כשחושש להכשל בראיה האסורה

——–

ל. באופן שאיש מחוייב בעשיית חסד עם אשה, אם מכיר בעצמו שיכשל בראיה האסורה, מוטב שלא יעשה את החסד, ובלבד שלא יכשל בראיה האסורה, משום שעדיף לבטל עשה מאשר לעבור על לא תעשה. [אך צריך לשוב בתשובה על שביטל עשה של גמילות חסדים]. אך באופן שחושש לנפשו שמא יכשל בראיה אסורה, עיין בביאורים (אות ב והלאה).

{(((כשחושש להכשל בראיה אסורה וכדומה)))

ל. א. באופן שחושש שיבא לדבר עבירה, לראיה אסורה וכדו', צריך עיון אם יהיה פטור מחיוב עשיית החסד, או שכיון שחל עליו חיוב דאורייתא, הרי שאין בזה כדי לפוטרו. ובשו"ת אבני ישפה (ח"ב חו"מ סימן קי ענף ד) פשיטא ליה שבזה פטור. ע"ש.

(((כשיודע שיכשל)))

ונראה דבכה"ג שיודע שיכשל, שב ואל תעשה עדיף, ולא יעשה את מצות החסד. משום שביטול עשה קיל מלעבור על ל"ת בקום עשה, וכפי הדין שעל ל"ת מחוייב להוציא כל ממונו, ואילו על עשה עד חומש. ובכה"ג שיודע שיעבור, אז עדיף לו לתפוס את האיסור החמור פחות. וכהאי דשנינו בשבת (דף ד ע"א) ונפסק בש"ע (או"ח סי' רנד ס"ו) ואם נתנו פת בשבת אפילו במזיד, מותר לו לרדות קודם שיאפה, כדי שלא יבא לידי איסור סקילה. ע"כ. ואולם דוקא לו הותר, אך לא לאחר, דדוקא איהו כלפי עצמו מוטב שיעבור על איסור קל מאיסור חמור יותר וכמבואר שם. [וע"ע בהאי דאין אומרים לאדם חטא כדי שיזכה חברך בגנזי חיים (פאלאג'י מערכת א אות יא) מפי ספרים] וה"ה הכא, שמוטב שיעבור על איסור קל יותר, הוא עשה, מל"ת דחמיר טפי. וכן חזינן כהאי דינא בספר חסידים (סי' קעו) ו"זל, מעשה באחד ששאל מי שיצרו מתגבר עליו וירא פן יחטא לישכב עם אשת איש, או עם אשתו נדה, או שאר עריות האסורות לו, אם יכול להוציא זרעו כדי שלא יחטא. והשיב לו באותה שעה יש לו להוציא, שאם אי אפשר מוטב שיוציא שכבת זרע ואל יחטא באשה. אבל צריך כפרה, ישב בקרח בימי החורף, או יתענה ארבעים יום בימי החמה. עכ"ל. והרי להדיא דכל היכא שאי אפשר [וכהאי דמסיים החסידים "שאם אי אפשר", ודלא כלשון השאלה שהיא בירא פן יחטא.] מוטב שיעבור על איסור קל, אך אה"נ חטאו ישא. דהיינו אין כאן פתרון הלכתי, אלא מוטב לו שיעבור על איסור קל מחמור יותר. ופסקו להלכה את אלו דברי ספר חסידים הנושאי כלים (אה"ע ר"ס כג) הח"מ, והב"ש, והבאר היטב, והחכמת שלמה, ובעזר מקודש, וע' אוצר הפוסקים (סי' כג ס"ק ב) מפי ספרים בזה, וע"ע בשו"ת משנה הלכות (ח"ז סימן רז) גבי אלו דברי הספר חסידים. וכן ניתן להוכיח כהאי דינא דמוטב שיעשה את האיסור הקל יותר גם מדברי ספר חסידים (סי' שצג) והביאו האהבת חסד (ח"ג פרק ו בסוף הגה ראשונה) להלכה, גבי הליכה לשמחת חתונה כשיש שם ריקודים מעורבים, וכתב הספר חסידים, כל מצוה הבאה עבירה על ידה, מוטב שלא יעשה המצוה, כמו מצות לשמח חתן, אם יש פריצים, ויודע שבלא פריצות לא יהיה. או אינו יכול להיות בלא הרהור, או אינו יכול להיות מלראות בנשים, אל יהיה שם. עכ"ל. וע"ע באורך בשו"ת יבי"א (ח"ו יו"ד סימן ג) מתי אמרינן שמוטב לעבור על איסור קל, ומתי לא.

(((כשחושש שמא יכשל)))

ב. אולם אם חושש שמא יכשל, בזה צריך עיון אם מותר לו להמנע מקיום המצוה, או שכיון שחל עליו חיוב מצות עשה דבר תורה, הרי שאין עליו שום פטור, ומחוייב, היות ומה בכך שקשה לו לגבור על יצרו, הלא אדם לעמל יולד, ולשם כך בא לעולם. וזה ברור שאם החשש הוא רחוק, או שעל ידי התאמצות יודע שיכול לגבור, הרי שאין שום פטור, ומה יפטרו מחיוב מצות עשה דבר תורה. אלא צ"ע באופן שמסופק אם יגבר הוא על יצרו, או שמא יצרו יגבור עליו, לפי מה שמכיר בנפשו, כי לב יודע מרת נפשו, האם בכה"ג עדיף להמנע מקיום המצוה, או שאין עצה ואין תבונה נגד ה', וחייב לעשות את המצוה, אף שחושש שיכשל בראיה אסורה.

(((גדרי איסורי ראיה והרהור)))

וכדי לדון בהאי מילתא, נראה לברר תחילה את גדרי איסור הראיה, ואיסור הרהור עבירה, מתי אסור מן התורה, ומתי אסור מדרבנן. ומה הם גדרי הראיה האסורה והרהור עבירה. וכן כלפי אשה במקרה הפוך, כשחוששת לעזור לאיש מחשש להכשל בעבירה, עלינו לברר אם ראיה אסורה לאשה, ואם אסורה האם מדרבנן או מדאורייתא, וכן לגבי הרהור עבירה. ולשם כך הננו לצרף כאן תשובה בנידון זה, ובה מבוארים הפרטים הנ"ל, ולהלן (אות כא) נשוב להכא.

(((נשים בקריאת עתונים חילונים וסרטים לא צנועים)))

(((תוכן התשובה בקצרה – נשים בהסתכלות)))

א. בשו"ת אג"מ חידש דיש חילוק בין להרהר את גוף העבירה, דנפקא לן מדכתיב ואחרי עיניכם (ברכות יב ע"א) דבזה נשים אסורות, ככל ל"ת שבתורה. לבין איסור הרהור מחשש לקרי, וכדילפינן בע"ז (דף כ ע"א) מדכתיב ונשמרת מכל דבר רע, דליכא בנשים דלאו בנות הרגשה נינהו. וכן נמצא כחילוק זה לענין הסתכלות בסמ"ק ועוד ראשונים, דלהסתכלות תרי קראי, אחד מולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם וכדילפינן בספרי, והוא לאסור הסתכלות לשם עשיית העבירה. ושני מדכתיב ונשמרת מכל דבר רע (ע"ז כ ע"א) הזהרה שלא יסתכל בנשים, ובבגדי צבעונים, ובזיווג חיות, והוא בכדי שלא יבא לידי קרי. ע"כ. ויצא לדרכם דהסתכלות נשים בגברים לשם זנות אסורה, ולשם הנאה מותרת, היות ואין אצלם חשש לקרי. ועם שיטת הסמ"ק דילפינן איסור הסתכלות מולא תתורו, כן נמצאו סוברים ג"כ ר' יונה והארחות חיים והב"י. ברם שום חד מינייהו לא הזכיר איסור הסתכלות מונשמרת, ואי הוה ס"ל דהוא לאיסור הסתכלות, היו צריכים לומר, שהרי בא להשמיענו איסור הסתכלות אף שלא לשם זנות אלא לשם הנאה. ויתר על כן דכל הני ילפי מונשמרת לאו דאורייתא להרהור עבירה, וא"כ אינם יכולים ללמוד מכאן לאו להסתכלות. ונראה דס"ל דונשמרת הוי אסמכתא מדרבנן לאסור נמי הסתכלות לשם הנאה, וכדפסקו שאר דינים דילפינן התם בע"ז (כ סוע"א) מונשמרת, לאסור הסתכלות בבגדי צבעונים, ובזיווג חיות, ושם ילפינן מונשמרת לאסור הסתכלות בנשים. וא"כ לדינא מודו לסמ"ק, אך ס"ל דאיסורו מדרבנן ולא מדאורייתא (כאשר סבור הסמ"ק). ברם ישנם ראשונים דילפי מולא תתורו לאו לאסור הרהור, והני בודאי דפליגי אסמ"ק, דא"א להם ללמוד מולא תתורו לאו להסתכלות, אחר דנפיק להרהור. ואף שילמדו איסור הסתכלות מונשמרת, הרי יצא דלדידהו נשים אינן אסורות בהסתכלות, דלאו בנות הרגשה נינהו, ומונשמרת ילפינן איסור מחשש שיבא לידי קרי, ולא שייך בנשים. ונמצא עד כאן, דנחלקו הראשונים אם נשים אסורות בהסתכלות על גברים, או לאו. ג. דעת מרן. וכדי לעמוד על דעת מרן מוכרחים אנו להבין את דעת הרמב"ם, אחר שמרן העתיק את לשונו בש"ע (אה"ע ר"ס כא) שאסור לקרוץ ולרמוז ולשחוק ולהקל ראש עם ערוה ולהביט ביופיה, ומכין המתכוין לדבר זה מכת מרדות. ע"כ. ומכת מרדות היא מדרבנן, והרי שסובר שאיסור הסתכלות בנשים הוא מדרבנן, ודלא כנ"ל. והרמב"ם לשיטתיה דולא תתורו בא לאסור לזנות אחר תאות העולם, ולא לאיסור הסתכלות גרידא. וכ"כ הפוסקים בדעתו. ד. איברא דתקשי טובא מדכתב בפירוש המשניות לסנהדרין דהקורץ לערוה עובר אלא תקרבו לגלות ערוה, ומלקין. הרי דהוי ד"ת גמור. וכן הוא לו גם בהל' תשובה (פ"א ה"ד) דכתב המסתכל בעריות עובר אולא תתורו, הרי דהוי ד"ת. ועל כן נראה אחרת בביאור דעת הרמב"ם, דאה"נ עובר אדאורייתא, ומש"כ מכת מרדות, היינו משום דהוי לאו שאין בו מעשה. ה. אולם בראותינו את פירוש החינוך (מצוה קפח) בדעת הרמב"ם הרי שביאורו אחרת, דיש כאן איסור אחר והוא לא תקרבו לגלות ערוה, שנאסר חיבוק ונישוק וכדו', וח"זל אסרו גדר ללא תקרבו אף שחוק וקלות ראש והסתכלות וכדו'. ועל כן כתב הרמב"ם מכת מרדות אחר שאסור מדרבנן. ו. ונשים להחינוך יאסרו כ"א לכשעצמה אם גורמת לה ההסתכלות הרהור. ז. ובשו"ת אדרת תפארת ביאר אחרת והשוה את הרמב"ם עם הסמ"ק, דמולא תתורו יליף הסתכלות לשם עשיית עבירה. ובאיסורי ביאה שאסר להביט היינו הבטה לשם הנאה. ולכן אסר שם מדרבנן וכתב דמכין מכת מרדות. ח. גדר ההסתכלות האסורה. להרמב"ם ודעימיה היא הסתכלות של הנאה. ט. ונמצאו מי שסוברים שאסורה הסתכלות אפי' שאינה של הנאה. י. ואינו מוכרח בדעתם. יא. ונמצאו מי שסוברים שאסורה ראיה בעלמא. יב. ודעת מרן כרוב הראשונים, וכן דעת אחרונים רבים שאסורה הסתכלות של הנאה, ועל כן כן עיקר. יג. דעות האחרונים נשים בהסתכלות. דין זה שנוי במח', דהתשורת שי אסר וכמפורש בילקוט שמואל, דר' יהודה אמר שהיו מסתכלות בנויו של שאול. וא"ל ר' יוסי והלא כשם שא"א לאיש לזון את עיניו מאשה שאינה שלו, כך א"א לאשה לזון את עינה מאיש שאינו שלה. והאדמו"ר מסטמר פליג שאין הל' כילקוט, וכדמוכח מברכות מדשמואל שביאר שהיו מסתכלות בנויו של שאול, ולא חש להא דר' יוסי. והלכה כבבלי. יד. ברם יש לדחות שאין הכרח דהבבלי פליג, די"ל דשמואל סבר שהיו רשעיות. ובעוד דרכים יש ליישב. והעיקר דאחר שיש פסוק, אין צריך ראיה לאסור נשים, אלא צריך ראיה להתיר נשים בהסתכלות. טו. ברם באמת להלכה נראה להקל לנשים בהסתכלות של הנאה בגברים, וכמבואר לעיל דילפינן לה מונשמרת, ונשים לאו בנות הרגשה נינהו. [אא"כ הסתכלות זו גורמת להן הרהור דאסורות.] ומולא תתורו ילפינן הסתכלות לשם עברה, ובזה אה"נ תאסרנה נשים.

(((נשים בהרהור)))

טז. ולענין להרהר נראה שאין לחלק בין הרהור בגוף העבירה, שבזה אף נשים תאסרנה, לבין מה שנאסר משום קרי (ראית זיווג חיות, וכדומה) שיותר להן. דמאחר שמקור איסור הרהור הוא רק מדכתיב ונשמרת, ופסוק זה לא שייך בנשים, דלאו בנות הרגשה, וא"כ משום הא שרו. ברם יש לאסור הרהור משום גדר לולא תקרבו, ואף נשים אסורות בזה. והרי שנשים אסורות בהרהור וכפי הסכמת כמעט כל הראשונים דלא תקרבו הוי לאו דאורייתא, וי"ל דיודו להרמב"ם והחינוך דיש לו גם גדר דרבנן שלא לבא להרהור, דמהיכי תיתי שיחלקו עליהם. יז. וכן השוה נשים לאנשים בספר חסידים. יח. ובנוסף יש איסור משום מגרי יצה"ר וכמפורש בש"ע (או"ח סי' שז סס"ז). יט. ומקור האיסור ממסכת נדה, המקשה עצמו לדעת יהא בנדוי, דקמגרי יצה"ר. וכ"כ כיוצ"ב הראב"ד גבי המשמש לשם תאוה גרידא, ונפסק בש"ע (או"ח ר"ס רמ), וכן מבואר בב"ב גבי איכא דרכא אחריתא רשע דקמגרי יצה"ר, וכדפירש שם ר' גרשום, וה"ה הכא. ובנוסף יש איסור בכל הני משום מושב לצים.

שאלה:

נשים האם מותרות הן בקריאת ספרי חשק, עתונים חילונים צפיה בסרטים שאינם צנועים, טלויזיה וכדומה.

(((נשים בהרהור)))

תשובה:

א. ישנם שני פסוקים שלמדו מהם איסור הרהור עבירה, הראשון מדכתיב (במדבר טו) ואחרי עיניכם, ודרשו זה הרהור עבירה וכדאיתא בברכות (דף יב ע"ב). והשני מדכתיב (דברים כג) ונשמרת מכל דבר רע, ושנינו בע"ז (דף כ ע"ב) ונשמרת מכך דבר רע שלא יהרהר ביום ויבא לידי טומאה בלילה. ויצא לחדש בשו"ת אג"מ (אה"ע ח"א סימן סט) דהני תרי קראי צריכי ללמדנו כל אחד איסור אחר של הרהור, כי מקרא דאחרי עיניכם ילפינן איסור הרהור עבירה בעצם העבירה. וקרא דונשמרת, היינו לאסור אף הרהור עבירה שאינו עצם העבירה, אלא כל דבר שיכול לגרום קרי, וכדדרשינן בע"ז (שם דף כ ע"ב) מהאי קרא שלא יהרהר אדם ביום ויבא לידי קרי בלילה, וכן הוא בכתובות (דף מו). ולעיל מינה בע"ז (שם בריש העמ') דרשינן מהאי קרא איסור הסתכלות בנשים, והסתכלות בבגדי צבעונים, ובזיווג חיות, שכל הני גורמים קרי. ונ"מ בין הני קראי הוא לנשים, דכל שהאיסור משום קרי ליכא בהו. ואי משום הרהור עבירה הרי ששייך הוא אף בנשים, שהרי פסוק מפורש יש לנו, ונשים חייבות בכל ל"ת שבתורה. עכת"ד. [וע"ע לקמן (אות טז) בזה.]

