——–
ג. מעתה לאור האמור, נבא אל נידוננו. קודם אומרו קריאת שמע יפסיק מעט, ויכוון בדעתו לקיים את המצוה.
ואם קרא קריאת שמע בסתם, ללא כוונה לקיים מצות קריאת שמע:
במקרה שקרא קריאת שמע שלא על סדר התפילה, אלא כדי לצאת ידי חובת קריאת שמע [כגון בשחרית חשש שיעבור זמן קריאת שמע, ולכן הקדים קודם התפילה וקרא קריאת שמע, או שהתפלל ערבית בפלג המנחה, שחוזר וקורא קריאת שמע אחר צאת הכוכבים], בזה ברור שגם ללא כוונה לשם מצוה, יצא ידי חובה, שכן זו כל תכלית קריאתו, כדי לקיים את המצוה, ודינו כדין המניח תפילין והישן בסוכה הנזכרים, שאף ללא כוונה לשם מצוה, יצא, שכן יודע שהוא עושה מצוה, שזו כל תכלית עשייתו.
מאידך בקריאת שמע שעל המיטה, פשוט שאין כוונתו לקיים מצות קריאת שמע, אלא אומרה לפי סדר אמירת קריאת שמע שעל המיטה. ולכן בכגון שהתפלל ערבית מוקדם, ולא כיון בקריאת שמע שעל המיטה לצאת ידי חובת קריאת שמע, לא יצא ידי חובה קריאת שמע, ודינו כדין הקורא בתורה פרשת שמע, ולא כיוון לקיים מצות קריאת שמע, שלא יצא.
אולם כשקרא קריאת שמע על סדר התפילה בסתם, ללא שום כוונה לשם מצות קריאת שמע, בזה כן יצא ידי חובה, היות ובפסוק ראשון של קריאת שמע הבנת פירוש המילים מעכבת, ולא שייך שיכוון את פירוש המילים היטב, ללא שבדעתו יודע שעושה את מצות קריאת שמע, שאחרת מדוע מכוון עתה יותר משאר התפילה, ממילא כוונה זו היא ממש כמי שמניח תפילין, ושאר מצוות הנזכרים לעיל, שעצם עשייתם, היא הוכחה שיודע שעושה מצוה, ולכן יצא ידי חובת קריאת שמע בסתם, גם ללא כוונה מפורשת לצאת ידי חובה. [אלא אם כן הוא כה מכוון בכל מילה בתפילה, כמו הכוונה בקריאת שמע, שאז לא יהיה גילוי דעת בעצם כוונתו בפירוש המילים בפסוק ראשון של קריאת שמע, שכוונתו לשם מצוה. אלא שמלבד שאין זה מצוי, הרי באדם כזה, בוודאי גם יכוון לשם מצות קריאת שמע.]
ולכן הקורא קריאת שמע ובקוראו את המילים "אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים" כיוון לפירוש המילים, אולם לא זכר לכוון לקיים את מצות זכירת יציאת מצרים, לא יצא ידי חובת מצוה זו, לפי שסתמו של אדם זה הוא עסוק במצות קריאת שמע, או בסדר התפילה, ולא במצות זכירת יציאת מצרים. לכן ללא מחשבה לזכור לקיים מצוה זו, לא יודע שעושה מצוה זו, ולא יצא ידי חובה [אלא באופן נדיר, ראה בפנים (אות יד).]
(((קרא ק"ש בתפילה ללא כוונה)))
א. מעתה בא נבא לענין שאנו עסוקים בו, מי שקרא קריאת שמע בתפילה, ולא חשב בדעתו לשם מצוה, האם יצא ידי חובת ק"ש, כיון דקי"ל מצוות צריכות כוונה, או שיצא. והנה החיי אדם (כלל סח סעיף ט) הנ"ל, כתב להדיא לגבי נידון זה וז"ל, אבל אם קורא קריאת שמע כדרך שאנו קורין כסדר התפלה , וכן כשאוכל מצה, או תקע ונטל לולב, אף על פי שלא כיון לצאת, יצא , שהרי משום זה עושה, כדי לצאת, אף על פי שאינו מכוין. ע"כ. ופסק כן המשנה ברורה (הנ"ל סי' ס ס"ק יא) כח"א לענין ק"ש, ועוד כן כתב בביה"ל (ס"ס ס סוף ד"ה וכן הלכה), הקורא ק"ש על סדר התפילה, סדר התפילה מוכיח שכוונתו לצאת ידי חובה. ולכן אע"פ שלא כיון לצאת ידי חובה, חזקה שכיון. ועוד כן כתב בסימן רלט (שער הציון ס"ק ב) שההליכה להתפלל היא הוכחה שאף שקרא ק"ש בסתמא, כוונתו לקיים המצוה כמו שתיקנו חכמים, ולכן יצא ידי חובה. ע"כ. וכן פסק בספר הלכה ברורה (סי' ס סעיף יז) שאם קרא ק"ש בזמנה עם ברכותיה בתוך סדר התפלה, אע"פ שלא כוון לצאת ידי חובה, היות ומעשיו מוכיחים שזוהי כוונתו, יצא. וציין לאחרונים רבים שכתבו כמ"א לעניין שופר, והובאו דבריהם לעיל (סי' ג סעיף ב אותיות ו,ז), ומינה יליף בדדמי להא.
