טוב עין הוא יבורך

——–

א. המלכת את קונך – המלכת את חברך

מובא באיגרת הגר"א: "בשעה שאדם בא לדין שואלין אותו: המלכת את קונך? המלכת את חברך?

הרי שבאותו לשון ששואלים לאדם כלפי הקב"ה – המלכת, כן שואלים לאדם כלפי חברו – המלכת את חברך.

לומר לך, שאין שום משמעות לכבוד שיעשה האדם לבוראו בקבלת עול מלכות שמים, באם לא יהא לו כמו כן כבוד לחבירו ולקבלו עליו בבחינת "מלך" בדרגה מסוימת כפי מדת הכבוד היאות ליתן אדם לחבירו שהוא בגדר "המלכת" החבר. ובאם חלילה יש פירוד ואין נתינת כבוד זה לזה, אף שכל אחד בנפרד יש לו שאיפה להתרצות לפני אדונו, מאחר ולא אכפת לו מחברו ואין לו כבוד לחבירו – יהא גם הוא מאוס אצל ה'.

משל למה הדבר דומה.

מלך שיש לו עבדים, ובין עבדיו, נמצא עבד המשרת למלכו, בכל כוחו, עושה את השירות למלך באופן המעולה ביותר, אלא שעינו צרה במלאכת שאר העבדים, ושמח הוא בכשלונם, או אפילו רק צרה עינו כאשר גם הם עובדים למלך כמותו, וחש בהם כמתחרים, או אפילו במקרה טוב – לא אכפת לו כלל במה שהמה מזלזלים בכבוד המלך ואין הדבר נוגע לו כלל, וכל פרטים אלו נכללים בזה שאינו מכבד את עבדי המלך שבזה מורה הדבר על הנזכ'.

ובכן נתבונן, עבד זה אוהב הוא את מלכו או אוהב הוא את עצמו? בודאי אוהב הוא את עצמו, שכן לוּ היה אוהב למלכו, הרי שהיה שמח וטוב עין בכל אשר ישמח את מלכו, והיה מכבד את עבדי ואוהדי המלך, שכן יודע הוא ששמחת מלכו הוא רק כאשר כל עבדיו עובדים אותו, ורק אז יש שמחה אמיתית למלכו, וזה העבד כאשר הינו צר עין בעבודת כל עבדי המלך, או אפילו כשלא אכפת לו כלל משאר עבדי המלך אם עובדים הם את מלכם או שלא, ואין לו כבוד כלפיהם להיותם עבדי המלך, הרי שאינו מביט במה שמשמח את המלך, אלא רואה את עצמו בלבד, והעיקר אצלו שהוא עושה נחת למלכו, והעיקר אצלו שהמלך יחפוץ בו וזה כל רצונו, הרי שרצונו הוא בטובת עצמו לא בטובת מלכו, ובכן האם לא ימאס המלך בעבד שכזה שמעשיו מוכיחים שאינו חפץ בשמחת מלכו כלל אלא בשמחת עצמו, ואדרבא עבד שכזה בדרך כלל יותר שמח הוא כאשר יש צער למלך מיתר עבדיו, כי אז הלא מתבלטת עבדותו שלו, הישמח המלך בעבד זה שלא די ששמח הוא להבנות על חורבנן של אחרים, אלא ישמח אף גם כאשר הוא על חשבון צערו של המלך?! א"כ "המלכת את חברך", משמעו הוקרת והערכת את חברך בהיותו הוא גם כמוך או אף יותר ממך עובד הוא לה', שכן אימתי חברך ראוי להמליכו ולייקרו? כאשר הוא עובד את ה' כראוי, ועל כך נשאל האדם, האם הוקרת את חברך בראותך אותו עובד ה' כראוי, כי רק אז ישנה משמעות להמלכת את קונך.

ולכן האוהב האמיתי למלך יעשה הכל כדי לזכות את הרבים שיהיו אף הם עובדי המלך, וכן מצינו במשה רבנו שנשתבח במשנה (אבות ה, כא): משה זכה וזיכה את הרבים, והיינו שכל עבודתו של משה רבנו היתה בלזכות את ישראל לא פחות מאשר לזכות את עצמו, ואדרבא, חפץ היה בזיכוים של ישראל יותר מזכותו, וכמו שאמר: "מחני נא מספרך אשר כתבת". הרי שמסר נפשו עבור כלל ישראל.

ב. צדיקים עוזבים צרכי עצמן ועוסקים בצרכי ציבור

והאריך בזה ה"אור יחזקאל" (מדות – עמ' קלז)

"ויאמר ד' אל משה עלה אל הר העברים הזה וראה את הארץ אשר נתתי לבני ישראל וראיתה אותו ונאספת אל עמיך גם אתה כאשר נאסף אהרן אחיך. וידבר משה אל ד' לאמר יפקוד ד' אלוקי הרוחות לכל בשר איש על העדה אשר יצא לפניהם ואשר יבוא לפניהם וכו' ולא תהיה עדת ד' כצאן אשר אין להם רועה" (במדבר כז טז) וברש"י להודיע שבחן של צדיקים כשנפטרים מן העולם מניחין צרכן ועוסקין בצרכי צבור, לאמר, א"ל השיבני אם אתה ממנה להם פרנס אם לאו. והנה זה ודאי שצרכי עצמן של משרע"ה אין הביאור צרכים גשמיים פשוטים, אלא אף הם צרכים רוחנים שענינם כבוד שמים, וכדחזינן שביקש משה להכנס לארץ ישראל כדי לקיים מצות התלויות בארץ וכ"ז מפני כבוד שמים, וכן מה שחשב שבניו יירשו גדולתו אף זה ענינים רוחניים כבירים, מ"מ בשעת פטירתו ביקש עבור צרכי הרבים, ואף שהרי לא רצה משה ליפטר מהעולם וכדחזינן שביקש תפילות כמנין ואתחנן, מ"מ כל ענינים אלו דחה משרע"ה לאחר מכן. ובעת שאמר לו השי"ת עלה ראש העברים ונאספת כאשר נאסף אהרן אחיך היתה עיקר בקשתו יפקוד ד' מנהיג על העדה.

