——–
מובא בספר "לקח טוב": ככל שהזמן מרומם וחשוב, כך גם גדול הוא היצר הרע שבאותו הזמן. בדברים אלה פרש הגאון רבי יחזקאל לוינשטיין זצ"ל באחת משיחותיו (שנחאי, עשרת ימי תשובה תש") את דברי ה"סבא מקלם" שהיה אומר, שיתכן שבעשרת ימי תשובה יהיה האדם במצב גרוע יותר מבשאר ימות השנה. כי כונת היצר, שהוא השטן והוא מלאך המות, למנע את האדם מעבודה בימי הדין, ועל כן הוא מגדיל כחו ביתר שאת בהתאם לגדל ערכם של הימים.
המגיד הירושלמי, הגאון רבי שלום שבדרון שליט"א, נותן לנו משל נפלא על הדברים המפנים אלינו בדברי הפסוק "אני ישנה ולבי ער, קול דודי דופק פתחי לי אחתי רעיתי יונתי תמתי וגו' " (שיר השירים ה, ב), כדי לעוררנו לחזר בתשובה ולפתח לפחות פתח קטן כפתחה של מחט.
מעשה באדם שבנו יחידו יצא למדינת הים, נשא שם אשה ונולדו לו ילדים. גדולים היו געגועי האב לבנו, ועז היה חפצו לראות את הבן, להכיר את כלתו ולהשתעשע עם נכדיו. אכן בכל מכתב ששגר, היה מזמין את הבן לבא עם בני ביתו לבקרו. ואמנם הבן הביע את רצונו לבא, אך בכל פעם צצו עכובים שונים שמנעו אותו מלבא. כיון שכך, הודיע האב לבנו. הואיל וקשה לך לבא אלי אבא אני אליך.
מאז שגמלה ההחלטה בלבו לנסע, היה האב עסוק בהכנות לקראת הנסיעה, וככל שקרב היום, גברה והלכה התרגשותו. בהגיע יום ההפלגה, עלה על האניה כשהוא עמוס בחבילות של מתנות, ובכל משך הנסיעה לא חדל מלהרהר בפגישה הנרגשת הצפויה לו. מפעם לפעם היה עולה על ספון האניה כדי לבדק אם החוף נראה כבר באפק. בקר אחד, כאשר נראתה היבשה, לא היה גבול לשמחתו ולהתרגשותו. האניה נכנסה לנמל, ועוד בטרם השליכה עגן, תר האיש בעיניו את הרציף כדי לאתר את בנו בין מקבלי הפנים שעמדו שם אך לא גלה אותו. לא נותרה לו בררה אלא להמתין בקצר רוח לרגע שיוכל לרדת מן האניה, ולחפש חפוש מדקדק יותר.
מה גדולה היתה אכזבתו כאשר ירד מהאניה והבן לא נמצא בין הבאים לקבל את פני נוסעי האניה. לרגע הכה האיש בתדהמה, אך מיד התעשת ולמד זכות על בנו; בודאי היה טרוד בהכנות לקראת בואי, ועל כן לא הספיק להגיע לנמל כך חשב. כדי לא לאבד זמן יקר, מהר ועלה על הרכבת המוליכה אל עיר מגורי הבן. בטוח היה, שבתחנת הרכבת שבפאתי עיר מגוריו יפגש את יקיריו. כאשר הגיעה הרכבת למחוז חפצו, נכונה לו אכזבה נוספת
גם כאן לא המתין לו איש ! חיש מהר נדחקה האכזבה מלבו, ואת מקומה תפסה דאגה שמא משהו אינו כשורה.
בלב מלא דאגה, אכזבה וגעגועים, שכר האב מונית והורה לנהג להביאו אל בנו. בדרך נרגע מעט, ושב וציר לעצמו את קבלת הפנים החגיגית הצפויה לו בשערי הבית. אך גם חלום זה נגוז כאשר הגיע בשעת ערב מאחרת אל פתח הבית מלבד אור קלוש שנראה מבעד לחרכי החלון שפנה לעבר הרחוב היה הבית חשוך. לבו פעם בחזקה. האם כלם בריאים? שאל את עצמו. האם קרה להם אסון, חס וחלילה?
ידיו רעדו כאשר הקיש בדלת. דפיקה אחת, דפיקה נוספת, עד שסוף סוף שמע קול: "מי שם?". כשזהה שהקול הוא קול בנו יקירו נרגע. ההתרגשות והשמחה שוב תפסו את מקומם, והוא השיב: "אביך שבא אליך ממרחקים הוא הדופק, פתח לי, בני, את הדלת ! "
אחרי רגע של שתיקה, נשמע שוב קולו של הבן: "אבא, כבר פשטתי את בגדי ורחצתי את רגלי, קשה לי עתה לקום ממטתי ולפתח לך את הדלת. אנא, בטובך, פנה אל המלון השוכן מול בי. תי, ומחר בבקר נפגש, אם ירצה השם. "
כששמע האב את הדברים, כמעט אחזו השבץ. מחשבתו פעלה במהירות, וכך הרהר: שנים רבות צפיתי שבני יכבדני ויבא לבקרני. משראיתיו מתמהמה באתי אליו. אולם בטוח הייתי שהוא ובני ביתו ימתינו לי בנמל אך הם לא עשו זאת. לתמי סברתי שאחרו ושהם יקבלו את פני בתחנת הרכבת, אולם גם שם לא מצאתים. באתי עד פתח הבית ומצאתיו חשוך. והנה עתה אני דופק בדלת, והוא מתעצל לקום ולפתח לי. האם אחרי כל זאת אמתין לו במלון?! בודאי לא אעשה זאת !: ! במונית הראשונה שנקרתה לו בדרכו, שב האב לתחנת הרכבת, משם נסע לנמל, עלה על אניה ושב לביתו…
למחרת בבקר התעורר הבן ולבו נקפו על התנהגותו בליל אמש. בזריזות רבה קם ממטתו, התלבש ורץ למלון כדי להקביל את פני אביו. מה נוראה היתה אכזבתו ומה גדול היה הכאב, כאשר נוכח לדעת שאביו איננו.
