——–
מיחדת היא מצות הבאת הבכורים באפן קיומה, אשר כל הרואה סדר קיומה תמה יתמה מה נשתנתה מצוה זו להעשות באפן כזה.
וכך סדר קיומה, המבאר במשנה בכורים פ"ג:
כיצד מפרישין את הבכורים? יורד אדם לתוך שדהו ורואה תאנה שהתחילה להבשיל או אשכול שבכר, רמון שבכר – קושרו בחוט לסימן שבכר ראשון לכל הפרות, ואומר: הרי אלו בכורים.
וכיצד מעלין אותן לירושלים?
כל העירות מתכנסים לעיר הראשית של אותן עירות, ולנין לילה קדם עליתן לירושלים ברחובה של עיר, ובבקר השכם אומר ראש המעמד: "קומו ונעלה ציון אל ה' אלקינו".
השור – הנושא את סלסלי הבכורים עליו – היה הולך לפניהם וקרניו מצפות זהב, ועטרה של זית על ראשו, המנגן בחליל – הולך כמו כן בראש השירה עד שמגיעים לירושלים, הגיעו קרוב לירושלים, שולחים לאנשי ירושלים שליחים להודיעם שהנה מתקרבים מביאי הבכורים מהעירות הסמוכות, ותכף הסגני כהנה סגני לויה והגזברים, דהינו חשובי ירושלים, יוצאים לקראתם, וכשנכנסים לירושלים – כל בעלי אמניות שבירושלים מפסיקים עבודתם כשרואים אותם, ועומדים בפניהם, על אף שאין צריכין לעמד בפני תלמיד חכם. והחליל מכה עד שמגיעים להר הבית. הגיעו להר הבית, נוטלים בעלי הסלים את סלי בכוריהם על כתפיהם, ואפלו מלך כאגריפס נוטל סלסלת הבכורים שלו על כתפיו, ונכנסים עד שמגיעים לעזרה, ואז פותחים הלויים בשיר: "ארוממך ה' כי ד לי תנ י ".
העשירים, היו מביאים בכורים בסלים מחשקים בזהב או בכסף, והעניים בסלי ערבה קלופה.
ובכן נבאר ב' טעמים לטקס נפלא זה:
א. להעלות על נס את נצחון האמונה.
ב. הכרת הטוב.
"וידעת היום והשבות אל לבבך כי ה' הוא האלקים אין עוד מלבדו". ו -השבות אל לבבך – עבודה קשה היא עד למאד, וכמו שהיה אומר הגה"צ רבי איצלה בלאזר: מרחק רב ועצום ישנו בין המאמין באין עוד מלבדו, ללא מאמין באין עוד מלבדו – הרבה יותר מבין המאמין לאינו מאמין כלל.
כלומר, כמה שנראה לנו מרחק רב בין שני בני אדם אחד מאמין ואחד אינו מאמין כלל, הרבה יותר המרחק בין היודע ומשיב אל לבו אשר אין עוד מלבדו, לעומת זה שאמנם מאמין הוא בכללות, אלא שאינו מכיר ומשיב אל לבו את השגחתו הפרטית שאין עוד מלבדו.
רבים המה המאמינים במציאות ה', ביחודו, ובכל עקרי הקדשה. אמנם רחוקים עדין מלהשיב אל הלב, ולהפנים לעצמם את אמונתם בחוש, ולישם את אמונתם בחיי היום יום. שהרי אדם שכזה כלו חי את האמונה ורואה את כל הנעשה אתו כהוראה וגזרה מלמעלה, ומתרצה ומתבטל לנעשה עמו, לפי שזהו רצון בוראו. ומעולם אינו רוצה משהו אחר.
וכמו שמובא ב"חובות הלבבות": "אמר החכם מעולם לא קמתי ורציתי מצב אחר מזה שהייתי נתון בו".
הנסבות והנתונים שהאדם נתון בהם, הם הם האפנים שבהם רצון ההשגחה שיעבד את בוראו בתנאיהם, ויהיה מרצה ממצבו, ויתבטל התבטלות גמורה לרצון ה', ולא יפזל להסתכל בשלחנות של אחרים, ולחמד את תנאיהם ואפני חייהם בעבודתם את ה'.