וזו היתה מעלתו של משרע"ה, וכשם שמובא במדרש (במדבר רבה כא טו): ועשה משה בטוב עין שנאמר (משלי כב ט) "טוב עין הוא יבורך", משל למלך שאמר לבן ביתו תן לפלוני סאה של חיטים הלך ונתן לו סאתים, א"ל בן ביתו של המלך: הרי סאה משלך וסאה משלי, כך אמר הקב"ה למשה וסמכת את ידך עליו – יד אחת, מה עשה? "ויסמוך את ידיו ויצוהו", לקיים מה שנאמר טוב עין הוא יבורך. מדת רע עין נובעת מחמת שדואג רק לטובתו והנאתו הפרטית ולכן מונע נתינתו לאחרים. ואילו מדת משה רע"ה היתה להיפך, מדת טוב עין שאין הנאתו הפרטית נחשבת בעיניו כלל, ונתבטלו אצלו כל המדות הרעות כקנאה ותאוה וכבוד ולכן דואג לטובת אחרים, ואף בעת שנותן שררת עצמו לאחר נותן זאת מתוך הטבה לאין תכלית יותר מציווי השי"ת, ועוד מוסיף לבקש שהנהגתו ית' תהא עם יהושע עדיפה מהנהגת השי"ת עמו. אכן קשה היא העבודה בהשלמת עינינים אלו. אבל כאשר נוסיף חיזוק בלבותינו ביסוד הנזכר שעיקר העבודה הוא התקרבות לבורא עולם, וכדברי המסילת ישרים בריש ספרו "שהאדם לא נברא אלא להתענג על ד'" ממילא יתחזק בקרבנו האהבה והדאגה להצלחת כל כלל ישראל, וללא עבודה לא יגיע לכך, כי כאש נתבונן מעט במצבנו נראה שלא רק שאיננו משתדלים עבור תקנת חברינו, אלא אדרבא להיפך אנו ממעיטים עוד ומשתדלים למנוע הצלחת הרבים.

ג. "קנאין פוגעין בו" ומאידך הלכה ואין מורין כן…

וקודם שנבאר את שלמות מעשהו של פנחס בקנאותו, נעמוד על אשר יש לעמוד בענין זה של: "בועל ארמית קנאין פוגעין בו" המבואר בגמרא (סנהדרין פ"א, ע"ב).

א. מה השתנתה עבירה זו דוקא להיות דינה מסור לקנאין ולא ככל המצוות שדינן מסור לב"ד לאחר עדים והתראה.

ב. מדוע הלכה זו של הקנאין פוגעין בו, היא: "הלכה ואין מורין כן".

ג. מדוע נפסק להלכה שאם קדם הבועל והרגו לקנאי אינו מתחייב עליו, ממה נפשך אם בדין פוגע בו הקנאי, יש לחייב את הבועל אם קדם והרגו.

והנראה בזה בס"ד הוא שהנה אין לך בכל התורה עבירה המקלקלת את זהותו של האיש היהודי כמו בועל ארמית, שכן בכל המצוות: "ישראל אעפ"י שחטא- ישראל הוא", שכן בכל העבירות עדיין לא נעשה מעשה בפועל שהבדיל את האדם מקהל ישראל, אולם הבועל ארמית, הרי בכך מביא גויים לעולם, שכן הבנים מגויה הינם גויים, ובכך הרי זה מכריז ואומר שאין שום יחודיות לעם ישראל, וככל הגויים עם ישראל, ולא רק אומר ומכריז הוא זאת בפיו אלא גם עושה זאת למעשה בלקחו גויה שבכך מבדיל עצמו במעשה מעם ישראל, ומתחבר לגויים, ומביא זרע גויים בעולם, ואין לך הרס הזהות היהודית יותר מזה בכל התורה כולה, ובמעשה זה נהרס כל ה"אשר בחר בנו מכל העמים", שכן במה בחירתנו לעם מתבטאת כאשר יהודי זה נושא גויה ומערב זרעו בזרע גויים להתבולל עמהם. ועל כן התורה הק' ראתה בעוון זה חורבן היהדות יותר מכל, ולכך בשום אופן לא נתנה דיחוי לעונשו של זה, והוא על מנת לעקור מחשבתו הזדונית הניכרת במעשהו להכרית זהות היהודי ולערבבה עם זרע הגוי, וראתה התורה שסכנה ליתן דיחוי למשפטו של זה, והוא שכן כידוע כל דיחוי מצנן ומקרר את ההשפעה מעוצמת חומרתה, כך שכל שהיה בדינו של זה – עד שיבואו עדים והתראה וסנהדרין- סכנה השפעתה למאד, ולכן נחרץ דינו של זה שקנאין הרואין מעשה זה בתוקף קנאותם – שיבואו וידקרוהו לסלק רגע קודם שום השפעה משחיתות זו, ועוד שבכך שדינו מסור לקנאים שלא כמו בכל חייבי מיתות, יזעזע מעשהו המגונה את כל שומעו, ויראו כולם ביתר שאת חומר מעשהו בכך שהופקר דמו לכל מקנא לה' והותר לפגוע בו.

ובכן מאחר ודינו נמסר לקנאים תמורת הסנהדרין, צריך שיהא זה הקנאי נקי כדוגמת הסנהדרין שצריך שיהיו אנשי אמת שונאי בצע ללא שום נגיעה, ולכן קנאי זה צריך ליקח האחריות על עצמו בנקיון נפשו וטוהר לבו במעשה זה, שכן מי יכול לדעת מה בלבו של קנאי זה כדי שיורהו לעשות מעשה קנאות זה, ומי יכול ליקח אחריות על נקיון וטוהר מעשהו מכל רבב של נגיעה זולתו של הקנאי עצמו. לכך זו הלכה ואין מורין כן.

וכמו כן נקבעה ההלכה שאם קדם הבועל והרגו לקנאי פטור, שכן מי יכול לקבוע שקנאי זה באמת היה טהור לב במעשהו, ואולי שמא במעט היה לו פניה ונגיעה במעשהו, ועל פניה מועטת זו נחשב הוא לרודף ולא לקנאי, ועל כן פטור זה הבועל ההורגו, שכן הרג לרודף ולא לקנאי.

ומעתה נבוא לבאר את מעשה פינחס בקנאותו לשם ה'.

