——–
ויותר מכך ראינו בחז"ל (מובא בתורת כהנים כ' קכ"ח, הביאו רש"י פרשת קדושים כ' כ"ו):
רבי אלעזר בן עזריה אומר: מנין שלא יאמר אדם נפשי קצה בבשר חזיר, אי אפשי ללבוש כלאים, אבל יאמר אפשי ואפשי, ומה אעשה ואבי שבשמים גזר עלי, תלמוד לומר: "ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי", שתהא הבדלתכם לשמי, פורש מן העבירה ומקבל עליו עול מלכות שמים.
הרי דאין לאדם להחליט על דבר שהוא מאוס אצלו ולהחליט שהוא דוחהו לגמרי מעצמו ומתנתק ממנו מתוך מאיסותו, כי אז מתרגל הוא להחלטה זו ומאבד את ההרגשה שבציווי, ועל אותו דרך, דבר שמתועב אצל האדם בטבעו ונפשו קצה בו כשקצים ורמשים, שלא יאמר "אי אפשי", כלומר דאמנם מתועב הוא אצלו הדבר, אולם חייב כשפורש מתועבות אלו לזכור שפורש הוא מהם כי ה' ציוה, ומתוך עבדותו למקום מקיים מצוותו.
וביותר יש להתבונן בלשון המדרש: "שלא יאמר נפשי קצה בבשר חזיר, אבל יאמר אפשי, ומה אעשה ואבי שבשמים גזר עלי", ולכאורה תמוה, והיאך יאמר "נפשי קצה" על דבר שנפשו מחמדתו, וכי ישקר עצמו, ומה תועלת יש מכך שאין פיו ולבו שווים? אלא וודאי איירי שהחליט בהחלטה גמורה לפרוש מדבר זה, וההחלטה הביאתו לראות בשר חזיר כשקצים ורמשים, שהוא לכאורה מורה על החלטה נחרצת בקיום מצות ה', אומנם זהו מחמת הרגלו, והרגל זה טוב הוא מצד המעשי שבדבר, אולם לא טוב אם הרגלו יכהה את "ההרגשה" שבמצוה, שהיא לעשות נחת לבורא ולקיים מצוותו כעבד העושה רצון קונו, כי בכך משתלט ההרגל עליו וניטל ממצוה זו חלק "העבודה", אם כן כולל הדבר שקצים ורמשים שהם על אותו רעיון שאדם קץ בהם, אזי שלא יאמר נפשי קצה וכו', ואף שהלא באמיתות נפשו קצה בהם.
הרי שבכאן העבודה היא להיפך, דאף שבטבעו נפשו קצה בשקצים ורמשים, לא יפרוש מהם מפני כך, אלא מפני ציווי ה' דוקא, והטעם הוא דאמנם מצד טבעו של אדם קץ הוא בדברים אלו, אולם מאחר דאין שום מצוה ממצוות ה' שאין בה "עבדות ה"', ועבדות ה' משתמעת רק כאשר יש לאדם רצון לרע, ופועלת בו פעולת הבחירה לטוב ולרע והוא מנצח, ומבלי זה לא תהא מצוותו או פרישותו נחשבת "כעבודה". אם כן על האדם מוטל לזכור במחשבתו כאשר פורש הוא אף מדבר שנפשו קצה, שהינו פורש מתוך ציווי ה' ולא מפני טבעו, והיינו שיצהיר בפרישותו מדברים שנפשו קצה בהם: איני פורש מפני שנפשי ואופי טבעי קץ בהם, אלא "אפשי ואפשי", כלומר, גם אילו נפשי היתה מחמדתם, עם כל זה מצהיר הנני שהייתי פורש מהם, לקיים גזירת בוראי. ובזה גופא מתקיימת "העבדות" גם במצוות כאלו.
ומעתה נישא קל וחומר:
ומה דם ושרצים שנפשו של אדם קצה בהן מטבעו של אדם, אינו ראוי שיפרוש מהם מתוך טבעו אלא מתוך גזירת המקום, על אחת כמה וכמה בדוגמאות שהבאנו לעיל: להבעיר אש בשבת, או לגנוב ממון חבירו, שאלו דברים שנפשו של אדם בטבעו אינה קצה בהם, קל וחומר שיש לו לאדם להימנע מהם מפני גזירת המקום, ואף שהורגל באיסורם, יש לו לזכור ציווי המקום שאסרם עליו, ולהימנע מהם מפני ציוויו ולא מתוך הרגלו.
