——–
כו. תשעה החפצים להתפלל וצריכים עשירי למנין, ומבקשים מאדם שישלים להם מנין, והוא אינו חפץ להתפלל עתה לפי שמקפיד על דבר חסידות, וכגון שברצונו להתפלל ברוב עם וכדרכו בקודש, או משום שעדיין לא הגיע זמן צאת הכוכבים, או משום שאינם מתפללים בבית הכנסת והוא מדקדק להתפלל בבית הכנסת דוקא, וכן כל כיוצא בזה. חייב להתפלל עמהם ולהשלים המנין, היות ובזה יקיים מצות עשה דבר תורה של עשיית חסד, וחסידותו באופן זה הרי היא חסידות של שטות, היות וחיוב תורה ניצב לפניו.
{(((חסידות וחבירו לא יוכל לעשות מצוה)))
כו. א. תחילה כל הדיון לגבי עשיית דבר חסידות הוא רק במי שמפורסם בחסידות, או בדבר חסידות שרבים עושים אותו. דבלאו הכי הרי שאסור לו לעשות את חסידותו, כיון דהוי איסור יוהרא, ע' בזה בשו"ע המדות (שער הגאוה חלק ההלכה סימן ב).
ומעתה בא נבא לנידון דידן, אי שרי למיעבד חסידות, שעל ידה ימנע ממנו עשיית חסד. ולכאורה פשוט שידחה דבר חסידותו מפני צורכם של אחרים משום ואהבת לרעך כמוך, שהרי נמצא לפניו לעשות או חסידות או מצוה ד"ת, שחיוב תורה קודם. ויתרה מכך כתב בשו"ת מכתם לדוד (פארדו חאו"ח סימן ו) שיש חיוב לקהילת לתת את אתרוגם היחידי לקהילה אחרת שאין להם אתרוג, היות והם קיימו היום את מצות אתרוג ונמצאת לפניהם עתה מצות עשה של חסד, ואילו מצות לולב תבוא לפניהם רק למחרת, והרי אין מעבירין על המצוות. ויובאו דבריו להלן בע"זה, וק"ו בן בנו של ק"ו הכא דעסקינן כשעומדת לפני האדם חסידותו מול מצות עשה דבר תורה של חסד, שיעשה את החסד, וידחה את חסידותו.
(((אתרוג אחד)))
והנה תוכן דברי שו"ת מכתם לדוד (פארדו חאו"ח סימן ו) לגבי קהילה שיש לה אתרוג אחד בלבד, וכבר קיימו מצות נטילת לולב ביום הראשון, וקהילה גדולה יותר בקשה מהם שישלחו להם את אתרוגם היחידי, כי להם אין אתרוג כלל, ולא קיימו המצוה כלל. ומסיק הרב שישלחו את אתרוגם. וחילו דאין לפוטרם משום האי דשנינו ברפ"ק דשבת (דף ד ע"א) במי שהדביק פת בתנור שלא יוציאו חברו משום שאין אומרים לאדם חטא כדי שיזכה חברך, וה"ה הכא דחייך קודמין, ולמה שיפסידו העיר הקטנה המצוה לצורך העיר הגדולה. דשאני התם דעביד איסורא, וכמש"כ התם תוס', ובזה ישבו התוספות סתירה מהאי דשנינו בעירובין (דף לב ע"ב) ניחא ליה לחבר דליעביד איהו איסורא זוטא, כי היכי דלא ליעביד עם הארץ איסורא רבא. ולפי"ז בנידו"ד שהקהילה הגדולה לא עשו שום איסור, הרי שחל עליהם הדין דניחא ליה לחבר ליעביד איסורא זוטא, והפסד מצות הלולב שלהם נחשב הפסד קטן יותר משל העיר הגדולה, היות והם כבר קיימו המצוה, משא"כ העיר הגדולה שכלל לא קיימו המצוה, וגם הם חסרים ברכת שהחיינו. ועוד דכמה עוגמת נפש יש להם שלא קיימו כלל המצוה, וגדול כבוד הבריות. ועוד מוכח הכי מפ"ק דקידושין (כט ע"ב) הוא ללמוד ובנו ללמוד הוא קודם משום דחייך קודמין, ואם היה בנו מוצלח ממנו בנו קודמו, וכן פסקו הפוסקים "זל. הרי דכל דאיכא עדיפותא גבי בן, לא אמרינן בכה"ג חייך קודמין, וגם זה סובב הולך אל הקוטב האמור, דניחא