——–
נעשה – ונשמע
"ושבתה הארץ שבת לה'" – מצות השמיטה היא מן המצוות הנקראות "חוק" – "גזירת מלך". אין אנו מבינים את טעמה, רק "אֱלֹהִים הֵבִין דַּרְכָּהּ, וְהוּא יָדַע אֶת מְקוֹמָהּ" (איוב כח כג). רבים מרבותינו עומדים על כך שיש במצוה זו סודות עליונים ונשגבים, נסתרים מבינת אנוש. האם יש טעם לנסות בכל זאת להבין מעט מטעמיה?
כותב רבנו אברהם אבן עזרא (יסוד המורא שער השמיני): "מה נכבדו דברי הקדמונים שאמרו, שחייבים לשמור את כל המצוות וכל התיקונים שתיקנו רבותינו, ולא יבקש טעם למה ציוו אלה המצוות – ואמת דיברו! כי יש מצוות רבות, נפלאות ונעלמות, והנה אם לא ישמרם האדם עד שידע טעמם, הנה ישאר בלא תורה, ויהיה נמשל לנער – שלא ירצה לאכול לחם, עד שידע איך ההתחלה, איך נחרש ונזרע ונקצר והוברר ונטחן ונופה ונילוש ונאפה, והנה אם עושה כן – ימות ברעב! רק הנכון הוא, שיאכל תמיד, וכאשר יגדל ישאל מעט מעט, עד שידע כל השאלות, וככה המשכיל יוכל לדעת טעמים רבים בתורה…"
התורה – מזון הנפש היא. עליה אמר הקב"ה (משלי ט ה): "לְכוּ לַחֲמוּ בְלַחֲמִי…!". לחם – חייבים לאכול, גם אם לא יודעים כיצד הוא נאפה. מצוות – יש לקיים, גם כשאין יודעים את טעמן! מקבלים אנו את כל המצוות בלב שלם ובנפש חפצה, גם מבלי להבין את טעמן, ביודענו כי הן ניתנו לנו מאת הבורא יתברך, מאהבתו הגדולה אלינו, ובודאי יש לנו בהן תועלת גדולה ועצומה. אולם יחד עם זאת, רוצים אנו אט אט, כל אחד לפי הבנתו והשגותיו, ללמוד ולדעת על טעמי המצוות, כדי לקרב אותן יותר אל ליבנו. "וכאשר יעמול בשכלו, ויעמוד על נפלאות טעמי התורה, תתפתח באדם אהבת התורה, וישים בה כל התעניינותו, וירחיק ממנו כל התעניינות אחרת, ויתמסר אליה לגמרי וידבק בה, ומן הדבקות בתורה יגיע לאהבת נותן התורה, להתחבר בה' יתברך!" (מכתב מאליהו ח"א עמוד ריט). על כן נביא מעט ממה שהסבירו רבותינו בטעמי מצות השמיטה, כפי הבנתנו והשגתנו [וחלקם נוגעים זה בזה].
למען תדעו כי לה' הארץ!
אמרו בגמרא (סנהדרין לט ע"א): "אמר הקדוש ברוך הוא: זִרעו שש, והשמיטו שבע, כדי שתדעו שהארץ שלי היא!"
"וכלל הענין הוא, שאינו רשאי שינהוג בשדהו ובכרמו מנהג אדון כלל, אלא שיהיו כל פירותיו הפקר לכל העולם, ושיזכה בהם אפילו הדיוט שבישראל. ולכך ציותה התורה מצוה זו, שיהיו כל מיני הממשלה והאדנות שבתחתונים, בטלים בעבודת הארץ, כדי שיתבונן האדם בלבו, כי אין עיקר האדנות והממשלה אלא לאדון הכל ברך הוא" (רבנו בחיי ויקרא כה ב).
וכן כותב ספר החינוך (מצוה פד): "לכן ציוה הקב"ה להפקיר כל מה שתוציא הארץ בשנה זו, כדי שיזכור האדם כי הארץ שמוציאה אליו הפירות בכל שנה ושנה – לא בכוחה ובסגולתה, כי יש לה אדון על אדוניה, וכשהוא חפץ – מצוֶה עליו להפקירם".
בעלות על ארץ ישראל
מי אמר שהפלשתינאים אינם צודקים? דורות דורות הם ישבו כאן בארץ 'פלשתין', הם ואבותיהם ואבות אבותיהם, חיו בנחת ובשלוה, עד שהגיע הכובש הציוני, וניתק אותם בלי רחמים מארצם, סילק אותם מבתיהם! אז מי אמר שהצדק נמצא דווקא בצד הישראלי?
רבותי, ההיסטוריה חוזרת! אין זו הפעם הראשונה בהיסטוריה שזה קורה! לפני כ- 3,300 שנה קרה אותו דבר. בארץ ישראל שנקראה אז 'כנען', ישבו להם שבעה עמים: הכנעני, החתי, האמורי, הפריזי, היבוסי, הגרגשי. חיו בנחת ובשלוה, עד שלפתע בא עם ישראל – והתחיל להלחם בהם, לכבוש אותם, עד שסילק אותם מארצם, וירש את כל בתיהם ורכושם! אז איפה הצדק?!
אכן טענה כבדת משקל, אך התשובה כבר נכתבה בתורה.
תורתנו פותחת בתיאור בריאת העולם: "בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ…". מדוע פתחה התורה בתיאור בריאת העולם, הלוא התורה היא ספר החוקים והמצוות של עם ישראל, ואינה ספר היסטוריה או ספר סיפורים, חס ושלום?
