——–
סיפר המשגיח ר' ירוחם זצ"ל: פעם אחת עמדתי ליד חלון ביתי וראיתי את בנין הגמנסיא ממול ביתי, לאותו בנין נכנסים תערובת של בנים ובנות ולומדים לימודיהם שם, חשבתי לעצמי הלא כאן באוניברסיטה באים המה ללמוד, הם אינם משחקים שם, לומדים המה לימודים קשים ומסובכים, ואף עוברים מבחנים קשים, מוציאים תוארים והשתלמויות למיניהם, והיאך לא מטריד אותם בלימודם תערובת זו של בנים ובנות, והלא בבית מדרשנו אם תיכנס אשה אחת הלא כבר תטריד את כל לומדי בית המדרש ולא יוכלו ללמוד כלל. והתשובה, הם עוסקים בענייני חול וטומאה, ולכן טומאתם אינה חוצצת ומפריעה להם, דמין במינו אינו חוצץ, אולם אנו עוסקים בתורה הקדושה והקדושה אינה סובלת טומאה, לכך בודאי שיפריע לנו טומאה כל שהיא, ואמר המשגיח: שהוא אות ומופת לקדושת תורתנו הקדושה.
שאלות ותשובות בנושא "שמירת העינים"
ל"אור" המצב בימינו, לדאבוננו, כשהרחובות מתמלאים בלבושי שחץ, לבושי פריצות, חוסר בושה משווע בהנהגה ובדיבור – הזמן גרמא להצטייד בכוחות עילאיים לשם התמודדות נגד כח הרע השוטף כל המהלך ברחובה של עיר בקצת היסח הדעת משמירה עצמית מוגברת, שהרי בכך מסכן את יציבותו הרוחנית, ולא מעטים המה שנבצר מהם לעמוד בזרם שטף מים רבים, ומטבע האדם, כשקשה לו להתמודד ואינו רוצה לראות את עצמו כ"מנוצח" – מעלה זכויות שונות על עצמו, ונמנה כמה מהן, והאם יש בהן צדק של לימוד זכות או לא:
א. האם בכלל ישנה תביעה בימינו להתגבר על עוצמה כל כך מוגברת של נסיונות תכופים ותקיפים כאלו, כי הרגשתי – שהדבר הוא מעל היכולת ולא נראית תקנה לבעיה זו?
ב. ניסיתי לא פעם ולא פעמיים להתגבר, והמעידות היו תכופות, ויודע אני מראש שאפול שוב, ואם כן, בשביל מה להתחיל כשיודע אני שנצחון זה לא יחזיק מעמד?
ג. אולי בדור שכזה מתחשבים יותר בשמים ומקילים בחומר עוון זה של פגם העינים, כי הרי אין הקב"ה בא בטרוניא עם בריותיו?!
ד. האם לא די שברוך ה' אני שומר עצמי ממעשים רעים ומכוערים, ומשתדל לא להכשל בפועל במעשה עבירה, אזי למה צריך להיות מושלם כל כך גם בנושא הראיה?
ה. אני רואה רבים וטובים, ואפשר לומר אנשים שומרי מצוות ומדקדקים בהרבה פרטים, ואילו בפרט זה לא נזהרים דיו. האם אין זו ראיה לטענותי הקודמות?
ו. גם אם אני נכשל – למה שהעוון יהא עלי? הלא העוון ייזרק ויושלך על אותן מחטיאות הרבים בלבושן הפרוץ, ואילו אני… אונס רחמנא פטריה?!
ז. איזה דרכים ישנם כדי להתגבר על יצר נורא זה. וכי יש עם מי לדבר בכלל על נושא זה, או יש למישהו עצה בשביל זה?
ח. גם אם בימים כסדרם אפשר עוד איכשהו להתחמק ממכשולות, אבל הרי לא מעטים הם המקרים שלא שייך להמלט מעוון זה, כשמחות במשפחה, כפגישות משפחתיות, ולפעמים מבני הבית עצמם אי אפשר להמלט, או יציאות דחופות לרחובה של עיר לצורך סידורים שונים וכדומה, ואם כן, במה אוכל להמריץ עצמי להשתלם בדבר שלא תתכן בו השלימות בשום אופן?
ט. גם אם ישנה תשובה לכל השאלות הקודמות, אולם מה אעשה ועבודתי עם אנשים חילוניים, ומסביבי, מאחורי ומלפני נסיונות רבים, וכיצד ואיך אוכל להתמודד עמהם, וכמו כן, מה אעשה שמקום מגורי בין אנשים חילוניים ואין פסע ללא פשע?
י. עד כמה חובת המסירות על חיוב "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם"?
יא. כיצד להתמודד עם ההרהורים ומחשבות זרות – תוצאות הראיה – הטורדות ומציקות, ובפרט בשעת תורה ותפילה?
יב. מאיזה גיל יש לחנך את הקטנים לשמירת העינים?
בעזרת ה', נשתדל לענות על אחת אחת משאלות הנ"ל, ולעזור לעצמנו ולאחרים להחלץ מבעיות הכאובות שהזכרנו לעיל.
תשובה לשאלה א', האם בימינו ישנה בכלל תביעה להתגבר על נסיונות תכופים ותקיפים שאנו מוקפים בהם, כי, לפי הנראה, זה מעל יכולת אנוש
ובכן, הראיה הפשוטה שבהחלט כן ישנה תביעה על כך, שהרי עובדה שרבים כן מצליחים, ואין המדובר ביחידים רבים, אלא אפילו בעדות וקהילות רבות שלקחו לעצמם לשמור ולגדור את עצמם מראיות אסורות, ואכן מצליחים.
ובכלל, טעות לחשוב שאיזושהי מצוה מהתורה בוטלה מפאת הנסיבות השונות בתקופות מסויימות, שהרי מעיקרי הדת – שהתורה לא השתנתה ולא תשתנה לעד ולעולמי עולמים. וענין שמירת העינים הינו הלכה ולא חומרה וחסידות. והדברים מבוארים ברמב"ם בהלכות איסורי ביאה (פרק כא הלכה ב): "אסור לאדם לקרוץ ברגליו או בידיו, או לרמוז לאחת מן העריות, או לשחוק עמה, או להקל ראשו, ואפילו להריח בשמים שעליה, או להביט ביופיה אסור, ומכין למתכווין לדבר זה מכת מרדות. והמסתכל אפילו באצבע קטנה של אשה ונתכווין להנות – כמי שנסתכל במקום התורף".
ועוד שם בהלכה כ"א: "אסור להסתכל בנשים בשעה שעומדות על הכביסה. אפילו להסתכל בבגדי צבע של אשה שהוא מכירה אסור, שלא יבוא לידי הרהור".
ועוד ברמב"ם הלכות תשובה (פ"ב ה"ד): "המסתכל בעריות ומעלה על דעתו שאין בכך כלום, שהוא אומר: וכי בעלתי או קרבתי אצלה?! והוא אינו יודע שראיית העינים עוון גדול הגורם לגופן של עריות, שנאמר: "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם"".
וכן הסמ"ג (ל"ת קכו), טור, שולחן ערוך אבן העזר (סימן כא), מביאים דברי הרמב"ם להלכה, וכן הסמ"ק (מצוה לג) מונה אותה במנין תרי"ג מצוות, וכן מובא ב"חרדים". ורבנו יונה כותב: אסור להסתכל באשת איש מהתורה, ובפנויה מדברי קבלה, ולהרהר אסור מהתורה אפילו בפנויה.
וכלל גדול בידינו: לא כל דבר שנראה כהר, ומעל היכולת כן הוא כפי האמת. הדבר לא רק בענייני דת ומצוה, אלא בכל מילי דעלמא.
נתבונן:
כמה בעלי מקצוע שדחפו את עצמם בלית ברירה להשתלם במקצוע מסויים, אף שהיה אותו מקצוע נראה להם רחוק מתכונתם, אלא שהחליטו בכל זאת לנסות ולהתעקש, ואכן הצליחו.
ואם דיברנו בבעלי מקצוע – שאין דבר העומד בפני הרצון, ולאחר התעקשות השיגו שלימות אף שלא נצטוו עליה – על אחת כמה וכמה בדבר רוחני, ובפרט בענין הקדושה שכל גופי תורה תלויים בו, כמו שנבאר לקמן, בעז"ה, שודאי הסייעתא דשמיא בזה תביא להצלחה וגבורה אחר שנצטווינו עליה. דאם לא כן, היאך יתכן שנצטווה בדבר שהוא למעלה מיכולתנו ושההצלחה בו לא תתכן?!
ובאמת זו הסיבה שלעתיד לבוא נדמה יצר הרע לצדיקים כהר, לפי שבאמת בכך היה כח הפיתוי שלהם בהתדמותו להם כהר. ומשמעות "הר" היינו, מה לכם להתחיל בעבודה זו, הרי היא למעלה מיכולתכם.
והכיצד נוכל, באמת, להתעלם ממציאות ה"הר" הגדול הזה – נסיון מראות אסורות – נבאר זאת בהמשך, בעזרת ה'.
תשובה לשאלה שניה: נסיתי לא במעט להתגבר, ומאחר והמעידות היו תכופות, לא נראה טעם להתחיל כל פעם מחדש
על כך יש להשיב תשובה אמיתית, שאולי נראית מחודשת:
המבוקש מהאדם הוא כלל לא לנצח, אלא להלחם. לנצחונות דרושה סייעתא דשמיא מיוחדת הניתנת לבסוף, כשמן השמים מחליטים. אבל כדי שיחליטו מן השמים ליתן לך את מתנת הנצחון, דורשים ממך את מאמץ הלחימה. גלוי וידוע לפניו יתברך שהמעידות תהיינה תכופות, ובפרט בנסיונות של עכשיו. ואם כן, נתבונן, האם הקב"ה דורש מאתנו כל פעם לנצח?! הרי זה בלתי אפשרי. וכי יתכן שיוכל מישהו לומר על עצמו שלא נכשל מעולם?! יכול מישהו לומר שלא עברו עליו ירידות ונפילות רבות, ולו יהא זה גם אדם גדול, הלא על זה כבר התאונן הגאון ר' יצחק הוטנר בעל ה"פחד יצחק" באומרו: כותבים על גדולי ישראל השגותיהם, מעלותיהם, מדרגותיהם, מופתיהם, אבל מדוע מתעלמים מלכתוב את דרך עלייתם שהיתה רצופת קשיים ונסיונות לרוב, הלא זה עיקר הלימוד שיש ללמוד מתולדות ה"חפץ חיים", ה"בן איש חי", ה"חזון איש", וכן כל גדולי ישראל.
על אחת כמה וכמה אנו, בירידת הדורות, תשושי הכח, מחוסרי יציבות, ומאידך נוסף עלינו רבוי הנסיונות לאין שעור בכמות ובאיכות, הכיצד יתכן שנדרש מאתנו תמיד לנצח מבלי למעוד? הרי זה שקר גדול לומר כך. וחייבים אנו לומר, שהמבוקש מאתנו – להלחם ולהתחיל כל פעם מחדש בגדרים ובעצות מחודשות, וגם אם נפלנו כמה פעמים באותו יום ובאותה שעה – להתחיל כל פעם מחדש, ובזה אנו עושים את המוטל עלינו. פשוט לא לנטוש את מערכת המלחמה. עם הפציעות, עם הכאבים, לחבוש אותם חבישה זמנית, וכחייל נאמן לקום בשארית הכח להתחלה חדשה.
