——–
א. ויהי כי יראו המילדות את האלקים ויעש להם בתים (א.כא)
פירש רש"י – "ויעש להם בתים"- בתי כהונה ולויה ומלכות שקרויין בתים.
ויל"ע, מדוע זכו המילדות בכל שלושת הבתים. וכי לא מספיקה זכייתן בבתי כהונה ולויה בלבד, מדוע זכו הן אף ב"מלכות"?
ב. ותבאהו לבת פרעה ויהי לה לבן ותקרא שמו משה ותאמר כי מן המים משיתהו (ב.י)
איתא בויקרא רבה (פ"א) עשרה שמות נקראו לו למשה וכו'. אמר לו הקב"ה למשה: חייך, מכל שמות שיש לך איני קוראך אלא בשם שקראתך בתיה בת פרעה -"ותקרא שמו משה", הוי "ויקרא אל משה".
שואל הגר"ח שמואלביץ – הרי שם מבטא את מהות האדם. א"כ יש לתמוה, מה מצא הקב"ה בשם זה יתר על שאר שמותיו של משה, שלכאורה, מביעים יותר את גדלותו של משה, מהשם משה עצמו?
ג. עוד צ"ב, הרי הוראת שם זה אינה מתייחסת למשה כלל, אלא למעשה ההצלה של בתיה בת פרעה. ככתוב: "ותקרא שמו משה ותאמר כי מן המים משיתהו"?
ד. ויגדל משה ויצא אל אחיו וירא בסבלותם (ב.יא)
איתא במדרש רבה (פ"א. כ"ז) מהו "וירא"- שהיה רואה בסבלותם ובוכה ואומר: חבל לי עליכם מי יתן מותי עליכם, שאין לך מלאכה קשה ממלאכת הטיט, והיה נותן כתפיו ומסייע לכל אחד ואחד מהם וכו', והיה מניח דרגון שלו והולך ומישב סבלותיהם, ועושה כאילו מסייע לפרעה וכו'. הדא הוא דכתיב: "וירא ה' כי סר לראות"- ראה הקב"ה במשה שסר מעסקיו לראות בסבלותם לפיכך – ויקרא אליו אלקים מתוך הסנה.
מבואר, כי זכיית משה, בהתגלות ה' אליו בסנה להיות מנהיגם של ישראל, היתה מפני ש"סר מעסקיו לראות בסבלותם" והצטער בצער העם.
ויל"ע, מה שייכות ישנה בין הצטערות משה לראות בסבלות העם, לבין הזכייה במנהיגות אשר זכה מכח ה"וירא" וכו'?
ה. וירא בסבלותם וירא איש מצרי מכה איש עברי מאחיו. ויפן וכו' ויך את המצרי וכו' (ב.יא-יב)
יש להבין – מדוע מיד לאחר שסר משה לראות בסבלות עם ישראל, והצטער בצערם, "זכה" להרוג איש מצרי אשר הכה איש עברי, ולהסתכן בהימסרו למלכות על מעשה זה?
ו. ומשה היה רועה (ג.א)
איתא בשמות רבה (פ"ב, ב) משה וכו' רועה צאנו של יתרו במדבר, ברח ממנו גדי ורץ אחריו, עד שהגיע לחסות וכו', אמר: אני לא הייתי יודע שרץ היית מפני צמא, עייף אתה, הרכיבו על כתפו והיה מהלך. אמר הקב"ה: יש לך רחמים לנהוג של בשר ודם כך, חייך אתה רועה צאני, הוי "ומשה היה רועה".
ויל"ע, מדוע רק מכח מעשה זה של הסיוע לגדי (אשר כלל איננו מצווה), זכה משה להיות מנהיגם של ישראל -"רועה צאני"?
ז. כי כבד פה וכבד לשון אנכי (ד.י)
איתא במדרש רבה (פ"א, כ"ו), והיה פרעה מנשקו ומחבקו, והוא נוטל כתרו של פרעה ומשימו על ראשו כמו שעתיד לעשות לו כשהיה גדול וכו'. והיו שם יושבין חרטומי מצרים, ואמרו: מתיראין אנו מזה שנוטל כתרך וכו'. מהם אומרים להרגו, מהם אומרים לשרפו. והיה יתרו יושב ביניהן ואומר להם הנער הזה אין בו דעת, אלא בחנו אותו, והביאו לפניו בקערה זהב וגחלת. אם יושיט ידו לזהב יש בו דעת והרגו אותו, ואם יושיט ידו לגחלת אין בו דעת ואין עליו משפט מות. מיד הביאו לפניו ושלח ידו לקח הזהב, ובא גבריאל ודחה את ידו ותפש את הגחלת, והכניס ידו עם הגחלת לתוך פיו, ונכוה לשונו, וממנו נעשה "כבד פה וכבד לשון".
