——–
מקשה הרב "נתיבות שלום":
הנה חטאי דור המדבר המנויים בספר "במדבר" הם חלק תורה בפני עצמו, שהתורה מספרת בפרטות את כל עניני החטאים שחטאו ישראל במדבר. וצריך באור, מהו הלמוד הנצחי מכל עניני חטאים אלו, לאור היסוד שהתורה אינה מספרת ספורי מעשיות בעלמא, אלא כל חלקי התורה המה מורים לנו ארחות חיים עד סוף כל הדורות. ובעצם ענין החטאים, מצינו בתורה שנענשו על חטאים אלו בענשים כבדים מאד שלא מצינו דגמתם, עד שיש מי שסובר (סנהדרין קח) כי דור המדבר לאו בני עולם הבא נינהו, וצריך באור בכל חטא וחטא מדוע הם כל כך חמורים, שלכאורה נראה שהם חטאים יותר דקים מאשר חטאים בפעל, שכלם עניני חטאים במחשבה ובדבור אשר בית דין של מטה אינם מענישים על סוג חטאים כאלו.
וראשית יש לעין בחטאים הכתובים בפרשה זו. ענין חטא המתאוננים כמו דכתיב "ויהי העם כמתאננים רע באזני ה ", וברש"י: אמרו אוי לנו כמה לבטנו בדרך הזה – שלשה ימים שלא נחנו מענוי הדרך, "וישמע ה' ויחר אפו ותבער בם אש ה' ותאכל בקצה המחנה". וצריך באור, מהו חמר החטא, שהרי רק התאוננו על טרח הדרך, ואף אם זה חטא הרי לא היה בזה חטא במעשה אלא במחשבה ודבור, ומדוע נענשו בענש הקשה ביותר ותבער בם אש ה'. ואחר כך כתיב חטא המתאוים: "והאספסוף אשר בקרבו התאוו תאוה וישבו ויבכו גם בני ישראל ויאמרו מי יאכלנו בשר, וישמע משה את העם בכה למשפחתיו איש לפתח אהלו ויחר אף ה' מאד ובעיני משה רע", ובהמשך, "ואף ה' חרה בעם ויך ה' בעם מכה רבה מאד", וגם בזה צריך באור מהו חמר החטא שהתאוו תאוה, ומכל מקום הרי אינו חטא בפעל ולא שיך עליו ענש בבית דין של מטה, ומדוע אם כן נענשו קשות עד "ויך ה' בעם מכה רבה מאד", ונקרא שם המקום "קברות התאוה" על שם חטא העם המתאוים?
ועל דרך זה צריכים באור כל שאר החטאים, חטא המרגלים, שהחטא של כלל ישראל היה, "ותשא כל העדה ויתנו את קולם ויבכו העם בלילה ההוא", ועל בכיה זו נענשו בענש הקשה ביותר שלא מצינו דגמתו, שמתו כלם ולא נשאר מהם אף אחד. וצריך באור כנ"ל מהו חמר החטא כל כך וכמו כן ענין קרח ועדתו, שהיו המתים במגפה ארבעה עשר אלף ושבע מאות מלבד המתים על דבר קרח. וצריך באור שגם אם קרח חטא, אך מדוע נענשו כל כך כל הנוהים אחריו שמתו כלם? וכן החטא של "ותקצר נפש העם בדרך", צריך באור מדוע נענשו כל כך קשה, וכדכתיב. "וישלח ה' בעם את הנחשים השרפים וינשכו את העם וימת עם רב מישראל"? כן צריך באור ענין החטא של ישראל בשטים בעצת בלעם, דמשמע שם שעקר הענש היה על הזנות עם בנות מואב ולא על חטא עבודה זרה של בעל פעור, וגם קנאותו של פנחס היתה על ענין זה של זנות בבנות מואב, וצריך באור שאף שהיה חטא במעשה, הרי חטא זה בבית דין של מטה אין עליו ענש, וכמו שפסק הרמב"ם (פי"ב מהל' אי"ב) שהבועל ארמית מדאוריתא אינו חיב אפלו מלקות, ורק קנאים פוגעים בו, ומדרבנן מכין אותו מכת מרדות, ואם כן מהו חמרתו של החטא שנענשו עליו כל כך שמתו כ"ד אלף מישראל במגפה?
