——–
בספר "תמר דבורה" להרמ"ק מבאר את הי"ג מדות וזה לשונו:
א. מי אל כמוך – המדה הזאת מורה על היות הקב"ה מלך נעלב סובל עלבון, מה שלא יכילהו רעיון. הרי אין דבר נסתר מהשגחתו בלי ספק, ועוד: אין רגע שלא יהיה האדם נזון ומתקים מכח עליון השופע עליו. והרי תמצא שמעולם לא חטא אדם נגדו יתברך מבלי שבאותו הרגע ממש שופע ה' יתברך עליו שפע קיומו ותנועת אבריו, כי מבלי שפעו יתברך אין חיות לאדם כלל, ונמצא מנצל השפעת חיות ה' יתברך אליו לחטא נגדו. ועם היות שהאדם חוטא בכח ההוא לא מנעו ממנו כלל אלא סובל הקב"ה עלבון כזה להיות משפיע בו כח תנועות אבריו, והאדם מוציא אותו כח באותו רגע בחטא ועוון ומכעיס, והקב"ה סובל. ולא תאמר שאינו יכול למנע ממנו ידיו ורגליו כעין שעשה לירבעם ("מלכים" א, יג-יד). ועם כל זה שהכח בידו להחזיר הכח הנשפע ההוא, והיה לו לומר: כיון שאתה חוטא נגדי? תחטא בשלך ולא בשלי, ובכל זאת לא מפני זה מנע טובו מן האדם ולא סבל עלבון והשפיע הכל והיטיב לאדם טובו. הרי זה עלבון וסבלנות מה שלא יספר. ועל זה קוראים מלאכי השרת להקב"ה "מלך עלוב" ("פרקי היכלות" פרק כה), והינו אמרו: "מי אל כמוך", אתה אל בעל חסד המיטיב, אל בעל כח לנקם ולאסף את שלך, ועם כל זה אתה סובל ונעלב עד ישוב בתשובה.
ב. נשא עוון – והרי זה גדול מהקודם, שהרי לא יעשה האדם עוון שלא יברא משחית, כדתנן: העובר עבירה אחת קונה לו קטגור אחד ("אבות" ד, יא). והרי אותו קטגור עומד לפני הקב"ה ואומר: פלוני עשאני, ואין בריה מתקימת בעולם אלא בשפעו של הקב"ה, והרי המשחית הזה עומד לפניו ובמה מתקים? הדין נותן שיאמר הקב"ה, איני זן משחיתים, ילך אצל מי שעשאו ויתפרנס ממנו, והיה המשחית יורד מיד ונוטל נשמתו או כורתו או נענש עליו כפי ענשו, עד שיתבטל המשחית ההוא. ואין הקב"ה עושה כן, אלא נושא וסובל העוון. וכמו שהוא זן העולם כלו, זן ומפרנס המשחית הזה עד שיהיה אחד משלשה דברים: או שישוב החוטא בתשובה ויכלהו ויבטלהו בסגופיו, או יבטלהו שופט צדק ביסורים ומיתה או ילך בגיהנום ושם יפרע חובו. והינו שאמר קין: "גדול עוני מנשוא ("בראשית" ד, יג). ופרשו רז"ל: כל העולם כלו אתה סובל ("תנחומא" שם), כלומר: זן ומפרנס, ועווני כבד שאין אתה יכול לסבלו, פרוש לפרנסו עד שאשוב ואתקן. אם כן, הרי זו מדת סבלנות גדולה, שיזון ויפרנס בריה רעה שברא החוטא, עד שישוב.
ג. ועבר על פשע – זו מדה גדולה, שהרי אין המחילה על-ידי שליח אלא על-ידו ממש של הקב"ה, כדכתיב: "כי עמך הסליחה" וגו' ("תהלים" קל, ד). ומה היא הסליחה? שהוא רוחץ העוון כדכתיב: "אם רחץ ה' את צאת בנות ציון" וגו' ("ישעיה" ד, ד), וכן כתיב: "וזרקתי עליכם מים טהורים" וגו' ("יחזקאל" לו, כה), והינו: עובר על פשע, שולח מימי רחיצה ועובר ורוחץ הפשע.
