——–
א. אֵלּוּ מְטַמְּאִין בָּאֹהֶל. הַמֵּת, וְכַזַּיִת מִן הַמֵּת, וְכַזַּיִת נֶצֶל, וּמְלוֹא תַרְוָד רָקָב, הַשִּׁדְרָה, וְהַגֻּלְגֹּלֶת, אֵבֶר מִן הַמֵּת וְאֵבֶר מִן הַחַי שֶׁיֵּשׁ עֲלֵיהֶן בָּשָׂר כָּרָאוּי, רֹבַע עֲצָמוֹת מֵרֹב הַבִּנְיָן אוֹ מֵרֹב הַמִּנְיָן, וְרֹב בִּנְיָנוֹ וְרֹב מִנְיָנוֹ שֶׁל מֵת, אַף עַל פִּי שֶׁאֵין בָּהֶם רֹבַע, טְמֵאִין. כַּמָּה הוּא רֹב מִנְיָנוֹ, מֵאָה וְעֶשְׂרִים וַחֲמִשָּׁה:
(א) אלו מטמאין באוהל. המת וכזית מן המת. ואי קשיא, כזית מן המת מטמא, מת עצמו לא כל שכן, הא מלתא מתרצא בגמרא בנזיר (דף מט) לא נצרכא אלא לנפל שלא נתקשרו אבריו בגידין שאין בו כזית בשר: נצל. בשר המת שנימוח ונעשה כמין ליחה סרוחה: מלוא תרווד. כף. ושיעורו מלוא חפניים: רקב. גופו של מת כשכלה ליחותו ונעשה כמין עפר. ואין מלוא תרווד רקב מטמא אלא מן המת שנקבר ערום בארון של שיש ומכוסה בכיסוי של שיש, עד שנודע בודאי שאין בו תערובת רקבון של בגד או של עץ או עפר אחר. אבל מת שנקבר בכסותו או בארון של עץ או בעפר, אין לו רקב. וכן מת שנקבר חסר אבר אין לו רקב: השדרה והגולגולת. אע"פ שאין בהם בשר, מטמאים באוהל, לפי שצורת אדם ניכרת בהם, דכתיב בעצם אדם, עצם שניכר בו שהוא של אדם: אבר מן המת ואבר מן החי. דכתיב (במדבר יט) בחלל חרב או במת, אבר שהבדילתו החרב מן החי הרי הוא כמת: ורובע עצמות. רובע הקב של עצמות: מרוב המנין או מרוב הבנין. רבותי פירשו שהן מועטין מהיות בהן רוב מנין ורוב בנין, דאע"פ שאין בהם לא רוב המנין ואל רוב הבנין מטמאין: ורוב בנינו ורוב מנינו. רוב בנין הגוף, או רוב מנין העצמות אע"פ שאינן רוב בנין הגוף, מטמאין, ואע"פ שאין בהם רובע. ורוב בנינו, כגון השוקים והירכים והצלעות [והשדרה]. ורוב מנינו, כגון ראשי אצבעות הידים והרגלים וכיוצא בהן, ובלבד שיהיו מאה ועשרים וחמשה אברים, מטמאים:
ב. רְבִיעִית דָּם, וּרְבִיעִית דַּם תְּבוּסָה מִמֵּת אֶחָד. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, מִשְּׁנֵי מֵתִים, דַּם קָטָן שֶׁיָּצָא כֻלּוֹ, רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, כָּל שֶׁהוּא. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, רְבִיעִית. כַּזַּיִת רִמָּה בֵּין חַיָּה בֵּין מֵתָה, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר מְטַמֵּא כִבְשָׂרוֹ. וַחֲכָמִים מְטַהֲרִים. אֵפֶר שְׂרוּפִים, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, שִׁעוּרוֹ בָּרֹבַע. וַחֲכָמִים מְטַהֲרִין. מְלֹא תַרְוָד וְעוֹד עֲפַר קְבָרוֹת, טָמֵא. רַבִּי שִׁמְעוֹן מְטַהֵר. מְלֹא תַרְוָד רָקָב שֶׁגְּבָלוֹ בַמַּיִם, אֵינוֹ חִבּוּר לַטֻּמְאָה:
(ב) רביעית דם. שיצא כולו לאחר מיתה: ורביעית דם תבוסה. שיצא מקצת רביעית מחיים ומקצת לאחר מיתה, ולקמן בפרק ג' (משנה ה) מפרש לה: תבוסה. לשון מתבוססת בדמיך (יחזקאל טו). ורביעית דם שיצא כולו לאחר מיתה. דאורייתא, דכתיב במת בנפש. אבל דם תבוסה אינו אלא מדרבנן, ותני דאורייתא ותני דרבנן: ממת אחד. ולא משני מתים. קסברי רבנן, יש אם למסורת, ועל כל נפשות מת לא יבוא (ויקרא כא), נפשת כתיב חסר: ר' עקיבא אומר כל משני מתים. חצי רביעית ממת זה וחצי רביעית ממת אחר, מטמא באוהל. דסבר, יש אם למקרא, נפשות מת, משמע שתי נפשות ושיעור אחד, מדלא קאמר נפשות מתים. ואין הלכה כר' עקיבא: ר' עקיבא אומר כל שהוא. כשם שטמא בעצמות רוב מנין ורוב בנין אע"פ שאין בו רובע הקב שהוא שיעור המיוחד לעצמות, כך טמא בדם הקטן שיצא כולו אע"פ שאין בו רביעית שהוא שיעור המיוחד לדם: וחכמים אומרים רביעית. אם אמרת בעצמות שבידוע שכולו לפניך, תאמר בדם שאני אומר נשתייר ממנו טפה כל שהוא ולא יצא כולו. והלכה כחכמים: כזית רמה. שנולדה בבשר המת: מטמא כבשרו. דרמה היוצאה מן המת אפילו חיה, כבשר המת היא חשובה, משום דאדם מחיים אקרי רמה, דכתיב (איוב כה) אף כי אנוש רמה: וחכמים מטהרים. והלכה כחכמים: אפר שרופים. אדם שנשרף ונעשה אפר ולא נתערב בו מאפר עצים, שיעורו ברובע קב אפר, ומטמא: וחכמים מטהרים. והלכה כחכמים: עפר קברות. עפר שמעורב בו דם וליחה של מת. ומלוא תרווד ועוד טמא, לפי שאי אפשר למלוא תרווד ועוד, שלא יהיה בו מלוא תרווד רקב, דאמר לעיל שהוא טמא. והכא נמי מיירי במת שנקבר ערום בארון של שיש, שאין עפר אחר מעורב בו: ר' שמעון מטהר. ואין הלכה כר' שמעון: אינו חבור לטומאה. ואם האהיל על מקצתו אינו כאילו האהיל על כולו. וכן לענין מגע:
ג. אֵלּוּ מְטַמְּאִין בְּמַגָּע וּבְמַשָּׂא, וְאֵינָן מְטַמְּאִין בְּאֹהֶל, עֶצֶם כַּשְּׂעֹרָה, וְאֶרֶץ הָעַמִּים, וּבֵית הַפְּרַס, אֵבֶר מִן הַמֵּת וְאֵבֶר מִן הַחַי שֶׁאֵין עֲלֵיהֶן בָּשָׂר כָּרָאוּי, הַשִּׁדְרָה וְהַגֻּלְגֹּלֶת שֶׁחָסָרוּ. כַּמָּה הוּא חֶסְרוֹן בַּשִּׁדְרָה, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, שְׁתֵּי חֻלְיוֹת. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, אֲפִלּוּ חֻלְיָה אֶחָת. וּבַגֻּלְגֹלֶת, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, כִּמְלוֹא מַקְדֵּחַ. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, כְּדֵי שֶׁיִּנָּטֵל מִן הַחַי וְיָמוּת. בְּאֵיזֶה מַקְדֵּחַ אָמְרוּ, בַּקָּטָן שֶׁל רוֹפְאִים, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, בַּגָּדוֹל שֶׁל לִשְׁכָּה:
(ג) עצם כשעורה מטמא במגע ובמשא. דכתיב (במדבר יט) ועל הנוגע וגו', ושם לא נאמר בעצם אדם, ללמד על עצם כשעורה שמטמא במגע אע"פ שאינו ניכר שהוא של אדם. אבל באהל, אדם כי ימות באהל כתיב. ובעצם לענין טומאת אוהל בעינן שיהא ניכר שהוא של אדם, שהרי במקום אחר הוא אומר בעצם אדם: וארץ העמים. כל חוצה לארץ קרי ארץ העמים. והכא מיירי בגוש עפר שבא מחוצה לארץ שהוא מטמא במגע ובמשא ואינו מטמא באוהל. אבל הנכנס לארץ העמים אפילו לא נגע ולא נשא כגון שהיה רוכב על סוס, טמא, דעל אוירה של ארץ העמים נמי גזרו: בית הפרס. שדה שנחרש בה קבר ונשברו עצמות המת ונדושו בעפר אותה שדה. ופרס מלשון פרוסה. הלא פרוס לרעב לחמך (ישעיה נח): כמה חסרון בשדרה. ולא יטמא באוהל, אלא במגע ובמשא: כמלוא מקדח. מלוא רוחב הנקב שנוקבין במרצע: כדי שינטל מן החי וימות. ושיערו חכמים בחסרון כסלע: בקטן של רופאים. במרצע קטן שהרופאים פותחים בו הנגעים: בגדול של לשכה. ושיערו חכמים שהוא נהקב כפונדיון:
ד. הַגּוֹלֵל וְהַדּוֹפֵק מְטַמְּאִין בְּמַגָּע וּבְאֹהֶל, וְאֵינָן מְטַמְּאִין בְּמַשָּׂא. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, מְטַמְּאִין בְּמַשָּׂא. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר, אִם יֵשׁ תַּחְתֵּיהֶן עֲפַר קְבָרוֹת, מְטַמְּאִין בְּמַשָּׂא. וְאִם לָאו, אֵינָן מְטַמְּאִין בְּמַשָּׂא. אֵיזֶהוּ הַדּוֹפֵק, אֶת שֶׁהַגּוֹלֵל נִשְׁעָן עָלָיו. אֲבָל דּוֹפֵק דּוֹפְקִין, טָהוֹר:
(ד) הגולל. אבן גדולה ורחבה שסותמים בה פי הקבר מלמעלה. מלשון וגללו את האבן (בראשית כט): והדופק. שתי אבנים גדולות אחת מצד זה ואחת מצד זה שהגולל נשען עליהם: מטמאין במגע ובאוהל. דכתיב (במדבר יט) [ועל] הנוגע בעצם או בחלל או במת או בקבר, מה מת מטמא במגע ובאוהל, אף קבר מטמא במגע ובאוהל: ואינן מטמאין במשא. דדרשינן וכל אשר יגע על פני השדה (שם), לרבות גולל ודופק, וכתיב וכל אשר יגע, משום מגע הוא מטמא ואינו מטמא משום משא: אם יש תחתיהן עפר קברות. מטמא כשמסיטן, משום עפר הניסט עמהן דמטמא במשא, משום תפוסה של מת. והלכה כרבי יהושע: דופק דופקין. אצל אבן הדופק מניחין לפעמים אבן אחרת להחזיקה ואין הגולל נשען עליה, והיא נקראת דופק דופקין:
ה. אֵלּוּ שֶׁאִם חָסְרוּ טְהוֹרִין, כַּזַּיִת מִן הַמֵּת, וְכַזַּיִת נֶצֶל, וּמְלוֹא תַרְוָד רָקָב, וּרְבִיעִית דָּם, וְעֶצֶם כַּשְּׂעוֹרָה, וְאֵבֶר מִן הַחַי שֶׁחָסַר עַצְמוֹ:
(ה) ואלו אם חסרו טהורים. דלית בהן כשיעור: כזית מן המת. שכן הוא תחילת יצירתו של אדם בכזית: ורביעית דם. הואיל ובתחלת ברייתו של קטן אין בו פחות מרביעית דם: ואבר מן החי שחסר עצמו. אפילו קולית גדולה שחסר ממנה עצם כל שהוא, לא מטמא משום אבר מן החי. אבל אם חסר מבשרו לעולם הוא מטמא עד שיחסר מכדי להעלות ארוכה. ואבר מן המת, כזית בשר הפורש ממנו נמי טמא:
ו. הַשִּׁדְרָה וְהַגֻּלְגֹּלֶת מִשְּׁנֵי מֵתִים, וּרְבִיעִית דָּם מִשְּׁנֵי מֵתִים, וְרֹבַע עֲצָמוֹת מִשְּׁנֵי מֵתִים, וְאֵבֶר מִן הַמֵּת מִשְּׁנֵי מֵתִים, וְאֵבֶר מִן הַחַי מִשְּׁנֵי אֲנָשִׁים, רַבִּי עֲקִיבָא מְטַמֵּא, וַחֲכָמִים מְטַהֲרִין:
(ו) השדרה והגולגולת משני מתים. חצי חוליות השדרה ממת זה וחצי חוליות השדרה ממת אחר. וכן הגולגולת: ואבר מן החי משני אנשים. חצי אבר נתלש מחי זה וחצי אבר כזה נתלש מחי אחר, ונראין כאבר אחד: וחכמים מטהרין. מטומאת אוהל. אבל מטמאין במגע ובמשא משום עצם כשעורה. והלכה כחכמים:
ז. עֶצֶם כַּשְּׂעוֹרָה שֶׁנֶּחֱלַק לִשְׁנַיִם, רַבִּי עֲקִיבָא מְטַמֵּא, וְרַבִּי יוֹחָנָן בֶּן נוּרִי מְטַהֵר. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן נוּרִי, לֹא אָמְרוּ עֲצָמוֹת כַּשְּׂעוֹרָה, אֶלָּא עֶצֶם כַּשְּׂעוֹרָה. רֹבַע עֲצָמוֹת שֶׁנִּדַּקְדְּקוּ וְאֵין בְּכָל אֶחָד וְאֶחָד עֶצֶם כַּשְּׂעוֹרָה, רַבִּי שִׁמְעוֹן מְטַהֵר, וַחֲכָמִים מְטַמְּאִים. אֵבֶר מִן הַחַי שֶׁנֶּחֱלַק לִשְׁנַיִם טָהוֹר. רַבִּי יוֹסֵי מְטַמֵּא. וּמוֹדֶה שֶׁאִם נִטַּל חֲצָאִים שֶׁהוּא טָהוֹר:
(ז) שנדקדקו. שנשחקו. לשון ושחקת ממנה הדק (שמות ל): רבי שמעון מטהר. מכל טומאה. ואינם מטמאין לא במגע ולא במשא ולא באוהל: וחכמים מטמאין. בשלשתן, דהא איכא רובע: אבר מן החי שנחלק לשנים טהור. ואפילו חזר וחיברו, דאין חיבורי אדם חיבור: ניטל חצאים. שניטל מן החי לחצאים ולא ניטל ממנו אבר שלם כאחד, דלא הוה ביה שיעורא מעולם. ואין הלכה כר' יוסי:
——–
לעילוי נשמת ולזכות כל עם ישראל החיים והמתים
האתר כולו מוקדש לעילוי לנשמת כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולזכות כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולרפואת כל חולי עם ישראל בנפש בגוף ובנשמה. לייחדא קודשא בריך הוא ושכינתא על ידי ההוא טמיר ונעלם בשם כל ישראל, לעשות נחת להשם יתברך ולהמשיך רחמים וחסדים על כל העולם, לבירור עץ הדעת טוב ורע ולתיקון הדעת של כל בר ישראל, ולקרב את ביאת מלך המשיח צדקנו.
בפרט לזכות נשמות משה בן יוכבד רבנו עליו השלום רבן של כל ישראל, רבי שמעון בן יוחאי מגלה תורת הנסתר בעולם, רבי יצחק לוריא אשכנזי בן שלמה עטרת ראשינו, רבי ישראל הבעל שם טוב בן אליעזר מגלה תורת החסידות בעולם, רבנו נחמן בן פייגא אור האורות, רבי חיים בן יוסף ויטאל תלמיד רבנו האר"י, וכל הצדיקים והחסידים, הצדיקות והחסידות, האבות הקדושים והאמהות הקדושות, דוד המלך וכל יוצאי חלציו וכל אחד ואחד מישראל בכל מקום שהוא חי או מת.
ותיקון של כל ישראל החיים והמתים, ולפדיון של כל ישראל החיים והמתים מכל דין וייסורים שיש עליהם.
בס"ד – כל הזכויות שמורות (c) ל ר' פנחס ראובן שליט"א ול ר' שגיב מחפוד שליט"א
ול- J. Alan Groves Center – תחת תנאי רשיון CC-2.5
לפי רישיון Creative Commons-CC-2.5