היש הצטיינות גדולה מזו בפרט בימינו?! היש שעשועים גדולים להשם יתברך מאשר לראות תשושי כח, חסרי עצה, דור יתום המתמודד במעט ידיעתו, במעט כוחו, על מה שכן כבר אפשר להתמודד?!
וברור הוא, שאם אתה אכן עושה את המוטל עליך, והוא להתחיל כל פעם מחדש – הרי שאהוב אתה למעלה ולמטה. כי מה אכפת לך מהירידות והמעידות שעברת, הלא בין כה המה בלתי נמנעות, וכן דרך הגדילה – מנפילות וקימות. את כל הנפילות אפשר בסוף לתקן. חרטה על העבר, תשובה וודוי, מתקנים הכל. העיקר שלא ליטוש את כלי המערכה ולהרים ידים כשבוי ונכנע לאוייב.
עוד היה אומר ר' יצחק הוטנר זצ"ל: "שבע יפול צדיק וקם" – אנשים חושבים שכאן בא הכתוב להשמיענו מעלת הצדיק בזה שנופל וקם, ולא מבינים שכאן בא לומר לנו מהות דרך גדילת הצדיק, שהיא רק דרך שבע יפול וקם, שדרך הנפילות והקימות צומח צדיק, וזהו התנאי לצמיחת הצדיק.
אם כן, מה בכך שהתחלת כמה פעמים ולא הצלחת. תמנה את ההצלחות, לא את הכשלונות. שים לב על מה שכן הצלחת לקום ולנצח.
ושמעתי מאחד גדולי המשגיחים כאן בירושלים סיפור נפלא על כך.
אחד בא לסטייפלר זצוק"ל ואמר לו: רבנו, אני נכשל הרבה. שאלהו הרב: האם גם אתה מנצח? ענהו אותו אחד: אבל אני נכשל הרבה. שאלהו שוב הרב: אבל לפעמים אתה כן מנצח? ענה לו שוב: רבי, אולם הכשלונות רבים המה. שאלהו שוב הרב: בכל זאת, תענה לי אם לפעמים אתה כן מנצח? או אז הבין התלמיד כבר את שאלת הרב וענהו: אמת, לפעמים לפעמים אני מנצח. אמר לו הסטייפלר: ובכן, לך בכוחך זה, לך בנצחונות אלו המועטים, עליהם תשים לבך, מהם תשאב כח ועידוד ותמשיך הלאה.
כלל גדול בידינו: אין הקב"ה בא בטרוניא עם בריותיו. ואם הדברים אמורים על ההשתדלויות שחייב אדם למצוא גדרים וסייגים כדי להמלט מהרע, ועם כל זה – כל אשר בכוחך לעשות – עשה, על אחת כמה וכמה שהדברים אמורים לגבי הנצחונות, שאין הקב"ה בא בטרוניא לאדם שעשה את השתדלויותיו ולבסוף נכשל.
והגם שבודאי צריך תשובה על מה שנכשל אדם אף שהשתדל בכל כוחו, וזאת משום שברור שיש לו אשמה במה שנכשל וזה מסיבת מחדליו הקודמים, אולם עתה שנתן על לבו להיזהר ולשוב, אין הקב"ה בא בטרוניא עליו אחר שמשתדל הוא להחלץ ממצבו.
וראיתי במכתב מהגאון הקדוש הסטייפלר זצוק"ל, שעצם ההתגברות והקימה מהנפילה, הוא התיקון הגדול ביותר, והוא גופא הנצחון.
ונראה עד כמה שזה אמת, בהקדים דבריו המפורסמים של הבעל שם טוב זצוק"ל, שהיצר, שמפתה לעבירה, אין כוונתו להסתפק בעבירה עצמה, אלא בעצבות וחלישות הרוח שתצמח לאחר מכן.
הבה נתבונן למי נכון לקרוא "סוחר מוצלח": לזה שעובד קשה וגם מרוויח הרבה? הרי סוף-סוף עובד הרבה; לזה שעובד הרבה ומרוויח קצת? בודאי סוחר לא יוצלח הוא; אלא מה הוא סוחר מוצלח? הלא זה שעובד קצת ומרוויח הרבה.
וזה חשבון פשוט של אותו סוחר – יצר הרע. הוא אומר: מה יצא לי מהעבירה שיעבור האדם, מה אני אפסיד בזה כל כך? הלא סוף-סוף יעשה תשובה בסוף ואולי גם יהפך לו לזכות, נמצא שאני עובד קשה ומרוויח קצת ואולי גם מפסיד. לכן מטרתו כסוחר מוצלח – להחטיא בחטא אחד, ולגרום לחלישות דעת מביכה ומסבכת כתוצאה מאותו חטא. וכאן תהא מפלת האדם, בראותו: השתדלתי, למדתי מוסר, התפללתי, צמתי, זעקתי, נתתי צדקה, עשיתי כל מיני סגולות, ובכל זאת נכשלתי בחטא שלא צפיתי לו, היש תקוה לאחד כמוני?! איזו השתדלות אני יכול לעשות יותר ממה שעשיתי ובכל זאת נכשלתי. עשיתי את המקסימום. אם כן, אין טעם הגיוני לחזור שוב על אותה השתדלות כשהיא נבחנה ככושלת.
ומי שהוא "חסיד" יכול גם להסיק מכך מסקנא שאין הקב"ה חפץ בי, והראיה שאינו מסייעני, וחושב עצמו ליודע דעת עליון מבלי לשמוע בת קול כאלישע בן אבויה.
ובאמת, כמה כח דרוש לאותו עובד ומשתדל לחזור למצבו הקודם, כמה נאמנות דרושה מאותו אדם לבוראו להיות שוב נכנע ומשתדל מחדש. ולאחד שכזה יש להשיב:
אין שום התגברות שהולכת לחינם. כל השתדלות ומאמץ פועלים פעולתם קדימה. ולכן, טעות לך להבין שמעתה מבקשים ממך יותר ממה שעשית קודם. זה אינו בהכרח כלל. הדרוש ממך הוא פשוט לחזור על אותו מאמץ והשתדלות שעשית בעבר, ולא ליפול ולחדול ממנו, וזהו הנצחון!
לסיכום – הנך רק צועד קדימה. אם מן השמים מבינים שעדיין מגיע לך להיות סובל ונטרד בסבל העליות והירידות לצורך התועליות שיש מהם (כמו שביארנו לקמן בפרשת "בלק" מאמר פ), אם כן, לא בהכרח שמבקשים ממך לעשות יותר מכוחך, אלא פשוט להסתבלן בעוד כמה פעמים של נפילות וקימות, ואם כן, אתה רק צועד קדימה בכל קימה נוספת לאחר נפילה, ועצם זה שאתה מגלה נאמנות לבוראך, שאינך חדל מלחזור אליו פעם נוספת, זה עצמו מראה על שהנך בוש ממנו מתוך אמונה שמלוא כל הארץ כבודו.
וכאן נבחנת האמונה והנאמנות של האדם, האם תחלש דעתו באופן שתביאהו להמשיך בנפילתו, או שבכל זאת יעשה את אשר ביכולתו – לקום שוב על אף חלישות הדעת הנוראה שנוצרה בקרבו, ועל אף שהינו מסובך עם עצמו ואינו יודע את מקומו, האם עם כל זה, בשארית דעתו וכוחו ישוב לבוראו.
וזהו בעצם הנחת רוח של הקב"ה מהצדיק – שבע יפול צדיק וקם. הצדיק משעשע את הקב"ה בהפגנת נאמנות לבוראו בכך שאף שנפל ונחבט שוב בקרקע, וכח הרע מנסה לשכנעו: הנה, אתה שייך לי, אתה אינך שייך לכח הקדושה, ואין לך עסק עמהם ולא להם עסק עמך, מאוכזבים המה ממך ואינם מצפים כבר ממך לכלום, ובכל זאת גוער הוא בכח מפתה זה ואינו מקבל דבריו בשום אופן, ובלב שבור ונכנע קם שנית עם תקוה ואמונה ומפגין נאמנות לבוראו ומתחיל מחדש – כבר בזה יש לכפר לו על נפילתו ולקבלו בהתחלה חדשה, וכן חוזר חלילה.
ומכאן נבוא להעמיק, שכמה שהנפילה היתה חזקה יותר ותלולה יותר, והקושי, אם כן, לקום ממנה מסובך יותר – כן השעשוע שגורם הקם ממנה, הוא נשגב ומעולה יותר.
ובזה נבין מאמר חז"ל: "לא היה ראוי דוד המלך לאותו חטא, אלא להורות תשובה ליחיד". דוד המלך ע"ה קם מירידה תלולה שאין לשערה. דוד המלך – מלך, ראש הסנהדרין, עיני ישראל אליו תלויות, סמל הקדושה ורוח הקודש בישראל, סמל הצדקות והגבורה, נופל באשת איש. אפשר להבין זאת?! באיזה פנים ייראה לעמו?! באיזה פנים יתייצב בפני הסנהדרין?! כמה מחשבות יאוש וחלישות הדעת היה בהם כדי להצדיק נפילה ללא קימה, ובפרט שלא חסרו לו שונאים שדאגו לפרסם קלונו ברבים ולשמוח במפלתו באמרם: "אלקים עזבו, רדפו ותפשוהו כי אין מציל". מכל כיוון ניסו לייאשו, ובכל זאת החזיק בתשובה נוראה כמובא בחז"ל: שבעה חדשים נצטרע דוד, נסתלקה ממנו רוח הקודש, עינה נפשו בצום, והיה טובל פיתו בדמעותיו.
ומגלה לנו רשב"י במסכת ע"ז דף ד' ע"ב, שבעצם לא היה דוד ראוי לאותו חטא, שהרי אפילו פשוטי עם יראי ה' עומדים בנסיונות קשים, ואם כן, דוד המלך ע"ה לא יכול היה לעמוד בכך? אלא למה חטא?
"להורות תשובה ליחיד"!
וכמו כן ישראל לא היו ראויים לחטא העגל אלא כדי "להורות תשובה לרבים"! ועיי"ש בגמ' למה היה נצרך שיכשלו בחטא הן היחיד – דוד בג"ע, והן הרבים – עם ישראל בע"ז, להורות תשובה, ולא היה די באופן אחד בלבד.
הקב"ה בחסדו ובטובו עִם עַם ישראל לבל יפלו ביאוש ובחלישות הדעת, לקח צדיק נשגב שלא ראוי לחטא, הכשילו, ועוד בחטא החמור ביותר – אשת איש, וכל זה להראות אות ומופת – גבורת התשובה לכל יחיד ויחיד עד כמה עליו להיות מעודד ויציב לשוב גם כאשר נופל בחטא שכזה, ובתירוצו זה של רשב"י נותן תשובה לחטאו של דוד מבלי הזכות של כל האומר דוד חטא אינו אלא טועה, ובזה בעצם אין זכות יותר גדולה מזו ללמד על דוד, וכל זה כדי ליתן פתחון פה לבעלי תשובה כלשון רש"י שם (והארכנו בזה לקמן בפרשת "שופטים" מאמר צה).
הילכך, אל תדרוש מעצמך לעלות השמיימה אחר שראית שכל השתדלויותיך עלו כביכול בתוהו, ושוב נפלת, אלא תמנה ותספור את הנצחונות, ולא את הכשלונות, ודע שיש קץ וגבול למהלך סבל טרדת העליות והירידות, והכל כפי שגלוי וידוע ליודע תעלומות אימתי כבר אין צורך במעידות שכאלו, שלעת עתה המה חלק מהעליה העולה בית א-ל, ואין כאן שום נסיגה אחורה, (וכמו שהארכנו לקמן בפרשת "בלק" מאמר פ מתועליות המעידות).
