——–
מעשה בהלל הזקן שעשה סעודה בביתו. לפני הסעודה, בא עני על פתחו ואמר לאשתו: צריך אני לשאת אשה היום, ואין לי כלום לסעודת נישואין! נטלה אשתו של הלל את כל הסעודה והביאה לעני. חזרה מיד ולשה עיסה אחרת, ובשלה שוב תבשילים חדשים לסעודה בביתה. אולם כמובן שהסעודה הגיעה באיחור רב. אמר לה הלל: בתי, מפני מה לא הבאת לנו מיד? סיפרה לו את כל המעשה. אמר לה: בתי, גם אני לא דנתי אותך לכף חובה אלא לכף זכות, שודאי כל מה שעשית – לשם שמים.
כמה אנו רוצים שידונו אותנו לכף זכות, שיבינו אותנו, שלא יכעסו עלינו, שידעו שגם אם שגינו – היתה זו מעידה, ויתכן שאף יש לכך סיבה, אולי אפילו מוצדקת. כמה טוב יהיה אם כל אחד יחשוב כך על חברו, לא ימהר לכעוס עליו. אם חברו נהג שלא כשורה, לא יכעס עליו בלבו, אלא יברר אצלו את הענין. וכמו הלל הזקן בסיפור הנ"ל – לא לבוא ישר במתקפה, אלא לדבר בנחת, בטון של בירור, של רצון להבין: "מדוע עשית כך וכך?" נופתע לגלות כי ברוב המקרים אכן הכעס שלנו לא כל כך מוצדק, ויש צדק גם עם החבר. הרי לרוב, בני אדם אינם רעים, ואינם מתכוונים להרע, אלא יש טעויות, אי הבנות או אילוצים שונים. מה שאנו צריכים – זה קצת יותר עין טובה כלפי הזולת, לא למהר לכעוס, לא למהר להאשים.
המשנה אומרת (אבות פ"א מ"ו): "וֶהֱוֵי דָן אֶת כָל הָאָדָם לְכַף זְכוּת". מהו "את כל האדם?" – עלינו להביט על האדם במכלול. לא להסתכל עליו במבט צר, הבוחן אך ורק את השגיאות, הטעויות והמחדלים. אלא להסתכל עליו במבט רחב יותר, לבדוק את המניעים שלו, את האילוצים שלו, לקחת בחשבון גם את הטבעים והתכונות שלו, ומאידך להסתכל גם על החיובי שבו – ואז הוא כבר ייראה בעינינו באור שונה, בדיוק כפי שאנו מסתכלים על עצמנו.
וכמו שמספר אחד ממקורביו של רבי אריה לוין זצ"ל, אשר נהג להסתובב בין בתי הכלא ולחזק את האסירים: הדבר היה באחת השבתות, ואני רואה את רבי אריה לוין, לוחץ יד של אותו אסיר רוצח מגושם, שצלם אלוקים לא היה ניכר עליו, ואף שואל הרב לשלומו ומאזין לשיחו. נדהמתי והרהרתי אחר מידותיו של רבי אריה המפריז באהבתו הבלתי מסויגת לזולת, ואפילו יהיה זה רוצח את אשתו. למחרת השבת, בהיותי מסיר את התפילין מעל ראשי ומקפל טליתי, ניגש אלי אותו אסיר י.מ., ובקשני כי אשאיל לו תשמישי קדושה שבידי. פקפקתי, הראוי ויאה שאותו אדם שידיו מגואלות בדם נקיים, שיעטר עצמו בטלית ותפילין? לאחר שהפציר בי נעניתי לבקשתו. התייחד לו אותו אסיר בפינת החדר, עטף את עצמו בטלית, עטר את ראשו בתפילין, והחל למלמל מתוך הסידור. נגשו אלי כמה מהאסירים הפליליים, שהיו שוכנים באותו תא, ובקשו את רשותי, לעשות בו שפטים על שמלגלג בקודשי האומה. ממתי הניח תפילין והתפלל? אין זאת אלא שמלגלג הוא על אותם המקיימים מצוות בכלא. והא ראיה שהניח בזדון תפילין של יד על ידו הימנית במקום על ידו השמאלית כדין! ידעתי כי הם מסוגלים להכותו, ולכן אמרתי אחקור בדבר. הזמנתי את י.