מצוה חיובית

——–

ב. מצות עשה של ואהבת לרעך כמוך וכן תולדותיה המה מעשי גמילות חסדים, הרי הם מצוות חיוביות, דהיינו שחובה על האדם לאהוב את חבירו, לעזור לרעהו ולרחם עליו, וכדומה. [ואינן מצוות קיומיות בלבד, שמי שלא עוזר לרעהו אינו עובר על איסור תורה, והעוזר לרעהו מקבל שכר, וכמו במצות ציצית.] ועל כן חובה לעזור לחבירו בכל חיובי גמילות חסדים על כל סוגיהם ופרטיהם, ואסור להעלים עיניו ממנו. ואולם ישנם היתרים שונים בחיוב זה, אשר יבוארו להלן ברצות השם.

{(((גמ"ח מצוה חיובית ולא קיומית)))

ב. א. מצות גמילות חסדים הרי היא חיוב גמור, הן שלא להזיק לחבירו, והן לעזור לחבירו. ואין זו רק מצוה קיומית כמו מצות ציצית שהמקיימה מקבל שכר, והפורש ממנה ואינו לובש ד' כנפות אינו נענש. לא מבעי לגבי להזיק ולצער את חבירו שברור שהעושה כן עובר אדאורייתא, אלא אף לעזור ולסייע לחברו, מי שלא עוזר עובר. [ולהלן (סעיפים ד-יב) יבוארו בעזר אל גדרי חיובים אלו.] וכאשר מבואר מכל סיעת הראשונים הנזכ"ל (סימן א סעיף ב אותיות א-יג) דס"ל דואהבת הוא חיוב לעשות טוב לחבירו, ולא רק להמנע מלהרע לחבירו, והרי דס"ל שהיא מצוה חיובית שמחוייבים לעשותה, ולא שאין חיוב, והעושה מקבל שכר.

וכן כתב להדיא בשאילתות דרב אחאי גאון (שאילתא ג) דמחייבין דבית ישראל לרחומי חד על חבריה, ולמיעבד בהדיא מצוה וגמ"ח וכו'. עכ"ל. וכיוצ"ב כתב עוד (בשאילתא לד) לגבי קבורת מתים. וכן (בשאילתא צג) גבי ביקור חולים כתב בלשון דמחייבין. וכ"כ בספר המנהיג (בהקדמתו ד"ה לא עשה לרעהו) ו"זל, כי חייבין כל ישראל לאהוב איש את רעהו כנפשו, כן כתיב ואהבת לרעך כמוך. עכ"ל. וכ"כ הרמב"ם (הלכות מתנות עניים פ"ח ה"י) גבי פדיון שבויים, והמעלים עיניו מפדיונו, הרי זה עובר על לא תאמץ לבבך וכו', ואהבת לרעך כמוך. עכ"ל. והרי שמי שלא פודה, עובר אואהבת. והרי להדיא שהיא מצוה חיובית אף לסייע לחבירו, והנמנע מלעזור עובר אואהבת. וכ"כ כדברי הרמב"ם הנ"ל בדין פדיון שבויים הסמ"ג (עשין קסב) וכ"כ הסמ"ק (מצוה רמח) וכ"כ בספר כפתור ופרח (פרק מד) ובשו"ת בנימין זאב (סימן רל) וכן נפסק בש"ע (יו"ד סי' רנב ס"ב) המעלים עיניו מפדיון שבויים עובר על לא תאמץ את לבבך וכו' ואהבת לרעך כמוך. עכ"ל. וכן הסכמת הפוסקים שם. וכ"כ רבינו יונה בשערי תשובה (שער ג סי' יג) ו"זל, ויש מ"ע מן החמורות, ואין המון העם נזהרים בהן, כגון הזכרת ש"ש לבטלה וכו'. וכן גמ"ח שהיא מ"ע וכו'. והנה הצדקה בממונו, וגמ"ח בין בגופו בין בממונו, כי חייב אדם לטרוח בדרישת טוב לעמו, ולשקוד בעמל נפשו על תקנת חבירו, אם דל אם עשיר. וזאת מן החמורות ומן העקרים הנדרשים מן האדם. עכ"ל. וכ"כ עוד (שער ג סי' נד) ו"זל, וחייב אדם לחשוב מחשבות להעלות עצות הגונות ומתוקנות לחבירו, וזה אחד מעיקרי דרכי גמ"ח. עכ"ל.

(((אלו דברים שאין להם שיעור)))

וכן מבואר עוד ברמב"ם בפירוש המשניות (פאה א,א) אלו דברים שאין להם שיעור וכו' וגמילות חסדים. וכתב הרמב"ם שגמ"ח יש לו שני חלקים, בגוף, ובממון. ואמרו כאן שגמ"ח אין לה שיעור ר"ל, בהשתתפות האדם בגופו, אבל השתתפותו בממונו, יש לו גבול, והוא חמישית ממונו. ואינו חייב לתת יותר מחמישית ממונו, אא"כ עשה כן במדת חסידות. עכ"ל. והרי שאינו חייב לתת יותר מחמישית מממונו, הא פחות מכך הוא חיוב גמור. וגם זה אמור על חיובו בממונו, אך חיובו בגופו אין לו שיעור, דהיינו שלעולם כל שניצב לפניו דבר חסד, מחוייב לעשותו. שהרי מפרש הרמב"ם את ההפרש בין בגופו לבממונו, שבממונו יש לחיוב גבול, הא בגופו אין לו גבול. וכ"כ שם הרע"ב (ד"ה וגמ"ח) שיתן חמישית "ותו לא מחייב" וכו'. ובהכי נפיק ידי חובתו. ע"כ. והרי שגמ"ח הוא חוב גמור. וכן בהמשך (בד"ה ות"ת) מבואר שאין שיעור היינו חיוב תמידי, וכן למד בו המשנה ראשונה (במקום). וכ"כ התוספות חדשים (במקום) בשם מהורש"ח. וכ"כ התפארת ישראל גבי גמ"ח בגופו שאין לו שיעור, ושחייב להכניס את עצמו לספק סכנה כדי להציל חבירו מודאי סכנה. ע"כ. וכ"כ התוספות אנשי שם (ד"ה וג"ח ות"ת) דהוו חיוב תמידי הן ת"ת והן גמ"ח. וכ"כ בשם הטורי אבן (חגיגה דף ז). וע"ע להלן (אותיות ט,י) בזה.

וכן מפורש בשלחן ערוך (חו"מ סימן רסד סעיף ה) ו"זל, וכן שנים שהיו באים בדרך, זה בחבית של יין וזה בכד של דבש, ונסדק הכד של דבש, וקודם שנשפך הדבש לארץ שפך זה יינו והציל הדבש לתוך החבית, אין לו אלא שכרו הראוי לו. ואם אמר לו אציל את שלך ואתה נותן לי דמי שלי, או שהתנה כן בפני ב"ד, הרי זה חייב ליתן לו. ובעל היין חייב לשפוך יינו כדי להציל דבש חבירו, הואיל והבעלים אומרים לשלם לו. הגה ויש חולקין. ע"כ. וסברת היש חולקים כתב בפרישה (סימן רעד אות יב) ובסמ"ע (סי' רסד ס"ק יח) משום שיכול לטעון שאוהב את יינו, ואינו חפץ להנזק ולקבל שכרו. משא"כ באופן שאינו ניזק, אלא שמונע רווח ומשלם לו, הרי לכו"ע הוא מחוייב גמור. והרי שבין למרן ובין לרמ"א מחוייב בגמ"ח. ואע"ג שמקור דין זה הוא ממסכת בב"ק (דף פא סוע"ב) ושם אמרו שדין זה הוא תנאי בית דין, ואם כן מקום יש לבעל דין להשיב שאילולי תנאי בית דין לא היה חיוב זה, וחזינן דליכא חיובא. ראה בשו"ת רבנו גרשום מאור הגולה (סימן עד) שביאר כי מה שצריך כאן תנאי בי"ד הוא דאילולי כן לא היה מחוייב לשלם שכרו, וכדין משיב אבידה שהתבטל ממלאכתו השוה הרבה, שאינו נותן לו אלא שכר השבת האבידה אא"כ התנה בפני בי"ד, שאז נותן לו שכרו מושלם, וה"ה הכא. וא"כ החיוב כאן הוא חיוב גמור מן הדין.

(((גמ"ח הוא חיוב אך א"א לכוף את המחוייב)))