(((נשים בהסתכלות)))

ויש לסייעו [את האג"מ] ולהוכיח כדבריו מדברי הסמ"ק (מצוה ל) דדיבר בענין אחר, באיסור הסתכלות, ויליף לה מולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם, וכדדרשינן בספרי (סו"פ שלח, ובסמ"ק יש ט"ס) שלא יסתכל בנשים לשם זנות. ומה ששנינו בע"ז (כ סוע"א) מדכתיב ונשמרת שלא יסתכל בנשים, ההוא הסתכלות שלא לשם זנות רק שנהנה בהסתכלה. עכת"ד. ומקביל אלינו ונימא נמי דהא דשנינו בברכות ולא תתורו אחרי עיניכם שלא להרהר, נימא דהיינו מחשבת זנות, כשם שהסמ"ק אמר כן על האי קרא, וכדדרשינן בספרי. והוא כנראה משום המשך הפסוק אשר אתם זונים אחריהם. ומה שאמרו בע"ז ונשמרת לאסור הרהורי עבירה משום שמביא לידי קרי, י"ל דהיינו אף מחשבה שאינה של זנות, כשם שהסמ"ק אמר כן לענין ראיה. ושוב ראיתי שכ"כ בדומה מדנפשיה בשו"ת שבט הלוי (ח"ז סימן קצז אות ב) לגבי איסור הסתכלות נשים באנשים, וחילק בין הסתכלות נשים באנשים לשם זנות ואישות, שבזה עוברות הנשים כמו האנשים, דמקרא מלא הוא ולא תתורו, ונשים מצוות בלאוין. אבל לראות סתם באנשים בלי לזון עיניהם, דהיינו בלי מחשבה של אישות שרי. וזה החילוק בין האנשים לנשים, כי לאנשים גם ההסתכלות וההבטה סתם אסורה, כי כך טבע האיש להרהר מיד אחרי האשה, ולא כן טבע האשה בהבטה סתם, אם לא כשהיא מסתכלת בכוונת לזון עיניה. עכת"ד. וכ"כ בשו"ת אז נדברו (חי"ב סימן מה) כיוצ"ב מדנפשיה לענין הסתכלות נשים באנשים, דיש שני מיני איסור הסתכלות האסורים, הסתכלות לשם הנאה והסתכלות שלא לשם הנאה שאפי"ה אסורה מדין ונשמרת מכל דבר רע וכדילפינן בע"ז (כ סוע"א) ולכן אסרו שם הסתכלות בזיווג חיות וכדו'. ובזה האחרון אינו שייך בנשים דלאו בנות הרגשה נינהו, אבל הסתכלות לשם הנאה אסורה אף לנשים שכן גם האשה מצווה על עריות. ועע"ש באורך. וכ"כ לחלק בשו"ת משנה הלכות (ח"ה סימן רכב ד"ה ומה) בין הסתכלות לשם תאוה שאסורה בין אצל אנשים ובין אצל נשים, דמקרא מלא כתוב. ברם הסתכלות מחשש הרגשה, בזה מחולק שנשים לאו בנות הרגשה נינהו. עכת"ד. [וע"ע בענין דנשים לאו בנות הרגשה בנדה (יג רע"א) ובתוס' ישנים (שם) וברמב"ן על התורה (ריש פרשת תזריע). ואעיקרא אי איכא איסור הוצאת "זל בנשים ע' באוצה"פ (סימן כג ס"ק א אות ד) מפי ספרים, ואיכא ס"ס להקל, שמא הלכה כר"ת (יבמות יב ע"ב ד"ה שלש) שאין איסור הוצאת "זל אצל נשים כלל, אפי' זרע של בעלה שנמצא אצלה. ושמא הלכה כדעת הרא"ש הובא בשיטמ"ק (כתובות לט ע"א) ובריטב"א (שם), וכן דעת הריב"ש בשיטמ"ק (כתובות עב ע"א) דנשים מצוות על הוצאת "זל של בעליהן ולא שלהן, והרי שלשתי דעות אלו בנידו"ד ליכא איסור כלל. ובפרט שרבים סוברים שאיסור הוצאת "זל הוא מדרבנן ע' אוצר הפוסקים (סי' כג ס"ק א אות א). ואף את"ל דהוי דאורייתא כסוברים להחמיר שם, דין זה הוא לאנשים, ברם לנשים אף למאן דמחמיר בהו דאיכא איסור הוצאת "זל הוי איסור דרבנן, דע' אוצה"פ (סי' כג ס"ק א אות ד ד"ה וע' בתורת חסד). ואעיקרא דכאן לית מאן דפליג דנשים לאו בנות הרגשה, וכבנדה (יג ע"א) שנשים אינם כגברים שבקל יכול להרגיש ולהוציא "זל, משא"כ נשים שצריכות חיכוך, וכנשים המסוללות ע' יבמות (עו ע"א) הא לאו הכי אינן מוציאות "זל. וע"ע בשו"ת יבי"א (ח"א או"ח סימן ו אות ה, ובמילואים שם). וראה בברכ"י (יו"ד סי' שלה סעיף י) גבי חולי מעים שאין האיש משמש את האשה, אבל האשה משמשת את האיש. וכתב הברכ"י, ונראה דאף שהוא חולי מעים, ותבא האשה לידי הרהור, לא חיישינן, דאשה אינה מצווה על השחתת זרע, דלא מפקדא אפריה ורביה, כמו שכתבו תוס' (פ"ק דיבמות, וריש פ"ב דנדה). והיינו טעמא, דקיי"ל לקמן (סי' שנב) דהאשה כורכת איש מת, דלא חיישינן להרהור דידה, אבל האיש אסור לכרוך אשה מתה. ע"כ. ועוד עיין לגבי השחתת זרע באשה בשד"ח (ח"ב דף 350 ע"ב).]

(((מקור איסור הסתכלות)))

ב. ועם שיטת הסמ"ק דילפינן איסור הסתכלות מדכתיב ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם, כן כתב נמי רבינו יונה באגרת התשובה (אות מח) וכ"כ הארחות חיים (הל' ביאות אסורות יג) ובספר חרדים (מצות ל"ת פב אות א) וכן הב"י (אה"ע ר"ס כא) הביא את רבינו יונה הנ"ל דהוי לאו דאורייתא מדכתיב ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם. וכן הבה"ג (הקדמתו במנין המצוות מצוה קסה) מנה לא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם. [אך יתכן שילמד להרהור כהני דבסמוך] [וכן כתבו נמי הרמב"ם (הל' תשובה פ"ד ה"ד) ובהל' ע"ז (פ"ב ה"ג) ובסה"מ (ל"ת מז) ובחינוך (מצוה שפז), ברם דעתם צריכה ביאור וכדלקמן בע"זה].

ואף ששום חד מכל הני [למעט הסמ"ק ורש"י בספר האורה (ח"א בדין ונשמרת מכל דבר רע) ע"ש.] לא הביא איסור הסתכלות בנשים מדכתיב ונשמרת מכל דבר רע, וכדדרשינן בע"ז (דף כ סוע"א) וזה מכריח דפליגי אסמ"ק דחידש דמדאורייתא ישנם שני לאוין על הסתכלות, אחד לשם זנות, ואחד להנאה, דאי הוו ס"ל כוותיה היו מחוייבים להביא להני תרי קראי, שהרי כ"א בא ללמד דבר אחר. אך מ"מ על עצם הדין יודו דאסורה ההסתכלות מונשמרת, רק דהוי אסמכתא ואיסורו מדרבנן, וזה שלא הביאו את הלימוד דונשמרת, י"ל דאינו משום שחולקים וסוברים שאין איסור שכזה להלכה, אלא מפני דקים ליה בדרבה מינה מולא תתורו לא הוצרכו לכך, אך עצם האיסור מונשמרת גם הם מודים. וכפי שפסקו רבים מהם את שאר האיסורים דילפי התם (ע"ז כ רע"ב) מדכתיב ונשמרת שלא יסתכל בזיוג חיות, ושלא יסתכל בבגדי צבעונים, וכדנפסק בש"ע (אה"ע סימן כא). ואחר שתפסו להני בודאי דתפסי נמי למאי דילפי לעיל מינה התם בע"ז מהאי קרא לאסור הסתכלות וכאמור. וכן כתב להדיא היראים (ס"ס מה) דונשמרת לאיסור הסתכלות בעריות הוי אסמכתא, וכ"כ בשו"ת הריב"ש (סי' תכה) דהוי אסמכתא ונשמרת, ומשם למד איסור הסתכלות (ולא ילפי מולא תתורו). ואתי שפיר שכל הני ורוב הראשונים למדו מונשמרת לאו לגבי הרהור עבירה, וכדדרשינן בע"ז (דף כ ע"ב) וא"כ אינם סוברים דונשמרת הוא לאו לשמירת העינים כדברי הסמ"ק הנ"ל, שכ"כ רבינו יונה באיגרת התשובה (אות יא) וכ"כ בספר חרדים (פכ"א אות ל) תוס' ע"ז (דף כ ע"ב ד"ה נשים) וכ"כ הרמב"ן (חולין לז ע"ב) ובחידושי הר"ן (חולין לז ע"ב) סמ"ג (לאוין קכו) ארחות חיים (ח"ב עמ' 113) וכ"כ המאירי (חולין לז ע"ב) וכ"כ מרן בב"י (אה"ע ר"ס כא). מ"מ י"ל דאף שסוברים דהוי ד"ת להרהור, שפיר אסמכוה אקרא לענין הסתכלות, שהרי גמ' ערוכה שנינו בע"ז לאסור הסתכלות מדכתיב ונשמרת. ואף שהסמ"ק (מצוה כד) גופיה נמי יליף מונשמרת לאו להרהור, דאיהו ס"ל דתולדה דלאו זה הוא הסתכלות שמביאה לדבר רע. ולפי"ז יש מקום לדחות שמה שלמדו הני מונשמרת להרהור, אינו מכריח דפליגי אסמ"ק. ברם יותר נראה בהנ"ל דפליגי, מדלא כתבו איסור הסתכלות מונשמרת. ואתי שפיר טפי מה שמונשמרת למדו הרהור וכנ"ל.

ברם ישנם ראשונים דלמדו מולא תתורו אחרי עיניכם איסור אחר והוא איסור הרהור עבירה, וכדילפינן בברכות (דף יב ע"ב) שכ"כ המחזור ויטרי (סימן יג) אחרי עיניכם זה הרהור עבירה, וכ"כ האבודרהם (דיני ק"ש). והרי שלדעתם אי אפשר ללמוד איסור הסתכלות מהאי קרא, אחר שנצרך לדבר אחר, וא"כ בודאי דפליגי אסמ"ק ודעימיה. מ"מ מסתברא שילמדו איסור הסתכלות מדכתיב ונשמרת מכל דבר רע, וכדילפי בע"ז (דף כ סוע"א), דהיינו או שילמדו שהוא לימוד גמור או אסמכתא. ויצא לשיטתם דנשים אינן אסורות בהסתכלות, אחר שכל האיסור הוא מחשש הוצאת זרע לבטלה, וכדילפינן מונשמרת, ונשים לאו בנות הרגשה נינהו וכנ"ל.

(((סיכום)))

ועל כן עד כה יוצא דכמעט כל הראשונים יסברו שיש איסור הסתכלות נשים באנשים, אחר שיש לאו דאורייתא מדכתיב ולא תתורו, וכל הלאוין מחוייבות נשים בהם. וע' לקמן (אות ח) בגדר ההסתכלות האסורה. למעט את דעת המחזור ויטרי והאבודרהם, דהנחנו שילמדו מדכתיב ונשמרת שהוא לאו התלוי בקרי, וכדילפינן בע"ז (דף כ ע"ב) וממילא לא שייך הוא בנשים, ויצא דלדידהו אין איסור.

(((דעת הרמב"ם)))

ג. וכדי לעמוד על דעת מרן מוכרחים אנו להבין את שיטת הרמב"ם מאחר ומרן העתיק את הלכותיו (אה"ע ר"ס כא) מלשון הרמב"ם דכתב (פכ"א מהל' איסו"ב ה"ב) ו"זל, ואסור לאדם לקרוץ בידיו וברגליו או לרמוז בעיניו לאחת מן העריות, או לשחוק עמה או להקל ראש, ואפילו להריח בשמים שעליה או להביט ביפיה אסור. ומכין למתכוין לדבר זה מכת מרדות. עכ"ל. והנה הרמב"ם ברור שדורך בדרך אחרת מכל הני ראשונים דלעיל בלאו דלא תתורו וכמבואר לו בספר המצוות (ל"ת מז) ובהל' תשובה (פ"ד הל' ד) ובהל' ע"ז (פ"ב ה"ג) דלמד מולא תתורו אחרי עיניכם לאו דאורייתא שהוא איסור להימשך אחר התאות הגשמיות והתעסק במחשבה בהן. ע"כ. הרי שאסר כל התאות, ולאו דוקא לענין הסתכלות, וכ"כ גם בספר החינוך (מצוה שפז). ואומנם גם להם יש איסור הסתכלות בהימשך אחר התאוה, וכדכתב להדיא הרמב"ם בהל' תשובה (פ"ד ה"ד). וא"כ אינו לאו המיוחד לענין שמירת העינים דרך זנות, אף שהוא כולל גם איסור למי שנותן לעיניו דרור לרדוף אחר כל מראה עין של ערוה, וכדכתב להדיא בהל' תשובה הנ"ל. אך מ"מ אין איסור ההסתכלות מותנה בהסתכלות של זנות, רק אסור לרדוף אחר תאות והנאות, וא"כ אוסר הרודף אחר ראיות להנאה (ולא התנה לשם זנות). ויוצא פשוט להרמב"ם שאשה שרודפת להסתכל על גברים להנאתה, עוברת אדאורייתא אולא תתורו, שהוא ביאר לתור אחר תאות העולם ולרדוף אחריהם.

ולהאמור נראה בפשיטות דאתי שפיר מאי דמפרש בהל' איסורי ביאה (פכ"א ה"ב) גבי האיסור לקרוץ ולרמוז ולשחוק ולהקל ראש עם עריות ולהריח בבשמים שעליה או להביט ביופיה, וסיים ומכין המתכוין לדבר זה מכת מרדות. ע"כ. ובפשיטות מכת מרדות היינו מדרבנן, ואתי שפיר לדרכו, מאחר וציווי ולא תתורו אינו לאסור הסתכלות, אלא למי שרודף אחר מראה עיניו, והרי שאין פסוק לאסור הסתכלות, ועל כן כתב שמכין מכת מרדות. ויצא דלהרמב"ם דרך אחרת, וסובר שהסתכלות בנשים אסורה מדרבנן ופליג אסמ"ק ודעימיה. ומאי דילפינן מונשמרת (ע"ז כ סוע"א) לאסור הסתכלות על נשים, הוא מדרבנן. וכמש"כ להדיא המגיד משנה (שם איסו"ב פכ"א אות ב) בדעת הרמב"ם דיש בדברות אלו מכת מרדות כידוע בכל איסור שהוא מדבריהם. ע"כ. וכן מבואר גם מהמקורות שהראה המ"מ (שם) לאיסור שחוק וקלות ראש עם ערוה שאסר הרמב"ם, דהוא מדשנינו באבות (פ"ג מי"ג) שחוק וקלות ראש מרגילין לערוה, והרי זה מורה שהוא מדרבנן מדאמרו מרגילין דהיינו איסור אטו ערוה, ואיהו גופיה מדרבנן אסור. וכן מבואר נמי בספר החינוך (מצוה קפח) שכתב גבי קריצה ורמיזה וכו' דהוו מדברי חכמים, הרי דהוי דרבנן. והחינוך דבוק במשנתו של הרמב"ם ודורך בדרכו וכאשר יראה כל רואה שם, ובסיום המצוה. וכן למדו ברמב"ם הב"ש (אה"ע סי' כא ס"ק ב) ובשו"ת פנ"י (ח"ב אה"ע סי' מד) דאסור מדרבנן, מדכתב מכת מרדות. ובשיטה זו מלבד המ"מ הנ"ל, כן דעת היראים (סוף סימן מה) דהסתכלות אסורה מדרבנן, ובשו"ת הריב"ש (סי' תכה) [ואיהו יליף מונשמרת.] וכ"כ בדעת הרמב"ם בשו"ת עולת יצחק (ח"ב ר"ס רלד) ע"ש באורך. ולדרך זו מש"כ הרמב"ם (הל' ג) להתיר להסתכל בפנויה כדי שיראה אם היא נאה בעיניו שישאנה, י"ל שאינו איסור, אחר שאינו מסתכל ביופיה אלא לדעת אם היא יפה, ועל כן מסיים שלא יסתכל בה דרך זנות. או י"ל דאף הסתכלות לדעת אם היא יפה בכלל האיסור להתבונן ביופיה, וכאן שרו רבנן דרחמנא אמר ואהבת לרעך כמוך, וכדי שלא תתגנה עליו, וכדדרשינן בקידושין (מא ע"א) דמהאי טעמא שרי להסתכל.

(((סתירות ברמב"ם)))

ד. ברם כמה וכמה סתירות לכאורה יש ברמב"ם. הראשונה מפירוש המשניות למסכת סנהדרין (פרק ז) דכתב שהקריצה בעין במתכוין להנאת כל זה, אסור, ומכין לעובר מלקות. וכל אלו נכללים בשני לאוין, לא תקרבו לגלות ערוה, ולבלתי עשות מחוקות התועבות וכו'. הרי דהוי מלקות ד"ת, ולא מדבריהם. ועוד ממשיך שם, וכן אסור להריח בבשמים שעל הערוה וליהנות בראיית העין בצורתה במתכוין להנאה, אבל אינו חייב על זה מלקות וכו'. הרי שלאו יש, רק לא מלקות. ותקשי מהל' איסורי ביאה שכתב דיש מכת מרדות, אלמא דהוי מדרבנן ואין מלקות רק מכת מרדות. [וכן מפורש לו עוד בספר המצוות (ל"ת מז) דהוי לאו דאורייתא מולא תתורו, ובהל' תשובה (פ"א ה"ד) כתב דהמסתכל עובר אולא תתורו. ע"כ. הרי דהוא לאו. ברם על כך יש להשיב כדלעיל דמיירי לגבי הרודף אחר תאוות.] וכן עוד בספר המצוות (ל"ת שנג) כתב דהוי לאו דלא תקרבו וכאשר ביאר בפירוש המשניות הנ"ל. וכן הוא לו שם בספר המצוות הקצר (ל"ת שנג) ו"זל, שלא לקרב לעריות בדברים המביאין לידי גילוי ערוה, כגון חיבוק ונישוק ורמיזה וקפיצה, שנ' אל כל שאר בשרו לא תקרבו לגלות ערוה. מפי השמועה למדו שזה אזהרה לקריבה המביאה לידי גילוי ערוה. עכ"ל.

ולאור כל זאת בפשיטות נראה דדעת הרמב"ם שכל הני איסורים הנזכרים באיסו"ב קריצה ורמיזה ושחוק וקלות ראש עם ערוה, אסורים ד"ת מפסוק אחר לגמרי מדכתיב לא תקרבו לגלות ערוה. ואיסור הסתכלות הוא בהסתכלות של הנאה וכדביאר להדיא בפירוש המשניות וכדלקמן (אות ח), ויליף מולא תתורו, וכבהל' תשובה (פ"א ה"ד) ובסה"מ (ל"ת מז הנ"ל). ומש"כ הרמב"ם ביד החזקה "מכת מרדות", י"ל משום שאין כאן מלקות, דהוא לאו שאין בו מעשה. וכדכתב בעצי ארזים (אה"ע סי' כא ס"ק א) וכדמוכח מספר המצוות שמנה לאו ולא תתורו. וכן כתב בארץ צבי (ס"ק ב) והובאו באוצר הפוסקים (סי' כא ס"ק ז אות א) ועע"ש. [ברם אי משום ספר המצוות לא איריא וכנ"ל, דשם מיירי לענין הסתכלות תדיר. וא"כ אפשר לומר דכאן הוא מדרבנן]. ועוד תנא גדול דמסייע לכך הם דברי הכס"מ (הל' ע"ז פ"ב ה"ג) שכתב הרמב"ם לגבי לאו זה דאחרי לבבכם זו מינות, ואחרי עיניכם זו זנות, שאין בו מלקות. ופירש הכס"מ שהוא משום שהוא לאו שאין בו מעשה. וכן כתב גם החינוך (מצוה שפז סוף הסימן) דלא לוקים אולא תתורו דאין בו מעשה. וכן כתב בדעת הרמב"ם דהוי לאו ולא לוקין משום שאין בו מעשה בספר אנשי קדש (ח"א פרק א) ע"ש באורך. ועוד ראיה יפה לכך י"ל מתוך שמרן בשלחן ערוך כתב גם כן כלשון זו מכת מרדות, ואילו בבית יוסף שם מעתיק את דברי רבינו יונה והארחות חיים דיליפי מולא תתורו דהוי לאו דאורייתא, ולא הביא הב"י שום חולק, וזה מורה מפני שלא ראה בלשון הרמב"ם דכתב מכת מרדות סתירה לכך, משום שבאמת הוי איסור תורה, ומכת מרדות היא משום לאו שאין בו מעשה, ועל כן יכל בשלחן ערוך להעתיק את לשון הרמב"ם הנזכר לעיל ולכתוב מכת מרדות. ומה שכתב בפירוש המשניות שאינו לוקה על הסתכלות להנאה, היינו מלקות אין, אך מכת מרדות איכא, וכדכתב הכא דמכין מכת מרדות. [וגם לפי זה על כרחך שחזר בו מפירוש המשניות במה שכתב שמלקין על קריצה ורמיזה וכו', וכאן כתב מכת מרדות, והיד נכתב באחרונה אחר פירוש המשניות, וכדכתב הרמב"ם גופיה באגרות הרמב"ם מכון אופק (ח"א עמ' רכב), וגם בסה"מ (סוף ל"ת שנג) ציין שכבר פירש כן בחיבורנו הגדול. וכוונתו לפירוש המשניות, והרי שעדיין לא כתב את היד. וגם על כן קרא לפירוש המשניות חיבורנו הגדול.] ועוד עיין בדעת הרמב"ם כי בחלק גדול מהדינים הנזכרים גבי קירוב וריח וכדו' שנוי הוא במחלוקת, אי אסור דבר תורה או אסור מדרבנן. ונפקא מינה לדעת הרמב"ם אי אסר דבר תורה או דרבנן. וראה באורך באוצר הפוסקים (סימן כא ס"ק ז אות א, ובס"ק ט אות א, ובס"ק כ אות א) ובספר אורח מישרים (פרק יב הע' א) כתב שדברי הרמב"ם מסופקים, וכל אחד דרך בדרך אחרת ברמב"ם. ועוד עיין בשו"ת יבי"א (ח"א סימן ו אות ט) ובשו"ת עולת יצחק (ח"ב סי' רלד אות א) ובשו"ת שבט הלוי (ח"ז ר"ס קצז) ובספר הסתכלות בהלכה (בפתיחה פרק א אות ב).

