מנהיגי ישראל – תפארת ישראל

תוכן עניינים הצג

——–

וידבר משה אל ה' לאמר, יפקד ה' אלקי הרוחת לכל בשר איש על העדה, אשר יצא לפניהם ואשר יבא לפניהם ואשר יוציאם ואשר יביאם ולא תהיה עדת ה' כצאן אשר אין להם רעה (טו, יז)

פעם אחת ויחידה שנזכר בתורה וידבר משה אל ה' לאמר. ומהו לאמר, וכי למי יאמר ה' את דברי משה?! פרש רש"י: לאמר – אמר לו: השיבני אם אתה ממנה להם פרנס אם לאו. והוא נורא לראות את עמדתו התקיפה של משה רבנו עליו השלום בדבר הסדר מנהיגות בישראל – השיבני אם אתה ממנה להם פרנס אם לאו, משה דרש לדעת תכף שענין זה של מנהיג בישראל יסדר על הצד הטוב ביותר – אשר יצא לפניהם ואשר יבא לפניהם וגו'.

ומאלפים המה דברי ה"חזון איש" בדבר חשיבות התבטלות למנהיג בישראל.

וכה דבריו בענין זה באגרתו לאיש צבור: "השיטה לעשות את התורה לחלקים שונים: הוראה באסור והתר חלק אחד, והוראה ב"שוק החיים" חלק שני, להיות נכנעים להוראות חכמי הדור בחלק הראשון, ולהשאיר לחפש בחירה בחלק השני, היא השיטה הישנה של המינים בירידת היהדות באשכנז, אשר הדיחו את עם ישראל עד שנתערבו בגויים ולא נשאר לפלטה… הפלאה זו היא גלוי פנים בתורה, ומבזה תלמידי חכמים, ונמנים בין אלו שאין להם חלק לעולם הבא, ונפסלים לעדות (סנהדרין צט)

ראשית דרכם של הרפורמים ומהרסי היהדות, היתה כאמור לבטל ולזלזל בדברי רבותינו בנוגע ל"שוק החיים", זו היתה ועודנה מטרתם של עוכרי הדת מאז קום המדינה, ולהותנו ולגדל חרבננו טפטפה השקפה הכפרנית הזו אל כל שכבות העם. ויש המוני אנשים שמקימים תורה ומצוות, או לפחות מכבדים ומוקירים את התורה, אבל בעיניהם רבני ישראל וגדולי התורה טובים ורצויים רק לענינים שברוח, שאר הויות החיים – כלכלה, מדיניות, בטחון וכו' – אין זה תחומם ולא הבנתם.

ומסביר זאת האדמו"ר מקלויזנבורג זצוקלל"ה בדבריו החריפים: "… בדורנו זה חצפה יסגא (סוטה מט), ואברך טפש יכול לסתר במחי יד את אשר אמר צדיק אמת ברוח הקדש. ועם הארץ עברין שהוא זולל וסובא ומתנהג כבעל תאוה, מעיז לומר שלא מוצא חן בעיניו מה שפוסק גאון וקדוש אמת, וזו קלפת עמלק… ". עד כאן לשונו.

אכן, קל מאד להוקיר ספר תורה, לעטפו בשיראין ולהשכינו כבוד בארון קדש מפאר. אפשר לרכז גם היום בחוצות תל אביב וחיפה, רבבות שרים ורוקדים לכבוד ספר התורה ב"הקפות" בשמחת תורה, "הני טפשאי קמים לכבוד ספר התורה ואינם קמים לכבוד גברא רבה" (מכות כב ועיי' קדושין לג) – אותם טפשים, שכמותם נוהגים רבים בתוכנו, הנותנים כבוד ויקר לספר התורה, ואלו לנושאי התורה – לגברא רבה, אין הם חולקים כבוד ואף להפך, אינם נותנים את לבם, שהנה למעשה ספר התורה כתור על קלף שעבד מעור של פרה, אותיותיו כתובות בדיו פשוט על ידי סופר סת"ם שהנו לאו דוקא תלמיד חכם, ועם כל זה הופך מיד ספר התורה לקדוש בקדשה מיחדת, צריך לעמד בפניו, אם הוא נופל חלילה צריך לצום, ושאר כל דיני קדשה מיחדים חלים עליו.

על אחת כמה וכמה תלמידי החכמים גדולי התורה, שזככו את גופם, מחם ולבם, בלמוד התורה, ומה שהם מדברים אלו דברי אלקים חיים, זו התורה עצמה, וכי קדשת הפה ממנו יוצאים דברים קדושים אלו, פחותה מקדשת הקלף של ספר התורה?!