ב. וכן כתב עוד בב"י (חו"מ סי' כח אות א) בשם הנימוק"י (הכונס דף כד ע"א) ו"זל, ומיהו הא דמחייבים הכא בכובש עדותו, היינו בדיני שמים אבל בדיני אדם לא. ואפילו למאן דדאין דינא דגרמי (ב"ק ק ע"א) לפי שאין אדם חייב להעיד לחבירו אלא ממדת גמילות חסדים. כ"כ הרא"ה "זל. עכ"ל. והרי לנו בדברי הב"י בשם הנימוק"י והרא"ה שחיוב גמ"ח הוא חיוב גמור, שהרי כתב שחייב להעיד. אך זאת סייגו כי חיוב זה א"א לכופו ממון, ומי שלא עשה גמ"ח, מדיני אדם א"א לחייבו רק בדיני שמים. וכן מבואר עוד בשו"ת אבקת רוכל (סי' קצה ד"ה הטענה השמינית) כי החיוב להעיד, הוא חיוב משום גמ"ח. ודבריו באו בשם תשובת הרשב"א (ח"א סי' תרנח) שכן דעת הריב"ש והתשב"ץ. ועע"ש. וכן פסק את דברי הרא"ה בספר שלטי גיבורים (שבועות דף לא ע"ב) וכ"כ הלבוש (חו"מ סימן כח סעיף א) שיש חיוב להעיד משום גמ"ח, ולכן אין חיוב תשלומים בדיני אדם, וחייב בדיני שמים. והכי כתב נמי הרמב"ן בקונטרס דינא דגרמי (בסוף חידושיו למסכת ב"ב, ויש שנדפס בסוף סנהדרין ד"ה והיודע בעדות) וזת"ד, מצות גמ"ח א"א לחוב ממון, כי חיוב זה הוא על האדם כמו שאר מצוות התורה ואינם בדין ממון, וכגון חיוב הנחת תפילין, ולא מחייבים ממון את המונע עצמו מכך. ועל כן מי שאינו מציל כיס חבירו, או מי שאינו רוצה לתת פרוטה לעני, או שלא מעיד עליו, אע"פ שחייב לעשות כן, א"א לחייבו. עכ"ד. ולהדיא דגמ"ח הוא חיוב גמור. והובא בשו"ת מנחת שלמה (ח"א סי' פט ד"ה ועיין בתוס') ובשו"ת ציץ אליעזר (חי"ט סימן סג) ופסקו להלכה, ושלכן א"א לקנוס אדם בממון על שנמנע מלהציל נפש. ושפסק את דברי הרמב"ן קצות החושן (חו"מ סי' סו ס"ק כא). ובדומה פסק הדרישה (חו"מ סי' רעב ס"ק י) שא"א לחייב ממון את מי שלא טען כשהיה חייב, ולא שייך מכין אותו עד שיקיים מ"ע, דמוטב שישלחו לפרוק ולטעון מאשר להלקות עד שיסכים. עכ"ד. וכן נשענו על הרמב"ן בפסקי דין רבנים (ח"ה עמודים 134,139,149, ובח"ז עמ' 136). וע"ע כאן בהערה*) עוד בגדר כפיה לגמ"ח. וכן בשו"ת ויען אברהם (ויס ח"ב סי' רב) הביא את דברי שו"ת חת"ס (אה"ע ח"ב ס"ס קעד) דכתב כי טעם כפית גט הוא משום מצות עשה דואהבת לרעך כמוך, דכופין על מצות עשה עד שתצא נפשו. ע"כ. וע"ש בויען אברהם בביאורו. והרי מבואר דס"ל לחת"ס ולויען אברהם, כי מצות ואהבת לרעך כמוך, היא מצוה חיובית גמורה עד כדי כך, שכופין עליה בשוטים. וכ"כ בספר כסף הקדשים (חו"מ סי' רלז ס"ק א) שכופין על ואהבת, הביאו בספר משפטי השלום (פרק יג אות כח ואת"י). וראה כיוצ"ב ברשב"א (בב"מ דף סא ע"ב ד"ה ור' אלעזר). [וכיוצ"ב עיין בשו"ת ודרשת וחקרת (גרוסמן חו"מ סימן כ) בשם הרמ"ה (ב"ב פ"ב דף כו ע"א) דהאיסור להזיק משום ואהבת, ועל כן הוא חיוב לצאת ידי שמים. ועע"ש מפי ספרים. וכ"כ בשו"ת להורות נתן (ח"ג חו"מ סי' קכא אות ז) דגרמא בנזיקין אף שחייב רק בדיני שמים, אסור מן התורה משום ואהבת, שכ"כ היש"ש (ב"ק פ"י סי' כג) ובשו"ת אמרי בינה (חו"מ דיני עדות סי' לד) ועע"ש. וכ"כ בשו"ת שערי חיים (בקר מערכת ג אות ה) דגרמא עובר אדאורייתא, ושכ"כ בשו"ת בית יצחק (יו"ד ח"א סימן מט) ועע"ש.] והרי מכל זה מבואר שגמ"ח הוא חיוב גמור. וע' בשו"ת מהרי"ל דיסקין (בפסקים שבשו"ת סי' רמ עמ' 108) האם בי"ד יכולים לכוף משום ואהבת, כמו שכופים על מדת סדום.

((( *) כפיה קודם שעשה מעשה)))

ולכאורה כל הנ"ל שאין כופין ממון, היינו כשנעשה מעשה ומחמת כבישת עדותו הפסיד המפסיד ממון, וכלשונם שהוא מעשה שעבר, אך בכובש עדותו ואנו יודעים שכובש, בפשטות כן כופין, וככל מצוות עשה שכופין אותו ומכין אותו עד שתצא נפשו, וכדאיתא בכתובות (דף פו רע"ב) וכדחילק התם רש"י דהיינו קודם שעבר על העשה ויש בידו לקיימו, אז מכין, והרי שאם עבר ואין בידו לא כופין. וכן מדוייק הכי בדרישה הנ"ל שבסמוך דרק משום שלא יהני להכותו, שעד שיכוהו, יביאו מי שיטען, לכן לא עושים כן, הא לאו הכי היו כופין אותו. [ומה שהב"י הנ"ל על דברי הנימוק"י הקשה דאיך שייך כלל לחייב בדיני אדם על מניעת עדות, והרי מי שלא יעיד יאמר איני יודע. ומשני בכה"ג שבבי"ד אמר איני יודע, ושוב חזר ואמר אני יודע, שאינו נאמן, דאינו חוזר ומגיד, אך נאמן לחייב עצמו ממון. ולא תירץ דמיירי בכה"ג שאמר יודע אני ואעפ"כ איני רוצה להעיד. ולכאורה זה סותר דברינו, דמשמע דבכה"ג לא כופין להעיד. י"ל דאינו מצוי, שהרי מי שלא רוצה להעיד יאמר לא ראיתי, ולא ראיתי ואיני רוצה.] אך לכאורה לשונו של הרמב"ן בדינא דגרמי מורה שאף לכתחלה בי"ד כופין, וכן מבואר מעוד פוסקים דלעיל, וא"כ הוא, צריך עיון מהסוגיא דכתובות הנ"ל שעל כל מצוות עשה כופין עד שתצא נפשו, ואין הזמן מרשה.

וכן כתב בשו"ת מכתם לדוד (פארדו חאו"ח סימן ו ד"ה והשתא) שעיר קטנה חייבים לתת את האתרוג היחידי שלהם לעיר גדולה יותר שאין להם אתרוג, שכן מצות גמ"ח באה לידם. וכתב ו"זל, ומשום אין מעבירין על המצוות חייבין לעשות המצוה הבאה לידם עכשיו, אע"ג שממילא תו לא מצו עבדי למחר מצות לולב. ע"כ. והרי דס"ל דגמ"ח הוא חיוב גמור. וכ"כ ערוך השלחן (או"ח סימן צ סעיף יט) שחובה להשאר בביהכ"נ עד שהיחידי יגמור תפילתו, אם בית הכנסת חוץ לעיר, ויתבלבל ויפחד המתפלל אם ישאר יחידי. ו"זל, דכמו שחייב אדם לעשות גמ"ח בממונו, כן חייב לעשות גמ"ח בגופו. וכ"כ בשו"ת אג"מ (אה"ע ח"ד סימן פט) שחיוב אב בשמחת חתונת בניו כחיוב כל ישראל מדין ואהבת לרעך כמוך. וכן בשו"ת ציץ אליעזר (חי"ג סי' קא) כתב שגמ"ח הן בגוף הן בממון מחוייב, אך היינו שגופו יטרח, ולא שימסור גופו לרפואה לצורך נסיונות רפואיים, גם אם אין סכנה לעצמו, כי זה לא נאמר במה שאמרו שחייב בגופו ע"ש.

(((חפץ חיים מצוה חיובית או קיומית)))

ג. וכן כתב החפץ חיים באהבת חסד בדוכתי טובי דגמ"ח הוא חיוב. דהנה בפתיחת הספר וכן בפרק א (סעיף ב) כתב שאף שרוב הספר עסוק בדיני הלואה, אינו בדוקא בדיני הלואה כי אם בכל עניני חסד, רק בחר לדבר בענין ההלואה, לפי שבו יש ציווי נוסף בתורה וה"ה לכל חסד, ע"ש. ומאחר וההלואה היא חיוב גמור ד"ת כמו שכתב בספרו פעמים רבות, ממילא ה"ה לחסד. שכ"כ שההלואה חיוב בפרק א (סעיף א) וכן בהמשך (סעיף ד) כתב, וכמה יהיה השיעור שחייבה התורה. ולהלן (סעיף ו) כתב, ועל כמה זמן מחוייב ללות לו. וכן (סעיף ח) כתב, החיוב שחייבה התורה להלות. ועוד כתב (בסעיף י) גבי אם הלוה מתחייב לפרוע מעט מעט, ו"זל, אינו מחוייב ללות לו באופן זה מצד הדין. ע"כ. הא לאו הכי מחוייב. וכן (בפרק כב אות א) כתב, לא ידרשו מלמעלה על איש דחוק למה לא הלוה לחבירו מאה דינר שהוא צריך בהם לעצמו להחיות נפשו, אבל ידרשו ממנו על דבר קטן שהיה בכוחו להלוות ולהטיב לו, ונתעצל בזה. עכ"ל. והרי שענוש יענש, וא"כ הוא חיוב גמור. [ומה שכתב בהמשך על עשיר לשון צריך, ועל עני חיוב גדול להשאיל. כוונתו צריך לחיוב ולא שהוא רק לכתחלה, וכמו שפירש לעיל בסמוך בנ"ל. ומש"כ (פרק א סעיף ג) במה דברים אמורים בעשיר אבל בעני יש עליו חיוב גדול מצד הדין להשאילו לו. היינו חיוב יותר גדול מאשר לעשיר, שהרי דבריו אמורים אדלעיל, וביאר שכל דבריו בעשיר, אך בעני החיוב גדול יותר.]