אכן, מכל האמור יש ללמד כלל גדול, לאור היסוד דאיתא בספרים הקדושים שכל התרי"ג מצוות הן תרי"ג עיטין למצות ובו תדבק, הינו שתכלית כל התורה והמצוות היא הדבקות בה', והמצוות הן עצות ליהודי שעל ידם יתדבק בהשם יתברך, רמ"ח מצות עשה הן עצות על ענינים חיוביים אשר בקיומם מתקרב לדבקות בה', ושס"ה מצוות לא תעשה הן עצות על דברים שיש להמנע מלעשותם כי על ידם מתרחקים מהשם יתברך. ולאור זה שהתכלית הפנימית של התורה והמצוות ויעודו של עם ישראל הוא הדבקות בה', הרי כל פגם בעקרי היסודות של הדבקות בה' חמור הוא לאין ערוך ממעשה עברה בעלמא, כי על ידי פגם כזה מתנתקים חס ושלום מחבל הדבקות של ישראל לאביהם שבשמים, ומתערער יסוד קיומו הרוחני של כלל ישראל. וזהו ענין החטאים של ישראל במדבר, שלא היו עניני חטאים במעשה אלא פגמים בדעות ביסודי היסודות של כלל ישראל. כמו האמונה שהיא יסוד היהדות ובלעדיה אינו נחשב כלל ליהודי. וכן הקדשה היא יסוד היסודות של כלל ישראל, אשר דבר השם יתברך "ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש" זהו יעודו של עם ישראל, ושרש קיומו של כלל ישראל הוא מכח היעוד הזה.
וזהו ענין ב' החטאים הראשונים הכתובים בפרשה זו שהם פגמים בדעות, שכפרו וערערו על יסודות האמונה והקדשה אשר הם שרשי הקיום של עם ישראל. חטא "ויהי העם כמתאננים" הוא פגם באמונה בהשגחה פרטית, שערערו על היסוד "דכל מה דעביד רחמנא לטב עביד", ומאסו בהנהגה העליונה, ועל ידי פגם זה בשרש האמונה התנתקו מחבל הדבקות של כלל ישראל בה'. ואמנם בית דין של מטה אין מענישים על כך כי אינו חטא שבמעשה, אך כלפי בית דין של מעלה זה חטא חמור מאד, ופגם גדול יותר מכל החטאים שבפעל, כי גורם הוא לנתוק הדבקות חס ושלום. ובמיחד שלא רק יחידים חטאו אלא כל הכלל ישראל, ולכך נחשב להם לפגם כה חמור ונענשו עד כי "ותבער בם אש ה ".
וחטא האספסף אשר בקרבו התאוו תאוה, הוא פגם ביסוד הקדשה, שכפרו ביעוד של "ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש", כדאיתא בפרי הארץ מהרה"ק הרמ"מ מויטבסק זי"ע, וכן איתא בתורת אבות ממרן הס"ק מלכוביץ' זי"ע, שפרשו התאוו תאוה הוא שהתאוו שיהיו להם תאוות, כי התאוות מתעוררים על ידי המאכלים, ואלו המן שאכלו ישראל במדבר היה מאכל של מלאכים כמו דכתיב (תהלים עח) "לחם אבירים אכל איש", ומאכל רוחני כזה אינו מעורר תאוות. ואותו הדור שנזון מהמן, לא היו מתעוררים בהם תאוות, לכך נתאוו תאוה שיהיו להם תאוות, ואמנם טענתם היתה מי יאכלנו בשר, אך באמת לא היו צריכים כל כך את הבשר אלא רצו בעקר את הבשר כדי שיעורר בהם תאוות. וזהו "וישמע משה את העם בכה למשפחתיו", וכמו שדרשו חז"ל על עסקי משפחותיו, הינו שלכאורה היה נראה שבוכים על עסק המן בלבד, אבל משה הבין וידע שאין בכיתם על אכילה בלבד, אלא וישמע משה את העם בכה למשפחתיו, הינו בענינים השיכים למשפחותיו. וזהו גדל חמרתו של החטא שנענשו עליו קשות, כי הפגם היה בדעות שהוא סתירה ליעודו של עם ישראל היעוד של גוי קדוש ואנשי קדש תהיון לי, אשר כח הקדשה הוא יסוד קיומו של כלל ישראל ושרש דבקותו בהשם יתברך, ופגם בענין הזה הוא פגיעה בשרשי כלל ישראל. ואין זה דומה לסתם עברה, שקורה כי יהודי נכשל בפגם מחמת יצרו המתגבר עליו, אבל עדין אין זה פגם שרשי, מה שאין כן כאן היה פגם בדעה, שהשאיפה לתאוות היתה אצלם כשיטה, שחפשו אמצעים לעורר זאת, ופגם כזה בענין הקדשה הוא פגיעה ביסודותיו ושרשיו של כלל ישראל, ועל כן הוא כל כך חמור כדכתיב: "ויחר אף ה' מאד ובעיני משה רע".
