——–
ואף אם יכולתו של המתבקש לעשות את החסד קלה יותר, כגון שהוא קרוב יותר אל החפץ, או שיותר קל לו להביא את החפץ מאיזו סיבה, אם בקשת רעהו נובעת מעצלות בלבד, אינו חייב להביא לו. ואולם מדת לפנים משורת הדין לא בטלה.
{(((אהבת עצמו)))
ו. א. אף שהתבאר לעיל (סימן א סעיף ג) כי חיוב עשיית חסד הוא גם לאדם אנוכי שאינו עוזר לאחרים כלל. מ"מ זאת כשאותו אדם אנוכי זקוק כעת לחסד, שאז מצוה לעזור לו, אף שאותו אדם במצב כזה לא היה עוזר. אך בכה"ג שהוא מתעצל, נראה שאין חיוב חסד, וכדמוכח ממקור חיוב עשיית חסד מדכתיב ואהבת לרעך כמוך (ויקרא יח,יט) וכפי שכל סיעת הראשונים הנזכרים לעיל (סימן א סעיף ב) למדו מפסוק זה כל מר כדאית ליה בגדר חיוב אהבת הלב, וחיוב המעשים, והכל יצא להם מפשט לשון הפסוק הנ"ל. והרי שבפשט פסוק זה גם יוצא האמור. שהרי ביאור מילולי של הפסוק הוא תאהב את חברך כמותך, וא"כ בפסוק זה מבואר גם שאין שום חיוב למחוק את אהבת עצמך, אלא לאהוב את החבר כמוך. דהיינו יש כאן שתי אהבות, אהבת עצמו, ואהבת רעו, ואמרה תורה תשווה אהבת חברך לעצמך [כל מר כדאית ליה בחיוב אהבה זו], וא"כ הרי נאמר כאן שתאהב אותו כמוך ולא יותר ממך, וממילא כאשר אדם נמצא במצב זהה לשל חברו, ומחמת עצלותו, או ניצולו את רעהו, מבקש ממנו שיעשה לו איזה דבר שביכולתו לעשותו בדיוק כמו חברו, הרי שאם יעשה מעשה זה מכח חיוב ואהבת, נמצא שהעדיף את אהבת חברו על אהבת עצמו, וזה התורה לא חייבה, וכאמור, שכמוך אמרה תורה, ולא יותר ממך. וכ"כ להדיא הרלב"ג (ויקרא יט,יח) ו"זל, ואהבת לרעך כמוך וכו', אלא שהמצוה בזה הוא באופן שלא יגיע בו נזק לאוהב מפני זאת האהבה, ושלא יחוייב אדם להניח מלאכתו מפני עשיית מלאכת חבירו, כי אהבתו עצמו קודמת לאהבת זולתו. עכ"ל. וחזינן כאמור, שחיוב ואהבת אינו מבטל את אהבת עצמו, אלא אהבת עצמו קודמת.
וכך כתבו ראשונים רבים שחיוב אהבה היא לאוהבו כגופו וכדומה, והיינו שאוהב את גופו וגם את חבירו, ולא שמבטל את גופו. שכ"כ הרמב"ם (דעות פ"ו ה"ג) מצוה על כל אדם לאהוב את כל אחד ואחד מישראל כגופו. עכ"ל. וכ"כ בספר הבתים ספר המצוה (סי' רז) ובתשובת רב ניסים גאון (הוצאת מקיצי נרדמים ח"ד פ"ד עמ' 360ה) ובצדה לדרך (מאמר ד כלל ה אות כה) ויאמר לנפשו שיאהב לחברו כמו שיאהב לעצמו. ע"כ. וכ"כ עוד ראשונים. וכן כתב המהר"ל בנתיבות עולם (נתיב אהבת ריע פ"א) דלענין חייו וודאי חייו קודמין, רק לענין האהבה שיהיה אוהב אותו, בזה יהיה אוהבו כמותו. עכ"ל. וכ"כ הערוך לנר (סנהדרין דף מה ע"א) דבמקום ששייך חייך קודמין, לא שייך חיוב ואהבת, שלא נצטוה לאוהבו יותר מגופו. ע"כ. וכן יוצא מדברי המאירי (קידושין דף ח ע"ב ד"ה היה) על הפסוק עזוב תעזוב עמו, שמסברא יש ללמוד דין זה בכל מקום ללא הפסוק ו"זל, מפני שאף הנזוק יכול לסייע עמו, וכל שאינו מסייע, אין לאחרים חובה בהצלת ממונו יותר ממנו. עכ"ל. וסברא זו היא כאמור, שחיוב חסד הוא לא יותר מהאדם עצמו הזקוק, וכל שהזקוק אינו טורח, אינו חייב לטרוח למענו.
