——–
עולה לנו מהנ"ל יסוד גדול בעבודת ה', לפעמים עולה תחושה לאדם, נכון שאינני מושלם, אמת היא יתכן שאני יכול להיות כמו שקדן פלוני או בעל מידות ומעשים טובים כמו אלמוני, אולם מצד שני וכי אם הייתי כה מושלם בשקדנותי או במידותי וכי הייתי יכול לעמוד ביצר הגאווה שהיה בי במצב כזה, והלא במצבי של עכשו בקושי אני מתמודד עם יצר הגאווה שבי ומה אילו הייתי מושלם יותר, ובזה מנחם הוא את עצמו על מחדלו בעמל התורה ותיקון המידות.
זו מחשבה שקרית ובטעות יסודה!
וכי איפה שמענו על איזה שהוא גדול ומושלם במידותיו שנמנע מלהשתלם מסיבה זו פן ירום לבבו, אדרבא, זו מחובת האדם להשתלם בשקדנות בידיעת התורה בבקיאות ובפלפול, וליישר מידותיו בתכלית, ועם כל זה להשתלם בענווה יתרה, ואדרבא רק אז יזכה לענווה אמיתית ולא לענווה מדומה, וכמו שיתבאר עוד להלן.
וכאן ישאל השואל, ובאמת היאך יתכן למושלם בתורה ומידות כפי יכולתו לעמוד במבחן קשה זה של הגאווה, הלא בגאווה כל כך בנקל ליכשל, שהרי היא אפילו במחשבה החולפת בעלמא, או בדיבור והתבטאות קלה של לשון שחץ כבר נתפס האדם, וכמו הדוגמאות מדברי חז"ל שהבאנו למעלה.
העצה לכך גילה לנו הרמב"ן באיגרתו, שכולה איגרת קודש, שטמן בה בחכמתו הגדולה ובודאי מנסיונו האישי עצות לענווה, והיא, ראשית לנהוג בצורה החיצונית בענווה, וכנאמר שם: "דבורך יהא בנחת עם כל אדם בכל עת, ראשך כפוף ואל תבט בפני אדם בדברך עמו וכו"', ובכל מקום לפי עניינו לנהוג בדרך הצניעות והפשיטות.
זהו בחלק המעשי, ובחלק המחשבתי הוא כמבואר שם שלראות כל אדם במעלה יותר ממך, ושם ביאר הכיצד אם הוא גדול בשנים או עשיר וכו'.
והרעיון שבזה הוא, שכמה שהשתלם האדם בעצמו יש לו להסתכל שמא היה יכול יותר, ולפי הכרתו את בוראו שמכירו עתה הרי שעדיין רחוק הוא מלעבדו כראוי לו, ואמנם נכון שבהכרת עצמו מכיר העובד את ה' את עצמו כראוי ורואה שאכן הינו גדול מחבריו, אולם לבו חלל בקרבו ונשפך מתביעה שתובע את עצמו על מחדלו עדיין בעבודת ה' כראוי, וזה מסיח לבו מכל גאווה ומשפיל בזה את עצמו להיותו אשם וחדל בעבודה יותר מאחרים.
ומשל למה הדבר דומה.
לעשיר גדול ומופלג ביותר שנזדמנה לו עיסקא להרויח בה רווח עצום ולהגדיל את הונו בעוד כמות אדירה, והנה הפסיד בעסקא זו וחבירו העשיר הוא שהרויח הון עתק בעיסקא זו, הרי שהוא בצער גדול עד שאוכל לא יבוא לתוך פיו מרוב צערו וכעסו על עצמו, וכי יתנחם בעצמו שעדיין עשיר הוא בייחס לעניי עירו, הלא לפי מעמדו הרי שמחדל זה משפילו בעיני עצמו וכעסו על עצמו מונעו מלהשתרר ולהתרברב, ובפרט שרואה הוא את חבירו שעלה עליו בעושרו פי כמה וכמה, בכך נשברת גאוותו.
כן הוא האדם באיזה מצב שהוא עליו תמיד לראות שיכל יותר, ועליו לראות שהיו גדולים ממנו, ולראות ולהתבונן בחכמתם של גדולים ובכך יבוש ויכלם מה הוא לעומתם בחכמה בקדושה ביראה, הלא כאין וכאפס יחשב.
