——–
פינחס בן אלעזר בן אהרן הכהן השיב את חמתי מעל בני ישראל וכו' ולא כליתי את בני ישראל בקנאתי (כד, יא)
יש להבין, אם מדת הדין מחיבת את החוטאים, הרי שיש לדונם ולהענישם, מה בכך שיש איזה צדיק שהוא משלם לעצמו – שיהא בכחו מלהציל את החיבים?
ועוד, מהו "השיב את חמתי", מילא אצל בשר ודם שיך לומר שכשהמלך כועס מאד על צבור מסים ובא אחד ועשה לו נחת רוח ובכך הרגיע את כעסו, אזי נשקט כעסו ואין כבר כח באותו כעס, תש כח הכעס מלנקם בבני עמו לפי שכבר נתקרר חמו ואין בו שעור נקמה, אולם אצל הקדוש ברוך הוא – לא איש אל ויכזב, יכול הוא לעשות כמה פעלות יחד, לתת דין על אמה זו ובאותו זמן להתחסד עם אמה אחרת. אם כן, מדת החסד תמשיך חסד לפנחס, ובד בבד מדת הדין תמשיך דין ונקמה ברשעים, ומה שיך גבי קדשא בריך הוא שמדה תכבה מדה, ובפרט שהלא ידוע ומפרסם שהמדות של הקדוש ברוך הוא אינם במהותו חס ושלום, אלא הנהגותיו עם בריותיו, ואם כן מה מעכב שמדת החסד תפעל למי שצריך – בו בזמן שמדת הדין גם תפעל למי שמגיע לו?
אלא, אמת שמדותיו של הקדוש ברוך הוא אינם אלא הנהגות שמחוצה למהותו, אמנם פועלות המה כפי הנהגת התחתונים וכאמרם זכרונם לברכה: צדיקים מהפכים מדת הדין למדת הרחמים, ורשעים מהפכים מדת הרחמים למדת הדין, ובפרט הנהגת "מדה כנגד מדה" היא הנהגת הצדק שבה מנהיג הקדוש ברוך הוא את עולמו, וכנאמר "לתת לאיש כדרכיו וכפרי מעלליו" (ירמיהו לב, יט), וכהתפעלות יתרו מהנהגת הקדוש ברוך הוא במדה זו, וכנאמר: "כי בדבר אשר זדו עליהם" (שמות יח, יא)
ומעתה נבאר מה כחה של קנאות פנחס לפעל בהנהגת "מדה כנגד מדה", לבטל את החמה של מדת הדין ולעצרה בעצמת פרעניותה.
ונקדים דברי המדרש בספר "מרכבה שלמה" לרבי ישמעאל כהן גדול (דף ג' סוף עמוד א) אמר רבי ישמעאל סח לי ססגיא"ל המלאך – שר הפנים: ידידי, שב בחיקי ואגיד לך מה תהא על ישראל. וישבתי בחיקו, והיה בוכה והיו דמעות יורדות מעינו ונופלות עלי, אמרתי לו: הדר זיוי, מפני מה אתה בוכה? אמר לי: ידידי, בא ואכניסך ואראך מהגנוז לישראל – עם הקדש. תפסני בידו, והכניסני לחדרי חדרים ולגנזי גנזים ולאוצרות, ונטל את הפנקסין והראני אגדות כתובות צרות משנות זו מזו. אמרתי לו: הללו למי הן? אמר לי: לישראל. אמרתי לו: יכולין ישראל לעמד בהן? אמר לי: בא למחר ואודיעך צרות משנות מאלו. למחר הכניסני לבית גנזי גנזים ולחדרי חדרים, והראני צרות משנות מן הראשונות וקשות, אשר למות למות, ואשר לחרב לחרב, ואשר לרעב לרעב, ואשר לשבי לשבי, אמרתי לו: הדר זיוי, כל כך חטאו ישראל? אמר לי: בכל יום מתחדשות גזרות קשות מאלו, וכיון שנכנסים ישראל לבתי כנסיות ולבתי מדרשות ועונין "אמן יהא שמיה רבא" – אין אנו מניחין אותן לצאת מחדרי חדרים. עד כאן דברי המדרש.
