——–
א. מצות עשה מן התורה לומר פעמיים ביום קריאת שמע. ובפסוק ראשון שהוא שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד, חובה לכוין את פירוש המילים, ואם לא כיוון, לא יצא ידי חובת המצוה.
(((מצות עשה לקרא ק"ש)))
א. דין זה פשוט, כדאיתא במתני' ברכות (י ע"ב), והכי נפסק ברמב"ם (ריש הלכות ק"ש), וכן מנו כל מוני המצוות, שהנה הבה"ג בריש מניינו (עשין א) כתב, קריאת שמע. וכן הוא במנין הרס"ג (עשין ג,ד), והר"א הזקן (עשה כט) כתב, קרא שמע, הלוא כה דברי כאש. והר"י אלברגלוני (עשין א-ב) כתב, ויותר בני הזהר ליחד את שם הגדול, בייחוד שמע, פעמים בכל יום תיחדנו. והר"ש ן' גבירול (עשה ב) כתב, ליחד אל איום, שתי פעמים ביום. וכן מנו במניינם היראים (עשה רנב), הרמב"ם (עשה י) הסמ"ג (עשה יח), והרמב"ן (ח,ט). ור"ע מגרוניא (אות לב) כתב במניינו, מ"ע לקרא את שמע, שהוא עיקר היחוד, פעמים בכל יום, ובמנין מאמר השכל (אות קעב) כתב, ליחד את שמו בשכבו ובקומו, וכן מנו החינוך (מצוה תכ), הסמ"ק (מצוה קה), והרשב"ץ בזוהר הרקיע (אות יב).
(((כוונת ק"ש)))
ב. איתא בברכות (דף יג ע"ב) ת"ר, שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד, עד כאן צריך כוונת הלב, דברי רבי מאיר. אמר רבא הלכה כרבי מאיר. ע"כ. ולכן פסק הרמב"ם (הלכות ק"ש פ"ב) הקורא את שמע ולא כיון לבו בפסוק ראשון שהוא שמע ישראל, לא יצא ידי חובתו. וכלשון זו פסק גם השו"ע (ס"ס ס). ועוד פסק (סי' סג סעיף ד) בזה"ל, עיקר הכוונה הוא בפסוק ראשון, הלכך אם קרא ולא כוון לבו בפסוק ראשון, לא יצא ידי חובה, וחוזר וקורא. ואפילו למאן דאמר מצוות אינן צריכות כוונה, מודה הכא. ע"כ. והכי הסכימו האחרונים. וא"כ מבואר שבפסוק ראשון של שמע ישראל, חובה לכוון את פשט הפסוק [וכאשר עוד יבואר כן להלן בעז"ה], ושאם לא כיון לא יצא ידי חובת מצות קריאת שמע.
(((חובה לכוון את פשט המילים)))
ופשט הגמ' ברכות שם הוא, שחובה לכוון את פשט המילים של פסוק ראשון, ולא די לכוון את התוכן הכתוב במילים, גם ללא הבנת עצם המילים בשעת הקריאה. שהרי נחלקו שם בגמ', אם חובת הכוונה היא רק בפסוק ראשון, או בכל הפרשה שאחריה, וישנם עוד שיטות אחרות שם בגמ' עד היכן חובה לכוון, וקשה עד מאוד לבאר שהכוונה הנצרכת בפרשה השניה היא רק לקבל עליו את עול המצוות, ולא את פשט המילים, שהנה ז"ל הגמ' (ריש ע"ב) מכאן אתה למד שכל הפרשה כולה צריכה כוונה, ע"כ. הנה לנו שיכוון את פירוש המילים של כל הפרשה, ולא די בכוונה לעיקר תוכנה שיקבל עליו עול מצוות, והיות וכן הוא בפרשת ואהבת, ממילא ה"ה למ"ד דבעינן כוונה רק בפסוק ראשון, היינו כוונה לפשט המילים. גם הגמ' שם למדה את חיוב הכוונה מן הכתוב, והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום על לבבך, ונחלקו שם התנאים על איזה חלק מק"ש קאי פסוק זה, ולהלכה קאי אפסוק ראשון לבד (כר"מ ורבא, שם דף יג ע"ב) א"כ יוצא, שעל לבבך, קאי על פסוק ראשון שיהיה פסוק זה על הלב, ונאמר כאן "הדברים האלה " הם יהיו "על לבבך", ובפשטות היינו פשט המילים, ולא רק תוכנם, דעסקינן במצות קריאת הפסוקים ולא במצות קבלת תוכנם. וכן מבואר בשו"ת הרשב"א (ח"א סי' שדמ) מדכתיב על לבבך.