אמר רבי יצחק: לא היה צריך להתחיל את התורה, אלא מ"החודש הזה לכם…", שהיא מצוה ראשונה שנצטוו בה ישראל. ומה טעם פתח בבראשית? אלא משום "כֹּחַ מַעֲשָׂיו הִגִּיד לְעַמּוֹ, לָתֵת לָהֶם נַחֲלַת גּוֹיִם" (תהלים קיא ו), שאם יאמרו אומות העולם לישראל: "ליסטים אתם, שכבשתם ארצות שבעה גוים!" עונים להם עם ישראל: כל הארץ של הקב"ה היא, הוא ברא אותה, ונתן אותה לאשר ישר בעיניו. ברצונו נתנה להם, וברצונו נטל אותה מהם ונתנה לנו! (רש"י בראשית א א).
יש לנו מענה. יש כאן בעל הבית, והוא מחליט למי לתת את הארץ. הוא הבטיח לנו בתורה את ארץ ישראל (בראשית טו יח, ועוד), ולכן יש לנו זכות עליה.
אולם כמה הדבר מחייב אותנו! כמה מגוחכים נהיה, אם חלילה לא נכיר בבעל הבית, ולא נשמור את מצוותיו ואת תורתו, חס ושלום. או אז, איזו הצדקה תהיה לישיבתנו בארץ?!
כהמשך לדברי רש"י, אומר האלשי"ך הקדוש (ויקרא כה): כיון שההצדקה לישיבת עם ישראל בארץ – היא האמונה וההכרה בבריאת העולם, לכן רצה הקב"ה לעשות חיזוק לאמונה זו. האדם היהודי – מעיד על אמונתו בבריאת העולם, על ידי שהוא שומר את השבת. כמו שנאמר (שמות לא טז-יז): "וְשָׁמְרוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַשַּׁבָּת, לַעֲשׂוֹת אֶת הַשַּׁבָּת לְדֹרֹתָם בְּרִית עוֹלָם: בֵּינִי וּבֵין בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, אוֹת הִיא לְעֹלָם, כִּי שֵׁשֶׁת יָמִים עָשָׂה ה' אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ, וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שָׁבַת וַיִּנָּפַשׁ".
אך כדי לסתום באופן ברור את טענות הגויים על ישיבת ישראל בארץ, חפץ הקב"ה לעשות חיזוק נוסף להכרה בבריאת העולם, גם בגוף הארץ עצמה. כיצד? על ידי "שבת הארץ" [שמיטה], שאף היא כיום השבת עדות למעשה בראשית [אמנם שבת הארץ נמנית בשנים ולא בימים, כי גידולי האדמה גדלים במחזוריות של שנה, ועל ידי שנה של שביתה אז השביתה ניכרת, מה שאין כן אם תשבות הארץ רק לתקופה קצרה, שאז לא תהיה השביתה ניכרת]. על ידי מצות השמיטה, הארץ עצמה מעידה ומודיעה כי לה' הארץ. [ועל כן אין צריך לעשות זכר לזה בחוץ לארץ, כי אין הענין על הרמז מצד הענין העצמי של בריאת העולם כיום השבת, אלא רק על דבר נתינת הארץ].
לכך ציותה התורה שכאשר יגיעו עם ישראל לארץ, יעשו מיד את השנה הראשונה שמיטה, ולא יחכו שש שנים, כמו שנאמר (ויקרא כה ב): "כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם – וְשָׁבְתָה הָאָרֶץ שַׁבָּת לַה'!". מיד בבואם, העידו והודיעו, כי לה' הארץ, וממילא כיבושם וישיבתם בארץ – מוצדקים הם.
עונש גלות
כאשר עם ישראל לא שמרו על מצות השמיטה, כבר לא היתה להם זכות קיום בארץ ישראל, ולכן גלו מארצם, כמובא במדרש (תנחומא בהר ב): אמר משה, רבונו של עולם, למה נמכרו ישראל למלכויות הללו? אמר לו, מפני שהם מחללים את השביעית, שנאמר: "כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם – וְשָׁבְתָה הָאָרֶץ שַׁבָּת לַה'", על מנת כן נתתי לישראל את הארץ – שתשבות הארץ שבת לה'! (אברבנאל ויקרא כה ב)
ועוד אמרו: אמר הקב"ה, הואיל ואין אתם משמיטים אותה [את הארץ], היא תשמט אתכם! ומספר ירחים שאין אתם משמיטים אותה – היא תישמט מאליה. (אבות דרבי נתן לח)
ואכן שבעים שמיטות ויובלות ביטלו ישראל בארץ, וכנגדם גלו שבעים שנה [ורש"י מביא לכך חשבון מדוייק!], כמו שנאמר: (דברי הימים ב לו יז-כא): "וַיַּעַל עֲלֵיהֶם אֶת מֶלֶךְ כַּשְׂדִּים… וַיֶּגֶל הַשְּׁאֵרִית מִן הַחֶרֶב אֶל בָּבֶל, וַיִּהְיוּ לוֹ וּלְבָנָיו לַעֲבָדִים, עַד מְלֹךְ מַלְכוּת פָּרָס: לְמַלֹּאות דְּבַר ה' בְּפִי יִרְמְיָהוּ עַד רָצְתָה הָאָרֶץ אֶת שַׁבְּתוֹתֶיהָ, כָּל יְמֵי הָשַּׁמָּה שָׁבָתָה, לְמַלֹּאות שִׁבְעִים שָׁנָה".
וְזָכַרְתָּ אֶת ה', כִּי הוּא הַנֹּתֵן לְךָ כֹּחַ לַעֲשׂוֹת חָיִל!
