——–
ומה שיש עדיין לתמוה, דלפי רשב"י שחטאם היה על מנת להורות תשובה, מדוע אם כן נתבעו על עוונם כחוטאים גמורים גם עם ישראל בעגל וגם דוד המלך בחטא בת שבע?
ונראה לבאר זאת בהקדים לומר, דיש מושג עקירת הרע ויש מושג כפיית הרע, בגדר אנוש לכפות הרע והרצון תחת ציווי ה', אולם עקירת הרע משורשו קשה מאד וכמעט לא שייך בגדר אנוש להשיגו, וגם כפיית הרע כל אחד כפי מדריגתו כופהו, וזהו שנתכוון דוד המלך ע"ה: "ולבי חלל בקרבי", היינו בייחס לכך שכפהו לגמרי במידת האפשר לאנוש לכפות יצרו ולהכניעו שלא ישלוט עליו, ולפי זה נראה לומר דמה שלא היו ישראל ראויין לאותו חטא הוא לא משום שהגיעו לדרגת עקירת הרע, אלא משום דהיות ולפחות מדריגת כפיית הרע היתה להם, ואכן בשביל כך באמת היה מגיע להם שיסייעו להם מן השמים, וכמו שהקשה המהרש"א על הגמרא בעבודה זרה שהבאנו לעיל, "אין דוד ראוי לאותו חטא ולא ישראל", והלא "הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים", ואם כן בודאי שאדם ראוי לעולם להיות אשם בחטאו לפי שאין הקדוש ברוך הוא מתערב במלחמת האדם ויצרו, ומהו אין דוד ראוי לאותו חטא? ותירץ, דמכל מקום היה לו להקדוש ברוך הוא לסייעם שלא ייכשלו אחר שישראל היו אמיצים וחזקים ביראת שמים, וכן דוד המלך שנאמר: "ולבי חלל בקרבי", אם כן הרי בדרך שאדם רוצה לילך מוליכין אותו, הרי כאמור דהיה מגיע להם סיוע מן השמים ואף שהיצר עדיין לא נעקר מהם.
אם כן עולה לנו שגם כאשר ניצול אדם מעבירה אין זה משום שהוא לא שייך בה ועקרה משורשו לגמרי, אלא יתכן ושייך הוא בה באותה עבירה, וכלל לא נותק ממנה ועדיין הרע שוכן בקרבו, אלא היות וחפץ הוא לילך בדרך ה' הטהורה שומרים אותו מיצר הרע.
והוא ענין הנאמר בגמרא (קידושין ל' ע"ב), "בכל יום יצרו של אדם מתגבר עליו ואלמלי הקדוש ברוך הוא עוזרו אינו יכול לו", והלא כמו כן יש להקשות על גמרא זו, דהכל בידי שמים חוץ מיראת שמים, ואם כן אין להקדוש ברוך הוא להתערב במלחמת האדם עם יצרו, אלא כאמור אחר שהאדם הגביר את רצונו על חשקו ומתרחק הוא מן העבירה כאשר יוכל, הרי שבזה ניצח בבחירתו את יצרו, ומצידו עשה את המוטל עליו בכך שלפחות בוחר הוא בטוב ורוצה בו, ואין ברצונו להכשל, אלא מה יעשה שעדיין הרע טמון בו בשורשו וכופהו לעבירה, על כך בצדק ובדין מגיע לו שמן השמים יסייעוהו, וזהו יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום – מחמת שהרע לא נעקר משורשו – ואלמלי הקב"ה עוזרו – לכפותו – אינו יכול לו, ואין הקב"ה עוזר לכל אחד אלא לזה שמבחינתו עשה המוטל עליו בבחירתו, וברצונו המוחלט להנתק מעבירה, אם כן אחר כך אנוס הוא, בכך שעדיין הרע לא נעקר ממנו משורשו, והוא דבר שאין בידו, ולכך מגיע לו שמן השמים יסייעוהו.
