חשדנות

——–

{שאלה א}

מֵאַיִן נוֹבַעַת מִדַּת הַחַשְׁדָּנוּת? וְהַאִם מִדָּה זוֹ חִיּוּבִית אוֹ שְׁלִילִית?

תשובה

מידת החשדנות נובעת מדמיון מפותח. ישנם בני אדם שדמיונם מפתח הַשְׁעָרוֹת למרחוק, ופעמים יצדקו בדמיונם, ועל הרוב שלא יצדקו.

ועצם תכונה זו של דמיון מפותח יש בה שלילי וגם חיובי וכמו בכל מידה כידוע.

לימוד המוסר בנוי על כח הציור והדמיון כידוע מחכמי המוסר. בעל דמיון מפותח, יכול לפתח בדמיונו ולצייר במשלים שונים את חיובי האדם בעולמו, ועד כמה מחדליו רעים ופוגעים בו, ציורי עולם הבא, ציורי שכר ועונש וכיוצא.

וכמובן שיכול להשתמש בתכונתו זו לאופן השלילי, לצייר ולדמיין דמיונות על בני אדם ולחשדם בדברים שלא היו ולא נבראו כיד מדת החשדנות "הטובה" עליו.

ועוד רעה היא מדת החשדנות, שהאדם יכול מכוחה לפתח על עצמו חששות ודאגות וחרדות שוא, שמא חולה הוא בחולי הזה ושמא עלול לקרות לו כך או כך. וליפול בחולי הדאגה שמקורו ממידת החשדנות כשהיא במידה מופרזת.

{שאלה ב}

הֵיאַךְ נִגְמָלִים מִמִּדַּת הַחַשְׁדָנוּת לְבִלְתִּי הִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהּ בָּאֹפֶן הַשְּׁלִילִי?

תשובה

יש לאחוז במידת "התמימות", להתחיל בתמימות עם ה', שבנקל יותר יקנה אדם מדה זו כלפי הקב"ה לבטל דעתו ושכלו מכל וכל להנהגת ה', וירגיל עצמו בכל אשר יארע לו להתמם עם ה', ובכך יתרגל לגרש מעצמו מידת החשדנות הגרועה שהיא היפך מדת התמימות, להיותו בחשדנותו חושש וחושד שמא נעשה לו עוול, ובתמימות יפעל היפך מזה, כי יאמין שרק גזירת ה' היא תקום ומה נפקא מינה בכך שאני חושד בפלוני שרוצה להרע לי, או שאני חושד בעצמי שמא יש לי חולי כזה וכיוצא.

וכמו כן כשיאחז במידת התמימות בה', יקנה מדה זו כמו כן למתן את מידת החשדנות שבו כלפי בני אדם לבלתי חשדם בחשדות יתרות.

{שאלה ג}

הַחוֹשֵׁד בַּחֲבֵרוֹ שֶׁלָּקוּי הוּא בְּמִדָּה רָעָה מְסֻיֶּמֶת, אוֹ בְּתַאֲוָה מְסֻיֶּמֶת, אוֹ שֶׁחָטָא בְּחֵטְא מְסֻיָּם כְּגֶזֶל וְאוֹנָאָה, גַּאֲוָה וְשֶׁקֶר וְכַיּוֹצֵא, הַאִם בְּהֶכְרֵחַ שֶׁהוּא הַחוֹשֵׁד – כְּמוֹ כֵן לָקוּי בָּזֶה, דְּאִם לֹא כֵן מֵאַיִן לוֹ לְהַעֲלוֹת כָּזֹאת עַל חֲבֵרוֹ אוֹ שֶׁאֵין הַדָּבָר בְּהֶכְרֵחַ?

תשובה

כפי הנראה הוא, יש "חושד" ויש "פוסל", אמרו חז"ל (קידושין ע' ע"א) כל הפוסל במומו פוסל.

ואם כן יש חילוק, החושד בחבירו ואינו מחליט בדעתו לפוסלו, אלא שהדבר אצלו רק בגדר חשד, אזי אין בהכרח שהוא כמו כן לקוי באותו דבר, לפי שחשדו זה נובע מדמיון מפותח וכמו שביארנו לעיל, והעובדה, שיתכן אדם שהוא כשלעצמו כשר בענין הגזל, ומכל מקום מדמיונו יחשוד במישהו שגנב ממנו את כספו.