ד. לשארית נחלתו – הנה הקב"ה מתנהג עם ישראל בדרך זו לומר: מה אעשה לישראל והם קרובי, שאר בשר לי עמהם, שהם בת-זוג להקב"ה וקורא לה "בתי", "אחותי", "אמי", כדפרשו רז"ל ("שיר השירים" רבה ג'). וכתיב: "ישראל עם קרבו" ("תהלים" קמח, יד) – ממש קרבה יש לו עמהם ובניו הם, והינו: "לשארית נחלתו", לשון שאר בשר. וסוף סוף הם נחלתו. ומה אמר אם אענישם הרי הכאב עלי, כדכתיב: "בכל צרתם לו צר" ("ישעיה" סג, ט). כתיב "לא" באלף, לומר שצערם מגיע לפלא העליון לדו פרצופין שבהן עקר ההנהגה וקרינן בוא"ו: "לו צר", כדכתיב: "ותקצר נפשו בעמל ישראל', ("שופטים" י, טז), לפי שאינו סובל צערם וקלונם מפני שהם שארית נחלתו.
ה. לא החזיק לעד אפו – זו מדה אחרת, שאפילו האדם מחזיק בחטא, אין הקב"ה מחזיק אף, ואם מחזיק לא מחזיק לעד, אלא יבטל כעסו אפילו שלא ישוב האדם, כמו שמצינו בימי ירבעם בן יואש שהחזיר הקב"ה גבול ישראל והם היו עובדי עגלים ורחם עליהם ולא שבו ("מלכים" ב, יד, כה), אם כן למה רחם? בשביל מדה זו שלא החזיק לעד אפו, אדרבה: מחליש אפו עם היות שעדין החטא קים ואינו מעניש אלא מצפה ומרחם אולי ישובו, והינו: "לא לנצח יריב ולא לעולם יטר" ("תהלים" קג, ט), אלא הקב"ה מנהג ברכות ובקשות – הכל לטובת ישראל.
ז. כי חפץ חסד הוא – כבר פרשו במקומו שיש היכל ידוע של מלאכים הממנים לקבל גמילות חסדים שאדם עושה בעולם הזה, וכאשר מדת הדין מקטרגת על ישראל, מיד אותם המלאכים מראים החסד ההוא והקב"ה מרחם על ישראל ("זהר" ח"ב רנג) מפני שהוא חפץ בחסד. ואף-על-פי שהם חיבים, אם הם גומלים חסד זה לזה מרחם עליהם. וכמו שהיה בזמן החרבן, שנאמר לגבריאל: "בא אל בינות לגלגל" וגו' ("יחזקאל" י, ב), כי גבריאל שר הדין והגבורה, ונתן לו רשות לקבל כוחות הדין בינו לגלגל מתחת לכרובים מאש המזבח, דהינו: דין גבורת המלכות. והיה הדין מתחזק עד שבקש לכלות את הכל, לקעקע ביצתן של ישראל, מפני שנתחיבו כליה, וכתיב: "וירא לכרבים תבנית יד אדם תחת כנפיהם" (שם פסוק ח), והינו שאמר הקב"ה לגבריאל: הם גומלים חסדים אלו עם אלו ("ויקרא רבה" כו), ואף אם הם חיבים נצולו והיה להם שארית. והטעם הוא מפני מדה זו: "כי חפץ חסד הוא" – רוצה במה שישראל גומלים חסד, ואותו צד מזכה להם אף שאינם כשרים בצד אחר.
ז. ישוב לרחמנו – אין הקב"ה מתנהג כמדת בשר ודם, שאם הכעיסו חברו, כשהוא מתרצה עמו מתרצה מעט ולא באהבה הקודמת; אלא אם חטא אדם ועשה תשובה, מעלתו גדולה יותר כלפי הקב"ה, והינו: במקום שבעלי תשובה עומדים, אין צדיקים גמורים יכולים לעמד ("ברכות" לד) וכו', מפני שלא נכנסו דרך פתח הצדיקים, שדי להם בגדרים קלים להנצל מהחטא, אלא נצטערו ועלו דרך פתח העליון וסגפו עצמן ונבדלו מן החטא יותר ויותר מן הצדיקים וכו'. ולזה כאשר יעשה האדם תשובה, דהינו: "תשוב-ה" אל מקומה (ר"מ 'נשא" קכב) ויחזיר הקב"ה שכינתו עליו, אינו שב כאהבה הראשונה בלבד, אלא יותר ויותר, והינו "ישוב ירחמנו" – שיוסיף רחמים לישראל ויתקנם ויקרבם יותר.