עד כה הראנו בדעתו דמכללא איתמר דגמ"ח הוא חיוב, ועתה נראה בדבריו שגם בפירוש איתמר, שאחר שכתב (בפרק א סעיף א) מצות עשה מן התורה ללות לעניי אחינו, שנאמר אם כסף תלוה את עמי את העני עמך וגו'. ואיתא במכילתא דכל אם שבתורה רשות וג' מהן חובה, וזה אחד מהן. עכ"ל. ממשיך (בסעיף ב) ו"זל, ודע עוד דלאו דוקא הלואת מעות, דה"ה דמצוה להשאיל לו כליו ושאר חפציו כיוצא בזה, כי הכל ממדת החסד הוא, שהקב"ה חפץ בו, כדכתיב כי חפץ חסד הוא, ובחסד כלול כל ענין שהאדם יכול להטיב בזה לחבירו. אלא שהלואת מעות היא מצוה גדולה יותר מזה, שעליה יש מצות עשה מיוחדת וכנ"ל. עכ"ל. והרי לנו להדיא שהשוה מצות הלואת כלים שהיא משום חיוב חסד, למצות הלואת ממון, והרי שיש חיוב גמור במצות חסד. וכן (פרק ד הלכה ב) כתב, ולא מיבעי אם הוא שונאו שלא כדין, כגון עבור שלא הטיב עמו באיזה טובה, דבזה בודאי אם הוא מונע אח"כ עבור זה מלהיטיב עמו לבד שהוא מבטל מצות עשה דחסד, עוד הוא עובר על לאו דאורייתא של לא תקום וכו'. עכ"ל. ומש"כ כאן שעובר על מצות עשה דחסד ולא אמצות הלואה, הוא הדבר האמור, שהכל דבר אחד, ורק שבהלואה התווסף עוד חיוב. והרי שמי שמונע טובה ביטל מצות עשה דחסד. ועוד כתב כן (ס"ק ז) לגבי השאלת כלים שהיא משום גמ"ח דחייב להשאילו. ובהמשך (הלכה ז) כתב, אין שיעור למצות גמ"ח אפילו עד ק' פעמים. ע"כ. וכן (בפרק ד הלכה א) כתב, מצות חסד שהזהירה אותנו התורה אין חילוק בין לאוהב בין לשונא ואפילו עד ק' פעמים. ע"כ. והרי שהוא חיובי אפילו מאה פעמים וכסיעת הראשונים שיובאו בע"זה להלן (אות י) שלמדו כן בפשט המשנה בפאה, שאין להם שיעור בגמ"ח, היינו שלעולם חייב. וכ"כ עוד האהבת חסד (ריש חלק ג) דגמ"ח בגופו כולל כל הדברים שאדם מיטיב לחברו ע"י שמטריח גופו לזה, והוא הכנסת אורחים וכו'. ובהמשך (בסוף פ"א) כתב, מכל זה אנו למדין גודל הזהירות שיש לו לאדם להיות בזה, שלא להעלים עין ממצות הכנסת אורחים. עכ"ל. וכן הוא שם (ח"ג פ"ג ד"ה ואיתא בגמ') בחיוב ביקור חולים, וע"ע אליו (ח"ג פרק ז ד"ה ויש שהוא בן). וכ"כ בדעת האהבת חסד וכן פסק איהו לדינא מחבר ספר ארך אפים בספרו חסד לאברהם (סימן א סעיף ו, ונדפס בסוף ספר ארך אפים) ו"זל, אין שיעור לגמ"ח, והחיוב הוא אפילו ק' פעמים ביום א' לאדם א'. (אהבת חסד ח"א פ"א). עכ"ל.

ואולם הרה"ג דוד אריאב בספר תורת האדם לאדם (ח"ד עמ' 96 הע' 3) כתב להוכיח מדברי החפץ חיים באהבת חסד דס"ל דגמ"ח היא מצוה קיומית ולא חיובית, והוא מדבריו (פרק א ס"ק ז) דהקשה למה לא יהיה כל שואל כלי פטור מאונסים, כי המשאיל נהנה משום פרוטה דרב יוסף, שאם יבא עני יפטר מצדקה, משום העוסק במצוה פטור מן המצוה. וכתב לישב ו"זל, י"ל, דלאו מצוה גמורה היא כמו במשאיל ספר לחבירו. ושוב מקשה במשאיל כלי לחבירו עני שיפטר השואל מאונסים וכנ"ל, כי זו וודאי מצוה גמורה. ע"כ. ע"ש מאי דמשני. והבין הרה"ג אריאב שליט"א שכוונתו לחלק בין מצוה חיובית לקיומית. וזה בודאי שאין כוונת החפץ חיים, וכמפורש לו בדוכתי טובי וכנ"ל שהיא מצוה חיובית גמורה. ובר מין דין חידוש כזה גדול אשר השלכתו סובבת את כל ספרו שם הלכה למעשה, היה להחפץ חיים להשמיענו בהדיא, ולא בדרך אגב וברמז דק. וכנראה דס"ל לחפץ חיים שפטור של העוסק במצוה שייך רק במצוה מפורשת בפסוק ולא מצוה כוללנית, או על דרך כיוצ"ב [ואף שלא ידעתי מנין יצא חילוק זה. הלא גם על חילוק מצוה קיומית קשיא למה שלא יפטר מדין העוסק במצוה, והלא עסוק הוא בה.] ולעצם שאלת החפץ חיים למה שלא יהיה השואל פטור מאונסים, עיין בשו"ת אחיעזר (ח"ג סימן ו אות ב והלאה) ובשו"ת שרידי אש (ח"א סי' קלג עמ' תטו) ובשו"ת יבי"א (ח"ב סימן ז אות ו, ובח"ד חיו"ד סי' יט אותיות ד,ה) וקישר זאת לחקירה האם העוסק במצות המקום, נפטר ממצוות שבין אדם לחבירו. וע"ע בחקירה זו בשו"ת אדרת תפארת (ח"ד סי' מד).

דעת הרמב"ם מצוה חיובית או קיומית (אותיות ד-ז)

ד. כתב הרמב"ם (הלכות אבל רפי"ד) ו"זל, מצות עשה של דבריהם לבקר חולים, ולנחם אבלים, ולהוציא המת, ולהכניס הכלה, וללוות האורחים. ולהתעסק בכל צרכי הקבורה, לשאת על הכתף, ולילך לפניו ולספוד ולחפור ולקבור. וכן לשמח הכלה והחתן, ולסעדם בכל צרכיהם. ואלו הן גמילות חסדים שבגופו שאין להם שיעור. אע"פ שכל מצות אלו מדבריהם, הרי הן בכלל ואהבת לרעך כמוך, כל הדברים שאתה רוצה שיעשו אותם לך אחרים, עשה אתה אותן לאחיך בתורה ובמצות. עכ"ל. ודבריו צריכים ביאור, כי כתב שהם דרבנן, ושוב כתב שהמקיימם עושה מצוה מן התורה של ואהבת, וא"כ המה ד"ת, ולא דרבנן, ומהו שכתב שהן דרבנן. ובשו"ת משנת יעב"ץ (חלק יו"ד סימן לז ד"ה עיין) כתב לבאר את דברי הרמב"ם כי החיוב הוא רק מדרבנן, ומדין תורה ואהבת היא מצוה קיומית ולא חיובית. דהיינו שאין חיוב לעשות, ואם עושה מקבל שכר, וכדין טלית. ועל כן כתב הרמב"ם שהם דרבנן, והיינו שמדרבנן הוו חיוב גמור [ולא רק מצוה קיומית], אולם כשעושה, מקיים מצוה דאורייתא. וכ"כ בשו"ת דבר יהושע (וח"ב סימן יא אותיות ד-ו). וכ"כ לבאר הרה"ג משה מיירניק בספר תורת האדם לאדם (ח"ד עמ' 65) כי ס"ל לרמב"ם דמצות עשה דואהבת היא מצוה קיומית ולא מצוה חיובית, אך סייג זאת שהיא מצוה קיומית רק במעשים חיובים, כגון לעזור ולסייע לחבר, אך בדברים שלילים, לצער חבירו וכדו' גם הוא מודה שהיא מצוה חיובית. ולמד כן מסיעת הפוסקים שהביא קודם לכן כי ואהבת קאי על מעשים שלילים, והרי זה מורה שבמעשים חיובים אין המצוה חיובית. ועל פי זאת באר את דברי הרמב"ם הנ"ל בהלכות אבל, שרבנן הוסיפו על התורה שיש חיוב לבקר חולים ולנחם אבלים, כי מדין תורה אלו מצוות קיומיות ולא חיוביות, ואה"נ כאשר מקיים מצוה דרבנן זו, הרי שמקיים גם מצות עשה דואהבת. עכ"ד. וכ"כ הרה"ג ישראל דרזי בספר תורת האדם לאדם (ח"ה עמ' 195) ויובאו דבריו להלן (אות ז) בע"זה. ולדרכם יש להוסיף חיזוק לכך מדברי הרמב"ם (בהלכות דעות פרק ו הלכה ג) דכתב ו"זל, מצוה על כל אדם לאהוב את כל אחד ואחד מישראל כגופו, שנאמר ואהבת לרעך כמוך. לפיכך צריך לספר בשבחו ולחוס על ממונו. ע"כ. והלשון "צריך" מורה שאינו חיוב כי אם דין לכתחלה.

