——–
א. איש על דגלו באתת לבית אבתם (ב.ב)
פירש רש"י – "באתת"- כל דגל יהיה לו אות, מפה צבועה תלויה בו, צבעו של זה לא כצבעו של זה, צבע כל אחד כגוון אבנו הקבועה בחושן, ומתוך כך יכיר כל אחד את דגלו וכו'.
ויש להבין, מה העניין בכל עשיית הדגלים בצבעים מיוחדים לכל אחד מן השבטים?
ב. איש על דגלו באתת לבית אבתם (ב.ב)
איתא במדרש רבה (ב.ג) – בשעה שנגלה הקב"ה על הר סיני ירדו עמו כ"ב רבבות של מלאכים וכו' והיו עשויים דגלים דגלים וכו'. כיון שראו אותן ישראל שהם עשויים דגלים דגלים, התחילו מתאווים לדגלים וכו'. אמר להם הקב"ה, מה נתאוויתם לעשות דגלים, חייכם שאני ממלא משאלותיכם וכו', מיד הודיע הקב"ה אותם לישראל ואמר למשה, לך עשה אותם דגלים כמו שנתאוו.
ויש להבין, לכאורה יפלא, אם רצתה חכמתו יתברך למלא משאלותיהם של ישראל, מדוע לא התקיימה משאלתם מיד, מדוע המתין הקב"ה עד לאחר הקמת המשכן, עד עת המסעות והחניות?
ג. באתת לבית אבתם (ב.ב)
פירש רש"י – דבר אחר, "באותות לבית אבתם"- באות שמסר להם יעקב אביהם כשנשאוהו ממצרים, שנאמר: "ויעשו בניו לו כן כאשר ציום" יהודה ויששכר וזבולון ישאוהו מן המזרח וכו'.
ויש להבין, מדוע עשו את סדר הדגלים כסדר נשיאת יעקב אביהם. מדוע לא סידרום כדרך תולדותיהם או אימותיהם?
ד. כאשר יחנו כן יסעו איש על ידו לדגליהם (ב.יז)
יש לבאר כוונת הפסוק!
ה. דגל מחנה אפרים לצבאותם ימה (ב.יח)
איתא בזוהר (ח"א ר' א') אמר רבי יוסי: ודאי לא נזכר שמו של יוסף בדגלים [כמו שהזכיר בנשיאים במניין לעיל] דכתיב: "דגל מחנה אפרים" ולא כתיב: "דגל מחנה יוסף" אלא בשביל שהתגאה יוסף על אחיו.
ויל"ע, מה שייכות ישנה בין גאוות יוסף על אחיו על שלא נשא את ארון אביו עם אחיו, לבין חיסור שמו בסדר הדגלים?
ו. עוד יש להבין, מדוע נחשב מעשהו לגאווה, הרי מה שלא נשא ביחד עם אחיו היה משום "כבוד מלכות". מדוע א"כ, נחשב לו הדבר כגאווה שבשל כך נחסר שמו מסדר הדגלים?
ז. ויפקד משה כאשר צוה ה' אתו את כל בכור בבני ישראל (ג.מב)
יש לידע, מה נשתנו שבט לוי שזכו דווקא הם להימנות בפני עצמם ולהיפקד תחת כל בכור?
ח. עוד צריך לדעת, מדוע קיבלו הלווים את השירות בביהמ"ק תחת הבכורים, דאם מפני שהבכורים עבדו את העגל, כבר איתא במדרש [בפר' כי תשא] כי רק ו' מאות חטאו בעגל?
{כל הקושיות מתורצות ביסוד אחד }
יבואר ע"פ יסודו של המשגיח הג"ר ירוחם ממיר זצ"ל בספרו דעת תורה [שמות. בשלח ביאורים. עמ' קמא] בעניין קבלת מלכות שמים על ידי ההמנון. וז"ל – בהמלכת השי"ת על ישראל ביציאת מצרים, כנאמר "ומלכותו ברצון קבלו עליהם משה ובני ישראל", הנה גם מקודם, עוד במצרים, כבר הכירו את "כי אני ה' בקרב הארץ". "למען תדע כי אין כה' אלהינו", אבל לידי שירה לא באו, וגם אחרי שראו גבורתו, אחרי ה"וייראו העם את ה'", "ויאמינו בה'", ועדיין לא נשלמה ההמלכה, כי אם ב"אז ישיר".