ויש לידע, מדוע נסתבב כך, שמשה רבינו יצטרך להיעשות כבד פה וכבד לשון, בעקבות לקיחתו את כתרו של פרעה?
ח. ויאמר משה וכו' לא איש דברים אנכי וכו' כי כבד פה וכבד לשון אנכי (ד.י)
מצינו, כי טענת משה לא להיות מושיעם של ישראל היתה דווקא מטעם בעיית הכבד פה וכבד לשון שבו, וכדלקמן "ואנכי ערל שפתיים" (ו.ל).
ויש להבין, מדוע טען דווקא טענה זו, ולא טען מצד סכנת הנפשות מפרעה וכדו'?
{כל הקושיות מתורצות ביסוד אחד}
יבואר ע"פ יסודו של הגר"ח שמואלביץ זצ"ל בספרו שיחות מוסר (מאמר ס') בעניין מסירות נפש של מנהיג. וז"ל – "ונראה לבאר, כי משייתו של משה מן המים היתה ע"י מסירות נפשה של בתיה שעברה על מצות אביה כדי להציל נפש, וכיון שהצלת משה היתה ע"י מעשה שנעשה במסירות נפש, נכנס כח זה של מסירות נפש בגופו ובנפשו של משה רבינו, וכח מסירות הנפש שהיה למשה רבינו היה ע"י מסירות הנפש של בתיה בת פרעה, ולכן מתייחס השם "משה" לעצם מהותו של משה. וכו'
ומה שבחר הקב"ה בשם "משה" מכל השמות, לפי שעיקר מה שנדרש ממנהיגם של ישראל הוא מסירות נפש עבור כל יחיד ויחיד, והשם "משה" מעיד על תכונה זו, וכמו שנתבאר וכו'.
ואף משה, לא בחנו הקב"ה אלא בצאן וכו', ברח ממנו גדי אחד, ורץ אחריו וכו', נזדמנה לו בריכה של מים ועמד הגדי לשתות, כיון שהגיע משה אצלו, אמר, אני לא הייתי יודע שרץ היית מפני צמא, עייף אתה, הרכיבו על כתפו והיה מהלך. אמר הקב"ה, יש לך רחמים לנהוג צאנו של בשר ודם. חייך, אתה תרעה צאני ישראל.
רועה ומנהיג הדור, צריך להיות דואג לכל אחד ואחד ומספק את צרכיו של כל אחד לפי כחו, וכמו שכתוב ביהושע: "איש אשר רוח בו" (במדבר כז.יח), ופירש"י: "שיכול להלך כנגד רוחו של כל אחד ואחד", כי אין די בהשפעה כללית על הדור, אלא צריך להתאים את ההנהגה עם כל אחד ואחד באופן פרטי לפי רוחו וכוחו, וכח זה לנהוג עם כל אחד לפי רוחו לא יתכן בלא מסירות נפש. עכ"ל.
א"כ מבואר – כי עצם מהות המנהיג חייבת להיות כאשר כל מהותו וכל כוחו, יהיו למען עמו – מנהיגות לא תתכן ללא מסירות נפש והצטערות המנהיג למען העם אשר אותו הוא מנהיג.
{לפ"ז כל הקושיות מתורצות}
הקושיא הראשונה מתורצת – זכו המילדות בנוסף לזכייתן בבתי כהונה ולויה, אף לבית מלכות, הכל מכח מסירות הנפש אשר מסרו למען הצלת הילדים, דווקא בזכות ה"ותחיין את הילדים", זכו הן לכתר מלכות, כי הרי מנהיג חייב למסור נפש למען עמו. לכן תחת אותה מידת מסירות נפש אשר השרישו המילדות בעצמן (והורישו לזרען, שמידות נקנות בירושה), אין ראויות יותר מהן לזכות בכתר "מלכות"- המנהיגות.
לפ"ז גם הקושיות ב' וג' מתורצות – נקרא משה דווקא בשם משה, מתוך כל עשרת שמותיו. מפני ש"משה" מבטא את מעשה ההצלה של בתיה בת פרעה – מסירות נפשה בעוברה על מצות אביה למען הצלת התינוק.