*
במשך כל ימי השנה מצפה הקדוש ברוך הוא לישראל שישובו אליו בלב שלם. כיון שרואה שאינם מזדרזים לשוב איש איש ונמוקיו עמו בא הקדוש ברוך הוא אלינו בראש חדש אלול. ימי אלול הנם ימי רחמים, ובהם קל יותר לשוב אל ה', אך לא רבים ישכילו לנצל את הימים היקרים האלה, ואף על פי שהקדוש ברוך הוא מתקרב אלינו אין מקדמים את פניו. אי לזאת, העניק לנו ה' בטובו הגדול את עשרת ימי תשוכה, אשר עליהם נאמר: "דרשו ה' בהמצאו קראהו בהיותו קרוב". ה' ממציא את עצמו ומתקרב אלינו עוד יותר. אם גם ימים אלה אינם מנצלים כראוי לשיבה אל ה', הרי זה דבר המעורר תמיהה. אולם אף על פי כן ממשיך ה' יתברך להמציא את עצמו אלינו עוד יותר ביום הכפורים, ודופק על דלתי לבנו.
על זה מוסבים דברי הפסוק הנ"ל: "אני ישנה" מן המצות, "ולבי ער" לעשותן. "קול דודי דופק" בני, פתחו לי פתח אחד של תשובה כחדה של מחט, ואני פותח לכם פתחים שיהיו עגלות וקרוניות נכנסין בו (מדרש שיר השירים). רק פתח כחדה של מחט ! וכנסת ישראל משיבה: "פשטתי את כתנתי איככה אלבשנה, רחצתי את רגלי איככה אטנפם". היצר ממציא תרוצים נבובים, עד שנדמה לאדם שבאמת אינו יכול לקום ולפתח, אפלו לא פתח כחדה של מחט.
המשך הפסוקים נותן לנו תאור מזעזע לאיזה מצב עלול להגיע אדם אשר לא נצל את ימי אלול היקרים, ואשר לא דרש את ה' בהמצאו בעשרת ימי תשובה, וגם ל"קול דודי דופק" לא נענה. "קמתי אני לפתח לדודי… פתחתי אני לדודי" אימתי? למחרת יום הכפורים, כאשר סוף סוף הבין שהקדוש ברוך הוא בא לקראתו, או אז נזכר הבן לבקש את אביו שבשמים. אבל "ודודי חמק עבר… בקשתיהו [כנגד "דרשו ה' "] ולא מצאתיהו [כנגד "בהמצאו"], קראתיו [כנגד "קראהו בהיותו קרוב"] ולא ענני ".
——–
לעילוי נשמת ולזכות כל עם ישראל החיים והמתים
האתר כולו מוקדש לעילוי לנשמת כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולזכות כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולרפואת כל חולי עם ישראל בנפש בגוף ובנשמה. לייחדא קודשא בריך הוא ושכינתא על ידי ההוא טמיר ונעלם בשם כל ישראל, לעשות נחת להשם יתברך ולהמשיך רחמים וחסדים על כל העולם, לבירור עץ הדעת טוב ורע ולתיקון הדעת של כל בר ישראל, ולקרב את ביאת מלך המשיח צדקנו.
בפרט לזכות נשמות משה בן יוכבד רבנו עליו השלום רבן של כל ישראל, רבי שמעון בן יוחאי מגלה תורת הנסתר בעולם, רבי יצחק לוריא אשכנזי בן שלמה עטרת ראשינו, רבי ישראל הבעל שם טוב בן אליעזר מגלה תורת החסידות בעולם, רבנו נחמן בן פייגא אור האורות, רבי חיים בן יוסף ויטאל תלמיד רבנו האר"י, וכל הצדיקים והחסידים, הצדיקות והחסידות, האבות הקדושים והאמהות הקדושות, דוד המלך וכל יוצאי חלציו וכל אחד ואחד מישראל בכל מקום שהוא חי או מת.
ותיקון של כל ישראל החיים והמתים, ולפדיון של כל ישראל החיים והמתים מכל דין וייסורים שיש עליהם.
בס"ד – כל הזכויות שמורות (c) ל הרב יעקב ישראל לוגאסי שליט"א
משפטי ישראל – על חגי ומועדי ישראל
הרה"ג יעקב ישראל לוגאסי שליט"א
לפי רישיון Creative Commons-CC-2.5