ואף שיש לדון בדבריהם, כי לכאורה היה מקום לחלק בין קריאת שמע שחרית, שעובר זמן רב מתחילת התפילה עד שמגיע לק"ש, וממילא בבואו לק"ש יש מקום לטעון שללא כוונה בהדיא לצאת ידי חובת ק"ש, דעתו היא על המשך התפילה, וסבור שממשיך להתפלל כאשר עשה עד עתה, ולא שמקיים מצוה בפני עצמה באמצע התפילה של ק"ש. וכשם שהלומד תורה, שעסוק הוא במצות ת"ת, ותוך לימודו קרא פרשת שמע, לא יצא ידי חובה, שהיא מצוה אחרת, וצריך כוונה בדווקא לכך. ויש לפלפל ולדון שיהיה הדבר תלוי בדעות, באנשים ובזמנים, וכבסמוך בעז"ה. מ"מ לדינא נראה ברור להקל כהני אשלי רברבי, מטעם אחר, היות ותנאי במצות ק"ש הוא כוונה לפירוש המילים, ואם לא כיון לפירוש המילים לא יצא, ולכן עסקינן במי שקרא ק"ש וכיון לפירוש המילים [שאל"כ בודאי לא יצא] רק שקרא בסתם ולא חשב בהדיא שמקיים מצות ק"ש, והיות וכוונה זו של הבנת המילים של פסוק ראשון דק"ש, מצריכה כוונה יתירה על שאר התפילה, והאדם משית ליבו היטב לפירוש המילים, ומדקדק בהם יתר על שאר התפילה, ממילא הדקדוק במילים מורה שהאדם משית ליבו שעתה מקיים מצוה, ומודע לכך בפנימיותו, ודמי למניח תפילין ללא כוונה לשם מצוה, שהח"א ודעימיה כתבו דהוי לשם מצוה כיון שיודע שעושה מצוה, שאחרת למה מניח. וכן הישן בסוכה, וכדומה. ה"ה כאן, הכוונה היתירה שמכוון במילים, מורה שיודע בפנימיותו שעושה עתה מצוה, וזהו המניעו לכוון יותר, ועל כן, שפיר יצא לכו"ע.
(((כוונת פירוש המילים עולים לשם מצוה)))
ב. והכי מבואר להדיא כמה וכמה פעמים בתשובת הרשב"א (ח"א סימן שמד ד"ה וכנגד, וכן אח"כ בסוף ד"ה וכנגד, ובריש ד"ה ואם תאמר, ובריש ד"ה ואם תאמר השני, קושייתו מתבססת על כך), שכל שכיון לפירוש המילים של פסוק ראשון דקריאת שמע, כוונה זו עולה גם לשם מצוה, שבכלל מאתים מנה. וא"כ יוצא מדבריו לענין נידוננו, שהיות וחובה לכוין בק"ש את פירוש המילים, הקורא ק"ש ולא חשב כלל לשם מצוה, אלא רק כיון לפירוש המילים, יצא ידי חובה אף שמצוות צריכות כוונה, כי בפירוש המילים כלולה גם הכוונה לשם מצוה. [ושם הרשב"א לפני כן (סוד"ה ומדעתי) כתב שהכוונה בק"ש היא זו וז"ל, אלא שהתפלה וקרית שמע יש בהן כונה אחרת, והיא כונת הלב שלא להרהר בהן בדברים אחרים, כדי שיהו פיו ולבו שוים בבקשת הרחמים, ובייחוד, ובקבלת עול מלכות שמים, ובסדור השבחים. ע"כ. ועוד בהמשך (ד"ה ואם תאמר) ביאר את הכוונה המחוייבת בהן וז"ל, לפי שיש בפרשה ראשונה, ובפסוק ראשון, יחוד השם, וקבלת מלכות שמים, ולפיכך צריך כונת הלב, כדי שייחד בוראו יתברך בכוונה רצויה, ובגמירות דעתו, ויקבל בהסכמת הלב, מלכותו יתברך. אבל מכאן ואילך, כל שקורא מלותיה כתקנן, אף על פי שלא כיון לבו בכונותיה ובקבלת עניניה וכו'. עכ"ל.]
(((כשבירך קודם המצוה)))
ג. לכאורה עוד יש לבא ולהקל, במי שקרא ק"ש על סדר התפילה בלא כוונה לשם מצוה, שיצא ידי חובה, משום דעות הפוסקים שכתבו שכל מצוה שמברך עליה תחילה, גם למ"ד צריכות כוונה, שפיר הברכה יוצרת כוונה, וכאשר הבאנו לעיל דהכי כתב המ"ב בביה"ל (ס"ס ס סוף ד"ה וכן הלכה) דכל היכא שמוכח שעשייתו כדי לצאת ידי חובה, בסתמא גם אם לא כיון לשם מצוה יצא, והביא דוגמאות לכך ואחת מהן, ובשאר מצוות על ידי הברכות. ולמעשה כן כתב התשובת חן (הנ"ל סימן ט בצד השני) ושכ"כ הכס"מ. וכן דעת מרן זצ"ל בשו"ת חזו"ע (ח"ב עמ' תקסד) שעסק במי שאכל מצה ללא כוונה לשם מצוה, וכתב, ומכל מקום הדבר ברור, שאם בירך על המצה "על אכילת מצה" אין לך כוונה גדולה מזו, ויצא ידי חובה לכולי עלמא, וכמו שיבואר עוד להלן (מעמ' תקסח עד סוף התשובה, וכ"כ גם לעיל עמ' תקמז ד"ה עוד).
וממילא לכאורה כן יש לומר אף בתפילות שחרית וערבית, שהיות וקודם ק"ש ישנן ברכות ק"ש, על כן לכו"ע, גם אם לא כיון, יצא. והכי חזי הוית דכתב ממש בישועות יעקב (סי' ס ס"ק ג ד"ה והנה) והביא כן מהדרישה (סימן ס אות ב) שהקורא ק"ש בברכות, סתמה הוי לשמה. ובלי ברכות סתמא לא, עד שיכון בפירוש. שהיות והדרך לקרוא עם ברכות, כשקורא בלי ברכות, סתמו שלא לצאת. וז"ל הדרישה, שהמברך לפני ק"ש, המה להראות שדעתו לקרות שמע, לצאת בו ידי חובה, ותו לא צריך כוונה. וע"ע בשו"ת חזו"ע (ח"ב עמ' תקמז), וע"ע להלן (אות ו).
(((כוונה במצוות של אמירה)))
ד. ואין להשיב על דברינו מתלמידי רבנו יונה (ברכות ו ע"א מדפי הרי"ף ד"ה אמנם) שלכאורה מבואר בהם להיפך מכל האמור, שחידשו, שכל מצוות התלויות בדיבור, לכו"ע בעינן כוונה, גם למ"ד אין צריך כוונה. ומינה לנידו"ד, הקורא ק"ש בתפילה בסתמא, ללא כוונה לשם מצוה, לא יצא אף למ"ד מצוות א"צ כוונה, ק"ו לדידן דקי"ל דמצוות צריכות כוונה, שלא יצא ידי חובה, היות והיא מצוה התלויה באמירה. והב"י (ס"ס תקפט) הביא בשתיקה את דבריהם ולא העיר דבר, ומינה כתב הפסקי תשובות (בתשובתו הנזכרת בסוף ח"א אות ג) שהב"י חושש לשיטת ר' יונה.
