֹף:
(ג) החור שבדלת. באמצע הדלת דאינו עשוי לאויר: שייר בו החרש. האומן שתיקן את הדלת: מלמטן. כגון ששייר בו סמוך לאסקופה: או מלמעלן. סמוך למשקוף: הגיפה. סגרה: ולא מירקה. לא גמרה: או שפתחתו הרוח. כלומר או שמירק את הסגירה אלא שבאתה הרוח ופתחתו: שיעורו מלוא אגרוף. דכיון דנפתח ממילא, הוי כחררוהו מים או שרצים. ובהך סיפא לא פליג ר' טרפון, משום דחור שבאמצע עשה החרש במתכוין ולא מפני שצריך לחור אלא קצרים היו הדפין שנעשה מהן הדלת ועלתה בדעתו להניח הנקב באמצע יותר מלהניח למטה או למעלה, ודמי לעשה במתכוין. אבל כשהניחו מלמטה או מלמעלה, אין זה כעושה בידים אלא מחמת שהנסרים קצרים ולא נתמלא הנקב:
ד. הָעוֹשֶׂה מָקוֹם לַקָּנֶה, וְלָאַסְפְּתִי, וְלַנֵּר, שִׁעוּרוֹ כָּל שֶׁהוּא כְּדִבְרֵי בֵית שַׁמַּאי. בֵּית הִלֵּל אוֹמְרִים, בְּפוֹתֵחַ טֶפַח. לָזוּן אֶת עֵינָיו, וּלְדַבֵּר עִם חֲבֵרוֹ, וּלְתַשְׁמִישׁ, בְּפוֹתֵחַ טֶפַח:
(ד) העושה מקום. שנקב נקב מפולש בכותל להניח שם קנה של אורגים: ולאספתי. חרב בלשון יון קורין אספתי, ויש לאורגים כלי כתבנית חרב: שיעורו בכל שהוא. להביא את הטומאה לצד האחר: לזון את עיניו. להסתכל משם לרשות הרבים או לחצר: ולתשמיש. להצניע שם חפציו:
ה. אֵלּוּ מְמַעֲטִין אֶת הַטֶּפַח, פָּחוֹת מִכַּזַּיִת בָשָׂר מְמַעֵט עַל יְדֵי רֹבַע עֲצָמוֹת, וּפָחוֹת מֵעֶצֶם כַּשְּׂעוֹרָה מְמַעֵט עַל יְדֵי כַזַּיִת בָּשָׂר, פָּחוֹת מִכַּזַּיִת מִן הַמֵּת, פָּחוֹת מִכַּזַּיִת מִן הַנְּבֵלָה, פָּחוֹת מִכָּעֲדָשָׁה מִן הַשֶּׁרֶץ, פָּחוֹת מִכַּבֵּיצָה אֳכָלִים, הַתְּבוּאָה שֶׁבַּחַלּוֹן, וְכָכַי שֶׁיֵּשׁ בָּהּ מַמָּשׁ, וְנִבְלַת הָעוֹף הַטָּהוֹר שֶׁלֹּא חִשֵּׁב עָלֶיהָ, וְנִבְלַת עוֹף הַטָּמֵא שֶׁחִשֵּׁב עָלֶיהָ וְלֹא הִכְשִׁירָהּ, אוֹ הִכְשִׁירָהּ וְלֹא חִשֵּׁב עָלֶיהָ:
(ה) אלו ממעטים את הטפח. חלון ששיעורו בפותח טפח והיה אחד מכל הני דחשיב הכא מונח בו וממעט את האויר מטפח, חוצץ, שאין הטומאה עוברת לצד אחר: על ידי רובע עצמות. אם יש בבית רובע עצמות דמטמא באוהל, ופחות מכזית מבשר המת מונח בחלון, ממעט. ודוקא פחות מכזית, דאילו כזית, הוא עצמו מטמא באוהל. ודוקא על ידי רובע עצמות, אבל אי איכא בבית כזית בשר מן המת, אין פחות מכזית זה ממעט, דאדרבה בשר מצטרף עם בשר. והיינו טעמא נמי דדוקא בשר ממעט על ידי עצמות ולא עצמות על ידי עצמות, דעצמות אעצמות מצטרפים: פחות מעצם כשעורה. אבל עצם כשעורה לא ממעט, משום דמטמא במגע ובמשא: פחות מכזית מן המת. השתא הדר תנייה אע"ג דתנא ליה רישא, לאשמועינן דממעט על ידי כל המטמאין באוהל, כגון רביעית דם ומלוא תרווד רקב וכל אותן השנויין בפרק ב': פחות מכזית מן הנבלה וכו'. כל הני דחשיב מכאן ואילך ממעטי בין על ידי עצמות בין על ידי בשר: ופחות מכביצה אוכלים. שאין אוכל פחות מכביצה מטמא אחרים ולא מקבל טומאה מן התורה, הלכך ממעט וחוצץ בפני הטומאה: והתבואה. שהשרישה רחוק מן הכותל ונתפשטו ענפיה וסגרו את החלון, דמחוברת לקרקע היא: וככיי שיש בהן ממש. קורי עכביש נקראים ככיי. ואני שמעתי כמין קורי עכביש נמצא בתוך הקנה, ופעמים שהוא דק מאד והוא ככיי שאין בו ממש ופעמים שהוא כעין אריגת בגד והוא ככיי שיש בו ממש: ונבלת עוף טהור שלא חישב עליה. שנבלת עוף טהור אינה מטמאה עד שיחשב עליה לאכילה ואז מטמאה טומאת אוכלים בכביצה, ואינה צריכה הכשר: נבלת עוף טמא שחשב עליה ולא הכשירה. דנבלת עוף טמא צריכה מחשבה וצריכה הכשר, כלומר שיבוא עליה מים או אחד משבעה משקין, ואם חסרה מחשבה או הכשר, טהורה, וממעטת וחוצצת בפני הטומאה:
ו. אֵלּוּ שֶׁאֵינָן מְמַעֲטִים, אֵין הָעֶצֶם מְמַעֵט עַל יְדֵי עֲצָמוֹת, וְלֹא בָשָׂר עַל יְדֵי בָשָׂר, וְלֹא כַזַּיִת מִן הַמֵּת, וְלֹא כַזַּיִת מִן הַנְּבֵלָה, וְלֹא כָעֲדָשָׁה מִן הַשֶּׁרֶץ, וְלֹא כַבֵּיצָה אֳכָלִים, וְלֹא תְבוּאָה שֶׁבַּחַלּוֹנוֹת, וְלֹא כָכַי שֶׁאֵין בָּהּ מַמָּשׁ, וְלֹא נִבְלַת הָעוֹף הַטָּהוֹר שֶׁחִשֵּׁב עָלֶיהָ, וְלֹא נִבְלַת עוֹף הַטָּמֵא שֶׁחִשֵּׁב עָלֶיהָ וְהִכְשִׁירָהּ, וְלֹא הַשְּׁתִי וְהָעֵרֶב הַמְנֻגָּעִים, וְלֹא לְבֵנָה מִבֵּית הַפְּרָס, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, הַלְּבֵנָה מְמַעֶטֶת, מִפְּנֵי שֶׁעֲפָרָהּ טָהוֹר. זֶה הַכְּלָל, הַטָּהוֹר מְמַעֵט, וְהַטָּמֵא אֵינוֹ מְמַעֵט:
(ו) ולא תבואה שבחלון. שהשרישה בחלון ממש, משום דדעתו לפנותה שהיא מקלקלת את הכותל, וכל דבר שדעתו לפנותו אינו ממעט בחלון. ולעיל איירי שהשרישה רחוק מן הכותל דהשתא אין דעתו לפנותה: השתי והערב המנוגעים. דשתי וערב מיטמא בנגעים, ודבר טמא אינו ממעט: ולא לבינה מבית הפרס. לבינה העשויה מעפר בית הפרס. ר' מאיר סבר, שהיא טמאה כמו שעפר בית הפרס טמא, הלכך אינה ממעטת בחלון. ורבנן סברי, לא טמאו אלא גוש כברייתו הבא מבית הפרס, ולא העפר (אפילו) לאחר שגבלו. והלכה כחכמים. ושיעור הגוש, כפיקה גדולה של סקאים שהוא כחותם המרצופין:
——–
לעילוי נשמת ולזכות כל עם ישראל החיים והמתים
האתר כולו מוקדש לעילוי לנשמת כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולזכות כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולרפואת כל חולי עם ישראל בנפש בגוף ובנשמה. לייחדא קודשא בריך הוא ושכינתא על ידי ההוא טמיר ונעלם בשם כל ישראל, לעשות נחת להשם יתברך ולהמשיך רחמים וחסדים על כל העולם, לבירור עץ הדעת טוב ורע ולתיקון הדעת של כל בר ישראל, ולקרב את ביאת מלך המשיח צדקנו.
בפרט לזכות נשמות משה בן יוכבד רבנו עליו השלום רבן של כל ישראל, רבי שמעון בן יוחאי מגלה תורת הנסתר בעולם, רבי יצחק לוריא אשכנזי בן שלמה עטרת ראשינו, רבי ישראל הבעל שם טוב בן אליעזר מגלה תורת החסידות בעולם, רבנו נחמן בן פייגא אור האורות, רבי חיים בן יוסף ויטאל תלמיד רבנו האר"י, וכל הצדיקים והחסידים, הצדיקות והחסידות, האבות הקדושים והאמהות הקדושות, דוד המלך וכל יוצאי חלציו וכל אחד ואחד מישראל בכל מקום שהוא חי או מת.
ותיקון של כל ישראל החיים והמתים, ולפדיון של כל ישראל החיים והמתים מכל דין וייסורים שיש עליהם.
בס"ד – כל הזכויות שמורות (c) ל ר' פנחס ראובן שליט"א ול ר' שגיב מחפוד שליט"א
ול- J. Alan Groves Center – תחת תנאי רשיון CC-2.5
לפי רישיון Creative Commons-CC-2.5