(((דחייתם)))

אולם יש להשיב על כך ממקומות אחרים המפורשים ברמב"ם שמצות ואהבת וגמ"ח היא מצוה חיובית ולא קיומית. דהנה כתב (הלכות מתנות עניים פ"ח ה"י) ו"זל, פדיון שבויים קודם לפרנסת עניים וכו', והמעלים עיניו מפדיונו, הרי זה עובר על לא תאמץ לבבך וכו', ואהבת לרעך כמוך. עכ"ל. והרי שמי שלא פודה עובר אואהבת, ולהדיא דמצוה זו מצוה חיובית ולא קיומית. וכן מבואר עוד ברמב"ם (בריש ספר המצוות שורש ב) שכתב לסתור את הסוברים למנות מצות עשה מדכתיב והודעת להם וגו' שמשם למדו מצוות ביקור חולים, ניחום אבלים, קבורת מתים והכנסת אורחים. וכתב ו"זל, ולא ידעו כי הפעולות האלו כולם והדומים להם נכנסות תחת מצוה אחת מכלל המצות הכתובות בתורה בבאור, והוא אומרו יתעלה ואהבת לרעך כמוך. עכ"ל. ואי תימא דואהבת היא קיומית ולא חיובית, לא קרב זה אל זה, דמואהבת ילפינן רק מצוה קיומית, ולכו"ע כל הני הם מצוות חיוביות, ועל כן הוזקקו ללמוד מוהודעת להם, כי כאשר מונים מצוות ביקור חולים וניחום אבלים, הרי שפירושו שהם חיוביות, וזה לא יוצא מואהבת. ועל כרחך דיליף הרמב"ם דמצות חסד היא חיובית מואהבת. וכן מבואר עוד ברמב"ם בפירוש המשניות (פאה א,א) שנאמר שם במשנה, אלו דברים שאין להם שיעור וכו' וגמילות חסדים. וביאר שמצות גמ"ח יש לה שני חלקים, בגוף, ובממון. ואמרו כאן שגמ"ח אין לה שיעור, ר"ל בהשתתפות האדם בגופו, אבל השתתפותו בממונו יש לו גבול והוא חמישית ממונו, ואינו חייב לתת יותר מחמישית ממונו אא"כ עשה כן במדת חסידות. עכ"ל. והרי שאינו חייב לתת יותר מחמישית ממונו, הא פחות מכך הוא חיוב גמור משום גמ"ח. וכן מבואר עוד בספר המצוות (עשה רו) דכתב, שצונו לאהוב קצתנו את קצתנו כמו שנאהב עצמנו, ושתהיה חמלתי ואהבתי לאחי, כחמלתי ואהבתי לעצמי, בממונו ובגופו, וכמה שיהיה ברשותו, או ירצה אותו. וכל מה שארצה לעצמי, ארצה לו כמוהו. וכל מה שאשנא לעצמי, או למי שידבק בי אשנא לו כמוהו, והוא אמרו יתעלה ואהבת לרעך כמוך. עכ"ל. והרי שיש ציווי גמור לרצות בטובת חבירו ובטובת ממונו, וא"כ היא מצוה חיובית גם במעשים חיובים ולא רק במעשים שלילים. וכן מבואר עוד לו הכי בספר המצוות (שרש ט) דכתב ו"זל, וכן צונו להתנהג במדה מהמדות כמו מה שצונו בחמלה והרחמנות והצדקה והחסד, והוא אמרו ואהבת לרעך כמוך. ע"כ. והרי שלנהוג בחמלה ורחמנות וכו' הוא ציווי גמור ולא מצוה קיומית. וכן מבואר ברמב"ם בפירוש המשניות (סנהדרין ריש פרק י ביסוד הי"ג) שמצוה זו חיובית דכתב ו"זל, ומצוה לאהבו ולרחם עליו ולנהוג עמו בכל מה שצוה השם יתברך איש לחבירו מן האהבה והאחוה. עכ"ל. והרי לנו מדוכתי טובי בדעת הרמב"ם, שמצות ואהבת היא מצוה חיובית ולא קיומית בלבד, ושהיא חיובית אף במעשים חיובים, ולא רק במעשים שלילים. וזה מורה בבירור שאין הפשט ברמב"ם בהלכות אבל (פי"ד) כדבריהם, שבא לחלק בין מצוה חיובית לקיומית, אלא צריך לומר פשט אחר.

ובר מין דין קשה להלום חידוש כה גדול ברמב"ם, דס"ל שהיא מצוה קיומית בלבד, מתוך דיוק שכזה. ואף אם לא היה לנו ביאור אחר ברמב"ם, א"א להוציא חידושים כה גדולים במצות עשה מן התורה ולקצצה מתוך דיוק כה קלוש. ובפרט שנאמרו כמה וכמה ביאורים בדברי הרמב"ם וכאשר יבואר להלן ברצות ה'. ובפרט את דרכו של הרה"ג משה מיירניק שמחלק ברמב"ם בין מצוות לעזור לבין לצער, יש עוד להשיב, דהלא ברמב"ם כלל לא הזכיר כל זאת, ואי תימא דמצות ואהבת מחוייבת רק במעשים שלילים ולא חיובים, איך לא כתב כן, והעיקר חסר מן הספר. ולשיטתיה כל כה"ג הכי הו"ל למימר ברמב"ם דמצוה זו קיומית ולא חיובית [בין במעשים חיובים ובין במעשים שלילים], ולא להוסיף פרט זה לחלק בין מעשים חיובים לבין שלילים. ובאמת הרב גופיה נתקשה בכך, וע"ש מש"כ ליישב זאת לשיטתו, ואף שכתב דברים יפים, לענ"ד אינם כתובים ברמב"ם, וגם יש להשיבם בנוסף להאמור, ודי בזה.

(((ישוב דברי הרמב"ם)))

ה. ומעתה נבא אל הראיות הנ"ל מהרמב"ם, ונתחיל עם ראייתנו דמש"כ הרמב"ם לשון צריך לספר בשבחו משום ואהבת, ודייקנו דצריך אינו חיוב. הוא לענ"ד משום שלספר בשבח של אדם באמת אינו חיוב, כי אף שמצות ואהבת היא מצוה חיובית, אך היינו בדברים שחברך נצרך להם עתה, וכגון אם הוא זקוק לשבח כעת, אכן אז הוא חיוב, אך בעלמא לספר בשבחו של אדם שאינו נצרך וזקוק לכך כעת, אין זהו חיוב, כי אם מצוה. וכאשר יבואר בעזר אל להלן (סעיף ה) יסוד זה, שחיוב גמ"ח הינו דוקא לאדם הזקוק וברור שאין חיוב לספר בשבח בכל עת, שא"כ לא שבקת חיי לכל בריה, והלא אפשר לספר בשבחם של אנשים מן הבוקר עד הערב. וכן חזינן באב האוהב את בנו שאינו מספר בשבחו כל היום, רק פעמים. דהיינו שאחת מתולדות האהבה היא לספר בשבחו, ועל כן המספר בשבחו מקיים מצות ואהבת, אך בלא שיש צורך לשני לשמוע בשבחו כעת, אף שהמספר מקיים מצוה, ברם אז מצוה זו אינה חיובית אלא קיומית, היות והחבר אינו זקוק לזה כעת. זה הנלע"ד. וכן מבואר כבר בראשונים דמן קמאי שכ"כ בספר תיקון מדות הנפש לרבנו שלמה ן' גבירול (ח"ב שער ג ד"ה הרחמים) ו"זל, כן ראוי לרחם למי שנצטרך אליו, כמו שנאמר ואהבת לרעך כמוך. עכ"ל. והרי שחיוב הרחמים הוא למי שנצטרך ולא בעלמא, אף שבודאי מי שירחם אף למי שאינו זקוק עושה מצוה ד"ת. וכ"כ בספר ארחות צדיקים (ריש שער הרחמים) בחיוב חסד שהוא לנזקק דוקא ו"זל, כן ראוי לו שירחם על מי שיצטרך. ע"כ. וכיוצ"ב חזינן בחיוב צדקה שאין חיובה רק בנמצאים העניים לפניו., וכדלהלן (סעיף ה אותיות ה-ד).

(((ישוב דבריו בהלכות אבל)))

ו. ולגבי הראיה מהלכות אבל (פי"ד) שכתב הרמב"ם שביקור חולים הוי דרבנן, והמקיימם עושה מצות עשה ד"ת דואהבת.

(((לבן גילו)))

הנה בספר פחד יצחק (הוטנר פסח מאמר יח אות ג, ועוד לו יום הכפורים מאמר לא אותיות ה,ח, והובאו דבריו בספר תורת האדם לאדם ח"ד עמ' 85 במאמרו של הרה"ג יחיאל נוימן שליט"א) כתב לבאר את דברי הרמב"ם על פי הגמרא בב"מ (דף ל ע"ב) שהקשתה ביקור חולים היינו גמילות חסדים ומה הוסיפו בחיוב ביקור חולים, ומשני, לא נצרכה אלא לבן גילו, דאמר מר בן גילו נוטל אחד מששים בחליו, ואפ"ה מבעי ליה למיזל. וכן מותיב גבי קבורה, תיפוק ליה משום גמ"ח, ומשני לא נצרכא אלא לזקן ואינה לפי כבודו, דאפ"ה חייב. והרי לנו שחיוב דרבנן בהם בא להוסיף יתר על מצות עשה של ואהבת, ואילולי חיוב דרבנן, לא היינו מחייבים את בן גילו לבקרו, ואת הזקן ואינה לפי כבודו לקבור.

איברא דיש קושי בביאור זה מדברי הרמב"ם בספר המצוות (שורש ב) דכתב שם גבי ביקור חולים וקבורת מתים כי כל הפעולות האלו כלם והדומים להם נכנסות תחת מצוה אחת מכלל המצוות הכתובות בתורה בבאור [דהיינו בפירוש], והוא אומרו יתעלה ואהבת לרעך כמוך. עכ"ל. והרי לומד שמצוות אלו כלולות בואהבת, ולדרך זו אינם כלולות בה, אלא באים להוסיף עליה. ברם יש לדחוק קצת שכוונתו לכלליות המצוה ולא כל פרטיה.

