——–
איתא בחז"ל, ששואלים לאדם ביום הדין: "המלכת את חברך בנחת רוח?" והוא תימה, דמה שייך לשון "המלכת" גבי חברך?
ואפשר לבאר, דהרי מצווים אנו להמליך את הקב"ה עלינו לקבל את עול הנהגתו בין כשהוא בחסד ובין בדין, וכאומרו (תהלים קא, א): "חסד ומשפט אשירה" – בכל הנהגה שנוהג עמנו הקב"ה, צריכים אנו להתבטל ולהכנע, וכנאמר (דברים ו, ה): "ובכל מאודך" – בכל מידה ומידה שהוא מודד לך.
כן צריכה להיות אריכות האפים וסבר הפנים עם חברך, בין כשנהג עמך בטובה ובין כשנהג עמך ברעה, וזאת מתוך אמונה שהכל בהשגחה עליונה הכיצד ינהג אתך, היציית לבקשתך או יסרב לה, האם יסביר לך פנים או יעגם פניו אליך וכדומה. עליך להמליכו כמלך, ולקבל כל אופני הנהגתו אליך כאילו כן נוהג עמך הקב"ה בעצמו, כיון שאין אדם עושה שום פעולה למטה מבלי רצון ההשגחה למעלה.
ובפרט שיש לך לדון לכף זכות את חברך, שהוא נושא בפני עצמו.
קל לכתוב פרט זה הגם שקשה לקיימו, אולם צריכים לדאוג שיהא לנו תשובה על שאלה זו ליום הדין.
פרט נוסף שישנו בכלל השאלה הנשאלת ליום הדין הנ"ל. לדאבוננו, שומעים אנו יום יום בשורות רעות, הרוגים, שרופים, חולים, צרות על צרות, אחרונות משכחות את הראשונות. פעמים שצרות אלו על המוכרים לנו, ופעמים מאלה שאיננו מכירים.
נשיאה בעול עם הזולת היא אחד מהחיובים המוסריים המינימליים, שהרי היאך יתכן שדם עמנו נשפך, ואני ממשיך בשלי ללא שום התייחסות?! שכני נפצע או הפסיד או שפקדה אותו איזו צרה, חס וחלילה, ואני סוגר את הדלת ולא מעניין אותי כלל ממנו?! הרי זו מידת אכזריות שמשחיתים אנו את נפשנו במידה נוראה זו, ובמקום להיות עדינים ואצילים, נהפכים אנו לגסים ושפלים. שהרי היאך יתכן שחברי נימוק ומתאבל בצערו עד מוות, ואצלנו לא יורגש הדבר במאומה? הרי זה מבהיל!
וכמו כן פוקדים אותנו, ברוך ה', שמחות רבות, חתונות, בר מצוות, בריתות, ועוד ענייני הצלחות שונות אצל ידידינו הרוכשים דירה או מצליחים בעסקים.
חייבים אנו לעבוד על עצמנו להרגיש משהו שותפות בשמחתם, ולא לקבל את ההזמנה, לקרוא אותה ולזורקה במגירה כאילו לא ארע דבר, ואולי גם לראותה כנטל והטרדה למנוחתנו במחוייבותנו ללכת לשמחתם, ועוד להוציא על מתנה…
איננו במדריגה לבכות בצערו של השני או לרקוד משמחה מעומק הלב על שמחתו של השני, אולם לפחות עלינו להרגיל עצמנו להצטער ולו במעט בצערם של ישראל, כגון לומר עבורם מיד כמה מזמורי תהילים, או למעט באיזה תענוג מסויים באותו יום, ממין מאכל וכדומה, וכן בשמחת השני לומר כמה משפטי תפילה ששמחתו של השני תהא מושלמת ויצליח ויעלה עוד מעלה מעלה.
וזהו "המלכת את קונך", וסמיך ליה "המלכת את חברך", והיינו, כשם שהמינימום של עבד הנאמן למלכו הוא לשמוח כשמתקדש שם שמים, או להעצב כשמתחלל שמו יתברך, שזה בחינת כביכול שמחתו וצערו של הרבונו של עולם, כן עלינו להמליך את חברנו, לשמוח בשמחתו או להצטער בצערו, ובפרט שכמו כן הקב"ה שמח בשמחת איש הישראלי ומצטער בצערו, וכנאמר בגמרא, כשישראל בצער שכינה בצער, כך שהדבר נגוע ישירות להקב"ה.