ויש להבין, מהו הכח של ענית אמן יהא שמיה רבא כל כך גדול לעצר את כל הגזרות מעם ישראל?
"אין מלך בלא עם" – כלל מסכם ופשוט, אין טעם למלכות, אין תקף למלכות ובכלל לא שיך לקרא למלכות בשם מלכות כשאין עם.
והבאור "בלא עם", אינו דוקא שאין עם כלל, דאז פשיטא דלא שיך מלכות, אלא גם כשהעם מתמרד להנהגת המלך ואינו מצית למלכו, פשוט שמלכותו אין שמה מלכות כלל, וכשרואה המלך שמלכותו איננה תכליתית, מחליט להעניש בגזרות את בני מדינתו להחזירם לציות משמעתו כדי להשיב את מלכותו על כנה. אולם כשעדין מוצא נחת מאי אלו נאמנים למלכות הנכנעים, ובאהבה וצפיה מחכים וממתינים למלכותו השלמה – משככים בכך כעסו להמתין ברחמנות עד שגם שאר עמו ישובו להכנע למלכותו. כיון שסוף סוף רואה הוא שמלכותו אינה לבטלה, ויש טעם למלכותו להקרא מלכות אחר שישנם עדין עבדים הנאמנים לו.
הנהגת מדת הדין תובעת להוציא גזרות קשות ורעות על עם ישראל, כיון שבמעשיהם הרעים מוחים המה שם מלכות ממלכו של עולם להיותם מתמרדים מלהכנע להבורא, ואם כן אין מלכות כשאין עם, וכשבאים עדין רבים לבתי כנסיות וצועקים "יהא שמיה רבא מברך", שמשמעות שבח זה הוא הכרזה על מלכות שמים שביום מן הימים תהא במלאה במחית עמלק מן העולם, ואז יהא שמו שלם וכסאו שלם, וצפיה זו – בכונה עמקה – של חלק מעמו של הבורא, היא המשככת את מדת הדין, בטענה – מלכותו של הבורא תכליתית היא ואינה לבטלה, ואם כן אין סבה להחריב את העולם, וזהו בעצם "המדה כנגד מדה", כנגד שקמים להמליך את ה' ולקבל מרותו, במקביל – כביכול חוזר בו הקדוש ברוך הוא, ומתרצה למלך על עמו ונחלתו, ושב מעליהם אפו מלכלותם.
וכמו כן נבין עד כמה חמורה שנאת חנם, אנו עתה בשבועות של בין המצרים, מתאבלים על חרבן בית המקדש שחרב בעוון שנאת חנם, והסבה שיש בכח שנאת חנם להחריב את הבית המקדש, מכיון שהלא בית המקדש הנו סמל למלכותו יתברך, שבו משכין הבורא את משכנו בתוך עמו למלך עליהם, ולמלכות יש לה תקף רק כשהעם מאגד ובדעה אחת, אולם כשיש התמרדות ופלוג בעם, הרי שבכך נהרסת אחדות המלך, הכיצד כשהעם מפלג יבוא באחדות אחת בלב אחד להמליך את מלכם? שהרי כבודו של המלך הוא דוקא שמתאסף כל העם כאחד ובדעה אחת לאהבה את מלכם ולקבל מרותו, וכשהעם מפלג ואין בינם אחדות זו לבא כאחד לשבח ולרומם את מלכם, וכל מפלגה עושה זאת בינה לבין עצמה, הרי בכך כבודו של המלך מפזר בין עמו בקבוצות קטנות במקום שיהא ברב עם כאיש אחד בלב אחד, אם כן "שנאת חנם" הגורמת לפלוג העם גורמת מעוט במלכות שמים, ולכן הסיר הקדוש ברוך הוא שכינתו מבית המקדש, ומאס מלשכן בין עם שעובד אותו עדרים עדרים ואינם מתאחדים – ברב עם הדרת מלך.