(((רבנן עשו תוספת חיזוק לשל תורה)))

עוד יש ליישב בדרך אחרת את דברי הרמב"ם דכוונתו באומרו שביקור חולים וניחום אבלים הוו מצוות דרבנן, היינו שח"זל שבו והדגישו את המצוה, שהרי מצות ואהבת כוללת אלפי פרטים, וח"זל חפצו להדגיש ביתר שאת וביתר עוז מצוות מסוימות כמו ביקור חולים וכדו', וסמכום אקרא אסמכתא בעלמא [כמו שכתב הרמב"ם בספר המצוות שורש ב הנ"ל בסמוך גבי מצוות אלו] והיינו לצורך הדגשה ותשומת לב מיוחדת שיתנו בני האדם אל מצוות אלו, ברם באמת הן מצוות גמורות ד"ת. וגם התווסף עם חיוב דרבנן יתר חיזוק לחיוב, וכהאי דברכות (ד ע"ב) שהוצרכו ח"זל לתוספת חיזוק לומר כל העובר על דברי חכמים חייב מיתה, כן הכא לתוספת חיזוק עבדו. וראה בדברי הרמב"ן בהשגותיו לספר המצוות (על שורש א ד"ה והתשובה הרביעית) שמבואר בו ובדעת הרמב"ם שיש בקיום מצוות אלו של ביקור חולים וכו' גם מצות עשה נוספת של והלכת בדרכיו, והרי שהקושיא מתעצמת יותר, לשם מה כ"כ הרבה מצוות. וניחא לדרכנו דהוה לתוספת חיזוק, אתי שפיר. אך לדרכם שמכח הכפילות חידשו דהוה מצוה קיומית, מה ישיבו כאן. וכן ראה כיוצ"ב בדברי הגאון ר' ירוחם פערלא בביאוריו על הרס"ג (ח"א עמ' 284 ד"ה אמנם) אופנים מסויימים שמקיים ואהבת ולא שאר מצוות, אך בדר"כ כולל ואהבת מצוות רבות. ע"ש. והיינו שאינה דומה מצוה שיש עליה עשה אחד, או שיש עליה שני עשים, וכן על זה הדרך. וזה מצוי מאוד בש"ס ובפוסקים. וכן כיוצ"ב י"ל הכא בביקור חולים, שמקיים גם ואהבת וגם והלכת בדרכיו וגם דרבנן שהדגישו זאת. וכ"כ לבאר נמי בספר מרגניתא טבא (בסוף ספר המצוות פרנקל דף תמח ע"ג ד"ה בספר) דכשם שמנה הרמב"ם בסה"מ קבורת מתים מצוה בפנ"ע שאמרה תורה כי קבור תקברנו, אע"פ שקבורת מתים כלולה בואהבת, והיינו שואהבת היא מצוה כוללנית, והתורה גם נתנה מצוות פרטיות. והוא הדין נמי לביקור חולים דכלול בואהבת, אך ח"זל מדרבנן פירטוהו. וע"ע בשו"ת מנחת לחם עני (סוף עמ' לז), ועיין בשד"ח (ח"א דף 91 ע"ב אות שנח) אי רבנן גוזרים על איסור תורה, ועוד לו (ח"א דף 211 ע"א ד"ה ודבר, ודף 464 ע"א אות מ, ובח"י דף 222 ע"א) וע"ע באורך בספר בית האוצר (ענגיל מע' א כלל קכ) בזה.

(((דרבנן היינו כפשוטו שכן ח"זל דרשו דרשה זו)))

ושוב ראיתי שבדומה כתב לבאר המגילת אסתר (על ספר המצוות שרש א דף מו ע"א מהדורת פרנקל) דתמה כנ"ל על הרמב"ם אי דרבנן או ד"ת, ומשני דכוונת הרמב"ם כמו שהזכיר כאן בשרש שני, דכל מה שח"זל דורשים מהפסוק, ואין הוא פשט הפסוק, הרי שזו דרשה דרבנן. ומצות ביקור חולים אה"נ היא ד"ת שנ' ואהבת, אך ח"זל ראו צורך לעשות דרשה שאינה פשט הפסוק מדכתיב והודעת להם וגו', ועל פי דברי הרמב"ם הנ"ל הרי שהוא לימוד דרבנן ולא ד"ת, ועל כן קוראה דרבנן, ביחס לדרשה, אך אה"נ היא ד"ת משום ואהבת. כנלע"ד ביאורו. וכ"כ הגאון ר"י פערלא בביאורו הגדול על הרס"ג (ח"א דף קמד רע"ד) ושכ"כ לבאר נמי הרב המבי"ט בקרית ספר (שם). וכ"כ בשו"ת כרם שלמה (קוטלר או"ח סימן כג ד"ה אך) דהוי חיוב תורה, אך רבנן חילקו כל הטבה לחבירו בשם אחר, על כן נקראת מצוה מדבריהם, ושכ"כ היד קטנה.

(((דרבנן כוונתו לדרשה דרבנן דהיינו ד"ת)))

ובדרך אחרת לחלוטין נקיט ואזיל בספר ארח מישרים (סימן יז אות ב) ע"פ מש"כ הרמב"ם (בספר המצוות שרש שני) שכל הנלמד מדרשה ומי"ג מדות מקרי מדברי סופרים. ולומד ברמב"ם שמש"כ דברי סופרים היינו שם בעלמא, לפי שחכמים דרשו את הדרשה, אך באמת הוא ד"ת גמור. ועפ"ז מבואר מה שכתב הרמב"ם (בהלכות אבל ובשרש ב) שכל מצוות אלו מדבריהם, כוונתו באומרו מדבריהם, לא שהם מצוות מדרבנן, אלא שח"זל למדום מן התורה, ולכן הם חיוב ד"ת, והיינו משום והלכת בדרכיו מחוייב בביקור חולים וכו' שאר מצוות הכתובות שם ברמב"ם. ומה שמסיים הרמב"ם שם שהם בכלל ואהבת, ולא נקט והלכת בדרכיו, היינו שנקט מצוה כוללת יותר. ע"כ. ובאמת שלדרכו זה יפה מאוד. ברם עצם דבריו שנויים במחלוקת גדולה, ע' בזה בספר שלחן ערוך המדות (שער השמחה חלק ההלכה סימן ב סעיף ה אות ח עמ' רפא). והרמב"ם עמד על כך באגרתו (שילת עמ' תנ) וראה בנושאי כלים על הרמב"ם (ריש הלכות אישות) ובטוש"ע ב"י (אה"ע סי' כו סעיף ד) וברב חיד"א בעין זוכר (מע' מ אות כא) וביד מלאכי (כללי הרמב"ם אות ז) באורך. ובאורך רב בדברי הגאון רבי ירוחם פערלא (במבוא לספר המצוות לרס"ג שבההדרתו, השרש השני) מפי הראשונים והאחרונים בדעת הרמב"ם. וברמב"ם שבההדרת הגר"י קאפח (ריש הלכות אישות) באורך, ובדברי הרה"ג יצחק שילת (באגרות הרמב"ם שבההדרתו עמ' תנא) באורך.

(((ביקור חולים דרבנן)))

ז. ומאידך גיסא בצד השני לגמרי דרך בשו"ת מהרי"ץ חיות (ר"ס ע) בשיטת הרמב"ם שכל מצות עשה או ל"ת שיש בה פרטים שונים, כענפים המסתעפים מהשורש, אזי עיקר המצוה מן התורה, והענפים אינם רק מדבריהם, וע"ש באורך בראיותיו, ושכן כתב בחיבורו תורת נביאים מאמר דברי קבלה פ"ח. ועפ"ז מבאר את דברי הרמב"ם (הל' אבל רפי"ד) דפרטי מצוות ואהבת שהם ביקור חולים וכו' שאר מצות שכתב שם, הוו דרבנן. ע"כ. והרי שלדבריו יוצא שהמקיים מצות ביקור חולים עושה מצוה מדרבנן בלבד.

(((ואהבת חיובו רק על מעשים שלילים)))

ואולם הרה"ג ישראל דרזי במאמרו הנדפס בספר תורת האדם לאדם (ח"ה עמ' 195) ביאר ברמב"ם שחיוב ביקור חולים הוא מדרבנן ממש, כי מצות ואהבת היא חיובית רק על פרישה מדברים שלילים, ואולם המקיים ביקור חולים עושה מצוה גם ד"ת דואהבת. וכתב להעמיס בדעת הרמב"ם ודעימיה דאף שכתבו שואהבת היינו גם על מעשים חיובים ולא רק על שלילים, אפשר דגם להם אין ביטול עשה אלא בחלק השלילה, שהרי א"א לקיים כמוך ממש, דכבר אמרו חייך קודמין כמבואר ברמב"ן על התורה (ויקרא יט,יח) ובמהרש"א (שבת לא). עכ"ד. ואולם לענ"ד זה אינו וכנ"ל (אות ד) דדעת הרמב"ם דמצות ואהבת הוי מצות עשה בחלק החיובי נמי. וגם הכרחו איננו, אחר דשפיר י"ל דאה"נ יש חיוב ואהבת, ואינו נסתר מהא דכתיב חייך קודמין, כי חייך קודמין קודמים לואהבת, כמו שסיעת הראשונים הסוברים שמצות ואהבת

היא כפשוטה, יבארו כן לענין חייך קודמין, וכאשר יבואר ברצות ה' להלן (סעיף ד).

