——–
כד. כאשר מעבירים פתק בין הלומדים ובו בקשה ללמוד לעילוי נשמת פלוני, אין איסור להפסיק מללמוד לצורך קריאת הפתק, וכדין מצוה שאי אפשר לעשותה על ידי אחרים. ואף שיש מחלוקת אם יש תועלת לנפטר מכך שלומדים זרים לעילוי נשמתו, מכל מקום מנהג ישראל תורה הוא, שאף אם לא יועיל להעלותו בגן עדן, מכל מקום יועיל הדבר לכפרת עוונותיו. ואולם אין חיוב להפסיק את הלימוד לצורך קריאת הפתק.
וישנן דרגות בעילוי נשמת הנפטר, דרגה ראשונה, כשבן הנפטר או ביתו עושים בעצמם את המצוה. שניה, כשהבן או הבת גורמים לאחרים לעשות מצוות. ושלישית, כשעושים מעצמם אחרים שאינם בנים או בנות לעילוי נשמת הנפטר. ודרגה אחרונה כשאחרים עושים בין כה מצוה, ומוסיפים בפיהם שתהיה המצוה לעילוי נשמת פלוני.
{(((עילוי נשמה ע"י אחר)))
כד. א. תחילה וראש נבא לברר האם אפשר להעלות נשמה של נפטר ע"י מצוות של אחרים.
(((הסוברים שא"א אף לגרום לו כפרה)))
ישנם ראשונים הסוברים שאי אפשר להעלות נשמת נפטרים ע"י מעשי מצוות של אחרים, ולא מבעי דס"ל דא"א לזכות את הנפטר, אלא אף לגרום מחילת עוונותיו ולהוציאו מגיהנם לא מהני. והוא מן הטעם כי אדם מקבל שכר ועונש לפי מעשיו שלו ולא של אחרים. שכ"כ בשו"ת מהר"ם חלאווה (סימן יז ומתברר שזו התשובה הנדפסת במאסף לחכמת ישראל הצרפתי כרך יז ע' רטז-רכ הביאה הג"ר מרגליות שם עמ' תקצא) ו"זל, אין ספק בדבר כי לא יועיל ולא יציל מה שיעשה בשביל אדם אחרי מותו, כי כל אדם נידון לפי מה שהוא בעת מותו, לפי מעלתו והשגתו כשתפרד נפשו מגופו יסיג מעלה ויזכה לאור באור החיים, ואין לה תוספת מעלה ותועלת במה שיעשה אחר כך להועילו ולהצילו מצרתו וכו'. לא יועילו להצילו הולך לבית עולמו חסר מעש"ט כל מה שינתן צדקה עבורו. עכ"ל. הרי דלא מבעי שלתת לו שכר לא מהני, אלא אף להצילו מצרתו להוציאו מגיהנם לא מהני. וכן הוא מבואר לו עוד שם לאורך התשובה, כאשר יראה המעיין. וכן כתב רבינו אברם ב"ר חייא הנשיא בספרו הגיון הנפש (ל"ב ע"א הביאו החסדי עולם הנ"ל) ו"זל, כל החושב על מעשה הבן ובני עמו שהם עושים בגללו אחר מותו ומתפללים בעדו שהם מועילים לו, מחשבות בדויות המה ותוחלת שוא בעיני כל החכמים וכל אנשי מדע וכו'. ולא מצינו בכל התורה מקום שנוכל להבין ממנו שמעשה החי בעוה"ז יהיה מזכה את המתים. עכ"ל. הרי שסובר כן אפי' לענין בנו שלא יועילו לאביו. וע' לקמן בע"זה בזה. (וספר זה את"י, ויתכן מהסיפא דמיירי דוקא לזכות, ויודה דלהציל מגיהנם מהני).
(((מכירת מצוות ועבירות)))
ב. וכה"ג נמי חזינן בדברי הפוסקים שכתבו כי אי אפשר למכור מצוות ועבירות, והוא מן הטעם האמור. שכן חזינן בדברי רב האי גאון הובאו דבריו בתשובות הגאונים החדשות (עמנואל סימן קמז) והובאה תשובתו כמעט במלואה בשו"ת מהר"ם אלשקר (סימן קא, ונדפסה בגליון הש"ע יו"ד ס' רמו בהוצאת טל מן), וסיים עליה וכל דבריו דברי קבלה הן ואין להוסיף ולא לגרוע. ע"כ. ושם נשאל אודות הנוהג להתענות שני וחמישי ובסוף אמר, קיבול שכר התענית הזה יהיה לפלוני מתנה. וכן אם יאמר מכרתי תענית זו השנה בכך וכך לפלוני וקנו קנין ע"ז. וכן מי שנתן לאדם זהוב על מנת שיקרא בתורה ותהיה זכות הקריאה לו. היש מזה הנאה לאותו שניתן לו. והשיב, כך ראינו כי דברים אלו דברי הבל שאין לסמוך עליהם, ואיך יעלה על לב כי שכרו של זה של המעשים טובים שעשה יהיה לזה, והלוא הכתוב אומר צדקת הצדיק עליו תהיה, וכן אמר ורשעת הרשע עליו תהיה. כשם שאין אדם נתפס בעון זולתו, כך אין אדם זוכה בזכות זולתו. היחשוב כי מתן שכרן של מצוות דבר שישאהו אדם בחיקו וילך, כדי שיתן זה מתן שכרו לזה וכו'. עכ"ל. דהיינו שלקבל שכר מתוך שכר העושה מצוה, לעולם לא שייך, רק שייך לקבל שכר על מצות העושה שסייע לעושה המצוה לעשותה. וכ"כ המהרי"ט בתשובה שהובאה בספר אש דת (פרשת וילך ציין אליה בהגהות רע"א על הש"ע יו"ד ר"ס רמו) על אותו שקנה מחבירו חלקו בלויתן בק' זהובים, והשיב שאין תוקף למכירה. ברם נראה שנותנים לקונה שכר על התעוררותו וחביבותו מדברי עולם הבא שהוציא דמים מרובים עליה, והכל לפי כוונתו וחשקו, שאין הקב"ה מקפח שכר שום בריה. עכ"ל. והסכים הרהמ"ח עם תשובה זו, ושכן דעת אבא מארי ע"ש. וכ"כ שא"א למכור המצוות בשו"ת מעשה חיא (סימן טז) ושאני זבולון ויששכר שבזכות זבולון לומד יששכר. וכ"כ בשו"ת משיב דבר (ח"ג סימן יד) גבי המוכר חצי זכויותיו שאי אפשר, וכי אפשר לעלות על הדעת שאם יכבד המלך לאיש להיות שר צבאו ע"י שהראה גבורה ועצה במלחמה, והוא ימכור אותו זכות לאחר. הלא המלך אינו רוצה ביקרו של הקונה, ואינו חפץ שהוא ישב באסיפת השרים. ע"כ. וכ"כ בספר דעת תורה (יו"ד רס"י רמו) מפי ספרים וסופרים. וע"ע בשו"ת טוב טעם ודעת (ח"א סימן ריז) ובשו"ת מנח"י (ח"ו סימן ק ד"ה והנה כי כן) ובשו"ת ציץ אליעזר (חט"ו סימן לה אות ג).