ונחזר לענין שהתחלנו. עם ישראל החלו להתמרד מלצית למצוות ה', "ויחל העם לזנות אל בנות מואב", מלכות שמים מתפרקת – אין מלך בלא עם, ובכן החל הנגף להחריב את העולם, אם אין תכלית במלכות מה צרך יש בעם? קם פנחס, ובקנאו קנאת ה' השיב את תכלית המלכות, בהראותו יש עם, יש קנאים, יש נאמנים למלך עד כדי מסירות נפש, ואם כן יש טעם להמלכות להמשיך, ובכך השיב את החמה שבאה לעקר את העם לגמרי, וכנאמר: "ולא כליתי את בני ישראל בקנאתי", משמע שהיה ברצון מדת הדין לכלות לגמרי את עם ישראל מחסר תכלית המלכות לגמרי, ובמעשהו הוכיח למדת הדין בטענה נצחת, יש עדין נאמנים הראויים למלכות שמים ובשבילם כדאי להשאיר את העם, וכנ"ל זוהי הנהגת "מדה כנגד מדה", שכיון שהואיל פנחס לסכן עצמו לה', והעיד בכך על עבדות נאמנה, ועל מלכות שמן הראוי למסר עליה נפש, וכדאית היא מלכות שמים עד כדי למות עליה, חוזרת בכך אותה מלכות מכעסה, בראותה שיש סבה למלכות, אחר שישנו עם התואם את המלכות עליו.
אלא שעדין יש להבין, למה מדת הדין לא שככה אלא במעשה מסירותו של פנחס, והלא עדין היו רבים בישראל שלא נכשלו בחטא זנות מואב, היכן זכותם של משה רבנו והזקנים וכל יתר הצדיקים שבעם ישראל, ומדוע לא היה בזכותם להגן על עם ישראל עד שהצרך למעשה קנאותו של פנחס דוקא?
והתשובה, עם ישראל היה אז עם משה רבנו והזקנים, ובכל זאת העז לקום ולחטא בבנות מואב, הרי שלא הספיקה להם מרותם של משה והזקנים להטיל עליהם אימת שמים ולהחריד אותם בזעזוע ממעשה נורא כזה, עד שבא פנחס, ובקנאותו במסירות נפש, החדיר עמק בלבותם כמה חמור מעשה שכזה לזנות את בת אל נכר, עד כדי שראוי החוטא לענש נורא זה להדקר בחרב, ובכך הוכיח להם חמר עוון זה, עד כדי שנפל עליהם אימתה ופחד מיראת הענש, ובזה עשה שלום בין הפלוג שהיה בעם בהסירו את המורדים והפושעים, ובעל כרחם של החוטאים השיבם לאמת ובכך ישובו כלם לדעה אחת להתנזר מתועבת ה' – עריות.
והיותר אמת לענות על שאלה זו, הוא כך: במעשה חריג של קנאות לכבוד ה' מעל הטבע – במסירות נפש דוקא מהממים ומרעישים את זכיותיהם של ישראל, ומפילים את כל כח מדת הדין, שאינו נמנע מלקטרג על אף הזכאים שיש בישראל, ורק בראותו מעשה חריג של מסירות נפש, נשתק ונדמם תקפו מלקטרג על ישראל. כי הרי מדת הדין היא הנהגה של השם יתברך שהטביע בה למצות את הדין בחוטאים, וכיון שזה טבעה, אזי רק כאשר יעשה מעשה מעל כח הטבע הרגיל, הוא שיהא בכחו להשתיקה, כי כח מעל הטבע יש בו כח לבטל הטבע.
וביותר מבארים הדברים לפי הסברו של הגר"ח שמואלביץ זצ"ל: שיסוד פעור שהוא לאכל טרדין ולהטריז על פניה של העבודה זרה – הוא על מנת לפרק כל על שבעולם וזו מטרתם של עובדי עבודה זרה זו להחזיק בדעה שאין שליטה בעולם ואין להיות משעבד לשום כח, הרי שזו מרידה נגד עקרון מלכות שמים. שיסודה התבטלות למצוות ה'.