ד. פינחס קינא לשם ה', ולשם כבודן של ישראל

ולשלימות זו הגיע פינחס, שקם וקינא קנאת ה', לכבוד ה' באמת ולא פחות מכבוד ה' עשה זאת גם לכבודם של ישראל, ובהכרח שלא היה מעשהו זה עם משהו של פניה של כבוד לא כלפי הבריות, ואף לא כלפי הקב"ה וכגון על מנת לקבל שכר וכיוצא, שכן היאך א"כ נעשו לו י"ב ניסים כמובא במדרש (במד"ר כ, כה), ועוד היאך ישבחהו הקב"ה- בוחן לב וכליות – "בקנאו את קנאתי בתוכם", בהכרח שהיה מעשהו על צד השלימות, ומהו השלימות? שֶׁיְּרַצּוּ ישראל לפני ה' ויתכפר להם חטאם, וזה עיקר השלמות שיחפוץ האדם שיתרצו כל ישראל לפני ה', ללא שום כונה של התכבדות על חשבון קלונם חלילה, כי אם ח"ו היה בו שמץ של כוונה שלילית הרי שבשביל כוונה שלילית זו נחשב הוא כרוצח.

הרי שנקיונו של פינחס במעשה זה של קנאותו, היה מצד אחד בנקיות גמורה לקנאת לכבוד ה' שנתחלל בעון זה של זמרי, ועוד קינא בנקיות גמורה לכבודן של ישראל באמת, שיתעלה כבודן של ישראל ויחזור למקומו ויהיו רצויים לפני ה' כמו שהיו, והיה נקי ממחשבה ותחושה שיהא הוא הנקי והמכובד לפני ה' על חשבון קלונם של ישראל.

ה. קנאין פוגעין בו – הלכה ואין מורין כן, מדוע?

ועל כן הלכה זו של "בועל ארמית קנאין פוגעין בו" היא "הלכה ואין מורין כן" (סנהדרין פ"ב ע"א) והטעם דהיאך אפשר לדעת מה בלבו של זה הקנאי האם מכוון הוא באמת לשם ה' ללא רבב של פניה אישית, ולכן אי אפשר להורות לשום אדם לעשות מעשה זה החייב לנבוע מטוהר לב באמת לכבוד ה' ולכבודן של ישראל, כדוגמת הסנהדרין, שכן דינו של זה נמסר לקנאי במקום לסנהדרין. ולכן מי שחש בעצמו טהור לב לעשות מעשהו – יקום מעצמו על אחריותו ויעשה מעשה.

ולכן איתא בסנהדרין (דף פב ע"א) דאם היה נתהפך זמרי והורגו לפינחס היה פטור ממיתה, לפי שמי יודע האם פינחס היה טהור לב לגמרי במעשהו שמא היה בלבו כוונה אישית, וא"כ אין לנו רשות להורגו לזמרי אילו הרגו לפינחס, דמעתה נחשב פינחס לרודף.

ו. היאך היה כח במעשה פינחס לכפר על בנ"י?

ויש להתבונן במה היה רב כוחו של פינחס במעשה זה של קנאות לעצור את המגיפה כשהיא בעיצומה ולהשיב החמה מעל בנ"י?

והנראה בזה שגדולת פינחס שהיה במעשהו זה כדי לכפר על בנ"י, היה בכך שהיה חפץ מכל לבו לקדש שם ה', ומתוך אהבת ישראל באמת כמבואר, ולכך היה במעשהו זה משקל כבד לזכות זו, ולהכריע את חובתן של ישראל, ולעצור מהם המגפה, שכן גדול כח מעשה שנעשה בשלימות להכריע כנגד חובות רבים.

ועוד יובן ענין זה עפ"י מה שאמרו חז"ל (קידושין מ'): "לעולם יראה אדם את עצמו כאילו מחצה זכאי ומחצה חייב, עשה מצוה אחת – אשריו, שהכריע את עצמו לכף זכות, עשה עבירה אחת – אוי לו, שהכריע את עצמו לכף חובה, ראב"ש אומר: העולם נידון אחר רובו, עשה מצוה אחת – אשריו, שהכריע את עצמו ואת כל העולם כולו לכף זכות, עשה עבירה אחת – אוי לו, שהכריע את עצמו ואת כל העולם כולו לכף חובה.

וכבר האיר לנו הרמב"ם בהלכות תשובה, שמדידת הזכויות והחובות אינם כפי הכמות, שכן יתכן זכות השקולה כנגד כמה חובות.

א"כ זכות הנעשית במסירות נפש, ובטוהר וזכות המחשבה, יכולה להוות הכרעה כנגד חובות רבים, שכן סנגוריא הנעשית ממצוה במסירות נפש שקולה כנגד הרבה קטגוריא מעוונות הנעשים שלא מרצון החוטא, וכעסו וצערו עמו בשעת החטא, שכן הלא בדרך כלל באופן זה המה חובותיהם של ישראל שאינם נעשים אלא מתוך התגברות היצר והתאוה, וגם בשעת עוונותיהם של ישראל – ה' עמם בלתי נשכח מדעתם לכאוב לבם על מעשיהם.

והוא אשר הסבירו על הפסוק: "לא הביט און ביעקב ולא ראה עמל בישראל, ה' אלוקיו עמו ותרועת מלך בו".

ופירש"י, "לא הביט און ביעקב ולא ראה עמל בישראל" – שאין הקב"ה מביט בעמלם ועוונם של ישראל, ומדוע? להיות שה' אלוקיו עמו – עם החוטא גם בשעה שחוטא, "ותרועת מלך בו", ותרועת מלשון שבירה, שברונו של החוטא בלבו מפני מלכו של עולם המביט על מעשהו.

הרי שמעשה אחד כזה של פינחס, שנעשה בקנאות לשם שמים גמור, ללא פניה, מתוך רצון לכבוד ה', ומתוך אהבת ישראל לכפר עליהם, יש בה משקל כנגד חובות רבים של עם ישראל, ולכן: "ויכפר על בני ישראל".

ועפי"ז יובן מה שכתב הרמב"ם בפירוש המשנה: "רצה הקב"ה לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצוות", ופירש, שאם יעשה האדם מצוה אחת בחייו בשלימות כראוי יזכה בה לחיי העוה"ב.

והביאור הוא, שבאם יעשה האדם ויתאמץ לעשות בימי חייו מצוה אחת בשלימות ללא שום פניה, לא של ממון ולא של כבוד, וללא שום כוונת שכר, לא בעוה"ז ולא בעוה"ב, אלא לשם השם באמת, ואז הרי מורה הדבר שלבו עם ה' על מנת לקדש שם השם בלבד, וכולל בזה כמו כן כדי שתהא מצוות זו על צד השלימות שלא יהא צר עין באחרים המקיימים כמו כן מצוה זו כמוהו, שכן כאמור באם תהא עינו צרה באחרים בקיום מצוה זו הרי שבכך פוגם הוא את מצוותיו שלו עצמו, שכן לא יתכן שלימות העבד להיות נאמן למלכו רק בהתרצותו שגם יתר עבדי המלך יעבדוהו.