(((מכירת עבירות)))
ג. וע"ע בשו"ת מחנה חיים (ח"ב חו"מ סימן כ) גבי מכירת עבירות שלא יועילו, והדברים ק"ו שאם מצוה לא ניתנת למכירה ק"ו שאי אפשר למכור עבירה. וכ"כ להדיא בתורת ק"ו בתשובת רב האי הנ"ל שא"א למכור עבירה. וכ"כ הגאון רבי ראובן מרגליות "זל (בקונ' חסדי עולם הנדפס בסו"ס חסידים הוצאת מוסד הרב קוק עמ' תקצא) שא"א למכור עבירות. ברם הביא מדברי השלטי גיבורים (ב"ק פח לדף צא סוע"ב) מדחייב ר"ג ליתן לו עשרה זהובים אלמא דשייך למכור המצוות שלו, ויעלו להאיש הקונה. מיהו נראה דוקא מועיל הקנין במצוה שעתיד לעשות, אבל לא במצוה שעשה כבר. ע"כ. וכתב הגאון רבי ראובן מרגליות דמלבד שסותר עצמו השל"ג לדבריו בעבודה זרה (פרק א לדף יג ע"א) שהמצוות אין להם ממשות שיחול עליהם קנין. עוד הוכיח שענין עשרה זהובים אינו ערך המצוה אלא רק כדמי פדיון בכור. ע"ש עכת"ד. ועע"ש מפי ספרים. וכן ראינו שכתב כן בשו"ת מעשה חיה (סימן טו) כי דין עשרה זהובים אינו שכר המצוה, אלא קנס שקנסו ח"זל את מפסיד המצוה. ועוד יראה הרואה שאומנם החילוק הנ"ל בין קודם המצוה לאחריה נזכר ברבינו ירוחם ודעימיה שבסמוך, ברם הוא נכון לענין המסייע לעשיית המצוה כדין יששכר וזבולון, ולא במכירת מצוה, וכמש"כ להדיא רב האי גאון הנ"ל שלא מהני מי שנותן מטבע לחבירו עבור מצוה שיעשה (בל' עתיד) וכ"כ הגאון רבי ראובן מרגליות "זל (שם עמ' תקצד) ע"ש. וכ"כ שא"א למכור מצוות בשו"ת מבשרת ציון (הנדפ"מ חיו"ד סימן ז ד"ה ולי אני הדל) ושכ"כ עוד בשו"ת מהרש"ם (ח"ג סי' קנא) ועע"ש. וכ"כ הרה"ג יהודה ברכה שליט"א בספרו כיצד מתמודדים (הנדפ"מ עמ' 12) ושכן כתב עוד בשו"ת גנזי יוסף (סי' סה) אודות מי שמכר עברותיו לאיש בליעל אחד דלא מהני מכירה זו, ע"ש מפי ספרים.
(((יששכר וזבולון)))
ד. וכן כתבו יסוד זה בדין הסכם יששכר וזבולון שנוטל זבולון ומגרע מתוך שכרו של יששכר בעולם הבא [וכמו שכתבו בשו"ת אבקת רוכל (סימן ב ד"ה ומדנקט) והב"י (בבדק הבית יו"ד ר"ס רמו ובסוף הסימן) בשם רבינו ירוחם (נתיב ב סוף חלק ג) שנוטל חלק מלימודו, וכן מבואר ברש"י סוטה (כא סוע"א) ובמאירי (סוטה כא ד"ה ואע"פ) ובפסקי ריא"ז (סוטה פ"א סוף ה"ב) ובשו"ת הרשב"ץ (ח"א סימן קמד ד"ה עוד יש צד שלישי) ובפירושו לאבות (פ"א משנה יד) וכ"כ באהבת חסד (ח"ב פ"כ אות ד) ושאף בכל עזרה ללימוד בלא הסכם שותפות מגרע משכר הלומד, ושכן הוא במדרש רבא (נשא פרשה יג,יז) שכשם שהיה לזבולון חלק בשכר תורתו, כך היה ליששכר חלק בממונו של זבולון. וכתב החפץ חיים, וכמו שיוסיף להחזיק כן יתוסף לו חלק בשכר התורה.] שהוא מטעם שזבולון מסייע לעצם לימוד התורה, כיון שבזכותו יכול יששכר לישב בשלוה על אדני התורה, וממילא יש לו חלק מתוך שכרו של יששכר, שכן שכר יששכר בא גם בכוחו, ועל כן נוטל מתוך שכר יששכר וכמו שכתבו הריא"ז (סוטה פ"א סוף ה"ב) ובשו"ת טוב טעם ודעת (ח"א סימן ריז) והרחיד"א בראש דוד (דף סב ע"ד). והרי שהוזקקו לטעם זה לפי שבלאו הכי שיש לזבולון חלק בעשית המצוה לא יגיע לו שכר וכאמור.