(((חייך קודמין)))
וכיוצ"ב כתב בשו"ת משנה הלכות (חט"ז סי' צח ד"ה וקצת נראה ראיה) גבי אדם החפץ בעת עזיבת הדירה ליטול את המזוזות עמו, שאף שהוא רק טורח וממון
להשיג לעצמו מזוזות חדשות, אך גם לדייר השני הוא רק טורח וממון, וחייך קודמין. (אולם סייג זאת שאינו הלכה למעשה). וכן הובאו לעיל (סעיף ד אותיות א,ה) עוד סיעת פוסקים אשר כתבו כי דין חייך קודמין אמור אף כלפי ואהבת, ואף לגבי שאר חלקי חיים, ואף כשאין הפסד ממון. והרי שלדבריהם ה"ה והוא הטעם הכא שיש פטור של חייך קודמין, היות והחפץ בחסד והעושה במצב זהה, וא"כ חייך קודמין. לא כן אם הנזקק לחסד אינו במצב זהה לשני, ומצבו קל יותר לקיום החסד, הרי שאז אין את הפטור של חייך קודמין. ואם אין את שאר הפטורים שנאמרו במצות חסד, הרי שחייב בעשית החסד, וכן כתבנו לעיל (סעיף ד) קחנו משם.
(((תעזוב עמו)))
ב. ועוד נראה ללמוד דין זה מדין פריקה, דשנינו התם שאם אומר לו עליך המצוה לפרוק, פטור. וכדאיתא במתני' ב"מ (דף לב ע"א) הלך וישב לו ואמר, הואיל ועליך מצוה, אם רצונך לפרוק פרוק, פטור. שנאמר עמו (שמות כג,ה). וחזינן כאמור, שאם האחד מתעצל, ומבקש מרעהו שיקיים את החסד לבדו, הרי שאין עליו חיוב, וזה כהכא. וכן פסקו להלכה כהאי מתני' הרי"ף (דף יז ע"ב מדפיו) הרא"ש (פ"ב סימן כח) הריטב"א (דף לא ע"א ד"ה ת"ל) שו"ת הריב"ש (סי' קצה ד"ה ועוד נראה) ארחות חיים (דין הרואה בהמת חבירו רובצת) וביראים (סימנים רכט,רל) עוד כתב ללמוד מפריקה דין זה אף לטעינה. ועוד ראה אליו (סימן רח) דכתב כאמור,
וכן הטור והש"ע (חו"מ סי' רעב ס"ו) כתבו זאת הן על פריקה והן על טעינה. ועיין כאן בהערה*) אם אפשר ללמוד בנין אב זה לכל גמ"ח, או לאו, ובדברי המאירי לענין עזוב תעזוב עמו אם נאמר דוקא כאן.
(((עצלן ומה)))
שסיימנו בפטור חסד כשבקשת החסד נובעת מתוך עצלות. כן יוצא מבואר מן הסעיף הקודם דחיוב חסד הוא לאדם הזקוק, ואדם שמתעצל אינו נחשב זקוק.