(((מצוה חיובית ודרבנן הוסיפו חיוב אף כשיש לו לעשות צרכיו)))

ובדרך חדשה דרך הגר"ח קנייבסקי שליט"א בספרו ארחות יושר (ס"ס ג) דשם עמד על הקושי בדברי הרמב"ם ומשני ו"זל, וי"ל דמדאורייתא היא מצוה כללית כל גמ"ח, וזה אין לו שיעור, ואין חייב כל היום לעסוק בגמ"ח, וגם אם יש לו לעשות צרכי עצמו אין חברו קודם לו, רק כשיכול יש לו מצוה לעזור. אבל כשחכמים קבעו ביקור חולים מצוה בפני עצמה, וכן נחום אבלים וכו', הוי מצוה דרבנן כמו נר חנכה ומקרא מגילה ודוחה שאר דברים, וחייב בה אפילו אם כבר עשה גמילות חסדים היום, או שזקוק לצרכי עצמו, כי היא מצוה מיוחדת שהוא חיוב עליו באלה הדברים שמנה הרמב"ם "זל. עכ"ל. כלומר לומד כי גמ"ח היא מצוה חיובית אך חיובה מותנה בכך שכעת אין לו צורך בעשיית דברי עצמו, וגם יש שיעור לגמ"ח ואינו חיוב כל היום, ופטור זה הינו אף כשאי אפשר לקיימה על ידי אחרים. וקמ"ל בחיוב דרבנן של ביקור חולים וניחום אבלים וכו', שמחוייב בהם אף אם יש לו צרכיו לעשות, ואף אם כבר קיים היום מצוות רבות של גמ"ח. עכת"ד. ונקיט כוותיה בספר משפטי השלום (פי"ג אות מד). אך יש להשיב על דבריו מדברי הראשונים הנזכ"ל (אות א) בביאור מתני' דפאה אלו דברים שאין להם שיעור, כי גמ"ח היא מצוה שאין לה שיעור, וחיובה כל היום, וכאשר יבואר עוד בע"ה להלן (אות ט). וכן נסתר משאר הראשונים דלעיל (אות א). [ואפשר שכוונתו כיסוד החפץ חיים שחיוב גמ"ח הוא לפי צורך חיים סביר וכדלהלן (סעיף יב). ומ"מ יסוד זה הוא אף לגבי ביקור חולים, וכן שאר ההיתרים שיבואו ברצות ה' להלן בהמשך הסעיפים בדין ואהבת, הרי הם קיימים אף לגבי ביקור חולים ניחום אבלים ושאר אלו הנזכרים ברמב"ם (הנ"ל רפי"ד דאבל) שהרי הם פרטי גמילות חסדים, וכפי שכתב האהבת חסד (פ"א ה"ז) שביקור חולים וכו' הוו פרטי גמילות חסדים, וכפי שפשוט גם מסברא.] וכ"כ לבאר גם הרה"ג אורי יונגרייז בספר תורת האדם לאדם (ח"ד עמ' 123 אות יא) דמדין תורה חיוב ואהבת תלוי בחייך קודמין, ורבנן הוסיפו חיוב בביקור חולים וכו', דמחוייב אף כשקיום מצוה זו נתקל בחייו, שבמצוות אלו אין דין חייך קודמין. [אולם בהמשך (אות יד) למד ברמב"ם בדרך אחרת, שאין פטור של חייך קודמין בואהבת, ולא ביאר לדעתו איך יבאר את אלו דברי הרמב"ם.]

(((ראשונים שמבואר בהם שואהבת היא מצוה קיומית)))

ח. נהדר אנפין לנידו"ד, דהבאנו סיעת ראשונים ואחרונים שכתבו להדיא כי מצות ואהבת לרעך כמוך היא מצוה חיובית, וכן דעת הרמב"ם. והן עתה בסיעתא דשמיא מן החדש מצאתי בתשובות הגאונים גאוני מזרח ומערב (סימן קמא) דכתבו ו"זל, דמצות תרין אנפי הויאן, מנהון חובה, דמאן דלא עביד לה קאים בעון. ומנהון רשות דמאן דעביד לה אית ליה שכר, כגון מאן דזהיר למעבד צדקות וגמילות חסדים דאית ליה שכר קמי שמיא, וכד מימנע לית עליה עון. עכ"ל. והרי להדיא בדבריהם כי מצות גמ"ח אינה חיובית כי אם קיומית, שמי שעושה מקבל שכר, ומי שלא עושה אין לו עון. והסוברים בשיטה זו, אילו היו רואים את תשובת הגאונים הזו, היו ששים עליה כמוצא שלל רב. עוד ראיתי מן החדש בספר תיקון מדות הנפש לרבנו שלמה אבן גבירול (ח"ב שער ג ד"ה הרחמים) דכתב ו"זל, מפני שהמדה הזאת [מדת הרחמים] היתה מן המדות הראויות לבורא יתברך שמו נכללה עם השתים עשרה, ורוצה לומר על השלש עשרה מדות המיוחסות אל הקב"ה, וכל מה שיוכל האדם להשיג ולהתנהג בהן, יש לו להשתדל בדבר, כגון שיהיה ארך אפים ורב חסד נושא עון ופשע וחטאה. וראוי לאדם החסיד שינהג בהן כפי יכולתו. וכמו שרוצה האדם שירחמוהו בעת צורכו, כן ראוי לרחם למי שנצטרך אליו, כמו שנאמר ואהבת לרעך כמוך. ועוד כתב בהמשך לשונות, משובחת עד מאוד, וראוי למשכיל. ע"כ. והרי לשונותיו מורים שאין זו מצוה חיובית אלא מצוה קיומית והיא מדה ראויה ויפה ולא חיובית, ואה"נ המקיימה מקבל שכר מצוה מן התורה. וכ"כ הארחות צדיקים (ריש שער הרחמים) ו"זל, זאת המידה היא משובחת מאד, והיא אחת משלוש עשרה המידות המיוחסות להקדוש ברוך הוא, כדכתיב (שמות לד,ו) רחום וחנון, וכל מה שיוכל האדם להתנהג בה יתנהג וישתדל. וכמו שהאדם רוצה שירחמו עליו בשעת צרכו, כן ראוי לו שירחם על מי שיצטרך, כמו שאמר הכתוב (ויקרא יט,יח) ואהבת לרעך כמוך. הבורא יתברך, חלק זאת המידה לצדיקים ולעבדיו להכירם בה, כאשר ידעת ביוסף כי נכמרו רחמיו (בראשית מג,ל). וראוי למשכיל, שתהיה מידת הרחמים והחנינה תקועה ונמצאת בלבו כל הימים. עכ"ל. והרי שגם הוא כתב לשונות ישתדלות וראוי. [ומלבד זאת יש מקום לצרף את סיעת הפוסקים הנזכ"ל (סימן א סעיף ב אות יט) דואהבת היא מצוה חיובית על מעשים שלילים בלבד, אך במעשים חיובים לעזור ולסייע, היא אינה מחוייבת, והרי דלדידהו גמ"ח אינו מחוייב, אלא שהמקיימו מקבל שכר. אולם יש לדחות דעל אף זאת ילמדו שהיא חיובית משום והלכת בדרכיו, ומשום והודעת להם וגו', דילפינן חיוב גמ"ח. אולם בפשיטות נראה דאף בוהלכת בדרכיו ובוהודעת להם הם ילמדו שהם מצוות קיומיות ולא חיוביות בדברי חסד, מאותו הכרח שלמדו כן בפסוק ואהבת לרעך כמוך, דהוקשה להם מה עם דין חייך קודמין, וה"ה והוא הטעם הכא נמי. אלא דאי תימא הכי יצא לדידהו שוהלכת בדרכיו מחולק בין חיוב כעס וסבלנות וכדו' שאר מדות, לבין חסד, שחסד קיומי, וכל השאר חיובים, וזה קשה לסובלו. ועל כן נראה דבוהלכת בדרכיו ילמדו שהיא מצוה חיובית, ומשום חייך קודמין לא קשיא דאה"נ כאשר חייך קודמין מתנגש עם והלכת בדרכיו חייך קודמין עדיף. ולא יכלו לשיטתם לומר כן אף בואהבת [כפי שאנו באמת כן אומרים לפי סיעת הראשונים שואהבת היא חיובית]. לפי שלשיטתם זה נסתר להדיא מהפסוק ואהבת לרעך כמוך, וכמוך היינו כמוך ממש, אף כנגד חייך קודמין, ועל כן למדו שואהבת לרעך כמוך אינו כפשוטו אלא מצוה קיומית, או כמוך במצוות שליליות, כל מר כדאית ליה.]

(((עוד הסוברים שגמ"ח היא רשות)))

ט. עוד נמצאו במפרשי המשנה (ריש מסכת פאה) אלו דברים שאין להם שיעור וכו' גמ"ח, שביארו דאין שיעור פירושו שגמ"ח אינו חיוב כי אם מצוה קיומית שאין חיוב לעשותה, והעושה מקבל שכר, ואין להם שיעור פירושו שככל שיוסיף יותר ויעשה, כן יקבל שכר. ושלא כהני אשלי רברבי דלעיל (אות א) שביארו שאין להם שיעור פירושו שחיוב גמור לעשותו תמיד בלי ערך ובלי שיעור. שכן ביאר המשנה ראשונה (פאה פ"א משנה א ד"ה ות"ת) ו"זל, ורשות הוא אי בעי עביד ואי בעי לא עביד. עכ"ל. והלא שפתיו ברור מללו דרשות הוא ואינו חיוב. וכן בפירוש רבינו יצחק בן מלכי צדק סימפונטי על המשנה (שם) מבאר שהוא רשות. וכן מבואר בעוד פוסקים הסוברים שמצוות גמילות חסדים היא רשות ואינה חובה, שכן הוא בספר מטה משה (מעלת ג"ח דף צח ע"א) שמבאר את החילוק בין חסד לצדקה ו"זל, ומלת צדקה היא נגזרת מצדק והוא היושר. והיושר הוא שהגיע מכל בעל חק לחקו. ולתת לכל הנמצא מן הנמצאים כפי הראוי. ועל זה הדרך מה שאדם נותן ממונו לעני הדחוק בפרנסתו, שהוא מחויב עליו, נקרא צדקה. אבל מה שאדם נותן ממונו יותר מהראוי לו, וגם למי שאינו עני כ"כ, אלא שאינו יכול עתה להתפרנס משלו. וגם מה שאדם מסיי' מגופו לחבירו, וגם לעשיר, ולחולה, ולחתן, ולמת, או לכל מי שאינו מחויב בעשייתו, נקרא חסד. לפי שהיא צדקה הנעשית במדת חסד בלי שום חיוב. וג"ח היא גדולה ממצות הצדקה וכו'. עכ"ל. וכ"כ בשו"ת שאילת דוד (מקרלין סוף חיו"ד בחידושי ש"ע יו"ד הובא בשו"ת ציץ אליעזר ח"ה רמת רחל פרק נ אות ג) שכתב כי גמ"ח אינו חיוב לעשות. ובשו"ת יחו"ד (ח"ג סימן עא) כתב לקום ולתת מקומו לזקן חוץ לד"א באוטובוס או לאשה בהריון, הוא דבר הראוי ואינו חיוב. וכן ביחו"ד (סוף ח"ה) כתב שחובה לעזור לרכב תקוע משום עזוב תעזוב, וסיים דעכ"פ יש בזה גם משום גמ"ח. ע"כ. והרי שמשום גמ"ח אינו חיוב. וע"ע בהליכות עולם (ח"ח עמ' קצג הל' כבוד אב ואם סעיף ט) דכתב, וממדת גמילות חסדים נכון מאד לקום לפני אשה שהיא בהריון ומצטערת לעמוד באוטובוס, תן לחכם ויחכם עוד. עכ"ל. וכן מבואר מכל סיעת האחרונים הנזכ"ל (סימן א סעיף ב אות כ) שחיוב ואהבת היינו על מעשים שלילים בלבד, ואין חיוב להטיב עם חבירו בפועל. הרי דס"ל דגמ"ח אינו חיובי כי אם רשות, והעושה מקבל שכר. ונקטו הכי למעשה שאין חיוב להטיב ולעזור. [אלא בחיובים המפורשים בתורה, כגון צדקה, עזוב תעזוב וכדו'. ומהראשונים המובאים שם (אות יט) דנקטו בשיטה זו, אין הכרח, כי דיברו גבי ואהבת, ושמא משום גמ"ח דרבנן יודו שיש חיוב, וכדדרשו מוהודעת להם את הדרך וכו' בגמ' בב"מ (דף ק רע"א) לחייב גמ"ח. או משום והלכת בדרכיו מחוייב ד"ת בגמ"ח וכאשר אספנום לעיל (סעיף א).]