והרי מכל זה יוצא מבואר כי אי אפשר לזכות אחרים בשכר המצוות, לפי שהשכר ניתן למי שעשה את הדבר, או למי שהיה לו חלק בעשיה, ולא למי שלא עשהו רק ניתן לו לזכותו או במתנה.
(((הסוברים שלכפר על הנפטר אפשר אך לא לזכותו)))
ה. ברם רב שרירא גאון (תשובות הגאונים קושטא רעו) כתב שלזכות את הנפטר למתן שכר אין ביד אדם כל עיקר, ואין מעלתו וגדולתו והנאתו מזיו השכינה אלא לפי מעשיו. אבל פורענות שחייב למקום כי עבר על המצוה, הרי היא כשאר עבירות ואין ביד אנוש להקל אותה ממנו בודאי. אבל אם יש צדיק אחד מבקש עליו רחמין, בין נתינת צדקה לעניים, אפשר שהקב"ה מיקל ממנו בזכות בעל הזכות. ועוד לעיל מינה כתב שפריעת חוב הנפטר ודאי מועילה לו. עכת"ד. הרי שלהקל עבירה לא ברירא ליה, ויתכן שמהני ע"י צדיק. והביא תשובה זו בשו"ת הרשב"א (סוף ח"ז סי' תקלט). וכ"כ בספר חסידים (סי' תריא) אילו היו אחרים נותנים בשבילו בית מלא זהב בשביל המת לא יועיל, זה זוכה וזה נהנה אינו מועיל. כי אילו היה כן, מה הפסיד הרשע, הרי נהנה בעוה"ז ולעתיד יורש גן עדן בטורח של זה אם זכה. וכמו כן עשה עבירה יכול החי בשבילו להתענות או להתפלל שימעטו פורענותו כנגד מה שהחי מקבל פורעניות וצדקה למעט פורעניות. ע"כ. ועוד כתב, דאם עשה הרשע גם מצוות, הרי שיכולה תפילת צדיק כאן בעולם להוציאו מגיהנם להכניסו למחיצתו המגיעה לו, אחר שעשה מצוות כשהיה חי, כשעושה העושה למענו מצוות או עינויים כנגד עבירותיו, וכפי שר' מאיר הכניס את אחר בגיהנם (חגיגה טו ע"ב), ור' יוחנן הוציאו מן הפורעניות, וכן שמואל את לוי (ברכות יח ע"ב). ועוד בספר חסידים (סי' תרד והלאה) היא העתקת מגילת סתרים לרב ניסים גאון ושם (סימן תרה) כתב ו"זל, וכן מי שמת כשהוא רשע, אין דרך להתפלל עליו כדי שיזכה עם הצדיקים, כי אותה תפילה אינה מועלת כלום, לפי ששכר שראוי לצדיקים אינו אלא הטורח והעסק שעשו וסבלו בעשיית המצות, והתאפקו והתחזקו מעבירות. אבל מי שהלך אחר תאותו להתעדן בעבירות, האיך יתכן שיהא לו חלק טוב, זה ודאי מבוטל ורחוק מן הדעת. ומי שהזכיר מחכמים ענין העתירה ובקשה על החוטא, לא אמרו אלא כדי להקל מעליו פורעניות בלבד וכו'. ויתכן שיעתיר אליו מי שהוא חשוב לפניי כדי להסיר מקצתו מעליו או כולו לפי חשיבות המעתיר, וכפי פורעניות של החוטא. הלא תראה מי שסבור להועיל על החוטא לא אמרו אלא יכולני לפטור את העולם מן הדין, ולא אמרו לזכות את החייב. ואין בעתירה שום שכר לרשע. עכ"ל. הרי שחילק כאמור בין לזכות את הנפטר, שזה אי אפשר, לבין להצילו מהעונש שזה שייך, ודוקא ע"י צדיק.
(((ראשונים המקלים)))
ו. וכן נמצאו עוד ראשונים רבים הסוברים שמועילה תפילה וצדקה לנפטרים. דכ"כ הרשב"א בתשובה (ח"ה סימן מט) אמנם מי שעושה צדקה או תפלה בעד מי שכבר מת, מועיל למת. והוא מאמרם בדוד מלך ישרא' שאמר בני בני וכו' (סוטה י ע"ב). וזהו מה שנהגו ישראל בצדקות וניחוח נפש. ע"כ. [וע"ש כי פשט דבריו הוא שיש חילוק בין אם עושים מצוות לע"נ הנפטר בכוונה מכוונת לעילוי נשמתו, שבזה מועיל לו, וכדמסיים התם בתשובתו, וזהו מה שנהגו וכו'. לבין אם לא מכוונים לכך, אלא סתם עושים מצוות, שבוודאי לא עולים לנפטר, ואפי' אב לא יועיל לבנו, וכדכתב כן לעיל מינה התם. ומה שאמרו מי שטרח בער"ש יאכל בשבת, הוא לאדם עצמו, שלא יועילו מעשיו שלו רק פה בעולם, כי שם בעולם א"א להוסיף מצוות ומעשים טובים]. ובתחילה סברתי לומר מתוך שהרשב"א כתב שעושים צדקה לנפטר, אלמא דאף להעלותו בגן עדן שפיר אפשר אף ע"י אחרים. ברם אחרי שובי נחמתי שאין הכרח מכאן, וכדכתב בשו"ת מהר"י וויל (סי' קצא בסופו) שיובא בסמוך, שמנהג נתינת צדקה לע"נ הנפטרים הוא לצורך כפרת הנפטרים. וכן הוא בתשובת הגאונים הנ"ל, וכן דעת הרשב"א מדהעתיקה וכנ"ל. ולפי"ז אין ראיה מדברי הרשב"א ושאר הראשונים שבסמוך שכתבו בסתם שנותנים צדקה