((( *) מתי לומדים בנין אב )))
א. ברם משום זה יש לפקפק, דמנא לן ללמוד מהכא בנין אב לכל מקום, וכהא דשנינו בב"ק (דף נד ע"ב במתני') לימוד מיוחד דמה שאמרו שור בטעינה ה"ה לכל חיה, הא בלא לימוד זה, לא היינו יודעים. ואף שבמשנה ב"מ הנ"ל אמרו דבעינן עמו לגבי טעינה בלבד, ואילו היראים הנ"ל והטור והש"ע למדו כן אף בפריקה, וא"כ הם דימו, ונילף מהא לכל מקום. הן הלא גם על טעינה כתוב הקם תקים עמו (דברים כב,ד) וא"כ בדין הוא שיאמרו כן בטעינה, ואין לנו בירור שלמדו כן משום בנין אב. וגם משום המשך המשנה (שם ב"מ דף לב ע"א) שאמרה אם היה זקן או חולה חייב, וכן פסקו הראשונים הנ"ל. וביאר הב"י שם (חו"מ סי' רעב) טעם הדבר, שאם היה בעל הבהמה זקן או חולה, הריהו כמאן דליתיה, וחייב הפוגע בו לטעון ולפרוק. הרי חזינן שח"זל כבר הלכו אחר הסברא, שטעם פטור הטעינה כשאינו עושה עמו, משום שלא יתכן שהבעלים נמצא כאן ויהיה מחוייב לעשות לבדו, וכי הוא עבדו או משרתו. ומכח הסברא חייבו לפרוק אפי' לבדו באופן שהבעלים זקן או חולה, שאז נחשב הוא כאינו כאן. ואף שזה יוצא לכאורה כנגד לשון הפסוק שכתוב עזוב תעזוב עמו, והוא מורה דוקא כשהוא עושה עמך. מ"מ כאן בטעינה כשהבעלים זקן, ח"זל מורים לנו שיש ללכת כאן אחר הסברא. וממילא ה"ה לשאר מקומות שהסברא קיימת, ולכן יפטר מחיוב כל עשיית חסד היכא שהבעלים אינו עמו. [וע"ע בשו"ת יד אליהו רגולר (סי' קטו) דהסתפק בבעלים זקן ת"ח שאומר לו פרוק לבדך, אם חייב כדין חולה. אולם בשו"ת פרי יצחק (ח"א סימן נט) ס"ל דגם בכה"ג אינו מחוייב לפרוק לבדו.]
(((לחומרא דרשינן טעמא דקרא)))
ב. אולם על זה יש להשיב, דשאני התם שדרשו ח"זל טעמא דקרא לחומרא, אך לקולא מנא לן, וכידוע דאף למ"ד דלא דרשינן טעמא דקרא היינו לקולא, אך לחומרא שפיר דרשינן, וכמו שכתב בשו"ת בית שערים (חיו"ד סימן תכז ד"ה ועוד נהי) ובשו"ת עמק הלכה (ח"א סימן מח ד"ה ועיין) ושכ"כ בשו"ת חות יאיר (סי' קלט) ועוד לו (ח"ב סימן מא) ושכ"כ החת"ס (יו"ד סי' קד ד"ה נעימות). וע"ע בשו"ת היכל יצחק (או"ח סימן ו אות ג). וכ"כ בשו"ת ויען יוסף (או"ח סימן ט ד"ה אבל הרמב"ם) בשם החת"ס (יו"ד סי' רנד ד"ה ונראה לי). וכ"כ בשו"ת יבי"א (ח"א או"ח סימן לז אות ד) דלחומרא דרשינן ולא לקולא, וכדכתב החת"ס (חיו"ד סי' רנד ד"ה אבל), וע"ע שד"ח (מע' ט כלל טו ד"ה וכתב הרב חתם). ועוד כ"כ בשו"ת יבי"א (ח"ז אה"ע סימן ח אות טו) שאין לסמוך על הטעם של החינוך להוציא מזה דין להקל. וע"ע בח"ח (יו"ד סימן יג אות ד באורך). וכ"כ עוד בשו"ת יחו"ד (ח"א סימן נה ד"ה ושמא) כי באמת טעמי המצוות האמיתיים ידועים רק לפני השם יתברך נותן התורה. כאמור, אלהים הבין דרכה והוא ידע מקומה. ואין לנו להסתמך על טעמי המצוות שכתבו המפרשים להוציא על פיהם מסקנות להלכה, שאין הלכה כרבי שמעון דאמר דרשינן טעמא דקרא, אלא כחכמים שחולקים עליו בזה. עכ"ל. וכ"כ עוד בשו"ת יחוה דעת (ח"ה סימן סד השני) לגבי עזרה לרכב שהתקלל ועומד הוא בצד הדרך, היות והרמב"ם ביאר טעם פריקה משום צער ישראל, ה"ה הכא. ואף דלא דרשינן טעמא דקרא, אך לחומרא דרשינן. והרי דלקולא לא נלמד ודמי ממש להכא, דאף שנתנו טעם, אך כל שאפשר ללמוד הוא לחומרא ולא לקולא. וכן האדמו"ר מגור בפסקי תשובות (הראשון סי' רנד בהגה) דחה את דברי הרב הכותב שם שלמד מדין הקדמת טעינה לשונא ופריקה לאוהב מטעם כדי לכוף את יצרו, לכל מצוות שבין אדם לחבירו שיש להקדים שונא לאוהב, כדי לכוף את יצרו. וכתב על כך דלא דרשינן טעמא דקרא, דהיכא שאמרו אמרו, והיכא שלא לא. והרי שאין ללמוד בנין אב אף בדברים שהסברא מורה כן, ואף שח"זל ביארו טעמא דקרא אא"כ הורונו הקדמונים. [וראה בסמוך באהבת חסד (פ"ד סעיף ג) דפשיט"ל להיפך]. וכן אם תלמד מהכא לכל חסד שחיובו דוקא עמו, מדוע שלא נלמד אף מדין פריקה שחיובה רק ברואהו במרחק הנפסק בש"ע (חו"מ סי' ערב) ולמה שלא נלמד גם טעינה בשכר כמבואר שם בש"ע, וכו'.