הרי לנו מכאן למוד נורא, כשיש קטרוג חלילה על עם ישראל להאבידם ולהשמידם, והרי קטרוג זה נגזר עליהם במצב הנוכחי, הגם היות בהם גדולים וצדיקים, ועם כל זה ראתה מדת הדין – שבטבעה למצות הדין ברשעים – שיש מקום לתבע ולהעניש, מוכח מכאן שלא הספיק בכך המצב הסטנדרטי לבטל את הגזרה, ומדת הדין עדין יצאה מצדקת במשפטה להאביד ולהשמיד, מה העצה היחידה שנותרה – לקום בקנאות לה' ולגדר פרצה במסירות נפש למעלה מהטבע, ובכך לזעזע את לבות עם ישראל להחרד לדבר ה' – מה שלא היה קדם על אף מציאות החסידים והצדיקים שבתוכם, כי המצב שקדם הקנאות עדין נחשב למצב הטבעי, ואינו מספיק לעקר את מדת הדין אלא רק כשבא מצב לא טבעי – חריג – והוא הגובר על מדת הדין, היות והמקרה החריג מזעזע את החוטאים ומשיבם לדעה אחת שוה עם שומרי התורה.
וכאן נבוא לתרוץ נפלא על קיום עם ישראל בתקופת חבלי משיח. כי הרי יש לתמה מהמדרש בשוחר טוב (מזמור טז) אמר רבי לוי בשם רב אידי, שלשה חלקים נחלקו היסורים: אחד, נטלו אבות העולם וכל הדורות, ואחד דורו של שמד [פרוש: כל הדורות של גזרות ושמדות קרוי במדרש – דור של שמד, כידוע לבקיאים במדרש], ואחד דורו של משיח עד כאן. אם כן, דורו של משיח בלבד – דור אחד – יצטרך לעבר ולספג כמות ואיכות יסורים שבעבר התפרשו על פני דורות רבים, ואלו דור זה בלבד יעבר את אותם גלים, היש – אם כן – תקוה לשריד ופליט שישרד ויפלט ממבול צרות ויסורי חבלי משיח? אלא על כרחך לומר, שישנם קנאים המונעים ועוצרים את חמת מדת הדין ומשככים אותה, ומי הם קנאים אלו?
קנאות היא לאו דוקא בהריגה בחרב את החוטאים, כח וזכות הקנאה היא בכך שקם אדם לכבוד ה', ואינו מתחשבן עם שום חשבון לא של יחיד ולא של צבור, קם בתמימות לכבוד ה' ומפגין את נאמנותו למלכו ואף שיעבר עליו מה שיעבר, וזהו מעשה פנחס. וכיוצא בו אדם שקם בעז רוח לשוב בתשובה שלמה לעשות רצון ה', על אף שבכך נתקל בלגלוגים ובלעג השאננים, מריבות, שלום בית, פטורים מהעבודה, יחס עוין במשפחה בחברה ועוד ועוד, ומחליט, מדלג אני על פני כל הרים אלו לעשות רצון אבי שבשמים, הרי זוהי קנאה אמתית המשככת חמה וזעם מעם ישראל. וכמו כן, אשה המחליטה בעז רוחה להלך מהיום בלבוש ההולם את בת מלך, לבוש צנוע על פי כל גדרי ההלכה, שמירת הטהרה השבת ויתר מצוות התורה, ואף שיודעת שתצטרך בכך להתקל במפריעים רבים שימסו את רוחה, ומחליטה בכל עז שלא להתחשבן עם אף אחד, ואף שאפשר שיגיעו הדברים עד כדי הריסת הבית ותצטרך לבנות את ביתה מחדש, עם כל זה אינה נמנעת ואיננה נסוגה לאחור משום איום שבעולם, זוהי קנאות לשם השם המזעזעת את הסובבים אותה, זוהי קנאות המשככת את מדת הדין וסותמת את פיה בטענה "יש עם", יש סבה למלך לקבע את מלכותו ולא לפרקה, אחר שעדין יש לו עם נאמן ומסור.