ברם זה אינו, כי דברי תלמידי רבנו יונה אמורים באופן שלא יודע שעושה עתה מצוה, דאע"ג דלמ"ד מצוות א"צ כוונה יוצא, אף כשהאדם כלל לא משית ליבו שעושה מצוה, מ"מ במצוות התלויות בדיבור, חידשו תלמידי רבינו יונה שמודה שצריך כוונה. [כי דברי תלמידי רבנו יונה אמורים במי שטעה והתחיל לברך על שכר ברכת הגפן, בסוברו שהוא יין, וברכת הגפן לא פוטרת שכר, וסיים בברכה הנכונה, וכתבו תלמידי דרבינו יונה שלפי הצד בגמ' דהכוונה בתחילה הברכה (שסבר שמברך על שכר ולא על יין) מעכבת, בזה אף למ"ד אין מצוות צריכות כוונה, יודה הכא שהברכה ללא כוונה לברכה הנכונה, מעכבת, שכן ברכה ללא כוונה, היא כמצות עשיה ללא עשיה. והיינו שהוא נחשב שאינו יודע שעושה מצוה כלל, כי סובר שמברך על דבר אחר, ומכוון לברכה אחרת שאינה פוטרת.] ואילו אנו עסוקים במי שיודע שהוא עושה מצוה [או משום תחילת דברינו כיון שמכוון בפסוק ראשון את פירוש המילים יתר על שאר התפילה, עצם מעשיו מוכיחים כן, שאחרת מה עושה, וכדין המניח תפילין שהסתמא שלו לשם מצוה, דאל"כ לשם מה מניחן. או מצד המשך דברינו, שהברכה שהקדים לק"ש מוכיחה שיודע שעושה מצוה], ובכל כה"ג פשוט שיודו תלמידי רבנו יונה, דכיון שיודע שעושה מצוה שפיר יצא.
(((אין הלכה כן)))
ה. ואם לא יסכים המסכים עם דברינו אלו [שדברי תלמידי רבינו יונה אמורים דוקא במי שלא יודע שעושה מצוה] הרי שאז נימא דלהלכה קי"ל דלא כתלמידי דרבינו יונה, שאע"פ הב"י (ס"ס תקפט) הביאם ולא העיר דבר, מ"מ מרן גילה דעתו בכמה דוכתי דלא כוותייהו, שהרי פסק בשו"ע (סי' תפט סעיף ד) בדיני ספירת העומר, שאם ענה לשואלו כמה היום, שוב לא יברך, והיינו משום סב"ל דלמ"ד אין צריך כוונה יצא, והרי הוי אמירה, ועע"ש במ"א (ס"ק ח). וגם בשו"ע דידן (סי' ס סעיף ד) שהביא את המח' אי מצוות צריכות כוונה, עסוק הוא במצות אמירת ק"ש, ומוכח דדעתו דבזה פליגי. ועוד פסק בשו"ע (סי' ריג סעיף ג) דצריך לכוון לצאת בברכת המברך, ובב"י במקום ביאר להדיא שזהו למ"ד מצוות צריכות כוונה, ולמ"ד א"צ כוונה, יוצא גם ללא כוונת שומע ומברך, וכן העיר הא"ר (סי' ריג ס"ק ה). גם בהערות וביאורים שעל הטור (סימן תקפט הערה 7) הביאו שהפר"ח (שם ס"ח) הקשה על תלמידי דר' יונה מברכות (רפ"ב) דשנינו במתני' היה קורא בתורה והגיע זמן המקרא אם כיון ליבו יצא, ומותיב עלה בגמ', ש"מ מצוות צריכות כוונה, וחזינן דשפיר המח' נמצאת גם בדברי אמירה. יתרה מכך בהגהות הב"ח (על בגליון הרי"ף שם אות ו) מבאר שדברי ר' יונה הם רק בהו"א של הגמ', ולמסקנא אינו כן. ובגישה אחרת ניגש המאמר מרדכי (סי' תקפט ס"ק ג) שזו דעת ר' יונה גופיה, ולא כן דעת הסוברים מצוות אין צריכות כוונה, דלהם אה"נ ה"ה באמירה. ועוד חזינן ברבנו אברהם בן הרמב"ם בשו"ת ברכת אברהם (סי' לד עמ' נח, ובשו"ת ר' אברהם בן הרמב"ם סי' קיד) דכתב להיפך הגמור, דבאמירה לכו"ע א"צ כוונה, דדמי למעשה. דשאני מצה שקיומה בעשיית מעשה, ולכן כשעשה מעשה, גם ללא כוונה, עשה את המצוה, ויצא יד"ח כגון אכילת מצה, טבילה, קריאה וכדומה, משא"כ שופר, הואיל וגוף המצוה שמיעת קול בעלמא היא, כי לא מכוין מאי עביד מן המצוה, וה"ה שומע מגילה, עכת"ד. וכן בשו"ת חזו"ע (ח"ב עמ' תקסב) אחר שהביא את אלו דברי תלמידי רבינו יונה (ברכות יב ע"א ד"ה אמנם) הביא את גדולי האחרונים, שהקשו על כך מסוגיא דרפ"ב דברכות הנ"ל, ושכן מוכח מהטור (ס' ס) בשם רבינו האי גאון דלא כוותיה, שכתב שאם לא קראה להגיה, אלא כיון לקרות כדרך קריאה, אע"פ שלא כיון לבו לצאת יצא, שמצוות א"צ כוונה. ועוד הוכיח כאמור מן השו"ע (סי' תפט ס"ד) במי ששאל אותו חבירו בבין השמשות כמה ימי הספירה, יאמר לו אתמול היה כך, שאם יאמר לו היום כך וכך, אינו יכול לחזור ולמנות שוב בברכה. ע"כ. וחזינן דאף במצוה דאמירה למ"ד א"צ כוונה יצא, ועע"ש באורך כיד ה' הטובה עליו. וכ"כ בספר הלכה ברורה (סי' ס סעיף טו) לדחות את תלמידי דר' יונה מדברי השו"ע (סימן ס) ומפי ספרים וסופרים ע"ש.