וכמו כן זה ענין חמר חטא המרגלים, שמלבד הפגם באמונה שלא בטחו בהשם יתברך שיתן בידם את הארץ, כפרו גם בקדשת ארץ ישראל אשר הנהגתה בידי השם יתברך, כמו דכתיב (דברים יא) "ארץ אשר ה' אלקיך דרש אתה תמיד עיני ה' אלקיך בה" וגו', והם כפרו בקדשתה ומאסו בטובה, כמו דכתיב (תהלים קו) "וימאסו בארץ חמדה", ולכך נענשו עד שנגזרה כליה על כל הדור ההוא.
וענין הפגם של עדת קרח, הוא מה שחלקו על היסוד של "אמונת חכמים", שהוא מיסודות עם ישראל, כמאמר הכתוב: "ויאמינו בה' ובמשה עבדו". וכמו שמצינו בחז"ל שהעמידו את ענין אמונת חכמים בדרגה כה גבוהה, כמו שאמרו (סנהדרין קי) כל החולק על רבו כחולק על השכינה, ואפלו בהרהור הרי כל המהרהר אחר רבו כמהרהר אחר השכינה, ופרשו ענין "ובו תדבק" הדבק בתלמידי חכמים, שעל ידי דבקות בתלמידי חכמים באים לדבקות בה', ופגם עדת קרח היה שכפרו בדעות בענין זה של אמונת חכמים, וחטא זה הוא פגם בשרשי כלל ישראל, ועל כן היה ענשם גדול מאד. וגם חטא "ותקצר נפש העם בדרך" הוא פגם באמונה, כמבאר בחטא המתאוננים, שפגמו באמונה דכל מה דעביד רחמנא לטב עביד.
ועל דרך זה יש לבאר ענין הפגם של עצת בלעם בשיטים לזנות עם בנות מואב, כי הפגם הזה הוא חמור מאד, כמבאר בספרים הקדושים שיש בזה פגם יותר מכל עניני עריות, שמכניס את ניצוצות הקדשה לתוך רשות הסטרא אחרא, וכדאיתא בחז"ל (עי' זח"ב ג) אין לך שנאוי לפני הקדוש ברוך הוא כבועל ארמית, ולכך הפגם הזה מנתק יהודי מהשם יתברך יותר מכל החטאים שבתורה. ולאור היסוד שכל התורה ותרי"ג מצוות הם עצות המביאות ל"ובו תדבק", הרי זהו הפגם החמור ביותר בכל התורה, שעל ידי הפגם הזה מתנתק ביותר מהקדוש ברוך הוא, ואמנם בדיני אדם אין מענישים על חטא זה, כי בית דין של מטה אינם דנים רק על חטאים השיכים לגוף, וחלק המעשה בחטא זה אינו חמור כל כך, אבל בית דין של מעלה דנים גם על פגמי הנשמה, שעל ידי חטא זה מתנתקת הנשמה מחבל הדבקות של כלל ישראל להשם יתברך, והפגם הוא במקום גבוה מאד ביסודות ושרשי הכלל ישראל, ועל כן נענשו כל כך על חטא זה. וזה באור מה שבחטא העגל היה הענש גם בידי אדם, כמו שאמר להם משה הרגו איש באחיו, כי שם היה הפגם גם במעשה, וחטאים שבמעשה נמסרו לענש בית דין של מטה, מה שאין כן בכל אלו החטאים היה הענש בידי שמים.
והעולה מכל האמור, שעניני החטאים של ישראל הכתובים בספר במדבר גם הם תורה שלמה, ללמד לנו כי יש עניני חטאים שאף אם לא נכתבו בפרוש בתורה אבל הם חמורים מאד, ובפנימיות הענינים אף חמורים הם יותר מהחטאים שנתפרשו בתורה, כי הם מנתקים ומרחיקים יהודי מהקדוש ברוך הוא, ומערערים יסודות היהדות, שזה היה ענין חטאי דור המדבר שהיו פגמים ביסודות הכלל ישראל בעניני אמונה ועניני קדשה ושאר ענינים המנתקים את ישראל מדבקותם בהשם יתברך, ועל כן הם חטאים כה חמורים ונענשו עליהם בענשים קשים ביותר.