וכן מפורש בראשונים רבים, שחובה לכוין את פשט המילים, שהנה בספר הבתים (הל' ק"ש שער ג ס"א) כתב, וכונת הלב צריך בפסוק ראשון, ואי זהו כונת הלב, שיתן לבו להבין מה שהוא קורא . עכ"ל. ולהדיא שהכוונה המחוייבת בפסוק ראשון של שמע הוא להבין את פשט הכתוב, ולא די לכוון לקבל עליו מלכות שמים. וכן הוא בכד הקמח (ערך תורה), שאחר שביאר שקריאה בתורה [לא בק"ש] בלא הבנה, היא מצוה גדולה, כתב, וקריאה זו קראוהו רז"ל מצות קריאה, ואע"פ שאינו מבין כל מה שהוא קורא. ושוב עובר לקריאה עם הבנה וז"ל, וכאשר הוא מין הענין ומכוין לפירוש הדברים , הרי זה מצוה, ויקראו אותה רז"ל "מצות כונה". ובפרשת קריאת שמע יש לכוין בה שלש כונות, האחת מצות קריאה, והשניה "מצות כונה", והשלישי שיצא ידי חובתו באותה קריאה. עכ"ל. הנה לנו להדיא דבק"ש בעינן לכוון את פירוש המילים. וכן בשערי עבודה המיוחס לרבינו יונה (בדברו על ק"ש) מבאר שצריך לכוון את פשט הפסוק, ומפרש את הפסוק באורך, ע"ש. וכן מבואר בספר אהל מועד (שער קריאת שמע דרך ב נתיב ג) ובשם ספר ההשלמה, וז"ל, כתוב בס' בעל השלמה שלשה דינין יש בכונה, האחד כונה לצאת, ורבים פסקו בזה שמצות א"צ כונה בדיעבד. הב', כונת הלב, וזהו שיתכוין בכל תי' ותי' לשם י"ה [הכוונה לשם השם, ככתוב גם ברא"ה שבסמוך]. וכונה זו בפסו' א' של ק"ש וברכה א' של תפי'. [הג', כוונת קריאה, ובעינן בכל הפרשיות [של שמע ישראל], אם קורא להגיה לא יצא.] ע"כ. [דברי בעל ההשלמה]. עכ"ל האהל מועד. וכ"כ בחידושי הרא"ה (ברכות רפ"ב) שבק"ש לא די שיכוין לצאת ידי חובה למצוה, אלא שיתכוין בכל תיבה ותיבה לשם יתברך, כפי מה שיודע בה. ע"כ. והכי הוא בשו"ת הרשב"א (ח"א סי' שדמ) שעמד על הכוונה הצריכה בפסוק ראשון, שאינו עניין כוונה לצאת ידי חובה וז"ל, אלא שהתפלה [ברכת אבות] וקרית שמע [פסוק ראשון] יש בהן כונה אחרת, והיא כונת הלב שלא להרהר בהן בדברים אחרים, כדי שיהיו פיו ולבו שוים בבקשת הרחמים, וביחוד, ובקבלת עול מלכות שמים, ובסדור השבחים וכו'. לפי שיש בפרשה ראשונה, וכל שכן בפסוק ראשון, יחוד השם, וקבלת מלכות שמים, ולפיכך צריך כונת הלב, כדי שייחד בוראה יתברך בכוונה רצויה ובגמירת דעתו, ויקבל בהסכמת הלב מלכותו יתברך. אבל מכאן ואילך, כל שקורא מילותיה כתקנן, אע"פ שלא כיון לבו אבכונותיה בובקבלת עניניה . [הרי שיש כאן שני עניינים. ומתוך שאחרי פסוק ראשון, די בקריאת המילות כתקנן, נלמד דלעיל בפסוק ראשון, מחוייבים בשני העניינים, גם "כוונותיה", שהוא פירוש המילים, וגם "קבלת עניניה", שהוא המלכת ה' עליו.] עכ"ל. ומציין לדבריו בחידושיו לברכות (ר"פ ב דף יג ע"ב) ושהפירוש השני הוא עיקר, וכדמסיים נמי התם בחידושיו "וזה דרך האמת", ע"ש. ולהדיא דכוונה זו היא לפשט המילים. וכן העתיק את דברי הרשב"א הנ"ל בספר השולחן (הל' ק"ש שער שני). והובאו חלק מדברי הרשב"א בב"י הכא. וכן הוא בשיטה להר"א אלאשבילי אב הריטב"א (ברכות שם) וז"ל, ויעיין בענין ויבין אותו . וכן השיטמ"ק (ברכות שם) כתב וז"ל, כוונת אותיות ותיבות וכו', ולא בעי כוונת תיבות אלא בפסוק ראשון. וכ"כ התוס' רא"ש (ברכות שם) לכוון לבו, וידע ויבין מה שאמר . וכן מבואר מן הראשונים שחילקו את הכוונה בקריאת שמע לד' חלקים, ושבפסוק ראשון צריך את ארבעתם, היינו גם הבנת פשט הכתוב, כמו שכתב המאורות (ברכות שם) והעתיקו וס"ל כוותיה בספר המכתם. וזהו הפשט הפשוט של לשון הרמב"ם (ריש הלכות תפילה) הקורא את שמע ולא כיון לבו בפסוק ראשון שהוא שמע ישראל, לא יצא ידי חובתו. והשאר אם לא כיון לבו יצא. ואפי' היה קורא בתורה כדרכו, או מגיה את הפרשיות. ע"כ. הנה מפרש מהו "שלא בכוונת הלב", הקורא בתורה או מגיה, דהיינו שלא שם לב למשמעות המילים, אלא לדיוק הבעת האותיות או כתיבתם, וממילא מבואר, שהקורא בכוונה, הוא השם לב למשמעות המילים. וכן ביראים (סימן רנב) כתב, הקורא את שמע צריך לכון את לבו, שנאמר שמע ישראל, ולהלן הוא אומר, הסכת ושמע ישראל, מה להלן בהסכת, אף כאן נמי בהסכת. ע"כ. ועוד קיבץ את הסוברים כן הגאון רבי דוד יוסף שליט"א בהלכה ברורה (ס"ס ס בבירור הלכה ס"ק יג) מפי ראשונים רבים, וכדרכו בקודש, והוסיף על הראשונים שהבאנו, שכ"כ גם המאירי (ברכות יג ע"ב ד"ה מתוך), הנימוקי יוסף, הרשב"ץ (ברכות יג ע"ב), כד הקמח (ערך תורה), ספר השלחן לר' חייא תלמיד הרשב"א (ק"ש שער שני), חידושי הריטב"א (גם בר"ה כח ע"ב) ורבי דוד אבודרהם (סדר תפלות כל השנה). ועוד ראה להלן (סעיף יב אות יא) סיעת ראשונים שכתבו להדיא שחובה לכוין לשלימות היחוד באומרו "אחד".