– אדון עצמוני אחז בשקית השטרות המרשרשת, וליבו טוב עליו. זה עתה ספר את כספי הפדיון היומי שהתקבל היום בסופרמרקט שבבעלותו – ברוך ה' הוא מצליח לעשות כסף טוב! אין זה פלא! כל כך הרבה מאמצים הוא משקיע בעסק הזה. הוא יודע לעמוד על המקח עם הספקים ולקבל מהם סחורה מעולה בהנחות משמעותיות ובמחירים זולים, כך שהוא יכול להרשות לעצמו למכור את המוצרים בחנות במחירים זולים, וזה כמובן מגדיל את מעגל הלקוחות באופן משמעותי. הוא גם דואג לעשות פרסומת טובה לעסק שלו, אין ספק שגם זה גורם מכריע! וכמובן מתלווה לכל זה גם יחס טוב ללקוחות, שירות אמין ומהיר, סדר ונקיון למופת. כל אלו הופכים את הסופרמרקט שלו לאטרקטיבי ומבוקש. הכל כמובן אודות לחריצותו, לחוש המסחר המפותח שלו, לכושר הניהול המעולה, ולכל המאמצים שהוא משקיע!
– גברת כהן ליוותה את אחרוני האורחים והחניקה פיהוק גדול. זה עתה ארגנה בביתה מסיבת 'חתונת הזהב' להוריה היקרים שיחיו. כל המשפחה ידעה שאי אפשר לוותר ולדלג על מאורע שכזה! זו הזדמנות בלתי חוזרת להכיר טובה להורים היקרים, ולהרוות אותם במנה גדושה של נחת. אבל מי תוכל 'להרים' ערב כזה, לארח את כל המשפחה, שברוך ה' כבר התרחבה מאוד, בלי עין הרע? טוב, כולם ידעו שרק היא, ה'בלבוסטע' של המשפחה, תוכל לעשות את זה. והיא עשתה את זה, על הצד הטוב ביותר! כמה יפה היה, ממש מושלם! העריכה הנאה, הארגון המוצלח, האוירה הנעימה, ועל הכל כמובן התחום הגסטרונומי: תבשילים משובחים, תוספות מגוונות, סלטים מיוחדים, פשטידות מעולות, עוגות ריחניות, וקינוחים מקוריים. ערב נפלא, ברמה שרק היא מסוגלת! חברו לכך נסיון עשיר, חריצות רבה, מתכונים מצוינים, כושר ארגון מעולה, ועל הכל – כמובן, ידי הזהב המפורסמות שלה…
כן, כזה הוא האדם – כאשר הוא נוחל כשלון, אין הוא מייחס זאת לעצמו. העסק גרם להפסדים, העוגה יצאה לא מוצלחת, הפרנסה דחוקה וכדומה – אהה… "ביש מזל!" ובמקרה הטוב יותר: "הכל משמים!". אבל כשהוא רואה הצלחות – או אז נעים לו לזקוף הכל לזכותו – לכשרונותיו, לחריצותו, למומחיותו, זה טבע האדם.
אולם עבודתנו היא, לדעת ולהכיר שכל הצלחותינו הן מאת ה' יתברך, כי הוא הנותן לנו כח ורצון, כשרונות וחכמה, ידע ומומחיות – הכל! ככתוב בתורה (דברים ח יב-יח): פֶּן תֹּאכַל וְשָׂבָעְתָּ, וּבָתִּים טוֹבִים תִּבְנֶה וְיָשָׁבְתָּ, וּבְקָרְךָ וְצֹאנְךָ יִרְבְּיֻן, וְכֶסֶף וְזָהָב יִרְבֶּה לָּךְ, וְכֹל אֲשֶׁר לְךָ יִרְבֶּה: וְרָם לְבָבֶךָ, וְשָׁכַחְתָּ אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ… וְאָמַרְתָּ בִּלְבָבֶךָ: "כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי עָשָׂה לִי אֶת הַחַיִל הַזֶּה!" – וְזָכַרְתָּ אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ, כִּי הוּא הַנֹּתֵן לְךָ כֹּחַ לַעֲשׂוֹת חָיִל!
והנה הביא הקב"ה את עם ישראל אל ארץ ישראל – ארץ טובה, "ארץ זית שמן ודבש…". יושבים עם ישראל בארץ, "איש תחת גפנו ותחת תאנתו", עוסקים בעבודות האדמה, וברוך ה' רואים יבול משובח, פירות מעולים. שמחת ההצלחה של החקלאי, בראותו יבולים יפים, עלולה לגרור אותו בקלות לייחס את כל ההצלחה לעצמו: הרי בחריצות ובמסירות עיבד את שדותיו, במומחיות ובמקצועיות ידע כיצד להלחם בתופעות של חום וקור ומזיקים למיניהם, על פי נסיונו העשיר – ידע איזו פעולה לבצע בכל עונה, ואלו זרעים לזרוע. והנה סוף סוף לאחר עבודה מפרכת ומתוכננת היטב, זוכה הוא לראות יבולים יפים!
באה מצות השמיטה, ונותנת לאדם פסק זמן של מחשבה, להבין ולראות, כי מי שעומד מאחורי כל ההצלחות – הוא רק ה' יתברך. הנה, דווקא בשנה השישית, שבה כביכול צריך היבול להיות דל יותר, לאחר שש שנים רצופות שהארץ הצמיחה ללא הפסקה, דווקא אז יש לו יבול מבורך פי שלוש! ובשנה השביעית, למרות שאיננו עובד באדמה – יש לו ברוך ה' פרנסה. הוי אומר: כל ההצלחות מאת ה' הן, ורק אליו עינינו נשואות: אנא ה', הצליחה נא! ושלח ברכה רווחה והצלחה בכל מעשי ידינו!
הַשְׁלֵךְ עַל ה' יְהָבְךָ, וְהוּא יְכַלְכְּלֶךָ!