כשמתיחסים בזלזול אל דברי פוסקים ומנהיגים, כאן מתחיל המורד הרוחני. ורעיון זה, להאמין בדברי החכמים, שהוא אחד מעקרי האמונה מרחיב הרבי מקלויזנבורג זצוק"ל בקונטרס חמש רש"י פרשת ויקהל תשמ"ב: הנביא ירמיהו אומר: "מי האיש החכם ויבן זאת, אשר דבר פי ה' אליו ויגידה, על מה אבדה הארץ" (ירמיה ט, יא) "אומרת הגמרא (בבא מציעא פ"ה ע"א) דבר זה אמרו חכמים ולא פרשוהו, אמרו נביאים לא פרשוהו, עד שפרשו הקדוש ברוך הוא בעצמו, שנאמר "ויאמר ה' על עזבם את תורתי אשר נתתי לפניהם" (שם) אמר רבי יהודה: על שלא ברכו בתורה תחלה".

על מאמר הגמרא הזה, שואל הגה"ק מקלויזנבורג זצוק"ל כמה שאלות מהותיות: על שאלת הנביא "על מה אבדה הארץ", התקשו החכמים לענות, התקשו גם הנביאים לענות, עד שענה הקדוש-ברוך-הוא "על עזבם את תורתי", וכונת הפסוק כדברי רבי יהודה – על שלא ברכו בתורה תחלה. וכי בשביל בטול מצות עשה – שלא ברכו ברכות התורה בשחרית, לפני שלמדו או התפללו, על זה אבדה הארץ, על כך הגיעה גלות כה קשה? ועוד לא מובן, איך יתכן שאם זו אכן סבת אבדנה של הארץ, לא הבינו זאת לא החכמים ולא הנביאים?!

אלא שכאן טמון רעיון עמק ומהותי, שהוא יסוד היסודות ביהדות. וכך אומרת הגמרא (מסכת שבת קיט, ב') בשמו של אותו רבי יהודה: לא חרבה ירושלים אלא בשביל שבזו בה תלמידי חכמים, שנאמר: "ויהיו מלעבים במלאכי האלקים (דה"ב לו, טז), שאמרו: "מה מהני רבנן", והם אינם יודעים שהעולם עומד עליהם, והאומר כך נקרא אפיקורס".

ירושלים חרבה כיון שההתיחסות אל תלמידי החכמים לא היתה כאל "מלאכי אלקים", אלא: "מה מהני רבנן" – מה מועילים רבנן? התיחסו אליהם כאל נתמכים, בטלנים, לא יצרניים ולא תועלתיים לחברה.

אותם אלו שסברו כך, לא כבדו את התורה עצמה, התפללו שלש תפלות ביום, שמרו מצוות, אבל מכאן ועד לתת לגדולי התורה להביע דעות – זה לא. הרב שיך לבית הכנסת כמו להבדיל בנצרות שהחיים מחלקים בין דת וכנסיה, והאומר כך – אומרת הגמרא – נקרא אפיקורס.

ובכלל אמונת חכמים להאמין שכל צדיק וצדיק בדורו מדבר בפיו ברוח הקדש הנצרך לו, שכך היא האמת שכל דבור של צדיק הנאמר בקדשה ובטהרה הוא בגדר דברי אלקים חיים.

וידוע, שאחרי מתן תורה הגיע כל דבור ודבור אצל כל אדם מישראל ונשקו, נשקו לדבור כמו למזוזה, תפלין וכו' – כמו לחפץ של קדשה. הוא הדין בדברי חכמים.

ואלו היו אנשי ירושלים מאמינים בכך ומקשיבים לקול חכמי התורה בידיעה ברורה שככל אשר יורו כן צוה ה' יתברך, לא היו מלעיבים במלאכי התורה. אבל אנשי ירושלים, אף שכבדו את התורה ואף קמו בפניה, מכל מקום בפני התלמידי חכמים לא נהגו כבוד, וטעו טעות חמורה בכך. שהלא בודאי אין קדשת התלמיד חכם ופיו המוציא דברי אלקים חיים, פחותה מן הקלף של ספר התורה. ואם לאו, איך יתכן שהתורה אמרה "ארבעים יכנו" (דברים כה, ג), ובאו חכמים וקבעו שאין צריך ארבעים מלקות אלא שלשים ותשע?

יוצא אפוא, שקדשת דבריו של תלמיד חכם הם כגופי תורה, כתשמישי קדשה, ואנשי ירושלים לא האמינו בזה.