(((החינוך בביאור הרמב"ם)))

ה. שוב אחר ההתבוננות בדברי ספר החינוך (מצוה קפח) חוזרני בי קצת ברמב"ם כי יראה הרואה שם דנקיט ואזיל בשיטת הרמב"ם ממש (וכמבואר לו גם בריש הקדמתו) ומבואר שלמד ברמב"ם כנ"ל דקריצה וכו' כל הני אסורים משום לא תקרבו. אך אינו לאו דאורייתא, אלא גדרים שגדרו חכמים ללאו זה, ובכלל הגדרים גדרו נמי הסתכלות לשם הנאה בערוה, [וכנראה ילמד כן בע"ז (כ ע"א ע"ב) דיליפי מונשמרת לאסור הסתכלות בנשים ובבגדי צבעונים וכו', שהכל אטו הרהור, והוא מדרבנן משום גדר ללא תקרבו, ואסמכוה אקרא דונשמרת מכל דבר רע.] ולאו דלא תתורו ביאר (במצוה שפז) שהיא המשכות אחר התאוות, ובכללם הסתכלות שהוא לאו גמור. וא"כ אוסר הרגיל בהסתכלות ולא הסתכלות חד פעמית (אך מ"מ יאסר מדרבנן אף הסתכלות חד פעמית וכנ"ל), ולזה כיון הרמב"ם בהל' תשובה דהמסתכל בנשים קשה חזרתו בתשובה, ועובר אולא תתורו, דהיינו המסתכל בנשים תדיר. כפי שמורה הלשון המסתכל, וכפי שכתב שקשה חזרתו בתשובה, דהיינו דמיירי במסתכל תדיר, ועל כן קשה חזרתו בתשובה. וא"כ יש לומר שגם להביט ביופיה הוי איסור דרבנן גדר ללא תקרבו, ואינו לא תתורו כי שם הוא בתדיר. וגם לפי"ז יצא שהרמב"ם חזר בו קצת מפירוש המשניות דשם חייב מלקות כפשוטו על קריצה ורמיזה ושחוק, ובסה"מ (סוף ל"ת שנג) כתב שביאר את כל משפט אלו המצוות (דלא תקרבו) ברביעי מסנהדרין מחיבורנו הגדול (פירוש המשניות) וביארנו שלוקים עליהם. ע"כ. הרי שלא חזר בו מדבריו שבסנהדרין, והוי לאו דאורייתא, גם הקריצה ושחוק וכדו'. וכן הוא בספר המצוות הקצר הנ"ל (ל"ת שנג), והוא מולא תקרבו. וביד חזר בו דכל זה אסור מדרבנן, גדר לולא תקרבו. ולזה מש"כ הרמב"ם מכת מרדות היינו איסור דרבנן כפשוטו. ברם חיבוק ונשוק וכו' המה לא תקרבו ממש והוו לאו דאורייתא, וכפסק הרמב"ם (הל' איסורי ביאה פכ"א הל' א), וכן בסה"מ (מצוה שנג) והחינוך (ריש מצוה קפח).

(((לדעת החינוך אי נשים אסורות)))

ו. ואף שסיים החינוך שם (מצוה קפח) ונוהגת בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות שגם להם [לנקבות] אסור להרהר אחר האנשים זולתי בבעליהן, שעליהם ראוי להן להמשיך כל חשקן וחפצן. עכ"ל. הרי שלפי"ז נשים אסורות גם בגדרי דלא תקרבו, ואסורות להסתכל בגברים אפי' הסתכלות של הנאה, ולא רק הסתכלות לשם עבירה. נראה שאין מקרא יוצא מידי פשוטו, דאם כן תקשי טובא דהלא ביאר שם דבכלל איסור דגדר לא תקרבו הוא גם הסתכלות בבגדי צבע של אשה, והרחת בשמיה, והסתכלות בשערה, ולשמוע קולה. ועוד סיים שבזה כלול ריבוי פרטי הריחוקין שהזהירו עליהן ח"זל בעניין זה. וכלל הדבר שלא יעשה האדם שום דבר בעולם המביאו לידי הרהור בנשים, ולא במעשה, ולא בדיבור, ולא שום רמז לקרב דעת האשה הקל עם דעתו, אלא באשתו לבד וכו'. ואין באיפשר להגיד פרטי העניינים שידע האדם לעשות לקרב אליו דעת האשה שהוא קל, ולכן הזכירו זכרונם לברכה בהם קצת, ובשאר יזהר כל אחד ואחד לשמור עצמו לפי מה שימצא את גופו, כי השם יראה ללבב. עכת"ד. הרי שאסר בלא תקרבו כל איסורי ח"זל. ואת"ל דקאי נמי אאישה שאסורה בכל הני אצל איש, וכדמסיים התם החינוך שנוהגת בזכרים ובנקבות. תקשי טובא מדוכתי טובי, וכגון מה שאמרו ח"זל קול באשה ערוה, שער באשה ערוה, טפח באשה ערוה, הרי אמרו באשה ולא באיש. ולא שמענו מעולם שמוזהרות הנשים על כך. (וע' לקמן (אות יז) בענין קול באשה ערוה לאשה לשמוע קול איש) וכן מה שאסרו להריח בשמים שעליה, והסתכלות בבגדי צבעונים, אסרו לאיש בשל אשה ולא להיפך וכל' הרמב"ם והש"ע הנ"ל "בבשמים שעליה". וגם מצינו בגמ' ברכות (דף כ ע"א) ר' יוחנן יתיב אשערי טבילה, ור' זירא אמר להן הכי טבילו, ואמרו שלהן נראין כקאקי חיורי. ותקשי טובא ניחא לדידהו, אך לאותן נשים שטבלו ושהסתכלו עליהן מאי אית לך למימר. וכן במעשה האמוראים שהרכיבו הכלה על הכתף וכו'. ניחא לדידהו דשרי, ברם לנשים מה נענה. וכן מה שנפסק בש"ע יו"ד (סי' שנג) שאשה כורכת ואיש לא. ועוד שנינו במתני' דסוכה (דף נא ע"א) תיקון גדול עשו, והיא שעשו גזוזטרא בבית המקדש בשמחת בית השואבה. שחשו לראיית גברים נשים, ולא להיפך. הרי כאן מבואר שגם נשים אסורות. ועל כן על כרחך שפשוט שיש חילוק בכל הני בין נשים לגברים, כי טבע האשה ויצרה אינו גדול כשל הגבר, וכאשר יבואר עוד לקמן (אותיות י,יג) בע"זה.

ועל כן אחר ששורש האיסור בגדרים שגדרו ח"זל בקירבה לעריות ביאר לעיל החינוך שם שהוא ההרהור, וכדכתב ו"זל, אבל כלל הדבר הוא שלא יעשה האדם שום דבר בעולם המביאו לידי הרהור בנשים, ולא במעשה, ולא בדיבור, ולא שום רמז לקרב האשה הקל עם דעתו. עכ"ל. וכאשר העתקנוהו לעיל. הרי שיש לחלק בין דברים המביאים לידי הרהור בגברים לנשים. כי כל שאמרו ח"זל לאסור, פשוט שנאמרו לגברים, אך נשים בכל הני תלויה כל אשה כשלעצמה, ועליה לבדוק בעצמה שאם מביא להרהור אסורה, ואם לאו מותרת. וכגון להריח בבשמים של איש, או ראית שוק של איש, בדר"כ אין גורם הרהור אצל אשה. ברם מי שיודעת שגורם לה הרהור, אסור לה בזה. וכשם שגם באיש לא סגי במה שאסרו ח"זל, אלא כל אחד צריך לבחון בעצמו מה גורם לו קירוב לאשה, ואסור הוא גם בזה, וכדכתב להדיא החינוך הנ"ל, וה"ה לנשים. ואה"נ מה שפשוט שגורם קירוב אף לאשה, אסורה היא בזה. ולזה י"ל שכיון החינוך בכותבו בסוף (מצוה קפח) ונוהגת בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות, שגם להם אסור להרהר אחר האנשים זולתי בבעליהן וכו'. ע"כ. והיינו שנשים אסורות במה שגורם הרהור, שזהו האיסור בגדרים ללא תקרבו, שלא לבא לידי הרהור. ומה שמביאם לידי הרהור אסורות, אך מה שלא מביאם לידי הרהור מותרות, אף שלגברים אסור זה, משום שלגברים זה כן מביא הרהור.

ונמצא יוצא לדעת החינוך בענין הסתכלות נשים באנשים, שאם הסתכלות זו תגרום לה להרהור הרי שאסורה היא בזה, ואי לאו מותרת. [וכל זה כמובן כשהאיש לא מבחין בכך שהיא מסתכלת עליו ונהנית, שאם מבחין הוא בכך פשוט שאז הוי בכלל האיסור דלא תקרבו, שזה מקרב דעתם זה לזו, וגם נשים מצוות בלא תקרבו.]

(((דעת מרן)))

אך מ"מ לכאורה מרן לא למד כפירוש החינוך ברמב"ם, מדהביא בב"י בלא חולק את ר' יונה דולא תתורו הוא לאו דאורייתא לאסור הסתכלות, ובש"ע העתיק את לשון הרמב"ם שאוסר הסתכלות להביט ביופיה וכו'. משמע דיליף דאיסור זה הוא מולא תתורו. וגם אם הרמב"ם באמת למד כחינוך, מ"מ להלכה נקיט מרן כל' הרמב"ם, אך לאו מטעמיה אלא כר' יונה דהוי ד"ת, מולא תתורו, ועל כן נקט גם את ל' הרמב"ם דכתב מכת מרדות, והיינו לאו מטעמיה, דהרמב"ם ס"ל דהוי איסור דרבנן גדר לולא תקרבו, (ולא תתורו יליף לאיסור אחר והוא המשכות אחר התאות). ומרן נקט את האיסור מולא תתורו שהוא לאסור הסתכלות גם חד פעמית להנאה, כרוב הראשונים ולא כהרמב"ם (שאסר מולא תתורו רק הנמשך תמיד אחר כך), והוי מכת מרדות משום שהוא לאו שאין בו מעשה, כמו שגם הרמב"ם אולא תתורו סבור כן. וכדכתב בהל' ע"ז הנ"ל, וכדפירש הכס"מ (שם) משום שהוא לאו שאין בו מעשה. וע"ע לקמן בדעת מרן (אות יב).

ז. שוב ראיתי בשו"ת אדרת תפארת (ח"ג סימן כח) דדרך בדרך חדשה בביאור הרמב"ם והשוה אותו יחד עם הסמ"ק שבריש אמיר לחלק בין הסתכלות לשם זנות, ואלו דבריו בהל' תשובה מולא תתורו, וכן בסה"מ מולא תתורו וכדאיתא בספרי, והוא לשם זנות. [ויש להוסיף דכן הוא בקיצור סה"מ.] לבין איסו"ב שאסר להביט ביופיה והיינו שלא לזנות [רק להנאה וכבסמוך, כן יש לומר] ולכן איסורו מדרבנן, ומכין מכת מרדות. ולדרכו אתי שפיר עם הב"י שמביא את ר' יונה מולא תתורו שזהו לשם זנות, וכמבואר בשערי תשובה במקום אחר (אות מא) וכדלקמן (אות ח). ושם את החינוך ג"כ בדרך זו, שהרי מנה לא תתורו, ומאידך (במצוה קפח) כתב שהוא מדרבנן, גדר לולא תקרבו. ועל כן ביאר דלא תקרבו היינו להביט ביופיה, ולא תתורו היינו לשם זנות.

וסתירה מכך שהרמב"ם בסה"מ (ל"ת מז) והחינוך (מצוה שפז) ביארו שהולא תתורו היינו מי ששם ליבו לרדוף אחר התאות, וא"כ כלל לא הזכירו שהוא לשם זנות, אלא הרודף אחרי תאות העולם, והרי גם דין זה אינו רק לגבי ראיה אלא לכל הנאות כשרודף אחריהם, ואין קשר ללשם זנות. ועוד תקשי אאדרת תפארת מפירוש המשניות, שעל קריצה כתב שהוא לאו ולוקה, ושם הגדיר איסורו שהוא לשם הנאה. והאדרת תפארת יצטרך לבאר דמיירי לשם זנות. וזה מבואר ברמב"ם שם דלא, מדכתב להנות, ולא כתב לשם זנות. [ברם גם אדידן קשיא מפירוש המשניות ועל כרחך דחזר בו וכדכתבנו לעיל (סוף אות ד, ובאות ה)] אך במנין המצוות הקצר (סי' שנג) אפשר לדחוק דהוי לאו קריצה דמיירי לשם זנות.

גדר ההסתכלות האסורה, ולנשים

ח. ועתה נבא לברר מהו גדר ההסתכלות שנאסרה. הנה בסמ"ק הנ"ל מחולק בין הסתכלות לשם זנות שאסורה מולא תתורו, להסתכלות לשם הנאה דילפינן מונשמרת. ובפשיטות מולא תתורו היינו הסתכלות לשם התאוות לאישה, שכן מורה הלשון לשם זנות, וכן מדביאר דמונשמרת ילפינן איסור הסתכלות שלא לשם זנות, רק שנהנה בהסתכלה, משמע דמיירי במכוין לשם הנאה, וא"כ מה שאסר לפני כן הוא יותר מהסתכלות לשם הנאה, והיינו לשם עבירה. ולפי"ז איסור הסתכלות האמור לנשים דילפינן מולא תתורו הוא הסתכלות לשם זנות. [וכן למד האג"מ הנ"ל מדנפשיה באיסור הרהור של נשים באנשים, דהוא לגבי מחשבת עשיית עצם העבירה. וכן יליף בדעת הרמב"ם לחלק בין הסתכלות לשם זנות לבין להנאה בשו"ת אדרת תפארת (ח"ג סימן כח) והובא לעיל (אות ז).] וברמב"ם מבואר שאיסור ההסתכלות אינה הסתכלות בעלמא, אלא הסתכלות לשם הנאה שכתב בפירוש המשניות למסכת סנהדרין (פרק ז) וכן אסור להריח בבשמים שעל הערוה וליהנות בראיית העין בצורתה במתכוין להנאה, אבל אינו חייב על זה מלקות וכו'. הרי שרק אם מתכוין להנאה אסור. וכן משמע במשנה תורה (איסו"ב פכ"א ה"ב) דאסר להביט ביופיה. ואתי שפיר ובאים הדברים יחדיו גם עם מש"כ שם (איסו"ב פכ"א הל' ב) דהמסתכל באצבע ונתכוין ליהנות וכו' דייקא ליהנות אסור, וכן יראה הרואה בחינוך (מצוה קפח) דיליף ולהביט ביופיה היינו לשם הנאה, וראה שם בדיני המצוה, ואזיל בשיטת הרמב"ם. ועוד ממשיך הרמב"ם בפירוש המשניות (שם) ו"זל, ומותר להסתכל בכלה בשעת ברכה, ואע"פ שהיא אשת איש והיא ערוה ואסור להסתכל בה אחרי כן, אא"כ לא נתכוון לידע צורתה. ואשה הפנויה מותר לאותם שאינה לו ערוה ליהנות בהסתכל ביופיה, ואין בזה איסור, אלא על דרך צניעות ופרישות. וכו' ע"כ. הרי שאוסר באשת איש לידע צורתה, וזה דבר שצ"ע בפנ"ע, דלכאורה סותר עצמו מיניה וביה, דלעיל אסר רק בנהנה. וגם שאסר (באיסו"ב הנ"ל) להביט ביופיה, ובפשיטות היינו אף בלא הנאה. ונראה שכוונתו לאסור בנתכוין לידע צורתה באופן שנהנה, וכדכתב לעיל, וכדממשיך דהאיסור להנות בהסתכל ביופיה. ועל כרחך לדחוק מעט ויבא יפה עם דבריו שאוסר להביט ביופיה. ולא תלה בהנאה, כי סתם התבוננות באשה יש בה הנאה. ומש"כ להביט ביופיה היינו ולהנות, כמו שכן היא הדרך במתבונן ביופיה. ולדרך זו אתי שפיר דברי הרמב"ם יחד עם דבריו שבמורה נבוכים (ח"ג פמ"ט) ו"זל, אסור לנו ליהנות בערוה באיזה אופן שיהיה ואפי' בראית העין, והוא שיתכוין ליהנות, כמו שביארנו בהלכות איסו"ב. עכ"ל. והרי מפורש שבאיסורי ביאה אסר במתכוין ליהנות, ועל כרחך כהנ"ל, דמש"כ להביט ביופיה הוא ליהנות, ועל כן באצבע דוקא ליהנות אסר, ובבתולה שרי אף ליהנות, כיון דמדינא שרי בפנויה אף לשם הנאה, והוי חסידות שלא ליהנות, וכדפירש בפירוש המשניות, וכאן שהוא כדי לישאנה, אדרבה ראוי לעשות כן כדי לבודקה. וכ"כ כדברינו לגבי דעת הרמב"ם שאיסור הסתכלות היינו בנהנה דוקא בשו"ת עולת יצחק (ח"ב סי' רלד אות ב) באורך ע"ש. וכן דעת החינוך (מצוה קפח בדיני המצוה) דאיסור הסתכלות הוא לשם הנאה.