ליה לחבר דליעביד איהו איסורא זוטא וכו'. וה"ה לנידו"ד. ומעוד טעם יש להוכיח דהכי יאה להו למעבד, דהא קי"ל ביומא (דף לג) אין מעבירין על המצות, ועתה ניצבת לפניהם מצות עשה ד"ת של גמילות חסדים, ואילו מצות האתרוג רק מחר תחול עליהם, על כן חייבים לעשות המצוה הבאה לידם עכשיו, אע"ג דממילא תו לא מצו עבדי למחר מצות לולב. ואומנם כתבו תוס' (שם) דדין אין מעבירין על המצוות הוא רק כשרוצה לעשות שניהם, אבל כשרוצה לעשות אחד עושים את התדיר לבדו. והרי כאן יוכל לעשות רק אחד. אך מ"מ זה יוצא מדבריהם דתדיר קודם. וממילא בנידו"ד עדיף לעשות את מצות גמ"ח שהיא מצות עשה ד"ת, ולא נענוע לולב למחרת, שהוא רק דרבנן. עכת"ד.
ולדעתו הרי שהדברים באים בתורת ק"ו דאם באופן שאדם יתבטל כליל מהמצוה, חייב להפסיד מצותו בשביל שחברו יעשה מצוה גדולה יותר. ק"ו הכא דעסקינן בהידור מצוה ובחסידות, שמחוייב לוותר על חסידותו בשביל שחברו יוכל לקיים את המצוה. אולם כל חידושו שמחוייב אפילו להפסיד מצוה, הוא רק כשבלעדיו לא יוכל השני לקיים את המצוה, לא כן אם יוכל לקיימה בשעה מאוחרת יותר. [וגם כל דבריו שיפסיד מצותו לא באו אם הראשון יפסיד מצוה דאורייתא רק מצוה דרבנן, וכאשר מבואר לאורך תשובתו, דאם יפסיד מצוה דאורייתא על כך לא אמרו דניחא ליה לחבר דליעביד איהו איסורא זוטא, ואיסור תורה לא שייך שיקרא איסורא זוטא.] וגם כן יוצא מסוף דבריו הנזכרים, דדן את נתינת האתרוג לעיר הגדולה דהוי מצות עשה דבר תורה של גמילות חסדים המחייבתם לנהוג משום אין מעבירין על המצוות, אף שבנתינתם למחרת יפסידו מצות לולב. ומעתה ק"ו בן בנו של ק"ו בנידו"ד דעסקינן במי שחפץ לעשות חסידות, וניצבת לפניו מצות עשה דבר תורה של עשיית חסד, שתידחה חסידותו מפני מצות עשה ד"ת של גמ"ח.
ב. ואולם חכמי איטליא המובאים שם (במכתם לדוד בד"ה אחרי) כתבו שסבי מרבנים וגדולים רישי מתיבתא שלחו איגרת ודנו את הדין כל בתר איפכא, וסבורים המה דחייך קודמין, ואין אומרים לאדם חטא כדי שיזכה חבירך. והיכן מצינו שחייב אדם לפשוט טליתו וליתן לאחרים. וכיון שאין להם אלא אתרוג אחד, מצוה דנפשם עדיפא. ושכן כתב בשו"ת בית יעקב (סימן קיד) בעיר שאין להם אתרוג וביקשו מיחיד שיש בעירו אתרוגים רבים שיתן להם את אתרוגו. שאם יכול לצאת יד"ח האתרוג של הקהל שיש לו חלק בו, ועל כן עושה מצוה בממונו, הרי שבכה"ג מצוה דרבים עדיפא. אבל אם יצטרך לברך על של יחיד, או אפי' דרבים ואין לו חלק בו, אין לו היתר לשלחו. עכת"ד. ואתי בק"ו כאן שיפסיד לגמרי את המצוה, שלא יתן. ואיהו הרב מכתם לדוד כתב לדחותם דשאני התם דמיירי ביו"ט ראשון, ואם יתן יפסיד מצות עשה ד"ת, ולא יצא יד"ח אתרוג היחיד דבעינן לכם משלכם, ועל כן מצוה דגופיה עדיף. ואדרבה מדברי הבית יעקב ראיה שאף שהאדם יפסיד הידור מצוה מצוה דרבים עדיפא, ולכן הורה שיתן את אתרוגו כשיכול לצאת בשל הקהל, אף שיפסיד הידור מצוה בכך שיצא יד"ח באתרוג של הרבים ואינו רק שלו, וגם יפסיד ניענוע הלולב בשעת ההלל, וההקפות. עכת"ד.