אל הרב הגיע אדם ביש מזל, ותינה לפניו את צערו: פרנסתו דחוקה עליו מאוד, מן הבוקר עד הערב עובד הוא בחנותו, ולבסוף – מאזן השנה, מגלה שאך הפסדים היו נחלתו! – "ואיך היה המצב בשנה שעברה?" שאל הרב. – "קשה מאוד, הפסדים עצומים!" – "ולפני שלוש שנים?", חזר ושאל. – "כבוד הרב, מאז שירשתי את החנות מאבי, לא היתה לי שנה אחת שאוכל להצביע עליה כשנה רווחית!". -"אם כן, תסגור את החנות!", פסק הרב. כששמע זאת, קם אותו אדם על רגליו ואמר בפנים חמורות: "כבוד הרב, אם אסגור את החנות – מאין אתפרנס?"…
הלצה נאה, אך לא רק הלצה. למעשה, טמונה כאן תפיסה, שקיימת אצל מרבית האנשים: החנות, העסק, העבודה – הם אלו שמפרנסים! האם אין זה נכון?
אמרו חז"ל (קדושין פב ע"ב): רבי שמעון בן אלעזר אומר: מימי לא ראיתי צבי קייץ, וארי סבל, ושועל חנווני, והם מתפרנסים שלא בצער. והם לא נבראו אלא לשמשני, ואני נבראתי לשמש את קוני. מה אלו שלא נבראו אלא לשמשני – מתפרנסים שלא בצער, אני שנבראתי לשמש את קוני, לא כל שכן שאתפרנס שלא בצער?! אלא שהריעותי את מעשי וקפחתי את פרנסתי!
האריה – מבחינה פיזית, ראוי הוא מאוד להיות סבל, בכוחו הרב יכול הוא להיות סבל מצטיין! השועל – בערמומיותו ופקחותו, יכול להיות סוחר ממולח, אולי אפילו לפתוח רשת סופרמרקטים מצליחה… והצבי – ממש נולד להיות שומר מעולה, כי גם כשהוא ישן, עינו האחת פתוחה, וכן – בריצתו המהירה יכול הוא לרדוף בקלות אחר פולשים זרים. אבל הם לא עושים זאת! מבלים הם את חייהם בשלוה בג'ונגלים וביערות, ואינם עובדים לפרנסתם. והיכן מוצאים הם את פרנסתם? – מן הטבע, הוי אומר: מידו המלאה והרחבה של הקב"ה, הזן את העולם כולו בחן, בחסד, ברווח וברחמים רבים – מביצי כינים ועד קרני ראמים!
רק האדם, נזר הבריאה, אשר למענו נבראו הבריות כולם – רק הוא, טרוד כל היום לפרנסתו. מדוע? האם לא ראוי שאף הוא יקבל את פרנסתו בקלות? אכן כן. כך היה ראוי להיות, "אלא שהריעותי את מעשי וקפחתי את פרנסתי"! בעקבות חטא עץ הדעת, קולל האדם: "בְּזֵעַת אַפֶּיךָ תֹּאכַל לֶחֶם" (בראשית ג יט). ובעקבות כך, עליו לעמול לפרנסתו.
אולם, האם ככל שירבה האדם עמל רב יותר – יזכה לפרנסה טובה יותר? לא ולא! שכבר אמרו חז"ל (ביצה טז ע"א): "כל מזונותיו של אדם קצובים לו…!" – כל שקל ושקל קצוב ביד בורא עולם, אין אדם יכול להרויח יותר ממה שנקצב לו! ולמה הדבר דומה?
כפרי פשוט, הגיע לראשונה בחייו אל העיר הגדולה. בסקרנות רבה הסתובב ברחובות, כשכולו מוקסם ומרותק למראה חיי העיר הסואנים והמעניינים. והנה, הגיע הכפרי ליד בית הדואר. הוא רואה אדם נכנס ונותן לפקיד כמה מטבעות, ובתמורה נותן לו הפקיד מזוודה גדולה. לאחריו נכנס אדם נוסף, וגם הוא שילם לפקיד מספר מטבעות וקיבל חבילה גדולה. השתומם מאוד מיודעינו הכפרי, הכיצד נותן הפקיד חבילות כה גדולות תמורת סכום כסף קטן? בסקרנותו, ניגש אל בעל המזוודה ושאל אותו: אמור נא לי, מה יש לך במזוודה? אריגים יקרים, ענה האיש. נגש אף אל בעל החבילה, ושאלו לתוכן חבילתו, והלה ענה כי יש בחבילתו מוצרי חשמל יקרים. כששמע הכפרי המופתע, כי בסכומי כסף כה קטנים אפשר לקנות סחורות כה יקרות, "הבין" כי נקרתה לפניו מציאה של ממש, אולי איזו מכירת חיסול הזדמנותית. הוא חשש פן יחסלו את יתר המזוודות, ולכן רץ כל עוד נפשו בו אל הפקיד, הושיט לו סכום כפול מזה ששילמו השניים הקודמים לו, וביקש מן הפקיד שתי חבילות!
הפקיד בחן את ההלך בתמהון, ומשהבין כי עומד לפניו כפרי פשוט ונבער, שאינו מתמצא בחיי העיר, נעתר להסביר לו, שבכל מחיר שבעולם לא יהיה רשאי למכור שום מזוודה לאדם זר! כאן רשאים לקבל רק אותם אנשים שאכן נשלחו להם מזוודות מקרוביהם. עליהם לשלם רק דמי מכס, כדי לפדות את המשלוח…
כך בדיוק בענינינו. לכל אחד שולח הקב"ה 'חבילה' של פרנסה, קוצב לו בדיוק את מה שמגיע לו. אין אדם יכול לגעת במה שמוכן לחברו – אפילו כמלוא נימה! אולם כדי 'לפדות' את המשלוח, עלינו לעשות השתדלות, לעבוד לפרנסתנו. אולם כל השתדלות, חריצות, עמל, חכמה ויגיעה – לא יאפשרו לנו לקחת משלוח שאינו מיועד עבורנו!