אולם "הפוסל" דהיינו המחליט שחברו פסול, ואין הדבר אצלו בגדר חשד, אלא בוודאות, כנראה שבהכרח מורה הדבר שהוא כמו כן פסול, דאם לא כן מאין באה לו החלטה זו על חברו, זהו מתוך שהוא יודע בעצמו שבאופן כזה של נסיון שהוא רואה בחברו, הוא עצמו בוודאי היה נכשל, אם כן לא יתכן שבנסיון כזה שהוא עצמו נכשל בו, חברו יהא נקי… הרי שהחלטתו לפסול את חבירו הוא מתוך פסול בעצמו. והם דברי הגמרא כל הפוסל – במומו פוסל.

והוא ענין קרח שפסלו למשה בהתנשאות, "ומדוע תתנשאו על קהל ה'" – היינו שפסלו בודאות, והוא מתוך שהוא עצמו היה נגוע במדה זו וכמו שאמרו חז"ל שנתקנא על נשיאותו של אליצפן, ומכיון שהוא היה נגוע במידת ההתנשאות חשדו ופסלו למשה רבנו במידה זו עצמה – "למה תתנשאו", (וראה עוד בתשובה הבאה).

{שאלה ד}

גְּדוֹלֵי חַכְמֵי הַמּוּסָר שֶׁהָיוּ בַּעֲלֵי עַיִן חַדָּה לַחְדֹּר לְעֹמֶק נִבְכֵי הַנֶּפֶשׁ שֶׁל חֲנִיכֵיהֶם וּלְגַלּוֹת מִשָּׁם נְקֻדּוֹת תֻּרְפָּה שֶׁאֵין עַיִן רְגִילָה שׁוֹלֶטֶת בָּהֶם, וְרַק הֵם בְּעֹמֶק הִסְתַּכְּלוּתָם יְכוֹלִים לְגַלּוֹת זֹאת, הַאֵיךְ מִסְתַּדֶּרֶת תְּכוּנָה זוֹ עִם דִּבְרֵי הַגְּמָרָא "כָּל הַפּוֹסֵל" וְכוּ'? וּמֵאַיִן לָהֶם הִסְתַּכְּלוּת זוֹ בְּחִטּוּט הָרַע הַמְכֻסֶּה מֵעֵין כֹּל לְגַלּוֹתוֹ?

תשובה

חכמי המוסר מרוב בקיאותם ועמקותם בחכמת הנפש יכולים לגלות מידה רעה או תאוה רעה בחניכיהם שלא מתוך "דמיונם", אלא מתוך בקיאותם בחכמת הנפש, וידיעתם זו הינה מדויקת וסיעתא דשמיא מלווה אותם לדייק בראייתם אחר שכל כוונתם לתקן ולסייע לחניכיהם להובילם לדרך הטובה, ואין שייך כאן "כל הפוסל" וכו', אחר שאינם באים לפסול אלא לתקן וליישר.

אולם זה "הפוסל" את חברו, והוא כתוצאה מפרי דמיונו ושחיתות נפשו שלו עצמו, ושלא על מנת לתקן את חברו אלא אדרבא על מנת לפוסלו להשמיצו ולבזותו, זהו בוודאי בגדר: "כל הפוסל במומו פוסל", אחר שכוונתו "לפסול" ועליו אמרו: "במומו פוסל".

{שאלה ה}

מַה הַבֵּאוּר בְּצִוּוּי הַתּוֹרָה "בְּצֶדֶק תִּשְׁפֹּט עֲמִיתֶךָ", שֶׁהוּא לָדוּן לְכַף זְכוּת, וְכִי צִוִּיתָנוּ לְעַקֵּם שִׂכְלֵנוּ הַיָּשָׁר וְלָדוּן לְכַף זְכוּת, וּבִפְרָט כְּמוֹ בַּמִּקְרִים שֶׁרָאִינוּ בַּגְּמָרָא בְּאַבָּא אוּמְנָא וְאוֹתוֹ פּוֹעֵל מֵהַדָּרוֹם שֶׁדָּנוּ לְכַף זְכוּת בְּהַרְחָקַת הַמַּחְשָׁבָה בְּיוֹתֵר, הֵיאַךְ אֶפְשָׁר לְצַוּוֹת עַל כָּךְ?

תשובה

זו הטעות שלנו, לנו נראה שהתורה צוויתנו לעקם שכלנו, והוא להיפך, שכלנו הוא עקום והתורה צוותה לנו לישרו, כי השכל הישר דוקא מחייב לראות נקודה טובה וזכות בזולת, ובהתרגל האדם עצמו על כך יהפך לו זה לטבע, והוא בדוק ומנוסה, וזהו השכל הישר שציוותה אותנו התורה עליו, כי שכלנו הוא עקום ומפרש כל דבר על הצד השלילי, ולא מפני שהוא הנכון, אלא מפני שזוהי תכונה שלילית ופסולה ועקומה שבאדם.