(((עוד מיקלים)))
וכדעת חכמי איטליא כן חזינן בדברי החכמת אדם (שער או"ה סי' י ד"ה ואמנם) ו"זל, אם יהיה לאחד שופר ולולב, ואדם חשוב במקום אחר אין לו, וכי נאמר כבודו בגדול, ויתן הלולב והשופר להחשוב, והוא יתבטל מן המצוה, לדעתי ישתקע הדבר. עכ"ל. והביאו בשו"ת מחנה חיים (ח"ב או"ח סימן לה ד"ה מצאתי) וס"ל כוותיה לענין הנ"ל. ושב והניף ידו בשנית בשו"ת מחנה חיים (ח"ג או"ח סי' יט ד"ה ועלה בדעתי) שאף יתקוטט כדי לקיים מצות לולב, ולא יתנה לחבירו, ונתן טעם בדבר דחייך קודמין. והוסיף וכתב כדברינו הכא, דאם הוא כנגד חסידותו יוותר, ולכן אדם שיש לו נר אחד ארוך לשבת, ורגיל הוא בחסידות שידלק נר של שבת כל הלילה, ואין לרעו נר כלל לשבת, עליו לוותר על חסידותו, ויחתוך את נרו, וחציו יתנו לרעו, משום שנאמר ואהבת לרעך כמוך. עכ"ד.
אך גם לדיבריהם של חכמי איטליא והחכמת אדם יודו בנידו"ד שעדיפה מצות עשה ד"ת של חסד מחסידות, שכן כל דבריהם באו מכח הטענה שיפסיד המצוה, ואין אומרים לאדם חטא כדי שיזכה חבירך, אך אם דבר חסידות הוא דעבד, בודאי שמחוייב לוותר על חסידותו, כדי שחבירו ירויח ויעשה את המצוה. וכאשר עומד בשיטתם גם המחנה חיים, ואיהו גופיה חילק כן. וכן מבואר משו"ת בית יעקב הנ"ל, שהרי הורה שיתן את אתרוגו לעיר שאין להם אתרוג, והוא יצא באתרוג של הקהל אף שיפסיד חסידות של הידור מצוה שאינו יוצא באתרוג שלו בלבד, ומפסיד את הניענועים בשעת ההלל וההקפות.
(((כשדבוק בחסידותו יותר מהשני בחיובו)))
ג. אלא שלכאורה אחר שהתבאר לעיל (סימן ג סעיף ד, ובסעיף יא אותיות ב,ג ביתר ביאור) שכשעשיית החסד מתנגשת בהזדקקות של עושה החסד, הרי שאם הוא זקוק יותר פטור מן החסד. וה"ה י"ל הכא, דיש לטעון שהיות וגם לעושה החסד יש הזדקקות לעשות את דבר חסידותו, הרי שתלוי מי זקוק יותר, שאם כה איכפת לו מדבר חסידותו יותר מהיזדקקותו של השני למצוה זו, הרי שהוא קודם. אך גם לצד זה עלינו להכנס לחקירה חדשה, איך מסתכלים על היזדקקות שניהם מי גדולה יותר, האם לפי הצורך ההרגשתי של כל אחד, לפי נתוניו תאותו ורצונו בהזדקקות זו, או האם לפי האמת. כי לפי האמת ברור שמצוה ד"ת גדולה יותר, אך יתכן שהחסיד מקפיד על חסידותו יותר מהשני על מצות עשה ד"ת. וכצד זה האחרון נראה עיקר, עיין לעיל (סימן ג סעיף ד וסעיף יא אותיות ב,ג) ובעוד דוכתי שדרכנו בכך שמודדים את ההפסד שלו.