(((ראיה מסיעת ראשונים במנין המצוות)))
ג. וכן בפשטות יש ללמוד מסיעת הראשונים שבמנין המצוות שלהם, לא מנו מצות יחוד ה', וביאר הגאון רבי ירוחם פישל פערלא (בביאורו על מנין הרס"ג עשין ג,ד) את טעם דבר השמיטה, שהרס"ג השמיט את מצות יחוד ה', לפי שסבור הינו שמצוה זו כלולה במצות עשה של קריאת שמע, כמו שמנאה שם. ע"כ. ולפי"ז ברור שתנאי במצוה הוא הכוונה לתוכנה, שאם לא כן, איך יצא ידי מצות יחוד ה' בקריאת שמע, והוא לא חייב לכוון את ליבו אל תוכנה, ואין זאת אלא דפשיטא להו כאמור, שבק"ש חובה לכוון לפשט המילים לפחות בפסוק ראשון, ועל כן סגי להו במנין המצוות למנות רק את מצות ק"ש, שבה יוצא ידי חובת מצות עשה של יחוד ה'. ולטעם זה, כן נבאר את כל משמיטי מצות היחוד ממניינם, כי כולם מנו מצות עשה של קריאת שמע, שכן עשו, הר"י אלברגלוני (עשין א-ב), והר"ש ן' גבירול (עשה ב) והבה"ג (עשין א), ור"א הזקן (עשה כט) והרשב"ץ בזוהר הרקיע (עשה א).
ובחלק מן הראשונים הנזכרים, הדבר מוכח מלשונם, שהנה הר"י אלברגלוני (עשין א-ב) כתב, ויותר בני הזהר ליחד את שם הגדול, בייחוד שמע, פעמים בכל יום תיחדנו. והר"ש ן' גבירול (עשה ב) כתב, ליחד אל איום, שתי פעמים ביום. ולשונם מורה שכל המצוה ותכליתה היא הכוונה אל תוכנה, ולא יוצא באמירת המילים של ק"ש גרידא, וליבו בל עימו. [ברם גם לפי"ז אין הוכחה מנייהו על חיוב הבנת כל מילה, אלא על חיוב הבנת העניין, שימליך את ה' עליו, וייחדו. ברם לאור הני קמאי, מסתברא שגם כאן כוונתם להבנת כל מילה, דמנין לחלק ולהמציא שיטה חדשה, ואפושי פלוגתא לא מפשינן, וראה להלן (אות ה בהערה).]
ועתה מצאתי דבר נפלא עד מאוד, שבזה נחלקו הראשונים, במשא ומתן שהיה בין בעל ספר הבתים, לגדול אחד, שכאמור הרמב"ם מנה ב' מצוות עשה, מצות היחוד, ומצות קריאת שמע, וכן הלך לרגליו וכדרכו בספר הבתים (ספר המצוה סוף מצוה ב), ושם מביא שאחד מן הגדולים בחכמת התלמוד חלק עליו בזה, וטען שיש רק מצות ק"ש, היות וחז"ל אמרו שעיקר היחוד וקבלת מלכות שמים היא המצוה שבאה בק"ש. ודוחהו בעל הבתים, שמה שאמר שעיקר מצות היחוד היא ק"ש, אילו יבין ענין המצוות וסידרם, יבין כי ענין האמת היחוד היא מצוה אחת לענין שכבר ביארנו, ומצות הקריאה באה לחזק אמונה זו שהיא עיקר הכל. שיש מצוות בתורה שהן עיקריות וראשיות, ומצוות שהן משרתות להן. עכת"ד.