ואם כן כמה מגוחכים הם אלה שעובדים "מצאת החמה עד צאת הנשמה", מוסיפים לעצמם עוד שעות נוספות, ועוד עבודה מן הצד… האם תשלום גדול יותר של מכס, יביא להם חבילות גדולות יותר של פרנסה? וצחוק עצוב עוד יותר מזה, אם אדם חס ושלום נכשל בהשתדלות אסורה, כגון שעובד חלילה בשבת, או גוזל בעסקיו, חס ושלום – לא רק שלא יביא בכך חבילות גדולות יותר, אלא עלול חלילה אף לעכב או למנוע את משלוח החבילות.
כללו של דבר: אדם צריך לעשות השתדלות סבירה, לפי דרגתו. ובזה יקבל את הפרנסה שקצובה לו משמים [ולהרחבה וחיזוק בענין זה, עיין עוד בספר חובות הלבבות, שער הבטחון].
וכאן קיימת הטעייה מבלבלת ולא פשוטה! – הוא עובד, משתדל, הן זוהי חובתו; ולמראית עין נראה כי השתדלותו ועבודתו הם אלו שמביאים לו את הפרנסה. אולם יחד עם זאת עליו לדעת ולהבין, כי לאמיתו של דבר – פרנסתו ניתנת לו אך ורק מידו הפתוחה של הקב"ה! זהו המבחן: עשה השתדלות, זוהי חובתך. אך דע שהיא לא מעלה ולא מורידה!
כאשר ישבו עם ישראל על אדמתם, הם זכו – פעם בשבע שנים – להיווכח באמת הזו במוחשיות, לראות זאת עין בעין! שש שנים – הם עובדים ומתפרנסים, ובשנה השביעית – הם לא עובדים, אבל… כן, מתפרנסים! פרנסתם מצויה להם בדרך של ברכה מיוחדת, המובטחת לשומרי השביעית, ומוכיחה ברורות, מהו מקור הפרנסה האמיתי.
ותרנות ונדיבות
"ואהבת לרעך כמוך" – זהו כלל גדול בתורה! (בראשית רבה כד). כידוע, כל נשמות ישראל חצובות מתחת כסא הכבוד, עם ישראל כולו חטיבה אחת, ורק מתוך אחדות שלימה, נוכל להמליך עלינו את הקב"ה. וכדי להרגיל אותנו במידת האחדות, ציוה אותנו ה' יתברך מצוות רבות להיטיב איש לרעהו, כמו צדקה וגמילות חסדים, שעל ידן תתעורר בינינו אהבה ואחוה שלום וריעות.
מצות השמיטה אף היא מביאה לידי אחדות וקירוב לבבות. בשנת השמיטה פותח היהודי את שערי השדות, ונותן לאחרים לקחת פירות וליהנות מיגיע כפיו. אין זה קל, יש כאן התעלות גדולה מעל האנוכיות הטבעית המושרשת באדם! זאת ועוד, בסוף השנה השביעית מצווה הוא ב"שמיטת כספים" – להשמיט ולמחוק את כל החובות שחייבים לו, לוותר על המגיע לו!
שנת השמיטה מביאה אף להזדהות ושויון בין שכבות העם. כפי שכותב ה'מעם לועז': הטעם של המצוה הזאת, כדי שידע העשיר, כמה צער יש לו לעני שחייו תלויים לו מנגד בכל עת ובכל שעה, ועיניו נשואות תמיד לשמים לבקש אוכלו. ובערב יאמר מי יתן בוקר, ובבוקר יאמר מי יתן ערב. ותמיד הוא נע ונד וחושב איך אמצא לחמי לאשתי ובני, ולא עוברת שעה שאיננו מצטער. ואילו העשיר תמיד שמח וטוב לב בשדותיו ובכרמיו ובדגנו שמוציאים שדותיו, אינו נותן דעתו לעני, ואינו חש כלל בצערו. לכן ציוה הקב"ה שיעשו שמיטה בשנה השביעית, ולא יעבדו את השדה ויניחוה הפקר, כדי שהעשיר יצטער ויחשוב, כיצד אתפרנס בשנה השמינית, ומהיכן אמצא לחמי. ואז יאמר בלבו: אני שדואג לפרנסתי שנה אחת בלבד, כבר חושכות עיני, כל שכן העני ששרוי בדאגה תמיד! ואז העשיר יזדהה וירחם על העני ויפרנסנו, ובזכות זה הקב"ה ירבה את פרנסתו שלא יבוא לכלל עניות.
וכן כותב ספר החינוך (מצוה פד): "… ועוד יש תועלת נוספת בדבר, לקנות בזה מידת הוותרנות. כי אין נדיב כמו הנותן מבלי לחכות לתגמול… כי האדם המוכן לתת ולהפקיר לכל העולם את כל גידולי קרקעותיו ונחלת אבותיו הגדלים בכל השנה, ורגיל בכך הוא ומשפחתו בשנת השמיטה כל ימיו – לא תשתרש בו לעולם מידת הקמצנות, ולא תחסר לו מדת הביטחון".
וכתב בספר שער בת רבים (תחילת פרשת בהר): פן יאמר האדם – "שלי שלי, ואין לאחרים חלק בשלי!", ויתגאה בעושרו לומר שהכל בכוחו ועוצם ידו, לכן ציוה ה' לשבות בשביעית, ולהפקיר הפירות הפקר לכל, ובזה יבוא אל האמת, שמה שיש לו אינו שלו, רק לה' הארץ ומלואה, ונתן לנו על אופן שיהיו הכל שוים בה, כי כולנו בנים לה', וממקור אחד יצאנו, ובזה תשפל גאוותו ויוביש תאוותו, ולא יתגאה העשיר על העני.