תשובה לשאלות ג' וד', שמא בדור כזה מתחשבים בשמים בנסיבות הקשות, ושמא מקילים יותר בחומר ההשתדלות בהתגברות על עוון זה, ולגבי שאלה ד' האם אין די בזהירות בייתר איסורי עריות מלבד הראיה
על כך יש להשיב:
להיפך – כמה שרואים שכח הרע מתגבר יותר ומתאמץ יותר, סימן מובהק הוא שדוקא מכיוון זה הוא בא לחתור לשלול שלל ולבוז בז. ואם כן, אדרבה, את כל הדגש ועוצמת העבודה יש לייחד דוקא על נושא זה, והוא – ורק הוא – יהווה את הנצחון של הקדושה, ובו יבוצע סיום מערכת ההכנה לתיקון עולם במלכות שדי.
ולכן, על החכם להבין שישנו צורך מיוחד למסור נפשו להלחם בפרט זה, ובפרט כשרואה שיצרו נלחם בו ביותר בזה, ולא להתפשר כלל, כי זאת עלינו להבין, דמאחר וכח הרע רואה בו לנכון לבסס את דרכו לצוד את נפשותינו, הרי שאם נראה להחמיר בכל ולזלזל בפרט זה – החטאנו את המטרה.
דוקא מכך שאנו רואים שכח הרע מתמקד על נקודה זו במיוחד, ועליה משקיע כוחות פיתוי כבירים, הרי שתפסנו היכן נמצא ראש הנחש, ואם רצוננו לאבדו ולכבשו, הרי שיש להכותו ולהתישו מראשו דוקא, ובאם נכהו מראשו, הרי שמובטחים אנו ששאר העבודה תהא קלה, וכל הדרך בייתר דרכי העבודה תהא סלולה ונקיה.
ובזה ראיתי פירוש נפלא על מאמר חז"ל (מכות כד): בא דוד והעמידן – את כל מצוות התורה הכוללים תרי"ג מצוות – על אחת עשרה, בא מיכה והעמידן על שלוש, בא ישעיה והעמידן על שתים, בא חבקוק והעמידן על אחת – "וצדיק באמונתו יחיה".
והשאלה נשאלת: וכי באו אלו להמעיט ממצוות התורה, חס וחלילה?
אלא פירש הגאון הצדיק "תולדות אהרון" זצ"ל:
הקב"ה נתן לנו תרי"ג מצוות, אחת מהן לא נעדרה, כולם קיימים לעולם, והמצוות נקראים בזוה"ק – "עטין", כלומר עצות, המצוות הם דרכים ועצות איך להגיע לשלימות. וכדי להיות אדם השלם, צריך לקיים את כולם. אולם, כשראה דוד המלך ע"ה שהדור נחלש, ולהגיע לשלימות דרך כל התרי"ג דרכים אין באפשרות הדור – העמיד את כל התורה על אחת עשרה מצוות. והמקיימן ומקפיד עליהן, כבר דרכן מובטח הוא שיגיע לקיום כל התורה. כלומר, יש כאן קיצור דרך ותו לא, דהיינו, לעולם להחשב שלם אי אפשר אלא בקיום כל התורה כולה, וכיצד יצליח האדם לקיים ולדקדק בכל? יקפיד על אחת עשרה מצוות אלו, והמה מפתח לכל התורה.
לאחריו בא מיכה הנביא וראה שגם אחת עשרה אלו – רבים הם להחשב כמפתח ותנאי לקיום כל התורה כולה – העמידן על שלוש, והנזהר בהן, מובטח שיקיים את כל התורה כולה, וכמו כן לאחריו ישעיה הנביא.
לאחריהם – בא חבקוק והעמידן על אחת – "וצדיק באמונתו יחיה". להתחזק באמונה, וממנה יבואו לקיום כל התורה כולה, ועל האמונה יש לתת את עיקר המסירות ויחוד העבודה.
אלא מה שיש לדקדק בזה הוא בלשון הפסוק: "וצדיק באמונתו יחיה", דמאחר והאחת היא "האמונה", מדוע קאמר "וצדיק" באמונתו יחיה, והלא בשביל להיות צדיק זהו כבר דורש לפחות את ענין הקדושה, וכמובא בזוה"ק שהנוטר בריתו נקרא "צדיק" וככתוב גבי יוסף שנקרא "צדיק", וכנאמר (עמוס ב', ו'): "על מכרם בכסף צדיק", והוא בעבור ששמר בריתו, ואם כן הרי יש כאן יותר מאחת גם "צדיק" וגם "באמונתו".
אמנם הביאור הוא, שה"אחת" שהכל עומד עליה היא "האמונה" שעליה יצטרך כל אחד לתת את כל כוחו, אלא שכדי שיתאפשר לאדם לתת את כל כוחו לשלימות האמונה, נדרש בהכרח להיות "צדיק", דהיינו שעומד בנסיונות הקדושה, כי מבלי זה לא תתיישב האמונה בקרבו, אלא שבא חבקוק לומר דאף מי שהוא "צדיק" לא תעמוד לו צדקותו, אם לא שיתן את כל כוחו באמונה שיכולה להתבזבז גם אצל צדיקים, ובפרט בעקבתא דמשיחא שנסיונות האמונה יהיו קשים ביותר, בא חבקוק להזהיר שיתן האדם את כל כוחו בהשלמת אמונתו, כי הנסיונות יהיו כל כך מסובכים שאף מי שהוא "צדיק" לא יעמוד בהם אם לא יתמקד על האמונה בתכלית. וכאמור דלעולם כמו כן לא תיתכן שלימות אמונה מבלי שיוקדם לה הנהגת הקדושה שהוא הצדיק, ואז באמונתו יחיה. ולפי זה חבקוק מצד אחד לא בא להקל אלא להחמיר, דאף "הצדיק" יתחייב לתת את עיקר עבודתו על האמונה, וכל שכן יתר העם.
ולקמן נבאר הכיצד האמונה והקדושה המה תרין רעין דלא מתפרשין, ואי אפשר לזה בלא זה. ובאמת על שתי נקודות אלו כוחות הסיטרא אחרא מתמקדים בייתר שאת: אמונה – להחלישה ולצננה באמונת כוחי ועוצם ידי, צבא, כח, כפירה, לא להזכיר שם שמים, וכן קדושה – טומאת עריות בפרהסיא, ובפיתויים וגרויים שלא היו מעולם.
למסקנא:
כמה טעות לחשוב להקל בעבודת פרט זה אחר שהוא דוקא ראש הנחש, ומה יתן אם נפצע את הנחש מזנבו או מגופו ואילו ראשו קיים. לכן להיפך – בפרט זה יש להחמיר בקיצוניות עד כמה שאפשר במסירות, ובזה סללת לך את הדרך לנוס שמה, והיתה לך נפשך לשלל.
ועוד יש להוסיף תשובה לשאלה רביעית, האם אין די בפרישותי מגופי עבירה, ולמה להשתלם כל כך גם בשמירת העינים.
הלא הגמרא אומרת (נדרים כ, ע"א): "כל הצופה בנשים, סופו בא לידי עבירה". אם כן, אם ישנה "הבטחה" מחז"ל שסופו בא לידי עבירה, היאך תוכל לחשוב להיות מקל בענין הראיה ולחשוב שמה בכך שרק עוון זה יהא בידי. חלילה מלסמוך על דעתנו. דעתנו חושבת, שהיצר יסתפק בפגם העינים ויסכים "להתפשר" בהסכם כזה – שאני אשחרר ואפקיר את עיני, והוא תמורת זאת יבטיח לי שלא יחטיאני בעריות. אין הסכם כזה עם כח הרע!
חז"ל מגלים לנו שזו טעות! מטרת היצר היא לא להתפשר, אלא לחסל את האדם לגמרי משני העולמות, ולהביאו לשאול תחתית הגדולה יותר. אין הוא מסתפק בקטנות כלל, רוצה הוא ללכת על נצחון מלא.
לשבת על שולחן עם פשרות מוכן הוא השטן, ואף אין לו מונע מלחתום על כל מיני הסכמי פשרות, אולם מבלי לעמוד בהם. לכן חייבים להזהר ולהשמר ממנו מאד, ולא לטעות ולראות את היצר כאיש פשרה, אלא כאוייב שאין לו אלא מלאכה אחת – להמית ולאבד עד הסוף, אלא שמתחיל הוא להקל אצל האדם בשמירת העינים ולהתפשר עמו בכך, אולם מטרתו כלל וכלל לא להסתפק בכך, אלא להפילו לגמרי.
תשובה לשאלה החמישית: הלא רבים וטובים, שומרי מצוות, המדקדקים בהרבה פרטים, ובפרט זה לא נזהרים
על כך יש להשיב:
השטן הינו בעל מקצוע כבר אלפי שנים, והתחכומים שלו ערמומיים ביותר, ואדם ההולך אחר שכלו והגיון לבו, בלי ספק שנפול יפול תחת רשתו.
אחת היא העצה: לשמוע בקול אנשי המלחמה המלומדים, ליזהר ולהזהיר מדרכיו, הלא המה חכמי ישראל העצומים בתורה ובמוסר.
ולכן, כלל גדול יהא בידך: אפילו תראה אלפים ורבבות שאינם הולכים בדרך הנכון, אל תבהל ואל תשנה דעתך. זאת יש לדעת: מעטים המה המצליחים ליזהר מעורמתו, ולשמוע לעצת החכמים המסכנים שבחכמתם מילטו את כל העיר. ואם תאמר, למה המה מסכנים – לפי שמעטים המה השומעים להם – הכמות אינה קובעת. רוב העולם אינם צדיקים, חז"ל אומרים: ראה הקב"ה שהצדיקים מועטים, עמד ושתלן בכל דור ודור.
ובכן, מהו התחכום הגדול ביותר של אותו מלך זקן? פשוט מאד לספק לאדם את מצפונו, לאפשר לו ללא מכשולים רבים וללא קשיים להדר בתפילין מהודרות ביותר, ציצית מהודרת, גם קצת ללמוד תורה, ובחגים – אין מה לומר: אם זה פסח – להזהר ולהשמר ממשהו חמץ, לנקות הבית בהשמדת כל חשש חמץ, לקנות את המצרכים המהודרים ביותר לפסח, וכמו כן בחגים אחרים – לכבדם ולעטרם במאכלים ומלבושים היקרים והמהודרים ביותר, וכן עוד דברים כיוצא באלו.
מה אכפת לו להיצר לתת לאדם הרגשה טובה ומצפון נקי, הלא מבין כח הרע שכדי להיות סוחר ולהרוויח, חייבים גם להשקיע ולתרום, כי אי אפשר להרוויח בלי להשקיע. ובכן, השקעה זולה כזו הוא מוכן "להשקיע" – לתת לאדם נוחיות ורצון לקיום מצוות מסויימות לספק לו את מצפונו, ובדברים יסודיים ביותר תוקף אותו, מכניע אותו, ומשאיר אותו לא רק נכנע ושבוי, אלא גם עם מצפון נקי!