ברם הכרח גמור ליכא מהני אשלי רברבי שלא מנו במניין מצוותיהם את יחוד ה', לפי שאפשר לבאר את דבר השמיטה בדרך אחרת, שסבורים המה שמצוה זו כבר כלולה במצות ל"ת של לא יהיה לך אלהים אחרים על פני (שמות כ,ג), שכל הני אשלי רברבי שומטי היחוד מנוה במניינם [דכן עביד הבה"ג (ל"ת כז) והרס"ג (ל"ת א) ור"א הזקן כללה במניני העונשים שלו (עונש טז) וז"ל, עובד ע"ז שם כי יחל, וכן הר"י אלברגלוני כללה בעונשיו (עונש ט). וכן רבנו שלמה אבן גבירול באזהרותיו (ל"ת א) מנאה בזה"ל, ולא יהיה לך על פני אלהים אחרים, וכן בזוהר הרקיע (ל"ת א) מנאה בזה"ל, איסור עבודה זרה.] גם בויכוח עם אחד מן הגדולים בספר הבתים הנ"ל, טען האחד מן הגדולים טענה נוספת שאין היחוד מצוה, שכתוב בגמ' שיעקב אמרה לבניו, ומוכח שאינו ציווי התורה, אלא אמירת יעקב לבניו. [והשיבו בעל הבתים שם, שזו הגדה, והמקרא אינו יוצא מידי פשוטו, שהוא ציווי.] ולטענה זו ס"ל שאין ציוי כלל על היחוד, וממילא יש לבעל דין לבאר על דרך זו את שומטי היחוד, ושוב ליכא ראיה דס"ל דבק"ש חובה לכוון את פשט המילים. אולם כבר כתבנו שבר"י אלברגלוני, והר"ש ן' גבירול, הדבר מוכח מעצם לשונם.
(((אחרונים המחמירים)))
ד. והכי דעתם של האחרונים, דבפסוק ראשון בעינן הבנת פירוש המילים, שהנה כ"כ המ"א (סי' ס' ס"ק ד) והכי הוא לומד בדעת מרן, שבפסוק ראשון, בעינן כוונת הלב, שישים על לבו מה שהוא אומר. ע"כ. וכן בשו"ע הרב (סי' ס סעיף ה) כתב להדיא, ואף להאומרים שאפילו מצוות של תורה א"צ כוונה, מכל מקום בקריאת שמע צריך כוונת הלב, שיבין מה שהוא אומר בפיו וכו'. וכ"כ הפר"ח (ס"ק ד) ובדעת הרמב"ם, והשו"ע. וכ"כ הפמ"ג (א"א ס"ק ד), וכ"כ הבאר היטב (ס"ק ג), וכן מבואר בשו"ת פלא יועץ (סי' ה עמ' 57) דלמסקנא בעינן תרווייהו, גם הבנת פירוש המילות, וגם המלכת ה' יתברך. וכן פסק המשנה ברורה (סי' סג ס"ק יג) שהבנת המילים בפסוק ראשון לעיכובא, ועוד לו (ס"ס ס ס"ק יא) וז"ל, משא"כ כוונה זו, הוא להתבונן ולשום על לבו מה שהוא אומר , ולכך הוא לעכובא רק בפסוק ראשון, שיש בו קבלת עול מלכות שמים, ואחדותו יתברך. ע"כ. ועוד לו להלן (בסי' סב ס"ק ג). וכן בשו"ת מהר"ש מוהליבר (אה"ע ריש סי' כז) אף שבתחילה סבר בדברי הרשב"א בחידושיו לברכות (דף יג ע"ב) דדי לקבל עליו מלכות שמים, ושא"צ הבנת פירוש המילים, שוב דחה זאת ושצריך להבין את פירוש המילים, אולם סיום התשובה חסר. וכן מבואר בשו"ת תורת ירוחם (ח"ב סי' ד) ושכן מבואר בתלמידי רבינו יונה (שסביבות הרי"ף ברכות ד"ה ואיפסיקא הלכתא). וכן מבואר בשו"ת אג"מ (או"ח ח"ה סימן ד על שו"ע סי' סא סעיף יד) דהבנת פירוש המילים, חוץ מקבלת עול מלכות שמים לעיכובא. וכן הוא בשו"ת קנין תורה בהלכה (ח"ז סימן ה). וכ"כ הגאון רבי דוד יוסף בהלכה ברורה (ס"ס ס), צריך גם לכוין דעתו בפסוק ראשון ולהבין מה שמוציא בשפתיו וכו', ואם לא כיוון בפסוק ראשון, צריך לחזור ולאומרו בכוונה. ובבירור הלכה (שם ס"ק יג) הראה כן מראשונים רבים, וכדרכו בקודש, וכנ"ל, ועוד הוסיף מן האחרונים, שכ"כ בשו"ת הרדב"ז (ח"ד סימן אלף צד), והאליה רבה (ס"ק ג) ועוד. ע"כ.