(((לא כיון לשם זכירת יציאת מצרים)))
ו. להאמור יצא חידוש לפי המ"ב והח"א הנ"ל, שהקורא ק"ש ובהגיעו לאשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים, כיון לפירוש המילים, אך לא כיון לשם מצות זכירת יציאת מצרים, שפיר יצא ידי חובה. לפי המשנה ברורה, כיון שעשה מעשה המוכיח שכוונתו לצאת ידי חובה, בבואו לבית הכנסת. ולפי הח"א (כלל סח סעיף ט) משום שהוא על סדר התפילה, שהנה כתב בזה"ל, אבל אם קורא קריאת שמע כדרך שאנו קורין כסדר התפלה , וכן כשאוכל מצה או תקע ונטל לולב, אף על פי שלא כיון לצאת יצא, שהרי משום זה עושה, כדי לצאת, אף על פי שאינו מכוין . ע"כ. כלומר כיון שעושה כסדר התפילה, שתכליתה לעשות את המצוות הכלולות בה, וביניהן מצות ק"ש, נחשב לשם מצוה. ממילא ניקום ונידון דה"ה למצות זכירת יציאת מצרים, עצם קריאתו היא לשם מצוה, גם אם לא מכוין לשם כך, אלא קראה בסתם, שפיר יצא ידי חובה. [ובפשטות הכי משמע בתשובת הרשב"א הנזכרת (ח"א סימן שמד) דכתב לגבי כוונה באבות וז"ל, ואפי' למאן דאמר מצות צריכות כונה יצא, בין כיון לבו ולא הרהר בדברים אחרים בתוך תפלתו, בין הרהר בדברים אחרים, וכאותה שאמרו בירושלמי, זימנא חדא בעיתי כווני ומניתי אפרחייא [רצה לכווין, והסיח דעת על מניין היונים הפורחות, דשפיר יצא ידי חובת תפילה]. דמכל מקום הרי נתכוין להתפלל ולצאת ידי חובה . אלא שהתפלה וקרית שמע יש בהן כונה אחרת, והיא כונת הלב שלא להרהר בהן בדברים וכו'. עכ"ל. אע"פ שדבריו הם לגבי אבות, מ"מ סיים דה"ה על קריאת שמע, שסתם קריאת שמע היא לצאת ידי חובה. ברם הכרח ליכא מהכא, היות ויש להשיב דדבריו בסתם אמורים לגבי תפילה דוקא, ומה שממשיך על ק"ש, הוא כלפי המשך דבריו, שבאבות וק"ש בענין תרי, כוונה לצאת וכוונת פירוש המילים, ואה"נ סתם תפילה אינה כדי לצאת ידי חובת ק"ש. או שדבריו לגבי ק"ש שסתם הוא לצאת ידי חובה, מיירי לא על סדר התפילה, אלא כשקורא בפני עצמו, כדי לצאת ידי חובה. אך מ"מ גם אם נימא דמוכח כן גם בדעת הרשב"א, כל הבירור שיבא להלן בעז"ה, שפיר שייך גם ברשב"א, כשם ששייך בח"א ובמ"ב.]
ז. ברם צריך ביאור במה שאמרו את דבריהם גם לענין הקורא קריאת שמע על סדר התפילה [וממילא נבא לנידוננו לענין יציאת מצרים. כי בק"ש כבר התבאר לעיל שאנו מודים להם, אך מטעם הרשב"א שהוא טעם אחר, כיון שמדקדק בהבנת המילים.] ולכאורה יש לחלק בין סתם של הנחת תפילין סוכה וכדומה, לסתם של קריאת שמע, לפי שבשחרית עובר זמן רב מתחילת התפילה, עד שמגיע אליה, וא"כ מסיח דעת ממצות קריאת שמע. שלחיי אדם ודעימיה התנאי הוא שיודע שעושה מצוה, וכאן יתכן עד מאוד שהסתם שלו הוא על מצות התפילה, ולא זוכר שעושה מצוה נוספת של ק"ש, וק"ו לענין זכירת יציאת מצרים הנזכרת בק"ש, שאף אם כיון באומרו אשר הוצאתי אתכם וכו' לפירוש המילים, בסתם לא השית ליבו לעשות מצות זכירת יציאת מצרים. ואכן לח"א, מי שאחר התפילה קרא עשר זכירות כדי לזכור יציאת מצרים, גם אם לא כיון לשם מצות זכירת יציאת מצרים, שפיר יצא, היות וזו כל תכלית קריאתו, ועל כן זהו עצם חידוש החיי אדם שבסתם כיון לשם מצוה. לא כן המתפלל שחרית ועובר זמן רב עד הגיעו לקריאת שמע, וקל וחומר לגבי זכירת יציאת מצרים, יש לומר שללא כוונה מפורשת לשם ק"ש, ולשם זכירת יציאת מצרים, דעתו בסתם היא על המשך התפילה, ולא למצוה אחרת, ממה שהתפלל עד עתה. וכן לכאורה יש להקשות על המ"ב, דאכן מי שנעמד לשמוע שופר, או שהיסב לאכילת מצה, גם בסתמא יצא, שמוכח שדעתו לצאת, משא"כ בעסוק בתפילתו עידן ועידנים ופלג עידן, אף שתחילתו מוכיחה שדעתו היא לצאת ידי חובה, אך היות ועוסק בתפילה כבר זמן רב, אע"פ שפתח בכוונה לשם מצות תפילה, בהגיעו לק"ש ולזכירת יציאת מצרים, שצריך לדעת שעושה מצוות נפרדות ונוספות על מצות התפילה, כבר טרוד הוא בהרגלו, ובסתמא ללא כוונה להדיא, אינו מכוון לשם מצוות אלו כלל, ועל כן בקוראו לא נחשב שעושה לשם מצוה.
ולכאורה יש להוכיח כן מגוף ראיית המ"ב מירושלמי פסחים (פ"י ה"ג), שכיון שהיסב למצה סתמא כיון, הא באכל בלא הסבה, סתמא לא, אע"ג שכל ביאתו לליל הסדר היא לצורך מצוות ליל הסדר, ודמי הגעתו לליל הסדר [שכולו רצוף מצוות, וסדר שונה מכל הלילות, עד ששואלים מה נשתנה] כהגעתו לתפילה. וכן מדין עמד לשמוע שופר, הא ישב לא, אע"ג שהוא בבית הכנסת, וכל ביאתו לבית הכנסת בראש השנה הוא לקיום מצוות ר"ה.