מובא בזוהר הקדוש: עיקרא דיצרא בישא על עריין. תרגום: עיקר היצר הרע הוא על עריות. מגלה לנו הזוהר הקדוש כאן את עורמתו של היצר ועל מה הוא שם את הדגש, כדי להאיר עינינו וליבנו, להיות חכמים על מה לשים גם אנו את עיקר עבודתנו, ולא להתפתות ולהרגיע את מצפוננו ממצוה זו או מחסד זה, אחר שהעיקר והיסוד הוא שמירת הקדושה.
ואכן נקרא ברית קודש בלשון המקובלים "יסוד". כוונתם על ספירת היסוד. לא בכדי מרמז הוא על ספירת היסוד, אחר שבאמת כאן יסוד הבנין של היהדות, וכמו שמובא בספר "סדר היום", שכל יהדותו של האדם תלוי בשמירת בריתו.
לכן אל תתפלא אם תראה אנשים טובים ושומרי מצוות, שהצליח יצרם להטעותם ולעשותם מומרים לדבר אחד, שכן אדם המחליט בנפשו על מצוה מסויימת: זה לא בשבילי, בזה נחשב הוא למומר לדבר אחד.
ויש עוד פרט נחוץ שיש להעיר בענין זה.
בדרך נוספת משתמש כח הרע לשכנע בהקלת חומר איסור זה של שמירת הקדושה שתחילתה בשמירת העינים, והיא, ללכוד ברישתו כמה שומרי מצוות כדי לשמש דוגמא לאחרים, ומשתדל הוא ללכוד אנשים מפורסמים, ואפילו מדקדקים ומהדרין במצוות, אלא שאין תוכן כברן, כיון שכמה שישיג אנשים גדולים במעשה, הרי שישמשו הם דוגמא לאחרים בייתר שאת.
ובפרט הדבר נראה בחוש אצל יצר הנשים ללבושי שחץ וגרוי, הכולל מלבושים צרים, סוגי פאות האסורות לכל הדעות (כפי שפורסם על סוגים מסויימים בשם גדולי הדור), שבאמת על כך יתמה כל לב, הכיצד ואיך נשים צדקניות וחשובות, יראות ה', נשות בני תורה, נשים המוסרות נפשם על התורה של בעליהן ושל בניהן, והנה כאן נתפסות בפריצות נוראה שאין לה שום היתר, וקמות להתיר לעצמן מלבושים ופאות שאין רוח חכמים נוחה מהם, אלא קצה בהם. ומה עוד, שבעניינים אחרים חוששים המה ובעליהן לחומרת הפוסקים, גם אם כרוך הדבר בטרחא דגוף או דממון, וכאן כבר לא עוזר שום פוסק, שום רב, שום דעת תורה, כי אם דעתן של עצמן. מנין להן הכח והעוז הזה לקום בחציפות נגד גדולי ישראל ולהחליט על המצוה של כיסוי הראש, שנועדה לצניעות האשה הנשואה, להמירה בפאה המשמשת היפך המטרה של כיסוי ראש, שהרי נועדה היא לפריצות ולגרוי, כפי שכן הוא ה"לשם יחוד" של מפסלי אותן פאות, ולקום ולומר: זהו כיסוי ראש שציוותה תורה. הרי זה פלא של טמטום!
ובפרט לפי הנשמע לאחרונה, שקיים חשש תקרובת לע"ז מחמת אלו המגלחות שערן לע"ז, ואת שערן של אלו נוטלין לתעשיית פאות, וכל ההכנסות כמו כן לע"ז שלהם.
ובאמת, איך הצליח כח הרע לטפש אותם עד כדי כך, הלא גם לטפש בן אדם צריך להאחז במשהו של אמת, ובאיזו אמת נאחז כח הרע שדרכו הצליח לטפש נשים יראות ה', נשות בני תורה?
המהלך שלו היה פשוט!
אותן נשים שהיצר צד ברישתו אלו הן נשים מועטות, שאמנם נשות בני תורה הן, אלא שאין תוכן כברן, שאת פנימיותן רק הקב"ה יודע, ולכן ניתנה לו רשות מן השמים לצודן ברישתו, ולפי שמגלגלין חובה על ידי חייב, השתמש בהן היצר לשמש דוגמא לנשים יראות ה', באמרם: מה? אני יותר צדיקה מפלונית אשת בן תורה המהלכת בפאה מודרנית?! אני צריכה להיות יותר צדיקה ממנה?!
ואותן המעטות שניתנה רשות לכח הרע לשלוט בהן מפאת פנימיותן הרקובה, המה החלוצות לשימוש כח השטן לעשות עבודתו באמונה, ולהיות "שכירותיו" עבור משכורת שעוד "יזכו" לה, ומהם נפוצה ונופצה כל הארץ, כיון שמשתים נעשו ארבע, ואחר כך מהארבע עוד ארבע, וכן על זה הדרך, והאש הולכת ונעשית גדולה יותר, ומדוע? כיון שנלכדות בנתיים גם נשים יראות ה', שבאמת הינן יראות ה' גם בפנימיותן, ומעתה שנכשלו בכך גם אלו שיראת ה' באמת גם בפנימיותן, נפתחה ונפרצה הדרך לשטן להשתלט, לפי שדרכן של אלו אפשר להכשל בכשלון הגדול ביותר, לפי שנשים יראות ה' המה, ומה יש דוגמא יותר טובה מהן. נחזור להתחלה – כיצד התחילה. מאי אלו נשים בודדות שאין תוכן כברן, וחייבות המה, שגלגלו חובה על ידן.
כן הוא לענייננו – ישנם שומרי מצוות שאין תוכם כברם. כלפי חוץ נראים כיראי ה', אולם פנימיותם עדיין צריכה תיקון רב, וחוטאים המה בנפשותם בהפקרות עיניהם, והקרובים להם – אף שיראי ה' המה – רואים מעשיהם ומקילים בחומר האיסור, ואז האש מתלקחת בייתר שאת, לפי שאם גם יראי ה' באמת רואים לנכון להקל בזה – מה יענו שאר העם?! ובודאי שהמגפה תתפשט ללא מעצור.
לשכנע ולפתות ישנן שתי דרכים, והן:
א. בדרך דיבורים ושכנועים.
ב. חברה רעה.
לשכנע אדם שנמצא בחברה טובה בדרך פיתוי ושכנוע כאילו והרע הוא טוב – הסיכויים לא קלים להצלחה, כיון שהמשתכן בחברה טובה יש לו יסודות, יש לו עקרונות, וכשהוא בתוך חברתו הטובה, קשה לשכנעו.
אולם ישנה דרך אחרת – לקחת אדם עם יסודות טובים ולערבו בין חברה רעה, בקל יתפתה להרע גם מבלי שום שכנוע ופיתוי. עצם מציאותו בין חברה המקילה ומצוננת מכל דבר שבקדושה, יוצרת באופן טבעי קרירות וצינון נורא בלב הנקלע לחברה כזו, וזו באמת הדרך המחוכמת של דרך הרע, והמוצלחת ביותר, לקרר דבר רציני וחשוב אצל כמה כושלים בעלי אישיות רצינית שבידם לשמש דוגמא לאחרים, וזהו מוצלח יותר מכל שכנוע אחר – להראות מציאות חיה לעין בני אדם מאנשים הנראים כצדיקים ומקילים בדברים רציניים, כך שאם תראה עשרות וגם מאות המקילים בזה, תבין כי תהליך זה התחיל מיחידים והתפשט הלאה, ומה, אם כן, יש ללמוד מאותם מקורות בודדים ויבשים שמהם התחיל ה"היתר".
ומקור הדברים הוא מהגר"א, דיש יצר חברתי ויצר פרטי, ויצר החברתי קשה הוא בהרבה מהיצר הפרטי, והדבר מוכח בחוש, שהנה יתכן ויהיו דברים שהאדם כלל לא נמשך אליהם, ובנקל יתגבר עליהם אם ירצה, ויש לו את הכח לגבור על יצרו הפרטי בזה, ורק מחמת שכן נוהגת החברה – נפול יפול לנהוג כמוהם.
תשובה לשאלה הששית, האם אפשר להתנחם בכך, כביכול, שיתחלקו עמי בחטאי אותן נשים מחטיאות הרבים
על כך נשיב:
ראשית, מה מנחם אותך שיתחלקו בעונשיך גם אחרים, הלא חלק לא מבוטל ישאר גם לך.
אבל נעזוב כרגע את העונש ואת הגיהנום; מה עם ההפסד הגדול – נטו שלך – שודאי תפסיד גם אם תחשיב את עצמך כלא אשם, הלא בחסרון הקדושה האדם מאבד את כל רגש קדושתו, מכהה הוא את כל חושיו הרוחניים, ומעבה את רגשותיו להיות אדיש לכל דבר שבקדושה. כל מתיקות התורה והרגשת עריבות ונועם דבריה, רחוקים מהפוגם קדושתו. עריבות ומתיקות התפילה. העריגה והכיסופין להקב"ה, שזה בעצם המזכה את האדם לעתיד הגדול ביותר – חיי עולם הבא, צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם ונהנים מזיו השכינה, בזכות מה זוכים לזה אם לא בכך שהשתדלו גם כאן, בעולם הזה, להעפיל בכיוון זה, אמנם כאן זכו לזה בגודל קטן יחסית, אבל רק עבור זה יזכו למעלות נפלאות לעתיד.
ומה יש יותר מפגם בקדושה שמונע מהאדם גם את המינימום של הרגשת נועם השכינה, שאם לא ישתדל להרגישה בעולם הזה אפילו במעט – שזו בחינת הזריעה שזורע האדם כאן, מה יקצור לעתיד?
ומה עם שחיקת ואיבוד טוהר הנשמה ממידות טובות, רחמנות, חסד, בושה, שכולם תלויים בשמירת העינים? שהרי העינים התרות – המה עינים חמדניות, תאוותניות. עין רואה ולב חומד. ומה כבר אפשר לצפות מלב חמדן ושאפתן לתאוות וחמדות העולם, שיהא גם לב השואף וחומד ומתאווה לחסד וחמלה על הבריות.
וכי דבר קל הוא שיאמר בך: "ולא יראה בך ערות דבר ושב מאחריך" – סילוק השכינה והקדושה מתוכך?! שהרי אין דבר המאוס אצל הקב"ה כעריות, ואם זה מאוס אצל הקב"ה, הרי שלא יגור הקב"ה עם המאוס לו, שנאמר: "לא יגורך רע". הכדאית היא הנאת רגע של ראיה להפסיד את אור השכינה מלשרות עליך ובתוכך?!
אם כן, עד שאתה מחשבן כמה ירד לך מהעונש וכמה ישאר לך כחלק לאחר שישאו עמך מחטיאות הרבים – תתבונן בהפסדים! והרי הפסדים אלו נטו שלך. שגם אם נדון אותך לכף זכות, זהו רק מבחינת להקל בעונשך, אבל – וכי קל בעיניך להיות לעתיד – במקרה הטוב – אפר תחת כפות רגלי הצדיקים, במקום לזכות למעלה של "צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם ונהנים מזיו השכינה".
תשובה לשאלה השביעית, מהן העצות לשמירת העינים
א. אל תביאני לידי נסיון.
כלל גדול לשמירת העינים – לא להביא עצמך לידי נסיון.