והעובדה שהרע עדיין נשאר בשורשו, דכשעשו ישראל את העגל עשאוהו במחולות ובזריזות, וכנאמר (לב, ב): "ויאמר אליהם אהרן פרקו נזמי הזהב אשר באזני נשיכם וגו"', ועשו זאת מיד תוך כמה שעות, ועוד נאמר: "וישב העם לאכול ושתו ויקומו לצחק". וכן נאמר כשירד משה וראה את מעשיהם: "וירא את העגל ומחולות", ופירש התרגום "חינגא".
ועל זה היה עונשם, דאומנם גזירת מלך היה בהכרח שיחטאו, אולם היו צריכים ליבוש ממעשיהם וליכלם לאחר החטא, והנה הם ישבו לאכול ושתו ולצחק ולמחול מחולות, על זה נענשו.
ודיוק ברור לדברינו אלו, הוא פלא נוסף המבואר בפרשה, כשטוען הקדוש ברוך הוא על מעשיהם של ישראל במעשה העגל, נאמר: "לך רד כי שיחת עמך סרו מהר מן הדרך וגו' ויאמר ה' אל משה ראיתי את העם הזה והנה עם קשה עורף הוא", וכן להלן (לג, ג): "כי לא אעלה בקרבך כי עם קשה עורף אתה", הרי שהיסב הקדוש ברוך הוא את עיקר האשמה לקשיות עורף ולא לעצם עוון העגל בפרטות, ולכאורה מה מקום יש להזכיר כאן ענין קשיות עורף בייחס לעיקר העוון שהוא העגל, והטעם כי לעצם עוון העגל היו אנוסים, אולם לקשיות עורף שהוא חוסר כניעה ובושה מהעוון, זהו עיקר האשמה שהיתה עליהם.
וב"ה ראיתי אח"כ דברים מפורשים בספר "נתיבות שלום", ואלו דבריו:
אחז"ל (ע"ז ד:) לא חטאו ישראל אלא להורות תשובה לרבים. לאור זה הרי פרשת העגל היא פרשת התשובה, שיש ללמוד ממנה ענינים מיוחדים מתשובתם של ישראל. דהנה איתא במפרשים אהא דכתיב וירא את העגל ומחולות וישלך מידיו את הלוחות וישבר אותם, דבתחילה כאשר אמר לו הקב"ה לך רד כי שחת עמך עדיין לא שבר את הלוחות, דכל עוד שלא ראה אותם שמחים עם העגל לא היה הדבר כל כך חמור בעיניו, ורק אחר שראה את המחולות סביב העגל, שהם עוד שמחים בו, אז שבר את הלוחות. ונמצא שעצם חטא העגל עוד לא היה כה חמור כי אם המחולות ששמחו בזה, שבשביל זה צריך היה לשבר את הלוחות.
והביאור בזה דהקב"ה ברוב רחמיו השאיר דרך תשובה, שאפילו לאחר שיהודי כבר נכשל והגיע למצב שפל וירוד ביותר, ברא לו הקב"ה תרופה מתוך החטא עצמו, את יסורי המצפון שיש לו לאחר החטא, שלבו שבור בקרבו על חטאו, וגם אם הוא אינו מרגיש בזה אך בפנימיות הלב שבור הוא מאד. וזה בבחינת קוסטא דחיותא המתעוררת באדם מתוך החטא גופו המעורר בו יסורי מצפון שעל ידי זה יחזור לשורשו, וכמאמר הכתוב (ירמיה ב) תיסרך רעתך, שבתוך החטא והפגם טמונה התרופה למכה אשר תיסרך רעתך. ולכן כאשר אמר הקב"ה למשה שישראל עשו עגל עדיין לא היה בדעתו לשבור את הלוחות, כי היה סבור שודאי עוד יש להם את הקוסטא דחיותא, ולבם שבור בקרבם והם בוכים ומיצרים על כשלונם. רק כאשר ראה את המחולות שהם שמחים בזה, נתייאש אז לגמרי שמה יכול הוא עוד לעזור להם, וישלך את הלוחות, שראה שאין להם שייכות אל הלוחות, שכבר נתנתקו מן השורש, מן החלק אלוק ממעל, התובע מיהודי ללא הרף, איכה, היכן אתה בעולם.