ח. יכבש עונותינו – הרי הקב"ה מתנהג עם ישראל במדה זו והיא סוד כבישת העוון, כי הנה המצוה היא כפורחת עלתה נצה ובוקעת ועולה עד אין תכלית לכנס לפניו יתברך. אמנם העוונות אין להם כניסה שם חס ושלום אלא כובשם שלא יכנסו, כדכתיב: "לא יגרך רע" ("תהלים' ה, ה) – לא יגור במגורך רע ("שבת" קמט). אם כן, אין העוון נכנס פנימה. ומטעם זה שכר מצוה בהאי עלמא ליכא ("קדושין" לט), מפני שהמצוה היא לפניו יתברך, והאיך יתן לו ממה שלפניו שכר רוחני בעולם הגשמי, והרי כל העולם אינו כדאי למצוה אחת ולקורת רוח אשר לפניו?! ומטעם זה לא יקח שחד של מצוות. המשל בזה: אין הקדוש ברוך הוא אומר, עשה ארבעים מצוות ועשר עברות, נשארו שלשים מצוות וילכו עשר בעשר, חס ושלום. אלא אפילו צדיק גמור ועשה עבירה אחת, דומה לפניו כאלו שרף את התורה עד שירצה חובו ואחר כך יקבל שכר כל מצוותיו.
וזה חסד גדול שעושה הקב"ה עם הצדיקים שאינו מנכה מן המצוות, מפני שהמצוות חשובות ומתעלות עד לפניו יתברך, והאיך יבכה מהן בשביל העברות, כי שכר העברה הוא מחלק הגיהנום הנבזה, והמצוות שכרן מהנכבד בזיו השכינה, והאיך ינכה אלו בצד אלו? אלא הקב"ה גובה חוב העברות ומשלם שכר כל המצוות, והינו: "יכבש עונותינו", שאין העוונות מתגברים לפניו כמצוות, אלא כובש אותם שלא יעלו ולא יכנסו, ואף-על-פי שהוא משגיח על הטוב והרע, עם כל זה הטוב אינו כובשו אלא פורח ועולה עד למאד ונכלל מצוה זו במצוה (אחרת) ונבנה ממנו בנין ולבוש נכבד, ועוונות אין להם סגלה זו אלא כובש אותם שלא יצליחו הצלחה זו ולא יכנסו פנימה.
ט. ותשליך במצלות ים כל חטאתם – זו מדה טובה להקב"ה, שהרי ישראל חטאו ומסרם ביד פרעה ושבו בתשובה. למה יעניש את פרעה? וכן סנחריב וכן המן ודומיהם אין הקב"ה מתנחם בלבד לומר: כבר שבו בתשובה ולא יהיה להם עוד רעה, אם כן יסתלק המן מעליהם או פרעה או סנחריב, אכן זה לא יספיק אלא ישוב עמל המן על ראשו וכן פרעה וכן סנחריב וכו'.
עתיד הקב"ה להעמיד סמא"ל והרשעים עושי מעשיו ופעלותיו ויעשה בהם הדין, והינו: "ותשליך במצלות ים כל חטאתם", ירצה השליח כח הדין להפיל על-ידי אלו שהם מצולות ים, "והרשעים כים נגרש כי השקט לא יוכל ויגרשו מימיו רפש וטיט" ("ישעיהו" נז, כ) – אלו הם העושים דין בישראל ("זהר" ח"ב קפה) שישיב אחר כך את כל גמולם בראשם. והטעם מפני שאחר שישראל קבלו הדין, הקב"ה מתנחם אפילו על מה שקדם ותובע עלבונם, ולא די אלא "אני קצפתי מעט והמה עזרו לרעה" ("זכריה" א, טו).