{שאלה ו}

הֵיאַךְ יְשַׁנֶּה הָאָדָם שִׂכְלוֹ וְהִסְתַּכְּלוּתוֹ לִרְאוֹת זְכוּת בַּחֲבֵרוֹ בּוֹ בַּזְּמַן שֶׁהַמְּצִיאוּת מוֹרָה עַל חִיּוּב?

תשובה

בדוק ומנוסה שהדבר תלוי בהרגל, ונמחיש זאת:

ביקשת מחברך הלואה או סיוע מסוים, וסירב להענות לבקשתך, יתכנו ב' הנהגות אצל בני אדם:

האחד מיד ישפוט אותו לאכזר, ולאדם רע המסרב לעשות טובה, והשני יסתכל על זה אחרת לגמרי, בחושבו: מסכן זה האדם, מי יודע מה עובר עליו עתה שאין בידו לסייעני.

וכמו כן מצינו בגמרא (כתובות סז ע"ב) במר עוקבא שהיה נותן כל ערב יום הכיפורים ד' מאות זוז לעני מסוים צדקה למשך השנה, יום אחד שלח את בנו עם הכסף, חזר בנו מבלי תת הכסף לעני, באומרו: עני זה שותה יין ישן ואוכל פטומות ומאכלים יקרים, ואם כן לשם מה ליתן לו כסף צדקה זו?, מיד אמר לו אביו – מר עוקבא: ובכן, מאחר שרגיל הוא בכך לאכול מאכלים פטומים, יש להכפיל לו את סכום הצדקה. וציוה לבנו לתת לו סכום כפול.

הנה לך ב' הסתכלויות על אותה מציאות, האחד יראה בה חובה והשני יראה בה זכות.

וכן הוא בכל ארועי החיים. למשל: נתת בהלוואה סכום כסף לחברך ולא החזיר לך, יש אחד שיראה זאת כרשעות מצד הלווה, ויש אחר שהרגיל עצמו לראות טוב, לחשוב מי יודע עד כמה עניותו של זה גרמה לו להסכים להתבייש כל כך ולא להחזיר חובו ואם כן כנראה שמצבו דחוק ביותר, וכן על זה הדרך.

דוגמא נוספת: בעל מלאכה שהזמנת לא בא למלאכתו, יש הרואה זאת כחובה ובתרעומת, אולם זה שחינך והרגיל עצמו ללמד זכות, חושש לשלומו ושמא קרה לו מקרה לא טוב שבשביל כך לא בא.

דוגמא נוספת: חברך לא בא היום לתפילה או לשיעור תורה כהרגלו, יש אשר עינו עין של חובה, ומיד ישפוט: איזה בטלן חברי זה, פתי שנתפתה ליצרו לכן לא בא לתורה ולתפילה, ולעומתו זה אשר הרגיל עצמו ללמד זכות, יאמר: אוי, שמא קרה לו משהו, שמא אינו מרגיש בטוב, ומיד לאחר התפילה יברר וישאל על שלומו והאם נצרך הוא לעזרה וכיוצא.

כך שבעצם ציווי התורה "בצדק תשפוט עמיתך", הוא ציווי שכלי ובר-ביצוע, והדבר תלוי בהרגל היאך האדם מחנך ומרגיל את הסתכלותו על בני אדם, וההרגל נעשה טבע, וכאמור שהוא בדוק ומנוסה.

וכל הנ"ל באופנים האחרונים שהזכרנו שיש לאדם לדון לזכות כשאין לאדם נגיעה, על אחת כמה וכמה כשיש לאדם נגיעה אישית וכמו שהזכרנו באופנים הראשונים כשבקש הלואה וסיוע מחבירו, שבודאי העין של חובה היא שתכריע לו את דעתו, ועל כך יש להתרגל הרבה לדון לזכות.

ואם הדברים אמורים בין אדם לחבירו על אחת כמה וכמה שיש לאדם ליזהר ולהשמר מלדון לכף חובה חכם מחכמי ישראל, או דיין הדן דין אמת מלחושבו חלילה כעיוות הדין, שבכך יחריב האדם את עולמו, ועלול לפרוק מעליו עול מלכות שמים לגמרי, ח"ו, ומעשה דקרח ועדתו יוכיח.

{שאלה ז}

מַהוּ הַגֶּדֶר: "כָּל הַפּוֹסֵל בְּמוּמוֹ פּוֹסֵל" (קדושין ע"ט)?

תשובה

ההגדרה היא כפשוטה, וכמו שהזכרנו לעיל שלא יתכן שיחליט על מדה או תאוה רעה בחבירו, וכוונתו "לפסול" ולא על מנת להכשיר וליישר – אם לא שהוא עצמו מכיר בעצמו שהנו פסול בכך ולכך חשב בהחלט בלבו – היאך אם כן יתכן שחבירו מתוקן באותו דבר.