ועל פי זה יובנו דברי הגמרא ביומא פ"ו: יחיד שעשה תשובה מוחלין לו ולכל העולם כלו. ועל אמרה זו יתמה כל מתמיה, הכיצד הוא שבעבור יחיד שעשה תשובה מוחלין לכל העולם כלו? אלא אין כאן הכונה הבטחה למחילת עוונות החוטאים והפושעים שבדור, אלא אם נגזרה גזרה להשמיד להרג ולאבד, ומדת הדין עומדת לבצע זממה, אזי בקנאות תשובתו של יחיד למחל לעצמו ולעמו מאותה גזרה של כליון, ולהמתין עוד לתשובתן של ישראל ולא להכריתם. ומוחלין לו ולכל העולם, הכונה מוחלין מלהביא עליהם את הנגזר עליהם, בכך שמדת הדין נשתקת בטענה – יש עם הנכנע ומקנא לאלקיו, ואם יש עם – יש סבה להתמדת המלכות לבל תתפרק חס ושלום.
כמה, אם כן מעלת כל חוזר בתשובה, המחליט להתמרד נגד כל כחות הטמאה ולשוב לאביו שבשמים, ועושה עצמו כעור וכחרש וכאלם מכל המפריעים שעומדים בדרכו, ובקנאות רץ לתורה ולמצוותיה, ודוקר בחרב את כל המשטינים שעומדים עליו לשטנו מימינו ומשמאלו, שהרי בכך שמתמרד נגדם אין להם דקירת חרב גדולה מזו, הרי שבכך לא רק שמתקן את עצמו אלא מגן על כל העולם כלו שימחל להם ה' מחרון אפו אשר חשב להשחיתם ולכלותם.
וזהו סוד קיומנו בחבלי משיח, על אף שלפי הנגזר לא היה ראוי להשאר משונאיהם של ישראל שריד ופליט, אולם הרי כל יום צצים לו להקדוש ברוך הוא פנחס פלוני או פנחס אלמוני, העושים מעשה פנחס בן אלעזר לקנא קנאת ה', ובכך משתקים את מדת הדין מחרונה, בפיסם אותה, הנה יש עם, ישנם כאלה המסורים ונאמנים למלכם. ובכך מרעישים ומהממים את כל כחות הדין, כי כן משפט כל מעשה חריג שיוצא מגדר הרגיל להרעיש ולהפעיל שנוי משמעותי הן מהפועל עצמו והן מהסובבים אותו שנפעלים המה ממעשהו – דבר המצדיק לשנות מצבם של הרבים בזכות היחיד.
וברור הדבר, שככל שהמעשה החריג הוא פמבי יותר – הרי שהוא מרשים ומפעיל יותר, הן בשלילי כמעשה זמרי בן סלוא שהיה בכח מעשהו המתעב הפמבי והחריג – להמיט שואה על כלל ישראל, והן במעשה הפמבי והחריג החיובי של פנחס להציל את כלל ישראל, אלא שגם כאשר מעשה חריג נעשה ביחיד ובצנעה, פועל אמנם רק ליחיד, אבל לא מעט כחו מלזכות את עושהו בישועה למעלה מהטבע.