א"כ בהכרח שאדם זה מאחר שמצוה שלימה בידו בהכרה ברורה להיות נאמן בה למלכו באמת, הרי אדם זה גם כשיחטא, חטאיו של זה מתוך אונס היצר שתוקפו שהרי מכיר הוא את ה', וה' אלוקיו עמו בשעת חטאו לעשות מעשהו בשברון לב ובחרטה מיד לאחר חטאו, לאיש הזה הלא זכות המצוה השלימה שבידו תכריע חובות רבים במשקלה להיות רובו זכויות – שדינו זכאי, ובודאי יעשה תשובה על חטאיו לבסוף ובכך בטוח הוא לחיי העוה"ב.

והוא פלא לראות מהנלמד מקנאותו של פינחס, שמצוה אחת בשלימות ובמסי"נ לא די שבכחה להציל את בעל המצוה בלבד, ולהכריע לו לזכות את כל חובותיו, אלא אף יש בידו להציל את כל ישראל מאסונות ומפגעים, זו כחה של מצוה בשלימות לכבוד ה', ולכבוד הרמת קרנן של ישראל לעשות שלם ביניהם לבין אביהם שבשמים.

ז. עיקר זכותו של פנחס – על שעשה שלום בין ישראל לבין אביהם שבשמים

וראיתי חיזוק לדברינו ב"אור יחזקאל" (מדות עמ' קטו) המבאר שם שכל גדולת פינחס היתה בכך שחפץ לזכות את ישראל, וזה לשונו:

וזה אשר מצינו גבי שכרו של פינחס: "והיתה לו ולזרעו אחריו ברית כהונת עולם תחת אשר קינא לאלוקיו ויכפר על בנ"י (במדבר כה יג): "ובחז"ל מובא, שעשה שלום ביני ובין ישראל – לכן הנני נותן לו את בריתי שלום, ומבואר שעיקר שכרו של פנחס לא היה רק עבור שקנא לאלוקיו, אלא בגלל ששם שלום בין ישראל למקום, דהיינו שכוונתו במעשה זה היתה להשיב את החן והריצוי של כלל ישאל לאביהם שבשמים ולעשות שלום ביניהם, וזהו כנתבאר, שעיקר עבודת האדם לדאוג עבור תקנת כלל ישראל.

ח. מעשה אחד לשם ה' באמת ובנקיות מכריע חובות רבים של כלל ישראל

כמה א"כ יש לנו ללמוד מכאן להשתדל לעשות מעשה ואפילו אחד לשם שמים גמור, ולשם שמים גמור היינו אפילו לא לשם שכר עוה"ב, אלא מתוך רצון וחרדה לכבוד שמים, ולכבודן של ישראל שיהיה ריצוי לה' מעמו ישראל, ולא חלילה לשם התכבדות בעיני ה' על חשבון חולשתם של אחרים.

הרי בכח מעשה כזה יש להכריע את כל העולם לכף זכות.

ונתבונן ק"ו, אם את חטא בנות מואב, שהיה חטא של אנשי דור המדבר – מקבלי התורה, שבשביל מעלתם גדלה אשמתם עד לשמים ליגוף בהם ולכלותם – אם חטא כזה היה בכח מעשה קנאות של פינחס שעשאו לשם שמים – להכריע את חובותיהן של ישראל. עאכו"כ בימינו דור של הסתר פנים, דור של קטנות הדעת, דור של שיכורים ולא מיין, שיכורים מהצרות ומהנסיונות, שיכורים מההסתר פנים הנורא, כך שכל חטאינו נעשים כמעט בעוורון, עאכו"כ שיש היום במעשה של לשם שמים גמור להכריע הרבה חובות, ולכן החכם והפיקח בימינו ירוץ לקראת קיום מצוות לשם שמים באמת, ואף שיהיו בודדות, אולם עם תשומת הלב והמחשבה לעשותם על הצד הטהור והזך באמת, וכגון שמירת העינים, וכל יתר ענייני קדושה לעשותם לכבוד ה', ולכבודן של ישראל, לקשרם ולחברם עם ה', דהיינו שמטרתו תהא להוכיח להקב"ה, הנה! יש לך נאמנים, יש לך החסים על כבודך, ובשביל כך חוס ורחם על עמך ישראל.

וביותר אם מקיים האדם מצוה מתוך מסי"נ ונסיונות, ואדרבא ככל שהנסיונות והמניעות מקיפות אותו ביותר, כן יגדל מעשהו להכריע לכף זכות במעשה זכות אחת הרבה מחובותיהן של ישראל. וכמו שנתבאר לעיל כוחו של מעשה אחד בשלימות ובמסי"נ היאך יש בכוחו להציל את כלל ישראל.

וזהו זכות קיומנו עתה בגלות, דור של חופשיות, דור של התבוללות, חטא בנות מואב מרקד בינינו הרבה יותר מאשר בזמנו של פנחס, ומי א"כ מכפר על בנ"י לבלתי כלותם? התשובה, הלא המה העומדים היום על משמר הקדושה והצניעות במסי"נ מתוך נסיונות, ומתוך לחצי חברה וכיוצא, ועכ"ז עומדים בקנאות לכבוד ה' ולכבודן של ישראל – המה המכפרים.

והעד הגדול לכך, הנה מצינו שאברהם אבינו עומד לפני ה' ומליץ על סדום הרשעה שאנשיה רעים וחטאים לה' מאד, ומה אומר בטענתו? אולי יש בסדום חמישים צדיקים, או אף ארבעים וחמשה… ארבעים… שלושים… עשרים… עשרה… ופלא, ונניח שיש בסדום מעט צדיקים, היאך בשל כך יש להשאיר ולקיים את כל רשעיה ופושעיה? אולם לפי המבואר מובן, הרי הבאנו בשם הרמב"ם שהעולם נידון כפי רובו, ואם רובו זכויות נידון לחיים, א"כ צדיק אחד בסדום גדולה הסנגוריה מזכויותיו אלף פעמים מהקטגוריא של הפושעים אשר שם, שכן וכי צריך "מסירות נפש" להיות פושע בסדום, הרי כולם נוהגים כך, ורבים מהם היו מסתמא נוהגים ברשע ופשע בלית ברירה שכן זו המדיניות שהיתה שם בעל כרחם, וא"כ כשקם אחד במסירות נפש ובודל מהם, ומסכן חייו בשביל להיות צדיק, זהו שזכותו מכריעה אלפים מרשעי סדום, וזו טען אברהם אבינו אולי יש הכרעה לזכות בשל כך.