לנפטרים, שיש בזה תועלת לכניסה לגן עדן, כי י"ל שהוא לצורך כפרה עליהם. וכ"כ תוס' סוטה (י ע"ב ד"ה דאייתיה) שמועילה תפילה של אחר לסלק מגיהנם ולהכניס לג"ע. וכ"כ הרוקח (הלכות יו"כ סימן ריז ד"ה ומה) ו"זל, ומה שפוסקים צדקה עבור המתים ביוה"כ וכו', ומה מועיל למת שנותן צדקה בעבורו. אלא השם בוחן ליבות החיים והמתים, אם אותו המת בחיים היה נותן צדקה, ו[כן]אם היה עני אותו המת אך לבו בטוב והיה נותן אם היה לו, אז תועיל לו קצת, כי החי יכול לבקש להקל דין המת כדוד על אבשלום, וכר' יוחנן על אחר לכשאמות אפסיק עשן מקברו. אבל אם נתן עבור רשע אין מועיל. עכ"ל. וכ"כ בשו"ת מהר"י וויל (סי' קצא לקראת סוף הסימן) ומה שנהגו להזכיר נשמות משום כפר לעמך ישראל אשר פדית, לעמך ישראל, אלו החיים. אשר פדית, אלו המתים. מלמד שהמתים צריכים כפרה. ומשום הכי נודרים צדקה עבורם, וביום הזה [יום כיפור שעליו מיירי התם] דמשום הכי אקרי כפורים דמשמע תרי. עכ"ל. וכ"כ הכל בו (סימן ע דף לה ע"ב) ואח"כ נהגו לפסוק צדקה (ביוה"כ) ושמן למאור בעד החיים והמתים להעלות זכרם לברכה לפני ה' יתברך וכו'. וזה שנהגו להזכיר המתים, לפי שהזכרת המיתה שוברת ליבו של אדם ומכניע יצרו. עכ"ל. [ואין להוכיח להיפך מהסיפא, דאלמא אין בזה תועלת למתים. לפי שמשמע ששני דברים היו נוהגים, הראשון נתינת צדקה ושמן למאור. ודבר שני הזכרת מתים. וכן מבואר בלשון הרמ"א (או"ח ס"ס תרכא) שהם שני דברים מדקאי על מרן שם, ועוד מבואר הכי מדברי הרמ"א (יו"ד ס"ס רמט)]. וכ"כ בשו"ת התשב"ץ (סי' תמב) בשם הר"ר שמריה ו"זל, בספרי גרסינן כפר לעמך ישראל אלו החיים, אשר פדית אלו המתים. מכאן שהמתים צריכים כפרה. מכאן הביא ראיה הר"ר שמריה "זל שמצוה להניח צדקה עבור המתים. עכ"ל. [ואלו דברי רבינו שמריה נזכרים בשו"ת מהר"ם חלאווה הנ"ל, ואיהו דחאו וכנזכר שסובר שאין תועלת לנפטרים.] וכ"כ רבינו בחיי (סוף פרשת שופטים) כפר לעמך ישראל דרשו בפסיקתא אלו החיים שמתכפרים בממונם, אשר פדית אלו המתים שמתכפרין בממון החיים. עכ"ל. והובא בספר חיים וחסד (ריש פרק יא). וכ"כ את מאמר זה משום כפר לעמך בספר שבלי הלקט (סי' פא).
(((דעת מרן)))
ז. וכן דעת מרן שהתפילה והצדקה מועילה לנפטרים לכפרה וכאשר הביא את דברי הרוקח הנ"ל בב"י (או"ח ס"ס תרכא) ופסק כן בש"ע (ס"ו) ו"זל, ונהגו לידור צדקות ביוה"כ בעד המתים. הגה, ומזכירין נשמותיהם, דהמתים ג"כ יש להם כפרה ביוה"כ. עכ"ל. וכן הסכמת הנושאי כלים (שם). וכן הביא הב"י (ס"ס רפד) את דברי שבלי הלקט (סי' פא הנ"ל) כפר לעמך ישראל אלו החיים, אשר פדית אלו המתים. מכאן שהמתים צריכים כפרה, שמצוה להניח צדקה עבור המתים. וכ"כ עוד הרמ"א ביו"ד (ס"ס רמט) מה שנוהגין לפסוק צדקה עבור המתים בשעת הזכרת נשמות, מנהג ותיקין הוא, ומהני לנשמותיהם. עכ"ל. וכן יוצא מבואר עוד מדברי הרמ"א יו"ד (סי' שעו ס"ד) ואם אין בביהכ"נ אבל על אביו ואמו, אומר אותו קדיש מי שאין לו אב ואם בעד כל מתי ישראל. ויש מקומות שנהגו ששאר קרובים אומרים קדיש על קרוביהם, כשאין אבלים על אביהם ואמם. עכ"ל. וכ"כ בספר כף החיים (סי' רפב אות עב, וסי' תרכא ס"ק לה) וכ"כ באורך בספר קונטרס היחיאלי (בחלק בית השם עמ' לד) מפי ספרים ומפי סופרים דצדקה לע"נ הנפטרים וכן שמן, ולימוד תורה, וקריאת ההפטרה, וכדומה כולם מועילים. וכן כתבו הפוסקים (או"ח סימן קלב) שמשמע מהב"י (יו"ד ס"ס תג) גבי מי שאין מי שיאמר עליו קדיש שיותר מעלה לשכור בשכר מי שיאמר קדיש מאשר בחינם. וכ"כ מאלו דברי הב"י בשו"ת רב פעלים (ח"ד או"ח סימן ז) וכ"כ בשו"ת יבי"א (ח"ח יו"ד סימן לז אות ז) שכ"כ מרן והרמ"א בכמה דוכתי ועוד פוסקים ע"ש. וסיים ו"זל, וחשוב מאד לנהוג כן, וכן המנהג, ומנהג ישראל תורה הוא.
הרי שצדקות ומעשים טובים שעושים לע"נ הנפטרים שפיר מועילים להם לכפר עליהם, אך לא כדי להעלותם.