ובעצסי זה עקר עבודת האדם בעולמו להתבטל ולהתרצות מכל אשר עובר עליו, ולקבל באמונהי דהינו, באמון מלא, ללא חשדות וללא פקפוקים, את דרך מהלך חייו שבחר לו ה', ועם "אותה אשה ובאותו מקום ובאותו זמן" לעבד את בוראו, ולא להשתמט בתואנה איני יכול לעבד את בוראי במצבי חיי אלו, ולו היו מצבי חיי שונים אזי הייתי גם אני שונה לטובה.
וכיצד יבוא אדם לאמון מלא זה בבוראו? חיב האדם לדעת שאין בכחו לשנות ולו במאומה את מצבו, כל הנעשה אתו משגח בהשגחה פרטית ופרטי פרטית מאת "א-ל אמונה ואין עול צדיק וישר הוא".
וכמאמר הגמרא: "אין אדם נוקף אצבעו מלמטה אלא אם כן גוזרין עליו מלמעלה". וכדאי קצת להמחיש את מאמר חז"ל זה.
אדם לצרך עבודתו נוטל את הפטיש על מנת להכות במסמר, והנה נשמט המסמר מתחתיו ונכנסה אצבעו תחתיו, ובא הפטיש על אצבעו במקום על המסמר. ובכן, נתאר כיצד צריכה להיות הסתכלות המאמין על ארוע שכזה, על פי מאמר חז"ל: "אין אדם נוקף אצבעו מלמטה אלא אם כן מכריזין עליו מלמעלה".
השטן המקטרג עולה ומשטין, וטענתו בפיו: רבונו של עולם, פלוני בן פלוני שזה עתה דופק ומכה בפטישו על המסמרי ראוי הוא שיענש להכות את אצבעו, וזאת עבור חטא מסים שיש בידו שעדין לא שב עליו. קטרוגו של השטן מעורר דיון בבית דין של מעלה, ותכף לעמתו קם מסנגר הטוען: רבונו של עולם, מדוע יענש, והלא יש בידו זכות מסימת שראוי היא שתגן עליו. והשטן לעמתו צווח: אמנם אמת זכות פלונית בידו שיקבל עליה את שכרו, אמנם סוף סוף גם עברה פלונית בידו וראוי הוא לענש. נותן הקדוש ברוך הוא את שיפוטו לפני בית דין של מעלה, שיש אומרים שהמה צדיקים שבכל דור ודור, ונשמותיהם שעלו זה מקרוב המה השופטים את אנשי דורם, ויש אומרים שבית דין של מעלה אלו המלאכים. ובכן דינו מובא לפניהם, ולאחר שמיעת הקטגורים והסנגורים החלט שעליו להענש בהכאת הפטיש באצבעו, ועל אף זאת אי אפשר לשום גזרה להתבצע לפני שמאשר זאת הקדוש ברוך הוא בכבודו ובעצמו. והדבר מובא לפניו ומאשר על ידו. ובכן, באותה שעה יוצא כרוז המכריז ואומר: שמעו שמעו ! פלוני בן פלוני שזה עתה מכה בפטיש, נגזר דינו להכות את אצבעו על עוון פלוני ופלוני, ורק לאחר כל דיון זה והכרזה זו, מכה האדם את הפטיש באצבעו.
לו היתה אמונה תמימה זו בדברי חז"ל ברורה לנו, הרי שהיינו מצדיקים אותו יתברך על כל הבא עלינו, וזו בעצם תכלית האדם בעולמו. האדם נמצא בעולם של שקר, אדם תולה את מקריו בדרך טבע ומתחבט למצא סבות לסבות למצא פשר מקריו, ומתעלם ומתנכר לגמרי לאמת הפשוטה שיש סבה על כל הסבות כלם – רבונו של עולם.
וכמו כן חיב האדם ליחס את הצלחתו ושגשוגו אך ורק לכל יכול, ולא לחכמתו ולכשוריו שנחן בהם, לפי שכמו שדרושה התבטלות לרצון ה' כאשר לא הולך לאדם כפי רצונו ומאכזב הוא מתנאי חייו, כמו כן דרושה התבטלות גמורה בזמני ההצלחה והשגשוג, להתבטל וליחס את כל ההצלחה לכל יכול, ולראות עצמו כנגזר מלמעלה, שכל הנפעל אצלו זהו מחמת הגזרה שגזרה חכמתו יתברך.