למסור נפש לא ללכת למקומות של חשש פגם העינים, וזה קל יותר, שהרי בשעת נסיון, גם אם נחשיב את האדם לאנוס מצד תוקף הנסיון, אבל הרי יש להפשיעו בכך שהביא עצמו לנסיון. למה לא ברחת מהנסיון? למה התקרבת למקום שידעת שעלול אתה להכשל בו? וזו פשיעה! ואין דבר זה תלוי במחלוקת – "תחילתו בפשיעה וסופו באונס", דאיכא למאן דאמר דפטור, כי שם תחילתו בפשיעה ולבסוף קרהו אונס שלא העלהו בדעתו, ועל כן יש סיבה לפוטרו, אבל כאן הביא עצמו לאונס שחשש לו מראש, וידע ממנו מתחילה, ואם כן, איזה צד יש לפוטרו? זוהי פשיעה מתחילתה ועד סופה.
לכן, כל זמן שלא באת לידי נסיון, קל הדבר שלא תביא עצמך לידי נסיון בכך שתתרחק ממקום הנסיון. כי זאת עלינו לדעת, שכל יציאה לרחוב היום מסוכנת, והיא מלחמה קשה מכל מלחמה אכזרית אחרת. אין מלחמה אכזרית היורה חיציה ישירות לנשמה, שחיקת הנשמה ואיבודה בגוף קיים יותר ממלחמה זו. "גדול המחטיאו יותר מההורגו".
וכמו שכתבנו בהקדמה, ששאלת רב הנשאלת בכל מיני נושאים, דוקא כאן מקומה המתאים ביותר, לצאת לרחובה של עיר מסיבה שכזו או לא לצאת? ואילו אנו רואים כאן פסיקה בחוסר אחריות נורא. מתירים לעצמם בחורים צעירים – שיצרם כאש בנעורת – להלך למקומות סכנה, שבהחלט עלול שתהיה הליכה ללא חזרה, ולפחות ללא חזרה כקודם ההליכה, מבלי להיות אחראים לתוצאות החמורות.
ב. התבוננות בעונש פגם העינים, (כמובא בספרים רבים ובספרנו "עין טובה"), כמו עונש גלגול בעוף הנקרא "ראה", מלאך המוות משבר את עינו לעתיד, ועוד ועוד.
ג. התבוננות בשכר הזהיר בשמירת העינים ובמעלתו.
ולדוגמא:
"שלושה הקב"ה משתבח בהן בכל יום; רווק הדר בכרך ואינו חוטא וכו"' (פסחים קיג). גמרא זו נאמרה לפני כאלפיים שנה, שאז הצניעות היתה בתכלית ההידור, ועל אז נאמר, שרווק הדר בכרך ואינו חוטא – רווק פנוי שבאפשרותו לעשות כחפצו, אלא שמתוך יראת השמים שבו נמנע מלחטוא – זוכה שהקב"ה משתבח בו בכל יום. בכל יום מתפאר בו הקב"ה לפני הפמליא שלו: ראו איזה גבור יש לי בעולמי. ואם זה נאמר אז – מה היום? וכמו שהתבטא הרה"ק מקלויזנבורג: מה שראו פעם אחת לשבעים שנה – היום רואים שבעים פעם ביום, אם כן בזמן שכזה אפשר משתבח הקב"ה בנסיונות של ימינו לא רק ברווק, אלא גם בזקן, ולא רק בכל יום, אלא בכל שעה ושעה.
דוגמא נוספת:
הרואה דבר ערוה לפניו ואינו זן את עינו ממנו, זוכה ורואה פני שכינה (מסכת "דרך ארץ זוטא"). וידועה מימרת ה"שומר אמונים", מהו שנאמר 'זוכה ורואה' ולא יזכה ויראה? אלא הכוונה: זוכה בהווה. לא רק בעתיד.
כי זאת יש לדעת:
מובא בספרי המקובלים (ומפורש הדבר יותר ב"נפש החיים" שער א' פרק ו' בהגה"ה), כי גוף האדם אוצר בתוכו רק ניצוץ מנשמתו, אולם שורש נשמתו בשמים ממעל, וככל שטהור וזך הוא במעשיו למטה, הרי שמשתדר מניצוץ נשמתו לשורשו העליון פועלו וזכותו, וכתמורה נשפע עליו משורש נשמתו לניצוץ שבגופו שפע התלהבות, מתיקות ועריבות מתורת ועבודת ה'.
ולכן, ברגע שמהלך אדם בשוק ורואה דבר ערוה לפניו ונועץ עיניו בקרקע – זוכה ורואה פני שכינה. זוכה עתה שהתגברות זו שמתגבר הוא כאן על יצרו למטה – משתדרת מניצוץ נשמתו תיכף לשורשה שלמעלה, וברגע זה נשפע עליו משורש נשמתו שפע אלוקי ואור שכינתו, ואף שאין מרגיש בכך תיכף, אולם יראה שתורתו ותפילתו הם בצורה אחרת מקודם, וכשיבוא היום או מחר להתפלל ולעסוק בתורה, ירגיש נעימות שלא הרגישה קודם, וזה מפני "הזוכה" ורואה פני שכינה.
אם כן תתבונן, שברגע זה שדבר ערוה לפניך, ומצד אחד יצרך הרע מסיתך להסתכל, תתבונן בשכר עבירה והנאתה לרגע כנגד הפסדה – שבכך אתה מפסיד הארת זיו השכינה כבר כאן – בעודך בעולם הזה – שיאפשר לך להרגיש נועם עצום במשך כל ימי חייך.
ויש להזכיר, שהרב הגאון הרב זילברשטיין שליט"א מספר, שזכה לשמוע פעם דבריו של הקדוש בעל "שומר אמונים" זצוק"ל שאמר, היות ואמרו חז"ל: כל הרואה דבר ערוה לפניו ואינו זן את עיניו ממנו זוכה ורואה פני שכינה, אם כן, כיון שברגע זה נמשך עליו אור השכינה, מסוגל זמן זה להתפלל ולבקש בקשותיו הנצרכים לו, בעוד עיניו למטה וגובר הוא על יצרו. רגע זה מסוגל לקבלת כל בקשה. ואני הכותב שמעתי מכך מעשים מופלאים המאמתים שמועה זו, ואכן בדוקה ומנוסית היא להמשכת שפע רוחני או גשמי.
אם כן, אתה, המהלך ברחובה של עיר, ונסיון דבר ערוה לפניך, תתרכז בשתי התבוננויות אלו:
א. ברגע זה – או שתזכה שהקב"ה יתפאר בך בכל הפמליא שלו, או שיתאכזב ממך ויתמלא צער ועיגום ממך.
ב. ברגע זה של נסיון, ממתינים משמים במלוא חופניים שפע אור אלוקי להרעיף עליך. תתבונן! או שתזכה שיהא נמשך עליך שפע אלוקי ואור השכינה לעלות מעלה מעלה, או שתפסיד את הכל.
וכן עוד יתבונן במימרות כיוצא באלו, לשנן ולשנן, כי העיקר הוא לשנן מאמרי חז"ל ולחזור עליהם ולפתח אותם, עד שיכנסו פנימה ללב.
ד. עסק התורה.
אי אפשר להשמר ולהתגבר על אש יצר הראיה מבלי להפעיל אש נגדית, והיא אש התורה. על ידי שיוגבר בך אש התורה, תדחה את אש יצר העריות ממך – בראתי יצה"ר בראתי לו תורה תבלין.
זו לבד סיבה לעורר החשק בעסק התורה, וזאת בהיותך מאמין ויודע, הנה אני לומד תורה בחשק וברצון, ממשיך אני עלי בכך אור עצום ונשגב מהבורא ית', ובזה מגרש אני כל חשקים ורצונות אחרים ממני, וזה פשוט. כמו אדם שמטאטא את הלכלוך והאבק מתוך ביתו, כן בהיותך מכניס לעצמך דברי תורה, מטאטא אתה מתוכך חשקים ורצונות זרים. ובפרט כשאתה מהלך בדרך, תצטייד בספר משנה או הלכה או ספר מוסר, ובפרט בענין זה של שמירת העינים, ואף שאתה לא מתמיד כל כך גדול, אין לכך שום קשר. וכמו שאדם לובש מעיל רק כשהוא יוצא לגשם ולקור, או כמו שאדם יושב במקלט רק בשעת מלחמה, ואף שבימים כתקנם אין צורך במעיל ואין צורך במקלט, אולם אין זו קיצוניות כשאדם משתמש בהם בשעת הצורך – כן הוא בענין זה: אף שאתה אינך מתמיד המנצל כל שעה לתורה – אל תחשוב מה פתאום אקח איתי איזה ספר לקרוא בדרך או בהמתנה, הלא בכך הרי אחשב כצבוע שיחשבוני למתמיד כה גדול. זה אינו נכון, שהרי כאן נושא אתה נשק בשעת צורך מיוחדת, בזמן נסיון של עבירה. ולכן, גם אם אינך נזהר תמיד להתמיד, חובה מיוחדת מוטלת עליך ללמוד דוקא בעת כזו כדי להשמר ולהנצל מעבירה. אין כאן שום חסידות ושום צביעות, אדרבה – דבר בעתו מה טוב, ואם כשאנו כדגים במים, דהיינו בבתי מדרש, מחוייבים לעסוק בתורה להנצל מיצר הרע, על אחת כמה וכמה כשאנו מחוץ למים, ביבשה המיובשת ומייבשת כל לחות של קדושה ברחובה של עיר, שחייבים להצטייד בתורה, כי אנו בסכנה גמורה, שעת מלחמה ממש.
ומי שחושב אחרת, למה הוא דומה? לחייל המתאמן ללחימה בכלי נשק וביריות, וכשהוא יוצא להלחם בפועל פנים מול פנים עם האוייב, מניח כלי מלחמתו ואינו נוטלם. כן הוא ממש לענייננו – בבית מדרש עוסקים אנו בתורה לגרש מאתנו את היצר הרע, כדי שאם יפגשנו היצר הרע בשעת נסיון, נדע כיצד להתמודד אתו, והנה, כשיוצא אדם לרחוב, לא נוטל נשקו בידו, שהיא התורה?! אתמהה.
והוא ענין הנאמר (ירושלמי חגיגה פ"א ה"ז): "הלואי אותי עזבו ותורתי שמרו דמאור שבה מחזירן למוטב". דקשה מהו לשון "הלואי", דלשון זה מורה דלא תתכן מציאות שכזו כאומר מי יתן והיה אפשרי כדבר הזה, ובאמת הוא כך כוונתו של הקב"ה, לא יתכן לימוד תורה עם טומאה יחד, וקאמר הלואי שהיה אפשרי דבר שכזה לעסוק בתורה מצד אחד עם מעשי טומאה מצד שני, דאז המאור שבתורה היה מחזירם למוטב, אולם זה לא אפשרי במציאות, כמו שלא אפשרי לחבר יום ולילה כאחד, דהרי שני הפכים המה, התורה והטומאה מן הקצה אל הקצה, משום שהתורה אינה סובלת טומאה ולא תתיישב בלב הטמא לעולם, כי לא יחפוץ כסיל בתבונה, ואם כן לטמא אין דרך לצאת מטומאתו אלא אם כן יעשה תשובה, ולפחות יתחרט ויכאב לבו בכל פעם, הגם שהירידות רבות, ויעסוק בתורה ואז תפעל בו כראוי, אולם כשמוחלט אצלו להשאר בטומאתו, אין לו סיכוי לצאת מזה על ידי התורה, והלואי שהיה אפשרי אחרת.