ואף יתר על כן עוד אפשר לומר, שאם יש צדיקים בחירוף נפש בתוך רשעים ופושעים, לבסוף יכריעו המה בהשפעתם להחזיר את הפושעים בתשובה, שכן כאשר רשעים ופושעים רואים אנשי אמת בכל ליבם, נכנעים המה להם, ומכבדים אותם, וטען אברהם אבינו שא"כ יש סיכוי שאותם צדיקים מועטים תגדל השפעתם לבסוף להשיב הרשעים, וזאת רואים אנו בימינו, כיצד השפעת אנשי אמת ויראי ה' מכניעה ומשיבה תועים בתשובה שלימה. אלא, שככל שיעשה הדבר בטהרה פנימית יותר, שתהא כוונת המזכה הרבים ומחזירן למוטב – לשם שמים, ובאמת גמורה ללא פניה כן יצליח להכניע התועים, וילכו אחריו ללמוד מדרכיו, וימשכו אליו כאבן השואבת לשתות בצמא את דבריו, והדברים בדוקים ומנוסים, ה' יזכנו לזה.

ט. "מתכבד בקלון חברו" ישנו בסתר כבגלוי

אנו עתה בימי בין המצרים, זמן שנועד לחשבון נפש לתיקון המדות, והנה אמרו חז"ל הבית חרב בעבור שנאת חינם, ולכך אמרו חז"ל (יומא ט) בית שני שהיו עוסקים בתורה ובגמ"ח מפני מה חרב, מפני שנאת חינם שהיתה ביניהם. ויש להבין דהיאך באמת חמור עוון שנאת חינם מע"ז ג"ע ש"ד.

אלא, יתכן שיעסוק האדם בתורה ובגמ"ח, והיינו בשביל לקפוץ לפני ה' ולהראות את עצמו היאך הוא עבד טוב, וישמח לבו על אשר שאר עבדי המלך חודלים מלעשות כמוהו, וזה משום שברצונו להתבלט בצדקותו, ולהתכבד בקלון חבריו, חלילה בזה האדם מאוס אצל יוצרו יותר מעובד ע"ז ג"ע וש"ד, שכן כאשר האדם חוטא – נשבר לבו בקרבו, אולם זה המתכבד בזכויותיו על קלונם של אחרים החוטאים מאוס ימאסו ה' ביותר, וזהו ענין "שנאת חינם" שהיתה עיניהם צרה בהצלחת חבריהם, וראו בהם כמתחרים וחפצו להיות במעמד נכבד ללא מתחרים, וכשמצאו מתחרים עמהם בתורה ומצוות – שנאו אותם, זה חמור יותר מע"ז ג"ע ש"ד שאלו תקפם יצרם לחטוא, ואילו זה ה"צר עין" – מתגבר על יצרו ואינו חוטא אלא שחפץ שכולם יכשלו ורק הוא יהא הצדיק, היש מאוס יותר מזה.

ואל נחשוב שאנו רחוקים ממחשבות כאלו, שכן, כאשר שומע אדם על נפילה ומחדל של חברו ובפרט כשהיה לו קנאה על הצלחתו, הלא מחמת הקנאה שבינו לבין חברו ישמח במפלתו ובכשלונו ויתקרר בכך חום קנאתו לנשום לרווחה בכך שהנה וחברו נכשל ונפל מעמדתו ובכך כביכול נבנה והתבסס מעמדו שלו, וזה הלא מתכבד בקלון חברו, שכן איסור מתכבד בקלון חברו הוא לאו דוקא כאשר הוא בגלוי, הלא גם אם הוא במחשבת האדם ובסתרי לבו בינו לבין עצמו, כאשר ישמח בקלון חברו דינו חמור כדין מתכבד בקלון חברו, שכן קמי שמיא גלויים המחשבות והנסתרות לפני ה'.

וכמה הדבר מצוי וביותר אצל צעירים, שישמחו בתקלת חבריהם.

וכמו כן מצוי עוד רעה חולה, שאמנם לא כמו הקודם ששמח הוא בתקלת חברו ושש להבנות על חורבנו, אולם גם זה השחתה.

והוא כאשר יכשלו חבריו גם הם באותו כשלון אשר יכשל הוא, ובכך יתנחם לבו, וכגון כאשר מתעצל אדם מלבוא לשיעור תורה, או לתפילה, או מלהשתתף בדבר מצוה, ונודע לו, שגם פלוני וגם אלמוני נעדרו מלהשתתף באותה מצוה, יתנחם זה בלבבו לאמר: הנה אני לא היחידי… גם טובים ממני נעדרו מלהשתתף במצוה פלונית, בשיעור תורה וכיוצא. היכן א"כ כבוד ה' וכבודן של ישראל אצל זה המתנחם בעצמו כאשר עוד רבים נכשלו עמו?! אכן אין זה כמתכבד בקלון חברו, אולם לנחמה מה זו עושה להתנחם בכך שעוד מורדים יש לו להקב"ה והעיקר שהוא לא היחידי…

א"כ כשיש באדם מדות רעות כקנאה ותחרות, וכן תאות כבוד,לא יתכן שימליך להקב"ה כראוי, שכן אדרבא, יתנחם כאשר רבים כשול יכשלו מלהוקיר שם שמים, שכן יש בלבו של זה תחרות, וכשרואה, שמתחריו כמו כן חדלו ונפלו, יתנחם בלבו, וא"כ היכן הוא המלכת קונו של זה?!

