——–
כדי להשלים כל הסדרה שנים מקרא ואחד תרגום הצגנו תשלום כל הסדרה ותרגום והפטרה:
(י) כִּֽי-תֵצֵ֥א מַֽחֲנֶ֖ה עַל-אֹֽיְבֶ֑יךָ וְנִ֨שְׁמַרְתָּ֔ מִכֹּ֖ל דָּבָ֥ר רָֽע: אֲרֵי תִפּוֹק מַשְׁרִיתָא עַל בַּעֲלֵידְבָבָךְ וְתִסְתַּמַר מִכֹּל מִדַעַם בִּישׁ:
כי תצא וגו' ונשמרת. שהשטן מקטרג בשעת הסכנה:
(יא) כִּי-יִֽהְיֶ֤ה בְךָ֙ אִ֔ישׁ אֲשֶׁ֛ר לֹא-יִֽהְיֶ֥ה טָה֖וֹר מִקְּרֵה-לָ֑יְלָה וְיָצָא֙ אֶל-מִח֣וּץ לַֽמַּֽחֲנֶ֔ה לֹ֥א יָבֹ֖א אֶל-תּ֥וֹךְ הַֽמַּֽחֲנֶֽה: אֲרֵי יְהֵי בָךְ גְבַר דִילָא יְהֵּי דְכֵי מִקְרֵהּ לֵילְיָאוְיִפּוֹק לְמִבָּרָא לְמַשְׁרִיתָא לָא יֵעוּללְגוֹ מַשְׁרִיתָא:
מקרה לילה. דבר הכתוב בהוה: ויצא אל מחוץ למחנה. זו מצות עשה: לא יבא אל תוך המחנה. זו מצות לא תעשה. ואסור לכנס למחנה לויה, וכל שכן למחנה שכינה:
(יב) וְהָיָ֥ה לִפְנוֹת-עֶ֖רֶב יִרְחַ֣ץ בַּמָּ֑יִם וּכְבֹ֣א הַשֶּׁ֔מֶשׁ יָבֹ֖א אֶל-תּ֥וֹךְ הַֽמַּֽחֲנֶֽה: וִיהֵי לְמִפְנֵי רַמְשָׁא יַסְחֵי בְמַיָאוּכְמֵעַל שִׁמְשָׁא יֵעוּל לְגוֹ מַשְׁרִיתָא:
והיה לפנות ערב. סמוך להערב שמשו יטבול, שאינו טהור בלא הערב שמש:
(יג) וְיָד֙ תִּהְיֶ֣ה לְךָ֔ מִח֖וּץ לַֽמַּֽחֲנֶ֑ה וְיָצָ֥אתָ שָׁ֖מָּה חֽוּץ: וַאֲתַר מְתַקֵן יְהֵי לָךְ מִבָּרָאלְמַשְׁרִיתָא וְתִפּוֹק תַּמָן לְבָרָא:
ויד תהיה לך. כתרגומו ואתר, כמו (במדבר ב, יז) איש על ידו: מחוץ למחנה. חוץ לענן:
(יד) וְיָתֵ֛ד תִּהְיֶ֥ה לְךָ֖ עַל-אֲזֵנֶ֑ךָ וְהָיָה֙ בְּשִׁבְתְּךָ֣ ח֔וּץ וְחָֽפַרְתָּ֣ה בָ֔הּ וְשַׁבְתָּ֖ וְכִסִּ֥יתָ אֶת-צֵֽאָתֶֽךָ: וְסִכְּתָא תְּהֵי לָךְ עַל זֵינָךְוִיהֵי בְּמִיתְבָךְ לְבָרָא וְתַחְפַּר בַּהּוּתְתוּב וּתְכַסֵי יָת מִפְּקָתָךְ:
על אזנך. לבד משאר כלי תשמישך: אזנך. כמו כלי זינך:
(טו) כִּי֩ יְהֹוָ֨ה אֱלֹהֶ֜יךָ מִתְהַלֵּ֣ךְ | בְּקֶ֣רֶב מַֽחֲנֶ֗ךָ לְהַצִּֽילְךָ֙ וְלָתֵ֤ת אֹֽיְבֶ֨יךָ֙ לְפָנֶ֔יךָ וְהָיָ֥ה מַֽחֲנֶ֖יךָ קָד֑וֹשׁ וְלֹֽא-יִרְאֶ֤ה בְךָ֙ עֶרְוַ֣ת דָּבָ֔ר וְשָׁ֖ב מֵאַֽחֲרֶֽיךָ: (ס) אֲרֵי יְיָ אֱלָהָךְ שְׁכִינְתֵּהּ מְהַלְכָאבְּגוֹ מַשְׁרִיתָךְ לְשֵׁזָבוּתָךְ וּלְמִמְסַר בַּעֲלֵידְבָבָךְ קֳדָמָךְ וּתְהֵי מַשְׁרִיתָךְ קַדִישָׁאוִלָא יִתְחֲזֵי בָךְ עֲבֵרַת פִּתְגָםוִיתוּב מֵימְרֵהּ מִלְאוֹטָבָא לָךְ:
ולא יראה בך. הקדוש ברוך הוא ערות דבר:
(טז) לֹֽא-תַסְגִּ֥יר עֶ֖בֶד אֶל-אֲדֹנָ֑יו אֲשֶׁר-יִנָּצֵ֥ל אֵלֶ֖יךָ מֵעִ֥ם אֲדֹנָֽיו: לָא תִמְסַר עֶבֶד עַמְמִין לְיַדרִבּוֹנֵהּ דְיִשְׁתֵּזֵב לְוָתָךְ מִלְוָת רִבּוֹנֵהּ:
לא תסגיר עבד. כתרגומו. דבר אחר אפלו עבד כנעני של ישראל שברח מחוצה לארץ לארץ ישראל:
(יז) עִמְּךָ֞ יֵשֵׁ֣ב בְּקִרְבְּךָ֗ בַּמָּק֧וֹם אֲשֶׁר-יִבְחַ֛ר בְּאַחַ֥ד שְׁעָרֶ֖יךָ בַּטּ֣וֹב ל֑וֹ לֹ֖א תּוֹנֶֽנּוּ: (ס) עִמָךְ יִתֵּב בֵּינָךְ בְּאַתְרָא דִייִתִּרְעֵי בַּחֲדָא מִן קִרְוָיךְ בִּדְיֵיטַּבלֵהּ לָא תוֹנִנֵהּ:(יח) לֹא-תִֽהְיֶ֥ה קְדֵשָׁ֖ה מִבְּנ֣וֹת יִשְׂרָאֵ֑ל וְלֹא-יִֽהְיֶ֥ה קָדֵ֖שׁ מִבְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל: לָא תְהֵי אִתְּתָא מִבְּנַת יִשְׂרָאֵללִגְבָר עָבֵד וְלָא יִסַב גַבְרָאמִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל אִתְּתָא אָמָא:
לא תהיה קדשה. מפקרת, מקדשת ומזמנת לזנות: ולא יהיה קדש. מזמן למשכב זכור. ואונקלוס תרגם לא תהי אתתא מבנת ישראל לגבר עבד, שאף זו מפקרת לבעילת זנות היא, מאחר שאין קדושין תופסין לו בה, שהרי הקשו לחמור, שנאמר (בראשית כב, ה) שבו לכם פה עם החמור, עם הדומה לחמור. ולא יסב גברא מבני ישראל אתתא אמא, שאף הוא נעשה קדש על ידה, שכל בעילותיו בעילות זנות שאין קדושין תופסין לו בה:
(יט) לֹֽא-תָבִיא֩ אֶתְנַ֨ן זוֹנָ֜ה וּמְחִ֣יר כֶּ֗לֶב בֵּ֛ית יְהֹוָ֥ה אֱלֹהֶ֖יךָ לְכָל-נֶ֑דֶר כִּ֧י תֽוֹעֲבַ֛ת יְהֹוָ֥ה אֱלֹהֶ֖יךָ גַּם-שְׁנֵיהֶֽם: (ס) לָא תָעֵל אֲגַר זַנִיתָא וְחוּלְפַןכַּלְבָא לְבֵית מַקְדְשָׁא דַיְיָ אֱלָהָךְלְכָל נִדְרָא אֲרֵי מְרָחָק קֳדָםיְיָ אֱלָהָךְ אַף תַּרְוֵיהוֹן:
אתנן זונה. נתן לה טלה באתננה פסול להקרבה: ומחיר כלב. החליף שה בכלב: גם שניהם. לרבות שנוייהם, כגון חטים ועשאן סלת:
(כ) לֹֽא-תַשִּׁ֣יךְ לְאָחִ֔יךָ נֶ֥שֶׁךְ כֶּ֖סֶף נֶ֣שֶׁךְ אֹ֑כֶל נֶ֕שֶׁךְ כָּל-דָּבָ֖ר אֲשֶׁ֥ר יִשָּֽׁךְ: לָא תְרַבֵּי לַאֲחוּךְ רִבִּית כְּסַףרִבִּית עִבוּר רִבִּית כָּל מִדַעַםדְמִתְרַבֵּי:
לא תשיך. אזהרה ללוה שלא יתן רבית למלוה, ואחר כך אזהרה למלוה (ויקרא כה, לז) את כספך לא תתן לו בנשך:
(כא) לַנָּכְרִ֣י תַשִּׁ֔יךְ וּלְאָחִ֖יךָ לֹ֣א תַשִּׁ֑יךְ לְמַ֨עַן יְבָֽרֶכְךָ֜ יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֗יךָ בְּכֹל֙ מִשְׁלַ֣ח יָדֶ֔ךָ עַל-הָאָ֕רֶץ אֲשֶׁר-אַתָּ֥ה בָא-שָׁ֖מָּה לְרִשְׁתָּֽהּ: (ס) לְבַר עַמְמִין תְּרַבֵּי וְלַאֲחוּךְ לָאתְרַבֵּי בְּדִיל דִיבָרֵכִנָךְ יְיָ אֱלָהָךְבְּכֹל אוֹשָׁטוּת יְדָךְ עַל אַרְעָאדִי אַתְּ עָלֵל לְתַמָן לְמֵירְתַהּ:
לנכרי תשיך. ולא לאחיך. לאו הבא מכלל עשה, עשה, לעבור עליו בשני לאוין ועשה:
(כב) כִּֽי-תִדֹּ֥ר נֶ֨דֶר֙ לַֽיהֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ לֹ֥א תְאַחֵ֖ר לְשַׁלְּמ֑וֹ כִּֽי-דָרֹ֨שׁ יִדְרְשֶׁ֜נּוּ יְהֹוָ֤ה אֱלֹהֶ֨יךָ֙ מֵֽעִמָּ֔ךְ וְהָיָ֥ה בְךָ֖ חֵֽטְא: אֲרֵי תִדַר נְדַר קֳדָם יְיָאֱלָהָךְ לָא תְאַחַר לְשַׁלָמוּתֵהּ אֲרֵימִתְבַּע יִתְבְּעִנֵהּ יְיָ אֱלָהָךְ מִנָךְוִיהֵי בָךְ חוֹבָא:
לא תאחר לשלמו. שלשה רגלים. ולמדוהו רבותינו מן המקרא:
(כג) וְכִ֥י תֶחְדַּ֖ל לִנְדֹּ֑ר לֹא-יִֽהְיֶ֥ה בְךָ֖ חֵֽטְא: וַאֲרֵי תִתִּמְנַע לְמִנְדַר לָא יְהֵיבָךְ חוֹבָא:(כד) מוֹצָ֥א שְׂפָתֶ֖יךָ תִּשְׁמֹ֣ר וְעָשִׂ֑יתָ כַּֽאֲשֶׁ֨ר נָדַ֜רְתָּ לַֽיהֹוָ֤ה אֱלֹהֶ֨יךָ֙ נְדָבָ֔ה אֲשֶׁ֥ר דִּבַּ֖רְתָּ בְּפִֽיךָ: (ס) אַפָּקוּת סִפְוָתָךְ תִּטַר וְתַעְבֵּד כְּמָאדִי נְדַרְתָּא קֳדָם יְיָ אֱלָהָךְנְדַבְתָּא דִי מַלֶלְתָּא בְּפוּמָךְ:
מוצא שפתיך תשמר ועשית. לתן עשה על לא תעשה:
(כה)  חמישי  כִּ֤י תָבֹא֙ בְּכֶ֣רֶם רֵעֶ֔ךָ וְאָֽכַלְתָּ֧ עֲנָבִ֛ים כְּנַפְשְׁךָ֖ שָׂבְעֶ֑ךָ וְאֶֽל-כֶּלְיְךָ֖ לֹ֥א תִתֵּֽן: (ס) אֲרֵי תִתָּגַר בְּכַרְמָא דְחַבְרָךְ וְתֵיכוּלעִנְבִין כְּנַפְשָׁךְ שִׂבְעָךְ וּלְמָאנָךְ לָאתִתֵּן:
כי תבא בכרם רעך. בפועל הכתוב מדבר: כנפשך. כמה שתרצה: שבעך. ולא אכילה גסה: ואל כליך לא תתן. מכאן שלא דברה תורה אלא בשעת הבציר, בזמן שאתה נותן לכליו של בעל הבית, אבל אם שכרו לעדור ולקשקש, אינו אוכל:
(כו) כִּ֤י תָבֹא֙ בְּקָמַ֣ת רֵעֶ֔ךָ וְקָֽטַפְתָּ֥ מְלִילֹ֖ת בְּיָדֶ֑ךָ וְחֶרְמֵשׁ֙ לֹ֣א תָנִ֔יף עַ֖ל קָמַ֥ת רֵעֶֽךָ: (ס) אֲרֵי תִתָּגַר בְּקַמְתָא דְחַבְרָךְ וְתִקְטוֹףמְלִילָן בִּידָךְ וּמַגְלָא לָא תְרִיםעַל קַמְתָא דְחַבְרָךְ:
כי תבא בקמת רעך. אף זו בפועל הכתוב מדבר:
כד (א) כִּֽי-יִקַּ֥ח אִ֛ישׁ אִשָּׁ֖ה וּבְעָלָ֑הּ וְהָיָ֞ה אִם-לֹ֧א תִמְצָא-חֵ֣ן בְּעֵינָ֗יו כִּי-מָ֤צָא בָהּ֙ עֶרְוַ֣ת דָּבָ֔ר וְכָ֨תַב לָ֜הּ סֵ֤פֶר כְּרִיתֻת֙ וְנָתַ֣ן בְּיָדָ֔הּ וְשִׁלְּחָ֖הּ מִבֵּיתֽוֹ: אֲרֵי יִסַב גְבַר אִתְּתָא וְיִבְעֲלִנַהּוִיהֵי אִם לָא תַשְׁכַּח רַחֲמִיןבְּעֵינוֹהִי אֲרֵי אַשְׁכַּח בַּהּ עֲבֵרַתפִתְגָם וְיִכְתּוֹב לַהּ גֵט פִּטוּרִיןוִיהַב בִּידַהּ וְיִפְטְּרִנַהּ מִבֵּיתֵהּ:
כי מצא בה ערות דבר. מצוה עליו לגרשה שלא תמצא חן בעיניו:
(ב) וְיָֽצְאָ֖ה מִבֵּית֑וֹ וְהָֽלְכָ֖ה וְהָֽיְתָ֥ה לְאִֽישׁ-אַחֵֽר: וְתִפּוֹק מִבֵּיתֵהּ וּתְהַךְ וּתְהֵי לִגְבַראָחֳרָן:
לאיש אחר. אין זה בן זוגו של ראשון, הוא הוציא רשעה מתוך ביתו וזה הכניסה:
(ג) וּשְׂנֵאָהּ֘ הָאִ֣ישׁ הָאַֽחֲרוֹן֒ וְכָ֨תַב לָ֜הּ סֵ֤פֶר כְּרִיתֻת֙ וְנָתַ֣ן בְּיָדָ֔הּ וְשִׁלְּחָ֖הּ מִבֵּית֑וֹ א֣וֹ כִ֤י יָמוּת֙ הָאִ֣ישׁ הָאַֽחֲר֔וֹן אֲשֶׁר-לְקָחָ֥הּ ל֖וֹ לְאִשָּֽׁה: וְיִסְנִנַהּ גַבְרָא בַתְרָאָה וְיִכְתּוֹב לַהּגֵטּ פִטּוּרִין וְיִתֵּן בִּידַהּ וְיִפְטְרִנַהּמִבֵּיתֵהּ אוֹ אֲרֵי יְמוּת גַבְרָאבַתְרָאָה דְנָסְבַהּ לֵה לְאִנְתּוּ:
ושנאה האיש האחרון. הכתוב מבשרו שסופו לשנאותה, ואם לאו קוברתו, שנאמר או כי ימות:
(ד) לֹֽא-יוּכַ֣ל בַּעְלָ֣הּ הָֽרִאשׁ֣וֹן אֲשֶׁר-שִׁ֠לְּחָהּ לָשׁ֨וּב לְקַחְתָּ֜הּ לִהְי֧וֹת ל֣וֹ לְאִשָּׁ֗ה אַֽחֲרֵי֙ אֲשֶׁ֣ר הֻטַּמָּ֔אָה כִּי-תֽוֹעֵבָ֥ה הִ֖וא לִפְנֵ֣י יְהֹוָ֑ה וְלֹ֤א תַֽחֲטִיא֙ אֶת-הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁר֙ יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ נֹתֵ֥ן לְךָ֖ נַֽחֲלָֽה: (ס) לֵית לֵהּ רְשׁוּ לְבַעֲלַהּ קַדְמָאָהדִי פָטְרַהּ לְמִתֻּב לְמִסְבַהּ לְמֶהֱוֵילֵה לְאִנְתּוּ בָּתַר דִי אִסְתָּאָבַתאֲרֵי מְרָחָקָא הִיא קֳדָם יְיָוְלָא תְחַיַב יָת אַרְעָא דִייְיָ אֱלָהָךְ יָהֵב לָךְ אַחֲסָנָא:
אחרי אשר הטמאה. לרבות סוטה שנסתרה:
(ה)  שישי  כִּֽי-יִקַּ֥ח אִישׁ֙ אִשָּׁ֣ה חֲדָשָׁ֔ה לֹ֤א יֵצֵא֙ בַּצָּבָ֔א וְלֹא-יַֽעֲבֹ֥ר עָלָ֖יו לְכָל-דָּבָ֑ר נָקִ֞י יִהְיֶ֤ה לְבֵיתוֹ֙ שָׁנָ֣ה אֶחָ֔ת וְשִׂמַּ֖ח אֶת-אִשְׁתּ֥וֹ אֲשֶׁר-לָקָֽח: אֲרֵי יִסַב גְבַר אִתְּתָא חַדְתָּאלָא יִפּוֹק בְּחֵילָא וְלָא יֵעִבַרעֲלוֹהִי לְכָל מִדָעַם פָּנֵי יְהֵילְבֵיתֵהּ שַׁתָּא חֲדָא וְיַחְדֵי יָתאִתְּתֵהּ דִי נְסַב:
אשה חדשה. שהיא חדשה לו ואפלו אלמנה, פרט למחזיר גרושתו: ולא יעבר עליו. דבר הצבא: לכל דבר. שהוא צורך הצבא, לא לספק מים ומזון ולא לתקן דרכים, אבל החוזרים מעורכי המלחמה על פי כהן, כגון בנה בית ולא חנכו או ארס אשה ולא לקחה, מספיקין מים ומזון ומתקנין את הדרכים: יהיה לביתו. אף בשביל ביתו, אם בנה בית וחנכו ואם נטע כרם וחללו, אינו זז מביתו בשביל צרכי המלחמה: לביתו. זה ביתו: יהיה. לרבות את כרמו: ושמח. ישמח את אשתו. ותרגומו ויחדי ית אתתיה. והמתרגם ויחדי עם אתתיה, טועה הוא, שאין זה תרגום של ושמח אלא של ושמח:
(ו) לֹא-יַֽחֲבֹ֥ל רֵחַ֖יִם וָרָ֑כֶב כִּי-נֶ֖פֶשׁ ה֥וּא חֹבֵֽל: (ס) לָא יִסַב מַשְׁכּוֹנָא רֵחַיָא וְרִכְבָּאאֲרֵי בְהוֹן מִתְעֲבֵד מָזוֹן לְכָלנְפַשׁ:
לא יחבל. אם בא למשכנו על חובו בבית דין, לא ימשכננו בדברים שעושים בהן אוכל נפש: רחים. היא התחתונה: ורכב. היא העליונה:
(ז) כִּֽי-יִמָּצֵ֨א אִ֜ישׁ גֹּנֵ֨ב נֶ֤פֶשׁ מֵֽאֶחָיו֙ מִבְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וְהִתְעַמֶּר-בּ֖וֹ וּמְכָר֑וֹ וּמֵת֙ הַגַּנָּ֣ב הַה֔וּא וּבִֽעַרְתָּ֥ הָרָ֖ע מִקִּרְבֶּֽךָ: (ס) אֲרֵי יִשְׁתְּכַח גְבַר גָנֵב נַפְשָׁאמֵאֲחוֹהִי מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִתָּגַר בֵּהּוִיזַבְּנִנֵהּ וְיִתְקְטֵל גַנָבָא הַהוּא וּתְפַלֵיעָבֵד דְבִישׁ מִבֵּינָךְ:
כי ימצא. בעדים והתראה. וכן כל כי ימצא שבתורה: והתעמר בו. אינו חיב עד שישתמש בו:
(ח) הִשָּׁ֧מֶר בְּנֶֽגַע-הַצָּרַ֛עַת לִשְׁמֹ֥ר מְאֹ֖ד וְלַֽעֲשׂ֑וֹת כְּכֹל֩ אֲשֶׁר-יוֹר֨וּ אֶתְכֶ֜ם הַכֹּֽהֲנִ֧ים הַֽלְוִיִּ֛ם כַּֽאֲשֶׁ֥ר צִוִּיתִ֖ם תִּשְׁמְר֥וּ לַֽעֲשֽׂוֹת: אִסְתַּמַר בְּמַכְתַּשׁ סְגִירוּ לְמִטַּר לַחֲדָאוּלְמֶעְבָּד כְּכֹל דִי יַלְפוּן יָתְכוֹןכָּהֲנַיָא לֵוָאֵי כְּמָא דִי פַקֶדְתִּנוּןתִּטְרוּן לְמֶעְבָּד:
השמר בנגע הצרעת. שלא תתלוש סימני טמאה, ולא תקוץ את הבהרת: ככל אשר יורו אתכם. אם להסגיר אם להחליט אם לטהר:
(ט) זָכ֕וֹר אֵ֧ת אֲשֶׁר-עָשָׂ֛ה יְהֹוָ֥ה אֱלֹהֶ֖יךָ לְמִרְיָ֑ם בַּדֶּ֖רֶךְ בְּצֵֽאתְכֶ֥ם מִמִּצְרָֽיִם: (ס) הֱוֵי דְכִיר יָת דִי עֲבַדיְיָ אֱלָהָךְ לְמִרְיָם בְּאָרְחָא בְּמִפָקְכוֹןמִמִצְרָיִם:
זכור את אשר עשה ה' אלהיך למרים. אם באת להזהר שלא תלקה בצרעת, אל תספר לשון הרע. זכור העשוי למרים שדברה באחיה ולקתה בנגעים:
(י) כִּֽי-תַשֶּׁ֥ה בְרֵֽעֲךָ֖ מַשַּׁ֣את מְא֑וּמָה לֹֽא-תָבֹ֥א אֶל-בֵּית֖וֹ לַֽעֲבֹ֥ט עֲבֹטֽוֹ: אֲרֵי תַרְשֵׁי בְחַבְרָךְ רְשׁוּ מִדָעַםלָא תֵעוּל לְבֵיתֵהּ לְמִסַב מַשְׁכּוֹנֵהּ:
כי תשה ברעך. תחוב בחברך: משאת מאומה. חוב של כלום:
(יא) בַּח֖וּץ תַּֽעֲמֹ֑ד וְהָאִ֗ישׁ אֲשֶׁ֤ר אַתָּה֙ נֹשֶׁ֣ה ב֔וֹ יוֹצִ֥יא אֵלֶ֛יךָ אֶת-הָֽעֲב֖וֹט הַחֽוּצָה: בְּבָרָא תְּקוּם וְגַבְרָא דִי אַתְּרָשֵׁי בֵהּ יַפֵק לְוָתָךְ יָתמַשְׁכּוֹנָא לְבָרָא:(יב) וְאִם-אִ֥ישׁ עָנִ֖י ה֑וּא לֹ֥א תִשְׁכַּ֖ב בַּֽעֲבֹטֽוֹ: וְאִם גְבַר מִסְכֵּן הוּא לָאתִשְׁכּוּב בְּמַשְׁכּוֹנֵהּ:
לא תשכב בעבוטו. לא תשכב ועבוטו אצלך:
(יג) הָשֵׁב֩ תָּשִׁ֨יב ל֤וֹ אֶת-הָֽעֲבוֹט֙ כְּב֣וֹא הַשֶּׁ֔מֶשׁ וְשָׁכַ֥ב בְּשַׂלְמָת֖וֹ וּבֵֽרֲכֶ֑ךָּ וּלְךָ֙ תִּהְיֶ֣ה צְדָקָ֔ה לִפְנֵ֖י יְהֹוָ֥ה אֱלֹהֶֽיךָ: (ס) אָתָבָא תָתֵב לֵהּ יָת מַשְׁכּוֹנָאכְּמֵעַל שִׁמְשָׁא וְיִשְׁכּוּב בִּכְסוּתֵהּ וִיבָרֵכִנָךְוְלָךְ תְּהֵי זְכוּתָא קֳדָם יְיָאֱלָהָךְ:
כבוא השמש. אם כסות לילה הוא, ואם כסות יום החזירהו בבקר, וכבר כתוב בואלה המשפטים (שמות כב, כה) עד בא השמש תשיבנו לו, כל היום תשיבנו לו וכבוא השמש תקחנו: וברכך. ואם אינו מברכך, מכל מקום ולך תהיה צדקה:
(יד)  שביעי  לֹא-תַֽעֲשֹׁ֥ק שָׂכִ֖יר עָנִ֣י וְאֶבְי֑וֹן מֵֽאַחֶ֕יךָ א֧וֹ מִגֵּֽרְךָ֛ אֲשֶׁ֥ר בְּאַרְצְךָ֖ בִּשְׁעָרֶֽיךָ: לָא תַעֲשׁוֹק אֲגִירָא עַנְיָא וּמִסְכֵּנָאמֵאַחָיךְ אוֹ מִגִיוֹרָךְ דִי בְאַרְעָךְבְּקִרְוָיךְ:
לא תעשק שכיר. והלא כבר כתוב, אלא לעבור על האביון בשני לאוין לא תעשוק שכר שכיר שהוא עני ואביון, ועל העשיר כבר הזהר (ויקרא יט, יג) לא תעשק את רעך: אביון. התאב לכל דבר: מגרך. זה גר צדק: בשעריך. זה גר תושב האוכל נבלות: אשר בארצך. לרבות שכר בהמה וכלים:
(טו) בְּיוֹמוֹ֩ תִתֵּ֨ן שְׂכָר֜וֹ וְֽלֹֽא-תָב֧וֹא עָלָ֣יו הַשֶּׁ֗מֶשׁ כִּ֤י עָנִי֙ ה֔וּא וְאֵלָ֕יו ה֥וּא נֹשֵׂ֖א אֶת-נַפְשׁ֑וֹ וְלֹֽא-יִקְרָ֤א עָלֶ֨יךָ֙ אֶל-יְהֹוָ֔ה וְהָיָ֥ה בְךָ֖ חֵֽטְא: (ס) בְּיוֹמֵהּ תִּתֵּן אַגְרֵהּ וְלָא תֵעוּלעֲלוֹהִי שִׁמְשָׁא אֲרֵי עַנְיָא הוּאוְלֵהּ הוּא מְסַר יָת נַפְשֵׁהּוְלָא יִקְרֵי עֲלָךְ קֳדָם יְיָוִיהֵי בָךְ חוֹבָא:
ואליו הוא נשא את נפשו. אל השכר הזה הוא נושא את נפשו למות, עלה בכבש ונתלה באילן: והיה בך חטא. מכל מקום, אלא שממהרין להפרע על ידי הקורא:
(טז) לֹא-יֽוּמְת֤וּ אָבוֹת֙ עַל-בָּנִ֔ים וּבָנִ֖ים לֹא-יֽוּמְת֣וּ עַל-אָב֑וֹת אִ֥ישׁ בְּחֶטְא֖וֹ יוּמָֽתוּ: (ס) לָא יְמוּתוּן אֲבָהָן עַל פּוּםבְּנִין וּבְנִין לָא יְמוּתוּן עַלפּוּם אֲבָהָן אֱנַשׁ בְּחוֹבֵהּ יְמוּתוּן:
לא יומתו אבות על בנים. בעדות בנים. ואם תאמר בעון בנים, כבר נאמר איש בחטאו יומתו, אבל מי שאינו איש, מת בעון אביו, הקטנים מתים בעון אבותם בידי שמים:
(יז) לֹ֣א תַטֶּ֔ה מִשְׁפַּ֖ט גֵּ֣ר יָת֑וֹם וְלֹ֣א תַֽחֲבֹ֔ל בֶּ֖גֶד אַלְמָנָֽה: לָא תַצְלֵי דִין גִיוֹרָא וְיִתַּמָאוְלָא תִסַב מַשְׁכּוֹנָא לְבוּשׁ אַרְמְלָא:
לא תטה משפט גר יתום. ועל העשיר כבר הזהר (דברים טז, יט) לא תטה משפט, ושנה בעני לעבור עליו בשני לאוין, לפי שנקל להטות משפט עני יותר משל עשיר, לכך הזהיר ושנה עליו: ולא תחבל. שלא בשעת הלואה:
(יח) וְזָֽכַרְתָּ֗ כִּ֣י עֶ֤בֶד הָיִ֨יתָ֙ בְּמִצְרַ֔יִם וַֽיִּפְדְּךָ֛ יְהֹוָ֥ה אֱלֹהֶ֖יךָ מִשָּׁ֑ם עַל-כֵּ֞ן אָֽנֹכִ֤י מְצַוְּךָ֙ לַֽעֲשׂ֔וֹת אֶת-הַדָּבָ֖ר הַזֶּֽה: (ס) וְתִדְכַּר אֲרֵי עַבְדָא הֲוֵיתָא בְּמִצְרַיִםוּפָרְקָךְ יְיָ אֱלָהָךְ מִתַּמָן עַלכֵּן אֲנָא מְפַקְדָךְ לְמֶעְבַּד יָתפִּתְגָמָא הָדֵין:
וזכרת. על מנת כן פדיתיך לשמור חקותי אפלו יש חסרון כיס בדבר:
(יט) כִּ֣י תִקְצֹר֩ קְצִֽירְךָ֙ בְשָׂדֶ֜ךָ וְשָֽׁכַחְתָּ֧ עֹ֣מֶר בַּשָּׂדֶ֗ה לֹ֤א תָשׁוּב֙ לְקַחְתּ֔וֹ לַגֵּ֛ר לַיָּת֥וֹם וְלָֽאַלְמָנָ֖ה יִֽהְיֶ֑ה לְמַ֤עַן יְבָֽרֶכְךָ֙ יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ בְּכֹ֖ל מַֽעֲשֵׂ֥ה יָדֶֽיךָ: (ס) אֲרֵי תַחְצוֹד חֲצָדָךְ בְּחַקְלָךְ וְתִנְשֵׁיעֻמְרָא בְחַקְלָא לָא תְתוּב לְמִסְבֵהּלְגִיוֹרָא לְיִתַּמָא וּלְאַרְמְלָא יְהֵי בְּדִילדִיבָרֵכִנָךְ יְיָ אֱלָהָךְ בְּכֹל עוֹבָדֵייְדָךְ:
ושכחת עמר. ולא גדיש. מכאן אמרו עמר שיש בו סאתים ושכחו אינו שכחה: בשדה. לרבות שכחת קמה ששכח מקצתה מלקצור: לא תשוב לקחתו. מכאן אמרו, שלאחריו שכחה, שלפניו אינו שכחה, שאינו בבל תשוב: למען יברכך. ואף על פי שבאת לידו שלא במתכון, קל וחמר לעושה במתכון. אמור מעתה, נפלה סלע מידו ומצאה עני ונתפרנס בה הרי הוא מתברך עליה:
(כ) כִּ֤י תַחְבֹּט֙ זֵֽיתְךָ֔ לֹ֥א תְפַאֵ֖ר אַֽחֲרֶ֑יךָ לַגֵּ֛ר לַיָּת֥וֹם וְלָֽאַלְמָנָ֖ה יִֽהְיֶֽה: אֲרֵי תַחְבּוֹט זֵיתָךְ לָא תְפַלֵיבַּתְרָךְ לְגִיוֹרָא לְיִתַּמָא וּלְאַרְמְלָא יְהֵי:
לא תפאר. לא תטול תפארתו ממנו. מכאן שמניחין פאה לאילן: אחריך. זו שכחה:
(כא) כִּ֤י תִבְצֹר֙ כַּרְמְךָ֔ לֹ֥א תְעוֹלֵ֖ל אַֽחֲרֶ֑יךָ לַגֵּ֛ר לַיָּת֥וֹם וְלָֽאַלְמָנָ֖ה יִֽהְיֶֽה: אֲרֵי תִקְטוֹף כַּרְמָךְ לָא תְעָלֵלבַּתְרָךְ לְגִיוֹרָא לְיִתַּמָא וּלְאַרְמְלָא יְהֵי:
לא תעולל. אם מצאת בו עוללות לא תקחנה. ואיזו היא עוללות כל שאין לה לא כתף ולא נטף. יש לה אחד מהם הרי היא לבעל הבית. וראיתי בתלמוד ירושלמי איזו היא כתף, פסיגין זה על גב זה. נטף, אלו התלויות בשדרה ויורדות:
(כב) וְזָ֣כַרְתָּ֔ כִּי-עֶ֥בֶד הָיִ֖יתָ בְּאֶ֣רֶץ מִצְרָ֑יִם עַל-כֵּ֞ן אָֽנֹכִ֤י מְצַוְּךָ֙ לַֽעֲשׂ֔וֹת אֶת-הַדָּבָ֖ר הַזֶּֽה: (ס) וְתִדְכַּר אֲרֵי עַבְדָא הֲוֵיתָא בְּאַרְעָאדְמִצְרָיִם עַל כֵּן אֲנָא מְפַקְדָךְלְמֵעְבַּד יָת פִּתְגָמָא הָדֵין:כה (א) כִּי-יִֽהְיֶ֥ה רִיב֙ בֵּ֣ין אֲנָשִׁ֔ים וְנִגְּשׁ֥וּ אֶל-הַמִּשְׁפָּ֖ט וּשְׁפָט֑וּם וְהִצְדִּ֨יקוּ֙ אֶת-הַצַּדִּ֔יק וְהִרְשִׁ֖יעוּ אֶת-הָֽרָשָֽׁע: אֲרֵי יְהֵי דִין בֵּין גֻבְרַיָאוְיִתְקָרְבוּן לְדִינָא וִידוּנֻנוּן וִיזַכּוּן יָתזַכָּאָה וִיחַיְבוּן יָת חַיָבָא:
כי יהיה ריב. סופם להיות נגשים אל המשפט. אמור מעתה אין שלום יוצא מתוך מריבה, מי גרם ללוט לפרוש מן הצדיק הוי אומר זו מריבה: והרשיעו את הרשע. יכול כל המתחיבין בדין לוקין, תלמוד לומר והיה אם בן הכות הרשע, פעמים לוקה ופעמים אינו לוקה. ומי הוא הלוקה, למוד מן הענין (פסוק ד) , לא תחסם שור בדישו, לאו שלא נתק לעשה:
(ב) וְהָיָ֛ה אִם-בִּ֥ן הַכּ֖וֹת הָֽרָשָׁ֑ע וְהִפִּיל֤וֹ הַשֹּׁפֵט֙ וְהִכָּ֣הוּ לְפָנָ֔יו כְּדֵ֥י רִשְׁעָת֖וֹ בְּמִסְפָּֽר: וִיהֵי אִם בַּר חַיָבָא לְאַלְקָאָהחַיָבָא וְיִרְמִנֵהּ דַיָנָא וְיַלְקִנֵהּ קֳדָמוֹהִיכְּמִסַת חוֹבְתֵהּ בְּמִנְיָן:
והפילו השפט. מלמד שאין מלקין אותו לא עומד ולא יושב אלא מטה: לפניו כדי רשעתו. ולאחריו כדי שתים. מכאן אמרו, מלקין אותו שתי ידות מלאחריו ושליש מלפניו: במספר. ואינו נקוד במספר, למד שהוא דבוק, לומר במספר ארבעים ולא ארבעים שלמים, אלא מנין שהוא סוכם ומשלים לארבעים, והן ארבעים חסר אחת:
(ג) אַרְבָּעִ֥ים יַכֶּ֖נּוּ לֹ֣א יֹסִ֑יף פֶּן-יֹסִ֨יף לְהַכֹּת֤וֹ עַל-אֵ֨לֶּה֙ מַכָּ֣ה רַבָּ֔ה וְנִקְלָ֥ה אָחִ֖יךָ לְעֵינֶֽיךָ: אַרְבְּעִין יַלְקִנֵהּ לָא יוֹסֵף דִילְמָאיוֹסֵף לְאַלְקָיוּתֵהּ עַל אִלֵין מָחָארַבָּא וְיֵקַל אֲחוּךְ לְעֵינָיךְ:
לא יסיף. מכאן אזהרה למכה את חברו: ונקלה אחיך. כל היום קוראו רשע ומשלקה קראו אחיך:
(ד) לֹֽא-תַחְסֹ֥ם שׁ֖וֹר בְּדִישֽׁוֹ: (ס) לָא תֵחוֹד פּוּם תּוֹרָא בִּדְיָשֵׁהּ:
לא תחסם שור בדישו. דבר הכתוב בהוה והוא הדין לכל בהמה חיה ועוף העושים במלאכה שהיא בדבר מאכל. אם כן למה נאמר שור, להוציא את האדם: בדישו. יכול יחסמנו מבחוץ, תלמוד לומר לא תחסם שור מכל מקום, ולמה נאמר דיש, לומר לך מה דיש מיוחד דבר שלא נגמרה מלאכתו וגדולו מן הארץ, אף כל כיוצא בו, יצא החולב והמגבן והמחבץ שאין גדולו מן הארץ, יצא הלש והמקטף שנגמרה מלאכתו לחלה, יצא הבודל בתמרים ובגרוגרות שנגמרה מלאכתן למעשר:
(ה) כִּי-יֵֽשְׁב֨וּ אַחִ֜ים יַחְדָּ֗ו וּמֵ֨ת אַחַ֤ד מֵהֶם֙ וּבֵ֣ן אֵין-ל֔וֹ לֹא-תִֽהְיֶ֧ה אֵֽשֶׁת-הַמֵּ֛ת הַח֖וּצָה לְאִ֣ישׁ זָ֑ר יְבָמָהּ֙ יָבֹ֣א עָלֶ֔יהָ וּלְקָחָ֥הּ ל֛וֹ לְאִשָּׁ֖ה וְיִבְּמָֽהּ: אֲרֵי יֵתְבוּן אַחִין כַּחֲדָא וִימוּתחַד מִנְהוֹן וּבַר לֵית לֵהּלָא תְהֵי אִתַּת מֵתָנָא לְבָרָאלִגְבַר אוֹחֲרָן יְבָמַהּ יֵעוּל עֲלַהּוְיִסְבַהּ לֵהּ לְאִנְתּוּ וְיִבְּמַהּ:
כי ישבו אחים יחדו. שהיתה להם ישיבה אחת בעולם, פרט לאשת אחיו שלא היה בעולמו: יחדו. המיוחדים בנחלה, פרט לאחיו מן האם: ובן אין לו. עין עליו: בן או בת, או בן הבן, או בת הבן, או בן הבת, או בת הבת:
(ו) וְהָיָ֗ה הַבְּכוֹר֙ אֲשֶׁ֣ר תֵּלֵ֔ד יָק֕וּם עַל-שֵׁ֥ם אָחִ֖יו הַמֵּ֑ת וְלֹֽא-יִמָּחֶ֥ה שְׁמ֖וֹ מִיִּשְׂרָאֵֽל: וִיהֵי בּוּכְרָא דִי תְלִיד יְקוּםעַל שְׁמָא דַאֲחוּהִי מֵתָנָא וְלָאיִתִּמְחֵי שְׁמֵהּ מִיִשְׂרָאֵל:
והיה הבכור. גדול האחים הוא מיבם אותה: אשר תלד. פרט לאילונית שאינה יולדת: יקום על שם אחיו. זה שיבם את אשתו יטול נחלת המת בנכסי אביו: ולא ימחה שמו. פרט לאשת סריס ששמו מחוי:
(ז) וְאִם-לֹ֤א יַחְפֹּץ֙ הָאִ֔ישׁ לָקַ֖חַת אֶת-יְבִמְתּ֑וֹ וְעָֽלְתָה֩ יְבִמְתּ֨וֹ הַשַּׁ֜עְרָה אֶל-הַזְּקֵנִ֗ים וְאָֽמְרָה֙ מֵאֵ֨ן יְבָמִ֜י לְהָקִ֨ים לְאָחִ֥יו שֵׁם֙ בְּיִשְׂרָאֵ֔ל לֹ֥א אָבָ֖ה יַבְּמִֽי: וְאִם לָא יִצְבֵי גַבְרָא לְמִסַביָת יְבִמְתֵּהּ וְתִסַק יְבִמְתֵהּ לִתְרַעבֵּית דִינָא לָקֳדָם סָבַיָא וְתֵימַרלָא צָבֵי יְבָמִי לַאֲקָמָא לַאֲחוּהִישְׁמָא בְּיִשְׂרָאֵל לָא אָבֵי לְיַבָּמוּתִי:
השערה. כתרגומו לתרע בית דינא:
(ח) וְקָֽרְאוּ-ל֥וֹ זִקְנֵֽי-עִיר֖וֹ וְדִבְּר֣וּ אֵלָ֑יו וְעָמַ֣ד וְאָמַ֔ר לֹ֥א חָפַ֖צְתִּי לְקַחְתָּֽהּ: וִיקְרוּן לֵהּ סָבֵי קַרְתֵּהּ וִימַלְלוּןעִמֵהּ וִיקוּם וְיֵימַר לָא רְעֵנָאלְמִסְבַהּ:
ועמד. בעמידה: ואמר. בלשון הקדש, ואף היא דבריה בלשון הקדש:
(ט) וְנִגְּשָׁ֨ה יְבִמְתּ֣וֹ אֵלָיו֘ לְעֵינֵ֣י הַזְּקֵנִים֒ וְחָֽלְצָ֤ה נַֽעֲלוֹ֙ מֵעַ֣ל רַגְל֔וֹ וְיָֽרְקָ֖ה בְּפָנָ֑יו וְעָֽנְתָה֙ וְאָ֣מְרָ֔ה כָּ֚כָה יֵֽעָשֶׂ֣ה לָאִ֔ישׁ אֲשֶׁ֥ר לֹֽא-יִבְנֶ֖ה אֶת-בֵּ֥ית אָחִֽיו: וְתִתְקְרַב יְבִמְתֵּהּ לְוָתֵה לָקֳדָם סָבַיָאוְתַשְׁרֵי סֵינֵהּ מֵעַל רַגְלֵהּ וְתֵרוֹקבְּאַנְפּוֹהִי וְתָתֵב וְתֵימַר כְּדֵין יִתְעֲבֵדלִגְבַר דִי לָא יִבְנֵי יָתבֵּיתָא דַאֲחוּהִי:
וירקה בפניו. על גבי קרקע: אשר לא יבנה. מכאן למי שחלץ שלא יחזור וייבם, דלא כתיב אשר לא בנה, אלא אשר לא יבנה, כיון שלא בנה שוב לא יבנה:
(י) וְנִקְרָ֥א שְׁמ֖וֹ בְּיִשְׂרָאֵ֑ל בֵּ֖ית חֲל֥וּץ הַנָּֽעַל: (ס) וְיִתְקְרֵי שְׁמֵהּ בְּיִשְׂרָאֵל בֵּית שְׁרִיסֵינָא:
ונקרא שמו וגו' . מצוה על כל העומדים שם לומר חלוץ הנעל:
(יא) כִּֽי-יִנָּצ֨וּ אֲנָשִׁ֤ים יַחְדָּו֙ אִ֣ישׁ וְאָחִ֔יו וְקָֽרְבָה֙ אֵ֣שֶׁת הָֽאֶחָ֔ד לְהַצִּ֥יל אֶת-אִישָׁ֖הּ מִיַּ֣ד מַכֵּ֑הוּ וְשָֽׁלְחָ֣ה יָדָ֔הּ וְהֶֽחֱזִ֖יקָה בִּמְבֻשָֽׁיו: אֲרֵי יִנְצוּן גֻבְרִין כַּחֲדָא גְבַרוַאֲחוּהִי וְתִתְקְרֵב אִתַּת חַד לְשֵׁזָבָאיָת בַּעֲלַהּ מִיַד מָחוּהִי וְתוֹשֵׁטיְדַהּ וְתִתְקֵף בְּבֵית בַּהֲתְּתֵהּ:
כי ינצו אנשים. סופן לבא ליד מכות, כמו שנאמר מיד מכהו. אין שלום יוצא מתוך ידי מריבה:
(יב) וְקַצֹּתָ֖ה אֶת-כַּפָּ֑הּ לֹ֥א תָח֖וֹס עֵינֶֽךָ: (ס) וּתְקוּץ יָת יְדַהּ לָא תְחוּסעֵינָךְ:
וקצתה את כפה. ממון דמי בשתו. הכל לפי המביש והמתביש. או אינו אלא ידה ממש, נאמר כאן לא תחוס, ונאמר להלן בעדים זוממין (לעיל יט, יג) לא תחוס, מה להלן ממון, אף כאן ממון:
(יג) לֹא-יִֽהְיֶ֥ה לְךָ֛ בְּכִֽיסְךָ֖ אֶ֣בֶן וָאָ֑בֶן גְּדוֹלָ֖ה וּקְטַנָּֽה: לָא יְהֵי לָךְ בְּכִיסָךְ מַתְקַלוּמַתְקָל רַבְּתָא וּזְעֶרְתָּא:
אבן ואבן. משקלות: גדולה וקטנה. גדולה שמכחשת את הקטנה, שלא יהא נוטל בגדולה ומחזיר בקטנה:
(יד) לֹא-יִֽהְיֶ֥ה לְךָ֛ בְּבֵֽיתְךָ֖ אֵיפָ֣ה וְאֵיפָ֑ה גְּדוֹלָ֖ה וּקְטַנָּֽה: לָא יְהֵי לָךְ בְּבֵיתָךְ מְכִילָאוּמְכִילָא רַבְּתָא וּזְעֶרְתָּא:
לא יהיה לך. אם עשית כן, לא יהיה לך כלום:
(טו) אֶ֣בֶן שְׁלֵמָ֤ה וָצֶ֨דֶק֙ יִֽהְיֶה-לָּ֔ךְ אֵיפָ֧ה שְׁלֵמָ֛ה וָצֶ֖דֶק יִֽהְיֶה-לָּ֑ךְ לְמַ֨עַן֙ יַֽאֲרִ֣יכוּ יָמֶ֔יךָ עַ֚ל הָֽאֲדָמָ֔ה אֲשֶׁר-יְהֹוָ֥ה אֱלֹהֶ֖יךָ נֹתֵ֥ן לָֽךְ: מַתְקִלִין שָׁלְמִין דִקְשׁוֹט יְהוֹן לָךְמְכִילָן שָׁלְמִין דִקְשׁוֹט יְהוֹן לָךְבְּדִיל דְיוֹרְכוּן יוֹמָיךְ עַל אַרְעָאדַיְיָ אֱלָהָךְ יָהֵב לָךְ:
אבן שלמה וצדק יהיה לך. אם עשית כן יהיה לך הרבה:
(טז) כִּ֧י תֽוֹעֲבַ֛ת יְהֹוָ֥ה אֱלֹהֶ֖יךָ כָּל-עֹ֣שֵׂה אֵ֑לֶּה כֹּ֖ל עֹ֥שֵׂה עָוֶֽל: (פ) אֲרֵי מְרָחָק קֳדָם יְיָ אֱלהָךְכָּל עָבֵד אִלֵין כֹּל עָבֵדשְׁקַר:(יז)  מפטיר  זָכ֕וֹר אֵ֛ת אֲשֶׁר-עָשָׂ֥ה לְךָ֖ עֲמָלֵ֑ק בַּדֶּ֖רֶךְ בְּצֵֽאתְכֶ֥ם מִמִּצְרָֽיִם: הֲוֵי דְכִיר יָת דִי עֲבַדלָךְ עֲמָלֵק בְּאָרְחָא בְּמִפָּקְכוֹן מִמִצְרָיִם:
זכור את אשר עשה לך. אם שקרת במדות ובמשקלות הוי דואג מגרוי האויב, שנאמר (משלי יא, א) מאזני מרמה תועבת ה', וכתיב בתריה בא זדון ויבא קלון:
(יח) אֲשֶׁ֨ר קָֽרְךָ֜ בַּדֶּ֗רֶךְ וַיְזַנֵּ֤ב בְּךָ֙ כָּל-הַנֶּֽחֱשָׁלִ֣ים אַֽחֲרֶ֔יךָ וְאַתָּ֖ה עָיֵ֣ף וְיָגֵ֑עַ וְלֹ֥א יָרֵ֖א אֱלֹהִֽים: דִי עָרְעָךְ בְּאָרְחָא וְקָטֵל בָּךְכָּל דַהֲווֹ מִתְאַחֲרִין בַּתְרָךְ וְאַתְּמְשַׁלְהֵי וְלָאֵי וְלָא דָחֵיל מִןקֳדָם יְיָ:
אשר קרך בדרך. לשון מקרה. דבר אחר לשון קרי וטמאה, שהיה מטמאן במשכב זכור. דבר אחר לשון קור וחום, צננך והפשירך מרתיחתך, שהיו כל האמות יראים להלחם בכם ובא זה והתחיל והראה מקום לאחרים. משל לאמבטי רותחת שאין כל בריה יכולה לירד בתוכה, בא בן בליעל אחד קפץ וירד לתוכה. אף על פי שנכוה, הקרה אותה בפני אחרים: ויזנב בך. מכת זנב, חותך מילות וזורק כלפי מעלה: כל הנחשלים אחריך. חסרי כח מחמת חטאם, שהיה הענן פולטן: ואתה עיף ויגע. עיף בצמא, דכתיב (שמות יז, ג) ויצמא שם העם למים, וכתיב אחריו ויבא עמלק: ויגע. בדרך: ולא ירא. עמלק, אלהים' מלהרע לך:
(יט) וְהָיָ֡ה בְּֽהָנִ֣יחַֽ יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֣יךָ | לְ֠ךָ מִכָּל-אֹ֨יְבֶ֜יךָ מִסָּבִ֗יב בָּאָ֨רֶץ֙ אֲשֶׁ֣ר יְהֹוָ֣ה-אֱ֠לֹהֶ֠יךָ נֹתֵ֨ן לְךָ֤ נַֽחֲלָה֙ לְרִשְׁתָּ֔הּ תִּמְחֶה֙ אֶת-זֵ֣כֶר עֲמָלֵ֔ק מִתַּ֖חַת הַשָּׁמָ֑יִם לֹ֖א תִּשְׁכָּֽח: (פפפ) וִיהֵי כַּד יְנִיחַ יְיָ אֱלָהָךְלָךְ מִכָּל בַּעֲלֵי דְבָבָךְ מִסְחוֹרסְחוֹר בְּאַרְעָא דִי יְיָ אֱלָהָךְיָהֵב לָךְ אַחֲסָנָא לְמֵירְתַהּ תִּמְחֵייָת דוּכְרָנָא דַעֲמָלֵק מִתְּחוֹת שְׁמַיָאלָא תִּתִּנְשֵׁי: פפפ:
תמחה את זכר עמלק. מאיש ועד אשה מעולל ועד יונק משור ועד שה (שמואל א' טו, ג) . שלא יהא שם עמלק נזכר אפלו על הבהמה, לומר בהמה זו משל עמלק היתה:
——–
לעילוי נשמת ולזכות כל עם ישראל החיים והמתים
האתר כולו מוקדש לעילוי לנשמת כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולזכות כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולרפואת כל חולי עם ישראל בנפש בגוף ובנשמה. לייחדא קודשא בריך הוא ושכינתא על ידי ההוא טמיר ונעלם בשם כל ישראל, לעשות נחת להשם יתברך ולהמשיך רחמים וחסדים על כל העולם, לבירור עץ הדעת טוב ורע ולתיקון הדעת של כל בר ישראל, ולקרב את ביאת מלך המשיח צדקנו.
בפרט לזכות נשמות משה בן יוכבד רבנו עליו השלום רבן של כל ישראל, רבי שמעון בן יוחאי מגלה תורת הנסתר בעולם, רבי יצחק לוריא אשכנזי בן שלמה עטרת ראשינו, רבי ישראל הבעל שם טוב בן אליעזר מגלה תורת החסידות בעולם, רבנו נחמן בן פייגא אור האורות, רבי חיים בן יוסף ויטאל תלמיד רבנו האר"י, וכל הצדיקים והחסידים, הצדיקות והחסידות, האבות הקדושים והאמהות הקדושות, דוד המלך וכל יוצאי חלציו וכל אחד ואחד מישראל בכל מקום שהוא חי או מת.
ותיקון של כל ישראל החיים והמתים, ולפדיון של כל ישראל החיים והמתים מכל דין וייסורים שיש עליהם.
בס"ד – כל הזכויות שמורות (c) ל ר' פנחס ראובן שליט"א ול ר' שגיב מחפוד שליט"א
ול- J. Alan Groves Center – תחת תנאי רשיון CC-2.5
לפי רישיון Creative Commons-CC-2.5