ושבירת הלוחות נחשבת למעלתו הגדולה של משה רבנו, וכדאמרו חז"ל על הפסוק (דברים לד) ולכל היד החזקה וגו' אשר עשה משה לעיני כל ישראל, שנשאו לבו לשבור הלוחות לעיניהם. כאשר משה רבנו ראה שאין לישראל תיקון, כי ליבותיהם שלמים ואינם שבורים, וצריך לשבור את הלבבות של כל ששים רבוא בני ישראל. ולכך לא היתה דרך אלא על ידי שבירת הלוחות, שעל ידי זה יחזור להכרתם את אשר קרה אותם, על ידי שיראו את הלוחות אשר מעשה אלקים המה והמכתב מכתב אלקים נשברים לעיניהם, ישברו ליבותיהם של כל ישראל, וזה יהיה עבורם הדרך לתיקון. ואם לגבי סוטה נאמר ימחה שמי על המים כדי להטיל שלום בין איש לאשתו, הרי כל שכן לעשות שלום בין הקב"ה וישראל. ופעולה זו היא אשר הצילה את כלל ישראל, ועליה נאמר ולכל היד החזקה שנשאו לבו לשבר את הלוחות לעיניהם של ישראל בעבור תיקון כלל ישראל, שרק משה בגדלותו היה יכול לעשות כזאת.
והוא כמו שכתב כאן הרמב"ן וז"ל: וישמע העם את הדבר הרע הזה ויתאבלו, ולא שתו איש עדיו עליו, כאבלים. והנה השם רחמן מלא רחמים, וכאשר ראה שהתאבלו חזר ואמר בדרך רחמים אמור לבני ישראל. כי עד עתה הזכיר עמך והעם, ועתה יזכירם בשמם החביב. וצוה לאמר להם וכו' היטיבו אשר עשו להנחם ולהתאבל על חטאתם, כן יעשו תמיד ואדעה מה אעשה להם, כלומר אפקוד חטאתם לדעתי כפי התאבלם והנחמם על עונם, כי אני בוחן לב וחוקר כליות. ע"כ.
וזהו פירוש לא היו ראויים ישראל לאותו מעשה אלא להורות תשובה לרבים, שזוהי דרך התשובה שליהודי יש תמיד עצה, שברון הלב. וזהו מאמר הכתוב (ירמיה ב) הנני נשפט אותך על אמרך לא חטאתי, דבעצם החטא יש חלק שהוא כאנוס שלא היה בידו מה לעשות, וכמד"א גלוי וידוע לפניך שיצר הרע מגרה אותנו, והנני נשפט אותך רק על אמרך לא חטאתי, וכנזכר שעיקר חטא העגל היה המחולות. וכמאמר הכתוב (תהלים נא) לב נשבר ונדכה אלקים לא תבזה, דמשמע שאיירי במי שלפי מעשיו אכן ראוי להתבזות, אבל מכיון שהוא לב נשבר ונדכה לכן אלקים לא תבזה. וזה הוראת התשובה לרבים שאפילו לאחר מעשה העגל ולאחר המחולות, מכיון שהיה להם הכרת החטא ויתאבלו, קבלם הקב"ה ושוב קרא להם בני ישראל. כי הקב"ה בוחן לבות ויודע תמיד את שברון לבו של יהודי, שעל ידי זה מתקיים בו מזבח אבנה בשברון לבי.