י. תתן אמת ליעקב – מדה זו היא שיש לישראל למעלה. אותם הבינונים שאינם יודעים להתנהג לפנים משורת הדין והם נקראים יעקב מפני שאינם מתנהגים אלא עם הנהגות אמתיות, גם הקב"ה יש לו מדת אמת שהוא על צד מציאות המשפט והישר, ואלו המתנהגים בעולם בישר, הקב"ה מתנהג עמהם באמת ומרחם עליהם על-צד הישר והמשפט.
לא. חסד לאברהם – הם המתנהגים בעולם לפנים משורת הדין כאברהם אבינו, גם הקב"ה מתנהג עמהם לפנים משורת הדין, אינו מעמיד עמהם הדין על-תקפו אף לא בדרך הישר, אלא נכנס עמהם לפנים מן הישר כמו שהם מתנהגים, והינו "חסד לאברהם" – הקב"ה מתנהג במדת החסד עם אותם שהם כמו אברהם בהתנהגות.
יב. אשר נשבעת לאבותינו – יש בני אדם שאינם הגונים והקב"ה מרחם על כלם, ופרשו בגמרא על הכתוב: "וחנתי את אשר אחן" ("שמות" לג, יט): אמר הקב"ה: אוצר זה לאותם שאינם הגונים ("ברכות" ז). יש אוצר חנונים שהקב"ה חונן ונותן להם מתנת חנם, לפי שאומר הקב"ה: הרי יש להם זכות אבות, אני נשבעתי לאבות, אם כן אף-על-פי שאינם הגונים יזכו בשביל שהם מזרע האבות שנשבעתי להם. לפיכך אנהלם ואנהיגם עד שיתקנו.
יג. מימי קודם – הרי מדה שיש להקב"ה עם ישראל: כשתמה זכות אבות וכיוצא, מה יעשה, והרי מצד עצמם אינם הגונים?! כתיב: "זכרתי לך חסד נעוריך אהבת כלולתיך ("ירמיה" ב, ב), זוכר הקב"ה ימי קדמונים, אהבה שהיה מקודם ומרחם על ישראל. ובזה יזכיר להם כל המצוות שעשו מיום שנולדו וכל מדות טובות שהקב"ה מנהיג בהם עולמו, ומכלם עושה סגלה לרחם בשבילם.
——–
לעילוי נשמת ולזכות כל עם ישראל החיים והמתים
האתר כולו מוקדש לעילוי לנשמת כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולזכות כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולרפואת כל חולי עם ישראל בנפש בגוף ובנשמה. לייחדא קודשא בריך הוא ושכינתא על ידי ההוא טמיר ונעלם בשם כל ישראל, לעשות נחת להשם יתברך ולהמשיך רחמים וחסדים על כל העולם, לבירור עץ הדעת טוב ורע ולתיקון הדעת של כל בר ישראל, ולקרב את ביאת מלך המשיח צדקנו.
בפרט לזכות נשמות משה בן יוכבד רבנו עליו השלום רבן של כל ישראל, רבי שמעון בן יוחאי מגלה תורת הנסתר בעולם, רבי יצחק לוריא אשכנזי בן שלמה עטרת ראשינו, רבי ישראל הבעל שם טוב בן אליעזר מגלה תורת החסידות בעולם, רבנו נחמן בן פייגא אור האורות, רבי חיים בן יוסף ויטאל תלמיד רבנו האר"י, וכל הצדיקים והחסידים, הצדיקות והחסידות, האבות הקדושים והאמהות הקדושות, דוד המלך וכל יוצאי חלציו וכל אחד ואחד מישראל בכל מקום שהוא חי או מת.
ותיקון של כל ישראל החיים והמתים, ולפדיון של כל ישראל החיים והמתים מכל דין וייסורים שיש עליהם.
בס"ד – כל הזכויות שמורות (c) ל הרב יעקב ישראל לוגאסי שליט"א
נר לרגלי
הרב יעקב ישראל לוגאסי שליט"א
לפי רישיון Creative Commons-CC-2.5