(((צדקות ומעשים טובים לע"נ נפטר רשע)))
ח. ואם הנפטר היה רשע גמור לא תועיל לו שום תפילה ושום מעשה טוב של צדיק פה בעוה"ז, וכמש"כ הרוקח (הלכות יו"כ סימן ריז ד"ה ומה) ו"זל, ומה שפוסקים צדקה עבור המתים ביוה"כ וכו', ומה מועיל למת שהרי נותן צדקה בעבורו, אלא השם בוחן ליבות החיים והמתים, אם אותו המת בחיים היה נותן צדקה, ו[כן]אם היה עני אותו המת אך לבו בטוב והיה נותן אם היה לו, אז תועיל לו קצת, כי החי יכול לבקש להקל דין המת כדוד על אבישלום, וכר' יוחנן על אחר לכשאמות אפסיק עשן מקברו, אבל אם נתן עבור רשע, אין מועיל. עכ"ל. והביאו הב"י (ס"ס תרכא) ופסקו בש"ע (סעיף ו). הרי שעבור רשע גמור לא מהני. ברם עבור מי שחטא מהני, שהרי עליו נסובו כל דברי הרוקח, כלפי "להקל דין המת". ויבואו דברי הרוקח יחד עם כל הני ראשונים דלעיל שכתבו כי מועילה הצדקה והתפילה לכפרת הנפטר, הרי שלא דברו ברשע גמור. וכ"כ בספר חסידים (סי' תריא) לחלק בין רשע גמור לבין החוטא וכדלעיל (אות ה). וכ"כ בספר כף החיים (סי' תרכא ס"ק לה) ע"ש מפי ספרים.
(((ברא מזכא אבא)))
ט. ובדין ברא מזכא אבא הנזכר בסנהדרין (קד ע"ב) בזה פשוט יותר שזוכה האב בזכות בנו כי בא מכוחו. מלבד דעת רבינו אברם ב"ר חיא הנשיא בספרו הגיון הנפש (ל"ב ע"א) דכתב כי כל החושב על מעשה הבן ובני עמו שהם עושים בגללו אחר מותו ומתפללים בעדו, שהם מועלים לו, מחשבות בדויות המה ותוחלת שוא בעיני כל החכמים וכל אנשי מדע וכו'. עכ"ל. הרי שכתב כן אף לענין בנו שלא יועיל. אך מלבד כל הני פוסקים הנזכרים שסוברים שמועילה תפילה וצדקה של אחרים, וק"ו בן בנו של ק"ו ששל הבן יועילו לאב. מצינו פוסקים שכתבו להדיא לענין בן שמועילים מעשיו הטובים אף להעלות את אביו, ולא רק לכפרה לו, כי הבן בא מכוחו. שכן מפורש בדברי רבינו חיים ויטאל בשער הכוונות (ענין הקדיש דף צז ע"א) שטוב לומר הקדיש הזה על מיתת אביו ואמו, כל השנה כולה, אפילו בשבתות ויו"ט. לפי שאין הטעם כפי מה שחושבים המון העם שמועיל להציל נפש המת מדינא של גיהנם לבד, כי הנה עוד יש תועלת א', והוא להכניסו לגן עדן, ולהעלותו ממדרגה למדרגה. וכפי זה, גם בשבתות וי"ט יש לאומרו. עכ"ל. וכ"כ בסוף ענין הקדיש (דף קו ע"א) גם בענין מה שנהגו האבלים לומר קדיש על מיתת אביהם ואמם בשנה ההיא, טוב לאומרו אפילו בשבת ויו"ט ור"ח, לפי שטעם הדבר הוא כדי להעלות נפש המת בג"ע עצמו ממדרגה למדרגה, ולכן נכון לאומרו אפילו בימים שאין בהם דינה של גיהנם. וכבר נתבאר לעיל זה. ע"ש. עכ"ל. הרי להדיא שאף להעלותו שפיר מעלהו. ובעיניני הסוד אין לנו אלא תורתו של האר"י החי. ואכמ"ל. וכ"כ בספר חסידים (סימן תתשעא) כך אמר הקב"ה ברא מזכי אבא, כגון שהאב חוטא ונותן את בנו ללמוד תורה ומעשים טובים, הואיל וע"י האב זכה הבן, ברא מזכה אבא. ואם האבות צוו לבנים לעשות דברים לאחר מותן, הרי כשעשו הבנים כאילו יעשו האבות. עכ"ל. הרי שלומד שהבן מועיל אף לזכות את אביו.