ובעצם רעת המקיים מצוות מתוך הרגל ו"מלומדה", גרועה היא מצד אחד יותר מהנכשל לפעמים ממעשה המצוה וחוטא בביטולה. דהחוטא "ירגיש" בהפרת העבדות, ואם כן זכור הוא ב"עבדות ה"' אמנם מצד השלילה, וידע כי מרד באדונו, מה שאין כן המקיים המצוות בדרך מלומדה, אינו זכור בעבדות כלל. ואין לבו נוקפו כלל על כך, דמתברך הוא בלבבו לאמר: די לי במה שיצאתי ידי חובה במצוה שקיימתי, ושכוח הוא לגמרי מלהרגיש שהינו עבד לאדונו.
וכמו למשל, המתפלל תפילתו ללא כוונה כהרגלו, לא ירגיש ברעתו כמו אילו ביטל היום תפילתו לגמרי, שאז ירגז ויחוש הרגשה עגומה, היאך עברתי על מצות קוני.
והוא הנאמר בישעיה (כ"ט יג-יד):
"ויאמר ה' יען כי נגש העם הזה בפיו ובשפתיו כבדוני ולבו רחק ממני, ותהי יראתם אותי מצות אנשים מלומדה. לכן הנני יוסיף להפליא את העם הזה הפלא ופלא, ואבדה חכמת חכמיו ונבונת נבוניו תסתתר".
הרי כאמור, ההקפדה על ההרגל קשה מההקפדה על ההעדר לגמרי, והיינו משום שבהרגל הוכחש כח ההרגש לגמרי.
אם כן בבקשתנו "ותרגילנו בתורתך ודבקנו במצוותיך", כוונתנו שנגיע למדרגת "אי אפשי" בחלק המעשי דוקא, כלומר, כמו ש"אי אפשי" בשקצים ורמשים, כך שיהא "אי אפשי" בחילול שבת או בגזל, וכן בייתר המצוות והאיסורים, שנחליט החלטה גמורה לדחות בב' ידים את צד הרע, באופן שלא תהא בחירתנו ברע כלל, וכל בקשתנו שיהא זה אצלנו מצד המעשי בלבד, דהיינו שתהא בטבענו מציאות כזו שנתרחק מהעבירות שלבנו מחמדתן כמו משקצים ורמשים, אולם בדרך "העבודה" שהוא ההרגשה של "עבדות", בודאי שמוטל עלינו גם במה שאנו מורגלים – לומר "אפשי ואפשי". ויותר מכך אף בדברים שבטבעו של אדם לקוץ בהם, צריך לזכור להימנע מהם מתוך עבדות, והוא בכך שנשים דעתנו שאנו פורשים מפני ציווי ה', דאמנם נתחסד עמנו ה' וקדשנו וטיהרנו באופן שטבענו יקוץ בדברים המאוסים, אמנם מצד הרע שברא הקב"ה בעולמו יש בהם ממש, והעובדה שהגויים לא יקוצו בהם, ויזכור בשעת פרישתו שפורש הוא מן הרע הנחשק שברא הבורא בעולמו, מתוך גזירת ה', גם אילו היה חושק ברע זה בטבעו.
וכמו שאנו אומרים בפסח שבאים אנו לקיים מצות עשה ולא תעשה בפסח להשבית חמץ ושלא לאכול חמץ, וכי מי יעלה על דעתו לאכול חמץ בפסח, ומי יתאוו למטעמותיו, הלא כרעל ייחשב לו. עם כל זה חייבים אנו לקיים מצוה זו מתוך "עבדות", וכאמור שהוא בקל וחומר מדם ושקצים.
וכמו כן מוטל עלינו לכווין לשם עבדות בדברים שנפשו של אדם במילא חושקת בהם כאכילה ושינה, ואף בדברים של מצוה כגון כבוד עונג שבת ויום טוב, וייתר מצוות שיש לאדם עונג בגופו לקיימם, צריך לכווין בזה ההיפך מדם ושרצים, דהיינו לכווין "אי אפשי" בהם, ומה אעשה שבוראי גזר עלי, כלומר דגם אילו היתה נפשו קצה בהם, הייתי מקיימם מפני גזירת הבורא.