השבת והשביעית – שבת לה'
ישנם אנשים, שתמיד נראה אותם עסוקים. אצים ורצים, ממהרים, דחוקים ולחוצים. עוד עבודה, עוד עסקה, עוד פגישה, עוד טלפון, ריצות לפה וריצות לשם, ולעולם 'אין זמן'. אולם גם האנשים העסוקים והטרודים ביותר – הולכים לישון כמה שעות ביום, מי יותר ומי פחות. מדוע ישנים? בודאי לא מתוך עודף זמן – אם היו להם 48 שעות ביממה, גם הם היו מלאים עד מחנק. אלא מה? השינה הכרחית וחיונית היא כדי להמשיך הלאה. מטרת המנוחה – היא העבודה שתבוא לאחריה. אם הם כאלה ש'מפרגנים' לעצמם – הם ירשו לעצמם מידי פעם גם ימים של מנוחה, אך שוב – מטרת המנוחה היא כדי לצבור כוח להמשיך לעבוד.
אמרו חז"ל: כאשר רצה משה רבנו לבקש מפרעה שיתן לעם ישראל לשבות ביום השבת, פתח ואמר לו: אדוני המלך, קח שני חמורים, לאחד תתן לעבוד שבעה ימים בשבוע, ואילו לשני תתן יום אחד של מנוחה. מי מהם יפיק תפוקה מרובה יותר של עבודה? נסה וראה, שדווקא החמור השני – ההספק שלו לשבוע יהיה רב יותר! והנה, יש לך עבדים, ובודאי מעוניין אתה להפיק מהם את התפוקה המרבית, לכן תן להם יום אחד בשבוע של מנוחה, וכך תרויח עבדים מצוינים, עם הספק עבודה גדול יותר. שמע פרעה לעצתו, ונתן לישראל לנוח בשבת.
זה מה שגוי מבין – אם המנוחה תביא להספק עבודה גבוה יותר, היא משתלמת! ואכן היום, כשכבר כל המחקרים הוכיחו שיום מנוחה שבועי, מעניק לאדם תפקוד טוב יותר בכמות ובאיכות, הפך הדבר לנורמה בכל העולם.
והנה, להבדיל בין קודש לחול ובין ישראל לעמים, לעם ישראל יש יום מנוחה שבועי – יום השבת. אולם מה רב ההבדל בין מנוחת הגוי למנוחת היהודי – הגוי נח כדי להיות חמור עבודה טוב יותר, ואילו היהודי נח כדי להיות יהודי טוב יותר, להתקדש ולהתחזק יותר!
מנוחת השבת של היהודי אינה אמצעי כדי לעבוד טוב יותר, אלא יש בה מטרה נעלית בפני עצמה, של קדושה והתעלות, מכח היותה "שבת לה'" – שביתה לשם ה'. כפי שאנו אומרים בתפילת המנחה של יום השבת: "אַתָּה אֶחָד וְשִׁמְךָ אֶחָד, וּמִי כְעַמְּךָ כְּיִשְׂרָאֵל גּוֹי אֶחָד בָּאָרֶץ, תִּפְאֶרֶת גְּדֻלָּה וַעֲטֶרֶת יְשׁוּעָה, יוֹם מְנוּחָה וּקְדֻשָּׁה לְעַמְּךָ נָתַתָּ. אַבְרָהָם יָגֵל, יִצְחָק יְרַנֵּן, יַעֲקב וּבָנָיו יָנוּחוּ בוֹ. מְנוּחַת אַהֲבָה וּנְדָבָה, מְנוּחַת אֱמֶת וֶאֱמוּנָה, מְנוּחַת שָׁלוֹם הַשְׁקֵט וָבֶטַח, מְנוּחָה שְׁלֵמָה שֶׁאַתָּה הוּא רוֹצֶה בָהּ. יַכִּירוּ בָנֶיךָ וְיֵדְעוּ כִּי מֵאִתְּךָ הִיא מְנוּחָתָם, וְעַל מְנוּחָתָם יַקְדִּישׁוּ אֶת שְׁמֶךָ".
גם לגבי מצות השמיטה נאמר "שבת לה'". (ויקרא כה ב) אין אנו משביתים את האדמה למען תועלת גשמית – להוביר את האדמה כדי שתוסיף כח, כי אם לשם ה'. והראיה לכך, שהרי כתוב: "שֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְרַע שָׂדֶךָ…" – כל האדמות שבעולם, אי אפשר לעבוד בהן שש שנים רצופות, אלא יש להוביר אותן כל שנתיים-שלוש, אבל ארץ ישראל אינה כן, אלא היא ארץ זבת חלב ודבש, ומסוגלת להוציא פירות ברצף במשך שש שנים, מבל שיחלש כוחה. ומהי הסיבה לשביתה? – "שַׁבָּת לַה'!" (מעם לועז ויקרא שטז)
השבת והשביעית – עדות לאמונה בה'
השביתה בשבת – היא עדות לכך שהקב"ה ברא את העולם בששה ימים, ושבת ביום השביעי. כנאמר בתורה (שמות לא טז-יז): "וְשָׁמְרוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַשַּׁבָּת, לַעֲשׂוֹת אֶת הַשַּׁבָּת לְדֹרֹתָם בְּרִית עוֹלָם: בֵּינִי וּבֵין בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, אוֹת הִיא לְעֹלָם, כִּי שֵׁשֶׁת יָמִים עָשָׂה ה' אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ, וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שָׁבַת וַיִּנָּפַשׁ".
השמיטה אף היא באה לחזק עדות זו. כפי שכותב ספר החינוך (מצוה פד): משרשי המצוה, לקבוע בלבנו ולצייר ציור חזק במחשבתנו ענין חידוש העולם, כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ, וביום השביעי שלא ברא דבר, הכתיב מנוחה על עצמו. ולמען להסיר, לעקור ולשרש מרעיוננו דבר הקדמות [תיאוריות כפרניות כמו תיאורית האבולוציה וכיוצא בהם] אשר יאמינו הכופרים בתורה".