גם יש להקשות על דבריהם בק"ש [וכאמור שמזה נבא לנידוננו לענין יציאת מצרים. כי בק"ש אנו מודים מטעם אחר, שסתמא יודע שעושה מצות ק"ש, כיון שמדקדק בהבנת המילים, אלא שלטעמם יש להקשות.] היות ובא לקיים בבואו להתפלל מצות תפילה, ולא מצות קריאת שמע, אלא שחז"ל שזרו בתפילה עוד מצוות, וביניהן קריאת שמע, הרי בסתם תכלית ביאתו אינה לשם מצוה זו, אלא לשם מצות תפילה. ובלא כוונה להדיא לשם קריאת שמע, דעתו היא שממשיך את התפילה שהיא המצוה שהתחיל בה, ולא למצוה החדשה שעתה נפתחת היא קריאת שמע. ומ"מ הדבר תלוי בדעות ובאנשים כי לא כל הדעות שוות, וקשה עד מאוד להחליט שדעותיהם של כל האנשים שוות, וכוונת כל בני אנוש הבאים לתפילה, אף בכה"ג לשם מצוה.
(((ביאור הח"א והמ"ב)))
ח. ולכן נראה כי המ"ב הח"א וכל כה"ג, שהיו אנשי ההלכה הטהורה, היה ברור להם כשמש בצהרים שכשבאים להתפלל, חפצים לעשות כך וכך מצוות דאורייתא, קריאת שמע, המלכת ה', יחודו, אהבתו, זכירת יציאת מצרים ותפילה וכדומה. כשם שלנו ברור כשאנו מניחים תפילין, או כשישנים בסוכה, שאנו עושים מצוה, ומינה מסיק המ"ב לענין סתמא דיצא ידי חובה. ברם כגון אנשים כימינו אנו, הידיעה כשניגשים להתפלל סתם, אינו חלוטה כל כך לכל אלו המצוות, אלא שבא לקיים מצות בוראו להתפלל, ולא כולם זוכרים בה בשעה את חילוקי המצוות שישנן בתפילה, ודבר זה תלוי בדעות, ובשעות. וגם באדם עצמו, לא כל עיתותיו ורגעיו שוים, שיש ימי עליה וירידה, ימים שמכווין היטב, וימים שעוסק בתפילה כמלומדה. והעיקר גם אם לא נתווכח מהי דעת האנשים, מ"מ כל שמכיר בעצמו שאין מחשבתו חלוטה בבואו להתפלל לכוון גם לצאת ידי חובת זכירת יציאת מצרים, או שגם אם מצוה זו כה חקוקה בדעתו, כך שבדר"כ כוונתו גם אליה, ברם לא בכל עת, כי פעמים הוא עייף או חלש, ופעמים מתפלל כמצוות אנשים מלומדה, ואז כלל לא עלה זה במודעו, וכן על זה הדרך, כל כה"ג יודו הח"א והמ"ב שלא יצא בסתם בזכירת יציאת מצרים, ללא כוונה להדיא למצוה זו. ועוד בה, כי יתכן עד מאוד שכל דברי המ"ב והחיי אדם אמורים דווקא לגבי לצאת ידי חובת ק"ש, שהיא מצוה גדולה ומפורסמת, משא"כ לגבי זכירת יציאת מצרים. והיות וכאמור (וכפי שעוד נוכיח בסמוך) דבריהם שסתמא של הבא לבית הכנסת גם לצאת ידי ק"ש, תלוי בדעות ובזמנים, נראה שבמצות זכירת יציאת מצרים, יודו שהסתמא של אנשים, אינה לצאת בזה ידי חובה, אלא אם כן חושב להדיא. ומ"מ גם אם לא, העיקר והיסוד העולה מן האמור שהכל תלוי בדעות, ומי שיודע שהסתמא שלו לא לצאת, לכו"ע לא יצא. וקצת ראיה לדברינו, שהנה החיי אדם גופיה (ח"א כלל כא סעיף טו) בדיני ק"ש כתב, בין פרשה ראשונה לשניה יפסיק מעט, ויכוין לקבל עליו עול מצוות שהם העונשים. וכן בין "והיה" "לויאמר" יפסיק מעט, ויכוין לקיים מצות עשה זכירת יציאת מצרים. ולא יפסיק בין "אלהיכם" "לאמת" וכו'. עכ"ל. הנה לנו, דאיהו גופיה מצריך כוונה לשם מצוה זכירת יציאת מצרים, ולא סמך על חידושו כאן.
(((תלוי בדעות האנשים וראיה משופר)))
ט. והננו להראות ולחזק את הדבר שהכל תלוי בדעות ובזמנים, ושגם המ"ב יודה לענין זכירת יציאת מצרים שבסתמא לא יצא, שהנה כן עולה מדברי המ"ב גופיה במקום אחר בהלכות שופר (סי' תקפט ס"ק טז) שהשו"ע (שם סעיף ח) כתב, נתכוון התוקע להוציאו, ולא נתכוון השומע לצאת, לא יצא ידי חובתו. כתב המ"ב, זה מיירי כשבא לבית הכנסת בסתמא, אבל אם בא לבית הכנסת לצאת ידי חובה עם הצבור, אף על פי שבשעה ששמע לא כיון לבו, אלא בסתמא, יצא. ע"כ. הנה לנו במ"ב גופיה שמחלק באדם הבא לבית הכנסת לתפילות ר"ה, בין אם זכר בשעת ביאתו שבא לבית הכנסת גם כדי לצאת ידי חובת שופר, לבין אם בא סתם לצורך התפילה, וכתב כאן להיפך ממה שאמר בק"ש. שבק"ש כתב שסתם ביאתו של אדם לתפילה, היא גם כדי לצאת ידי חובת ק"ש [ולכן פסק שהקורא ק"ש בסתמא ללא כוונה לשם מצוה, יצא.] ואילו בשופר כתב להיפך, שסתם ביאתו של אדם לבית הכנסת בראש השנה היא לצורך התפילה, ולא זוכר אז את תקיעת שופר, ולכן סתם שמיעת שופר ללא כוונה לצאת ידי חובה [או מעשה המוכיח שכוונתו לצאת] לא יצא. ואין זאת אלא כאמור ממש, שהיה פשוט למ"ב שבקריאת שמע, היות והיא מצוה יום יומית, דעתם של האנשים בביאתם לבית הכנסת להתפלל היא לצורך מצות תפילה, וגם לצורך מצות ק"ש, משא"כ בשופר שהיא מצוה הנעשית פעמים בשנה, סתמא לא זוכרים זאת, וחזינן כאמור, שהכל תלוי בדעות. ומינה נילף דגם לדעת המ"ב לגבי זכירת יציאת מצרים בסתמא לא יצא, היות והיא מצוה שאינם חלוטה וזכורה היטב בדעת האנשים, אע"פ שהיא מצוה יום יומית, וסתמא של זכירת יציאת מצרים עוד גרע מסתמא של תקיעת שופר.