ואפשר הוא הנאמר בחז"ל (סוכה נב, ע"ב): אם פגע בך מנוול זה מושכהו לבית המדרש, פגע בך הוא מלשון "ויפגע בו וימת" (מלכים א' ב, כה), דהיינו שטמאך ופגע בקדושתך, מושכהו לבית המדרש, ולא קאמר אם פגע בך וכו' עסוק בתורה, אלא "מושכהו לבית המדרש", לומר דאמנם אינך יכול כרגע לעסוק בתורה אחר שהנך פגוע בקדושתך כאמור, ולא תתיישב התורה אצלך, לכך העצה קודם – סור מרע – והוא בכך שתיכנס לבית המדרש מקום המשולל מנסיונות היצר, ואף שאינך יכול בפועל לעסוק בתורה – ברח מהנסיונות, והסתגר בבית המדרש וחדל מעשות רע, ובכך תבוא לחלק ה"עשה טוב", ואז תפעל בך התורה, וגם אם אבן הוא נמוח ואם ברזל הוא מתפוצץ.
ותחילת פיתוי היצר הוא ראיית העינים, משום דבקל מצליח היצר להתפשר עם בני האדם באומרו: תן לי רק את עיניך בלבד, והלאה אם תרצה תחטא ואם לא אל תחטא, אולם חכמינו הבטיחו לנו: דכל הצופה בנשים סופו בא לידי עבירה. כי באמת נעלם מבני אדם השפעת פעולת הראיה על לבו של האדם, ולבני אדם נדמה כי הראיה הוא ענין קל, ומהראיה עד המעשה המרחק הוא רב, וזהו שקר גדול שמצליח היצר לשקר בבני אדם, כי בעצם מהראיה למעשה קרוב האדם מאד מאד. וכמו שכותב הרמב"ם (בהלכות תשובה פ"ד ה"ד): "המסתכל בעריות מעלה בדעתו שאין בכך כלום, שהוא אומר, וכי בעלתי או קרבתי אצלה? והוא אינו יודע שראיית העין עוון גדול, שהיא גורמת לגופן של עריות".
ה. תפילה.
להתפלל יום יום בתחנונים ב"שומע תפילה" או ב"השיבנו", שיחזקהו הקב"ה להתגבר על יצרו.
ומסופר על הצדיק רבי שמואל שפירא זצוק"ל, שידוע שהצטיין ביותר במידה זו של שמירת העינים והיה דמות פלא בדורנו בנושא זה, שכשהיה קורא בברכות השחר "וכוף את יצרי להשתעבד לך", היה חוזר על זה פעמים רבות, עד שכל שומעו היה מרגיש כיצד מתחנן הוא להקב"ה מעומק הלב שיתן לו כח להתגבר על יצרו.
ותפילה על בקשה כזו נענית במהירות, ללא בדיקות וחקירות אם ראוי לכך האדם או לא, כידוע מ"ספר חסידים", שכשאדם מבקש על ענייני יראת שמים – נענה, ועושה נחת רוח ליוצרו בבקשה כזו, ואין בודקין אחריו אלא עונים לו, אבל, כמובן, תפילה מעומק הלב.
וגם אם נכשלת ונפלת, אל תחלש דעתך מלחזור ולהתפלל. אין תפילתך נמאסת בכך, כפי שרגיל האדם להחלש בדעתו ולחשוב, שלאחר נפילה, באיזה פנים ובאיזה עזות אבוא לפני בוראי להתחנן. זו טעות חמורה, וכבר ערכתי על כך שני ספרים בשם "דור התמורות" ובשם "תכתב זאת לדור אחרון", להוציא נגע טעות זו, ראה שמה דברי רבותינו ויערב לך.
וכמו כן לגבי עסק התורה – גם אם נכשלת, חזור לעסוק בתורה בייתר שאת, ודע כי עצם הקימה מהנפילה היא התיקון הגדול ביותר. כך הם דברי הסטייפלר הקדוש שהבאנום לעיל. וכן אתה מראה נאמנות להקב"ה שאינך בוגד בו, שהרי הנה, גם לאחר שנפלת שוב הנך קם לקראת אביך שבשמים לבלתי עוזבו לעולם, ובזה הנך מראה שאינך עובד לשם שכר או עונש, ועל אף הדחיה מהנפילה, אינך מתייאש מעצם אמונתו יתברך, ועם כל העונש הצפוי לך על כשלונך, הנך שוב נאמן לאדנותו יתברך להתחיל כל פעם התחלה מחדש. וזכור כלל זה, כי רבים חללים נפלו ברשת הפיתוי של חלישות הדעת והאכזבה מהכשלונות, לא הסתכלו על הנצחונות, לא הבינו שהקב"ה מקבל לאחר כל נפילה ונפילה את השב אליו, והוא כלל גדול במצות התשובה. (והארכנו בזה לקמן פרשת "שופטים" מאמר צה)
ו. לשתף רב או חבר.
טובים השנים מן האחד – לשון "טובים" זהו היחס בין אחד לשני, וביחס לשלישי כבר נאמר משהו יותר נעלה: "והחוט המשולש לא במהרה ינתק". ואם כן, נשקול קל וחומר ליותר, לארבעה או חמישה וכו'.
זהו כח החבר. או חברותא או מיתותא. חשוב כשהנך מסובך עם יצריך, להשיח את לבך לפני חבר ירא שמים, להתייעץ אתו ולבקש ממנו חיזוק מידי פעם, וכמו כן, אם זכית למצוא רב מתאים שיהיה רגיש לסבלך ויקח את בעיותיך בהבנה מלאה, חשוב מאד להיות אתו בקשר מתמיד. וזו עצה נפלאה, ומבוארת היא בספרים הקדושים, כי כאשר אינך מתמודד לבד, בכך הנך מיקל את עומס העבודה מעליך, וכאילו יש עוד נושאים עמך עומס זה.
ז. להאמין שאתה יכול.
כל ההתחלות קשות – ההתחלות דוקא. כלל גדול הוא. ולכן, אם תתגבר כמה פעמים בתחילה ותצליח, כבר לא יוקשה לך הלאה, והנסיון יהא כמעט ולא מורגש. כי מדרכי היצר – כשהאדם נמצא בהתמודדות קשה, ובפרט כשהוא נכשל, הוא קץ בהמשך העבודה, כיון שחושב הוא שאותה התמודדות תחזור ותשנה, וכמה כבר יוכל הוא להחזיק מעמד, אולם זה בהחלט לא כך. בתחילה אמנם ישנן התמודדויות קשות, אולם לאחר מכן, לאחר התגברות של כמה פעמים, כבר כח הרע נחלש, והנסיון הולך ומתקטן, והעבודה כבר יותר נעימה ומלווית בנצחונות מעודדים.
וסיפר לי אחד, שבצעירותו כשהנסיונות תקפוהו, יעצוהו ליטול פינקס והיה רושם בו את הימים שעברו עליו בנצחון או במכשול, והיה מתעודד מאד לראות שימי הנצחון לא מעטים המה, ועצה זו עזרה לו מאד, שהרי היצר נותן לאדם לראות רק את הכשלונות ומעלים ממנו את הנצחונות, ומכך בא לידי יאוש וחלישות הדעת, וכאשר רושם בפינקס את ההצלחות ולבסוף רואה אותם לנגד עיניו – מתעודד לראות שאכן קיימים אצלו אף נצחונות.
ח. זהירות מחברים קלי דעת.
בשום אופן לא תצליח להחזיק מעמד לעמוד בנסיון שמירת העינים כשהנך בחברת קלי דעת המזלזלים בערך חיוב השמירה. גם ככה קשה מאד להתמודד, מצד החשק והרצון העצמי, על אחת כמה וכמה כשיתווספו לך לחצים אחרים להפקר העינים מצד הלעג שילעגו לך, או אפילו מצד הבושה – שודאי תהא בוש להיות פנאטי וקיצוני, ולא תמצא את מקומך בחברתם; מצד אחד להחשב כאחד מהם, ומצד שני להיות שומר עינים, ובפרט שברור שבחברתם יצונן אצלך חומר השמירה, ואלו הם דברים פשוטים ללא ספק. ולכן התנאי הראשון – לברוח מחברים קלי דעת.
ומאידך, גם אם קשה עליך עדיין ההתמודדות – בהתחברך עם חברים חזקים ויראי שמים, תקל מעל עצמך את העבודה בהרבה, הן מצד שיעודדוך ויחזקו אותך, והן מצד עצם זה שתראה דוגמא מגיבורי מלחמה שזכו לנצח, והיית כאחד מהם.
תשובה לשאלה השמינית, אם בין כה אי אפשר להשתלם בענין זה, בשביל מה להתחיל?
על כך יש להשיב:
מי אמר שמבקשים ממך להשתלם?! מבקשים ממך להשתדל, ודוקא כאן אתה מחפש שלימות, ואם לא – אז כלום?!
זאת ועוד,
מי אמר שבכך שבלתי נמנע מלהכשל שלא מרצון בשמחות ובפגישות משפחתיות הכרחיות או ביציאות וסידורים דחופים, זה מהווה חוסר בשלימות? הלא אם זה לא לרצונך ולא ניחא לך בזה, אזי אדרבא – כיון שזה בעל כרחך, נחשב הדבר ל"ולא אפשר ולא מכוין", ואז לא די שאינך נענש על זה, אלא גם הנך מקבל שכר מצות "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם" על זה. וכמו שמובא בספר "דרך פקודיך", והביא זאת באריכות בספר "שומר אמונים", שאדם שנזדמנה לו אשה לאונסו, כגון בקרן זוית או שמבלי משים לב הרים רגע את עיניו ונתקל במראה אסור, ותיכף מוריד את עיניו וגובר על יצרו – לא די שאינו נענש על כך, אלא גם מקבל על כך שכר. שהרי מתי אדם מקבל שכר על מצות לא תעשה? רק כשמזדמן דבר איסור לפניו ופורש ממנו. וזה דוקא במקרה כזה שנתקל באיסור ופרש ממנו, אז בפועל מקיים מצות לא תעשה, כי אם לא במקרה כזה, אז מתי? כשהוא ישן?!
לכן אין להצטער מכשלונות הנוצרים ממקרים מסויימים שלא לרצון ומתוך הכרח, כי גם בזה עלול להלפת היצר לאדם להחליש דעתו בטענה: בין כה וכה אינך יכול להפטר ממראות אסורות, אם כן, מה נפקא מינה יותר או פחות. וזו טעות!
ראשית, אין לתאר כמה חושׂכת ראיה אחת של איסור, שחיקה מרוחניות הנפש, וכמה ערך יש לאדם על התגברות אחת בלבד, שכבר זה נחשב למעלה גדולה.
ועוד, אין להשוות ראיה במזיד לראיה בשוגג או בעל כרחך שלא לרצונך, וודאי הוא, שמאחר שאין הקב"ה בא בטרוניא עם בריותיו ומתחשב הוא עם הנסיבות שגרמו לחטא, חלילה לו להרוג צדיק עם רשע, השופט כל הארץ לא יעשה משפט? ואם כן, הרואה בשוגג – אף שהיתה כאן ראיה אסורה – הפגם הנגרם בנפש של האדם הוא הרבה פחות מהנגרם במזיד.
ועוד, שבראיות במזיד מאבד הנך את הסייעתא דשמיא, וצריך לך לחזור למעמדך הקודם טירחה מרובה, ואילו בראיות שבעל כרחך, לא אבדת את הסייעתא דשמיא, ובקלות תשוב למעמדך הראשון.