דכמו בשקצים ורמשים שנפשו של אדם קצה בהם יש עליו לומר "אפשי ואפשי בהם", ולזכור שיש צד רע בעולם המחשיק אותם, והעובדה כי הנה יש בהם טעם ערב לאומות העולם, וכוונתו שגם אילולי הוא עצמו היה מתאווה להם, עם כל זה היה פורש מהם מצד ציווי ה' ולא מצד טבעו.
כן הוא בדברים שנפשו של אדם מחמדתן ויש בהם עונג הגוף, יכווין אי אפשי בהם, כלומר דגם אילו היתה נפשי קצה בהם הייתי מקיימם לצד ציווי ה', אזי גם עתה שנפשי מחמדתן, איני מקיימן לצד טבעי אלא לצד רצון ה'.
כי אם לא יכניס אדם ענין הלחימה במעשהו, ולא יעשה מעשהו כמנצח במלחמה וכעבד העושה רצון אדונו, לא ייחשב מעשהו ל"מעשה חושב", אלא כמתעסק בעלמא שפטור הוא בשבת, ואפילו תשובה אין צריך לעשות כמבואר בפוסקים (ביניהם תשובת רע"א), דאין במעשה המתעסק כלום, אחר שמתוך הרגלו עושה מעשהו.
ואמנם אין מעשה הנעשה בלא כוונת הלב דומה למתעסק אלא דומה יותר לדבר שאינו מתכווין, לפי שסוף סוף מכווין לאיזו שהיא עשיה, אולם זה מצד המעשה, אומנם מבחינת המחשבה שאינה מונחת כלל במעשה הרי שיבוא כענין "מתעסק" במעשה זה שאין מתכווין בו, וגם בדבר שאין מתכווין מותר, דקי"ל כר"ש, וכמו שפסק הרמב"ם (הלכות שבת פ"א ה"ה), הרי שכשאין מתכווין אין מעשהו נחשב למעשה.
ועל דרך זו שביארנו דהעיקר הוא להפעיל את "כח החושב" שבאדם היא הפנימיות, יבואר חומר הענין המבואר בגמרא פסחים קי"ג ע"ב: שלושה הקב"ה שונאן וא' מהם מי שהוא מדבר אחד בפה ואחד בלב.
והיינו משום דהעיקר הוא טהרת הלב, הוא ענין כת שקרנים שחמור עונשם שאינם מקבלים פני שכינה, שבזה שאין פיו ולבו שווים מכתים הוא את טוהר הלב, ומייחס הוא את עצמיותו לחיצוניות פיו, ולבו שהוא פנימיותו רחוק מלהיות עצמיותו, והרי כל עצמיות האדם הוא פנימיותו.
——–
לעילוי נשמת ולזכות כל עם ישראל החיים והמתים
האתר כולו מוקדש לעילוי לנשמת כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולזכות כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולרפואת כל חולי עם ישראל בנפש בגוף ובנשמה. לייחדא קודשא בריך הוא ושכינתא על ידי ההוא טמיר ונעלם בשם כל ישראל, לעשות נחת להשם יתברך ולהמשיך רחמים וחסדים על כל העולם, לבירור עץ הדעת טוב ורע ולתיקון הדעת של כל בר ישראל, ולקרב את ביאת מלך המשיח צדקנו.
בפרט לזכות נשמות משה בן יוכבד רבנו עליו השלום רבן של כל ישראל, רבי שמעון בן יוחאי מגלה תורת הנסתר בעולם, רבי יצחק לוריא אשכנזי בן שלמה עטרת ראשינו, רבי ישראל הבעל שם טוב בן אליעזר מגלה תורת החסידות בעולם, רבנו נחמן בן פייגא אור האורות, רבי חיים בן יוסף ויטאל תלמיד רבנו האר"י, וכל הצדיקים והחסידים, הצדיקות והחסידות, האבות הקדושים והאמהות הקדושות, דוד המלך וכל יוצאי חלציו וכל אחד ואחד מישראל בכל מקום שהוא חי או מת.
ותיקון של כל ישראל החיים והמתים, ולפדיון של כל ישראל החיים והמתים מכל דין וייסורים שיש עליהם.
בים דרך – בראשית
אמונה ובטחון
הרה"ג יעקב ישראל לוגאסי שליט"א
לפי רישיון Creative Commons-CC-2.5