——–
ועתה ניישב את אשר הקשינו הן מדברי הרמב"ם בסוף הלכות שמיטה ויובל ששיבח את המקצין בלימוד התורה ופורק מעל עצמו חשבונות בני אדם, והן מצד גדולי וקדושי ישראל שהזכרנום ושלא הזכרנום שהקצינו בחלק העשה טוב.
והדבר פשוט, כשאדם עולה בסולם המעלות שלב אחר שלב, וכל שלב מבוסס בנפשו, אחר שחיזק השורשים בקרבו שהם חובות הלבבות – אמונה אהבה ויראה, בודאי שהרשות נתונה לו להמשיך ולעלות להרבות ולפאר הענפים ביחס לחוזק השורשים, ואדרבא חייב הוא להמשיך ולעלות גם באופן מעשי ולא להיות באותה שליבה, כי אחרת יפול. ואז לשלבי העליה שלו כשהם שלב אחר שלב, אין מוגבלות עד להיות כמשה רבנו.
ואכן יש מי ששלבי העליה שלו איטיים ויש שהם מהירים, גדולי הדורות שבכל דור ודור ראו והכירו את כוחות נפשם, ועלו משלב לשלב באופן מהיר ובזהירות, וידעו להבטיח עצמם מכל ההשלכות השליליות שהזכרנו שיתכנו מחמת מעידה, כי ידעו היטב את חוזק שורשיהם וביחס אליהם הרבו בעמל ויגיעה, ולכך הרשו לעצמם ללכת ולהקצין.
ובחלק העשה טוב עלו ונתעלו לא במטרה להגיע לדרך הבינונית, אלא ידעו שאופיים וכוחם מתאימים לאופן קבוע של עמל ויגיעה בתורה ותפילה, ועלו מִדרגה לדרגה בשמירה קפדנית, וידעו להישמר מכל חשש של גאוה או מחשש של חלישות הדעת במקרה של מעידה, ושום רוחות שבעולם לא יכלו להזיזם, לפי שהיו כאילנות בעלי שורשים עמוקים וחזקים.
והיותר נכון הוא להסביר, שהמה התענגו על עמלם ויגיעם, ולא ראו בכך עמל וטורח שיכול להביא למיאוס ח"ו, ואדרבא לא יכלו מבלעדי עמלם על החכמה כלשון הרמב"ם (בהלכות רוצח ושמירת הנפש פ"ז ה"א): "וחיי בעלי החכמה ומבקשיה בלא תלמוד תורה – כמיתה חשובין". הרי שאין חיים לבעלי החכמה מבלעדי החכמה, וכנאמר (קהלת ז, יב): "ויתרון דעת החכמה תחיה בעליה", הרגישו שהחכמה היא חייהם ממש ומבלי היא חייהם אינם חיים כלל, אהבתם לתורה היתה עדי שהיו חולי אהבה על התורה, אם כן מה יש לחוש להקצנה אצל כאלה כשההקצנה היא גופא העונג הגדול ביותר אצלם.
וכמו כן ההקצנה שהיתה אצלם בחלק הסור מרע באופן קבוע ולא זמני בלבד כדי להגיע לדרך הבינונית – הנהגה שהיא שלילית אצל יתר בני האדם – אצלם היה הדבר חיובי, כיון שלא יכלו שאת גועל חמודות העולם, ובזו לכסף ולזהב ולמאכל ומשתה ושיחה בטילה, כך שגם אם הלכו בהקצנה בדברים אלו באופן קבוע, זהו מפני שזוהי מהותם, ונשמתם ששלטה על גופם געלה בחומריות, ואם כן אין זה מתוך כפיה שכפו על עצמם לכך, ואילו מה שכתב הרמב"ם שיש להקצין זמנית בסור מרע רק על מנת להגיע לדרך הבינונית, הינו לכל בני אדם – מחוייבים הם אף שלא הגיעו למדריגות הצדיקים – לילך בקיצוניות – לפחות זמנית – על מנת להגיע לדרך הבינונית, כי הרי במידות הרעות והמגונות ככעס וגאוה אין מנוס לשום אדם להשתמט מלתקן מידות אלו, ולכן הדרך להקצין בהם הוא באופן זמני שיכולים בני אדם לעמוד בזה, ביודעם שיחזרו למידה הבינונית. ואין עבודתם זו אלא זמנית בלבד, שזהו המינימום המחוייב לאדם לדרוש מעצמו, שהרי אין פה מחלק המפרך של העשה טוב שיצטרך לעמול ולהתייגע בו, לפי שאינו אלא בשב ואל תעשה.
——–
לעילוי נשמת ולזכות כל עם ישראל החיים והמתים
האתר כולו מוקדש לעילוי לנשמת כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולזכות כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולרפואת כל חולי עם ישראל בנפש בגוף ובנשמה. לייחדא קודשא בריך הוא ושכינתא על ידי ההוא טמיר ונעלם בשם כל ישראל, לעשות נחת להשם יתברך ולהמשיך רחמים וחסדים על כל העולם, לבירור עץ הדעת טוב ורע ולתיקון הדעת של כל בר ישראל, ולקרב את ביאת מלך המשיח צדקנו.
בפרט לזכות נשמות משה בן יוכבד רבנו עליו השלום רבן של כל ישראל, רבי שמעון בן יוחאי מגלה תורת הנסתר בעולם, רבי יצחק לוריא אשכנזי בן שלמה עטרת ראשינו, רבי ישראל הבעל שם טוב בן אליעזר מגלה תורת החסידות בעולם, רבנו נחמן בן פייגא אור האורות, רבי חיים בן יוסף ויטאל תלמיד רבנו האר"י, וכל הצדיקים והחסידים, הצדיקות והחסידות, האבות הקדושים והאמהות הקדושות, דוד המלך וכל יוצאי חלציו וכל אחד ואחד מישראל בכל מקום שהוא חי או מת.
ותיקון של כל ישראל החיים והמתים, ולפדיון של כל ישראל החיים והמתים מכל דין וייסורים שיש עליהם.
בים דרך – בראשית
אמונה ובטחון
הרה"ג יעקב ישראל לוגאסי שליט"א
לפי רישיון Creative Commons-CC-2.5