(((ברא מזכה אב רשע)))
י. ברם ס"ל לחסידים (הנ"ל) שכל זה הוא רק בעניין שהאב הדריך את בנו לעבודת ה', והרי שמכחו הבן עשה מצוות, ועל כן שורת הדין נותנת שהבן יזכה את אביו, הא לאו הכי לא. אך כל זה לענין לזכות את אביו, אך לענין לכפר עליו גם לחסידים שפיר יכפר עליו אם יעשה לו דברי כפרה, ויבואו הדברים בתורת ק"ו מכל איש ישראל שיכול לכפר עליו וכנזכ"ל, שכ"כ גם ספר חסידים גופיה ע"ש. וכן מסיק הגאון רבי ראובן מרגליות (בקונ' חסדי עולם הנדפס בסו"ס חסידם עמ' תקצב) שכל זכויות האבות מכח הבנים משום שחינכו האבות את הבנים ללכת בדרך ישרה, ועל כן יש להם חלק בכך. ברם יראה הרואה בשו"ת הרשב"א (ח"ה סימן מט) שלא כן, כי ביאר שברא מזכה אבא הוא משום שאף שהבן עם היות גופו לבד חלק מחלקי האב ולא נפשו, מ"מ הרי הוא מסובב מן האב. ועל כן הבן מצווה בכבוד האב ובמוראו, ואין האב מוזהר כן בבן. שהמסובב לעולם חייב להמסבב לכבודו. ואע"פ שהוא מסובב מאלו הכרחי לא רצוני. ועל כן כשהוא מוליד בן צדיק עובד אלהים, נראה כאילו מסיבובו הוא עובד אלהים, שהוא הביאו לעולם להיות צדיק מושל בבית אלהים ועובד תחתיו. ועל כן ראוי באמת שיזכה האב בזכות הבן. עכ"ל. ולשונו מורה שאף שכל קשר האב והבן הוא הכרחי לא רצוני, מ"מ מעשי הבן המה כאילו האב עושה אותם, אחר שבא מכחו והוא סיבבו. וכ"כ הרמב"ן על התורה (בראשית יא, סוף לב) שבזכות אברהם היה לתרח אביו חלק לעולם הבא. וכן פשיטות דברי שו"ת מהר"ם חלאווה (סימן יז) שמעשה הבן מועיל לאב אף אי לא חינכו למצוות מדלא התנה כן, וכן שמועילה המצוה אף לענין לזכות את הנפטר, וכפי שהוכיח ממעשה דר"ע (כלה רבתי פ"א) וכפי דין הנודר לתת צדקה אחר מותו, וכדוד (סוטה י ע"ב) דאסקיה לאבשלום משבעה מדורי גיהנם ואתייה לעלמא דאתי. ע"ש. [ברם הכרח גמור ליכא, כי יש להשיב דדיבר שם רק לענין כפרה ולא זכות כאשר יראה הרואה בדבריו. וכן אין הכרח דמיירי אף כשלא חינכו למצוות, אחר שכתב בלשונו שהוא נטע צדיק עץ חיים עושה פרי.] וכ"כ כיוצ"ב הארחות חיים (הל' ערב יוה"כ אות יא) בשם רבינו אשר ו"זל, כתב רבינו אשר נוהגים שכל אחד מדליק נר בערב יום הכפורים לכפר על אביו ואמו, כי כבוד הוא להשי"ת שנאמר באורים כבדו ה' ומנהג ישראל תורה הוא. עכ"ל. ופסק הכי הרמ"א בש"ע (או"ח סימן תרי ס"ד), וע"ע בשו"ת יחו"ד (ח"ה סימן ס) בהא. ואף שמדובר כאן לענין כפרה מ"מ מתוך שלא חילקו בין אי האב חינכו בדרך ה' או לאו בפשיטות אין חילוק (ברם אינו מוכרח). וכתב המשנה ברורה (סי' תרכא ס"ק יא) דמסתברא דבן מהני בעד אביו הרשע להקל דינו. והביאו הרב כף החיים (שם ס"ק לה). ושב והניף ידו בספרו אהבת חסד (ח"ב פט"ו) באורך בדין ברא מזכה אבא, ושם במקור החסד שאף לאב רשע מהני בנו. וע"ע אליו (בח"ג פרק ד ד"ה וכל זה). שוב ראיתי להרה"ג רבי יהודה ברכה שליט"א בהקדמת ספרו הנדפ"מ כיצד מתמודדים (עמ' 11) שהוכיח כן מדברי הרשב"א והמהר"ם חלאווה נגד החסידים, שברא מזכא אבא הוא אף אם לא חינך את בנו לתורה. ועוד הביא שכן מבואר בשו"ת בנימין זאב (סי' רב) שכתב, ומזה הטעם ברא מזכי אבא מפני שהבן הוא האב, וכל מצות הבן ומעשיו הטובים ממנו משתלשלים ויורדים. אבל זכות ומצות של שאר קרובים אינו מועיל כלל לנפש המת, דמאי זה טעם יועיל זכות ראובן לשמעון ולוי אחים ומצותיו מה יעשו להם, ואח לא פדה יפדה איש, אב על נפש הבן לא יתן לאלקים כפרו. אבל אם יתפלל ויבקש רחמים עליו, פשיטא שתועיל בתפלה ההיא, אפילו אם אינו קרוב כלל, אם הוא כשר והגון וראוי שתקובל תפלתו. כי ה' רחום וחנון הוא, ושומע כל תפלות כל פה. עכ"ל. ועוד הביא שכ"כ בשו"ת יחו"ד (ח"ה סימן נט) ודלא כחסידים הנ"ל, וציין לעיין בשו"ת שב יעקב (חלק אהע"ז ס"ס ז) ובגשר החיים (ח"ב סוף פרק כג). וכן מסיק הרב כיצד מתמודדים.
(((השכבות)))
יא. ואע"ג דהאר"י (שער המצוות סוף ענין הקדיש) היה מלעיג על ההשכבות, וכ"כ באברהם אזכור (פאלאג'י מע' ה אות קכא) וע"ע בשו"ת חיים שאל (ח"א סי' עא אות ו) וכ"כ הרחיד"א במדבר קדמות (ערך השכבה) כי האר"י כתב שלא לומר השכבה של מנוחה נכונה וכו'. היינו מן הטעם המבואר שם שהיו מאריכים בשבחי הנפטר דברים שלא היו בו מעולם, ונמצא דאדרבה משם ראיה שהשכבה רגילה כן מועילה לעילוי נשמה. וכן הבין הרב כף החיים באר"י הנ"ל (וכעת שכחתי מקומו). וע"ע לענין אי ברא מזכה אבא דוקא אחר מותו בשד"ח (ח"א דף 145 ע"א).