וזו עבודת האדם השלם לנצח את השקר המסובב את בני האדם שמקפים המה בו מכל עבר ומכל פנה, שהרי מה מראה עולמנו בחיצוניותו, מי שעובד – מרויח ! מי שאינו עובד – אין לו מה לאכל, מי שהולך לרופא – מתרפא, ומי שלא הולך לרופא – מת בחליו, מי שאלים ומשקר – מנצח, ואלו השקט והחלש והאמתי פעמים רבות שסובל מכך מאד. כמה אם כן צריך אדם לפצע את אור האמונה מבין הרי החשך הכפולים והעבים הממלאים את כל חללא דעלמא. ואכן, מי שזכה לנצח את השקר ולהגיע לאמת, זה האדם המנצח, וראוי הוא לכבוד גדול, וראוי להעלות על נס את נצחונו בפרסום גדול, וכפי שמבאר בפסוק: "אל יתהלל עשיר בעשרו והחכם בחכמתו כי אם בזאת יתהלל המתהלל השכל וידע אותי". את נצחון זה אין להסתיר אין להצניע, להפך, יש לפרסמו ואין בכך שום גאוה והתרברבות, זו האמת שאין עוד מלבדו, וזו אמת פשוטה, כל העולם על כל החכמה העמקה שבו, מורה על כך, אלא מה? יש חשך והסואה על אותו אור פשוט ותמים, אין בכך גאוה להכריז – אני איני רואה את החשך ומתעלם ממנו – מכיר רק באמת.
ואמרתי משל על זה, על פי הקדמת הגאון הצדיק רבי אליהו לאפיאן זצוק"ל, שהיה אומר: באמונה רשאי אדם להשתבח בעצמו ולומר מאמין אני, בוטח אני, וכדומה.
משל למה הדבר דומה? לאדם ההולך בראש ומנהיג צבור גדול הצועד מאחוריו, שמשום מה החליטו לעצם את עיניהם ולילך על פי המנהיג שפוקח עיניו. וכי שיך שיתגאה אותו מנהיג על היותו מנהיג צבור מאחוריו? וכי מה גאוה יש כאן על היותו פוקח את עיניו, הלא גם הצבור שמאחוריו יכולים אם ירצו לפקח את עיניהם, וכי בשביל שהחליטו לסמות את עיניהם ראוי הוא להתגאות עליהם? העולם כלו מראה על מי שבראו "השמים מספרים כבוד א-ל ומעשה ידיו מגיד הרקיע", אלא שיש בני אדם שמסמים עיניהם מאמונה פשוטה זו, מה אם כן גאוה יש לאותו שכן מחליט לפקח את עיניו.
ומאידך מאחר ורבים המה המסמים את עיניהם ונראה להם רחוק וקשה לפקח את העינים ולראות הכל בעין של אמונה – ראוי להכריז שאפשרי הדבר, ויש כאלה שפוקחים את עיניהם למען ילמדו כלם.
אדם המביא בכוריו בהכרזה: "ועתה הנה הבאתי את ראשית פרי האדמה אשר נתתה לי ה ", צריך לעשות זאת בטקס גדול ובפרסום גדול, להורות ולהכריז על עצמו "מאמין אני", ולקים "בזאת יתהלל המתהלל השכל וידע אותי", להכריז "לה' הארץ ומלאה", וכל הצלחתי ושגשוגי אינם מכחי ועצם ידי, אלא ברכת ה' ומתנה גמורה היא ממנו, וכל הצלחתי היא לאחר הגזרה שכבר גזרה חכמתו יתברך. טקס נצחון אמת זו על שקר הכפירה והאפיקורסות, צריך להיות בגלוי ובפרסום. ומחובתם של כל אלו הרואים בעיניהם אדם זה המכריז על אמונתו בה' לקום ממקומם ולשתף עצמם בהכרזת האמונה כמוהו כדי להגדיל את פרסום האמונה בה' בפרהסיא ולעשות מעמד מכבד ברעש גדול למען תחקק האמונה עמק בלב.
טעם שני להבאת הבכורים – הודאה.
"וענית ואמרת" – שאיני כפוי טובה (רש"י)
"משלם רעה תחת טובה לא תמוש רעה מביתו", אין שנאוי מלפני הקדוש-ברוך-הוא ככפוי טובה.