שוב ראיתי בשערי תשובה (סימן מא) דכתב ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם הוזהרנו בזה שלא לחשוב לעשות עבירה, וכל דבר פשע והחטא. עכ"ל. הרי שלמד מכאן הסתכלות לזנות וכנ"ל, אך לכל עבירה (כהרמב"ם). וכ"כ בשו"ת אדרת תפארת (ח"ג סימן כח) בדעת השערי תשובה שאוסר הסתכלות של עבירה ולא הסתכלות גרידא. ודפח"ח. והרי שאף רבינו יונה באיגרת התשובה (אות מח) הנזכ"ל (ריש אות ב) שאסר הסתכלות בנשים מולא תתורו, ולא ביאר איזו הסתכלות נאסרה, רק כתב בסתם שאסור להסתכל בנשים, ג"כ סובר שהאיסור הוא בהסתכלות לשם עבירה. וע"ע בדברי ר' יונה (ברכות יז ע"א ד"ה ערוה) ויובאו לקמן (אות יב). ויצא דלר' יונה ודעימיה לנשים איסור ההסתכלות היא הסתכלות באיש לשם עשיית העבירה. כיון דנשים נאסרות רק מולא תתורו, ולא מונשמרת, שלאו זה לא שייך בנשים, וכדלעיל (אות א). וכל הני ראשונים דלעיל (אות ב) נמשכו אחרי ר' יונה, ואיהו גופיה ר' יונה ס"ל דהאיסור הוא של ראית זנות. וא"כ הכי ס"ל לכל הני ראשונים דלעיל. ובזה באנו לאפוקי מספר ההסתכלות בהלכה (פתיחה מצוה א אות א) דלמד בר' יונה מתוך שאסר הסתכלות ולא חילק, אלמא דבא לאסור אף הסתכלות שאינה של הנאה. וזה אינו מכל וכל, וכמפורש לו בשערי תשובה וכנ"ל. ובר מין דין מקום בראש יש לומר שאין מח' בין הראשונים, וגם ר' יונה ודעימיה יודו דאיסור הסתכלות היינו לשם הנאה, שהרי הם לא פירטו את האיסור, רק כתבו את עצם האיסור, וכל' הגמ' דאסור להסתכל על נשים. והרי הרמב"ם והסמ"ק שהגדירו את האיסור, אסרו רק בנהנה, וכן י"ל אף בר' יונה ודעימיה שלכך נתכוונו. וכשם שהסמ"ק (סימן כד) כתב שלא יהרהר ביום וכו', ויש לדקדק בכל כחו לרחק עצמו מהרהור מכל צד כמו להסתכל בנשים ומלבושיהן. ע"כ. ואילו היו לפנינו רק את אלו דברי הסמ"ק, היה מקום לומר שאסר כל הסתכלות, ברם להלן (בסי' ל הנ"ל) ביאר שאסורה רק הסתכלות של הנאה, ומינה נימא הכי ונשוה גם את שאר הראשונים שעומדים בשיטה זו. אולם יש להוסיף דבפשיטות יודה ר' יונה דאסורה הסתכלות של הנאה מונשמרת וכמש"כ לעיל. שהרי היא גמ' ערוכה ופסקו את דיניה הפוסקים, שלא יסתכל בבגדי צבעונים ובזיווג חיות וכו' ואתי בק"ו לאסור הכא. ובזה יאסר אף הסתכלות שאינה של עצם העבירה, שכ"כ הפוסקים לאסור של הנאה וכדלעיל. [ויש להראות פנים שכן דעת מרן מדכתב באה"ע (סי' כא ס"ג) מותר להסתכל בפנויה לבודקה אם היא יפה שישאנה, בין שהיא בתולה או בעולה, ולא עוד אלא שראוי לעשות כן. אבל לא יסתכל בה דרך זנות, ועל זה נאמר ברית כרתי לעיני ומה אתבונן על בתולה. עכ"ל. הרי שלמד שהפסוק כשאוסר ראיה היינו ראיה דרך זנות, ולא הסתכלות שאינה של זנות. וכאן ליכא איסור של הסתכלות של הנאה כיון דהוא בבתולה ולשם נישואין וכדלעיל.]

איברא דלדרך זו שנאסרה הסתכלות של הנאה בדוקא, תקשי טובא, שהרי להסתכל בבגדי צבעונים של אשה שמכירה אסור מחשש הרהור, ופשוט שהאיסור הוא הסתכלות ולא הסתכלות של הנאה. דמה שייכת הסתכלות של הנאה בבגדים, וגם דאסור מחשש הרהור. וא"כ לאו ק"ו בן בנו של ק"ו שלהסתכל על אשה שלא לשם הנאה יש לאסור מחשש הרהור, דאם בגד אסרנו מחשש הרהור האשה, באשה גופא לאו ק"ו. וזו קושיא עצומה. ברם אינה קושיא עלינו, כי אם על הרמב"ם והסמ"ק דאסרו רק דרך הנאה. ושמא ח"זל אסרו בגד צבעוני מחשש הרהור, כיון שאין צורך להסתכל בבגדי צבעונים. משא"כ להסתכל באשה שפעמים רבות יש צורך בכך, כגון בשעת משא ומתן וכדו', לא גזרו בזה כאן דיש בו צורך, אא"כ מסתכל לשם הנאה, שבזה אסרו.

(((ראשונים האוסרים הסתכלות שאינה של הנאה אך ראיה שרי)))

ט. אולם נמצאו ראשונים הסוברים לאסור הסתכלות אף בלא הנאה, שכן מבואר ברבנו מאיר הלוי הובאו דבריו בתלמידי רבינו יונה שהובאו בשיטמ"ק (כתובות יז ע"א) גבי האיסור להסתכל בפני כלה. ו"זל, וא"ת כיון שאינו מותר לראותה, איך נוכל למצא עדים שיראו אותה שיצאת בהינומא וראשה פרוע וכו'. ורבינו מאיר הלוי "זל תירץ בענין אחר, דדוקא להסתכל אמרו דאינו מותר, אבל ראיה בעלמא לפי שעה בשעה שמוליכין אותה מותר. ע"כ. ואי הוה ס"ל לחלק בין ראיה לשם הנאה, נימא עדיפא מינה, שאף הסתכלות שלא לשם הנאה שרי. וכן מבואר נמי בדברי הרא"ש הובאו דבריו בספר חסידים מהדו' תנינא לרבי משה כהן בן אחותו של הרא"ש ו"זל, שאלתי את דודי ורבי רבינו אשר "זל איך נוקשים כל העולם באיסור הסתכלות בקשת, והרי אמרו בחגיגה (טז ע"א) כל המסתכל בקשת עיניו כהות. ענה דודי ואמר לי, שלשון המסתכל אינו אלא כשמביט בכונה ומתבונן זמן ארוך למה הוא דומה ולמי ישוה, אבל לישא עיניו ולראותה כרגע שפיר דמי. וכן המסתכל בנשים פירושו שמביט בכוונה. עכ"ל. וכ"כ להלכה בב"י (או"ח ר"ס רכט) שכ"כ האבודרהם בשם הרא"ש לענין קשת. וכ"כ הארחות חיים (ברכות נז). וכן מבואר בדברי הריטב"א (סוף קידושין) דכתב שם כל מיני איסורים בדיני ערוה שמותרים לאדם שמכיר בעצמו, וכתב שם ו"זל, ואם מכיר בעצמו שיצרו נכנע וכפוף לו ואין מעלה טינא כלל, מותר לו להסתכל ולדבר עם הערוה ולשאול בשלום א"א. והיינו ההיא דר' יוחנן דיתיב אשערי טבילה וכו'. ע"כ. הרי שמתיר את גוף האיסור, את ההסתכלות, לאדם כזה. ואי גוף האיסור הוא הסתכלות של הנאה, לשם מה אותו חסיד מסתכל, שאם נהנה הוי אומר שאין מקיים עתה חסידותו כלל וכלל ועובר אאיסור. ועל כרחך שדעת הריטב"א שהסתכלות היינו הבטה אף בלא הנאה, ולחסיד שרי להביט ולהסתכל כשצריך לדבר עם אשה, כיון שלחסידותו אין זה מפריע לו.

י. ברם נלע"ד שאין הכרח מכל הני, דאפשר שסוברים שבנשים דוקא הסתכלות של הנאה אסורה, דלא מבעי מכל הני שכלל לא הזכירו נשים, רק הסתכלות בקשת, והרי הסברא מורה לחלק בין הסתכלות בקשת לנשים, שכל שנאסרה הסתכלות בנשים היא רק לשם הנאה, וכדחזינן בכתובות (דף יז ע"א) רב אחא מרכיב ליה אכתפיה ומרקד, אמרו ליה רבנן אנן מהו למיעבד הכי, אמר להו אי דמיין עלייכו ככשורא לחיי, ואי לא לא. וחזינן דהכל תלוי בדעת. וכן מבואר בברכות (דף כ ע"א) רב גידל הוה רגיל דהוה קא אזיל ויתיב אשערי טבילה, אמר להו הכי טבילו, והכי טבילו. אמרי ליה רבנן לא קא מיסתפי מר מיצה"ר. אמר להו דמיין באפאי כי קאקי חיורי. ע"כ. ועל כרחך שכל האיסור הוא הסתכלות של הנאה, ואותו לא עיניין זה. אלא אף בריטב"א יש לדחות שאין הכרח, והוא בראותינו את דברי החינוך (מצוה קפח) דנקיט ואזיל לכל האורך שאיסור הסתכלות הוא לשם הנאה, מדלא תקרבו, ושלא רק מה שאסרו ח"זל אסור, אלא כל דבר הגורם להרהור. וזה תלוי בבני האדם ובכוונתם, וה' יראה ללבב. אבל במה שח"זל אסרו אין אדם רשאי לזוז ממוסרם הטוב, ואע"פ שהוא מוצא עצמו חסוך התאוה קצת, לא יאמר כיון שאני מוצא עצמי כן, מה איכפת לי אם אסתכל בנשים, כי יודע אני בעצמי שלא יתעורר יצרי בכך, שהרבה אמרו כן ונכשלו. ע"כ. הרי שכתב כעין דברי הריטב"א (אך ס"ל לאסור, ולא פליגי, דהא לדורות קודמים בזמן הגמ', והא לדורות הראשונים (וק"ו בימינו) שאסור, וכמש"כ גם הריטב"א ע"ש). על חסוך התאוה שמסתכל, ותקשי איך מסתכל כדי להנות ואומר שאין כוונתו לעבירה (וכדיליף מולא תקרבו). ועל כרחך יכול לטעון החסיד שאני רק נהנה ולא מתכוין, וידוע לו שלא אכשל בעבירה, ועל כך הזהירוהו הריטב"א והחינוך שלא יסמוך על עצמו. ועוד ראה כזה וכיוצ"ב בריטב"א (סוף קידושין), ובש"ך יו"ד (סי' קנז ס"א) דלא תקרבו הוא בדרך חיבת ביאה, שהאמוראים היו מחבקים ומנשקים לבנותיהם ואחיותיהם וכו' ע"ש. ואף ברא"ש הנ"ל יש לומר כן, אף שכ"כ אף לענין נשים, שי"ל שעומד הוא לענין קשת, ולא נחית כולי האי לפרש גדרו באיסור הסתכלות בנשים, ובהם האיסור הוא הנאה, וכדאיתא בכתובות (יז ע"א הנ"ל). או י"ל ברא"ש שסתם וכתב הסתכלות, אף שמחולק בין הסתכלות להנאה או לאו, כי אין זה מקומו כאן, ואה"נ הסתכלות בנשים היינו לשם הנאה. ואחר ההיתבוננות נראה שגם מהרמ"ה אין הכרח, די"ל דאה"נ שרי הסתכלות שאינה של הנאה, אך א"א לתרץ שידעו ויעידו עליה ע"פ הסתכלות שאינה של הנאה, כי מי יכניס עצמו לכתחלה להסתכל בלא להנות, ושמא כן יהנה, ושוב איך נמצא עדים.

הסוברים לאסור אפי' ראיה בלא התבוננות

יא. ומאידך גיסא נמצא בקדמונים מי שאוסר אף ראיה בלא הסתכלות והתבוננות, שכ"כ החיד"א בפתח עינים (ע"ז דף כ ע"א) ובשו"ת חיים שאל (ח"א סי' עה) בשם קדמון שכתב לאסור ראיה בעלמא, וע"ע לו בעין זוכר (מע' ה אות ו) [ברם לא הוברר שם אם הוא ראשון, רק כתב שכ"כ פוסק קדמון מכת"י על גבי קלף.] וראיה הביא לו הרחיד"א מהאי דמשני קרן זוית הואי, ולימא דהוי ראיה ולא הסתכלות, ואין צריך לדוחק של קרן זוית. עכת"ד. [ולעצם ראייתו בפשיטות יש להשיב, דבראיה בעלמא לא היה מתפעל מיופיה. וכ"כ מדיליה בספר אורח מישרים (עמ' 86) שהוקשה לו מהגמ' הנ"ל, וכתב ששם ר"ע ור"ג ראו בדקדוק, דאל"כ האיך הודו, דילמא מומין יש בהם, ועל כן משני דמפני שראו בקרן זוית נתקרבו כ"כ אצלן, עד שראו אותן ראיה שלימה בדקדוק. ע"כ. וע"ע ביד מלאכי (קעט) דמשני דאה"נ משמע לש"ס שהסתכלו. וע"ע אוצה"פ (סי' כא ס"ק יט אות א).] וכן לכאורה מבואר בפסקי הרא"ש כתובות (פ"ב סמן ג) דהביא י"א דשרי להסתכל בכלה ביום ראשון, שהוא עיקר החיבוב אצל בעלה מותר. דאל"כ מי יעיד שיצתה בהינומא וראשה פרוע. וכתב הרא"ש, וליתא, שאפי' שעה אחת אסור להסתכל, אלא כיון שרואין ההינומא שעשו, ואומרים זו היא של כלה פלונית, היינו עדות. אי נמי, ראיית ההינומא כשהיא עליה, או פריעת הראש, אין זו הסתכלות בפניה. עכ"ל. ואי ס"ל לחלק בין ראיה לבין הסתכלות, שיתרץ פשוט דמחולק בין ראיה להסתכלות. וכ"כ להוכיח בדעתו היש"ש (כתובות רפ"ב) [אך איהו תנא דפליג ארא"ש.] וכן תלמידי דר' יונה שהובאו בשיט"מ (כתובות יז ע"א) אמרו שאסור להסתכל בה אף ביום ראשון. ועל הקושיא מהינומא דאיך יהיו עדים כתבו י"ל, דכיון שרואין הינומא או שאר הדברים שדרך לעשותם לבתולה, ואומרים כל העולם זו כלה פלונית, אותה חזקה היא כמו ראיה. דהא קי"ל דסוקלין ושורפין על החזקה. עכ"ל. והרי מבואר נמי דלא ס"ל לחלק בין ראיה להסתכלות. ברם ברא"ש הנ"ל בפשיטות י"ל שהתכוין בחילוקו השני לחלק בין ראיה להסתכלות, דאל"כ מאי קאמר. וגם שיסתור משנתו להנזכר לעיל (אות י) בספר חסידים בשמו. וכ"כ בספר טה"ב (ח"ב עמ' קסא) בדעת הרא"ש. ע"ש. ברם בקיצור פסקי הרא"ש (פרק ב אות ג) כתב אסור להסתכל בפני כלה, ואפי' ביום ראשון. ומותר להסתכל בפריעת ראשה. עכ"ל. הרי שלמד דברים כפשוטם. וכידוע קיצור פסקיו הם מבנו רבינו יעקב בעל הטור. ושוב ראיתי בספר אורח מישרים (סוף עמ' 85) דביאר את הרא"ש דמודה לחילוק בין ראיה להסתכלות, ומה שכתב לתרץ הרא"ש באי נמי, לרבותא כתב כן, דודאי לראות ההינומא להעיד אין צריך הסתכלות, ובראיה בעלמא סגי, ולדידיה ראיה בעלמא גם בפניה מותר. גם מה שכתב שם ללישנא קמא [תירוץ ראשון] דאפי' שעה אחת אסור להסתכל וכו', צריך לומר נמי דכונתו לדקדק בהבטתו, שזו היא זו ואינה אחרת שדומה לה. עכ"ל. דהיינו שהרא"ש חידש שמותרת הסתכלות בפריעת הראש ובהינומא, ואה"נ בפנים אסור. אך כ"ז הסתכלות, וראיה פשיטא דשרי. ועע"ש שכתב לבאר בעוד דרך את תירוץ קמא של הרא"ש שהוא על דרך חסידות, שישראל קדושים ואינם מסתכלים אפי' בראיה בעלמא, ובפרט בכלה שיש חשש יותר להרהור, הן משום תכשיטין, והן משום דהכל יודעים כלה למה נכנסת לחופה, כבכתובות (ח ע"ב) וצריך גדר יותר. עכת"ד. שוב בינותי שגם בתלמידי דרבנו יונה יש לדחות, שהרי רבינו יונה גופיה (ברכות יז ע"א ד"ה ערוה) כתב להדיא לחלק בין הסתכלות לראיה, וע"ע לעיל (אות ח), ואיך יסתור משנתו. ועל כן נראה דס"ל שראיה כדי להכיר ולהעיד עליה, היא הסתכלות והתבוננות, ועל כן אסורה. ועל כן לא יכלו לתרץ ולחלק בין ראיה להסתכלות לגבי עדות פריעת ראש והליכה עם הינומא.

(((דעת מרן)))

יב. ולאור כל זאת נראה שדעת מרן שהסתכלות האסורה היא הסתכלות והתבוננות לשם הנאה, מדהעתיק בש"ע אה"ע (ר"ס כא) את ל' הרמב"ם וכתב המסתכל באצבע ומתכוין להנות, וכן מדכתב לאסור להביט ביופיה, וכן מדאסר להסתכל בשידוך דרך זנות, וכמבואר כל זה לעיל. ועוד ראה אליו בב"י (או"ח סי' עה) דהביא את דברי רבנו יונה (ברכות יז ע"א ד"ה ערוה) דכתב וכן כשמגולה טפח (ערות אשה) אינו אסור אלא כשמסתכל בה, אבל בראיה בעלמא מותר. עכ"ל. הרי שאפי' בערוה ממש מותר בראיה בעלמא. ודעת מרן שהסתכלות זו אסורה ד"ת, מדכתיב ולא תתורו, ומש"כ מכת מרדות היינו מפני שהוא לאו שאין בו מעשה, וכדפירש הכי להדיא את דברי הרמב"ם בכס"מ וכנ"ל. וכן מדהביא בב"י (אה"ע רס"י כא) את רבינו יונה והארחות חיים בלא חולק דילפי דהסתכלות אסורה ד"ת מדכתיב ולא תתורו, וכמבואר לעיל (סוף אות ו). ברם אין הכרח גמור כדברינו, שיתכן שמרן למד ברמב"ם דהסתכלות לשם הנאה אסורה מדרבנן, וכדכתבו המ"מ והחינוך בדעת הרמב"ם, וכפי שלמדנו לעיל (אותיות ד-ו) ברמב"ם. או כפי שלמד האדרת תפארת ברמב"ם לעיל (אות ז) ולא נחית לבאר משנתו בב"י. אולם בש"ע העתיק את הרמב"ם שסיים שהרי זה במכת מרדות, והרי שהכי ס"ל למרן נמי. ברם זה קשה לומר בדעת מרן.