וכן חילק להדיא בדעות האנשים הכף החיים (סי' תקפט ס"ק מד) שעל דברי הרדב"ז המ"א ודעימיה הנזכרים לעיל (סימן ג סעיף ב אות ד) שהבא לבית הכנסת לשמוע שופר, ולא כיון בהדיא לשם מצות, אלא בסתמא יצא, אבל הבא לבית הכנסת ושמע שופר בסתמא לא יצא. כתב כף החיים, ואם בא לבית הכנסת להתפלל, כבא בסתמא דמי, אלא אם כן כיון שבא להתפלל ולצאת ידי חובת שופר עם הצבור. עכ"ל. והנה לנו שהכל תלוי בדעת הבא, האם המניעו לבא לבית הכנסת הוא חובת התפילה, או שזוכר עוד חובות שהם גם מניעות אותו לבא לבית הכנסת, שזוכר את חיוב שופר. ומינה לנידו"ד בזכירת יציאת מצרים, שאם בבואו לבית הכנסת, כיון שבא גם כדי לקיים מצות זכירת יציאת מצרים, אכן סתמא שלו [כשקרא וכיון פירוש המילים, באומרו אשר הוצאתי אתכם וגו'] למצוה זו, ואם בא בסתם ללא כונה זו, לא.
ועוד כן יוצא מבואר מדברי הביאור הלכה (ס"ס ס ד"ה וכן הלכה) דידן, שאחר חידושו הנ"ל [שכל שמוכח שכוונתו לצאת, גם אם לא כיון לכך, יצא] כתב, לפי מנהגנו שמתפללים בליל שבת מפלג המנחה, וחייבים לחזור ולקרא ק"ש בצה"כ, וא"כ בסתמא מחמת סדר התפילה לא מכוונים לצאת ידי חובת ק"ש, לכן אם אירע שהתפלל בליל שבת בצא"כ, לא יצא בסתמא בק"ש, ללא כוונה להדיא. ע"כ. ומבואר שדוקא בליל שבת, הא בשאר השבוע, שתדיר מכוונים לצאת ידי חובת ק"ש, סתמא שלו היא לצאת ידי חובה, ושפיר יצא בסתמא ללא כוונה. ומעתה אם דרכו של פלוני להתפלל כמה פעמים בשבוע ערבית מוקדם, נראה שאז גם המ"ב יסתפק בדעת הסתם שלו בכל קריאת שמע, דחזינן שהכל תלוי בדעות ובאנשים.
(((ברכות ק"ש)))
י. והוא הדין והוא הטעם נאמר בידיוק גם לגבי הסברא הנוספת שהבאנו (לעיל אות ג), להקל בקרא ק"ש בתפילה בסתם בלא כוונה, שהיות ובירך ברכות ק"ש קודם ק"ש, הוי הוכחה שהסתם שלו, לשם מצוה. שיש לחלק בין ברכה קצרה, כגון ברכת להניח תפילין, שאז אכן הברכה מוכיחה היטב על הכוונה, שאחרת למה בירך עכשיו. לבין ברכות ק"ש שהן ברכות ארוכות, ונהפכות לתפילה בדעת האומרם, ועוד גרע, שכאמור הן חלק מסדר התפילה, וממילא כשאינו מכוין בפירוש בדעתו לשם מצות קריאת שמע, לכאורה עדיין חסרה כוונה לשם מצוה, אא"כ הוא אדם שדעתו בסתם לצאת ידי חובת ק"ש כדעת המ"ב ודעימיה וכאמור.
גם לפי זה, כל זה יהיה במי שלא מתפלל פעמים פלג המנחה, שאז אינו יוצא ידי חובת ק"ש, עד ששב לקרותה בזמנה. ברם מי שכן, הרי הסתמא שלו בקריאת שמע של ערבית אינה לצאת ידי חובת ק"ש, אף שמברך ברכות ק"ש, וכפי שיוצא מפסק המ"ב בביאור הלכה (סוף סימן ס סוף ד"ה וכן הלכה) וכאמור לעיל.
(((אחרונים בלא כיון לשם מצות ק"ש)))
יא. בשו"ת תשובת חן (שוצצין סימן ט) דן אם כיון בקריאת שמע רק פירוש המילות, ולא לשם מצוה, האם יצא יד"ח. וסוף דבר העלה, שלכתחילה יש להחמיר דבעינן תרוויהו, הן כוונה למצוה והן פירוש המילים, לחוש לשתי השיטות, לדעת הרשב"א ודעימיה, דכוונה היינו פירוש המילים, דהיינו לקבל עליו עול מלכות שמים, ולדעת הרמב"ן דבענין כוונה לשם מצוה. ולענין בדיעבד פסק כהרשב"א שכן פסק בשו"ע, ולכן אם לא קיבל עליו עול מלכות שמים לא יצא. ומאידך אם קיבל עליו מלכות שמים, ולא כיון לצאת יד"ח המצוה יש ס"ס להקל, שמא א"צ כוונה כלל לשם מצוה, ואת"ל דצריך, שמא כרשב"א שהכוונה המחוייבת בפסוק ראשון היא פירוש המילים, וכיון שהתכלית היא לשים על הלב, על כן בזה די שעשה את התכלית, גם ללא כוונה למצוה, כמו שביאר לעיל באורך, שכל מצוה שמתקיימת תכליתה, א"צ כוונה לשם מצוה. אך סיים שלא מפני שאנו מדמים נעשה מעשה, ושלכן ישוב ויקרא ק"ש, אולם ללא ברכה. עכת"ד.