הודאה להשם יתברך, מוכיחה על היות האדם מיחס את הצלחותיו לבוראו ומכיר באמת מי הוא מיטיבו.
כמה פגיעה עמקה יש בנפש האדם, כאשר מתכחשים ומתנכרים לו כשהוא באמת עוזר וטורח להיטיב לזולתו, וזולתו מתכחש מלהכיר לו טובה ומתעלם לגמרי ממיטיבו, ועל אחת כמה וכמה כשהמדבר בבן המתנכר לטובות אביו, הלא על זה יתעב וישקץ בן שכזה יותר מהכל.
וענשו של נבל הכרמלי יוכיח, על שהיה כפוי טובה לדוד המלך עליו השלום, נגף הוא וכל רכושו בימים אחדים. ובפרט שכאן פוגם אדם באמונה שאין עוד מלבדו. ובזה נבין מאמר הגמרא:
בקש הקדוש ברוך הוא לעשותו לחזקיה המלך משיח, ולבסוף לא עשאו לפי שנעשה לו נס במלחמת סנחריב, שבא מלאך מן השמים והרג בהם מאה ושמונים אלף ראשי גיסות בלילה אחד, ולא אמר חזקיה שירה. ולכאורה מה סבת חמר ענשו, שנענש כל כך למנע ממנו מלהיות גואלם של ישראל – מלך המשיח, בשביל כך שלא אמר שירה והודאה?!
אלא, הלא כל חמדת לבנו – לחזות בנעם ה' בשובו לציון ברחמים, ומבאר ברמח"ל, שסוד הענג הגדול שיהא לעתיד הוא שיתגלה "היחוד השלם", דהינו שיברר ויבהר לכל אשר אין עוד מלבדו, וכל מה שעבר עלינו הכל היה בדקדוק גדול, וטעם ותקון היה לכל ארוע וארוע. ועל ידי מי יתגלה זאת? על ידי מלך המשיח, שהוא שיבחר להיות מגלה סוד יחודו יתברך השלם. ועל כן חיב הוא להיות משלם בתכלית השלמות באמונה זו בגלוי ובסתר.
חזקיהו המלך היה קדוש ומזכה הרבים שאין כמוהו, עד שהעמיד חרב בבית המדרש לאים על מי שלא יעסק בתורה, ומדן ועד באר שבע לא מצאו בזמנו תינוק ותינקת שאין בקיאין בטמאה וטהרה. ובודאי שפנימיותו היתה כחיצוניותו זכה וטהורה, אלא שמצא בו הקדוש-ברוך-הוא פגם קטן על כך שלא פרסם כראוי את נסו, ולא אמר שירה בגלוי ובפרסום דוקא, וכאמור, בודאי שבפנימיותו היה מאמין שלם ומודה בכל לבו על נסיו העצומים שעשה לו בהריגת סנחריב וצבאו, אולם לצרך התגלות יחודו צריך פרסום דוקא, ולכן אין הוא מתאים לגלות סוד יחודו יתברך, אחר שלא עשה מעצמו מעשה לגלות יחודו דוקא בפרסום ובשירה.
להודות ולהלל בפרסומי נסא להקדוש-ברוך-הוא, זהו גלוי ההכרה ביחודו יתברך, וחיבת היא להיות בפרסום ולא בצנעה.
הבכורים באים בפרסום ובטקס מפלא, לגלות יחודו יתברך שאין עוד מלבדו, ולא בצנעה.
הרי שעולה לנו מכאן ב' חלקים במצות הכרת הטוב להקדוש-ברוך-הוא:
א. עצם הכרת הטוב וההודאה.
ב. שתהיה דוקא בפרסום לגלות יחודו יתברך בעולם.
נתחיבנו להכיר טובה לחברינו להתחנך להכיר טובה לבוראנו, "וכל הכופר בטובתו של חברו סופו כופר בטובתו של הקדוש-ברוך-הוא".