וכן ראיתי דנקיט לאסור הסתכלות של הנאה דוקא בספר אורח מישרים (סימן יב הע' א עמ' 85) וכדמוכח מדין קשת. ושכ"כ המ"א (סי' רכה ס"ק כ) גבי הסתכלות בפני רשע, וכתב האורח מישרים, וא"כ גם בנשים דוקא הסתכלות שמדקדק בהבטתו אסור, והיינו שזונה עיניו מן הערוה, ונהנה במראית עיניו, על דרך שפירש"י שבת (סד ע"ב), אבל לא ראיה בעלמא. וכן הוא במשמעות הקרא דולא תתורו אחרי עיניכם, דדרשינן מינה איסור הסתכלות לר"י, שלא יתכוין לדקדק ולהתבונן בהבטתו דכן הוראת מילת תור, כמו יתורו את ארץ כנען וכו'. ע"ש. ושוב בינותי שכן דעת מרן שליט"א בטה"ב (ח"ב עמ' קס) דאין לאסור אלא כשמסתכל ומתבונן בה בכוונה כדי ליהנות מראיתו, אבל ראיה בעלמא מותרת. עכ"ל. הרי שאוסר רק הסתכלות של הנאה. ואף שרוב ראיותיו שם אין ראיה מהם לפרט זה דנאסרה דוקא התבוננות של הנאה, רק יש בהם כדי להוכיח דנאסרה התבוננות ולא ראיה בעלמא. מ"מ כן מבואר בלשון הרמב"ם והש"ע (סי' כא ס"א) שכל המסתכל באצבע קטנה של אשה ונתכוין להנות כאילו נסתכל במקום התורף, לאמור הסתכלות של הנאה, וכאשר פתח בראיה זו. וכ"כ בשו"ת עולת יצחק רצאבי (ח"ב סימן רלד אות ב) דכל שנאסר להרמב"ם הוא הסתכלות לשם הנאה, וכמבואר בפירוש המשניות לסנהדרין (פ"ז) ובמורה נבוכים (ח"ג פמ"ט). וכן מסיק הלכה למעשה דאיסור הסתכלות הוא הסתכלות לשם הנאה. וע"ע לענין גדר ההסתכלות בספר עין זוכר (מע' ה אות ו) וביד מלאכי (סי' קעט) ובשד"ח (ח"ב דף 73 ע"ב).

(((גדר האיסור להלכה)))

ואיך שלא יהיה להלכה הסתכלות האסורה היא הסתכלות והתבוננות לשם הנאה, ולא ראיה בעלמא. שכן דעת רוב הראשונים, ולהאמור לא מצינו בקדמונים מי שחולק על כך. ואף אם לא יסכים הקורא עם דחיותינו דלעיל, ושיש ראשונים שמוכרח בהם לאסור ראיה בלא התבוננות, או בלא הנאה, כל מר כדאית ליה. על כל פנים רוב הראשונים אוסרים בהתבוננות, וכן דעת מרן, ועל כן אף לדרך זו כן עיקר להלכה. ובדר"כ דבר זה תלוי במהירות, כי המשהה מבטו בדר"כ כשמדבר עם אשה מגיע להסתכלות, והמעביר עיניו בעלמא ואינו משהה, בדר"כ היא ראיה בעלמא. אך שייכת הסתכלות אף כהרף עין [כשמתבונן ונהנה אף בעשירית השניה] ושייכת ראיה בעלמא אף כשמדבר עם אשה שעה ורואה אותה כל אותה השעה, אך אינו שם עינו להבחין בתוי פניה, ואם היא יפה וכדו', כשם ששני גברים מדברים אחד עם השני במשך שעה ורואים אחד את השני אך אינם מתבוננים אחד על השני, כי אינם משיתים ליבם להבחין אם חברו יפה או לאו. [ועל כן אף שנמצאו בראשונים הנזכ"ל שחילקו בין הסתכלות לראיה במשך הזמן, שזמן רב הוא הסתכלות, ומועט היא ראיה, לך ראה בלשונותיהם. נראה שכוונתם כאמור, ונקטו חילוק בין זמן רב למועט, שכן הוא בדר"כ החילוק בין ראיה להסתכלות. אך הוא לאו בדוקא תלוי בזמן. דאל"כ יצא דאפי' הסתכלות של הנאה זמן מועט מותרת, וזה א"א לאומרו. וגם דאל"כ מהו החילוק בין הסתכלות עם הנאה להסתכלות בלא הנאה, הנזכר בראשונים לעיל (אות ח).]

(((נשים בהסתכלות)))

יג. ומעתה שוב נשוב לנידו"ד, האם נשים אסורות בהסתכלות בגברים. ולכאורה יוצא, דמאחר דילפינן לה מקרא, מדכתיב ולא תתורו, ונשים מצוות בכל מצוות ל"ת שבתורה, הרי שאסורות הן בזה. וגדר האיסור יהיה כאמור, הסתכלות לשם הנאה. ברם כל מאי דילפינן מדכתיב ונשמרת, לאסור הסתכלות בזיווג חיות וכדו', בזה פשוט שאין נשים אסורות, אחר שלא שייך בהו הוצאת שכבת זרע דרך הרגשה.

(((אחרונים)))

איברא דבאחרונים דין זה שנוי במח', אי נשים שייכות באיסור הסתכלות. דהנה בשו"ת תשורת שי (ח"א סי' קכה ואת"י) כתב שאסור לנשים להסתכל בגברים, כדאיתא בספרי והובא בילקוט שמואל (ט רמז קה) ו"זל, בבואכם העיר וגו' כל האורך הזה למה, מביטות היו בנויו של שאול, ולא היו שבעות ממנו, דברי ר' יהודה. א"ל ר' יוסי, אם כן עשית בנות ישראל כזונות, והלא כשם שאי אפשר לזון את עיניו מאשה שאינה ראויה לו, כך א"א לאשה לזון את עינה מאיש שאינו שלה. ע"כ. ור' יוסי נימוקו עמו והלכה כמותו. ועוד מדקאמר "והלא", משמע דאי אפשר שיחלוק אדם על זה, רק ר' יהודה לא חש למאי דאמר ר' יוסי א"כ עשית וכו', דכמה איכא בשוקי כיוצא בהן. עכת"ד. ברם מהר"י טייטלבוים אב"ד דסטמר בטהרת יו"ט (ח"ד עמ' מב) פליג דאין איסור לנשים, וכדמוכח מברכות (דף כ) ר' יוחנן הוי רגיל דאזיל ויתיב אשערי טבילה, אמר כי סלקן בנות ישראל מטבילה מסתכלין בי. וכן מוכח מדאסרו הסתכלות גברים בבגדי צבעונים של נשים, ולא להיפך, ועוד כיוצ"ב. ועל הראיה מספרי כתב, דברייתא שלא הוזכרה בש"ס משבשתא היא. ויתר על כן מוכח מברכות (מח ע"ב) דאין הלכה כהאי ברייתא, מדשמואל שביאר שהיו מסתכלות בנויי של שאול, ולא חייש שמואל לקושית ר' יוסי, אלמא דאין הלכה כן, והלכתא כבבלי. והובא כל זה באוצה"פ (סי' כא דף כב ע"ג). וכ"כ כזה בשו"ת יבי"א (ח"א או"ח סימן ו אות ה) ועוד הוכיח מדין האשה מכרכת את האיש ולא האיש את האשה, כדנפסק ביו"ד (סי' שנב) ופירש הש"ך (שם) דה"ט משום הרהור, ובאשה לא חיישינן כ"כ להרהור. עכת"ד. וכ"כ בשו"ת בית אבי (ח"ב סימן קכג) וכדמוכח מר' יוחנן, וממתני' דסוכה (נא ע"א) תיקון גדול עשו, אלמא דגברים אסורים להסתכל, ונשים שרו. וכן מהאישה כורכת. ועע"ש. ואשה לאו בת הרגשה ועל כן לא שייך בה איסור הרהור. וע"ע להגר"י רצאבי בנפלאות מתורתך (סוף הפטרת חוקת ואת"י) לגבי בת יפתח.

יד. ולא כן אנכי עמדי, כי נלע"ד ששורש היתרם נובע מכך שסברו שאיסור הסתכלות משום הרהור, וכדנפיק מקרא דונשמרת מכל דבר רע, וכדדרשינן בע"ז (כ הנ"ל), וזה לא שייך בנשים וכנ"ל (אות א), ועל כן שקלו וטרו אי יש הכרח לאסור גם נשים מהספרי או לאו, ופלפלו בזה וכמבואר. ברם להאמור י"ל לאידך גיסא, דאחר דאית לן קרא דנפיק מינה איסור הסתכלות, וכדכתיב ולא תתורו וגו', א"כ פשוט שגם נשים שייכות בהאי קרא, ומנא לן לחלק. ויש לסייע מהספרי הנ"ל, אך גם בלעדיו נשים אסורות. וכל הראיות מבגדי צבעונים, והאשה מכרכת, ור' יוחנן דיתיב אשערי טבילה, ותיקון גדול עשו, וכדו'. המה איסורים דנפקי מונשמרת, ובזה אה"נ לא שייך בנשים, משא"כ הסתכלות לשם עבירה, שפיר שייך בהו ואסורות המה. ולעצם דבריהם דהבבלי פליג, נראה שאין הכרח כלל, ויש לדחות דלא פליגי, וכשם שר' יהודה שבילקוט שמואל אע"ג שמסכים והולך עם ר' יוסי לדינא כמבואר בלשון ר' יוסי שאמר "והלא" וכו', שלשון זה מורה שדין זה פשוט ואין חולק עליו וכדאמר הכי התשורת שי הנ"ל. ומה יענה על קושית ר' יוסי שעשית בנות ישראל כזונות. ובפשיטות יענה, דאה"נ הני נשים שהיו היו כזונות, והפסוק חפץ להשמיענו יופי תוארו של שאול כדין הראוי למלך. וא"כ ה"ה י"ל בבבלי בדברי שמואל שלא חש לקושית ר' יוסי מהאי טעמא. ובודאי שהכרח שהבבלי פליג אין מכאן, והלא אפי' אם היה לפנינו רק הבבלי, היינו אומרים שאין הכרח מכאן להתיר נשים בהסתכלות, אחר שאין שום מקום לחלק בחיובי קרא, והיינו מבארים שנשים שלא הוגנות היו. וק"ו שכן מפורש בספרי, ולמה לעשות בכדי מח' בין הספרי לבבלי. וגם יש ליישב זאת בעוד דרכים, וכמו שישב הבן יהוידע בברכות (מח ע"ב) שלבבלי הסתכלו ביופי קומתו ולא ביופיו. ע"ש. ובשו"ת משנה הלכות (ח"ה סי' רכב) ישב דיש לחלק בין הילקוט דמיירי בהסתכלות לשם תאוה שאסורות נשים, לבבלי דמיירי בהסתכלות שלא לתאוה, דשרי לנשים. ומה שהשיב במילואים ליבי"א (ח"א סימן ו אות ה הנ"ל) אמשנה הלכות דא"כ שיתרץ ר' יוסי שלא הסתכלו לשם הנאה, ומדוע תירץ שלא הגיע עדיין שעת מלכותו. וגם הבבלי מדוע לא אמר לימא כתנאי שבילקוט. עכת"ד. לכאורה אינו מוכרח כדי להוציא דין, וכדרכים הנ"ל. ועוד יש לומר דאה"נ יכל לתרץ אף כן, אך בחר להשמיענו שלא הגיע שעת מלכותו, שכן נראה לו שזו האמת שבפסוק, ולכך נתכוין הפסוק להשמיענו בהביאו סיפור אריכות דברים. והעיקר אשוב ואומר והוא השורש, דיש פסוק ומנ"ל לפטור נשים, והמה סברו לפוטרן מאחר שאינן בנות הרגשה, אך לכאורה אישתמיט מינייהו לפי שעה האי קרא דולא תתורו.

(((להלכה)))

טו. ולכאורה אחר ראותינו את כל האמור, העיקר להקל בנשים טפי מגברים, כיון שנראה שהלכה כהסמ"ק ודעימיה שיש לחלק בין הפסוק ולא תתורו שבא לאסור הסתכלות של זנות, לבין ונשמרת שבא לאסור הסתכלות של הנאה. ואיסור משום ונשמרת לא שייך בנשים, אחר שנשים לאו בנות הרגשה, והרי שאסורות רק בהסתכלות של זנות, וכנ"ל (אותיות א,ב). ולדעת האדרת תפארת (לעיל אות ז) גם הרמב"ם עומד בשיטה זו. ולדידן (לעיל אותיות ה,ו) בדעת הרמב"ם הרי שאיסור הסתכלות בנשים הוא מדרבנן, משום גדר ללא תקרבו, ונשים אינן אסורות בהסתכלות בגברים אף הסתכלות שגורמת הנאה, אא"כ גורם להם הרהור, דלכו"ע נשים אסורות בהרהור, וכאשר יבוא בע"ה לקמן (אות טז). וגם איכא הכא ס"ס להקל, דשמא הלכה כמחזור ויטרי (סימן יג) והאבודרהם (דיני ק"ש הנ"ל אות ב) דילפי מולא תתורו אחרי עיניכם לאו לאיסור הרהור, וכדילפינן מברכות (יב ע"ב), ולפי"ז הרי שאיסור ראיה ילפינן מונשמרת, והוא חשש שמא יבא לידי קרי, ואחר שאין איסור זה שייך בנשים, יצא לדידהו דליכא איסורא לנשים בראיה. ואת"ל דהלכה כרוב הראשונים (הנ"ל אות ב) דילפינן מדכתיב ולא תתורו, שמא הלכה כסמ"ק (מצוה ל) ודעימיה דילפי מינה איסור לאו בהסתכלות לשם זנות, והיינו לשם העבירה ולא רק לשם הנאה. (וכדלעיל אותיות א,ב,ח) והסתכלות להנאה שאסור ילפי מונשמרת, והרי שיצא שנשים אסורות רק בהסתכלות לשם זנות, (שונשמרת לא שייך באו דלאו בנות הרגשה נינהו) וכדלעיל (אות א). ואת"ל שהלכה דנאסרה הסתכלות לשם הנאה מולא תתורו, וכדברי ההסתכלות בהלכה (ריש הפתיחה וכדלעיל (אות ח)), ומינה תרצה לאסור הסתכלות כזו אף נשים באנשים, שמא הלכה כהני אחרונים שבאשה אין איסור זה וכדלעיל (אות יג). ומה גם דיש להוסיף ולצרף את הסוברים שאיסור הסתכלות לשם הנאה הוא מדרבנן, מדכתבו הרמב"ם ומרן מכת מרדות וכדלעיל (אותיות ג-ז), וכפי שלמדו המ"מ והחינוך בדעת הרמב"ם, וכנ"ל (אותיות ג,ה), וכן דעת עוד ראשונים דהוי דרבנן עיין לעיל (אות ב), והוי מילתא דרבנן וקיל טפי. ויצא לפי"ז דיש פנים להקל לאשה הסתכלות לשם הנאה בגברים. ואף להרמב"ם והחינוך דיש איסור נוסף בהסתכלות משום לא תקרבו, ונימא שכן דעת שאר הראשונים אחר שלא מצינו מי שכתב שאין איסור הסתכלות משום לא תקרבו וכבסמוך (אות טז). הרי שבנשים אין איסור זה אא"כ גורם הרהור וכנ"ל (אות ו). [ברם הסתכלות לשם זנות גם להאמור אסור, כיון שישאר רק הספק שמא כראשונים דילפי להאי קרא להרהור. ועוד בה דבזה יש לאסור משום מגרה יצה"ר וכדלקמן (אות יח) בע"ה.]

(((נשים להרהר)))

טז. ומ"מ כל זה לגבי איסור הסתכלות דחידש הסמ"ק שיש שני סוגי הסתכלות האסורים, וממילא גם נשים אסורות במה שבא מולא תתורו. ברם לענין הרהור עבירה, בזה לכאורה לא יסכימו הראשונים להמשיך את חידוש הסמ"ק (דלעיל אות א) להכא, דנחלק בין סוגי ההרהור האסורים, דבברכות (יב ע"ב) ילפי ואחרי עיניכם זה הרהור עבירה. ובע"ז (כ ע"ב) איתא, ונשמרת מכל דבר רע, שלא יהרהר אדם ביום ויבא לידי טומאה בלילה. ונאמר דהרהור שנאסר מונשמרת אטו קרי מותר בנשים, אך בהרהור שבא מולא תתורו שהוא להרהר בגוף העבירה, היות ונאסר מצד עצם ההרהור אף בלא קרי, הרי ששייך איסור זה אף בנשים. כי באמת נראה דאף הסמ"ק עצמו לא יסבור כן, שהרי כמעט שום חד דמן קמאי לא תפס כדרשת הגמ' ברכות (יב ע"ב) ואחרי עיניכם להרהור עבירה. כי נמצאו סיעת ראשונים שלמדו הרהור עבירה מדכתיב ונשמרת מכל דבר רע וכדלעיל (אות ב), וכ"כ הב"י אה"ע (ר"ס כא וכנזכ"ל). ורבים דרשו את פסוק זה דאחרי עיניכם, ללאו דהסתכלות וכנזכ"ל (אות ב). [ואחרי לבבכם רבים למדו ללאו דמינות, ואכ"מ.] הרי שאין אף אחד שתפס כגמ' ברכות. [למעט את האבודרהם (דיני ק"ש) שהביא את הגמ' הנ"ל דאחרי עיניכם דהוא לאסור הרהור עבירה, וכ"כ המחזור ויטרי (סימן יג).] וגם הסמ"ק גופיה על כרחך דלא ס"ל להלכה כגמ' ברכות, שהרי תפס את אחרי עיניכם לאיסור הסתכלות, ושוב לא יכול ללמוד איסור הרהור מהאי קרא. וכן (בסימן ע) למד איסור הרהור מדכתיב ונשמרת. ועל כרחך שכל הני ראשונים לא ס"ל כחידוש האג"מ ודעימיה שבריש אמיר (אות א), דאם ולא תתורו בא ללמדנו איסור נוסף, והוא מחשבת זנות שאינה קשורה לקרי, ונ"מ לחייב לאשה וכנ"ל, חייבים היו להביא פסוק זה, ומדלא הביאוהו אלמא דלא ס"ל. וכיון שכל המקור לאסור הרהור הוא מדכתיב ונשמרת מכל דבר רע, שהוא כדי שלא יבא לקרי, וכדדרשינן להדיא בע"ז (כ ע"ב) הרי שלאו זה לא שייך בנשים. וע"ע בברכ"י (יו"ד סי' שלה סעיף י) גבי חולי מעים שאין האיש משמש את האשה, אבל האשה משמשת את האיש. וכתב הברכ"י, דמשמע דבשאר חולי שרי לאיש לטפל באשה, להשכיבה, ולסומכה וכדו'. ושאני באשתו נדה שליבו גס בה. ונראה דאף שהוא חולי מעים, ותבא האשה לידי הרהור, לא חיישינן, דאשה אינה מצווה על השחתת זרע, דלא מפקדא אפריה ורביה, כמו שכתבו תוס' (פ"ק דיבמות, וריש פ"ב דנדה). והיינו טעמא, דקיי"ל לקמן (סי' שנב) דהאשה כורכת איש מת, דלא חיישינן להרהור דידה, אבל האיש אסור לכרוך אשה מתה. ע"כ.