ובאור הדברים על פי הרב "באר מים חיים", שמגלה לנו יסוד נפלא בהנהגת הקדוש ברוך הוא עם האדם. שהרי ישנה הנהגת חסד טבעית הפועלת אצל בני האדם בדרך העולם, וישנה הנהגת חסד מעל הטבע המכנית – נס, ואימתי זוכה אדם להנהגת חסד זו – מעל הטבע, ואימתי אינו זוכה לה? זה תלוי במעשיו של האדם עצמו. כשהאדם עושה רצון ה' רק בנסבות טבעיות בלבד כגון, כשהוא ישן די שבעו רק אז קם הוא לתפלת ותיקין, וכשלא ישן מספיק מתאחר מלקום, כשיש בידו ממון מיתר מוציאו להדור מצוה כתפלין וציצית מהדרים, וכשלא, אינו מתאמץ להדחק בשביל הוצאות מצוותי וכן כשהוא רענן וערני הולך ללמד תורה, וכשהוא עיף מותר הוא על שעורו הקבוע, וכדומה, אם כן עובד הוא את ה' רק במהלכים טבעיים בלבד, ולעמתו ישנו אדם שעובד ה' למעלה מהסבות הטבעיות, לעולם לא מותר על ההשכמה ואף שלא ישן מספיק, לעולם לא מותר על שעור תורה ואף שעדין לא ישן ועדין לא אכל, לעולם אינו מותר על הדור מצוה ועל אף שאין בידו כסף מספיק דוחק עצמו – לוו עלי ואני פורע. אזי, הראשון הנהגת מדת החסד עמו בדרך טבע – מדה כנגד מדה, וכשנופל הוא חס ושלום באיזה קטרוג וצרה וצריך הוא לישועה, אם אפשרית הצלתו בדרך טבעית כגון בנתוח, רפואות וכדומה, יצילוהו מן השמים. ואלו אם אין אפשרות טבעית להצלתו ודרוש לכך נס – מעל הטבע – אין לו זכות לזה, שכן עבודתו את קונו הנה בדרך טבע בלבד. ולעמתו העובד ה' מעל הטבע, יזכה להושע גם כשנמנע מדרכי הטבע להצילו, יושיעוהו בדרכי נס למעלה מהטבע.
וזהו נלמד גם מפרשתנו, פנחס בן אלעזר בן אהרן הכהן השיב את חמתי מעל בני ישראל, ואומר ה"אור החיים" הקדוש, שנעשתה כאן פעלה מפלאת, שהרי יש מצב של קדם גזר דין, זהו אחד, וישנו מצב שני של אחר גזר דין קדם בצוע הדין, שאותו יותר קשה לבטל מאשר קדם גזר דין, אולם יש מצב שלישי הרבה יותר קשה, והוא לאחר שכבר מתחיל להתבצע הגזר דין בפעל ממש לקום ולדחותו ולסלקו זהו נס גמור ומפלא, וזאת הצליח לפעל פנחס מדה כנגד מדה, כשם שהוא קנא לה' לגמרי שלא בדרך הטבע, אלא הכניס עצמו לסכנה עצומה, כמובא במדרש שהסתכן בנפשו בעשותו זאת ולא חשש משבט שמעון שיהרגוהו, ולכן זכה בכך לדחות ולסלק את מדת הדין אף שהיתה באמצע בצועה בפעל ממש – השיבה לאחור מעל בני ישראל.
——–
לעילוי נשמת ולזכות כל עם ישראל החיים והמתים
לזכות הרב המחבר
האתר כולו מוקדש לעילוי לנשמת כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולזכות כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולרפואת כל חולי עם ישראל בנפש בגוף ובנשמה. לייחדא קודשא בריך הוא ושכינתא על ידי ההוא טמיר ונעלם בשם כל ישראל, לעשות נחת להשם יתברך ולהמשיך רחמים וחסדים על כל העולם, לבירור עץ הדעת טוב ורע ולתיקון הדעת של כל בר ישראל, ולקרב את ביאת מלך המשיח צדקנו.
בפרט לזכות נשמות משה בן יוכבד רבנו עליו השלום רבן של כל ישראל, רבי שמעון בן יוחאי מגלה תורת הנסתר בעולם, רבי יצחק לוריא אשכנזי בן שלמה עטרת ראשינו, רבי ישראל הבעל שם טוב בן אליעזר מגלה תורת החסידות בעולם, רבנו נחמן בן פייגא אור האורות, רבי חיים בן יוסף ויטאל תלמיד רבנו האר"י, וכל הצדיקים והחסידים, הצדיקות והחסידות, האבות הקדושים והאמהות הקדושות, דוד המלך וכל יוצאי חלציו וכל אחד ואחד מישראל בכל מקום שהוא חי או מת.
ותיקון של כל ישראל החיים והמתים, ולפדיון של כל ישראל החיים והמתים מכל דין וייסורים שיש עליהם.
בס"ד – כל הזכויות שמורות (c) ל הרב יעקב ישראל לוגאסי שליט"א
תפארת ישראל
הרב יעקב ישראל לוגאסי שליט"א לפי רישיון Creative Commons-CC-2.5