ומגלה לנו הרב "מכתב מאליהו" (ח"ה עמ' 123) שהאדם יכול להשתמש בכלל זה לדעת ולהכיר את עצמו, כי ידע שבכל פרט שהוא פוסל לחברו בהכרח שיש לו נגיעה בדבר ויחשוד עצמו באותו דבר. ויועיל לאדם בדרך זו לצאת משוחד הנגיעה של לימוד זכות על עצמו כי כל דרך איש ישר בעיניו. ולכן כל אשר תראה בחברך תייסר בזה את עצמך, וכאמור כי גם אם אין בך כולו יש בך מקצתו וגם אם אין בך מקצתו לפחות הרהור יש בך. וגם אם אין בך הרהור – ראית אחרים ולא מיחית שבזה גם יש לאדם חלק באותו חטא (מו"ק יח ע"ב)

{שאלה ח}

בַּמֶּה יֵּשׁ לָדוּן לְכַף זְכוּת כְּשֶׁנִּמְצָא חֵטְא גָּמוּר אֵצֶל אָדָם הָגוּן וַאֲמִתִּי?

תשובה

כל הגדול מחברו היצר מקטרג על מדרגתו להפילו, וכמו שמצינו באביי (סוכה נ"ב), וכמו שמצינו בעם ישראל בחטא העגל וכתב המהר"ל שקטרג השטן על מדרגתם העליונה בלוחות הראשונות שאינם ראויים לה.

וכן גבי יוחנן כהן גדול ששימש 80 שנה בכהונה גדולה גבר הקטרוג עליו על רוב גודלו ומעלתו בקיצוניות להחטיאו.

ועיין מכתב מאליהו ח"ה עמ' 144 בענין זה, ומדמה זאת למטוטלת או כמצוי היום "נדנדה" שככל שיעלה בה האדם לצד אחד כן כשתרד תהדוף לכוון השני, אזי כן הוא ככל שעולה האדם מצד אחד אזי בחזרת התנועה תבוא בתוקף לכיוון השני. וככל שהאדם קטן יותר כן תנודת "הנדנדה" אצלו כלפי מעלה מתונה יותר כך שהתנועה חזרה לכוון השני כמו כן מתונה יותר ומלחמתו עם יצרו אינה תקיפה כ"כ.

לכן אם ראית אדם גדול שמעשיו גדולים ופועל הוא גדולות, ולבסוף נכשל בחטא, למד עליו זכות שמדת הדין קטרגה על עוצם גדולתו לאמר שאינו ראוי לה ולכך נכשל, והסר חשדותיך ודמיונותיך ממנו.

——–

לעילוי נשמת ולזכות כל עם ישראל החיים והמתים

האתר כולו מוקדש לעילוי לנשמת כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולזכות כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולרפואת כל חולי עם ישראל בנפש בגוף ובנשמה. לייחדא קודשא בריך הוא ושכינתא על ידי ההוא טמיר ונעלם בשם כל ישראל, לעשות נחת להשם יתברך ולהמשיך רחמים וחסדים על כל העולם, לבירור עץ הדעת טוב ורע ולתיקון הדעת של כל בר ישראל, ולקרב את ביאת מלך המשיח צדקנו.

בפרט לזכות נשמות משה בן יוכבד רבנו עליו השלום רבן של כל ישראל, רבי שמעון בן יוחאי מגלה תורת הנסתר בעולם, רבי יצחק לוריא אשכנזי בן שלמה עטרת ראשינו, רבי ישראל הבעל שם טוב בן אליעזר מגלה תורת החסידות בעולם, רבנו נחמן בן פייגא אור האורות, רבי חיים בן יוסף ויטאל תלמיד רבנו האר"י, וכל הצדיקים והחסידים, הצדיקות והחסידות, האבות הקדושים והאמהות הקדושות, דוד המלך וכל יוצאי חלציו וכל אחד ואחד מישראל בכל מקום שהוא חי או מת.

ותיקון של כל ישראל החיים והמתים, ולפדיון של כל ישראל החיים והמתים מכל דין וייסורים שיש עליהם.

בס"ד – כל הזכויות שמורות (c) ל בר לבב – אהבת ישראל

מגוון מפורט של מקרים רבים בחיי היום יום הגוררות בסיבתן את עוון "שנאת חינם" עם עצות בחונות ומנוסות להסרת השנאה והחדרת האהבה
הרב יעקב ישראל לוגאסי שליט"א

לפי רישיון  Creative Commons-CC-2.5