ואפשר לומר, שרצון העליון היה שישראל יכשלו בכל החטאים האלו לפני כניסתם לארץ ישראל, על דרך שרואים בעניני הגוף, כי יש הרבה מחלות שכאשר האדם נחלה בהם ומתגבר עליהם, הריהו מתחסן כנגדם, ועל דרך זה קדם שנכנסו לארץ ישראל היו ישראל צריכים לחלות בכל עניני חטאים אלו, כדי לתקן כל הפגמים בדעות, ולכנס לארץ ישראל מחסנים מכל עניני פגמים אלו.
ומדה טובה מרבה, שהתורה מלמדת לנו בזה, שאם הפגם בכל ענינים אלו מנתק יהודי מדבקותו בהשם יתברך, הרי בודאי שאם יהודי מתיגע ומשקיע כחות בעניני דעות המה יסודי התורה, שעמל להשיג בהירות האמונה, ומתיגע בעניני קדשה להתקדש ולהטהר, הרי כמה שעובד יותר על כך מתחזק הקשר שלו להשם יתברך, ונהיה מקשר ודבוק אליו יתברך. כאמור שישנם ענינים שאף כי לא נתפרשו בגלוי בשום מקום בתורה ובדברי חז"ל, הרי הם המקבלים לנו שהם שרשי יסודות הדבקות המקשרים איש יהודי לה' אלקיו.
וזה באור מה שכתב הרה"ק ר"א מליזנסק זי"ע, על דבר שבת אחים גם יחד בשלש סעודות של שבת קדש, דיש דברים שאינם כתובים בחז"ל וענינם גבוה יותר מהענינים הכתובים בחז"ל. ובאור דבריו הקדושים הוא כאמור, מטעם דזמן שלש סעודות הוא עת רעוא דרעוין, עת רצון והזמן הגבוה ביותר מכל השבוע, ולכך מבקשים אז: "ואני תפלתי לך ה' עת רצון", התפלה והבקשה הגדולה בעת רצון היא לך ה', שאהיה דבוק בך ה' ולא אתנתק ממך, שלא אעשה מעשים כאלו המנתקים יהודי מה' אלקיו, ושלא יהיו בי דעות ומחשבות המנתקים את הדבקות בה' יתברך. וכמאמר רבותינו הקדושים: "הרהורים מתרים" – שהרהורים מתירים את הקשר בין יהודי להשם יתברך. וזהו "ואני תפלתי לך ה' עת רצון", שהבקשה בעת רצון היא שלא אפגם בכל ענינים אלו המתירים את הקשר לך ה'. "אלקים ברב חסדך ענני באמת ישעך", כי זוהי הישועה האמתית ליהודי שישמר על הקשר בינו להשם יתברך שילך ויתחזק, ובכל מעשיו יראה לחזק הקשר בינו להשם יתברך.
ועוד אפשר לבאר ענין דור המדבר בדברים פשוטים כתאות בשר, וכמו כן בענין לשון הרע וכבוד. שהרי זאת לדעת, בכל אדם משרש בפנימיותו הרע שב-ד' יסודות: אש רוח מים עפר, שהמה הכעס והגאוה התענוגות והעצלות, ואף שמתגבר האדם הרבה מכל מקום שרש הרע קשה מאד לעקרו, ולכל היותר מצליחים אנו לכפות את הרע אולם רחוקים אנו מלעקרו, ולעקרו זהו נחלת צדיקים גדולים העובדים בכל מאדם לעקר את הרע מקרבם.
ויתכן והאדם כופה הרבה את הרע ומתגבר לא להשמע לרע שבקרבו, אולם חושב הוא בכך וטועה כי כבר עקר את הרע, וברוך ה' הנו כבר בבחינת הנאמר בדוד המלך עליו השלום "ולבי חלל בקרבי" ודרשו חז"ל מלמד שהרגו דוד המלך ליצרו. ויכול האדם לחיות בטעות, ובכן במה יודע, אפוא, שהאדם שעדין הרע בקרבו טעון ומכסה באלף כסויין והרע עדין בתקפו הלא רק כאשר יכשל בדברים פשוטים וקלים כרצון לבשר לאבטיחים לבצלים, לשון הרע, רדיפה לכבוד, ובכן דור המדבר אין ספק שהיו צדיקים וקדושים, עד שאמרו בזהר "דור דעה" שכזה לא היה ולא יהיה עד שיבא מלך המשיח, ועבדא שנביט ונראה את כל חטאיהם שהתפרסמו והלא מעטים המה יחסית לדור שלם במשך 40 שנה, הרי זה כלום ממש, על האצבעות סופרים את חטאיהם של דור שלם בתקופה ארכה כזו.