אותם טפשאי, ואותם אנשי ירושלים שכבדו את התורה ולא חלקו כבוד לנושאי התורה, לא נהגו כך רק מטפשות, אלא גם מנוחות ופריקת על, שכן ספר התורה מנח בארון הקדש (עיין ב"ב יד), אך גדול התורה איננו דומם סגור בארון, הוא חי ומדבר, מוכיח ומיסר, תובע ומפריע ללכת אחרי ראות העינים ותאות הלב, ומשום כך מתיחסים לדבריו בבטול ובזלזול, כמו שאומרת הגמרא (סנהדרין ק, א), בני בנימין אסיא היו אומרים: "מה מהני רבנן, מעולם לא שרו לנו עורבא ולא אסרו לנו יונה".

ומסביר רש"י: מה כבר מועילים לנו רבנן, מעולם לא התירו לנו דבר האסור בתורה, ולא אסרו לנו מה שהתורה התירה.

מסביר המהרש"א, מדוע נקטו דוקא בדגמא של עורב ויונה? אלא שהעורב הוא סמל הטמאה, עוף שטוף זמה, והיונה היא סמל הטהרה (עיין ערובין ק), עוף טהור הקשור רק לבן זוגו. את הטמאה שהעורב מסמל לא התירו לנו החכמים, הם מזהירים ומתרים בנו לא להגרר אחרי טמאות הגויים ותועבותיהם, ולא אסרו עלינו את דרך החיים הטהורה אותה מסמלת היונה. ולכן התיחסו אליהם כאל "מה מהני רבנן"?

בדרך זו מרעה אל רעה יצאו, עד כי הגיעו לידי עבודת כוכבים, והכל על ידי שבזו בה תלמידי חכמים ולא האמינו בדבריהם שדברי אלקים חיים המה. ומפני זה לא ידעו החכמים להסביר על מה אבדה הארץ, איך לא הגיע דור דעה כזה אשר ראה כהנים בעבודתם ולויים בשירם ובזמרם, דור שראה כיצד לא מכבה הרוח את האש של עצי המערכה, כיצד עומדים צפופים ומשתחוים רוחים, חוט השני ההופך ללבן, ושאר נסים שנעשו בבית המקדש (עיין יומא כא), איך הגיע דור כזה להדרדרות ולאבדן. על כן שאלוהו לחכמים ולא פרשוהו, נביאים ולא פרשוהו, עד שפרש הקדוש ברוך הוא בעצמו: "על עזבם את תורתי אשר נתתי לפניהם". הינו שלא האמינו שהקול המדבר מפי חכמים הוא תורתי, שאני הכנסתי בפיהם לאמר לפניהם.

אותה אמונה שקול ה' מסיני הוא המדבר מפיהם של חכמים, אמורה גם לגבי דבריהם בנוגע לפוליטיקה, עניני ממונות, נזיקין ועניני דעלמא.

ואם ישאל השואל, מה זקה יש בין דעת תורה לבין ענינים מדיניים, תעשיתיים או סוציאליים? היה אומר על כך ה"חפץ חיים" משמו של רבי איצ'לה מוולוזין זצוק"ל: "אין שום שאלה בעולם שאין למצא תשובה עליה בתורתנו הקדושה. דרושות רק עינים מאירות כדי לגלות היכן היא כ ת ו ב ה ".

ועיניהם המאירות של גדולי ישראל, ודעתם הבהירה הרחבה מני ארץ ועמקה מני ים, מוצאת תשובות לכל ענין מהויות החיים בתורתנו – תורת חיים, ולכן ידוע הוא שחסידים שעסקו במסחר התיעצו ברבותיהם בעניני מסחרם, והיו גדולי ישראל שהבינו ברפואה עוד יותר ממה שפרופסורים ממחים הבינו. ובכלל בעבר, בכל קהלות ישראל היו הרבנים מחליטים בנושאים אקטואליים כמו הקשרים עם השלטונות, נושאים חברתיים, כלכליים וכדומה.

אותה גישה הרואה בגדולי התורה כלא שיכים לתחומי החיים ולהבעת דעה בעניני השעה, היא בטעות יסודה. שכן אם נתיחס, למשל, לדבריו של מדינאי או פוליטיקאי המביע דעה בענין מהותי, האם הוא מסגל להתעלות מעל לשקוליו האישיים או המפלגתיים? האם לא עומד מאחורי דבריו אינטרס שלטוני או ממוני? ובכלל, גם אם הוא מצליח להתעלם מכל אינטרס, האם שכלו וכשוריו עומדים לו לנתח את המצב ולראות אותו באור האמתי?