וכן כתב רבנו מנחם הבבלי (טעמי המצוות, מצות השמיטה): "טעם לשמיטה, לאמת בנפשותינו אמונת חידוש העולם, בשני עדים: ישראל בשביתת השבת, לפי שה' נח ביום השביעי, והאדמה תעיד על חידוש העולם שלא יזרעוה בשביעית".
וכתב הגאון הסטייפלר זצ"ל (חיי עולם ח"ב ח): ועוד מענין שמירת השבת, היא שמיטת הארץ, שכתוב בה "שבת לה'". והוא ענין קדוש ונורא מאד, ובודאי שמירת שמיטת הארץ לכל דיניה כהלכתן, הוא תיקון נורא ועצום על קלקול האמונה, רח"ל.
השבת והשביעית – שלימות וקדושת העם והארץ
מבאר המהר"ל מפראג זצ"ל (בספרו דרך החיים ה ט), כי המנוחה והשביתה של היהודי מורים על צד של שלימות. האדם נמצא תמיד בתנועה. מדוע? כי תמיד חסר לו משהו, ועליו להשלים את החסר. לכן הוא צריך לעבוד [חסר לו פרנסה], לאכול [הוא רעב, חסר לו אוכל], לטייל [חסר לו עניין ותעסוקה], וכו' וכו'. לעולם אין הוא מגיע לידי שלימות, לידי כך שלא חסר לו כלום. שביתת השבת של עם ישראל מורה על כך שעם ישראל מסוגלים להגיע לידי שלימות וקדושה. ושביתת הארץ בשנת השמיטה מורה על שלמותה וקדושתה של ארץ ישראל.
וכך הוא כותב: "…הדבר שהוא שלם, ראוי אליו השביתה והמנוחה. ודבר זה דומה אל ישראל, כי מצד שלמותם יש להם השבת והמנוחה… כי כל מי שאין לו מנוחה, לא הגיע אל השלמות, ולכן הוא מתנועע. והנה תראה כי המנוחה שייך אל דבר שהושלם והוא בפועל ואז הוא בעל מנוחה… ודבר זה אין לבן נח [לגויים] מפני שאין להם השלמות בפועל, לכך ראוי להם התנועה התמידית… וכמו ההפרש בין ישראל לבן נח מצד השביתה, כך הארץ צריכה שתשבות, שאם היה בה מלאכה היה מורה שהיא חסרת השלמות, ולכן היא במלאכה התמידית, ולא תבוא לכלל מנוחה. ולכן כתוב "שבת שבתון יהיה לארץ", שיהיה לארץ עצמה שביתה, ודבר זה מודיע מעלת הארץ, ולפיכך נתן לישראל שהם קדושים – יום קדוש ושביתה, וכן הארץ, אם היה האדם עובדה תמיד, לא היתה קדושה לארץ, ולפיכך אמרה תורה לשבות בשביעית, כי דבר זה מורה על קדושת הארץ בעצמה". [וכמובן שהדברים עמוקים, ולא נוכל לרדת בשורות אלו לכל עומק הענין].
השבת והשביעית – מקור הברכה
השבת – משפיעה על שומריה שפע טובה וברכה על כל ימות השבוע, כמאמר הזוהר הקדוש – "כל שתין יומין, מיניה מתברכין" [כל הששה ימים ממנה מתברכים] (מעיינה של תורה בהר). וכן אומרים אנו בתפילת קבלת שבת: "לִקְרַאת שַׁבָּת לְכוּ וְנֵלְכָה, כִּי הִיא מְקוֹר הַבְּרָכָה!"
גם השמיטה משפיעה על שומריה שפע טובה וברכה על כל שש שנות החול, כדברי חז"ל (מכילתא משפטים כ): רבי ישמעאל אומר, כשישראל עושים רצונו של מקום, עושים שמיטה אחת בשבוע אחד [שבוע – מחזור של שבע שנים], שנאמר: "שש שנים תזרע…"; וכשאין עושים רצונו של מקום, עושים ארבע שמיטות [שביתות] בשבוע אחד, כיצד? נרה [משבית את האדמה] שנה וזורעה שנה, נרה שנה וזורעה שנה, נמצאו ארבע שמיטות בשבוע אחד".
ניצול הזמן לתורה
נוטע אדם עץ פרי, ומחכה שיצמחו לו פירות. והנה העץ מכה שורשים, מצמיח גזע, ענפים, עלים, פרחים. הכל טוב, הכל יפה, אך לא לזה הוא מצפה! אין לו תועלת בכל אלו – עד שיוציא העץ פירות. הפירות, גם אם קטנים הם ביחס לכל חלקי העץ האחרים, הרי הם עיקר העץ! השורשים, הגזע, הענפים, העלים והפרחים – כל אלו נוצרו לצורך הפירות, להצמיחם, להחזיקם, לשומרם, לספק להם מים ומזון. אולם לולא הפירות, מאבדים הם את עיקר ערכם.
פותחת תורתנו הקדושה במילים "בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ" – ברא הקב"ה את העולם כולו, שמים וארץ וכל אשר בהם, בשביל מה? – "בְּרֵאשִׁית" – בעבור עם ישראל הקרויים "ראשית", שיעסקו בתורה שאף היא קרויה "ראשית" (רש"י שם). לימוד התורה הוא תכלית בריאת העולם, "כֹּה אָמַר ה', אִם לֹא בְרִיתִי [זו התורה] יוֹמָם וָלָיְלָה, חֻקּוֹת שָׁמַיִם וָאָרֶץ לֹא שָׂמְתִּי!" (ירמיה לג כה)
חובה קדושה מוטלת על היהודי – לעסוק ולהגות בתורה הקדושה, ובכך לקיים את העולם. אולם מה קורה בפועל? רבים מעמך בית ישראל עסוקים וטרודים רוב זמנם בעסקיהם: עובדים לפרנסתם, ישנים, נחים, אוכלים, שותים, שוהים עם בני המשפחה. ותורה – מה תהא עליה?!