(((המקלים שהבנת פסוק ראשון וקבלת מלכות שמים אינם מעכבים)))
ה. איברא דחזי הוית בלחם משנה (שופר פ"ב ה"ד ד"ה נתכוון) שלמד ברמב"ם דידן (רפ"ב דק"ש) דסבירא ליה כדעת הרמב"ן במלחמות (ר"ה פ"ג דף ז סוע"א מדפי הרי"ף ד"ה אמר הכותב) דהכוונה המחוייבת בפסוק ראשון של ק"ש היא כוונה לשם מצוה, ולא כוונת הלב לפירוש המילות. והוציא כן מתוך שהקשה סתירה ברמב"ם, שבהלכות שופר (פ"ב ה"ד) פסק שמצוות צריכות כוונה, ואילו בק"ש דידן פסק שא"צ כוונה, שפסק שרק פסוק ראשון צריך כוונה, ושאר פסוקים אף קורא להגיה יצא יד"ח. ולכן מבארו שסובר, שמצוות צריכות כוונה, ובק"ש סגי בכוונה לצאת רק בפסוק ראשון כדברי ר"מ בברכות שם. עכת"ד. ונמצא שדעת הרמב"ן, וכן לומד הלחם משנה בדעת הרמב"ם, שאין הבנת פירוש המילות של ק"ש לעיכובא, ואפילו בפסוק ראשון של שמע ישראל. וחזי הוית בשו"ת תשובת חן (שצוצין סימן ט) דמספקא ליה בדעת הרמב"ם, אי כהלחם משנה וכדעת הרמב"ן, ואי כהרשב"א ודעימיה, והביא שגם המאירי (ברכות רפ"ב סוף ד"ה אמר המאירי) מסופק בדעת הרמב"ם בזה. ולכן מסיק דלכתחילה יש להחמיר דבעינן תרוויהו, לחוש לשתי השיטות, לדעת הרשב"א ודעימיה, דכוונה היינו פירוש המילים, דהיינו לקבל עליו עול מלכות שמים, וגם לדעת הרמב"ן דבעניין כוונה לשם מצוה. ועע"ש. [ועוד חזי הוית בספר פסקי תשובות (סי' קא אות א הע' 4) שכתב ללמד זכות על מי שלא מכוון באבות פירוש המילים, על פי דברי שו"ת ארץ צבי (קוזיגלוב ח"א סי' כב) שכתב שעם הרמב"ן במלחמות (ר"ה פ"ג הנ"ל) שדי בכוונה לשם מצוה, ולא כוונה לפירוש המילות, כן עומד גם שבלי הלקט (סי' יז) בשם הר"י מגוירציבורק, וביאר טעמו, היות ותפילה כנגד תמיד, כשם שמצינו בזבחים שנזבחו סתמא כשרים, ה"ה למי שמתפלל ואינו מתכוין. ורק אם מתפלל בלי שום הרגש רק מלומדה, ואינו יודע כלל מה עושה, לא יצא. וכ"כ בספר מגן אברהם (טריסק פ' בלק) שדי בכך שיודע שמתפלל גם ללא כוונת המילים. ע"כ. ברם דבריהם אמורים לגבי ברכת אבות, אך לגבי פסוק ראשון של ק"ש, שמא יודו שהכוונה לעיכובא.]
ברם דעת מרן ברמב"ם היא כדברי הרשב"א (ברכות יג רע"ב, ובשו"ת ח"א סימן שדמ) דבעינן כוונת הלב להמליך את ה' עליו, וכאשר כתב הב"י במסקנתו (סי' סג סעיף ד) והכס"מ (ק"ש רפ"ב). וגם בב"י (ס"ס ס) ציין לדבריו שבכס"מ, שבהם ביאר את דברי הרמב"ם. [ולגבי קושיית הלחם משנה, שהכס"מ כלל לא התקשה בה, בפשטות היינו משום שסובר שהרמב"ם כלל לא עסק כאן בדיני מצוות צריכות כוונה (אלא רק בכוונת העניין), כי זה פשוט שצריך לכוון לשם מצות קריאת שמע, כבכל דיני התורה שחובה לכוון לשם מצוה, וכשם שהרמב"ם לא כתב בשום מצוה שיש לכוון לפני המצוה לשם מצוה, חוץ מבדיני שופר, ששם גילה דעתו שמצוות צריכות כוונה, ומשם סובר הרמב"ם שילמד הלומד בכל מקום בתורה, שלפני המצוה צריך לכוון לשם מצוה. וקושיא מעיקרא ליתא. והכי כתב בדעת הרמב"ם ומרן הפר"ח (סי' ס ס"ק ד) שהם לא הוצרכו לבאר לשם מצוה, כיון שזה פשיטא שצריך שיכוין לצאת ידי חובה, וכל שבאו להשמיע שצריך בפסוק ראשון כוונת הקריאה. גם לפי תרגום המאירי (רפ"ב דברכות ד"ה והמשנה הראשונה) לדברי הרמב"ם בפירוש המשניות, מפורש ברמב"ם לכוין את פירוש המילים, שהנה ז"ל תרגומו, ומה שאמר (במשנה) אם כיון לבו, ר"ל אם שם מחשבתו ורעיוניו לקריאה ההיא. שאפשר לשמור הנקוד ולא יתכוין לקריאת הפרשה וכו'. ע"כ. וכך גם בתרגום המשניות המצוי תורגם, אם ישים לבו ומחשבתו ורעיוניו לקריאה ההיא וכו'. ולפי"ז אין