ובשו"ת באר שרים (ח"ה סי' עג) נשאל במי שלא כוון בק"ש לשם מצוה, האם יצא, והביא שהמ"ב (הנ"ל סי' ס ס"ק י) פסק כחיי אדם, ולכן מסיק שכיון שתפילתו בבית הכנסת סגי בכך, לפי שכוונתו למצוה מוכרחת ממילא, ושפיר יצא ידי חובה, אף שלא כיון בפירוש קודם ק"ש לשם מצוה.
(((ק"ש על המיטה)))
יב. מי שלא יצא ידי חובת ק"ש בערבית [כגון שהתפלל קודם צאת הכוכבים, או שלא כיון בפירוש המילים] וקרא ק"ש על המיטה, ולא כיון לשם מצות ק"ש, גם ללא ביאורנו הנזכר בדעת הח"א והמ"ב, יוצא דלכו"ע לא יצא, היות וקריאת שמע על המיטה תכליתה אינה לשם מצות קריאת שמע, ועל כן כשקוראה לא מכוון לכך. ודמי לקורא בתורה שלא יוצא בק"ש, אע"פ שבקוראו בתורה, כוונתו לשם מצות ת"ת, מ"מ לא יצא ממילא במצות קריאת שמע, כדאיתא ברפ"ב דברכות, לפי שהן שתי מצוות שונות, ולכן צריך שתי כוונות נפרדות.
(((לא יודע שיש מצוה)))
יג. אם לא יודע שיש מצות ק"ש, כל ימי חייו מעולם לא יצא ידי מצוה זו, אע"פ שהזהירו אותו לכוון את פירוש המילים, וכן עשה כל ימיו, כי סבר שאמירת ק"ש היא חלק מהתפילה, ולא מצוה בפני עצמה שחז"ל הכניסוה לתפילה, משום חיובה. והוי כרפ"ב דברכות, קרא בתורה ולא כיון לק"ש שלא יצא, ושם מיירי אף שיודע שיש מצות ק"ש, מ"מ לא כיון לשם מצות ק"ש, אלא למצות ת"ת, לכן לא יצא, וה"ה הכא, שכיון למצות תפילה ולא לק"ש. ודמי לדברי הביה"ל (סי' ס סעיף ד ד"ה יש אומרים) דקי"ל התוקע לשיר או להתלמד לא יצא, והביא כן מן הראשונים. והוסיף המ"ב, ודע עוד, דדוקא אם הוא יודע שהוא חייב עדיין במצוה זו שהוא עושה, אבל אם הוא סבור שהוא פטור ממנה, כגון שנטל לולב ביום ראשון דסוכות, וקסבר שהוא ערב סוכות. או שקסבר שלולב זה פסול הוא, לכו"ע לא יצא. וראיה מהנפסק בשו"ע הלכות פסח (בסימן תעה ס"ד) שאם היה סבור שהוא חול, או שאין זו מצה, לא יצא ידי חובתו וכו'. ע"כ. ודון מינה ואוקי באתרין. וכיוצ"ב כתב עוד הביה"ל (סוף סימן ס סוד"ה וכן הלכה) ע"ש. וכ"כ בפסקי תשובות (בתשובה הנדפסת בסוף ח"א אות ג) ומסתברא דה"ה במצוות התלויות בדיבור כק"ש, תפילה, הלל, קידוש וברהמ"ז, כשאינו יודע כלל שיש בזה משום קיום מצוה, אלא בתוקף בערותו או אי שפיות דעתו חושב שזוהי תחינה בעלמא, או לחש, או סתם לימוד תורה, אז לכו"ע אינו יוצא ידי חובתו. ועוד כתב שם (אות ו ד"ה ואחד) שהמתפלל שאינו יודע כלל שקיימת מצות ק"ש, בודאי אינו יוצא אף אם תוך כדי תפילתו אמר קריאת שמע. ועוד כ"כ הפסקי תשובות (סי' ס אות ז ד"ה ודע) ושכ"כ בספר דרך פיקודיך (בהקדמה אות ו) שמי שאכל כזית מליל א' דסוכות בסוכה, וסבר שיש גגון מעל הסוכה עקב הגשמים, וסוף דבר נודע לו שהיה פתוח. וכן מי שנטל ד' מינים וסבר שהם פסולים, ואח"כ נודע לו שכשרים המה, וכל כיוצ"ב, לא יצא. ושכן האריך השדי חמד (כללים מע' מ אות סט).
(((עם הארץ גמור חסרון ידיעתו יצילו)))
מאידך גיסא נראה להאמור, שאם הוא עם הארץ גמור, עד שכלל לא יודע שיש מצות עשה של תפילה, ולא מכיר את חילוקי המצוות, אלא בא לבית הכנסת כדי לעשות מה שציוונו ה', הרי שאז חסרון ידיעתו יצילו, שהיות וכל חלק וחלק מן התפילה כוונתו לעשות את צווי ה', וממילא אצלו גם ק"ש היא עשיית צווי ה', ושפיר יצא [כמובן בתנאי שמכוון את פירוש המילים, שזהו תנאי המעכב במצות ק"ש]. שאין חיוב לדעת את מקור המצוה, והאם היא מצוה דאורייתא או דרבנן, וכדומה, אלא לדעת שעושה מצוה, ולא שיסבור שעושה מצוה אחרת, וזה שפיר שייך באדם זה, ולכן יצא. משא"כ לעיל בסמוך דעסקינן במי שיש לו ידע בסיסי הלכתי, כרוב רובו של העולם, ויודע שבבואו לבית הכנסת מקיים מצוה של תפילה, אך כיון שלא יודע שיש מצות עשה של ק"ש, סובר שק"ש היא חלק ממצות התפילה, ממילא לא יצא יד"ח קריאת שמע, כיון שלא יודע שיש מצוה כזו.