ברם באמת אעיקרא דדינא פירכא ואין זו חסידות, היות שבעשותו אותה מפסיד מצוה דבר תורה של חסד, והרי שאף אם היה עליו פטור משום גודל דביקותו בחסידותו, כיון שצורכו בחסידותו גדולה מצורכו של רעו בחסד, אדרבא משום חסידותו היה לו לעזוב את חסידותו ולתפוס מצוה דבר תורה, כיון שכשעומדים לפני חסיד מצוה ד"ת או חסידות ותופס את החסידות, הרי הוא חסיד שוטה או שמא שוטה. ויתרה מכך כי טענה זו מבטלת את חסידותו, היות ויש עליו חיוב לעשות את החסד ולא את חסידותו. ושאני היכא שיש לו הפסד אישי כנגד עשיית חסד, דאמרינן שאם צורכו בהפסד גדול יותר מצורכו של הזקוק לחסד, הרי שפטור מעשיית החסד. כי בדיני עשיית חסד נתנה התורה פטור של אם יש לו הפסד גדול מצורכו של הזקוק לחסד. לא כן כאן שכל הפסדו אינו משום עניינו האישי, אלא לשם שמים, הרי שאז איזו מין חסידות היא, והרי קודם חסידותו יש לו לעשות את דיני התורה שהיא מצות עשה דבר תורה המחוייבת, ורק אח"כ רשאי להוסיף דברי חסידות.}
——–
לעילוי נשמת ולזכות כל עם ישראל החיים והמתים
לזכות הרב המחבר
האתר כולו מוקדש לעילוי לנשמת כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולזכות כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולרפואת כל חולי עם ישראל בנפש בגוף ובנשמה. לייחדא קודשא בריך הוא ושכינתא על ידי ההוא טמיר ונעלם בשם כל ישראל, לעשות נחת להשם יתברך ולהמשיך רחמים וחסדים על כל העולם, לבירור עץ הדעת טוב ורע ולתיקון הדעת של כל בר ישראל, ולקרב את ביאת מלך המשיח צדקנו.
בפרט לזכות נשמות משה בן יוכבד רבנו עליו השלום רבן של כל ישראל, רבי שמעון בן יוחאי מגלה תורת הנסתר בעולם, רבי יצחק לוריא אשכנזי בן שלמה עטרת ראשינו, רבי ישראל הבעל שם טוב בן אליעזר מגלה תורת החסידות בעולם, רבנו נחמן בן פייגא אור האורות, רבי חיים בן יוסף ויטאל תלמיד רבנו האר"י, וכל הצדיקים והחסידים, הצדיקות והחסידות, האבות הקדושים והאמהות הקדושות, דוד המלך וכל יוצאי חלציו וכל אחד ואחד מישראל בכל מקום שהוא חי או מת.
ותיקון של כל ישראל החיים והמתים, ולפדיון של כל ישראל החיים והמתים מכל דין וייסורים שיש עליהם.
בס"ד – כל הזכויות שמורות (c) ל הרב אסי הלוי שליט"א
שלחן ערוך המדות – א
הלכה ומוסר
חלק ההלכה בו נידונו חקרי ההלכות, ברור דינים וגדרים הלכתיים בהלכות מדות
חלק המוסר בו באו דברי המוסר, ודרכי כבישת המדות הטובות, וההרחקה מן הרעות
מאשר חנני ה' יתברך – הצב"י אסי הלוי אבן יולי ס"ט
פעה"ק ירושים תובב"א – בשנת "הביאני אל בית היין ודגלו עלי אהבה" – התשס"ח לפ"ג
לפי רישיון Creative Commons-CC-2.5