(((ראיה מהלל)))

י. עוד כתב הרה"ג משה מיירניק בספר תורת האדם לאדם (ח"ד עמ' 66 סוף אות א) שלא מצינו בגמרא דעה חולקת על הלל (שבת דף לא ע"א) שאמר מאי דעלך סני לחברך לא תעביד, והרי זה מורה שמצות ואהבת היא חיובית רק בדברים שלילים ולא חיובים, והרי שאין חיוב לעזור לחבר רק שלא לצערו. ומה שמצינו במקצת ראשונים לשונות שמשמעם שיש להטיב עם חבירנו, גם על דרך חיוב, זהו רק בתורת מצוה קיומית. ועע"ש (בהערה 10). עכת"ד. ודבריו נסתרים מרשימת הראשונים הנזכ"ל, ולא ראם. וגם מה שדחה שם (בהערה 6) ברמב"ם, לא נראה כלל. ע"ש. וראייתו מהלל אינה, אחר שהני ראשונים יבארו שהלל כלל לא דיבר בחיוב מצות ואהבת. ואף שנמצא בתרגום יונתן בן עוזיאל שעל ואהבת תירגם כלשון הלל [וכנראה משום שהולך בשיטת רבו הלל] וכן עוד כמה ראשונים כתבו את לשון הלל על ואהבת, מ"מ הלל לא אמר את דבריו על ואהבת. ויתר על כן אף אי תימא דהלל על ואהבת קאי, הני אשלי יבארו שדוגמא נקט וה"ה גם מעשים חיובים, וכפי שהרמב"ם בפירוש המשניות לפאה (פרק א משנה א) מבאר שם להדיא דואהבת קאי על מעשים גם חיובים בתורת חיוב, ומעתיק את לשון הלל ו"זל, וכל המצוות שבין אדם לחברו נכנסות בגמ"ח, ושים לבך עליהם, כי כן תמצאם, שהרי הלל הזקן כשאמר לו הנכרי למדני תורה על רגל אחת, אמר ליה, דעלך ביש לחברך לא תעביד. עכ"ל. והרי היינו גם מצות צדקה, ומצות לא תעמוד על דם רעך וכדומה, שהן מצוות חיוביות, וכמו שפירש גם התם לעיל, ועליהן כתב שהן מצוות שבין אדם לחבירו ונכנסות בחיוב גמ"ח, הוי אומר שמצות צדקה ועזוב תעזוב וכו' המה מצוות חיוביות, וא"כ מפורש דקאי על מעשים חיובים, וממילא ברור שמה שסיים בדברי הלל, היינו משום שסבור שהלל דוגמא נקיט, וה"ה מעשים חיובים. וכן נמצאו עוד ראשונים שכתבו להדיא דואהבת היא מצוה חיובית על מעשים חיובים, ובכל זאת העתיקו את ל' הלל, וכאשר קבצנום לעיל (סימן א סעיף ב אות יז) וזה מורה בהכרח דילפי כאמור בהלל.

(((דברי הלרעך כמוך)))

יא. גם הרה"ג דוד אריאב בספר לרעך כמוך (ח"ב חלק אהבה קונ' הביאורים שבסוף הספר סימן א ונדפס גם בספר תורת האדם לאדם ח"ד עמ' 94) כתב שואהבת לרעך כמוך היא מצוה קיומית ולא חיובית, אך בחלקות כתב כן, שהדברים אמורים על המעשים החיובים, לעזור לחבר, אך במעשים שלילים, דהיינו לצערו להזיקו וכדו', היא כן מצוה חיובית. וחילו, דאל"כ מה נענה ביום שידובר בנו דין חייך קודמין, ואי ואהבת היא מצוה חיובית הרי יצא שחיי חברך קודמים, וכקושית הרמב"ן (ויקרא יט,יח הנ"ל) ועוד פוסקים רבים. וכן הוכיח מדברי הרמב"ם (הלכות אבל רפי"ד) הנ"ל. ועוד הביא מספר מעשה איש (ח"ב עמ' קסו) שנכתב שם בזה"ל, נשאל החזו"א מתי ובאיזה מעשים האדם מבטל את מצות ואהבת לרעך כמוך. והשיב הרי רואים בח"זל שעיקר המצוה היא בדרך השלילה, דעלך סני לחברך לא תעביד, זהו עיקר העניין של ואהבת לרעך כמוך. אמנם מצוה קיומית היא לסייע לחברו באופן חיובי בגוף ובממון, אבל ביטול מצות ואהבת לרעך כמוך היא כשהאדם פוגע בחברו. זהו עיקר החומרא והקפידא שלא לפגוע בזולת. עכ"ל. וכ"כ בשו"ת מהרי"ל דיסקין (סוף הפסקים אות רמ) על דרך אולי. וכ"כ הארחות יושר (ס"ס ג). ע"כ. וממשיך שם (בסימן ב) להוכיח הכי מהאי דשנינו (בריש מתני' דפאה) אלו דברים שאין להם שיעור וכו', וגמילות חסדים, וכתב שהרי בעצם הקביעה שאין להם שיעור, מונח שגמ"ח היא מצוה קיומית, וכמו בדין פאה הנזכרת ראשונה שם במשנה, שיכול להניח חיטה אחת לכל השדה, וכל המוסיף מוסיפים לו. ושכן שנינו בירושלמי (התם) שדין המשנה הוא שכל המוסיף מוסיפים לו. וכן כתבו מפרשי המשנה (במקום) בשנות אליהו, ובתוספות רע"א, ובמשנה ראשונה, ובמלאכת שלמה. ואף שהטורי אבן (חגיגה ז) כתב גבי האי מתני' דת"ת וגמ"ח שונים משאר דברים הנזכרים במשנה, וחייב לעסוק בת"ת וגמ"ח כפי כוחו. ע"כ. וכן רבנו יונה בשע"ת (ח"ג סי' יג) כתב, חייב אדם לטרוח בדרישת טוב לעמו וכו', נראה דיש לפרש כוונתם שזוהי חובה לנהוג במדת החסד, כשם שקיימת חובה כללית להרבות בלימוד תורה. אך אין להוציא מכאן שקיימת חובה לעשות חסד מסוים הנקלע לאדם. עכת"ד.

י. והבאנו את רוב תוכן דבריו כי הם חביבים בעיני, ואף שאהובים הם האמת אהובה יותר, ועל כן הנני להשיב על דבריו. זאת ראשונה לגבי ראייתו מדברי הרמב"ם בהלכות אבל, הלא כבר מילתנו אמורה לעיל (אותיות ה,ו) וכבר השבנו על דבריו קחנו משם. ומשום חייך קודמין, לא קשיא מידי, וכאשר יבוארו להלן (סעיף ד) בע"זה, דאה"נ גדרי חייך קודמין קיימים גם בואהבת. והעיקר דסיעת הראשונים הנזכ"ל (אות א) שכתבו להדיא שהיא מצוה חיובית, היא סתירתו.

(((אלו דברים שאין להם שיעור)))

יב. ומהאי דשנינו אלו דברים שאין להם שיעור, היא ראיה לסתור. דהנה הרמב"ם (שם בפירוש המשנה) ביאר את דין פאה, ביכורים וראיון, בחטיבה אחת, שאין להם שיעור ד"ת, אך דרבנן נתנו שיעור. ובנפרד מבאר את גמילות חסדים שיש לה שני חלקים, בגוף, ובממון. וכתב ו"זל, ואמרו כאן שגמ"ח אין לה שיעור ר"ל, בהשתתפות האדם בגופו, אבל השתתפותו בממונו, יש לו גבול, והיא חמישית ממונו. ואינו חייב לתת יותר מחמישית ממונו, אא"כ עשה כן במדת חסידות. עכ"ל. והרי מלבד שמבאר כאן כי אף גמ"ח בממון הוא חיובי עד חמישית ממונו, ורק יותר מכך אינו חייב, שהרי כתב שבממון יש לו גבול, ושאינו חייב לתת יותר. גדולה מכך יוצא שבגמ"ח שבגוף [שעתה בא לבאר את החילוק ביניהם] אין לו גבול, ושהוא חיוב גמור. ומפורש א"כ כי גמ"ח הוא חיובי ולא קיומי. ואת המשנה שאמרה אלו דברים שאין להם שיעור, מבאר שיש לחלק בין פאה ביכורים וראיון, לבין גמ"ח, ודלא כהרה"ג אריאב שהיה פשוט לו שהכל דבר אחד. והכי פשוט שיבארו את המשנה כל הראשונים הנזכ"ל שכתבו כי מצות ואהבת וחיוב גמ"ח הם מצוה חיובית. וכ"כ כדברי הרמב"ם הנ"ל בביאור המשנה גם הרע"ב (במקום ד"ה וגמילות חסדים) דבממונו יש לו שיעור, ותו לא מחייב. ע"כ. והרי שבגופו מחייב. והסכימו עמו התוספות חדשים (במקום) בשם מהורש"ח. וכ"כ הרע"ב (שם עוד בד"ה ות"ת) גבי חיוב ת"ת, שמה שאמרו במשנה שאין לו שיעור, היינו חיוב תמידי, וכן למד בו המשנה ראשונה, וכ"כ גם התוס' יו"ט (במקום) וכ"כ התפארת ישראל גבי גופו שאין לו שיעור, ושחייב להכניס את עצמו לספק סכנה להציל חבירו מודאי סכנה. ע"כ. והרי נקט דוגמא של חיוב בגופו, ולהדיא דבגופו חייב. וכ"כ התוספות אנשי שם (שם ד"ה וג"ח ות"ת) דהוו חיוב תמידי הן בת"ת והן גמ"ח, ושכ"כ הטורי אבן (חגיגה דף ז).