מ. לשיחה בארבע עיניים ושאלתיו לפשר הדבר. השיב לי בהתרגשות רבה: אתה מבין, לאחר ביקורו של רבי אריה הרהרתי כל אותו יום במעשי והתחרטתי על פשעי, אף הרגשתי צורך בנפשי להתפלל, אולם הכיצד אוכל להניח תפילין קדושים על יד טמאה, והרי ידי זו השמאלית שפכה דם נקי, אך ידי זו הימנית טהורה היא. אותה שעה הבנתי את כוחו ודרכו של רבנו שהיה מעלה ניצוצות הנפש הנתונים ברפש. (כנסת ישראל)
ועוד מעשה היה באסיר קומוניסטי, שהיה צעיר שחצן וגס רוח, והשתדל להוציא את רבי אריה לוין מכליו. כל אימת שהיה רואה את רבי אריה בא ביום השבת לבית הכנסת שבחצר הכלא, היה מצית סיגריה בפניו "להכעיס" ורוגז על שלא עלה בידו להרגיז את רבי אריה. אך את רבי אריה אין להוציא מכליו, הלה נוקט היה במנהגו להקדים שלום לכל אדם ולברכו בברכת 'שבת שלום', וכשאותו אסיר פנה אל רבי אריה ואמר לו: "מדוע אתה מתעסק עם שקרנים ורמאים?" ענה לו רבי אריה: "בני, מדוע תוציא לעז על בני אדם?" אמר הצעיר: "וכי סבור אתה שהאסירים האלו דתיים המה? אני יושב עמהם בכלא ורואה כיצד הם אוכלים ושותים בגלוי ראש, אך צבועים הם". השיב רבי אריה: "האם את אלה תכנה שקרנים ורמאים? חלילה לך! האמן לי, שאיני נותן עיני בראשם, אם מכוסה הוא אם לאו, אני מתבונן בלבם, ולפני הם גלויי לב, והוא חם ויוקד… לא חלפו ימים רבים ואף אסיר זה, כשהיה מבחין ברבי אריה, היה ממהר לחבוש כיפה לראשו ונמנה על המבקרים הקבועים בבית הכנסת!
כך, על ידי עין טובה של כף זכות, העלה רבי אריה לוין זצ"ל, אנשים שהיו בתוך תהום הנשייה של החטא. ונדבר עלינו, ברמות הקרובות יותר אלינו: מבט טוב יותר על הבעל, על האשה, על החבר, על הבוס – ודאי יחזק בלבם את הדחף לעשות טוב, בדיוק כמו שאנו מתחזקים ומתעודדים ושואפים לעשות טוב יותר – כשמסתכלים עלינו בעין טובה. ובנוסף, הבטיחונו רבותינו, כי מי שדן את חברו לכף זכות, גם בשמים ידונו אותו לכף זכות. ומי מאתנו אינו זקוק לכך, ובפרט בימים אלו?!
ובאמת כי על ידי שאדם דן את חברו לכף זכות, ומקיים את מצות התורה "בצדק תשפוט עמיתך", יכול להינצל בקלות מהעוון החמור של לשון הרע, כי הדיבור בדרך כלל בא מחוסר הבנה הדדית. ועינינו הרואות כי על ידי שהאדם מדבר עם חברו ושוטח בפניו את תוכחתו, מתיישרים ההדורים, יתכן שחברו יבין שטעה ויבקש את סליחתו, או שיתברר להם שהיה ביניהם חוסר הבנה, ומעולם לא היתה שום כוונה רעה להקניט ולהכעיס.