ומהי תכלית השירה -"ה' ימלוך לעולם ועד", פסגת המלכת ה' יתברך הגיעה עם הערכת ההמנון, עם ה"אז ישיר", "לך ענו שירה בשמחה רבה"- ומהי השמחה רבה? היא השלמת קבלת מלכות שמים על ידי ההמנון.
דברנו כמה פעמים כי התוצאות מעידין על גופן של דבר. אמרו "זה אלי ואנוהו", "אלהי אבי וארוממנהו", מן ה"ואנוהו" – "אתנאה לפניו במצות", וברש"י: "ואנוהו, לשון נוי, אספר נויו ושבחו לבאי עולם, כגון מה דודך מדוד, דודי צח ואדום וכל הענין", מזה רואים ודאי את ה"זה אלי", אדם שיש לו אף איזו נגיעה כל שהיא בדבר מה, כמה מן ההלולים והשבחים הוא גומר עליו!.
מן ה"וארוממנהו" רואים ודאי את ה"אלהי אבי" – אדם המציג עצמו, למשל, כנכד של הרבי עקיבא איגר ז"ל, בכמה התאמרות והתרוממות הוא מזכיר זה! ואדם שאינו מתנאה לפניו יתברך, אינו מתאמר ומתרומם בזכרו יתברך, סימן הוא כי ח"ו לא "זה אלי", ולא "אלהי אבי" – כשענו "זה אלי", אמרו ודאי "ה' ימלוך לעולם ועד", זו תחילת השירה וזו סיומה, והוא ודאי המנון שמו יתברך פסגת ההמלכה, כי "שלהם" הוא ודאי!. עכ"ל.
א"כ מבואר – כי מוכרח הוא אותו בן תורה העוסק בתורת ה', לשיר בגאווה את המנון הבן תורה, להתנאות ולהתגאות במעמדו הרם והנעלה. רק ע"י ה"ואנוהו" מוכיח כי הוא בבחינת "זה אלי".
{לפ"ז כל הקושיות מתורצות }
הקושיות א' וב' מתורצות – עניין הדגלים בא ללמדנו, כי על כל בן תורה להיות גאה בעצם היותו בן תורה – עובד ה', ממשרתי המלך הקרובים. לנוסס בדגל התורה בגאווה, כעניין הדגלים אשר תפקידם לנוסס בגאווה לעיני כל את האידיאולוגיה אשר מיצגים, ללא בושה מהאחרים, גם אם אנו מיעוט, צריך לדעת כי לא כולם זוכים להיות ממשרתי המלך הקרובים.
לזה, ניתנה פרשה זו רק בשנה השנייה בזמן המסעות והמחנות. כי רצתה התורה לרמז לנו, כי מוכרחים אנו להיות גאים בהיותנו בני תורה, לנוסס בדגל הבן תורה לא רק בשעת קבלת התורה כאשר נמצאים אנו במקום תורה בבית המדרש וכדו', אלא עלינו להיות גאים אף כאשר יוצאים אנו בחוץ, להיות גאים שאנו מן המיעוט אשר זכה לנוסס בדגל המלך.
גם במסעות ובמחנות כאשר צריך האדם לילך במקומות של אותם "רוב" שלא זכו, עלינו לנוסס בדגל התורה בגאווה על זכייתנו להיות ממשרתי ה' הקרובים.
לפ"ז גם הקושיות ג', ה' וו' מתורצות – סדר הדגלים סודר כסדר נשיאת מיטת יעקב דווקא. כדי ללמדנו, כי מחובתנו להיות גאים בעצם היותנו "בני יעקב" – על זכייתנו להיות עובדי ה' בני תורה (שיעקב הינו יסוד התפארת-תורה) , לנוסס בגאווה ללא בושה בדגל התורה.
לכן יוסף, אשר לפי דרגתו נחשב לו שהבדיל עצמו מנשיאת המיטה – על אף היותו מלך, מ"מ הייתה עליו קפידא על שלא נשא את מיטת יעקב, כי כביכול לא נוסס הוא בגאווה בעצם היותו "בן יעקב" ולא הזדהה עם הדגל שהוא מבני יעקב – בן תורה ממשרתי ה'.