איברא דבפשיטות כל הנ"ל הוא כלפי איסור הרהור ד"ת, דנפיק מונשמרת. ברם מדרבנן אסור לאיש, כל שגורם קרי, ואתי בק"ו מאיסור הסתכלות בבגדי צבעונים דנאסר במסכת ע"ז (דף כ ע"ב) מדרבנן מונשמרת וכדלעיל (אות ב) דיש איסור ונשמרת ד"ת, ויש דרבנן. ולפי"ז באנו לחידוש האג"מ אף לענין הרהור, אך לא מולא תתורו, אלא מונשמרת. דמחולק בין הרהור בגוף העבירה דאסור ד"ת מונשמרת, לבין הרהור אף בדבר שאינו גוף העבירה, או גורם קרי, דאסור מדרבנן, ואסמכוה אונשמרת. וע"ע לקמן (אות יז בגדר ההרהור).

(((איסור דרבנן גדר ללא תקרבו)))

ברם עדיין יש לאסור נשים בהרהור לפי דברי הרמב"ם והחינוך דגם הרהור חד פעמי אסור משום גדר דרבנן לאיסור לא תקרבו לגלות ערוה. [והרהור תמידי ס"ל דאסור ד"ת מולא תתורו, וכנ"ל (אות ג, ולהלן אות יז).] ולפי"ז אף נשים אסורות בהרהור. וכ"כ להדיא החינוך (סוף מצוה קפח) ונוהגת בכל מקום ובכל זמן בזכרים ובנקבות שגם להן אסור להרהר אחר האנשים זולתי בבעליהן. עכ"ל. אך הוא מדרבנן, וכדכתב לעיל (בד"ה ואמרו זכרונם לברכה) וגם (בד"ה וריבוי). ע"ש. ובזה יובן מה יענה החינוך אודות הגמ' דע"ז (כ ע"ב) ונשמרת מכל דבר רע שלא יהרהר אדם ביום ויבא לידי קרי בלילה, והרי מפורש בגמ' שטעם האיסור משום קרי, וא"כ מדוע כתב שנשים אסורות. ואתי שפיר דלמד שאיסור הרהור שלשיטתו הוא מדרבנן בא מגדר שגדרו ח"זל ללאו דלא תקרבו ואינו משום קרי בדוקא, וכמו שבמצוה (קפח) מראה כן הלך דבריו, ע"ש בדיני המצוה שהם גדר ללא תקרבו, ועוד הוסיף שם גם איסור הרהור, משמע שגם הוא גדר ללא תקרבו. ולפי"ז איסור זה הוא אף בנשים דהוו בכלל לא תקרבו, וכמו שכתב שם שיש פרטים רבים באיסור זה, ואין באפשר להגיד כל פרטי הענינים שידע האדם לא לקרב אליו דעת האשה שהוא קל, ולכן הזכירו זכרונם לברכה מהם קצת, ובשאר יזהר כל אחד ואחד לשמור עצמו לפי מה שימצא את גופו, כי השם יראה ללבב. עכ"ל. ושב וכ"כ עוד בסמוך, שלא רק מה שאסרו ח"זל אסור, אלא כל כיוצ"ב. [ולפי"ז מה שהגמ' אסרה הרהור כדי שלא יראה קרי, היינו דיש בנוסף ללא תקרבו גם משום קרי וגם דהוא מד"ת.] ואף שגם בחינוך גופיה על כרחך שמחלק בין נשים לגברים, וכמבואר לו שם לענין הסתכלות (בד"ה ואתה בני הזהר), מ"מ לגבי הרהור כתב להדיא שנשים אסורות, וע' לעיל (אות ו) דביארנו שאף שדינם של הנשים קיל משל גברים, אוסר נשים בכל מה שגורם להם הרהור, וא"כ עצם ההרהור פשוט שנשים אסורות.

(((לא תקרבו איסור תורה)))

וכן גם דעת רוב ככל הראשונים כדעת הרמב"ם (ל"ת שנג) דלא תקרבו הוי דין תורה, שכ"כ הראב"ד בפירושו לתורת כהנים (אחרי מות יג,ב) והסמ"ג (לא תעשה קכו), והחינוך (קפח), והמאירי סנהדרין (סו ע"ב) ובנדה (סוף פ"ט), והריטב"א שבת (יג ע"ב) דבמעשה של אותו חסיד שנפטר, כיון שלא נזהר בקירוב בשר בנידתה, ביאר דהוי איסור דרבנן מפני שטבלה בריש ליבונה. ע"ש. אלמא דאי לא טבלה הוי איסור תורה. וכ"כ לבאר גם הר"י מלוניל (שם) והר"ן (שם) ובשם הרא"ה, וכ"כ הרשב"א (שם), ועוד לו בשו"ת (ח"ג סימן רל) וכן צידד בתשובות המיוחסות (סי' קכז). וכ"כ בשו"ת הריב"ש (סי' תכה) דלא תקרבו הוי לאו דאורייתא. וכן פסק מרן בש"ע (אהע"ז סי' כ סעיף א). וכאשר האריך בכל זאת בספר טה"ב (ח"א דף לז) ועוד הביא שעם שיטת הרמב"ן (בספר המצוות ל"ת שנג) דאין בזה לאו והוי אסמכתא, עומד גם הרשב"ץ בספר זהר הרקיע. וא"כ לדינא קירבה לעריות הוי דבר תורה.

וא"כ י"ל שכל הני ראשונים הסוברים דלא תקרבו הוי לאו דאורייתא, יודו להרמב"ם שיש איסור דרבנן של הרהור מולא תקרבו. כי לא מצינו מי שכתב או שמוכח מדבריו שאינו מסכים בזה עם הרמב"ם, ואחר שהם עומדים בשיטתו דהוי לאו דאורייתא, למה שנחלק בין הדבקים. ואף לדעת הרמב"ן בספר המצוות (ל"ת שנג) דפליג ארמב"ם וס"ל דולא תקרבו הוי אסמכתא, י"ל שיודה מ"מ דאסור ההרהור מדרבנן משום ולא תקרבו דרבנן.

(((אשה בשמיעת קול איש)))

יז. ועוד ראה לספר חסידים (סימן תריד) שכתב שצריך שלא ישמע קול שיר אשה, והוא הדין לאשה שלא תשמע קול איש, שכל שהאיש מוזהר אשה מוזהרת. עכ"ל. הרי שפתיו ברור מללו להשוות אשה לאיש בכל הני איסורים, וממילא נשים אסורות גם בהרהור כאנשים. ואף שרבים לוחמים על אלו דברי החסידים לענין קול, וכדמוכח ממנהג העולם בכל מקום שנשים באות לבית הכנסת ושומעות קול שירות ותשבחות של גברים, ואין פוצה פה. ע' במקור החסד (שם), ובשו"ת יבי"א (ח"א סימן ו אות ד) ובשו"ת אדרת תפארת (ח"ג סימן לח). מ"מ השיגו לענין שמיעת קול, אך לעצם הדין י"ל שהוא אמת. ולגבי הקושיות הרבות שהקשו על החסידים, מדין טפח באשה, קול, שער, וכו' אלמא דבאשה ולא באיש אמרו. וכן דין הליכה אחר אשה, וכן האשה כורכת ולא האיש, ועוד. ובכל הני מבואר שיש לחלק בין נשים לגברים. בכל זה י"ל שדעת החסידים שמה שנאסר מהתורה אסור בין לאיש ובין לאשה, וסבור שקול הוי ד"ת, ע' אוצה"פ (סימן כא ס"ק כ) משא"כ כל שהוא מדרבנן יש לדון לגופו, ואם משום הרהור יש לחלק בין איש לאשה וכנ"ל, ועל כן בגדי צבעונים של אשה נאסרו ולא של איש. ומעתה לעצם הרהור עבירה אשה להרהר באיש אף דנפיק מקרא דונשמרת, והרי שהוא לא שייך בנשים, אחר שלאו בנות הרגשה, מ"מ אסורות משום ולא תקרבו וכאמור.

(((בתרה תמיד)))

ובמקרה שאשה זו תרה תמיד אחר מחשבת הרהור, להרבות תענוגה. הרי שבזה לדעת הרמב"ם סה"מ (ל"ת מז) והחינוך (שסז) עוברת אולא תתורו. וכדסיים החינוך התם שמצוה זו נוהגת בין בזכרים בין בנקבות. ברם רוב הראשונים פליגי, מדלמדו מולא תתורו איסור להסתכלות בעריות גרידא, ולא המשכות אחר תאוות ורדיפה אחריהם, אלמא דלא ס"ל. אך מ"מ אסור משום הרהור מולא תקרבו וכאמור. ובדומה לשיטת הרמב"ם כן סובר הרמב"ן (ריש פרשת קדושים) מקרא דקדושים תהיו, דיליף איסור דאורייתא למי שמרבה בתאוות בהיתר, והרי זה נבל ברשות התורה. ע"ש. והרי שגם לדבריו יש בתרה תמיד איסור תורה. מ"מ גם עליו פליגי רוב הראשונים וכדפירש"י התם, קדושים תהיו, הוו פרושים מן העריות ומן העברה וכו'. ע"כ. כלומר שיש כאן איסור מיוחד לענין פרישה מעריות. [וכדביאר השפתי חכמים במקום. וכמו שהרמב"ן פתח בדברי רש"י, וכתב לחלוק עליו] וכן בעל הטורים יליף שהוא איסור לענין עריות. והרשב"ם יליף שהיא אזהרה נוספת על כל המצוות לשומרם.

ומעתה אסור לאשה לקרא ספרי חשק, וק"ו שלא לצפות בסרטי תועבה, אחר שההרהור אסור אף לנשים, משום גדר דרבנן ללא תקרבו.

(((גדר הרהור)))

וגדר הרהור עבירה שאסור אינו בדוקא כשמהרהר שהוא גופיה עושה עבירה, אלא אף כשמהרהר באחרים שעושים כן, ואף בהיתר, וכן מבואר בפסחים (נא ע"א) דאסור לרחוץ עם בעל אחותו משום הרהור, וכתב תוס' הרי"ד (פסחים נא ע"א) ובפסקי הרי"ד (שם) לבאר טעם הדבר ו"זל, אביו אסור שלא יהרהר לומר מיכן יצאתי. וכן עם חמיו מיכן יצתה אשתי. וכן בעל אחותו שלא יהרהר זה בא על אחותי. ע"כ. וכ"כ הנימוק"י (שם) גבי אביו משום שמהרהרין על מקום שיצאו. ומבואר שאף שאינו מהרהר לעשות את העבירה, או שעושה עבירה, אלא שאחרים עושים אף מעשה היתר לדידהו, כל כה"ג הוי הרהור עבירה שאסור. [וכן נקטו עוד ראשונים שם שאיסור זה הוא משום הרהור, ובפשטות ס"ל כנ"ל, שכ"כ הרמב"ן (שם) וכ"כ המהר"ם חלאוה (שם) וכן כתב רבינו יהונתן מלוניל (שם) גבי אביו וחמיו ובעל אחותו משום הרהור, וכן בפסקי ריא"ז (שם) גבי שלושתם משום הרהור, וכן הוא בחידושי תלמיד הרשב"א (שם).] וע' ברבנו יונה בשערי תשובה (שער ג אות מ) שאיסור זה הוא אע"פ שמהרהר שלא כדי לעשות. ע"כ. וע"ע לגבי סוג ההרהור שאסור באוצר הפוסקים (סי' כג ס"ק ח אות ב) ובשו"ת עולת יצחק (ח"ב סי' רמב אותיות ג,ד).

(((מגרי יצה"ר)))

יח. ובקריאת ספרי חשק ראית סרטים וכדו' יש לבא ולאסור עוד משום דקא מגרי יצר הרע, וכדפסק מרן בש"ע (או"ח סי' שז סס"ז) גבי קריאת דברי חשק ו"זל, אף בחול אסור משום מושב לצים, ובדברי חשק תו משום מגרה יצר הרע. ומי שחיברם ומי שהעתיקן, וא"צ לומר המדפיסן, מחטאים את הרבים. ע"כ. ובב"י שם הראה מקורו מדברי הרא"ש (שבת פכ"ג סי' א) בשם ה"ר יונה, אך שם כתוב והלין דכתבין מליצות ומשלים של שיחת חולין ודברי חשק אסור לקרותן בשבת, ואף בחול לא ידענא מי התירו, שהרי נאמר ובמושב לצים לא ישב. עכ"ל. הרי שהתוספת הנזכרת בש"ע לאסור גם משום מגרי יצה"ר, היא תוספת שהוסיף מרן מדיליה. והבין שמש"כ רבינו יונה לאסור משום מושב לצים, כוונתו למליצות ומשלים, ובק"ו לענין דברי חשק דא"צ לומר שאסור משום מגרה יצה"ר. וכל דברי ר' יונה ולא ידענא מי התירו, קאי גבי מליצות ומשלים של שיחות חולין.

ותקשי לי על עצמי מנ"ל לאסור משום מגרה יצר הרע, והלא בסוגיא דקידושין (דף מ ע"א) שנינו מחשבה טובה מצרפה למעשה, וביארה הגמ' אמר רק אסי אפי' חשב אדם לעשות מצוה ונאנס ולא עשאה מעלה עליו הכתוב כאילו עשאה. ברם מחשבה רעה אין הקב"ה מצרפה למעשה, אא"כ עשתה פרי. ופירש"י התם, שקיים מחשבתו ועשה, מצרפה למעשה, ונפרעים ממנו אף על המחשבה. ע"כ. הא מחשבה בעצם בלא מעשה, אין נפרעים ממנו, ומנ"ל לאסור הכא בהא. וכן מאי דשנינו בקידושין (דף פא ע"ב) ובנזיר (דף כג ע"א) גבי נתכוין לאכול בשר חזיר ועלה בידו בשר טלה דבעינן סליחה, וכדכתיב וה' יסלח לה (במדבר כ,ו) גבי בעל שהפר לאשתו נזירות ולא ידעה ושתתה יין. ולכאורה סותר לגמ' קידושין דלעיל, שאין מצרף מחשבה רעה למעשה. ובפשיטות יש לחלק בין היכא דעשה מעשה שלקח בשר ואכלו וסבור שהוא חזיר ואינו, לבין כשהייתה מחשבה גרידא. ושוב הודיעוני שבספר מנחת אשר על התורה (ריש פרשת מטות ואת"י) להגאון ר' אשר וייס שליט"א כ"כ ליישב את הסתירה בין וה' יסלח לה למחשבה רעה אין הקב"ה מצרפה למעשה. ולפי"ז אין איסור בנידו"ד משום מגרי יצה"ר. וע"ע בזה בשו"ת נחלת לוי (ח"ב סימן לט אות ו). ועוד ראה בראב"ד בבעלי הנפש (ריש שער הקדושה) דכתב שבעבירות אחרות אין בהם טומאת המחשבה למעט מהרהור עבירה. ע"ש. ולפי"ז בקריאת דברי חשק בלא שיהרהר בפועל הרהור עבירה, אין טומאת המחשבה. ולפי"ז הרי שצ"ע מנין יליף מרן והוציא איסור מגרה יצר הרע.

יט. והנה מצינו בנדה (דף יג רע"ב) כמימרא זו גבי המקשה עצמו לדעת יהא בנדוי. ומותיב עלה, ולימא אסור, ומשני דקמגרי יצר הרע אנפשיה. וגמ' זו צריכה ביאור. ורש"י ותוס' במקום לא נזקקו לבארה. ואחר החיפוש נמצא בספר אור זרוע (הל' בעל קרי סי' קכג) שפירש בשני דרכים, הפירוש הראשון בשם ר"ח, דפריך ולימא אסור, למה נקטו ל' נדוי. ומשני, שהוא בר נידוי, שכן הוא מגרה יצה"ר בנפשיה. [כנראה דבאו להשמיע גודל חומרת גירוי יצה"ר.] ובאי נמי פירש האו"ז, שטעם הנידוי מפני שמוציא ש"ז לבטלה, ופריך ולימא אסור, ומשני, דאם היה שונה בלשון אסור היה מגרה יצה"ר בנפשיה, שכן דרך יצר הרע לפתות על כל האסור. עכ"ל. דהיינו כשכתוב על איזה דבר אסור, הרי שלשון זו גורמת ליצר לחמוד אותם, אחר שמים גנובים ימתקו. והרי שלפירוש קמא וכדפירש הר"ח יש שייכות לנידו"ד, ויש מקום לדמות דין קריאת ספרי חשק שג"כ מגרה יצה"ר, וללמוד מדין מקשה עצמו לדעת להכא, ונימא דמהא יליף מרן להכא לאסור קריאת ספרי חשק מפני שמגרה יצה"ר. משא"כ לפירוש ב, הרי שאין שום איסור של גירוי יצה"ר, רק מגרה יצה"ר הוא ביאור במציאות שכך דרך יצה"ר, וח"זל השתדלו לעוקפו. ובדומה לשני פירושים אלו פירש הפרישה (או"ח סי' רמ אות ד) מדנפשיה את קושית הגמ' ולימא אסור, וממילא נבין שהוא בר נידוי ולשם מה לכתוב נידוי, ומשני שכתבו נדוי כדי להראות לאנשים כמה גדול איסורו של מגרה יצה"ר. ובא"נ מפרש, דמאחר דלב האדם בזה מגרי יצה"ר והאש בוער בו, לכן הוצרכו לפרש העונש כדי שיהא נזהר. עכת"ד. הרי שלפירוש קמא גרוי יצה"ר הוא איסור, ולבתרא אינו איסור, אלא מציאות שיש לאדם גירוי יצה"ר.

כ. ועוד ראה בראב"ד בבעלי הנפש (שער הקדושה עמ' קיח הוצאת מסוד הרב קוק) דג"כ למד כיוצ"ב, שביאר שבכוונת מעשה הביאה ישנם ארבעה משובחות, ואחת שהיא עצת היצר. וכתב ו"זל, אבל מי שאינו צריך לאותו דבר (לביאה) ואין יצרו מתגבר עליו, והוא מעורר תאותו ומביא עצמו לידי קישוי ותאוה כדי להשביע יצרו, ולמלא את תאות לבו מהנאות העולם ותאותיו. גם אין בו אחת מן השלש דרכים הראשונים שאמרנו, ודאי הוא הדרך לעצת יצר הרע והסתתו שפירשנו בתחילה, כדכתיב ראה חיים עם האשה אשר אהבת וכו', ומן ההיתר יביאנו אל האיסור. ועל זה אמרו רבותינו "זל המקשה עצמו לדעת יהא בנידוי. ואמרינן ולימא אסור, משום דקא מגרי יצר הרע בנפשיה. והעושה המעשה הזה דומה לאדם שהוא שבע ואוכל יותר מדאי ושותה יותר מדאי עד שהוא משתכר ואח"כ הוא מקיא ומתלכלך, כגון זה ודאי הוא דומה לבהמה שהיא אוכלת והולכת עד שיאחזנה דם ותמות. עכ"ל. הרי שפירש את דין המקשה עצמו לדעת אחרת מכל הראשונים שביארו שהוא לגבי קישוי שלא לצורך ביאה, לך ראה בטור ובב"י ובש"ע אה"ע (סימן כג ס"ג) ואילו הראב"ד ביאר דהוא לגבי המשמש עם אשתו אך ללא צורך, רק למען הרבות תאותו גרידא. ומפרש דקא מגרי יצר הרע היינו שמכח פעולה זו יבא אח"כ אל האיסור להכשל בביאות האסורות. והביא הטור את אלו דברי הראב"ד באורך באו"ח (סי' רמ) ובאה"ע (סי' כג) ופסקו מרן להלכה בש"ע (או"ח סי' רמ ס"א). ועוד חזינן כזה בראב"ד (שער הפרישה) שכל המסתכל במקום הטינופת אין לו בושת פנים, ועוד דקא מגרה יצר הרע בנפשיה, כמו שאנו עתידים לפרש בשער הקדושה. ע"כ. וכן כתב בשער הקדושה (דף קכב). הרי שמגרה יצה"ר להרבות תאותו הוא האיסור בעצם, ויליף מינה בק"ו מרן להכא לענין קריאת ספרי חשק. וע' כאן בהערה לענין עצם הדין של הש"ע הנ"ל.