ולעמתם, גדול התורה המביע עמדה, דעתו היא דעת תורה, ושכלו איננו שכל אנושי אלא שכל אלקי, גדול התורה הוא אדם המסגל להתעלות מעל לרצונותיו האנכיים, לפעל לפי מערכת הערכים של התורה, בלי קשר לחשובי שלטון, כבוד, ממון וכדומה.

ומעל לכל, גדולי התורה זוכים לסיעתא דשמיא עצומה בהחלטותיהם ופסקיהם, כמו הגה"ק ה"חתם סופר" שהעיד על עצמו בתשובה שנדפסה על ידו, כי כמעט מעולם לא הצרך לחזר בו מתשובה שכתב, וזו לשונו: ,, וזה לי ארבעים שנה, תודה לקל יתברך, ולא ארע לי אלא פעמים".

בכל ארבעים שנות רבנותו וכהנתו בקהלות ישראל, כשהריץ מאות ואלפי מכתבי תשובות ופסקי הלכה לכל קצוי אירופה, לא ארע לו יותר מפעמים שטעה בדבריו. מי יכול לתאר איזו סיעתא דשמיא לותה אותו על כל צעד ושעל?

ועל פי הנ"ל תובן תמיהה עצומה, מהו שאומרת הגמרא בבבא מציעא (דף פה:) שהבאנו לעיל: "על מה אבדה הארץ", שאלה זו שאלו לחכמים ולא פרשוה, לנביאים ולא פרשוה, עד שבא הקדוש ברוך הוא ופרשה בעצמו: "על עזבם את תורתי", אמר רבי יהודה אמר רב שלא בררו בתורה תחלה. וקשה, הלא חרבן בית ראשון היה בעוון עבודה זרה גלוי עריות ושפיכות דמים כמבאר בחז"ל, ואם כן, וכי מאחר והיו עוונות חמורים כאלו, יש מקום לתמה על מה אבדה הארץ, ועד שלא השכילו הנביאים והחכמים לפענח תעלומה זו?!

אלא, שאלת "על מה אבדה הארץ", הנה מאין החלה הדרדרותם לבא לידי עבודה זרה גלוי עריות ושפיכות דמים והיו עוסקים בתורה, וזו חידה שנסתמה מהחכמים והנביאים מה גרם לאבדון הארץ בכך שהגיעו לעוונות כאלו חמורים, למה הגיעו לכך, ורק הקדוש ברוך הוא שיודע מקור ושרש לכל דבר, פענח חידה זו, באמרו על "עזבם את תורתי", וכמבאר למעלה שלא האמינו בחכמים.

ועוד אפשר לפרש, ששרש הרע צמח בלבותם להביאם לעוונות חמורים כאלה, על שלא ברכו בתורה תחלה, ונתקו את עצמם מ"נותן התורה", ועסקו בה בלא יראת שמים, וזה על עזבם את "תורתי", שלא יחסוה כתורה שלי, אלא כשאר חכמות, בהתנתקות מנותן התורה.

——–

לעילוי נשמת ולזכות כל עם ישראל החיים והמתים

לזכות הרב המחבר

האתר כולו מוקדש לעילוי לנשמת כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולזכות כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולרפואת כל חולי עם ישראל בנפש בגוף ובנשמה. לייחדא קודשא בריך הוא ושכינתא על ידי ההוא טמיר ונעלם בשם כל ישראל, לעשות נחת להשם יתברך ולהמשיך רחמים וחסדים על כל העולם, לבירור עץ הדעת טוב ורע ולתיקון הדעת של כל בר ישראל, ולקרב את ביאת מלך המשיח צדקנו.

בפרט לזכות נשמות משה בן יוכבד רבנו עליו השלום רבן של כל ישראל, רבי שמעון בן יוחאי מגלה תורת הנסתר בעולם, רבי יצחק לוריא אשכנזי בן שלמה עטרת ראשינו, רבי ישראל הבעל שם טוב בן אליעזר מגלה תורת החסידות בעולם, רבנו נחמן בן פייגא אור האורות, רבי חיים בן יוסף ויטאל תלמיד רבנו האר"י, וכל הצדיקים והחסידים, הצדיקות והחסידות, האבות הקדושים והאמהות הקדושות, דוד המלך וכל יוצאי חלציו וכל אחד ואחד מישראל בכל מקום שהוא חי או מת.

ותיקון של כל ישראל החיים והמתים, ולפדיון של כל ישראל החיים והמתים מכל דין וייסורים שיש עליהם.

בס"ד – כל הזכויות שמורות (c) ל הרב יעקב ישראל לוגאסי שליט"א
תפארת ישראל

הרב יעקב ישראל לוגאסי שליט"א לפי רישיון  Creative Commons-CC-2.5

דילוג לתוכן