ואדרבא, על הנמנע מלהתקדם מחשש גאווה עליו לחשוב, אמנם כל הגדול מחבירו יצרו גדול ממנו, אולם כמו כן כל הגדול מחבירו יש לו כלים להתמודד עם יצרו, כי באמת לענווה אמיתית יכול לזכות דוקא ה"גדול" – העמל ויגע בתורה בכל כוחו, שהרי רק גדול כזה יכול להבין גדולה מה היא, וכמה עמל ויגיעה דרוש כדי להגיע לגדולה, וכשרואה הוא גדולים ממנו – רק מי שהוא בתור גדול יכול להבין משמעות אמיתות גדולתם, וכמה בקושי הגיעו למה שהגיעו, כמה טורח טרחו ויגעו עד שהשיגו מדריגות גדלותם. עם הארץ – אמנם מצד אחד אין לו על מה להתגאות אולם קרוב הוא לגאווה מאד ומסוגל הוא להעיז פניו נגד גדולים ממנו אחר שאינו מבין כלל מה משמעות של "גדול", אין לו שום מושג כמה עמל ויגיעה השקיע אותו גדול עד שהגיע למה שהגיע, ובנקל יכול להרוס בפיו ולחרף ולפסול גדולים בתורה בשביל איזה פרט קטן שלפי "דעתו" יש לפוסלם, כי אין לו מושג במהות גדולתם.
כך שאין להירתע מחשש הגאווה להעפיל אל הגבוה ביותר, כי בהתאם לכך יש כלים להתמודדות, וכאמור אדרבא, ככל שיגדל ויתייגע יבין מהי משמעות של גדולה אמיתית, ויבין כמה הוא רחוק ממנה, והוא זה שיחשב אז לענו אמיתי, כי אז הענווה תהא אצלו באמת בפנימיותו, ולא בחיצוניות בלבד כמצוי אצל ענוותנותם של עמי הארץ, שבחיצוניות כופפים קומתם כורעים ומשתחוים, ובלבם אינם יודעים ענווה מה היא בכלל, והעובדה כמו שרואים אנו בעינינו עמי הארץ, שכאשר פגע החכם בקצה כבודם או ממונם, נתגלעה כל צחנתם לדבר אחריו ולפחות להפסיק קשריהם עמו, ועד שיש כאלה אף המעיזים לפצות פיהם בדברי גנאי רח"ל.
כמה שיגדל אדם ויכיר את החכמה ויכיר את ערך תיקון המידות ומדריגות הקדושה, כן ביותר ישפל לבבו בראותו עדיין את המרחק שבינו לבין השלימות. הוא זה שבאמת יכול לאמוד ולהעריך כמה עמלו גדולי התורה באמת עד שהגיעו למה שהגיעו, כך שרק הוא יכול להבין כמה הוא רחוק מגדולתם, וכמה שפחות יעמול כן ירגיש עצמו קרוב אליהם יותר והמורא והבושה מפניהם תפחת, כמובא בחז"ל (סנהדרין נ"ב ע"ב) שתלמידי חכמים בעיניהם של עמי הארץ מתחילה כזהב ואחר כך ככסף, וכשמתרגלים אליהם ביותר הרי שהחכמים נחשבים בעיניהם כחרס, ורק העומל באמת לא ישתנה ערך החכמים אצלו, ולעולם נפשו שבורה ונכנעת לחכמים, ואדרבא, ככל שידבק בהם – יכנע יותר כי יכיר גדולתם יותר.
——–
לעילוי נשמת ולזכות כל עם ישראל החיים והמתים
האתר כולו מוקדש לעילוי לנשמת כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולזכות כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולרפואת כל חולי עם ישראל בנפש בגוף ובנשמה. לייחדא קודשא בריך הוא ושכינתא על ידי ההוא טמיר ונעלם בשם כל ישראל, לעשות נחת להשם יתברך ולהמשיך רחמים וחסדים על כל העולם, לבירור עץ הדעת טוב ורע ולתיקון הדעת של כל בר ישראל, ולקרב את ביאת מלך המשיח צדקנו.
בפרט לזכות נשמות משה בן יוכבד רבנו עליו השלום רבן של כל ישראל, רבי שמעון בן יוחאי מגלה תורת הנסתר בעולם, רבי יצחק לוריא אשכנזי בן שלמה עטרת ראשינו, רבי ישראל הבעל שם טוב בן אליעזר מגלה תורת החסידות בעולם, רבנו נחמן בן פייגא אור האורות, רבי חיים בן יוסף ויטאל תלמיד רבנו האר"י, וכל הצדיקים והחסידים, הצדיקות והחסידות, האבות הקדושים והאמהות הקדושות, דוד המלך וכל יוצאי חלציו וכל אחד ואחד מישראל בכל מקום שהוא חי או מת.
ותיקון של כל ישראל החיים והמתים, ולפדיון של כל ישראל החיים והמתים מכל דין וייסורים שיש עליהם.
בים דרך – בראשית
אמונה ובטחון
הרה"ג יעקב ישראל לוגאסי שליט"א
לפי רישיון Creative Commons-CC-2.5