מקום לדון בדעת הרמב"ם המפורשת. אלא שהגר"י קאפח בפירוש המשניות שלו תרגם את הרמב"ם כך, "אם נתכוין לקרות", ולפי"ז אין הכרח מהרמב"ם. אולם בתרגום הרה"ג עזרא קורח בהוצאת מכון המאור, המאוחר יותר, אע"פ שתרגומו מבוסס על הרב קאפח תירגם, אם נתן דעתו לקריאה. ועוד הביא שבתרגום ד"ו תרגם, אם ישים ליבו ומחשבתו לקריאה ההיא. ע"כ. וגם לפי שני תרגומים אלו מפורש ברמב"ם שחובה להבין את פירוש המילים. וצריך לדעת ערבית, כי מסתבר שלרב קאפח היה ברור כפשט הפשוט ברמב"ם, שצריך להבין את המילים, ולכן יתכן שראה בתוספת תרגום יתר לשון, וגם הוא מודה לתרגומים האחרים שתוכנם ברור בלשון הרמב"ם. ועוד ראה מראה מקום ארוך מהי דעת הרמב"ם, בספר המפתח (בסוף רמב"ם פרנקל הלכות ק"ש עמ' יג סוף עמודה ראשונה).] ומרן נקט בשו"ע (סימן ס סעיף ה) כלשון הרמב"ם, וא"כ גם אם דעת הרמב"ם כהלחם משנה, מ"מ מרן לא למד בו הכי, ולא פסק כן, ואנן אתכא דמרן סמכינן. ובר מין דין הראנו לדעת לעיל, שדעתם של כל הראשונים דלא כהרמב"ן, אלא דהכוונה המחוייבת בפסוק ראשון של ק"ש, היא הבנת פירוש המילים, ובוודאי דאזלינן בתר רובא, ובפרט דהוי לחומרא בשל תורה. [ועל כן כמובן זהו רק לימוד זכות, כיון שזו שיטה יחידאה וכל הראשונים פליגי עלה, גם התשובת חן הנ"ל פסק שאף בדיעבד לא יצא, אם לא כיון לפירוש המילים, וכפסק הרשב"א, שכן פסק השו"ע. וגם הפסקי תשובות כתב שזהו רק לימוד זכות, אולם אין לסמוך על זאת.]
(((רע"א ס"ל שא"צ הבנת מילות פסוק ראשון רק קבלת מלכות שמים)))
עוד ראינו שציינו שהגאון רע"א בתשובת כת"י (נדפסה בספר כתב וחותם לב"מ בחלק התשובות סימן ב, ובמכתבי רע"א מכתב ד עמ' י, וברמב"ם פרנקל ק"ש רפ"ב בסוף העמוד) פסק דסגי בהמלכת ה', ואין חובת הבנת המילים, והכי תפס כוותיה להלכה בספר ילקו"י (ח"ד מהדו' תשס"ד סימן סא סעיף ב) דמהדין רק לכוין להמליך את ה' עליו הוא לעיכובא, ואילו הבנת פירוש המילים אינה מעכבת. ובמקורות כתב שכן פסק הרע"א, ולא הביא את תוכן דבריו, ולא דן בכך, אלא סמך על דברי גברא רבא דאמר מילתא. ובס"ד השגתי את ספר מכתבי רע"א, ומשענתו היא על הוכחתו מדברי הגמ' ברכות (רפ"ב דף יג ע"א). ברם אחרי שמפורש בכל הני ראשונים דלא כוותיה, א"כ בודאי דגם איהו גופיה יודה להם. ומ"מ קי"ל כוותייהו. ועוד ראה כאן בהערהבס"ד השגתי את ספר מכתבי רע"א, והנה משענתו היא על פי הגמ' ברכות (רפ"ב דף יג ע"א) וז"ל, וביותר דנלע"ד, דגם בפסוק ראשון בעינן רק כונה שמקבל עליו מלכות שמים, ואין צריך לשיבין פירוש המלות. ומוכח כן, דהרי מבואר בברכות, דאלולי דרשא דשמע בכל לשון שאתה שומע, היינו דורשים מקרא דוהיו הדברים דבהווייתן יהיו, דדוקא בלשון הקודש. אלא מדכתיב שמע מוכחינן, דוהיו הדברים קאי, שלא יקרא למפרע. והרי אם דרשינן בכל לשון שאתה שומע, ענין שמע היינו הבנה, דהא בשאר לשונות בעינן שיבין, וא"כ עדיין קשה הא אפשר לקיים תרווייהו, דבעינן לה"ק, ושמע אתי דבעי שיהא שומע ומבין. אלא ע"כ דפסיקא להו דבלשון הקודש אין צריך להבין פירוש המלות. עכ"ל.ולכאורה יש להשיב על עצם ראייתו של הגאון רע"א, ועל כן הננו להעתיק את לשון הגמ' (ברכות רפ"ב) ת"ר, ק"ש ככתבה [דוקא בלשון הקודש], דברי רבי. וחכ"א, בכל לשון. מ"ט דרבי, אמר קרא "והיו", בהוייתן יהו. ורבנן מאי טעמייהו, אמר קרא "שמע", בכל לשון שאתה שומע. [נביא את המשך הגמ' שאינו קשור אלינו, בסוגריים מרובעות, ולרבי נמי הא כתיב "שמע"? ההוא מבעי ליה השמע לאזניך מה שאתה מוציא מפיך. ורבנן סברי להו כמאן דאמר לא השמיע לאזנו יצא.] ולרבנן נמי הא כתיב "והיו"? ההוא מבעי להו שלא יקרא למפרע. ורבי שלא יקרא למפרע מנא ליה? נפקא ליה מדברים הדברים. ורבנן דברים הדברים לא דרשי. עכ"ל הגמרא.