ויותר מזה,
כאן – ודוקא כאן – אתה יכול להפגין את יראתך ומוסרך שאגרת לך בעודך קודם הנסיון. שהרי בעודך בבית המדרש מהו כח הנסיון? כמעט ולא כלום. אם כן, מתי תיבּחן האם אכן מיישם אתה את יראתך אם לא בשעת נסיון? לכן, כמובן, להביא עצמך לנסיון זוהי פשיעה גמורה, אולם אם כבר נזדמן לך נסיון, תשמח שהנה הגיעה השעה שבה אתה יכול להוכיח כביכול להקב"ה את יראתו וכבודו מצידך, ולכן זו השעה שבה אתה מיישם את חכמתך, שלא תהא בבחינת "חכמתו מרובה ממעשיו".
ועליך להבין: לא מה שאתה מבין שזה שלימות זוהי באמת השלימות. וכאן תראה את פתיון היצר אשר מבאר הוא לך שלימות מה היא – שלא יהא אפילו פספוס אחד. וכאן בא הוא לך בחסידות יתירה באומרו: כל ראיה, אפילו בשוגג, זהו חוסר בשלימות, וכבר איבדת את סכוייך להיות במדרגות הצדיקים, ולכל היותר מהבינונים תיחשב, וכן עוד פטפוטים כאלה.
השלימות היא ההשתדלות בכל היכולת. התוצאות – ובפרט התוצאות הנובעות מהכרח ושוגג – בודאי שאינם מהווים חוסר בשלימות, ועדיין הנך נחשב במחיצת צדיקים גמורים. שבע יפול צדיק וקם. הצדיק, הגם שנפל, לא נופל הוא משמו – צדיק, כיון שקם, וזה אף שנכשל בפיתוי גמור, כל שכן כשהדבר נעשה בעל כרחו שלא לרצונו, שאין כאן שום חסרון בשלימות.
תשובה לשאלה התשיעית, כיצד להתמודד במקום עבודה הנגוע בלבושי פריצות
אם עוזבים מקום עבודה כשה"ביזנעס" לא הולך טוב, ומחפשים מקום אחר להרוויח קצת יותר, למה לא להצדיק לחפש מקום עבודה אחר בשביל להרוויח את הצלת הנשמה?!
אם עוזבים מקום עבודה, ואפילו כשהמשכורת שם גבוהה מאד, אולם היחס שם גרוע, יחס משפיל, יחס פוגע, הרי שבודאי שבמקרה כזה אי אפשר להחזיק מעמד, ועפים משם רגע קודם, ולמה, אם כן, לא להצדיק לעוף ממקום עבודה עם רווח טוב, ושהנשמה נפגעת ונשפלת יום יום?!
על כן, אם חס אתה באמת על עצמך, בודאי שהמוטל עליך רגע קודם להתעניין על מקום עבודה אחר, וכשתמצא – ואולי גם לפני שתמצא, כמובן בהתייעצות עם רב – מיד לעזוב את מקום העבודה הקודם ללא שהיות, והבא ליטהר מסייעין אותו.
וכמו כן כשמקום מגוריך במקומות של פריצות, מדוע לא תבין שלברוח משם זהו הצלת חיי נפש ממש?! וכי מי היה מוכן לגור בעיר גבולית הסמוכה לספר שמטר פצצות מכה בה יום יום, שעה שעה. והנה, אם יש לך בביתך צעירים או צעירות, בודאי שאתה חוטא בנפשותם לסכנם בסיכון נורא, בזה שאתה מתמהמה להשהותם במקום המסוכן להם, וכן אפילו מצד עצמך – וכי אתה יכול להיות אפוטרופוס על עצמך לבלתי תחטא, והלא נאמר: "אל תאמין בעצמך עד יום מותך"?!
ובהקשר לזה ראיתי סיפור מהסטייפלר זצ"ל, שפעם בא אליו אדם שהיה מזכה הרבים בעירו, עיר חילונית, ושאלה בפיו: פועל הוא הרבה בעירו לקרבם לתורה וליראת שמים, אולם מצד שני יש לו ילדים קטנים שחושש הוא שלא יתקלקלו מהחברה, ומה עדיף? ענה לו הסטייפלר: אני מבין שאתה חושש לסכנה רק מפאת בניך ובנותיך – דע לך, שיש לחשוש לסכנה גם מצד עצמך, וברח לך למקום תורה על אף זיכוי הרבים שהנך עושה בעירך. (יש להוסיף שהתשובה היא כללית, ובכל מקרה יש להתייעץ עם רב לגופו של ענין).
וגם אם כרוכים בכך יציאה מהעבודה והפסדים, או כמו כן החלפת דירה – מוטל עליך לעשות זאת, כמו שמבואר בתשובה הבאה.
תשובה לשאלה העשירית עד כמה החיוב למסור עצמו להזהר מאיסור "ולא תתורו אחרי לבבכם"
נחלק תשובה זו לשלושה חלקים: א. מסירות הממון. ב. מסירות הכבוד. ג. מסירות השלום.
א. מסירות הממון.
בהידור מצוה עד שליש במצוה. הורו לנו חז"ל: אדם שיכול לקיים מצוה כתיקונה, אולם יש לו גם אפשרות לקיימה בהידור – מחוייב לשלם ולהוסיף שליש מסכום אותה מצוה. כל זה בשביל לזכות להידור מצוה. אולם להנצל מאיסור, הביא ה"חפץ חיים" כמה פעמים בהלכות לשון הרע, שמחוייב אדם למסור כל ממונו בשביל שלא לעבור על "לא תעשה" שבתורה.
אם כן, מה שונה פגם העין בהסתכלות מפגם לשון הרע? הלא לשון הרע זוהי מצות לא תעשה התלויה בדיבור בלא מעשה, ונידונת כלאו שבמעשה, שחייב ליתן כל ממונו, ומה שונה לאו של הרהור עבירה שנאמר בו: "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם", שהוא גם לא תעשה, מליתן עליו את כל ממונו.
ולכן גם אם בעזיבת עבודה תפסיד פיצויים או הפסד אחר, יתכן ומחוייב אתה בכך, אחר שנכשל אתה בכל יום בראיות רבות של מראות אסורות.
וכמו כן עזיבת הדירה – אף שבכך תבוא להלחץ בהלוואות, אינך פטור מזה, כמובן בענין שתוכל להחזיר, כדי שלא תהא חלילה בכלל "לווה רשע ולא ישלם". ואם אינך יכול לעמוד בחובות הנכרכות מהעברת הדירה, ישנה אפשרות אחרת: להשכיר את ביתך הנוכחי, ולקום ולשכור בית אחר במקום נקי יותר, וכמו שראיתי ב"ה רבים שעושים זאת.
דוגמאות נוספות.
יש לך נסיעה, כמובן נצרכת ביותר שאי אפשר לוותר עליה – איזה היתר יש לך לנסוע באוטובוס ולטמאות את העינים, ולחזור עם קופה של שרצים על גבך בשביל כמה פרוטות?! מה שווה איבוד כמה פרוטות כנגד איבוד הנשמה?! סע במונית, והקב"ה לא יקפח אותך, וישלם לך כפל כפליים.
ומסתמא כך, שהרי, אם הוצאות שבת ויום-טוב שהמה הידור מצוה, הוצאותיהם אינם מן המנין וכל המוסיף מוסיפין לו, אזי כל שכן כשההוצאות הן לאפרושי מאיסורא ולהנצל מאיסורים ממש, וכל שכן כשהמדובר בתחום גילוי עריות, שכל ההוצאות שיוציא להציל נפשו אינם מן המנין, וכל המוסיף – מוסיפין לו.
וכמו כן כשהמדובר בקניית מצרכי הבית או שאר דברים במקום פרוץ ופרוע, וישנה אפשרות לקנות את אותו מצרך במקום צנוע, אלא שיש להוסיף כסף, אזי, כמובן, שיש כאן שאלת חכם כיצד יעשה כאשר ההפרש הוא משמעותי, ואין זה פשוט כלל, ובפרט שהרבה פעמים מדובר בפרוטות – פה הירקות קצת יותר יקרים ופה יותר זולים – בודאי שאין להשחית נפש על כמה פרוטות.
[עד כאן דיברנו על חיוב הוצאות ממון כדי להנצל מאיסור. מובן ופשוט שאין צריך לומר שחייב לזרוק מביתו מכשירי תועבה על אף כל ההפסדים הכרוכים בכך, וזאת מחוייב מן הדין רגע קודם, ופשוט].
ב. מסירות הכבוד.
חייב אדם למסור כבודו על איסור לא תעשה, לפי שאין איסור לא תעשה נדחה מפני כבוד הבריות, ולכן, אם בעקבות החמרת השמירה בעוון לא תעשה "ולא תתורו" מצטרך אדם להתבזות ולהיות ללעג – אין זו סיבה לפטור.
וכדי לחזק זאת, יש להביא את המדרש (ויק"ר כז, ב,): עתידה בת קול להיות מפוצצת בהרים ומכרזת: כל מי שפעל עם א-ל יבוא ויטול שכרו. דהיינו כל מי שכביכול שילם והופסד בשביל הקב"ה, יבוא ויטול שכרו, על אחת כמה וכמה שבכלל כרוז זה: כל מי שנתבזה בשביל הקב"ה שיבוא ויטול שכרו. אם כן, אדרבא – אם זכית להתבזות עבור המצוה ולא עולה היא לך בנקל, ובפרט כאשר הוא בבזיונות גדולים – כמה צריך אתה לשמוח שהנך מתבזה על כבוד ה', הרי שבזה מזדמנת לך הזדמנות נפלאה להראות את נאמנותך וכנותך לאלוקים, שאתה עובדו גם על חשבון כבודך ומעמדך. את הכל אתה מפקיר לכבודו.
ולדאבוננו, לא רבים עומדים בנסיון זה. למשל, מזדמנת להם אשה שאינה לבושה כראוי, במשרד או בבנק וכדומה – פשוט מתביישים להוריד את העינים כדי שלא להיראות פרימיטיבי וקיצוני, ונכשלים באיסור תורה בשביל כבוד הבריות, וזו טעות! חייב אדם למסור את כבודו בשביל כבוד שמים כשהמדובר באיסור לא תעשה. ואף אם התנהגות זו תגרום לך להיות מאוס, ואף אם קיים חשש שבגלל זה לא תיענה בבקשתך, אין בזה היתר לעבור על לא תעשה שבתורה.
וכמו כן, לא רבים עומדים בנסיון כשהמדובר בחתונות או סתם מפגש בבני המשפחה, מכרים או שכנים, הלבושים בלבושי פריצות. מעבר לאוזניהם שומעים המה לגלוג ולעג על מנהגם המוזר: עם גיסתו אינו מדבר… עם דודתו אינו מדבר – או אינו מסתכל… צריך לכך הרבה כח ויראת שמים להיות יציב וחזק, כי לגבי זרים הנסיון קל יותר. סוף-סוף זרים המה. אבל כשהמדובר בקרובי משפחה, הנסיון קשה מאד. אבל גם בזה החיוב לא פג, וכדבר משה ללוויים לאחר מעשה העגל: "מלאו ידכם היום לה' כי איש בבנו ובאחיו" (שמות לב, כט), הגם שזה על חשבון יחסי משפחה, כי במקום שיש חילול ה' אין חולקים כבוד לרב, וכל שכן לשאר האדם.
ג. מסירות השלום.
רבים נמנעים מלהגיב בחומרה, וממהרים להקל מפני שלום בית אף כשאיסור "ולא תתורו" במלואו.