שוב אינה ה' לידי מאירי קידושין (דף ח ע"ב ד"ה היה כלב) שלמד עזוב תעזוב עמו דוקא עמו, שרק בטעינה דין זה נאמר ולא על הצלת חבירו ע"י ממון, כיון שנאמר עמו רק בטעינה ופריקה. וממשיך המאירי, שאף אם דין זה מסברא יוצא וכו'. והרי שלשני הצדדים "עמו" שאמרה תורה הוא דוקא למקומו נאמר, ולא ללמוד ממנו בנין אב.
ג. ובאמת גם חזינן לאידך גיסא בדוכתי טובי שכן למדו חכמינו ממצוה אחת לרעותה, וכגון היראים (סי' רכט) למד מדין אבידה פטור של כהן והיא בבית הקברות, וזקן ואינה לפי כבודו, לדין פריקה וטעינה, שגם בהם יש דינים אלו, וביאר מקורו "דחדא טעמא נינהו". וכן בשו"ת התשב"ץ (ח"ב סי' קלא) מדין השבת אבידה שהוא קודם לאביו, וכן מכך שהוא קודם לאביו להתיר עצמו מבית האסורים, יליף דגם פרנסתו קודמת לצדקה, ופסקו הרמ"א (יו"ד סי' רנא סעיף ג), ונשען עליו בשו"ת מנח"י (ח"ו סי' קא). והרי חזינן דיליף מדין השבת אבידה לדינים אחרים. והכי מבואר בשו"ת הר"ן (סימן עה) דהשוה קבורה לכל גמ"ח, ורק מפני שדרשו דרשה מיוחדת לרבות קבורה כדאיתא בבב"מ (דף ל ע"ב) בה, לרבות שבקבורה חייב אף זקן ואינה לפי כבודו. וכן הוא בש"ע (חו"מ ר"ס רסד) בדין השבת אבידה שיש פטור כשיש לו הפסד ממון, וסיים על כך מרן ואף על פי כן, יש לו לאדם ליכנס לפנים משורת הדין, ולא לדקדק ולומר שלי קודם, אם לא בהפסד מוכח. ואם תמיד מדקדק, פורק ממנו עול גמילות חסדים, וסוף שיצטרך לבריות. עכ"ל. והרי שדין השבת אבידה דין גמילות חסדים יש לו. ולהדיא כן הוא בשו"ת אבקת רוכל (סי' קצה ד"ה הטענה השמינית) דיליף מדין השבת אבידה לדין גמ"ח ו"זל, ואין גמ"ח שיפסיד אדם ממונו בשבילו, דיותר הוא חייב להיותו חס על נכסיו מעל נכסי חבירו, כדאשכחן במשיב אבידה. עכ"ל. וכן מבואר בשו"ת מהרי"ל (סי' קצז) שלמד שמצוה יותר לבקר חולה שונא, ויליף לה ממה שאמרו בב"מ (לב ע"ב) שטעינת שונא קודמת אפילו לפריקת אוהב, אע"ג דצער בעלי חיים דאורייתא, משום דלכוף את יצרו עדיף. וכ"כ החפץ חיים שיובא בע"ה בסמוך מדנפשיה. וכ"כ בספר בין אדם לחבירו חלק לא תשנא (עמ' 196) והביאו את המהרי"ל הנ"ל, ושכ"כ בספר מצות הלבבות (חלק אהבת ישראל סעיף יט) ושכן מבואר בספר מרכבת המשנה על המכילתא (משפטים פרשת אבידה סוף דף קלג ע"ב). עד כאן. וגם בספר משפטי השלום (פרק ב סעיף טז) פשיטא ליה דה"ה בכל מצוות חסד שונא קודם ומקורו מהאהבת חסד (ד,ג) וציין לשו"ת מהרי"ל (סי' קצז). ע"כ. [וראה לעיל בסמוך בפסקי תשובות הקדמון (סי' רנד) דהסתפק בפרט זה, והאדמו"ר מגור פשיטא ליה דאין לדמות את דיני התורה בלא שעשו כן הקדמונים, ועל כן אין מצוה בשונא בכל גמ"ח. וכן כתב בספר לרעך כמוך (ח"ב בקונטרס הביאורים שבסוף הספר סימן ט אות ג) בתורת הלכה פשוטה, ששונא שהתרבה הוא רק בטעינה ופריקה, ולא בשאר דינים, ולא העלה צד אחר.] וכן החפץ חיים לאורך ספרו אהבת חסד למד מדעתו דרך הקש בין מצוות החסד דבר תורה למיניהם והשוום להלכה ולמעשה תדיר, וכגון (בסוף ההקדמה, ובפרק א סעיף ב) למד כל דיני חסד וגדריו מדיני הלואה. ועוד לו (בפרק ד סעיף א) למד חיוב חסד אפילו מאה פעמים מדין השבת אבידה ופריקה וטעינה. ושם (פ"ג סעיף ב, ופ"ד סעיף ב) למד מטעינה אף בשונא לכל גמ"ח, ועוד (בפ"ד סעיף ג) מצוה בשונא על אוהב יליף בכל גמ"ח מדין פריקה שכן פשוט הוא. וכן הוא לו באהבת חסד (ח"א פרק ו סעיפים א,ב) דיליף דיני קדימה מצדקה להלואה ולכל גמ"ח מדכתיב את העני עמך (שמות כב,כד) הקרוב קרוב קודם. וכן עוד (בפרק ו סעיף יב בנתיב החסד ס"ק כ). וכן עוד רבים. וע"ע בהערה הבאה לגבי טעמא דקרא כשהטעם פשוט. ועוד להלן (סימן ד סעיף יא אות ג) לענין טעמא דקרא שנאמר אחר חתימת התלמוד, האם אפשר ללמוד ממנו.
(((טעמא דקרא כשהטעם פשוט)))
ד. ושוב ראיתי בספר שדי חמד (ח"ג דף 106 ע"א בדיבור הראשון) שהביא את הרחיד"א ביעיר אזן (מע' ט אות טו) כתב בשם רבנו בצלאל כת"י בשם תוספי הרא"ש (ב"מ פרק המקבל) דהא דלא דרשינן טעמא דקרא, היינו היכא דפשטיה דקרא משמע, כגון לא תחבול בגד אלמנה, דאע"ג דטעמא דקרא היינו משום שסתם אלמנה עניה, אך כיון שפשטות הפסוק לאסור כל אלמנה, לא דרשינן. אבל היכא דפשטיה דקרא משמע דלא אזהר אלא משום הכי, כגון לא תחסום, דלא אזהר אלא לטובת הבהמה, אי משום דמעלי לה, ואי משום דלא תצטער, משום הכי בעי בפרק הפועלים היתה אוכלת ומתרזת מהו. עכ"ל. והנה אלו דברי התוס' רא"ש המה בב"מ (דף צ ע"א ד"ה היתה אוכל מותרזת מהו) ו"זל, ואפילו למאן דלא דריש טעמא דקרא לקמן בפרק התקבל, דאמר אלמנה בין עניה בין עשירה אין ממשכנין אותה, היינו משום דפשטיה דקרא משמע בין עניה בין עשירה, אבל הכא פשיטא דרחמנא לא אזהר אלא לטובתה של הבהמה, אי משום דמעלו לה, אי משום דלא ליצטער. עכ"ל. ונפלא בלשונו דהיכא שטעם התורה פשוט, דרשינן לכו"ע טעמא דקרא, ורק היכא שיש עיקולי ופשורי בטעמא דקרא לא דרשינן.