והנה ראיית הרע"א מושתתת על הבנתו בגמ', שאילולי הדרשה ד"שמע" בכל לשון שאתה שומע, היינו דורשים מקרא ד"והיו הדברים" דבהווייתן יהיו, שק"ש תקרא דוקא בלשון הקודש. ולמד כן מקושית הגמ', ולרבנן נמי הא כתיב והיו? כלומר, מדוע הם לא למדו משם והיו בכל לשון. ולכאורה זה אינו מוכרח, שאע"פ שפשטות הבנת הגמ' כמותו, ברם הכרח שיהיה מכוחו להוציא דין, ליכא מהכא, ק"ו לא דין כל כך מחודש. דשפיר ניתן לבאר שקושיית הגמ' מה רבנן לומדים משם, הרי רבי מכאן למד כנגדם. עוד יתכן שהדברים הפוכים לגמרי, שבאמת היה פשוט לרבנן ללמוד והיו שלא יקרא למפרע, ודין גרמא להו ללמוד בשמע דבכל לשון, וקושית הגמ' היא לפי הסדר שהגמ' ניגשה להבנת המחלוקת, בין רבנן לרבי, ברם אליבא דאמת ההיפך הוא הנכון.גם המשך דברי הרע"א, דשפיר יכלו ללמוד שמע בכל לשון, וגם והיו בהווייתן בל' הקודש, לפי שדרשת חכמים נבנתה על כך שהעיקר היא השמיעה, דהיינו ההבנה [כפי שמורה המילה "שמע"], והיו בהוייתן בל' הקודש, דהיינו תבין בלשון הקודש, ולא בלשון אחרת. ע"כ. לכאורה לא מובן, כי יש לומר בידיוק להיפך, הסיבה שלא דרשו שמע שדי בהבנת הענין, וא"צ פירוש המילות, לא בגלל דפסיקא להו דבלשון הקודש אין צריך להבין פירוש המילות, אלא בגלל דפסיקא להו דחובה להבין את פירוש המילות, כפי שהגמ' ממשיכה שם מנין לומדים שצריך כוונת הלב באמירת שמע, מדכתיב והיו הדברים האלה וגו' על לבבך, ועל כן לא צריך לכך דרשה מיוחדת. ולא יכלה הגמ' לדרוש כפי שהקשה הרע"א שידרשו "שמע" להבנת פירוש המילות, כי זה אנו יודעים בלא דרשה זו.גם כל ראייתו נשענת על הבנת דרשת חז"ל. וידוע הדבר שאחר חתימת התלמוד אין לדרוש דרשות מדעתינו, וגם הראשונים לא דורשים דרשות, משום שכלי ודרכי הדרשות אבדו מאיתנו, וכמו שכתב הכוזרי (מאמר ג אות סח והלאה). ושם (אות עב) כתב, שרוב דרשות הפסוקים איננו מבינים כיצד חז"ל למדו אותם. ומבאר (אות עג) זאת, שהיה להם סודות נעלמות מאיתנו בדרכי הדרשות, שהיו אצלם בקבלה בדרכי הלמידות של י"ג מדות. ע"כ. וכ"כ הרחיד"א בעין זוכר (מע' ד אות יב) משם מהר"י קולון (שורש קסח) שאין לדרוש דרשות אחר חתימת התלמוד, וכן האריך בזה היד מלאכי (אות קמד) שגם הראשונים אין להם לדרוש דרשות, ועוד לו ביד מלאכי (אות תקמה), וכ"כ בשדי חמד (ח"ו דפים 128 ע"א, 132 ע"א), ובשו"ת אגרות משה (אה"ע ח"ג סימן כח ד"ה ומ"ש בעזר מקודש). והיות וכל מהלך הרע"א מושתת על הבנת דרך דרשת חז"ל, וממנה מדמה ומוציא דין, לכאורה להוציא דין מכח הבנת הדרשה, הוא כלדרוש דרשה מדעתינו, לפי שללא הבנה מוחלטת של דרך לימוד הדרשה, לא שייך לדמות מתוכנה ולהוציא דין. ומאחר ולדרוש דרשה איננו יכולים, אף להוציא דין מדרך הדרשה איננו יכולים. ובפרט דגם איהו גופיה הגאון רע"א מודה שאינו מבין את תוכן דרשת חז"ל, שהרי לא מסביר מדוע באמת לא דרשו חז"ל כדבריו, לקיים את שניהם, גם ק"ש דוקא בלשון הקודש, וגם שיבין פירוש המילים, ונתן טעם לדבר, כי כך היה "פסיקא להו מילתא" לחז"ל, שבלשון הקודש אין צריך להבין פירוש המילים. וכפי שעוד הוא כתב, שמוכח מהגמ' שללא דרשת "שמע" בכל לשון, היינו דורשים ו"והיו" דוקא בלשון הקודש, היינו שמוכח מהגמ' כן, אך אנו לא נדע למה. כי באמת לנו אין הבנה מדוע רבנן דרשו "שמע" בכל לשון, ו"והיו" כסדרן, ואילו רבי דרש "שמע" השמע לאזנך, ו"והיו" בלשון הקודש. והיות והרע"א עוסק בהוצאת דין חדש מתוכן הדרשה, לכאורה שוב אי אפשר להשען על דבר המוסכם בחז"ל, מה שאנחנו לא יודעים מנין. כי קשה לתפוס את החבל בשני קצוותיו, להבין את הדרשה ומכח ההבנה להוציא דין, ומאידך להודות שאיננו מבינים בכלים שלנו את הדרשה, וחז"ל ידעו למה עשו כן.