(((הסוברים שמועילים מצוות של אחרים לע"נ)))
יב. וכן נמצאו עוד פוסקים רבים הסוברים שמועילים מעשה מצוות שעושים לעילוי נשמת הנפטרים, אף שהעושה אינו בן הנפטר. שכ"כ בשו"ת רב פעלים (ח"ד או"ח סימן ז) כי מנהג קדמון לשכור אחד לומר קדיש על המת היכא דאין לו קרובים, ומנהג ישראל תורה, וכדכתב הב"י (יו"ד סוף סימן תג) בדיני קדימת קדיש, ושכן מבואר בשו"ת מהרי"ק (שורש מד) שכן נהגו, וכ"כ בשו"ת חיים ביד (סי' קיד) שכן נהגו בעירנו איזמיר, שקדיש בתרא אומר הרב המורה צדק שבעיר, שיגן כנגד נפשות שמתו ואין מי שיאמר קדיש בעדם. ולכן הורה שם הרב פעלים שישכרו לומר קדיש על בתולה שנפטרה. עכ"ד. וכ"כ בשו"ת תורה לשמה (סי' תיג) שאף שבתחילה סבר שדוקא בן מהני לאביו באמירת קדיש, וכדחזינן במקור תועלת הקדיש לנפטר מהמדרש עם ר' עקיבא, וכמה טרחות טרח ללמדו עד שאמר הבן קדיש, ולא אמר ר"ע קדיש מעצמו. אולם שוב כתב שמצא במג"א שכתב שאם הבן אינו יכול לומר קדיש, טוב להעמיד אדם בשכר, מלומר קדיש בחינם. וכן מסקנתו של התורה לשמה דשפיר מועיל קדיש של איש זר. ומכאן בא לדון במי שנפטרו אביו ואמו אם יאמר קדיש אחד לשניהם, או שישכור עוד אומר קדיש, ע"ש באורך. וכ"כ בשו"ת מהראנ"ח (ח"א סי' עז) שהאומר קדיש לע"נ אלמנה תמורת תשלום, ושוב נפטר אביו ומכוין לשניהם, זכרון אחד עולה לכאן ולכאן. הביאו בשו"ת יבי"א (ח"ח יו"ד סי' לז אות א) ושם (אות ד) הביא שכן פסקו כוותיה דהראנ"ח הבני חיי (חו"מ סי' רמא אות כה) ובשלמי צבור (דף קד ע"ד) ובשו"ת כנסת יחזקאל (סי' מה) ובשו"ת סמא דחיי (חיו"ד סי' ט) ובשו"ת בית יהודה (עייאש ח"א או"ח סי' יט) ובתשובה מאהבה (ח"ב דף י רע"א) וכן מסקנתו. ועוד הביא הגאון יבי"א (שם אות ה) דבשו"ת באר משה (ח"א סי' ס אות ח) ס"ל שאף שאומר קדיש על אביו, רשאי לומר קדיש תמורת שכר על אדם אחר. ועוד הכי הוא לו (בח"ד סי' צז) וכ"כ בשו"ת חלקת יעקב (ח"ג סי' קנג) ובשו"ת צי"א (ח"ז סי' מט). ואף שהביא שבשו"ת האלף לך שלמה (או"ח סי' סא) סובר שאינו עולה לשניהם. מ"מ לענין נידו"ד שפיר סבור אף האלף לך שלמה שמהני לומר קדיש לאדם אחר שאינו אביו. וכן הוא בשו"ת קרן לדוד (סי' לב) ובשו"ת תשורת שי (סי' תקפה) שאינו מועיל קדיש לשני אנשים, מ"מ בענין נידו"ד ס"ל דמהני קדיש אף שהאומר אינו בנו. וכן מבואר עוד שמועיל קדיש בשו"ת מהרש"ם (ח"ב סי' כט) ובשו"ת אג"מ (יו"ד סי' רנד). ועוד הביא (היבי"א שם אות ו) בשם שו"ת הרמ"ע מפאנו (ס"ס פט) דמהני אמירת קדיש בעל על אשתו, אך אינו מחוייב לומר על אשתו. וכ"כ בשו"ת איתן אריה (סי' קט) שנוהגים שהבעל יאמר קדיש על אשתו ובודאי יש בכך תועלת, כמש"כ הרמ"א (סי' שעו ס"ד). ועכ"פ בודאי לא גרע מאיש זר שהוא מושכר לומר קדיש. ע"כ. וכ"כ בשו"ת פרי הארץ (ח"ד סי' צב). והרי לנו חבל נביאים הסבורים שמועילים מעשה מצוות לע"נ נפטר, אף שהעושה אינו בנו. וכן עמד על אלו הדברים שם ביבי"א (אות ז) דהביא את שו"ת מהר"ם חלאוה הנ"ל שלא מועיל קדיש רק ע"י בן לאביו. וכתב שלדעת מרן הב"י (ס"ס תג) שפיר מהני שכן מבואר שהיו נוהגים, ושכ"כ המ"א והאחרונים (סי' קלב) ובשו"ת יד יצחק (ח"ב סימנים עה,עו) ובשו"ת חזון נחום (סי' קיז) ועוד פוסקים, וסיים ו"זל, וחשוב מאד לנהוג כן, וכן המנהג, ומנהג ישראל תורה הוא. ע"כ.
(((האם מועיל מעשה לע"נ כשבלאו הכי היה עושהו)))
יג. ומעתה לאור האמור לכאורה מבואר שכל מה שמועילים תפילות צדקות ומעשים טובים לע"נ הנפטרים, הוא רק בכה"ג שיש לנפטר חלק ושורש בעשיית המצוה, שמחמת שנזכרו בו החליטו להקדיש לע"נ, או לעשות לע"נ דבר מצוה, ועל כן יש לומר שיש לו חלק במצוה. ברם היכא שעושה המצוה בלאו הכי היה עושה את המצוה, ולא השתנה שום דבר בעשייתה, לכאורה בזה אין שום חלק לנפטר בעשיית המצוה, ושוב אין לו חלק בה. וכפי שיוצא מבואר כן מדברינו לעיל (אות ד) שטעם שכר זבולון משום שמסייע ליששכר, וכן מלשונות הפוסקים הנזכרים לעיל (אותיות א-ג) שתלו השכר רק בעשיית המצוה בעצמו. וכ"כ הרשב"א בתשובה (ח"ה סימן מט). ועל כן אם הלומד לומד ומבקשים ממנו ללמוד לע"נ, אין בכך תועלת לנפטר שהרי בלאו הכי לומד הלומד. ברם אם ילמד לע"נ יותר בהתמדה או בעמקות יתרה מחמת כן וכדו', הרי שיש לנפטר חלק בכך. ודברינו אלו יוצאים מבוארים מכל דברי הראשונים, לא מבעי לסוברים שלעולם אין לנפטר חלק בעשיית המצוה, אלא אף הסוברים שכן יש, הוא רק בכה"ג שיש לו חלק בכך כגון ברא מזכה אבא.