דור זה היה ראוי לשלמות, ועשה ה' שיתבלע כל הרע שבקרבם, ויעקר ממקומו הטמון ומכסה עמק עמק בקרב לב האדם הנקרא בספרים "השרשה ראשונה", והגביר הקדוש-ברוך-הוא את יצרם הרע כדי שיתגלה להם שרש הרע שבקרבם למען יבטלוהו ויהיו בבחינת ולבי חלל בקרבי בכך שיעשו תשובה על ידי שיראו מה יכולות להיות תוצאות שרש הרע כשאינו נעקר לגמרי ממקומו. כי יכול האדם להיות צדיק בכל דרכיו וחסיד בכל מעשיו ונדמה לו שכבר אין לו יצר הרע בקרבו אולם לעוון הוא בתוכו מאד.
ויתכן שלסתם בני אדם מסתפק הקב"ה בכפית הרע אף לחנם עוקרים אותו לגמרי ובהבטחת חז"ל הבא לטהר מסיעין לו, והבאור "מסיעין לו" קשה שהרי הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים, ולמה מסיעין לו אלא בודאי אין מסיעין לאדם להתגבר על יצרו זה עושה האדם בעצמו אולם מה שעושה האדם בעצמו זהו לכפות את יצרו, אולם עדין עלול הוא להכשל כיון שלא עקר עדין את יצרו, על כן מסיעין לו כיון שהוא ידע, יצרנו, עד כמה קשה לעקרו לגמרי, ולכן מסיע הקב"ה על אדם שלא יבוא ליד חטא אשר כבר כפה לפחות את יצרו ומסתפק ה' בזה.
אולם בדור המדבר דור דעה לא רצה האלקים להסתפק בזה, ודרש מהם עקדת הרע לגמרי משרשם כי כך יאה לדור דעה שכזה שראה מתן תורה ויציאת מצרים, לכן תבע ה' מהם זאת יותר מכל הדורות כלם, ולכן הגם שודאי בכחם היה לכפות את יצרם נתנסו בנסיונות קלים ללא הבטחת סיוע שמבטחת לכל הכופה את יצריו, ונדרש מהם לעקר את שרשם הרע מקרבם. שזה כאמור כמעט ולא ביכלת האדם אלא מצוי הוא בעובדי ה' הגדולים כדוד המלך עליו השלום וגדולי וקדושי הדורות, ולכן נכשלו פעמים מספר במכשלות חטא המדבר, כי אחר שנשלל מהם הבטחת "מסיעין אותו" היה עליהם להתמודד קשות במלחמת עקירת הרע משרשו.
——–
לעילוי נשמת ולזכות כל עם ישראל החיים והמתים
לזכות הרב המחבר
האתר כולו מוקדש לעילוי לנשמת כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולזכות כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולרפואת כל חולי עם ישראל בנפש בגוף ובנשמה. לייחדא קודשא בריך הוא ושכינתא על ידי ההוא טמיר ונעלם בשם כל ישראל, לעשות נחת להשם יתברך ולהמשיך רחמים וחסדים על כל העולם, לבירור עץ הדעת טוב ורע ולתיקון הדעת של כל בר ישראל, ולקרב את ביאת מלך המשיח צדקנו.
בפרט לזכות נשמות משה בן יוכבד רבנו עליו השלום רבן של כל ישראל, רבי שמעון בן יוחאי מגלה תורת הנסתר בעולם, רבי יצחק לוריא אשכנזי בן שלמה עטרת ראשינו, רבי ישראל הבעל שם טוב בן אליעזר מגלה תורת החסידות בעולם, רבנו נחמן בן פייגא אור האורות, רבי חיים בן יוסף ויטאל תלמיד רבנו האר"י, וכל הצדיקים והחסידים, הצדיקות והחסידות, האבות הקדושים והאמהות הקדושות, דוד המלך וכל יוצאי חלציו וכל אחד ואחד מישראל בכל מקום שהוא חי או מת.
ותיקון של כל ישראל החיים והמתים, ולפדיון של כל ישראל החיים והמתים מכל דין וייסורים שיש עליהם.
בס"ד – כל הזכויות שמורות (c) ל הרב יעקב ישראל לוגאסי שליט"א
תפארת ישראל
הרב יעקב ישראל לוגאסי שליט"א לפי רישיון Creative Commons-CC-2.5