י. כשלא כואב על כבוד שמים המתחלל אצל אחרים אות הוא על כבוד שמים המחולל אצלנו

והנה לצערנו רואים אנו מול עינינו חוטאים ופושעים רבים ואף מחטיאי הרבים לנגד עינינו, והמחטיאו גדול מההורגו, והיה לנו לראותם גרועים מרוצחים שפלים, האם חשים אנו בראותנו אותם חוטאים ומחטיאים – תחושת כאב על חילול ה'? מה אומר כל אחד? שלום עלי נפשי, העיקר שבשכונה שלי לא יסעו בשבת… ובשכונה שלהם – שיעשו מה שרוצים – לא אכפת לי… שילכו בפריצות ברחובות שלהם, זה לא אכפת לי… העיקר שלא יסתובבו ברחובות שלנו…

זה הלא מורה על גסות ושחיקת ההכרה שלנו בכבוד ה'. ולכן כשאין כואב לנו על כבוד שמים המתחלל בחוץ אצל החילונים, אות הדבר שכמו כן כבוד שמים מחולל אצלנו בקרבנו, וכל עבודתנו אינה אלא חיצוניות.

הח"ח כשראה בגיל 60 לחייו, את החילול שבת הראשון – התעלף… על גדול אחר מסופר שכשראה אחד מעשן בשבת סטר לו על לחיו, בטענה שהוא היכה לאביו – להקב"ה, וכשבא דינו לפני שופט גוי – הבין לרוחו, וזיכהו.

כשחטאו ישראל והתלוננו במי מריבה, נאמר שם (כ, ה): "ולמה העליתונו ממצרים להביא אותנו אל המקום הרע הזה… ויבא משה ואהרון מפני הקהל אל פתח אוהל מועד ויפלו על פניהם".

כשראו שעם ישראל במצב של חטא ומחדל, נפלו על פניהם, תש כוחם כאבל שמתו מוטל לפניו מהצער והכאב על מחדלם של ישראל, ועל חילול כבוד ה'.

היום רואים אנו בנים היוצאים לתרבות רעה, מה חושב האדם, העיקר זה לא אצלי.. העיקר אצלי ב"ה הכל בסדר.. תתבונן, והלא כבוד שמים מתחלל בכך שיוצאים בנים ובנות לתרבות רעה, ובכן היכן "המלכת את חברך", ראשית לא אכפת לו לזה מצערו של השני הכואב על אובדן בניו ובנותיו, ושנית הלא צער זה הוא גם צער וזלזול בכבוד השמים. ומי יודע אם לא בגלל כן, בסופו של דבר גם זה שלא אכפת לו מחבירו, עלול הוא להעניש כמו כן באותה פורענות.

וזה שמסיימים אנו בכל יום את תפילתנו באמירת "עלינו לשבח": על כן נקוה לך ה"א לראות מהרה בתפארת עוזך, להעביר גילולים מן הארץ וכו', והיא תפילה נוראה ונפלאה לחדד ולחזק בקרבנו את הרצון לעילוי כבוד שמים שיהא במהרה, והאומרו בכוונה בודאי יקבל רגש בזה, וממילא יבוא לכבד את עבדי ה' ויסיר מעצמו כל תחרות וקנאה, אחר שיתחזק אצלו הרצון והחפץ שיתגלה כבוד שמים במהרה.

יא. כת שונאי ה'

וצריך ליזהר הרבה בזה שכן זה בכלל דבריו של רבינו יונה (שער ג' סימן קס"ח) המבאר שם שישנה כת שונאי ה', וכת זו תימצא גם בשומרי תורה ומצוות בתכלית, והוא כאשר ייצר עיניהם ויצטמק ליבם כאשר יראו חבריהם עולים עליהם בתורה ומצוות, וכן כאשר ייצר להם כאשר מכבדים לחכמים, ואלו הרי הם שונאי ה', שכן אם לה' יש נחת מאלו העובדים אותו, היאך יהא צר עין בהם?!

ודבריו אלו כמו כן מכוונים כאשר יתנחם האדם במחדליו, כאשר רבים הנופלים ונכשלים עמו, או כאשר לא יהא אפכת לו בנפילתם וכשלונם של אחרים, ויאמר בלבו: "שלום עליך נפשי", כי אז הרי דינו דומה לכת שדיבר בה רבנו יונה, שכן כמו כן לא איכפת לו מכבוד שמים המחולל.

יב. בשביל להיות "טוב עין" צריך להיות איש אמונה גדול.

כמה אמונה נדרש לזה שמחדליו וכשלונותיו אפפוהו, או חינוך בניו ובנותיו בכשלון, ועם כל זה לראות בעין טובה הצלחת השני בתורה, הצלחת בניו ובנותיו בתורה ובדרך ארץ, הלא המאמין לא יפוג לבו ולא תחלש דעתו מכלום, באומרו העיקר שכבוד שמים מתעלה, מה לי אם כבוד שמים היה ממני וכן מבני ההולכים בדרך ה', או עתה כאשר בניו של חבירו המה המקדשים שם שמים.

אמת שזו דרגה גבוהה להיות האדם נקי וטהור לב מבלי לשים מחשבת קנאה בלבו על חברו שכן יותר קל לומר "מי יתן כל עם ה' נביאים" כאשר הוא בעצמו נביא, מאשר כשהוא סתם אדם, אולם, עלינו להתבונן ולהתקרב למדה זו שלא נהא חלילה בכלל כת שונאי ה', שהמה הצרי עין בהצלחת חבריהם שזה מצוי למאד כמבואר, וכמו שיבואר להלן עצות מעשיות לכך.

ולא לחינם בא חבקוק והעמיד דורנו זה על אחת שהיא האמונה כמבואר בגמרא (מכות כד), שכן היום רואים אנו בני ת"ח היוצאים לתרבות רעה, ומאידך בני בעלי בתים, או בעלי תשובה פורחים ומשגשגים בהצלחה רבה בתורה וירא"ש, והנסתרות לה' אלוקינו בהנהגותיו התמוהות לנו, כמה אמונה נדרש לזה הת"ח, לשמוח בקידוש ה' המתקדש ע"י חבריו וע"י בניהם העוסקים בתורה ואף כשהמצב אצלו רח"ל – תרבות רעה בתוך ביתו.

כמה רצון חזק צריך לזה שיהא שם שמים מתקדש ע"י מי שיהיה, והעיקר שיתקדש שמו יתברך, ולא חלילה לשמוח בכשלון של השני או אפילו רק להתנחם בצרת רבים, שכן צרת רבים שאמרו שיש בה נחמה, היינו מצד עמי הארץ הטפשים ומתנחמים בצרותיהן של אחרים, אולם וכי זו דרכה של תורה? מה יתן ומה יוסיף לך כאשר גם הרבים בצרה.