שוב בינותי כי החילוק בין כפרה שמועילה ע"י החי בתפילתו ומעשיו לבין להעלותו במדרגות גן עדן שאי אפשר, הוא משום שלהעלותו הוא לא עשה מעשים טובים, ואיך ילבישוהו בבגדים לא לו. וכמש"כ רב האי גאון בתשובה הנ"ל, ובעוד ראשונים הנזכ"ל יש את יסוד זה. ברם לכפר ולוותר לו בשמים שפיר אפשר לעורר עליו רחמים שיסלחו לו שלא יצטרך להיות בגיהנם. ומעתה לסברא זו אין הוויתור מגיהנם מגיע מכח המת שמכחו עשו מצוה, כי אם באנו מסברת כחו, ה"ה דאף להעלותו יעלוהו, שהרי זאת המצוה באה מכחו, אלא הטעם הוא משום שבזכות הצדיק שעושה
מצוה מוותרים לו, ומכח תפילתו ומעשיו הטובים המעוררים עליו רחמי שמים מוותרים לו. וא"כ אף כשאין שום קשר בין מעשה המצוה לנפטר שפיר פועל זה, וכשם שתפילת הצדיק פועלת מכח שמעורר רחמים עליו. וא"כ אף פתק שעובר בכולל ללמוד לע"נ יועיל. וכן יוצא מבואר משו"ת יבי"א (ח"ח יו"ד סימן לז) שעמד באורך מפי ספרים וסופרים כיד ה' הטובה עליו, כי אמירת קדיש אחד מועילה לכמה נפטרים, ואף שבין כה אומר קדיש לע"נ אביו, יכול להוסיף שיהיה קדיש זה עולה אף לע"נ אדם אחר, ואף תמורת תשלום, וכאשר הראה שם באותות ובמופתים. והובאו חלק מן הפוסקים האומרים כן לעיל (אות יב) ע"ש.
(((הפסקת הלימוד כדי לומר לע"נ פלוני)))
יד. ומעתה כשמבקשים מהלומדים להעביר פתק ללמוד לע"נ פלוני, אחר שמנהג העולם נשען על הפוסקים שיש בכך תועלת לנפטר, הרי נמצא לפני הלומד דבר חסד שאי אפשר לעשותו על ידי אחרים, וממילא מפסיקים באמצע הלימוד לצורך עשייתו, וכאשר התבאר לעיל (סעיף כג). אולם נראה שאין חובה להפסיק מהלימוד לצורך כך, והוא מכח ס"ס, שמא הלכה כפוסקים שאי אפשר ע"י מצוות ומעשים טובים של אחרים להעלות את הנפטר, או לכפר בעדו. ואף את"ל כפוסקים דשפיר אפשר, שמא היינו דוקא כשעושה מצוה שלא עשאה בלאו הכי, אך כגון הכא שהוא לומד בין כה וכה, ולא מוסיף דבר בלימודו לע"נ הנפטר, אין בכך תועלת לנפטר. ואף אם תמצי לומר דשפיר מהני, וכפי מנהג העולם, י"ל לסניף דשמא הלכה כשו"ת מחנה חיים (ח"ב או"ח סימן כג אות ז) שאין מצות עשיית חסד בדברי רוח והובאו דבריו לעיל (סעיף ג אות א) ואת"ל דכן, עדיין ישנם כאן ספיקות רבים להקל, אשר נקבצו ובאו לעיל (סימן א סוף סעיף ב הערה ג) ע"ש.}
——–
לעילוי נשמת ולזכות כל עם ישראל החיים והמתים
לזכות הרב המחבר
האתר כולו מוקדש לעילוי לנשמת כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולזכות כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולרפואת כל חולי עם ישראל בנפש בגוף ובנשמה. לייחדא קודשא בריך הוא ושכינתא על ידי ההוא טמיר ונעלם בשם כל ישראל, לעשות נחת להשם יתברך ולהמשיך רחמים וחסדים על כל העולם, לבירור עץ הדעת טוב ורע ולתיקון הדעת של כל בר ישראל, ולקרב את ביאת מלך המשיח צדקנו.
בפרט לזכות נשמות משה בן יוכבד רבנו עליו השלום רבן של כל ישראל, רבי שמעון בן יוחאי מגלה תורת הנסתר בעולם, רבי יצחק לוריא אשכנזי בן שלמה עטרת ראשינו, רבי ישראל הבעל שם טוב בן אליעזר מגלה תורת החסידות בעולם, רבנו נחמן בן פייגא אור האורות, רבי חיים בן יוסף ויטאל תלמיד רבנו האר"י, וכל הצדיקים והחסידים, הצדיקות והחסידות, האבות הקדושים והאמהות הקדושות, דוד המלך וכל יוצאי חלציו וכל אחד ואחד מישראל בכל מקום שהוא חי או מת.
ותיקון של כל ישראל החיים והמתים, ולפדיון של כל ישראל החיים והמתים מכל דין וייסורים שיש עליהם.
בס"ד – כל הזכויות שמורות (c) ל הרב אסי הלוי שליט"א
שלחן ערוך המדות – א
הלכה ומוסר
חלק ההלכה בו נידונו חקרי ההלכות, ברור דינים וגדרים הלכתיים בהלכות מדות
חלק המוסר בו באו דברי המוסר, ודרכי כבישת המדות הטובות, וההרחקה מן הרעות
מאשר חנני ה' יתברך – הצב"י אסי הלוי אבן יולי ס"ט
פעה"ק ירושים תובב"א – בשנת "הביאני אל בית היין ודגלו עלי אהבה" – התשס"ח לפ"ג
לפי רישיון Creative Commons-CC-2.5