בכלל "המלכת את חברך" הוא קבלת דבר אמת של המוכיח או של החברותא האומר סברא ישרה ומנצח בהלכה. הרי שחבר אומר סברא ישרה או תוכחה – זהו דבר ה', כשהוא אמת, ואם כן, הוא דומה ל"המלכת את קונך", ועליך להמליך את חברך כממליך את קונך.
פעמים רבות, לצערנו, תאוות הניצוח מוציאה את האדם מדעתו. שומע הוא סברא או תוכחה הסותרת את דעתו, ומתעקש להצדיק עצמו, או לפחות לקבלה בדיעבד מחבירו.
וזה אפשר לפרש בתלמידי רבי עקיבא שלא נהגו כבוד זה בזה. לא שחס וחלילה ביזו אחד את השני, אלא לא מספיק פירגנו לפי מדריגתם לחבריהם, ולא היו נוחים זה לזה בהלכה ובסברא.
כמה שקר יש בדבר זה. שומע בן תורה סברא מחבירו, סברא נפלאה ואמיתית – לבו מתחמץ בקרבו על נצחונו של חבירו כיצד הנחית עליו כזו סברא שהרסה את כל בניינו, ובפנימיותו ממש מתפעל מהגיון בריא זה של חבירו, וכלפי חוץ בפנים עקומות אומר לו: "נו, יתכן, יתכן שמה שאתה אומר זה נכון… צריך עוד לברר את זה… משהו פה לא נראה לי. אבל בינתיים, כשאין תירוץ אחר, נקבל את זה… נו, נמשיך הלאה…", וכיוצא בביטויים פגומים שכאלה.
כמה אחד שכזה רחק מהאמת, רחוק מקניינה של תורה, רחוק ממידות טובות, הלא "מודים דרבנן היינו שבחייהו".
ובירושלמי סנהדרין י' סוף עמוד א' איתא:
"נחנו מרועה אחד" (קהלת יב), אמר הקב"ה: אם שמעת דבר מפי קטן ישראל והנייך (והנאך), לא יהא בעיניך כשומעו מפי קטן, אלא (תכבדהו כאילו) כשומעו מפי גדול, ולא כשומעו מפי גדול אלא כשומעו מפי חכם, ולא כשומעו מפי חכם אלא כשומעו מפי נביא ולא… אלא כשומעו מפי רועה, ואין רועה אלא משה, ולא… אלא כשומעו מפי הגבורה.
——–
לעילוי נשמת ולזכות כל עם ישראל החיים והמתים
האתר כולו מוקדש לעילוי לנשמת כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולזכות כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולרפואת כל חולי עם ישראל בנפש בגוף ובנשמה. לייחדא קודשא בריך הוא ושכינתא על ידי ההוא טמיר ונעלם בשם כל ישראל, לעשות נחת להשם יתברך ולהמשיך רחמים וחסדים על כל העולם, לבירור עץ הדעת טוב ורע ולתיקון הדעת של כל בר ישראל, ולקרב את ביאת מלך המשיח צדקנו.
בפרט לזכות נשמות משה בן יוכבד רבנו עליו השלום רבן של כל ישראל, רבי שמעון בן יוחאי מגלה תורת הנסתר בעולם, רבי יצחק לוריא אשכנזי בן שלמה עטרת ראשינו, רבי ישראל הבעל שם טוב בן אליעזר מגלה תורת החסידות בעולם, רבנו נחמן בן פייגא אור האורות, רבי חיים בן יוסף ויטאל תלמיד רבנו האר"י, וכל הצדיקים והחסידים, הצדיקות והחסידות, האבות הקדושים והאמהות הקדושות, דוד המלך וכל יוצאי חלציו וכל אחד ואחד מישראל בכל מקום שהוא חי או מת.
ותיקון של כל ישראל החיים והמתים, ולפדיון של כל ישראל החיים והמתים מכל דין וייסורים שיש עליהם.
בים דרך – בראשית
אמונה ובטחון
הרה"ג יעקב ישראל לוגאסי שליט"א
לפי רישיון Creative Commons-CC-2.5