ואכן אמרו חז"ל כי לאחר ארבעים שנה שהיו עם ישראל במדבר, ולמדו תורה ברצף ובהתמדה, בלי טרדות פרנסה, הגיע הזמן שבו היו צריכים להיכנס לארץ ישראל. אמרה התורה לפני הקב"ה: רבונו של עולם, כאשר יכנסו עם ישראל לארץ – זה פונה לכרמו, וזה פונה לשדהו, ותורה – מה תהא עליה? אמר לה: הרי נתתי להם מצות שבת, שבה הם אסורים במלאכה ובמשא ומתן, ואז יעסקו בתורה!
ניחם הקב"ה את התורה בכך, שגם אם רוב עיסוקו של היהודי הוא על המחיה ועל הכלכלה, אל לה לדאוג, שכן בזמנו הפנוי יושב הוא והוגה בתורה, וזה מראה שהתורה היא עיקר חייו. עיסוקיו השונים, גם אם רבים הם, באים הם לשרת את לימוד התורה שהוא העיקר.
שנת השמיטה בין השנים, כיום השבת בין הימים. "ברא הקב"ה שבעה ימים, ובחר בשבת. ברא שנים, ובחר בשמיטה". שש שנים עוסק החקלאי בעבודתו, טרוד בפרנסתו, ואילו בשנת השמיטה פנוי הוא מעבודת האדמה, ואז יכול הוא להקדיש את כל זמנו לתורה.
ומובא בזוהר הקדוש: "אמר רבי שמעון, "להנחיל אוהבי יש, ואוצרותיהם אמלא", מהו יש? זהו סוד השמיטה, שלא מסר אותו הקב"ה לשאר העמים, אלא לעם הקדוש". ומבארים: יש – ראשי תיבות: יובל, שמיטה. על ידי השמיטה והיובל, שעוסקים בהם ישראל בתורה, אז "ואוצרותיהם אמלא" – אמלא את אוצרות התורה אשר ביטלו בשש השנים שעברו. (מעיין השבוע בהר)
עוד מובא בזוהר הקדוש (ח"ב כ ע"ב): דודי לי ואני לו, הרועה 'בשושנים' – המנהיג עולמו בשש שנים, והשביעית שבת לה'. והוסיף האר"י הקדוש זיע"א: לרמוז 'בשושנים' – בשש פעמים אות שי"ן שבראשי התיבות "וספרת לך שבע שבתות שנים שבע שנים שבע פעמים" [עד לשנת היובל שגם היא קודש לה', כשנות השמיטה]. וביאר רבנו שמואל ויטאל זצ"ל (שער הפסוקים שם), שאדם המקדיש לתורה את חופשותיו וזמנו הפנוי כשנות השמיטה והיובל, אז מתקיים בו: "דודי לי ואני לו" – וזוכה לקרבה ושכר מאת ה' יתברך, "בשושנים" – בכל ששת שנות העמל!
אדם שמנסה לנצל כל זמן פנוי ללימוד התורה, מוכיח הוא בכך שלימוד התורה הוא עיקר חפצו ומגמתו. זמן הלימוד הופך אצלו לעיקר – ל"פרי היום" (כהגדרת רבנו יהודה הלוי בספר הכוזרי ג ה). ובבואו למרום, יקבל שכר כאילו עסק בתורה כל ימיו – כך העלה ה'חפץ חיים' זצ"ל (שם עולם פ"ה), שכן חזקה עליו, שאם לא היה טרוד במזונותיו, מקדיש היה את כל זמנו לתורה. "אשרי מי שבא לכאן ותלמודו בידו!" (פסחים נ ע"א)
——–
לעילוי נשמת ולזכות כל עם ישראל החיים והמתים
האתר כולו מוקדש לעילוי לנשמת כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולזכות כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולרפואת כל חולי עם ישראל בנפש בגוף ובנשמה. לייחדא קודשא בריך הוא ושכינתא על ידי ההוא טמיר ונעלם בשם כל ישראל, לעשות נחת להשם יתברך ולהמשיך רחמים וחסדים על כל העולם, לבירור עץ הדעת טוב ורע ולתיקון הדעת של כל בר ישראל, ולקרב את ביאת מלך המשיח צדקנו.
בפרט לזכות נשמות משה בן יוכבד רבנו עליו השלום רבן של כל ישראל, רבי שמעון בן יוחאי מגלה תורת הנסתר בעולם, רבי יצחק לוריא אשכנזי בן שלמה עטרת ראשינו, רבי ישראל הבעל שם טוב בן אליעזר מגלה תורת החסידות בעולם, רבנו נחמן בן פייגא אור האורות, רבי חיים בן יוסף ויטאל תלמיד רבנו האר"י, וכל הצדיקים והחסידים, הצדיקות והחסידות, האבות הקדושים והאמהות הקדושות, דוד המלך וכל יוצאי חלציו וכל אחד ואחד מישראל בכל מקום שהוא חי או מת.
ותיקון של כל ישראל החיים והמתים, ולפדיון של כל ישראל החיים והמתים מכל דין וייסורים שיש עליהם.
בס"ד – כל הזכויות שמורות (c) ל מחבר
מצוות הארץ – בהלכה ובאגדה
מנחם אב התשס"ז
לפי רישיון Creative Commons-CC-2.5