ועל פי זה יש לומר עוד מה שמדייק ב"דברי שמואל", למה פתחה התורה הקדושה את פרשת העגל בפסוק ויתן אל משה ככלתו לדבר אתו שני לוחות העדות וגו', דענינו שבזה הקדים הקב"ה רפואה למכה, דלאחר מכה כזו כמעשה העגל שנפלו ישראל בחטא החמור ביותר, איך יוכלו שוב להתעלות ומתוך המציאות הנפולה לשוב ולהבנות ולהחזיר עטרת כלל ישראל לקדמותה, על כן הקדים הקב"ה רפואה למכה ונתן להם את התורה, שכח התורה יחלצם ויעלם משאול תחתית אליה נפלו. וכמבואר שעיקר התקון לחטא העגל היה על ידי שנתאבלו והיו שבורים מאד בקרבם, מתוך שהכירו בגודל עומק החטא וגודל הפגם שפגמו במעשם. כפי ערך הכרתו של יהודי בעומק החטא כך מכפר לו השי"ת על עוונו. והנה הכח הזה של שברון הלב הוא מכח התורה הקדושה, וכדאיתא בזוהר הקדוש (ח"ג כג:) על הפסוק או הודע אליו חטאתו, אורייתא קא מודעא ליה חוביה. והיינו דפירוש הודע אליו חטאתו שיודע ומכיר בגודל עומקו של החטא, ואיך מסוגל האדם בשר ודם להבין זאת כראוי, כמה חמור מעשהו שעשה ההיפך מרצון השי"ת, הרי כל הבנתו היא לפי קטנות דעתו. ורק אורייתא קא מודעא ליה, כח התורה פותח את דעתו להכיר בגודל חטאו. ועל כן נתן הקב"ה למשה את התורה להקדים רפואה למכה, שכח התורה פתח להם את עומק ההכרה בגודל החטא, והגיעו לשברון לב אמיתי בחינת ויתאבלו, וכאמור שלב נשבר ונדכה, אף אם מגיע לו שיבזוהו אלקים לא תבזה. ועל ידי שכח התורה מביאו להכיר בגודל עומק החטא, ולבו שבור ומדוכדך, מקבלו הקב"ה ברחמיו. כדברי הרמב"ן דהשם הרחמן מלא רחמים וכאשר ראה שהתאבלו מעתה יזכירם בשמם החביב. וזהו גם כן מענין להורות תשובה לרבים שלמדים מפרשה זו, כי התשובה הראויה הבאה משברון לב והכרת החטא העמוקה, הדרך לזה היא על ידי כח התורה כמרומז בפסוק ויתן אל משה.
וכן יעויין בספר "אור יהל" המבאר כנ"ל ענין הקשיות עורף.
ולגבי דוד המלך שבודאי נכנע לאחר מעשה דבת שבע, נראה לומר שנענש מסיבה שמבארה רשב"י עצמו בזוהר הקדוש, והוא על אשר סיבב את מותו של אוריה החיתי בחרב בני עמון, שעל חרבם היה חקוק עבודה זרה, והוא על פי דרכו בגמרא דקאמר שהיה אנוס דוד לחטוא, ואם כן עונשו לא היה על עצם החטא שהיה באונס כדי להורות וכו'.
——–
לעילוי נשמת ולזכות כל עם ישראל החיים והמתים
האתר כולו מוקדש לעילוי לנשמת כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולזכות כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולרפואת כל חולי עם ישראל בנפש בגוף ובנשמה. לייחדא קודשא בריך הוא ושכינתא על ידי ההוא טמיר ונעלם בשם כל ישראל, לעשות נחת להשם יתברך ולהמשיך רחמים וחסדים על כל העולם, לבירור עץ הדעת טוב ורע ולתיקון הדעת של כל בר ישראל, ולקרב את ביאת מלך המשיח צדקנו.
בפרט לזכות נשמות משה בן יוכבד רבנו עליו השלום רבן של כל ישראל, רבי שמעון בן יוחאי מגלה תורת הנסתר בעולם, רבי יצחק לוריא אשכנזי בן שלמה עטרת ראשינו, רבי ישראל הבעל שם טוב בן אליעזר מגלה תורת החסידות בעולם, רבנו נחמן בן פייגא אור האורות, רבי חיים בן יוסף ויטאל תלמיד רבנו האר"י, וכל הצדיקים והחסידים, הצדיקות והחסידות, האבות הקדושים והאמהות הקדושות, דוד המלך וכל יוצאי חלציו וכל אחד ואחד מישראל בכל מקום שהוא חי או מת.
ותיקון של כל ישראל החיים והמתים, ולפדיון של כל ישראל החיים והמתים מכל דין וייסורים שיש עליהם.
בים דרך – בראשית
אמונה ובטחון
הרה"ג יעקב ישראל לוגאסי שליט"א
לפי רישיון Creative Commons-CC-2.5