מה גם שיש לציין שכל תשובת רע"א הנזכרת נכתבה לנגח את רוח הרפורמה שפיעמה אז, שהיו אז שהדפיסו סידורים רק בלשון לע"ז, ואז קמה תנועה שדרשה להחליף את נוסח התפילה בבתי הכנסת מלשון הקודש ללשון לע"ז, ושכך יתפללו החזנים, כדי שגם המון עם יבינו את התפילות, כמבואר שם. ועל כך חגר הגאון בעוז מותניו, ויצא להלחם בהם, ובין הדברים בא לנגח טענתם דבק"ש בעינן כוונת הלב, לקבל עליו מלכות שמים, ורבים לא מבינים לשון הקודש, ולכן טענו שחובה לקרא ק"ש בלע"ז. ודחאם, שזה נכון רק בפסוק ראשון, ברם שאר ק"ש סגי בכוונה לצאת יד"ח, גם ללא הבנת המילים, וכתב, ופשוט שאפילו הרקנים שבנו, יודעים עכ"פ פירוש של פסוק ראשון דשמע ישראל. ואותם שאין יודעים, בקל יוכל ללמוד זאת. ושוב הוסיף את האמור, וביותר דנלע"ד דגם בפסוק ראשון בעינן רק כונה שמקבל עליו מלכות שמים, ואין צריך שיבין פירוש המלות וכו'. ע"כ. וא"כ כתב כן כדי ללמד זכות על המון עם, ועל מנהג ישראל "זה יותר מאלפים שנים" [כפי שפתח את מכתבו], וכדי לנגח את עושי החדשות בעלי המלחמות, וגם כאמור נכתבו הדברים לצירוף וסניף. ועל כן יש מקום ללמוד, שכתב את הדברים רק לאז, ולמקומות הדומים. ברם גם הוא יודה, שהיודע לשון הקודש, חייב לכוון את פירוש המילים, ושאין לו להישען על חידושו הגדול, הנאמר בשעת הדחק גדולה כשעתו. דחיית ראייתו מן הגמ'.
(((((הכוונות קודם אמירת קריאת שמע)))))
——–
לעילוי נשמת ולזכות כל עם ישראל החיים והמתים
לזכות הרב המחבר
האתר כולו מוקדש לעילוי לנשמת כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולזכות כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולרפואת כל חולי עם ישראל בנפש בגוף ובנשמה. לייחדא קודשא בריך הוא ושכינתא על ידי ההוא טמיר ונעלם בשם כל ישראל, לעשות נחת להשם יתברך ולהמשיך רחמים וחסדים על כל העולם, לבירור עץ הדעת טוב ורע ולתיקון הדעת של כל בר ישראל, ולקרב את ביאת מלך המשיח צדקנו.
בפרט לזכות נשמות משה בן יוכבד רבנו עליו השלום רבן של כל ישראל, רבי שמעון בן יוחאי מגלה תורת הנסתר בעולם, רבי יצחק לוריא אשכנזי בן שלמה עטרת ראשינו, רבי ישראל הבעל שם טוב בן אליעזר מגלה תורת החסידות בעולם, רבנו נחמן בן פייגא אור האורות, רבי חיים בן יוסף ויטאל תלמיד רבנו האר"י, וכל הצדיקים והחסידים, הצדיקות והחסידות, האבות הקדושים והאמהות הקדושות, דוד המלך וכל יוצאי חלציו וכל אחד ואחד מישראל בכל מקום שהוא חי או מת.
ותיקון של כל ישראל החיים והמתים, ולפדיון של כל ישראל החיים והמתים מכל דין וייסורים שיש עליהם.
בס"ד – כל הזכויות שמורות (c) ל הרב אסי הלוי שליט"א
שלחן ערוך המדות – א
הלכה ומוסר
חלק ההלכה בו נידונו חקרי ההלכות, ברור דינים וגדרים הלכתיים בהלכות מדות
חלק המוסר בו באו דברי המוסר, ודרכי כבישת המדות הטובות, וההרחקה מן הרעות
מאשר חנני ה' יתברך – הצב"י אסי הלוי אבן יולי ס"ט
פעה"ק ירושים תובב"א – בשנת "הביאני אל בית היין ודגלו עלי אהבה" – התשס"ח לפ"ג
לפי רישיון Creative Commons-CC-2.5