ואף להיפך, גאווה היא לו ליוסף לשאת את מיטת יעקב ולהיות גאה בעצם היותו "בן יעקב" מאותם אלו המיוחסים אשר עתידים לקבל את התורה בסיני. על עניין זה נענש יוסף לפי דרגתו, שלא הוזכר שמו בדגלים המסמלים גאווה בעצם היותנו בני יעקב – בני תורה.
לפ"ז גם הקושיא הרביעית מתורצת – רצה הפסוק לרמז לנו, כי מחובתנו להיות "איש על דגלו"- לנוסס בדגל התורה לעיני כל ובמיוחד כאשר "כן יסעו"- במסעות, כאשר יוצאים אנו בחוץ ונמצאים אנו במקומות של "רוב העולם"- שלא זכו להיות בני תורה, מחובתנו לנוסס בדגל התורה בגאווה ללא בושה "וכאשר יחנו כן יסעו"- כי עלינו לנוסס בדגל לא רק "במחנה"- במקומות התורה. אלא גם "כן יסעו", בנוססנו לעיני כל בדגל התורה בגאווה.
ולפ"ז גם הקושיות ז' וח' מתורצות – מסביר המדרש רבה, כי זכו הלווים להימנות בפני עצמם ולהיפדות תחת הבכורים, מפני שלא נשתתפו במעשה העגל ומסרו עצמם על קדושת ה'.
על אף כי גם הבכורים לא חטאו בפועל כדאיתא במדרש בכי תשא, אלא רק שש מאות חטאו. בכל זאת, דווקא שבט לוי זכה במנייה והפדייה, מפני שנוססו בדגל התורה בגאווה ולא התביישו להיות "פרושים", בצאתם בריש גלי נגד הבקשה לחטוא בעגל, ובמוסרם נפשם על קדושת ה' בהלחמם בחוטאים.
מי שלא התבייש ונוסס בדגל התורה אף במחנות, שלא התבייש להיות מן המיעוט אשר איננו הולך אחר תאוותיו, דווקא אותו שייך לקרב יותר מכולם להיות ממשרתי ה' הקרובים ולמנותן בפני עצמן.
——–
לעילוי נשמת ולזכות כל עם ישראל החיים והמתים
לזכות הרב המחבר
האתר כולו מוקדש לעילוי לנשמת כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולזכות כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולרפואת כל חולי עם ישראל בנפש בגוף ובנשמה. לייחדא קודשא בריך הוא ושכינתא על ידי ההוא טמיר ונעלם בשם כל ישראל, לעשות נחת להשם יתברך ולהמשיך רחמים וחסדים על כל העולם, לבירור עץ הדעת טוב ורע ולתיקון הדעת של כל בר ישראל, ולקרב את ביאת מלך המשיח צדקנו.
בפרט לזכות נשמות משה בן יוכבד רבנו עליו השלום רבן של כל ישראל, רבי שמעון בן יוחאי מגלה תורת הנסתר בעולם, רבי יצחק לוריא אשכנזי בן שלמה עטרת ראשינו, רבי ישראל הבעל שם טוב בן אליעזר מגלה תורת החסידות בעולם, רבנו נחמן בן פייגא אור האורות, רבי חיים בן יוסף ויטאל תלמיד רבנו האר"י, וכל הצדיקים והחסידים, הצדיקות והחסידות, האבות הקדושים והאמהות הקדושות, דוד המלך וכל יוצאי חלציו וכל אחד ואחד מישראל בכל מקום שהוא חי או מת.
ותיקון של כל ישראל החיים והמתים, ולפדיון של כל ישראל החיים והמתים מכל דין וייסורים שיש עליהם.
בס"ד – כל הזכויות שמורות (c) ל הרב אליהו יוחאי אלקיים שליט"א
אפיקי אליהו על התורה
פירושים חידושים וביאורים על דרך המוסר והדרש, תוך ביאור כולם ביסוד אחד
זכני השי"ת בטובו ובחסדו
הצב"י אליהו יוחאי אלקיים
פעיה"ק יבנה תובב"א – שנת תשע"ב לפי רישיון Creative Commons-CC-2.5