(((*) תשמיש לשם הנאה)))

ואגב בואנו הלום לא יכולתי לעזוב את הקולמוס אודות פסק מרן בש"ע (או"ח סי' רמ סעיף א) אבל מי שאין צריך לדבר, אלא שמעורר תאותו כדי למלאות תאותו, זו היא עצת יצר הרע, ומן ההיתר יסתנו אל האיסור. ועל זה אמרו ח"זל המקשה עצמו לדעת יהא בנידוי. עכ"ל. והרי שאיסור חמור ונורא כתב מרן בדבר שאינו ידוע לרבים, כי כאן מבואר שאם סתם רוצה להנות, ועל כן בא על אשתו [חוץ מעצם חיובו בעונה כשכבר נפטר ממנו] הוא באיסור חמור של המקשה עצמו לדעת, והוא בנידוי. ומקורו טהור מדברי הראב"ד והטור הנ"ל.

ברם אחר ההיתבוננות במקור הדברים בראב"ד, והובאו דבריו בקיצור בטור או"ח (סי' רמ) ואה"ע (סי' כג) ומרן ראהו במקורו וכמבואר בב"י שם, וכן בהכרח הנובע מקושיא, שהרי באה"ע (סי' כג סעיף ג) פסק מרן את דין המקשה עצמו לדעת יהא בנדוי כפשוטו. ובב"י כלל לא הזכיר את שיטת הראב"ד הנ"ל. ואי ס"ל למרן כהני ראשונים שלמדו דהמקשה עצמו לדעת כפשוטו וכמובא בב"י שם, הרי שהם בהכרח לא סוברים את איסור הראב"ד. [לפחות לא מדין מקשה עצמו לדעת.] ואיך מרן תפס את שני הקצוות לחומרא. ולומר דדעת מרן כראב"ד ולדעתו אתי בק"ו שיהא בנדוי אם מקשה עצמו לדעת. אע"פ שבאמת זה מיישב את הקושיא, אך זה דוחק עצום, דא"כ איך בב"י כלל לא הזכיר את הראב"ד ולא הביאו, ורק הביא את החולקים עליו ולומדים המקשה עצמו לדעת כפשוטו, ועל פיהם פסק בש"ע שם.

ועל כן נלע"ד, דמה שכתבו מרן והראב"ד דזהו דין המקשה עצמו לדעת והוא בנדוי, הוא בדרך השאלה, ואין מקרא יוצא מידי פשוטו. ואף שזהו דוחק עצום, אך ההכרח נובע מעיון בראב"ד במקור הדברים. וכדי להראות שכן הוא, מוכרחים אנו להעתיק את תוכן דברי הראב"ד, והנה שם פירש (בריש שער הקדושה) את חיוב התורה והתקדשתם והייתם קדושים, דהפורש מאיסורים התלוים במישוש הוא טהור, אך לא קדוש. ומש"כ דוהתקדשתם הוא התקדשות במעשה, שהפורש מהאיסורים שאינם תלוים במשוש כגון עצימת העינים והאזנים וכדו' הוא קדוש. ומה שכתוב והיתם קדושים הוא התקדשות המחשבה מהרהורי עבירה. ואח"כ מבאר באורך שלא יוכל האדם להגיע לידי מדה זו אל והתקדשתם והיתם קדושים, עד שיניח מה שהוא מותר לו חלק מחלקו ויגדור עצמו בגדר הפרישות מן הדברים המותרים לו, שהם דרך ומסלול להרגל העבירה. עכ"ל. הרי שמדבר בהכרח שיש לעשות כן, כי בלאו הכי לא יוכל האדם להצליח לעמוד בחיוביו. אך הכרח זה מי שלא עושהו, לא עושה איסור, וכדכתב שהוא היתר. וכן מבואר מכמה מהדוגמאות שממשיך ומביא לכך שהם דברי חסידות. והנה אלו הדוגמאות שהביא לפרישות, שהיא גדר לפני עבירה ו"זל, כענין שאמרו כל המכניס ידו למטה מטבורו תקצץ ידו על טבורו. וכמו שאמרו כל האוחז באמה ומשתין מים כאלו מביא מבול לעולם. וכמו שאמר ר' יוסי מעולם לא נסתכלתי במילה שלי, והקשו עליו א"כ לקרוה רבינו הקדוש. אמרי רבי מילתא יתירא הואי ביה שלא הכניס ידו תחת אבנטו. וכל הפרישה הזאת היתה גדר מפני שלא תתגבר עליהם הערוה תאותה, לפי שהיצר מתקוטט עם האדם ומקטרג אותו להשיאו ולהסיתו. וכן הוא דרכו משיאו להשביע את נפשו ולמלא כל תאותו בכל המותר לו, ואחר אשר למדו למלא כל תאותו ברעבון נפשו כאשר לא תמצא ידו במותר לו, יסיתנו למלא תאותו מן האסור הקל, ומן הקל אל החמור, ומן החמור אל החמור ממנו, עד שאומר לו לך עבוד ע"ז ותכפור וכו'. עכ"ל. הרי שכתב דברי חסידות דלא הסתכל במילה שלו, וכן שלא הכניס ידו תחת אבנטו [וע' בזה באוצר הפוסקים (סי' כג ס"ק יג אות ב) במח' אי הוי חסידות, ומכאן מדעת הראב"ד חזינן דס"ל דהוא חסידות. וצ"ע ממה שהביא מהאוחז אמה ומשתין שהרי הוא איסור, ושמא ס"ל שגם זה חסידות.] וכאשר מפרש ולא סותם שכל אלו הם גדרים ופרישות מדברים המותרים מפני גדר לפני העבירה. ועוד מאריך שם הראב"ד בזה שהיצר דרכו להסית מן המותר אל האסור. ע"ש. ושוב בא לבאר את המחשבות הנכונות שיש לחשוב בעשית הביאה ו"זל, ועתה יש עלינו לדעת ולהבין אי זה היא המחשבה הנכונה באותו המעשה, ואי זו היא המחשבה המקלקלת אותו והמאבדת אתו, והמביאה עליו רעה תחת טובה. ע"כ. ותורף דבריו דיש ג' דרגות, א, המחשבה המשובחת. ב, שלא מקבל שכר אך גם לא עונש. ג, שמקבל עונש. ואז מונה את המחשבות הטובות לפי דרגותיהם הטוב טוב קודם. וסיים בדרך האחרונה שהיא הפחות טובה, כשכוונתו לגדור עצמו מתאוה ו"זל, ואם הוא צריך לאותו דבר, צריך הוא לתת שכר למעשהו, ותהא כוונתו להנצל בה מן החטא. ואם לא נתכוון כי אם למלאת תאותו מן הנאות העולם, הנה הוא בדרך הסתת היצר, ורחוק מן השכר וקרוב אל ההפסד. עכ"ל. ונראה שכוונתו שכשצריך לדבר [כלשונו] דהיינו שצריך הוא לגדור עצמו, אך לא מתכוין לכך, אלא למלא תאותו, בזה נחית דרגא ורחוק הוא מן השכר וקרוב להפסד. וממשיך הראב"ד ו"זל, אבל מי שאינו צריך לדבר [דהיינו שאין שום סיבה מהסיבות הנזכ"ל] ואין יצרו מתגבר עליו, והוא מעורר תאותו ומביא עצמו לידי קישוי ותאוה כדי להשביע יצרו ולמלא את תאות לבו מהנאות העולם ותאותיו, גם אין בו אחת מן השלש דרכים הראשונים שאמרנו. ודאי הוא הדרך לעצת יצר הרע והסתתו שפירשנו בתחילה, כדכתיב ראה חיים עם האשה אשר אהבת וכו'. ומן ההיתר יביאנו אל האיסור. ועל זה אמרו רבותינו המקשה עצמו לדעת יהא בנדוי. ואמרינן ולימא דקא מגרי יצר הרע בנפשיה. והעושה המעשה הזה דומה לאדם שהוא שבע ואוכל יותר מדאי, ושובע יותר מדאי, עד שהוא משתכר, ואח"כ הוא מקיא ומתלכלך. כגון זה ודאי הוא דומה לבהמה שהיא אוכלת והולכת עד שיאחזה דם ותמות. עכ"ל. הרי שכתב שזהו מה שפירשנו דהיינו לכל האורך לעיל, שזו עצת היצר. וא"כ מבואר שכוונתו לאשר ביאר באורך לעיל שזו הפרישות, והיא אינה חיוב, אלא מציאות מוכרחת שבלעדיה בודאי אדם יכשל. וכמו שכתב גם כאן, שדין זה הוא היתר, ומן ההיתר יסיתנו אל האיסור. ולפי"ז על כרחך דמש"כ גבי המקשה עצמו לדעת יהיה בנידוי, אין כוונתו כפשוטו נידוי ממש, אלא דרך משל שאל את דברי ח"זל והעמיד בו פירוש זה על דרך אסמכתא. וגם אל"כ תקשי מנין הוציא דבריהם מפשוטם, ועל מרן תקשי טפי כנ"ל דנקט כראשונים שביארו אחרת ופסק כן בש"ע (אה"ע סימן כג), ושוב אם כן איך תפס כראב"ד. וזהו שאח"כ ממשיך הראב"ד בסמוך וכותב ו"זל, עוד יש מחשבות אחרות המקלקלות את המעשה והמפסידות אותו והמחליפות עליו רעה תחת טובה ושלום עון תחת קיבול השכר. הרי שכאן דיבר במחשבות שיש בהם עון, ועד עכשיו לא דיבר ביש בהם עון, וכמבואר בלשונו נמי לעיל. [ומש"כ לעיל מינה (עמ' קטז) ועל כן אנו צריכים לברר את המותר מתוך האסור וקבול שכר מתוך שלום העון וכו', והמפסיד את שכרו בקלקול המעשה ובגועל מחשבתו ראוי להקרא בער וסכל ופתי. ע"כ. הרי שכתב דהוי איסור. שם מיירי לגבי העושה עבירות ממש, וכדכתב שם, ו"זל, והזהיר על האדם שידבק באשתו ולא באשת חברו, והזהיר כמה אזהרות וכמה עונשין על העריות. ע"כ. וזהו שאח"כ (עמ' קיח) מפרש את המחשבות האסורות, והם בני ט' מידות. ע"ש.]

ועל כן מרן שפסק באו"ח (ר"ס רמ) את דברי הראב"ד, הרי שגם כוונתו כאמור שהמשמש לשם תאוה גרידא, הרי שדבר זה מגונה, דיש להרחיקו, והיא עצה טובה ונפלאה שנכון לקיימה, אך אינה איסור. והלשון שנקט דהוי בנידוי, הוא לאו בדוקא, ושאל את המושג וכדפסק באה"ע (סי' כג) את דין המקשה עצמו לדעת כפשוטו.

(((ברודף אחר תאוות)))

וכל זה הוא למי שאינו רודף אחר התשמיש והנאתו בדרך קבע. אך הרגיל בכך ומחשבו וליבו בכך, זה נכנס ללאו דאורייתא דלא תתורו לדעת הרמב"ם בספר המצוות (ל"ת מז) וכ"כ החינוך (מצוה שפז). ויתר על כן דעת הרמב"ן על התורה (ריש פרשת קדושים) לפרש את צווי התורה קדושים תהיו, דהיא מצות עשה דאורייתא על הפרישות, שלא ישמש אלא כפי הצריך בקיום המצוה ממנו, ויקדש עצמו מן היין במיעוטו וכו'. והענין, כי התורה הזהירה בעריות ובמאכלים האסורים, והתירה הביאה איש באשתו, ואכילת הבשר והיין. א"כ ימצא בעל התאוה מקום להיות שטוף בזימת אשתו, או נשיו הרבות, ולהיות מסובאי יין בזוללי בשר למו, וידבר כרצונו בכל הנבלות שלא הוזכר איסור זה בתורה, והנה יהיה נבל ברשות התורה. עכ"ל. ברם רש"י קדושים (שם) פירש ציווי זה בדרך אחרת דקאי גבי עריות דוקא. והרשב"ם ובעל הטורים (שם) פירשו דאינו חיוב להוסיף גדר ופרישות, אלא לקיים את גוף חיובי התורה. וכן הוא בראב"ד בבעלי הנפש אשר הבאנו לעיל. וגם לגבי הרמב"ם והחינוך שמנו לאו דלא תתורו למי שרודף אחר תאות, הרי רוב רובם של הראשונים למדו לאו של הסתכלות, וכאשר אספנום לעיל. וצריך עוד לעיין בדין זה לענין הלכה. ובר מין דין איכא בכה"ג איסור דאורייתא נוסף משום והלכת בדרכיו, ובכללם שלא לרדוף אחר התאוות, ע' בשו"ע המדות (שער המדות סימן א הלכה א).

ועוד י"ל, דיליף מרן איסור גירוי יצר הרע ממסכת ב"ב (דף נז ע"ב) גבי העוצם עיניו מלהסתכל על נשים המכבסות, דאי איכא דרכא אחריתא רשע הוא. ופירש רשב"ם (ד"ה רשע הוא) ואע"פ שעוצם עיניו, שלא היה לו לקרב אלא להרחיק מן העבירה. דקיימא לן חולין (דף מד ע"ב) הרחק מן הכיעור. עכ"ל. והרי לפנינו חיוב להרחיק עצמו מידי נסיון, והמכניס עצמו לידי נסיון אף שעמד בו, ושמר עיניו מראות ברע, קרוי רשע. ודמי ממש לדין קריאת ספרי חשק, שאף אם ע"י קריאתם לא בא לידי גוף עבירה, ולא הסובב כגון שחוק וקלות ראש כנגדה, מ"מ מיקרי רשע שהכניס עצמו לידי נסיון. וי"ל דיליף מינה מרן לאסור ספרי חשק וכנ"ל. ושוב ראיתי שפירש כן רבינו גרשום בגליון הגמ' ב"ב הנ"ל דהאיסור שם הוא משום מגרה יצר הרע.

מסקנא, נשים מותרות הן בהסתכלות בגברים אף לשם הנאה, [אך בתנאי שהגברים לא ידעו מכך. וכן אסורות בהסתכלות של התאוות לאיש זה.] אא"כ זה גורם להן הרהור עבירה, ואסורות הן בהרהור משום גדר דרבנן לאיסור לא תקרבו לגלות ערוה.

(((הליכה לשמחה מעורבת)))

כא. ומעתה שוב נשוב לנידו"ד, האם יעשה חסד עם אשה כשחושש להכשל בראיה האסורה שכעת התבאר גדרה, ולכאורה ניתן להביא ראיה להקל, שכשחושש שיכשל בראיה אסורה לא יעשה המצוה, מדברי ספר חסידים (סי' שצג) והביאו האהבת חסד (ח"ג פרק ובסוף הגה ראשונה) להלכה, גבי הליכה לשמחת חתונה כשיש שם ריקודים מעורבים, וכתב הספר חסידים, כל מצוה הבאה עבירה על ידה, מוטב שלא יעשה המצוה, כמו מצות לשמח חתן, אם יש פריצים, ויודע שבלא פריצות לא יהיה. או אינו יכול להיות בלא הרהור, או אינו יכול להיות מלראות בנשים, אל יהיה שם. עכ"ל. ומינה להתיר כאן. אך מלבד שיש לחלק דשם מדובר ביודע שבודאי יהיה שם עבירה, ושעירים שם ירקדו, ועל כן אינו דומה לנידו"ד דמספקא ליה מילתא אי יהיה שם איסור. יתר על כן יש לומר, ששם המצוה לשמח חתן אינה חיובית, כי יש מי שישמחו [ובכל אופן אין הכרח שמדובר שם גם כשהמצוה חיובית] אלא שאם ילך יקיים מצוה, ובזה ברור שאפי' כל היכא שיש לו חשש להכשל באיזה דבר עבירה, שב ואל תעשה עדיף. [ועע"ש באהבת חסד.] ועל כן אין ראיה מהתם לפשוט ספיקנו זה. [ואגב לענין ריקודים מעורבים ע"ע בשו"ת בנימין זאב (סימנים שג-שח) אודות התקנה שתיקנו אחר גירוש ספרד בדבר ריקודים מעורבים. ובספר יוסף אומץ (יוזפא עמ' 286) ובפת"ש (אה"ע סימן סה אות ב) ובצפורן שמיר (סימן ו סעיף פז) ובמשנה ברורה (סי' תטו ס"ק ב) ובא לו בשניות מדברי סופרים בספרו אהבת חסד (ח"ג פ"ו) ובשד"ח (ח"ז דף 425 ע"ב, ובח"ה דף 303 ע"ב אות נה) ובספר טה"ב (ח"א עמ' לז,לח) בענין הראיה כשיש ריקודים, ובספר חופה וקידושין (פרק א סעיף לא).]

(((חסיד שוטה)))

וכן אין להוכיח מסוטה (כא ע"ב) איזהו חסיד שוטה, כגון דקא טבעא איתתא בנהרא, ואמר לאו אורח ארעא לאיסתכולי בה ולאצולה. וע' שו"ת אג"מ (אה"ע ח"א סימן נו ד"ה והנה על הסתכלות) דכתב, ברור שאף אם יבא לידי הרהור מחוייב להצילה. ועצם הנגיעה אינה קירבה לעריות, היות ואינו לשם חיבה. ואף אם יהנה ויתכוון ליהנות, אינו נקרא דרך תאוה. ע"ש. וא"כ חזינן דיש חיוב לקיים את המצוה, ומי שנמנע משום חששות להכשל בדבר עבירה, הרי קרוי חסיד שוטה, ונימא דה"ה לנידו"ד, שאסור לו להמנע מקיום המצוה משום חששותיו להכשלות בדבר עבירה. דשאני התם דעסקינן בפיקוח נפש, ודוחה את כל התורה. משא"כ הכא דעסקינן בגמילות חסדים, מנין לנו שיהיה חייב לסכן את נפשו הרוחנית בשביל טובת חבירו. ומאידך גיסא יש לומר שאין בזה כדי לפוטרו מחיוב מצות עשה שחל עליו. ובר מין דין נימא ליה שאם חושש להכשל, אז שיעבוד על עצמו לבל יכשל, אחר שמחוייב במצוה כאן.