יג. דרגות ב"טוב עין"

נציין כמה דרגות במדת "טוב עין", ובזה ידע האדם היכן הוא עומד במדה זו של "טוב עין".

1. שמח בטוב ובהצלחת השני או בבניו של השני – בתורה ויראת שמים – גם כאשר רע לו הוא בעצמו באותו דבר זו המעולה במדה זו של "טוב עין".

2. שמח בטוב ובהצלחת השני רק כאשר טוב גם לו הוא עצמו באותו דבר, ואינו חש לתחרות שכן אינו חפץ להיות יחידי ובולט, זה כמו כן דרגה במידה זו של "טוב עין".

3. מתנחם בתקלות השני כאשר גם הוא עצמו באותה פורענות, זה מדת כל אדם.

4. שמח בתקלת השני כאשר גם הוא עצמו באותה פורענות – מדה גרועה.

5. שמח בתקלת השני גם כאשר הוא עצמו טוב לו – רשע

וזה היה חטא בית שני, עוסקים בתורה ובגמ"ח, מצליחים בעבודת ה', ועם כל זה חפצים להיות יחידים, ורואים באחרים המצליחים כמתחרים עד כדי לשנאת אותם.

יד. כשאין מצטער בצרת חברו כמו כן אינו מצטער על צער השמים

כל הנזכר הוא כמו כן בצרה גשמית ויסורים הפוקדים את חברינו. יש לנו לדעת שכמו שכאשר אין לאדם שום רגש צער בנפילת חברו ברוחניות, וביותר כאשר מתנחם הוא בנפילת וכשלון חברו ברוחניות, וביותר כאשר הוא צר עין בהצלחת חברו, שבזה ביארנו הדרגות לעיל, כמו כן הוא ביסורים הגשמים, ונבאר.

חז"ל אמרו (חגיגה טו ע"ב) כשישראל בצער, מה שכינה אומרת קלני מראשי קלני מזרועי. דהיינו שיש לשכינה צער ובזיון כאשר יהודי לוקה, כי אז מתגלה שאדם זה בָּזָה דבר ה' ואת מצוותיו הפר, ושלכך לוקה זה, וכי כבוד הוא למלך שיש לו בבית כלאו אסירים פושעים שהמרו דבריו, הלא כדי בזיון וקצף הוא למלך, שכן יאמרו: ראו מלך זה כמה עוברי רצונו יש לו במדינתו, כמה פושעים ומורדים יש לו, וכיוצא.

וביותר כאשר אסירים אלו המה בניו של המלך, שאז יש למלך מכך גם צער וגם בזיון, צער – שכן בניו בצער, שכן איזה אב שבניו בצער ולא יהא הוא בצרה עמהם.

וכמו כן בזיון, שכן איזה אב שיצא בנו לתרבות רעה, ובגד בחינוכו של אביו והמרה את פיו, שלא יתבזה האב מהתנהגות זו של בנו. וכן כשמכהו אביו, מתבזה בו אביו, שכן כולם יודעים על מה לקה זה? על מרדו באביו.

וכמו כן, היאך יערב לאדם אכול ושתו, ושכנו או קרובו, או אף אחד מישראל סובל ומתיסר, וכ"ש כאשר רבים מעם ישראל סובלים ומתיסרים בעניות, במחלות, במיתות שונות ומשונות.

הרי שכשיהודי מתיסר יש לנו לעורר רגשות של צער עליו, שכן למה זה דומה, לאב שהיכה את בנו, והבן האחר לא אכפת לו מצער אחיו המוכה, הרי שבכך הוא אכזר כלפי אחיו המתיסר, ועאכו"כ כאשר שמח הוא במפלת חבירו חלילה. ועוד, כמו כן מורה הוא בהתנהגותו זו שלא איכפת לו מצער אביו שמצטער מבנו זה המוכה.

טו. ירדה אכזריות גדולה בעולם, ועלינו לרכך הקשיחות והאכזריות שבקרבנו

הגאון "ברוך טעם" התאונן מרה עוד בזמן מלחמת העולם הראשונה, שפגעה בעם ישראל קשות, ואמר: שמאז ירדה אכזריות גדולה בלבבות עם ישראל, והטעם לכך הוא כדי שיוכלו לראות ולשמוע הצרות על בני ביתם, ידידיהם, ולסבול סבל נורא זה של חבלי משיח, שירבו בו הצרות למאד מאד, ואם הלבבות יהיו רגישים, יוכלו להחלות מעומס הפורעניות.

ורואים זאת אנו היום ביותר וביותר, שומעים אנו אסונות נוראות, וממשיכים את חיינו על סדר היום כאילו ולא ארע דבר, ממש מבהיל לראות את גודל האדישות שיש היום אצל בני אדם, ובושה גדולה לדבר על כך – שפלות נוראה.

ובגמרא (מכות י"א ע"א) מובא שאליהו הנביא לא נגלה לרבי יהושע בן לוי, על שבא זאב וטרף תינוק בשכונתו, והטעם הוא לפי שכאשר קורה אסון, כל שומעי האסון יש להם חלק ואשמה באסון זה, ובשל כך תביעה היתה לו לאליהו הנביא על ריב"ל היאך גם הוא שותף ואפילו בכל שהוא באשמה זו, שכן אלמלי זכותו של ריב"ל היתה בשלימות יותר ולא היה לו שום שותפות בזה לא היה קורה דבר זה בעירו. כך שהיום אין לנו להימנע מליקח אל ליבנו צרות ישראל פן נחלה מרוב צער, זה רחוק מאתנו, אדרבא, הוכינו באדישות ובקשיחות, ועלינו מוטל לרכך קשיחות זו, ולהסיר האכזריות מלבנו ולכוף עצמנו להתבונן בצרות ישראל, וכולי האי ואולי יעשה הדבר רושם בליבותינו.

טז. שאלת האדם ליום הדין "ציפית לישועה" – היינו מפני צרות ישראל, ולא מפני צרותיו של עצמו

והוא אשר שואלים לאדם ביום הדין: "צפית לישועה", שכן במה המדובר, אם אדם זה עצמו בעל יסורים וצרות, הכי רבותא היא באם ציפה לישועה, הלא באופן טבעי ירוץ לבו לצפות לישועה על מנת שישתחרר מסבלו, אלא הכוונה, כששמעת צרות עם ישראל וסבלותם, הכי נגע לך הדבר, האם בשל כך צפית לישועה כדי שיוושעו ישראל מצרתם.