ומעתה מה שהביא מהירושלמי כפירושו במשנה, שאין להם שיעור פירושו שאינו חיוב תמידי, זה אינו, כי הירושלמי קאי התם לגבי פאה ולא לגבי גמ"ח, וכמו שהני ראשונים לומדים כן בירושלמי, לחלק בין פאה לגמ"ח, וממילא מש"כ שכ"כ כדבריו המלאכת שלמה, אינו מוכרח דאיהו רק הביא את הירושלמי. ומש"כ כן בשם השנות אליהו, לענ"ד אין הכרח ממנו, שהרי כתב שם שד"ת חיוב גמ"ח עד חומש בממון, ובגוף אין לו שיעור, וכן ת"ת אין לו שיעור ממש, ולפי"ז י"ל דכוונתו הכי נמי בגמ"ח וזה כמותנו, שאין שיעור בגוף היינו חובה גמורה. אך מאידך גיסא לעיל ביאר לגבי פאה שאין לו שיעור היינו על דרך כל המוסיף מוסיפים לו, א"כ יתכן שכוונתו בגמ"ח גם כן, וממילא אין הכרח בו. ומה שדחק בדברי רבנו יונה ובטורי אבן, לכאורה אין לזה מקום כלל, כאשר עיני המעיין תחזינה, שמפורש בדיבריהם שזו מצוה חיובית, והיינו גוף המצוה, ולא כללותה. ובר מן דין הלא רבנו יונה ס"ל כי מצות ת"ת היא מצוה חיובית בכל עת ובכל שעה, וכאשר מבואר לו בשערי תשובה (שער ג סי' קעו) ובברכות (דף ט מדפי הרי"ף) ובאיגרת התשובה (סי' ח) וכן ס"ל לסיעת ראשונים וכאשר מקובצים המה בשו"ע המדות שער השמחה (חלק ההלכה סימן ד סעיף כד עמ' שצח) ובשו"ת נחלת לוי (ח"ב סימן יח) והרי ברור שרבנו יונה וכן כל הני ראשונים יבארו את המשנה דמה שאמרו אין להם שיעור לגבי ת"ת, היינו שהיא מצוה חיובית גמורה, ושאין לה שיעור היינו חיוב בכל עת ובכל שעה, ולשיטתם ברור שאין שום הכרח ללמוד שאין להם שיעור כהבנתו של הרה"ג אריאב, אלא יש מקום לפרש את אין להם שיעור של גמ"ח כמו של ת"ת שנשנו יחדיו. ומה שהביא מספר מעשה איש, לענ"ד אי אפשר כל כך לסמוך על שמועות, וכאשר מבואר בספר שו"ע המדות (שער השמחה חלק ההלכה סימן ד סעיף ב בהערה עמ' שסד). וראה בקובץ תשובות (ח"א סי' נז) במכתב הגר"ח קנייבסקי שליט"א לחמיו הגרי"ש אלישיב שליט"א ו"זל, רציתי לשאול על איזה דברים שמעתי בשם מו"ח שליט"א, ורצוני לדעת אם הם נכונים, כי הרבה דברים ששמעתי משמו, נתברר אח"כ שאינו נכון. עכ"ל. ואם בארזים נפלה שלהבת בחתנו, שחזקה על האומרים לו דברים בשם חמיו, שדייקו הדק היטב היטב הדק, הן משום דאיהו גברא רבא, ולא ישמיעו לו דברים שאינם מבוססים דיים, והן משום דלגביו היא מילתא דעבידא לאיגלויי, על אחת כמה וכמה בשמועות הסובבות באויר העולם. ודברי שו"ת מהרי"ל דיסקין, הן הלא כ"כ על דרך "אולי", ולא בתורת ודאי. והארחות יושר לענ"ד ס"ל להיפך, כי מצוה זו חיובית, ברם סבור שיש לה פטור של חייך קודמין, ולא סבור שאינה חיובית. וכאשר ביארנו את דבריו לעיל (סוף אות ו). ולעצם הענין לענ"ד המצוה חיובית גמורה, ואין לו שיעור היינו כפשוטו, שחייב לעשות בכל עת שמזדמן לפניו, ולא כדרכם וכמבואר.

יג. ובר מין דין גם איהו גופיה הרה"ג דוד אריאב שליט"א בהמשך הקשה על דברי עצמו איך יתכן מצוה שחלק העשה שלה הוא קיומי וחלק הל"ת הוא חיובי, וביאר שבאמת המצוה חיובית, אלא שבמקום טורח או הפסד יש פטור של חייך קודמין, ובזה המקיים עושה מצוה, אך לא מחוייב. ואם הגיע לידי כך, הרי שעדיף ללמוד שהמצוה חיובית וכלל לא קיומית, אלא שיש בה פטור של חייך קודמין, וכדברינו, וא"צ להזדקק לדוחקו ברבנו יונה ובטורי אבן וכן לשאר דחוקים. וגם לתירוצו שהיא מצוה חיובית, הרי שלא יעלו הדברים בקנה אחד עם השמועה מהחזו"א הנ"ל, שעל חלק העשה אין חיוב, והיינו אף כשאין פטור של חייך קודמין, ואף כשהוא יושב בטל, ואין שום הוצאת ממון מחמת הגמ"ח, ס"ל דהיא קיומית. וע"ע להלן (סי"ד סכ"ג אות ט) שהשבנו עליו מעוד צד.

ודין גרמא ליה כולי האי, משום שהיה ברור לו שזהו פשט הירושלמי, ושאין מי שחולק, ועל כן דחק בהני שמפורש בהם לאידך גיסא, מפני ההכרח, וההכרח לא יגונה אף אם לא ישובח. והגיעו הדברים עד כדי כך ששם (עמ' 99) תמה על הרה"ג אורי יונגרייז במאמרו הנדפס בספר באר יצחק (ח"ג עמ' שסג) שהוכיח (באות מא) מהני שהיא חובה, ועע"ש. אך לענ"ד התימה היא לאידך גיסא איך ראה רק את הסוברים הכי, ולא השית ליבו לסיעת הפוסקים המבארים את המשנה שגמ"ח הוא חיוב וכנזכ"ל. ועל כן אחר שרוב רובם של הראשונים סוברים שואהבת וגמ"ח הם מצוה חיובית ולא קיומית, ולא נמצא כמעט מי בראשונים שעומד מנגד, ברור שכן עיקר. ובפרט דעסקינן בחיוב דאורייתא שכל ספקו לחומרא.}

——–

לעילוי נשמת ולזכות כל עם ישראל החיים והמתים

לזכות הרב המחבר

האתר כולו מוקדש לעילוי לנשמת כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולזכות כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולרפואת כל חולי עם ישראל בנפש בגוף ובנשמה. לייחדא קודשא בריך הוא ושכינתא על ידי ההוא טמיר ונעלם בשם כל ישראל, לעשות נחת להשם יתברך ולהמשיך רחמים וחסדים על כל העולם, לבירור עץ הדעת טוב ורע ולתיקון הדעת של כל בר ישראל, ולקרב את ביאת מלך המשיח צדקנו.

בפרט לזכות נשמות משה בן יוכבד רבנו עליו השלום רבן של כל ישראל, רבי שמעון בן יוחאי מגלה תורת הנסתר בעולם, רבי יצחק לוריא אשכנזי בן שלמה עטרת ראשינו, רבי ישראל הבעל שם טוב בן אליעזר מגלה תורת החסידות בעולם, רבנו נחמן בן פייגא אור האורות, רבי חיים בן יוסף ויטאל תלמיד רבנו האר"י, וכל הצדיקים והחסידים, הצדיקות והחסידות, האבות הקדושים והאמהות הקדושות, דוד המלך וכל יוצאי חלציו וכל אחד ואחד מישראל בכל מקום שהוא חי או מת.

ותיקון של כל ישראל החיים והמתים, ולפדיון של כל ישראל החיים והמתים מכל דין וייסורים שיש עליהם.

בס"ד – כל הזכויות שמורות (c) ל הרב אסי הלוי שליט"א
שלחן ערוך המדות – א

הלכה ומוסר
חלק ההלכה בו נידונו חקרי ההלכות, ברור דינים וגדרים הלכתיים בהלכות מדות
חלק המוסר בו באו דברי המוסר, ודרכי כבישת המדות הטובות, וההרחקה מן הרעות
מאשר חנני ה' יתברך – הצב"י אסי הלוי אבן יולי ס"ט
פעה"ק ירושים תובב"א – בשנת "הביאני אל בית היין ודגלו עלי אהבה" – התשס"ח לפ"ג
לפי רישיון  Creative Commons-CC-2.5