(((עשה דוחה ל"ת)))

ואין לפשוט את נידון דידן מהאי דקיי"ל עשה דוחה ל"ת, ונימא דהכא נמי עשה דמצות ואהבת לרעך כמוך ידחה את ל"ת של ולא תתורו אחרי ללבכם, ועל כן יחוייב בקיום העשה. דנראה פשוט דלא שייך הכא הדין דעשה דוחה ל"ת, כי כאן הלא תעשה תלוי בתאוותו, ולא בעצם המצוה, וא"כ אין שום צורך שהעשה ידחה את הלא תעשה, אלא יעשה את העשה, וגם את הלא תעשה. ובר מין דין הן הלא עשה דוחה ל"ת הוא דוקא כשבאים יחדיו, מה שאין כן כאן, וכדביאר בשו"ת יבי"א (ח"ב אה"ע סימן א אות ד תשובת הזרעה מלאכותית) דעשה דוחה ל"ת דוקא היכא שבאים שניהם יחדיו, וא"כ הכא שאין העשה והל"ת באים יחדיו, לא שייך דין עשה דוחה ל"ת. וע"ע בשו"ת יבי"א (ח"ג או"ח כג אות כח).

(((מצוה הבאה בעבירה)))

כב. איתא בסוכה (ל ע"א) דלולב הגזול פסול משום מצוה הבאה בעבירה, וחזינן דבכה"ג כלל לא קיים המצוה. וכן הוא בב"ק (דף צד ע"א). ולכאורה ה"ה לנידו"ד שאם יראה ראיה אסורה מחמת קיום המצוה, הרי שלא נחשב שעשה מצוה כלל, וממילא יש לטעון דשוב אין עליו חיוב מצוה, כי בכה"ג אין מצוה, ועל כן שב ואל תעשה עדיף.

(((כשבאה המצוה מחמת העבירה)))

אולם זה אינו להמבואר בתוס' סוכה (דף ל ע"א ד"ה משום) כי מצוה הבאה בעבירה היינו שמחמת העבירה באה המצוה, כגזל לולב, שכל מהות המצוה באה מכח העבירה, משא"כ המנענע לולב של אשירה, שאין המצוה באה מחמת העבירה, אינו נקרא מצוה הבאה בעבירה. וכן חזינן בש"ע (יו"ד סימן שמ סעיף כח) הקורע על מתו בשבת יצא יד"ח הקריעה, והוא מהאי טעמא שאין העבירה בגוף המצוה. משא"כ בהמשך (סעיף כט) הקורע חלוק שאינו שלו לא יצא יד"ח, כיון ששם המצוה באה מכח העבירה. וכדאיתא בירושלמי (שבת פי"ג ה"ג) האי חילוקא. וע"ע בש"ע (או"ח סימן תרמט ס"ה). וכ"כ בשו"ת חזון עובדיה (סימן כו) ובשו"ת יבי"א (ח"א או"ח סי' כח אות י) וע"ע (ח"ב אה"ע סימן א אות יא). וא"כ הכא שאין המצוה באה מכח העבירה, הרי שאינה מצוה הבאה בעבירה, וא"כ רמיא חיובא אקרקפתא דגברא לעזור לאשה. שוב ראיתי בספר שדי חמד (ח"ד עמ' 317 ע"א אות א) דעמד מפי ספרים ומפי סופרים, גבי האי כללא, וע"ש באורך (ד"ה ובעיקר סברת) דהביא שיש חולקים אתוס' הנ"ל.

ועוד בה יש לדחות את דברינו משום מצוה הבאה בעבירה, על פי דברי תוס' סוכה (דף ט ע"א ד"ה ההוא) דמצוה הבאה בעבירה הוא דין דרבנן. וא"כ הרי שמדין תורה כן יוצא יד"ח. ולפי"ז הכא בנידו"ד לא יוכל להפטר מחיוב תורה משום הטענה הנזכרת [שכל כה"ג אינו נחשב כלל מצוה משום דהוי מצוה הבאה בעבירה] כי מדאורייתא שפיר הוי מצוה. שוב ראיתי בספר שדי חמד (ח"ד דף 320 ע"ב אות ג) דהאריך למעניתו בהאי מילתא והביא סיעת פוסקים הסוברים כי מצוה הבאה בעבירה אינה מצוה דבר תורה, וכדמוכח מתוס' (סוכה דף ל ע"א ד"ה משום) וכן דעת הריטב"א (סוכה דף לא ד"ה אבל גזל עצים וסיכך בהם) וכן דעת ר"י ור"ת שבתוס' (בב"ק דף סז ד"ה אמר עולה, ובדף נה ד"ה מאי טעמא יאוש) וכן מתבאר מדברי הרשב"א והריטב"א בחידושים (שם) והרע"ב (ריש פ"ק דשבת) ועוד עיין שם. ומאידך הביא דהרמב"ן (פסחים דף לה) כתב דהוי דרבנן. ועע"ש באורך מפי ספרים ומפי סופרים כיד ה' הטובה עליו וכדרכו בקודש, וכל רז לא אניס ליה.

(((במצוה שאינה תלויה בכוונה)))

ועוד יש לדחות זאת להמבואר בשו"ת יבי"א (ח"ב אה"ע סימן א אות יא) בשם שו"ת שדה יצחק חיות (סימן א) דכיון שמצות פריה ורביה אינה תלויה בכוונה, על כן שפיר קיים מצות פריה ורביה על ידי בנו הממזר, ולא הוי מצוה הבאה בעבירה. ולפי"ז ה"ה הכא בכל חסד, למ"ד שלא צריך בהם כוונה לקיום מצות חסד, דתכליתה היא העזרה ועיין בזה לעיל (סעיף ה), א"כ לא הוי מצוה הבאה בעבירה. ועוד יש לבא בהאי בכה"ג שהעבירה היא דרבנן אי אמרינן בהאי דהוי מצוה הבאה בעבירה שלא נחשב שעשה מצוה, עיין בזה בספר שדי חמד (ח"ד עמ' 333 סוע"ב אות ז) באורך וברוחב. וע"ע לעיל מינה (דף 329 ע"א ד"ה ועוד למדנו).

(((ראיה מסעודת הבראה)))

כג. ואולי ניתן להוכיח שפטור מעשיית חסד בעת חשש עבירה מפסק הש"ע (יו"ד סי' שעח) שאסור לאיש להברות אשה אבלה משום הרגל דבר. והרי שם הוא חסד כדי להברותה, ואפילו חסד של חיוב, שהרי אם אין השכנים מברים את האבל קללה תחול עליהם, וכדאיתא בירושלמי (מו"ק פ"ג ה"ה) ופסקה הרא"ש (מו"ק סימן פט) והביאו הב"י (יו"ד סימן שעח) והרי אפילו שהיא חיוב וחסד גמור, מכל מקום אמרו שאיש לא יכין סעודת הבראה לאשה משום הרגל עבירה. ואולם יש לדחות שלהברות את האבילה אינה נחשבת זקוקה כל כך [ובכה"ג אין חיוב חסד וכדלעיל (סימן ג סעיף ה).] משום שאף אם לא יהיה מי שיברה אותה מותרת לאכול, וכמו שכתב שם הט"ז (ס"ק א) שאבל שלא שלחו לו, או שהוא יחידי בעיר, אין חייב לצער עצמו שלא לאכול כלל. ע"ש. ויתר על כן כי יברוה נשים, וכיון שיש דרכים אחרות לקיים מצוה זו, הרי שאין חיוב גמור בעשית החסד. וכיון שאין חיוב גמור שוב כל שיש בעשיית החסד כדי לקרב ביניהם יש להרחיק, וכדלעיל (סימן ב סעיף א) שהרחקות בין נשים לאנשים אמרו כשאין חיוב עשית חסד. וכ"כ לחלק בשו"ת חלקת יעקב (חיו"ד סימן רכג) בין דין הבראה לבין משלוח מנות ומתנות לאביונים, שבהם מותר לאיש לתת לאשה. לפי שבהבראה כיון שתתן לה אשה סעודה, כבר אין שום מצוה, משא"כ בהם כל נתינה הוי מצוה בפני עצמה. ועוד יש לחלק בין דבר שחיובו דרבנן הוא ההבראה [וע' שד"ח (ח"ה דף 208 ע"ב אות נז) מח' ראשונים אי סעודת הבראה ד"ת או דרבנן.] שבזה הם אמרו שיש חיוב הבראה והם אמרו שאיש לא יברה אשה משום הקירבה. לבין היכא שיש חיוב דבר תורה של עשיית חסד, שבזה לא אמרו רבנן, ואי אפשר ללמוד מדרבנן אדאורייתא. עכ"ד. ועוד בה כי יש לחלק בין סוג הדברים המקרבים, לפי שנגרמת קירבה יתרה במה שאיש דואג לאשה ומגיש לה לאכול, ובזה שיש כה קירבה אסרו. משא"כ אשה שזקוקה לעזרה בהורדת העגלה מן האוטובוס וכדומה שאר חסד, אין בכך יתר קירבה, ובזה הרי שמחוייב. וכיוצ"ב חילק בספר גשר החיים (ח"א עמ' רח) כי שאני סעודה שהיא גורמת מרעות, ועל כן החמירו בה. וביתר ביאור כתב לעיל (עמ' רא אות ז) כי הכל תלוי לפי הקירבה, ועל כן סבר דמדינא לפי מנהגם שבסעודת הבראה אין אוכלים עם האבלים, בטל איסור הבראה איש לאשה. אלא שלא מלאו ליבו להקל אחר שכל הפוסקים העתיקו דין זה. אך מ"מ לענין אשה לאיש שלא נזכר בהדיא בש"ע [כי בש"ע כתוב שאיש לא יברה אשה] אף שבספר שו"ג (סי' שעח) אסר, כתב שבימינו יש להתיר, ע"ש.

וכן אין להוכיח מדברי שו"ת חלקת יעקב (חיו"ד סימן רכג) דאף דמדינא ס"ל דשרי אשה לבקר איש חולה, מ"מ סיים, שאם החולה צעירה וכדומה ושוכבת על המטה בחלוק בלבד, ופעמים גם יש מעט גילוי בשר, ומביא להרהור, ועל כן עדיף שלא לבקרה, אלא יצא יד"ח בטלפון. ע"ש. והרי שמשום חשש הרהור פשוט לו לבטל מצות חסד. דשאני התם שאפשר למצוה להעשות על ידי אחרים, שהרופאים מטפלים בה וכמו שכתב שם, וגם אפשר בטלפון, וכמו שהובא לעיל (סימן ב סעיף א בהערה) ע"ש. וכן אין להוכיח מדברי שו"ת ויען אברהם (חיו"ד סימן ה) והציץ אליעזר (ח"ה קונ' רמת רחל סימן טו) שכתבו שאין לאיש לקיים מצות ביקור חולי באשה. שדיבריהם המה כשיש אחרים שמטפלים באשה, וכמו שמבואר שם בציץ אליעזר, וכמו שכתבנו לעיל (שם).

(((חיי רוח יותר חשובים מן הגשם)))

כד. אולם לכאורה יש לבא ולהקל בזה ממקום אחר, והוא אחר שמצינו שפטרוהו מחיוב גמ"ח כל שיש הפסד ממון, ואפילו משום מניעת רווח וכנ"ל (סימן ג סעיף א), וכן כל שמתבייש בעשיית החסד כי אינו רגיל בכגון דא וכנ"ל (סימן ג סעיף ט). ויתר על כן חזינן במצות טעינה שאינו מצווה בחינם רק בשכר (ש"ע חו"מ סימן רעב). הרי שבאים הדברים בתורת ק"ו שפטור משום חיי רוחו ונפשו כדי שלא יכשל באיזה דבר עבירה. שאם משום שמפסיד שוה פרוטה פטור, לאו ק"ו כשיש חשש שמא יכשל בעבירה שפטור. ואף שהמשיב ישיב כי עליו להתגבר על יצרו, והן אדם לעמל יולד לעבוד את בוראו. הן לא עסקינן הכא במי שבקל יגבור על יצרו, כי אז אה"נ עליו להתגבר. וכן לא עסקינן במי שמחפש היתר להפטר מחיוב החסד. אלא באדם העובד על עצמו ושומר עיניו מראות ברע, ועתה בנפול לפניו מצות חסד נבוך הוא מפני חששו להכשל בראיה האסורה, האם לא נאמר כי חששו זה עדיף על היתר של הפסד שוה פרוטה, ואף שהפסדת שוה פרוטה היא בתורת ודאי, ואילו כאן הוי ספק אם יכשל או לאו. מכל מקום ספק שמא יכשל בראיה עדיף מפני ודאי הפסד שוה פרוטה, ואם בשוה פרוטה פטור, ק"ו בזה.

ולמעשה דין זה תלוי גם בכל שאר חלקי התורה, כגון בשבת דקיי"ל שבות דשבות שרי לצורך גדול, או לצורך חולי, או לצורך מצוה (סי' שז ס"ה), האם מותר יהיה לומר לגוי לעשות מלאכה דרבנן כדי שהאדם ינצל מאיסור. ונראה לענ"ד כאמור, דאתי בק"ו, שאם משום המצטער התירו להביא על ידי גוי מים דרך חצר שאינה מעורבת (סי' שז ס"ה) ולא אומרים לו שיתגבר על צערו. וכן לצורך חולי קצת התירו אמירה לגוי בדרבנן, ולא אומרים לו שיתגבר וישא את חוליו. לאו ק"ו שנאמר כן באדם החושש להכשל בעבירה, והן הלא עסקינן במי שעובד על עצמו וכאמור, שכל כה"ג חשיב צורך גדול יותר ויפטר.

ולכאורה א"כ בכה"ג יהיה פטור מחיוב עשיית החסד, אך זאת בתנאי שאינו בא בטענת שמירת העינים כדי להפטר מהחסד, אלא שבאמת חושש הוא לנפשו. וכן לא בכה"ג שבקל יכול לגבור על יצרו ולשמור על עיניו, כי אם עסקינן במי שיודע ומכיר בנפשו שקשה יהיה לו הדבר, וחושש פן יכשל ח"ו בראיה האסורה.

(((לעשות ק"ו בדין תורה)))

איברא דכל זה תלוי בהאם אפשר לנו ללמוד מדין תורה בתורת ק"ו שהיא אחת מי"ג מדות שהתורה נדרשת, ועיין לעיל (סימן ג סעיף ו בהערה) שצ"ע מתי אומרים כן ומתי לא. ברם מקום יש לחלק בין לימוד בנין אב לבין ק"ו שהיא סברא יותר חזקה שבזה שפיר ילפינן, ותנא גדול דמסייע לן הם דברי הרשב"א בשו"ת (ח"א סימנים רנב,רנז, הובאו לעיל סעיף ז אות א) דיליף חיוב פריקה וטעינה באדם ואיסור צער בעלי חיים באדם מתוך ק"ו, שאם התורה אמרה לאסור משום צער בהמה, ק"ו שיש איסור משום צער אדם. וכן שמשום הפסד ממון קיים גם באדם. ועומדים עמו סיעת פוסקים ראשונים ואחרונים וכאשר נאספו (לעיל שם). ואף החולקים המה באו בטענה שהק"ו אינו טוב, היות ויש לחלק בין אדם שדעת לו, לבין בהמה שאין לה דעת ועל כן חסה עליה התורה. אך לעצם הדבר שבא בתורת ק"ו לא פליגי דשפיר איכא למילף, וחזינן דשפיר דמי למיעבד ק"ו.

אולם עדיין יש לחלק לפי שיסוד בניית ק"ו הוא דרישת טעמא דקרא, שבלא הבנת הטעם בודאי שלא שייך ק"ו, וכמו שהרשב"א שם ביאר טעמא דקרא משום צער והפסד, ואמר שאם בבהמה אמרו כן ק"ו שבאדם ישנם טעמים אלו. וא"כ באנו לסוגיא אי דרשינן טעמא דקרא, ולחומרא נקטינן דשפיר דרשינן, וכאשר התבאר לעיל (סימן ג סעיף ו בהערה). והרשב"א ודעימיה הנ"ל למדו לחומרא, וא"כ שפיר דמי. משא"כ בנידו"ד שבאים אנו להקל מכח ק"ו, ואמרנו שאם פטור הוא מעשיית חסד משום מניעת רווחו וכדו', ק"ו שמשום חשש הכשלות בעבירה יפטר. אך אחר שזה יצא לקולא ולקולא לא דרשינן טעמא דקרא, שוב ליכא ק"ו. סוף דבר אני נבוך, וכאשר יראה הרואה שנלאתי למצא הפתח, וישאלו מורי הוראה והמה יכריעו.}

——–

לעילוי נשמת ולזכות כל עם ישראל החיים והמתים

לזכות הרב המחבר

האתר כולו מוקדש לעילוי לנשמת כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולזכות כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולרפואת כל חולי עם ישראל בנפש בגוף ובנשמה. לייחדא קודשא בריך הוא ושכינתא על ידי ההוא טמיר ונעלם בשם כל ישראל, לעשות נחת להשם יתברך ולהמשיך רחמים וחסדים על כל העולם, לבירור עץ הדעת טוב ורע ולתיקון הדעת של כל בר ישראל, ולקרב את ביאת מלך המשיח צדקנו.

בפרט לזכות נשמות משה בן יוכבד רבנו עליו השלום רבן של כל ישראל, רבי שמעון בן יוחאי מגלה תורת הנסתר בעולם, רבי יצחק לוריא אשכנזי בן שלמה עטרת ראשינו, רבי ישראל הבעל שם טוב בן אליעזר מגלה תורת החסידות בעולם, רבנו נחמן בן פייגא אור האורות, רבי חיים בן יוסף ויטאל תלמיד רבנו האר"י, וכל הצדיקים והחסידים, הצדיקות והחסידות, האבות הקדושים והאמהות הקדושות, דוד המלך וכל יוצאי חלציו וכל אחד ואחד מישראל בכל מקום שהוא חי או מת.

ותיקון של כל ישראל החיים והמתים, ולפדיון של כל ישראל החיים והמתים מכל דין וייסורים שיש עליהם.

בס"ד – כל הזכויות שמורות (c) ל הרב אסי הלוי שליט"א
שלחן ערוך המדות – א

הלכה ומוסר
חלק ההלכה בו נידונו חקרי ההלכות, ברור דינים וגדרים הלכתיים בהלכות מדות
חלק המוסר בו באו דברי המוסר, ודרכי כבישת המדות הטובות, וההרחקה מן הרעות
מאשר חנני ה' יתברך – הצב"י אסי הלוי אבן יולי ס"ט
פעה"ק ירושים תובב"א – בשנת "הביאני אל בית היין ודגלו עלי אהבה" – התשס"ח לפ"ג
לפי רישיון  Creative Commons-CC-2.5