כלל גדול: אדם המשחת במדותיו כלפי בני אדם, כך מתנהג הוא גם כלפי בוראו. אין אפשרות ביד אדם לפלג את עצמו באותה מדה עצמה, שכלפי בני אדם ינהג בה בשחיתות, וכלפי הקדוש-ברוך-הוא ינהג בה כראוי. ולכן, אדם הרוצה להשתלם במדה מסימת, חיב להיות משלם בה, בין כלפי הקדוש-ברוך-הוא, בין כלפי בני אדם, וכמו כן במדת הגאוה, ואדם השחצן על בני אדם, ומשתרר עליהם, בשום אפן אינו יכול להיות נכנע כלפי הקדוש-ברוך-הוא. לא יכול אדם לומר, כלפי הקדוש-ברוך-הוא אהיה ענו כי לו מגיע תהלה וכבוד, אולם כלפי בני אדם אנהג בגאוה. זו לא תעלה בידו, וסופו גם לכפר ולהרים ראש נגד אלקיו, אחר ששולל הוא מעצמו את מדת ההתבטלות וההכנעה בכך שמשתרר על הבריות, אזי גם על בוראו ישתרר וימרד בהנהגתו.
ובפרט שיש להכיר טובה לחברו, אחר היותו שליח מהבורא להיטיב עמך. ואם כן, אדם שכל טובותיך נגזרים עליך מלמעלה וגם חברך המטיב עמך זה בגזרת מעלה, אולם נבחר הוא להיות שליח להיטיב עמך, עליך להכיר לו טובה.
וזה המינימום הנדרש מאדם בתורת "אדם". שהרי מהות האדם נמדדת בהכרת הטוב, שמבין הוא להכיר טובה ולא לנהג בהתנכרות למיטיבו, שאין לו שחיתות גדולה מזו. ובעצם אפשר לומר, שככל שהאדם מכיר טובה יותר, יותר "אדם" הוא.
לדאבוננו, רואים אנו אנשים שמזמנים לשמחה של חבריהם, ומקבלים הזמנה זו כהזמנה לתשלום מס, ובפנים חמוצות כאלו איזה על והתחיבות נפלו עליהם שאין להם אפשרות מאי נעימות להפטר ממנה. ובטוח שאם בעל השמחה היה רואה כיצד חברו זה קורא את הזמנתו, היה בודאי מותר עליו, ובפרט כשאותו מזמין אכן בא לשמחתך, ועתה הנך אינו משלם לו טובה ללכת ולהשתתף בשמחתו, הרי שבזה הנך מראה שאין הוא חשוב בעיניך כלל, ואין אתה מחשיבו אפלו בשביל לטרח מעט לבוא לשמחתו, היש פגיעה גדולה מזו? או אפלו שהנך בא לשמחתו, אלא שרואה זאת כעל כבד, זהו שחיתות וקלקול המדות.
נביא כאן מספר ספורים מהנהגת רבותינו והקפדתם במיחד במדה זו של הכרת הטוב.
——–
לעילוי נשמת ולזכות כל עם ישראל החיים והמתים
לזכות הרב המחבר
האתר כולו מוקדש לעילוי לנשמת כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולזכות כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולרפואת כל חולי עם ישראל בנפש בגוף ובנשמה. לייחדא קודשא בריך הוא ושכינתא על ידי ההוא טמיר ונעלם בשם כל ישראל, לעשות נחת להשם יתברך ולהמשיך רחמים וחסדים על כל העולם, לבירור עץ הדעת טוב ורע ולתיקון הדעת של כל בר ישראל, ולקרב את ביאת מלך המשיח צדקנו.
בפרט לזכות נשמות משה בן יוכבד רבנו עליו השלום רבן של כל ישראל, רבי שמעון בן יוחאי מגלה תורת הנסתר בעולם, רבי יצחק לוריא אשכנזי בן שלמה עטרת ראשינו, רבי ישראל הבעל שם טוב בן אליעזר מגלה תורת החסידות בעולם, רבנו נחמן בן פייגא אור האורות, רבי חיים בן יוסף ויטאל תלמיד רבנו האר"י, וכל הצדיקים והחסידים, הצדיקות והחסידות, האבות הקדושים והאמהות הקדושות, דוד המלך וכל יוצאי חלציו וכל אחד ואחד מישראל בכל מקום שהוא חי או מת.
ותיקון של כל ישראל החיים והמתים, ולפדיון של כל ישראל החיים והמתים מכל דין וייסורים שיש עליהם.
בס"ד – כל הזכויות שמורות (c) ל הרב יעקב ישראל לוגאסי שליט"א
תפארת ישראל
הרב יעקב ישראל לוגאסי שליט"א לפי רישיון Creative Commons-CC-2.5