(((סיכום)))
יד. אע"ג דקי"ל מצוות צריכות כוונה, א"צ שקודם עשיית המצוה, בדעת העושה, יעלו המילים "לשם מצוה", אלא די שיודע שהוא עושה מצוה, וזו כל סיבת עשייתו. כגון הישן בסוכה, היות וברור שכל ביאתו לישון בה, הוא לשם מצות סוכה, לכן א"צ בביאתו לישון בסוכה מחשבה "לשם מצוה". [אלא שבסוכה יש אומרים שתנאי במצוה הוא זכרון יציאת מצרים, היות שכן פירשה התורה, ועמדנו על כך להלן (סעיף טז אות ד) ע"ש.]
ולכן אדם שקרא ק"ש בתפילה בסתמא ללא כוונה לצאת ידי חובת ק"ש, היות וכיוון את פירוש מילות הפסוק הראשון היטב [שהרי זה לעיכובא במצות ק"ש], ממילא בהכרח שידע שעושה מצות ק"ש, ולכן א"צ כוונה מחשבתית הנני בא לקיים מצות קריאת שמע, אלא מספיקה הידיעה שעושה מצוה, וזה שפיר קיים כאן, ולכן יצא ידי חובה.
קל וחומר מי שהתפלל ערבית מוקדם, וחוזר וקורא ק"ש בהגיע צאת הכוכבים, או מי שקורא ק"ש קודם שחרית, מחשש שמא יעבור זמן ק"ש, בשני המקרים, אף שלא חשב לשם מצות ק"ש, בודאי שיצא, שזו כל תכלית קריאתו, לצאת ידי חובת ק"ש. שכאמור אין צורך שהמילים "לשם מצוה" יעלו בדעתו, אלא שידע שעושה מצוה.
ולפי זה, לגבי כוונה למצות זכירת יציאת מצרים, הקורא ק"ש סתם, ולא חשב בשעת אומרו "אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים" לקיים מצות זכירת יציאת מצרים, היות ועובר זמן רב מתחילת התפילה, עד זכירת יציאת מצרים בק"ש, והיות וקראה בסתמא ללא כוונה לשם מצוה, דעתו היא על המשך התפילה, ולכן לא יצא, וכן נראה שהיא דעתם של רוב העולם אף דעתם של בני התורה. אלא אם כן מצות זכירת יציאת מצרים כה מופנמת וקבועה בליבו היטב, עד שהמניע שלו לבא לבית הכנסת הוא גם כדי לצאת ידי חובת מצוה זו, אז אכן הסתמא שלו בקריאת שמע הוא גם למצוה זו, ויצא בסתמא אף ללא כוונה להדיא לקיים מצות זכירת יציאת מצרים. [בתנאי כמובן שהבין את מילות הפסוק "אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים" באומרו אותם בק"ש], ושפיר יצא ידי חובה לפי שאצלו מצוה זו דומה למדליק נר חנכה בסתמא, או ישן בסוכה, שכאמור ברור שיצא.
ולכן נראה, שאדם פשוט שכלל לא יודע שיש מצות עשה של קריאת שמע, או חוזר בתשובה שבא פעם ראשונה לבית הכנסת, כדי לעשות את ציווי ה', וניכנס לדעתם ונראה שהם כלל לא יודעים את חילוקי המצוות, שיש מצות קריאת שמע, ויש מצות תפילה, ויש מצות זכירת יציאת מצרים וכדומה, ואעפ"כ היות וכל ביאתם לבית הכנסת היא כדי לעשות את ציווי ה', שפיר יצאו ידי חובת כל המצוות הנ"ל [אם כוונו להבנת המילים כדינם בפסוק ראשון, ויבינו אומרם אשר הוצאתי אתכם וכו', וכדו'] היות וחפצם לעשות את ציווי הבורא, שפיר יצאו ידי חובה, לפי שאין צורך לדעת כל פרט בעשיה, אם היא מצוה זו, או זו, וכ"כ עוד להלן (סעיף ה).
אולם אדם שיש לו מעט מן המעט ידע הלכתי, ויודע שיש מצוה בפני עצמה הנקראת תפילה, כשבא לבית הכנסת להתפלל, ולא יודע שיש מצות ק"ש, לא יצא ידי חובת ק"ש, כיון שסובר הוא שעושה את מצות התפילה, ולא יודע כלל על מצות ק"ש.
——–
לעילוי נשמת ולזכות כל עם ישראל החיים והמתים
לזכות הרב המחבר
האתר כולו מוקדש לעילוי לנשמת כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולזכות כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולרפואת כל חולי עם ישראל בנפש בגוף ובנשמה. לייחדא קודשא בריך הוא ושכינתא על ידי ההוא טמיר ונעלם בשם כל ישראל, לעשות נחת להשם יתברך ולהמשיך רחמים וחסדים על כל העולם, לבירור עץ הדעת טוב ורע ולתיקון הדעת של כל בר ישראל, ולקרב את ביאת מלך המשיח צדקנו.
בפרט לזכות נשמות משה בן יוכבד רבנו עליו השלום רבן של כל ישראל, רבי שמעון בן יוחאי מגלה תורת הנסתר בעולם, רבי יצחק לוריא אשכנזי בן שלמה עטרת ראשינו, רבי ישראל הבעל שם טוב בן אליעזר מגלה תורת החסידות בעולם, רבנו נחמן בן פייגא אור האורות, רבי חיים בן יוסף ויטאל תלמיד רבנו האר"י, וכל הצדיקים והחסידים, הצדיקות והחסידות, האבות הקדושים והאמהות הקדושות, דוד המלך וכל יוצאי חלציו וכל אחד ואחד מישראל בכל מקום שהוא חי או מת.
ותיקון של כל ישראל החיים והמתים, ולפדיון של כל ישראל החיים והמתים מכל דין וייסורים שיש עליהם.
בס"ד – כל הזכויות שמורות (c) ל הרב אסי הלוי שליט"א
שלחן ערוך המדות – א
הלכה ומוסר
חלק ההלכה בו נידונו חקרי ההלכות, ברור דינים וגדרים הלכתיים בהלכות מדות
חלק המוסר בו באו דברי המוסר, ודרכי כבישת המדות הטובות, וההרחקה מן הרעות
מאשר חנני ה' יתברך – הצב"י אסי הלוי אבן יולי ס"ט
פעה"ק ירושים תובב"א – בשנת "הביאני אל בית היין ודגלו עלי אהבה" – התשס"ח לפ"ג
לפי רישיון Creative Commons-CC-2.5