למשל, ישנה שמחה משפחתית מעורבת, ובהעדרו משם יהא חשש "שלום בית" מצד אשתו הלוחצת ומנדנדת בכל תוקף שיבוא לשמחה, או לפעמים המדובר אפילו בהורים שיצטרך להסתכסך איתם ולקלקל יחסים מפאת לחצם על השתתפותו בשמחה. כמובן, שלכתחילה הכל צריך להעשות בדרכי נועם, להתרחק מהמחלוקת ככל האפשר, ובכל מקרה להתייעץ עם חכם לגופו של ענין באיזה אופן אפשר כן להתיר, וכמה, ומתי. אולם לדעת, שאין זה פשוט כלל להתיר את הרצועה לגמרי בטענת "שלום בית".
תשובה לשאלה האחת עשרה, כיצד להתמודד עם ההרהורים ומחשבת עריות הטורדות ומציקות בפרט בשעת התורה והתפילה
תופעה זו מצויה, ובפרט אצל אלו שכבר הצליחו להתמודד בהצלחה ולתת את העינים והלב לבוראם, אז כח הרע בא אליהם באופן אחר לטורדם במחשבות זרות מן העבר, ובמראות וצורות שאין להם עתה שום קשר איתם, ופתאום צצים במוחם תמונות שונות ומשונות, ובפרט בשעת התפילה.
למחשבות אלו יש להתייחס כצפצוף אוייב המצפצף בלגלוגו לאחר תבוסתו, שאין נכון יותר מאשר שלא להתייחס להטרדותיו.
חלילה לך מלהרגיש אשמה, וכל שכן מלראות את עצמך כרשע, בגלל מחשבות אלו הבאות אליך על כרחך.
ובעצם, מהי סיבת ביאת מחשבות אלו ומאין מקורן.
תשובה לכך מובאת בספר "שומר אמונים", ונביא את תוכן דבריו בתוספת ביאור.
כל אחד מבין, שאם הוא גזל – צריך להחזיר, אם הוא הזיק – חייב לשלם, וכן לגבי חובותיו שבין אדם למקום, ברור הדבר שיש תיקון לכל עבירה ועבירה שעשה האדם, והיא הנקראת "תשובת המשקל", שיש לאדם לתקן את פגמיו ולסבול עליהם בתשובה שמשקלה מקביל לאותה הנאה שנהנה מהחטא, ובכך שמצטער על פגמיו ומתאבל עליהם במשקל שווה להנאה שנהנה בהם – מתכפר לו.
ובכן יש לדעת, שהמחשבה היא בונה קומה שלימה ויוצרת יצירה חיובית במחשבה טובה, ויצירה שלילית במחשבה רעה, ויש לתקן פועל יצירה זו בתשובת המשקל. ובכן, מהי תשובת המשקל למחשבה בעלמא שהרהר אדם במחשבות לא טובות? על כך אומר הבעל-שם-טוב, כי תיקונו הוא, שאותן מחשבות זרות שחטא בהן ברצונו ועדיין לא תוקנו, יצוצו שוב בראשו ויצטער מהן ויכאב לו על בואן אליו, אחר שכבר נטהר מהם, וישתדל להסיטם ממנו. ובכן, כנגד שנהנה מהם בעבר וכעת מצטער מהם, וכנגד שאז לא גרשם ממנו אלא נהנה בביאתם ועכשיו מגרשם מעליו, בכך נעשית "תשובת המשקל" על אותן מחשבות.
ואותן מחשבות באות על תיקונן בהיותן קומה ויצירה פגומה הרוצה בתיקונה, וברדתם להתקן, באות המה שוב לראשו של האדם, ונתקנות עתה בתשובה זו. ולכן, בבוא עליך מחשבה זרה שנצטיירה אצלך – אפשר מלפני שנים רבות, ואתה תמה מנין נזכרה מחשבה זו לבוא אלי, וגם הנך מצטער על בואה ומגרשה – דע, שבאה היא לקבל תיקונה ממך בהיותך עכשיו בשלבי תשובה, אלא שישנן עדיין ציצין המעכבין את הברית מלהיות מתוקן לגמרי. ולכן, קודם מהלכי התשובה אין להם מה לבוא אליך, ורק לאחר שהנך בשלבי תשובה מתקדמים, יש להם טעם לבוא אליך לקבל תיקונם על ידי הצער גופא, שתצטער מהם ותגרשם, ואז תהפוך אותם למציאות אחרת חיובית תחת היותם מציאות וקומה שלימה שלילית.
וכמו כן לגבי מחשבות כפרניות נגד האמונה, העולות וצצות בלב העובדה' שבאות שלא לרצונו, מחשבות בלבולי אמונה המצערות אותו מאד.
דע, שהדרך להתמודדות במחשבות אלו, הוא לא להתייחס אליהם ולא לענות להם ולא לבוא איתם במשא ומתן כלל. המשא ומתן איתם זוהי הסכנה הגדולה ביותר, כי כאן מתכווין היצר לסחוף אותך למערבולת של מלחמה ולסבך אותך יותר. ולכן אפשר שתמציא תרוצים לכמה מהשאלות שעולים בלבך, אולם דע, שזה כדי לעודד אותך למשא ומתן עמהם ולסחוב אותך לשאלות אחרות ומסובכות מהקודמות, ולהביך אותך ולהעכיר את רוחך. לכן, העצה היעוצה – לא לענות לקולות כסילים אלו, ולראותם כקול כסיל זר לחלוטין שמחוצה לך, המצפצף באוזניך, שודאי לא היית עונה לו.
אגב, לפעמים זו תופעה הנובעת מעצבנות. חוסר השלווה והלחץ מכריחים וכופים את האדם לפעמים להתעקש ולהלחם, ולכן יש לקחת את זה באדישות וברגיעות, לא להזיז את הראש אנה ואנה ולהשתולל, אלא דוקא בקור רוח ובאמונה ובבטחון תצא מהם, לכך, להשתדל להתרכז בתורה ותפילה כפי יכולתך, להכניס מחשבות חיוביות, ומאליהן יגורשו השליליות, וזהו ענין של זמן בלבד, וכמובן שבכח התפילה לזרז את ישועתך.
תשובה לשאלה השתים עשרה, מאימתי יש לחנך את הקטנים לשמירת העינים
מעשה היה במשפחה מרובת ילדים, שראשה הלך לשאול את ה"חזון איש": האם אפשרי לאשה ללכת עם הילדים הקטנים לים? וענה ה"חזון איש": שדבר זה יפריע להם מאד בגדילתם בעליה לתורה ויראת שמים. ואכן – מספר אחד ממכירי משפחה זו – נזהרו אמנם בני המשפחה מלקחת את קטניהם לים, מלבד קטן אחד שמידי פעם לקחוהו לים במחיצת הנשים, וכולם גדלו בנקל לתורה ויראת שמים, מלבד אותו קטן שנתקשו בו בקשיים גדולים.
אם כן, ברור שיש מקטנות להרחיק את הקטנים ממשחקים עם בנות, תערובת בנים-בנות, להשתדל מאד שהלימוד יהא דוקא על ידי מוֹרֶה ולא על ידי מוֹרָה, וכן לשומרו מראיית מראות אסורות ברחובות, ולהסביר לו בכללות שראיית נשים פוגמת ואסורה, ולכשיגדל, לחנכו שלא להסתכל בערוותו, וכמו כן לא ליגע בה, ולהשגיח מרחיצת אמבטיה אחים ואחיות יחד וכדומה. וככל שיקפידו על קדושת הילד מקטנותו, כן יגדל בהנהגות קדושות ובצניעות יתירה שיהיו לו כטבע ממש.
תשובה לשאלה שלוש עשרה
וראיתי כאן להוסיף שאלה נוספת המצויה מאד אצל הנזהרים בשמירת עיניהם, והיא – שפעמים רואים כמראה פרוץ, ותיכף מנמיכים עיניהם, ומסתפקים האם באמת היה זה מראה פרוץ או שמא בכלל לא היה בו מראה איסור, ובצדקותם מסתפקים שמא עדיף להעיף מבט נוסף לעבר המראה שראו על מנת לוודא שאכן מראה זה לא היה בו ממש, ובכך לא תהא מוטרדת מחשבתם, ומאידך מסכנים עצמם בכך שמא אכן היה זה מראה פרוץ, ואם קודם היה בספק – מעתה יהא בודאי. מה הנכון לעשות?
תשובה. כאן טמונה מלכודת היצר. בהחלט שצריך להזהר לא להתפתות למבט נוסף. עדיף שתשאר בראיה המסופקת שראית, ותשכנע את עצמך שכן לא היה זה מראה אסור, מאשר לחזור ולהסתכל לבירור הספק. וכך גם ראיתי אחר כך במכתבו של הגאון הקדוש ה"תולדות אהרן" שכן דעתו.
שאלה נוספת: הכיצד להתייחס למקרה לילה בלתי טהור תוך כדי שינה?
תשובה. ראשית נזכיר דברי החיד"א (עבודת הקודש, צפורן שמיר, סוף סי' ז), שמקרים אלו פוקדים דוקא את אלו שמתקדשים ולא את פורקי העול ומחללי הקדושה, והעיקר שלא להתעצב ולדאוג מזה כלל, ואפילו יארע לו כך פעמים רבות, רק יהא בשמחה ויתמיד בעבודתו, כי אחר שמשתדל לשמור עצמו מראיות אסורות ועוסק בתורה, אין לו לחשוש מכך כלום. כי הרבה יש בזה רפיון אצל רבים להחליש דעתם ממקרה אשר לא טהור, ולשוברם לגמרי מעבודתם, ויש להיזהר מתרמית היצר בזה. וישתדל מאד לילך למקוה באותו יום ליטהר, וגם במקוה ינהג בצניעות יתירה, ויזהר מאד מהסתכלויות ומהרהורים, פן יבולע לו שכרו בהפסדו.
——–
לעילוי נשמת ולזכות כל עם ישראל החיים והמתים
האתר כולו מוקדש לעילוי לנשמת כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולזכות כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולרפואת כל חולי עם ישראל בנפש בגוף ובנשמה. לייחדא קודשא בריך הוא ושכינתא על ידי ההוא טמיר ונעלם בשם כל ישראל, לעשות נחת להשם יתברך ולהמשיך רחמים וחסדים על כל העולם, לבירור עץ הדעת טוב ורע ולתיקון הדעת של כל בר ישראל, ולקרב את ביאת מלך המשיח צדקנו.
בפרט לזכות נשמות משה בן יוכבד רבנו עליו השלום רבן של כל ישראל, רבי שמעון בן יוחאי מגלה תורת הנסתר בעולם, רבי יצחק לוריא אשכנזי בן שלמה עטרת ראשינו, רבי ישראל הבעל שם טוב בן אליעזר מגלה תורת החסידות בעולם, רבנו נחמן בן פייגא אור האורות, רבי חיים בן יוסף ויטאל תלמיד רבנו האר"י, וכל הצדיקים והחסידים, הצדיקות והחסידות, האבות הקדושים והאמהות הקדושות, דוד המלך וכל יוצאי חלציו וכל אחד ואחד מישראל בכל מקום שהוא חי או מת.
ותיקון של כל ישראל החיים והמתים, ולפדיון של כל ישראל החיים והמתים מכל דין וייסורים שיש עליהם.
בים דרך – בראשית
אמונה ובטחון
הרה"ג יעקב ישראל לוגאסי שליט"א
לפי רישיון Creative Commons-CC-2.5