ובענין הזה הביאו משל, למלך שהיה עריץ ועז פנים, אך תמיד חשב שהוא הכי טוב ומטיב לכולם, עד שעלה בדעתו שמן הראוי לפרסם את תמונתו בכל רחבי המדינה, כדי שיכירו וידעו כל יושבי תבל, כי זהו מלכם הנערץ והאהוב. אלא שהיתה לו בעיה: בעל מומים היה – רואה רק בעין אחת, גופו ופניו מלאים צלקות וקמטים מפגעי המלחמות שעברו עליו, וגם היה נמוך מאוד. כיצד יפרסמו תמונה כזו, הלוא היא תגרום לו בושה ובזיון?! אלא שדעתו היתה נחרצת – חפץ הוא לפרסם את דמותו בכל רחבי המדינה! הוציאו משרתי המלך כרוז: כל הציירים שמוכנים לבוא לצייר את המלך יבואו על שכרם. באו שלושה ציירים, הצייר הראשון צייר את המלך כמו שהוא באמת – עם הצלקות והמומים. כעס עליו המלך: כיצד אינך מתבייש לציירני כך, הלוא כולם ילעגו לי?! ומיד ערף את ראשו. הצייר השני ראה כן, הסיק מסקנות, וצייר את המלך בפנים חלקות ונעימות, עם שתי עיניים רואות, גבוה ונאה. כעס עליו המלך: וכי כך אני נראה?! וגם לזה ערף את הראש. הצייר השלישי לא ידע מה לעשות, לאחר מחשבה אמר למלך: אני אצייר אותך ותהיה מרוצה מאוד, ובבקשה אדוני המלך, לשבוע הבא תכין מסיבה גדולה, תזמין את השרים הנכבדים, ובאמצע המסיבה אביא את הציור, וכולם יתפעלו וישמחו. סמך עליו המלך וכך עשה. באמצע המסיבה הביאו את הציור מכוסה במפה, כולם היו במתח, גם המלך היה דרוך ומתוח, והנה הזמינו את הצייר להסיר את הלוט – ולמראה הציור חייך המלך חיוך רחב של שביעות רצון, והיה מאושר ושמח מאוד. מה באמת צייר הצייר? הוא צייר את המלך כגיבור מלחמה, הרוכב על סוס, ודורך את קשתו לירות חץ. פניו הביעו ריכוז והתמקדות במטרה, כשעינו האחת סגורה, ופניו מקומטים. גם נמיכות קומתו לא ניכרה כלל… כך השכיל הצייר להפוך את מומיו של המלך ליתרונות…
מכאן נלמד, שכל דבר אפשר לפרש אותו היאך שרוצים. גם אדם בעל מומים, אפשר למצוא לו נקודות טובות ולהסתכל עליו בעין טובה. כל שכן אם האדם באמת טוב, וראית שעשה משהו שלא מוצא חן בעיניך, שבודאי יש לדונו לכף זכות.
——–
לעילוי נשמת ולזכות כל עם ישראל החיים והמתים
האתר כולו מוקדש לעילוי לנשמת כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולזכות כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולרפואת כל חולי עם ישראל בנפש בגוף ובנשמה. לייחדא קודשא בריך הוא ושכינתא על ידי ההוא טמיר ונעלם בשם כל ישראל, לעשות נחת להשם יתברך ולהמשיך רחמים וחסדים על כל העולם, לבירור עץ הדעת טוב ורע ולתיקון הדעת של כל בר ישראל, ולקרב את ביאת מלך המשיח צדקנו.
בפרט לזכות נשמות משה בן יוכבד רבנו עליו השלום רבן של כל ישראל, רבי שמעון בן יוחאי מגלה תורת הנסתר בעולם, רבי יצחק לוריא אשכנזי בן שלמה עטרת ראשינו, רבי ישראל הבעל שם טוב בן אליעזר מגלה תורת החסידות בעולם, רבנו נחמן בן פייגא אור האורות, רבי חיים בן יוסף ויטאל תלמיד רבנו האר"י, וכל הצדיקים והחסידים, הצדיקות והחסידות, האבות הקדושים והאמהות הקדושות, דוד המלך וכל יוצאי חלציו וכל אחד ואחד מישראל בכל מקום שהוא חי או מת.
ותיקון של כל ישראל החיים והמתים, ולפדיון של כל ישראל החיים והמתים מכל דין וייסורים שיש עליהם.
בס"ד – כל הזכויות שמורות (c) ל מחבר
ארבע התעניות ובין המצרים
בהלכה ובאגדה
שער האגדה תמוז התש"ע, שער ההלכה סיוון תשע"ג
לפי רישיון Creative Commons-CC-2.5