מעשה זה הוטבע במשה רבינו, למען עתידו להיות מנהיגם של ישראל תוך מסירת נפשו למען עם ישראל – כפי שמנהיג חייב להיות. לכן נקרא דווקא בשם "משה", ללמדנו, כי "מנהיג" חייב להיות "משה"- מוסר נפש למען העם אשר מנהיגו.
לפ"ז גם הקושיות ד' וה' מתורצות – מעשה משה במסירות הנפש וההצטערות עם עם ישראל במה ש"וירא לראות בסבלותם"- הוכיחה כי יש בו את מידת מסירות הנפש המוכרחה להיות במנהיג.
לכן, מיד לאחר ה"וירא לראות בסבלותם"- "זכה" לבטא שוב את מסירות הנפש שלו למען עמו, (לקיים מאמרו -"מי יתן מותי עליכם") ולהכות מצרי אשר הכה איש עברי – הוכחה נוספת לזכייתו במנהיגות אשר באה בזכות ה"וירא לראות בסבלותם".
לפ"ז גם הקושיא השישית מתורצת – מעשה הגדי הוכיח שוב עד כמה ראוי משה לזכות להיות מנהיגם של ישראל, לאחר דאגתו הגדולה לגדי הבודד, ההשתתפות בצערו, והסיוע לאותו גדי (שאינו אלא בעל-חי), הוכיחה כי ראוי משה להיות רועה צאנו של הקב"ה, כפי שמנהיג חייב להיות "מוסר נפש" למען כל יחיד ויחיד בעמו.
לפ"ז גם הקושיא השביעית מתורצת – נסתבב מאת ה' שמנהיגם של ישראל יהיה "כבד פה וכבד לשון" ללמדנו לדורות, כי מנהיג חייב לאכול גחלים ולהכוות למען הצלת עמו, למען היותו ראוי להיות מנהיגם של ישראל.
ולפ"ז גם הקושיא השמינית מתורצת – סירוב משה להיות מושיעם של ישראל, לא היה מטעם הסכנה מפרעה וכדו', אלא רק מפני ש"כבד פה וכבד לשון" הוא – היות וידע משה, כי מנהיג חייב למסור נפשו ולהצטער למען עמו, לטרוח ולהתייסר למענם. לכן כל טענתו של משה היתה רק מפני ש"כבד פה וכבד לשון" הוא, ולא מטעם אחר.
——–
לעילוי נשמת ולזכות כל עם ישראל החיים והמתים
לזכות הרב המחבר
האתר כולו מוקדש לעילוי לנשמת כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולזכות כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולרפואת כל חולי עם ישראל בנפש בגוף ובנשמה. לייחדא קודשא בריך הוא ושכינתא על ידי ההוא טמיר ונעלם בשם כל ישראל, לעשות נחת להשם יתברך ולהמשיך רחמים וחסדים על כל העולם, לבירור עץ הדעת טוב ורע ולתיקון הדעת של כל בר ישראל, ולקרב את ביאת מלך המשיח צדקנו.
בפרט לזכות נשמות משה בן יוכבד רבנו עליו השלום רבן של כל ישראל, רבי שמעון בן יוחאי מגלה תורת הנסתר בעולם, רבי יצחק לוריא אשכנזי בן שלמה עטרת ראשינו, רבי ישראל הבעל שם טוב בן אליעזר מגלה תורת החסידות בעולם, רבנו נחמן בן פייגא אור האורות, רבי חיים בן יוסף ויטאל תלמיד רבנו האר"י, וכל הצדיקים והחסידים, הצדיקות והחסידות, האבות הקדושים והאמהות הקדושות, דוד המלך וכל יוצאי חלציו וכל אחד ואחד מישראל בכל מקום שהוא חי או מת.
ותיקון של כל ישראל החיים והמתים, ולפדיון של כל ישראל החיים והמתים מכל דין וייסורים שיש עליהם.
בס"ד – כל הזכויות שמורות (c) ל הרב אליהו יוחאי אלקיים שליט"א
אפיקי אליהו על התורה
פירושים חידושים וביאורים על דרך המוסר והדרש, תוך ביאור כולם ביסוד אחד
זכני השי"ת בטובו ובחסדו
הצב"י אליהו יוחאי אלקיים
פעיה"ק יבנה תובב"א – שנת תשע"ב לפי רישיון Creative Commons-CC-2.5