וכמו כן נכלל בשאלת: "ציפית לישועה"? באם חפצת את כבוד שמים ביציאת עם ישראל מן הגלות תיכף ומיד, מבלי שהות ואף כשהיה טוב לך בגלות, וכגון שהיית במעמד חשוב, וברווח, או שהיית פרנס על הצבור, או רב ומזכה הרבים וכיוצא, על אף הכל האם ציפית לישועה שמיד יתקדש שם שמים בגאולה, לאפוקי מטעות המרגלים, ומטעות הרבים שלא חפצו לצאת ממצרים.

יז. עצות למעשה לקנית מדת "טוב עין"

אלא שלשאת בעול עם צער הרבים צריך שיהא הדבר למעשה, ולא בדיבורים בלבד, ולכך למעשה נציע כמה אפשרויות כדי שלפחות לא ניתן למדת האכזריות להשתלט עלינו, שכן מי לא זקוק היום לרחמי שמים, ולרחמי שמים אפשר לזכות ב"מדה כנגד מדה", והוא כאשר מרחם האדם על הבריות מרחמים עליו מן השמים.

א. תפילה

להרגיל עצמו להתפלל לה' על צער הרבים, וכשישמע מחברו המספר לו על צערו, לא יסתפק בשמיעה ותו לא, אלא יקדיש עבורו תפילה, וידמיין כאילו וצרה זו נחתה עליו, ואפילו ידמיין כך לרגעים אחדים, כדי לעקור את מדת האכזריות מקרבו, ויבקש עליו רחמים.

וכן ירגיל עצמו להתפלל על חברו שיחזור בתשובה או על בניו ובנותיו של חברו באם יצאו לתרבות רעה.

ב. זיכוי הרבים

יעשה פעולות להצלת ישראל ובעיקר ברוחניות. לחזק ליבות ישראל בתשובה, בתורה ובירא"ש, אם יכול לעשות זאת בעצמו – יעשה, ואם לאו, יוכל להפיץ קונטרסים, ספרי יראה ומוסר המקרבים לתשובה, ובפרט בימינו, שהושלך רעב וצמא לשמוע בקול ה', כמבואר בנביא, ורק צריך שנרוץ ונגיש לצמאים והרעבים את מאכלם הרוחניים לקרבם לה'. ובזה יתפתח בלב האדם אהבת ישראל.

והוא ענין "מתוך שלא לשמה יבוא לשמה", ומבאר ה"אור יחזקאל" (מדות עמ' קמ) שהכוונה היא לעולם צריך שיעשה בשביל כבוד ה' על מנת לקדש שם שמים, אלא שיכוון לעוה"ב שלו, ומתוך שלא לשמה שכיון לעוה"ב שלו יבוא ויעשה לשמה גם ללא צורך עוה"ב, אלא לשם השם.

אולם אין הכוונה "מתוך שלא לשמה" שיעבוד ה' לבדו עם עצמו ולצורך עצמו, זה אינו נכון לעשות, וזה גרוע משלא לשמה, אלא שלא לשמה הכוונה כאמור שיעשה בשביל כבוד שמים, אלא כיון שעדיין לא זכה למדרגה גבוהה לבלתי לכוון לשכר עוה"ב, אזי יכוון לשכרו בעוה"ב, ומתוך שלא לשמה יבוא לשמה לעשות מעשהו מבלי לכוון לעוה"ב.

הרי שהעיקר צריך שיהא לפחות בכוונתו לכבד ה', וכאמור תלוי זה בחרדתו עבור הכלל לראות היאך לזכותם כדי שלא יתחלל שם שמים ע"י אחרים.

יח. כל הצלחת האדם תלויה ב"טוב עין"

לאדם נדמה שבאם ישקיע עבור חברו, ילמדהו, ידריכהו, יבזבז זמנו על חברו, עי"ז תופסד עלייתו שלו, וזו טעות, שכן אדרבא, כל גדולת האדם ועליתו תלויה בכך שיעשה וישתדל בטובת זולתו, וכמה שישתדל יותר בטובת זולתו כן יתעלה הוא יותר.

משה עלה ונתגדל בזכותו ובזכות זיכוי הרבים, וכמובא ברש"י גבי חטא העגל, על הפסוק: "לך רד כי שיחת עמך" ופירש"י, רד מגדולתך, שכל גדולה שנתתי לך – עבור ישראל נתתי לך, ועכשו שחטאו גדולה למה לך…!

הרי שכל מעלת הגדול והמנהיג בישראל הוא בכך שהנו חרד על טובת הכלל וחפץ ביקרם.

——–

לעילוי נשמת ולזכות כל עם ישראל החיים והמתים

האתר כולו מוקדש לעילוי לנשמת כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולזכות כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולרפואת כל חולי עם ישראל בנפש בגוף ובנשמה. לייחדא קודשא בריך הוא ושכינתא על ידי ההוא טמיר ונעלם בשם כל ישראל, לעשות נחת להשם יתברך ולהמשיך רחמים וחסדים על כל העולם, לבירור עץ הדעת טוב ורע ולתיקון הדעת של כל בר ישראל, ולקרב את ביאת מלך המשיח צדקנו.

בפרט לזכות נשמות משה בן יוכבד רבנו עליו השלום רבן של כל ישראל, רבי שמעון בן יוחאי מגלה תורת הנסתר בעולם, רבי יצחק לוריא אשכנזי בן שלמה עטרת ראשינו, רבי ישראל הבעל שם טוב בן אליעזר מגלה תורת החסידות בעולם, רבנו נחמן בן פייגא אור האורות, רבי חיים בן יוסף ויטאל תלמיד רבנו האר"י, וכל הצדיקים והחסידים, הצדיקות והחסידות, האבות הקדושים והאמהות הקדושות, דוד המלך וכל יוצאי חלציו וכל אחד ואחד מישראל בכל מקום שהוא חי או מת.

ותיקון של כל ישראל החיים והמתים, ולפדיון של כל ישראל החיים והמתים מכל דין וייסורים שיש עליהם.

בס"ד – כל הזכויות שמורות (c) ל בר לבב – אהבת ישראל

מגוון מפורט של מקרים רבים בחיי היום יום הגוררות בסיבתן את עוון "שנאת חינם" עם עצות בחונות ומנוסות להסרת השנאה והחדרת האהבה
הרב יעקב ישראל לוגאסי שליט"א

לפי רישיון  Creative Commons-CC-2.5