ובבואנו הלום הרי שראוי להדגיש כי טעמי המצות שנתנו הרמב"ם במורה נבוכים, והחינוך בספרו, אינם נקראים טעמים ידועים ופשוטים, ופעמים רבות המה באו לסבר את האוזן, וכאשר יראה הרואה בדברי הרמב"ם בפירוש המשניות (ברכות פ"ה מ"ג) על דברי המשנה האומר על קן צפור יגיעו רחמיך וכו' משתקין אותו, כתב הרמב"ם (תרגום הגר"י קאפח זצ"ל) ו"זל, והוא שיאמר כשם שחסת על קן צפור ואמרת לא תקח האם על הבנים כך חוס עלינו. שהאומר כן משתקין אותו, לפי שהוא אומר שטעם מצוה זו בגלל רחמי הקב"ה על העוף, ואינו כן, לפי שאלו היה על דרך רחמים לא היה מתיר השחיטה כלל, אלא היא מצוה שמעית שאין לה טעם. עכ"ל. ואילו במורה נבוכים (ח"ג פמ"ח) נתן טעם מצוה זו כדי לקבוע בלבנו מדת הרחמים והחנינה, כמו שציין הגר"י קאפח בהערותיו (שם הע' 8) ודייק בלשונו וכתב שבמורה נבוכים הרמב"ם הטעים מצוה זו. ע"כ. וכוונתו שכוונת המורה נבוכים להטעים, ואין פירושו שזהו טעם המצוה, וכמו שכותב כאן בפירוש המשניות. ומעתה ה"ה לעוד טעמים רבים שנתנו הפוסקים בטעמי המצוות והמורה נבוכים. וכ"כ בשו"ת יבי"א (ח"ז אה"ע סי' ח אות טו) שאין לסמוך על טעם החינוך להוציא מזה דין להקל. וע"ע בשו"ת יחו"ד (ח"א סי' נה ד"ה ושמא) כי באמת טעמי המצוות האמיתיים ידועים רק לפני השם יתברך נותן התורה, ואין לנו להסתמך על טעמי המצוות שכתבו המפרשים וכו'. וע"ע להלן (סימן ד סעיף יב אות ג) עוד בזה.
אחר עלות כל זאת הרי שהדבר תלוי בגדרי בנין אב, מתי לומדים, ומתי לא, ואני בער ולא אדע. }
——–
לעילוי נשמת ולזכות כל עם ישראל החיים והמתים
לזכות הרב המחבר
האתר כולו מוקדש לעילוי לנשמת כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולזכות כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולרפואת כל חולי עם ישראל בנפש בגוף ובנשמה. לייחדא קודשא בריך הוא ושכינתא על ידי ההוא טמיר ונעלם בשם כל ישראל, לעשות נחת להשם יתברך ולהמשיך רחמים וחסדים על כל העולם, לבירור עץ הדעת טוב ורע ולתיקון הדעת של כל בר ישראל, ולקרב את ביאת מלך המשיח צדקנו.
בפרט לזכות נשמות משה בן יוכבד רבנו עליו השלום רבן של כל ישראל, רבי שמעון בן יוחאי מגלה תורת הנסתר בעולם, רבי יצחק לוריא אשכנזי בן שלמה עטרת ראשינו, רבי ישראל הבעל שם טוב בן אליעזר מגלה תורת החסידות בעולם, רבנו נחמן בן פייגא אור האורות, רבי חיים בן יוסף ויטאל תלמיד רבנו האר"י, וכל הצדיקים והחסידים, הצדיקות והחסידות, האבות הקדושים והאמהות הקדושות, דוד המלך וכל יוצאי חלציו וכל אחד ואחד מישראל בכל מקום שהוא חי או מת.
ותיקון של כל ישראל החיים והמתים, ולפדיון של כל ישראל החיים והמתים מכל דין וייסורים שיש עליהם.
בס"ד – כל הזכויות שמורות (c) ל הרב אסי הלוי שליט"א
שלחן ערוך המדות – א
הלכה ומוסר
חלק ההלכה בו נידונו חקרי ההלכות, ברור דינים וגדרים הלכתיים בהלכות מדות
חלק המוסר בו באו דברי המוסר, ודרכי כבישת המדות הטובות, וההרחקה מן הרעות
מאשר חנני ה' יתברך – הצב"י אסי הלוי אבן יולי ס"ט
פעה"ק ירושים תובב"א – בשנת "הביאני אל בית היין ודגלו עלי אהבה" – התשס"ח לפ"ג
לפי רישיון Creative Commons-CC-2.5