——–
צרוף יִהִוִהִ
(ז) יְהֹוָ֣ה | אֱלֹהֵ֣י הַשָּׁמַ֗יִם אֲשֶׁ֨ר לְקָחַ֜נִי מִבֵּ֣ית אָבִי֘ וּמֵאֶ֣רֶץ מֽוֹלַדְתִּי֒ וַֽאֲשֶׁ֨ר דִּבֶּר-לִ֜י וַֽאֲשֶׁ֤ר נִשְׁבַּֽע-לִי֙ לֵאמֹ֔ר לְזַ֨רְעֲךָ֔ אֶתֵּ֖ן אֶת-הָאָ֣רֶץ הַזֹּ֑את ה֗וּא יִשְׁלַ֤ח מַלְאָכוֹ֙ לְפָנֶ֔יךָ וְלָֽקַחְתָּ֥ אִשָּׁ֛ה לִבְנִ֖י מִשָּֽׁם: יְיָ אֱלָהָא דִּשְׁמַיָּא דִּי דַּבְּרַנִימִבֵּית אַבָּא וּמֵאֲרַע יַלְדוּתִי וְדִימַלֵּל לִי וְדִי קַיֵּם לִילְמֵימַר לִבְרָךְ אֶתֵּן יָת אַרְעָאהָדָא הוּא יִשְׁלַח מַלְאָכֵהּ קֳדָמָךְוְתִסַּב אִתְּתָא לִבְרִי מִתַּמָּן:
ה' אלהי השמים אשר לקחני מבית אבי. ולא אמר ואלהי הארץ, ולמעלה אמר (פסוק ג) ואשביעך בה' אלהי השמים ואלהי הארץ. אמר לו עכשיו הוא אלהי השמים ואלהי הארץ, שהרגלתיו בפי הבריות, אבל כשלקחני מבית אבי היה אלהי השמים ולא אלהי הארץ, שלא היו באי עולם מכירים בו, ושמו לא היה רגיל בארץ: מבית אבי. מחרן: ומארץ מולדתי. מאור כשדים: ואשר דבר לי. לצרכי, כמו (מל"א ב ד) אשר דבר עלי, וכן כל לי ולו ולהם הסמוכים אצל דבור מפורשים בלשון על, ותרגום שלהם עלי עלוהי עליהון, שאין נופל אצל דבור לשון לי ולו ולהם, אלא אלי אליו אליהם ותרגום שלהם עמי עמיה עמהון, אבל אצל אמירה נופל לשון לי ולו ולהם: ואשר נשבע לי. בין הבתרים:
(ח) וְאִם-לֹ֨א תֹאבֶ֤ה הָֽאִשָּׁה֙ לָלֶ֣כֶת אַֽחֲרֶ֔יךָ וְנִקִּ֕יתָ מִשְּׁבֻֽעָתִ֖י זֹ֑את רַ֣ק אֶת-בְּנִ֔י לֹ֥א תָשֵׁ֖ב שָֽׁמָּה: וְאִם לָא תֵיבֵי אִתְּתָא לְמֵיתֵיבַתְרָךְ וּתְהֵי זַכָּאָה מִמּוֹמָתִי דָּאלְחוֹד יָת בְּרִי לָא תָתֵבלְתַמָּן:
ונקית משבועתי וגו' . וקח לו אשה מבנות ענר אשכול וממרא: רק את בני וגו' . רק, מעוט הוא. בני אינו חוזר, אבל יעקב בן בני, סופו לחזור:
(ט) וַיָּ֤שֶׂם הָעֶ֨בֶד֙ אֶת-יָד֔וֹ תַּ֛חַת יֶ֥רֶךְ אַבְרָהָ֖ם אֲדֹנָ֑יו וַיִּשָּׁ֣בַע ל֔וֹ עַל-הַדָּבָ֖ר הַזֶּֽה: וְשַׁוִּי עַבְדָא יָת יְדֵהּ תְּחוֹתיַרְכָא דְאַבְרָהָם רִבּוֹנֵהּ וְקַיֵּם לֵהּעַל פִּתְגָּמָא הָדֵין:(י)  שלישי  וַיִּקַּ֣ח הָ֠עֶ֠בֶד עֲשָׂרָ֨ה גְמַלִּ֜ים מִגְּמַלֵּ֤י אֲדֹנָיו֙ וַיֵּ֔לֶךְ וְכָל-ט֥וּב אֲדֹנָ֖יו בְּיָד֑וֹ וַיָּ֗קָם וַיֵּ֛לֶךְ אֶל-אֲרַ֥ם נַֽהֲרַ֖יִם אֶל-עִ֥יר נָחֽוֹר: וּדְבַר עַבְדָא עַשְׂרָא גַּמְלִין מִגַּמְלֵירִבּוֹנֵהּ וַאֲזַל וְכָל שְׁפַר רִבּוֹנֵהּבִּידֵהּ וְקָם וַאֲזַל לַאֲרָם דִּיעַל פְּרַת לְקַרְתָּא דְנָחוֹר:
מגמלי אדניו. נכרין היו משאר גמלים, שהיו יוצאין זמומין מפני הגזל שלא ירעו בשדות אחרים: וכל טוב אדניו בידו. שטר מתנה כתב ליצחק על כל אשר לו, כדי שיקפצו לשלוח לו בתם: ארם נהרים. בין שתי נהרות יושבת:
(יא) וַיַּבְרֵ֧ךְ הַגְּמַלִּ֛ים מִח֥וּץ לָעִ֖יר אֶל-בְּאֵ֣ר הַמָּ֑יִם לְעֵ֣ת עֶ֔רֶב לְעֵ֖ת צֵ֥את הַשֹּֽׁאֲבֹֽת: וְאַשְׁרֵי גַּמְלַיָּא מִבָּרָא לְקַרְתָּא לִבְאֵרָאדְמַיָּא לְעִדַּן רַמְשָׁא לְעִדַּן דְּנַפְקַןמַלְיָתָא:
ויברך הגמלים. הרביצם:
(יב) וַיֹּאמַר֓ | יְהֹוָ֗ה אֱלֹהֵי֙ אֲדֹנִ֣י אַבְרָהָ֔ם הַקְרֵה-נָ֥א לְפָנַ֖י הַיּ֑וֹם וַֽעֲשֵׂה-חֶ֕סֶד עִ֖ם אֲדֹנִ֥י אַבְרָהָֽם: וַאֲמַר יְיָ אֱלָהֵהּ דְּרִבּוֹנִי אַבְרָהָםזַמִּין כְּעַן קֳדָמַי יוֹמָא דֵּיןוְעִבַד טִיבוּ עִם רִבּוֹנִי אַבְרָהָם:(יג) הִנֵּ֛ה אָֽנֹכִ֥י נִצָּ֖ב עַל-עֵ֣ין הַמָּ֑יִם וּבְנוֹת֙ אַנְשֵׁ֣י הָעִ֔יר יֹֽצְאֹ֖ת לִשְׁאֹ֥ב מָֽיִם: הָא אֲנָא קָאֵם עַל עֵינָאדְמַיָּא וּבְנַת אֱנָשֵׁי קַרְתָּא נַפְקַןלְמִמְלֵי מַיָּא:(יד) וְהָיָ֣ה הַנַּֽעֲרָ֗ אֲשֶׁ֨ר אֹמַ֤ר אֵלֶ֨יהָ֙ הַטִּי-נָ֤א כַדֵּךְ֙ וְאֶשְׁתֶּ֔ה וְאָֽמְרָ֣ה שְׁתֵ֔ה וְגַם-גְּמַלֶּ֖יךָ אַשְׁקֶ֑ה אֹתָ֤הּ הֹכַ֨חְתָּ֙ לְעַבְדְּךָ֣ לְיִצְחָ֔ק וּבָ֣הּ אֵדַ֔ע כִּֽי-עָשִׂ֥יתָ חֶ֖סֶד עִם-אֲדֹנִֽי: וּתְהֵי עוּלֶמְתָּא דְּאֵימַר לַהּ אַרְכִינִיכְעַן קוּלְתִיךְ וְאֶשְׁתִּי וְתֵימַר אֵשְׁתְּוְאַף גַּמְלָךְ אַשְׁקֵי יָתַהּ זַמִּנְתָּאלְעבְדָּךְ לְיִצְחָק וּבַהּ אִידַע אֲרֵיעֲבַדְתָּ טִיבוּ עִם רִבּוֹנִי:
אתה הכחת. ראויה היא לו שתהא גומלת חסדים וכדאי לכנס בביתו של אברהם. ולשון הוכחת בררת, אפרוביש"ט בלע"ז : ובה אדע. לשון תחנה, הודע לי בה: כי עשית חסד. אם תהיה ממשפחתו והוגנת לו, אדע כי עשית חסד:
(טו) וַֽיְהִי-ה֗וּא טֶ֘רֶם֘ כִּלָּ֣ה לְדַבֵּר֒ וְהִנֵּ֧ה רִבְקָ֣ה יֹצֵ֗את אֲשֶׁ֤ר יֻלְּדָה֙ לִבְתוּאֵ֣ל בֶּן-מִלְכָּ֔ה אֵ֥שֶׁת נָח֖וֹר אֲחִ֣י אַבְרָהָ֑ם וְכַדָּ֖הּ עַל-שִׁכְמָֽהּ: וַהֲוָה הוּא עַד לָא שֵׁיצֵילְמַלָּלָא וְהָא רִבְקָה נְפָקַת דְּאִתְיְלִידַתלִבְתוּאֵל בַּר מִלְכָּה אִתַּת נָחוֹראֲחוּהִי דְאַבְרָהָם וְקוּלְתַהּ עַל כַּתְפַּהּ:(טז) וְהַנַּֽעֲרָ֗ טֹבַ֤ת מַרְאֶה֙ מְאֹ֔ד בְּתוּלָ֕ה וְאִ֖ישׁ לֹ֣א יְדָעָ֑הּ וַתֵּ֣רֶד הָעַ֔יְנָה וַתְּמַלֵּ֥א כַדָּ֖הּ וַתָּֽעַל: וְעוּלֶמְתָּא שַׁפִּירַת חֵיזוּ (נ"י שַׁפִּירָאלְמֶחֱזֵי) לַחֲדָא בְּתֻלְתָּא וּגְבַר לָאיַדְעָהּ וּנְחָתַת לְעֵינָא וּמְלַת קוּלְתַהּוּסְלֵקָת:
בתולה. ממקום בתולים: ואיש לא ידעה. שלא כדרכה, לפי שבנות הגוים היו משמרות מקום בתוליהן ומפקירות עצמן ממקום אחר, העיד על זו שנקיה מכל:
(יז) וַיָּ֥רָץ הָעֶ֖בֶד לִקְרָאתָ֑הּ וַיֹּ֕אמֶר הַגְמִיאִ֥ינִי נָ֛א מְעַט-מַ֖יִם מִכַּדֵּֽךְ: וּרְהַט עַבְדָּא לִקְדָמוּתַהּ וַאֲמַר אַשְׁקִינִי(נ"י אַטְעֵמְנִי) כְעַן זְעֵיר מַיָּאמִקּוּלְתִיךְ:
וירץ העבד לקראתה. לפי שראה שעלו המים לקראתה: הגמיאיני נא. לשון גמיעה, הומיי"ר בלע"ז :
(יח) וַתֹּ֖אמֶר שְׁתֵ֣ה אֲדֹנִ֑י וַתְּמַהֵ֗ר וַתֹּ֧רֶד כַּדָּ֛הּ עַל-יָדָ֖הּ וַתַּשְׁקֵֽהוּ: וַאֲמֶרֶת אֵשְׁתְּ רִבּוֹנִי וְאוֹחִיאַת וַאֲחֵיתַתקוּלְתַהּ עַל יְדַהּ וְאַשְׁקְתֵהּ:
ותרד כדה. מעל שכמה:
(יט) וַתְּכַ֖ל לְהַשְׁקֹת֑וֹ וַתֹּ֗אמֶר גַּ֤ם לִגְמַלֶּ֨יךָ֙ אֶשְׁאָ֔ב עַ֥ד אִם-כִּלּ֖וּ לִשְׁתֹּֽת: וְשֵׁיצִיאַת לְאַשְׁקָיוּתֵהּ וַאֲמֶרֶת אַף לְגַמְלָךְאַמְלֵי עַד דִּי סַפְקוּן לְמִשְׁתֵּי:
עד אם כלו. הרי אם משמש בלשון אשר, אם כלו, דיספקון, שזו היא גמר שתיתן כששתו די ספוקן:
(כ) וַתְּמַהֵ֗ר וַתְּעַ֤ר כַּדָּהּ֙ אֶל-הַשֹּׁ֔קֶת וַתָּ֥רָץ ע֛וֹד אֶל-הַבְּאֵ֖ר לִשְׁאֹ֑ב וַתִּשְׁאַ֖ב לְכָל-גְּמַלָּֽיו: וְאוֹחִיאַת וּנְפָצַת קוּלְתַהּ לְבֵית שַׁקְיָאוּרְהָטַת עוֹד לְבֵירָא לְמִמְלֵי וּמְלַתלְכָל גַּמְלוֹהִי:
ותער. לשון נפיצה, והרבה יש בלשון משנה (עבודה זרה ה ז) המערה מכלי אל כלי, ובמקרא יש לו דומה (תהלים קמא ח) אל תער נפשי, (ישעיה נג יב) אשר הערה למות נפשו: השקת. אבן חלולה ששותים בה הגמלים:
(כא) וְהָאִ֥ישׁ מִשְׁתָּאֵ֖ה לָ֑הּ מַֽחֲרִ֕ישׁ לָדַ֗עַת הַֽהִצְלִ֧יחַ יְהֹוָ֛ה דַּרְכּ֖וֹ אִם-לֹֽא: וְגַבְרָא שָׁהֵי בַהּ מִסְתַּכֵּל שָׁתִיקלְמֵידַע הַאַצְלַח יְיָ אָרְחֵהּ אִםלָא:
משתאה. לשון שאיה, כמו (ישעיה ו יא) שאו ערים, תשאה שממה: משתאה. משתומם ומתבהל על שראה דברו קרוב להצליח. אבל אינו יודע אם ממשפחת אברהם היא אם לאו. ואל תתמה בתי"ו של משתאה שאין לך תיבה שתחלת יסודה שי"ן ומדברת בלשון מתפעל שאין תי"ו מפרידה בין שתי אותיות של עיקר היסוד כגון משתאה מגזרת שאה, (ישעיה נט טו) משתולל מגזרת שולל, (שם נט טו) וישתומם מגזרת שממה, (מיכה ו טז) וישתמר חקות עמרי מגזרת וישמר, אף כאן משתאה מגזרת תשאה, וכשם שאתה מוצא לשון משומם באדם נבהל ונאלם ובעל מחשבות, כמו (איוב יח כ) על יומו נשמו אחרונים, (ירמיה ב יב) שמו שמים, (דניאל ד טז) אשתומם כשעה חדא, כך תפרש לשון שאיה באדם בהול ובעל מחשבות. ואונקלוס תרגם לשון שהיה וגוברא שהי, שוהא ועומד במקום אחד לראות ההצליח ה' דרכו. ואין לתרגם שתי, שהרי אינו לשון שתיה, שאין אל"ף נופלת בלשון שתיה: משתאה לה. משתומם עליה כמו (לעיל כ יג) אמרי לי אחי הוא, וכמו (לקמן כו ז) וישאלו אנשי המקום לאשתו:
(כב) וַיְהִ֗י כַּֽאֲשֶׁ֨ר כִּלּ֤וּ הַגְּמַלִּים֙ לִשְׁתּ֔וֹת וַיִּקַּ֤ח הָאִישׁ֙ נֶ֣זֶם זָהָ֔ב בֶּ֖קַע מִשְׁקָל֑וֹ וּשְׁנֵ֤י צְמִידִים֙ עַל-יָדֶ֔יהָ עֲשָׂרָ֥ה זָהָ֖ב מִשְׁקָלָֽם: וַהֲוָה כַּד סַפִּיקוּ גַּמְלַיָּא לְמִשְׁתֵּיוּנְסֵיב גַּבְרָא קָדָשָׁא דְדַהֲבָא תִּקְלָאמַתְקְלֵהּ וּתְרֵין שֵׁירִין עַל יְדָהָאמַתְקַל עֲשַׂר סִלְעִין דְּדַהֲבָא מַתְקַלְהוֹן:
בקע. רמז לשקלי ישראל בקע לגלגלת: ושני צמידים. רמז לשני לוחות מצמדות: עשרה זהב משקלם. רמז לעשרת הדברות שבהן:
(כג) וַיֹּ֨אמֶר֙ בַּת-מִ֣י אַ֔תְּ הַגִּ֥ידִי נָ֖א לִ֑י הֲיֵ֧שׁ בֵּית-אָבִ֛יךְ מָק֥וֹם לָ֖נוּ לָלִֽין: וַאֲמַר בַּת מָן אַתְּ חַוִּיכְעַן לִי הַאִית בֵּית אָבוּךְאָתַר כָּשַׁר לָנָא לִמְבָת:
ויאמר בת מי את. לאחר שנתן לה שאלה, לפי שהיה בטוח בזכותו של אברהם שהצליח הקדוש ברוך הוא דרכו: ללין. לינה אחת. לין שם דבר והיא אמרה ללון כמה לינות:
(כד) וַתֹּ֣אמֶר אֵלָ֔יו בַּת-בְּתוּאֵ֖ל אָנֹ֑כִי בֶּן-מִלְכָּ֕ה אֲשֶׁ֥ר יָֽלְדָ֖ה לְנָחֽוֹר: וַאֲמֶרֶת לֵהּ בַּת בְּתוּאֵל אֲנָאבַּר מִלְכָּה דִּילֵידַת לְנָחוֹר:
בת בתואל. השיבתו על ראשון ראשון ועל אחרון אחרון:
(כה) וַתֹּ֣אמֶר אֵלָ֔יו גַּם-תֶּ֥בֶן גַּם-מִסְפּ֖וֹא רַ֣ב עִמָּ֑נוּ גַּם-מָק֖וֹם לָלֽוּן: וַאֲמֶרֶת לֵהּ אַף תִּבְנָא אַףכִּסָּתָא סַגִּי עִמָּנָא אַף אָתַרכָּשַׁר לִמְבָת:
מספוא. כל מאכל הגמלים קרוי מספוא כגון תבן ושעורים:
(כו) וַיִּקֹּ֣ד הָאִ֔ישׁ וַיִּשְׁתַּ֖חוּ לַֽיהֹוָֽה: וּכְרַע גַּבְרָא וּסְגִיד קֳדָם יְיָ:(כז)  רביעי  וַיֹּ֗אמֶר בָּר֤וּךְ יְהֹוָה֙ אֱלֹהֵי֙ אֲדֹנִ֣י אַבְרָהָ֔ם אֲ֠שֶׁ֠ר לֹֽא-עָזַ֥ב חַסְדּ֛וֹ וַֽאֲמִתּ֖וֹ מֵעִ֣ם אֲדֹנִ֑י אָֽנֹכִ֗י בַּדֶּ֨רֶךְ֙ נָחַ֣נִי יְהֹוָ֔ה בֵּ֖ית אֲחֵ֥י אֲדֹנִֽי: וַאֲמַר בְּרִיךְ יְיָ אֱלָהָא דְרִבּוֹנִיאַבְרָהָם דִּי לָא מְנַע טִיבוּתֵהּוְקוּשְׁטֵהּ מִן רִבּוֹנִי אֲנָא בְּאוֹרַחתַּקְנָא דַּבְּרַנִּי יְיָ בֵּית אֲחוֹהִידְרִבּוֹנִי:
בדרך. דרך המימן, דרך הישר, באותו דרך שהייתי צריך. וכן כל בי"ת ולמ"ד וה"א המשמשים בראש התבה ונקודים בפת"ח מדברים בדבר הפשוט שנזכר כבר במקום אחר או שהוא מבורר וניכר באיזו הוא מדבר:
(כח) וַתָּ֨רָץ֙ הַנַּֽעֲרָ֔ וַתַּגֵּ֖ד לְבֵ֣ית אִמָּ֑הּ כַּדְּבָרִ֖ים הָאֵֽלֶּה: וּרְהָטַת עוּלֶמְתָּא וְחַוִּיאַת לְבֵית אִמַּהּכְּפִתְגָּמַיָּא הָאִלֵּין:
לבית אמה. דרך הנשים היתה להיות להן בית לישב בו למלאכתן, ואין הבת מגדת אלא לאמה:
(כט) וּלְרִבְקָ֥ה אָ֖ח וּשְׁמ֣וֹ לָבָ֑ן וַיָּ֨רָץ לָבָ֧ן אֶל-הָאִ֛ישׁ הַח֖וּצָה אֶל-הָעָֽיִן: וּלְרִבְקָה אָחָא וּשְׁמֵהּ לָבָן וּרְהַטלָבָן לְוַת גַּבְרָא לְבָרָא לְוַתעֵינָא:
וירץ. למה וירץ ועל מה רץ, ויהי כראות את הנזם, אמר עשיר הוא זה, ונתן עיניו בממון:
(ל) וַיְהִ֣י | כִּרְאֹ֣ת אֶת-הַנֶּ֗זֶם וְאֶת-הַצְּמִדִים֘ עַל-יְדֵ֣י אֲחֹתוֹ֒ וּכְשָׁמְע֗וֹ אֶת-דִּבְרֵ֞י רִבְקָ֤ה אֲחֹתוֹ֙ לֵאמֹ֔ר כֹּֽה-דִבֶּ֥ר אֵלַ֖י הָאִ֑ישׁ וַיָּבֹא֙ אֶל-הָאִ֔ישׁ וְהִנֵּ֛ה עֹמֵ֥ד עַל-הַגְּמַלִּ֖ים עַל-הָעָֽיִן: וַהֲוָה כַּד חָזָא יָת קָדָשָׁאוְיָת שֵׁירַיָּא עַל יְדֵי אֲחָתֵהּוְכַד שְׁמַע יָת פִּתְגָּמֵי רִבְקָהאֲחָתֵהּ לְמֵימַר כְּדֵין מַלֵּיל עִמִּיגַּבְרָא וַאֲתָא לְוַת גַּבְרָא וְהָאקָאֵם עִלַּוֵּי גַּמְלַיָּא עַל עֵינָא:
על הגמלים. לשמרן, כמו (לעיל יח ח) והוא עומד עליהם, לשמשם:
(לא) וַיֹּ֕אמֶר בּ֖וֹא בְּר֣וּךְ יְהֹוָ֑ה לָ֤מָּה תַֽעֲמֹד֙ בַּח֔וּץ וְאָֽנֹכִי֙ פִּנִּ֣יתִי הַבַּ֔יִת וּמָק֖וֹם לַגְּמַלִּֽים: וַאֲמַר עוּל בְּרִיכָא דַּיְיָ לְמָאאַתְּ קָאֵם בְּבָרָא וַאֲנָא פַּנֵּיתִיבֵיתָא וַאֲתַר כָּשַׁר לְגַמְלַיָּא:
פניתי הבית. מעבודה זרה:
(לב) וַיָּבֹ֤א הָאִישׁ֙ הַבַּ֔יְתָה וַיְפַתַּ֖ח הַגְּמַלִּ֑ים וַיִּתֵּ֨ן תֶּ֤בֶן וּמִסְפּוֹא֙ לַגְּמַלִּ֔ים וּמַ֨יִם֙ לִרְחֹ֣ץ רַגְלָ֔יו וְרַגְלֵ֥י הָֽאֲנָשִׁ֖ים אֲשֶׁ֥ר אִתּֽוֹ: וְעַל גַּבְרָא לְבֵיתָא וּשְׁרָא גַּמְלַיָּאוִיהַב תִּבְנָא וְכִסָּתָא לְגַמְלַיָּא וּמַיָּאלְאַסְחָאָה רַגְלוֹהִי וְרַגְלֵי גֻּבְרַיָּא דְּעִמֵּהּ:
ויפתח. התיר זמם שלהם, שהיה סותם את פיהם שלא ירעו בדרך בשדות אחרים:
——–
לעילוי נשמת ולזכות כל עם ישראל החיים והמתים
האתר כולו מוקדש לעילוי לנשמת כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולזכות כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולרפואת כל חולי עם ישראל בנפש בגוף ובנשמה. לייחדא קודשא בריך הוא ושכינתא על ידי ההוא טמיר ונעלם בשם כל ישראל, לעשות נחת להשם יתברך ולהמשיך רחמים וחסדים על כל העולם, לבירור עץ הדעת טוב ורע ולתיקון הדעת של כל בר ישראל, ולקרב את ביאת מלך המשיח צדקנו.
בפרט לזכות נשמות משה בן יוכבד רבנו עליו השלום רבן של כל ישראל, רבי שמעון בן יוחאי מגלה תורת הנסתר בעולם, רבי יצחק לוריא אשכנזי בן שלמה עטרת ראשינו, רבי ישראל הבעל שם טוב בן אליעזר מגלה תורת החסידות בעולם, רבנו נחמן בן פייגא אור האורות, רבי חיים בן יוסף ויטאל תלמיד רבנו האר"י, וכל הצדיקים והחסידים, הצדיקות והחסידות, האבות הקדושים והאמהות הקדושות, דוד המלך וכל יוצאי חלציו וכל אחד ואחד מישראל בכל מקום שהוא חי או מת.
ותיקון של כל ישראל החיים והמתים, ולפדיון של כל ישראל החיים והמתים מכל דין וייסורים שיש עליהם.
בס"ד – כל הזכויות שמורות (c) ל ר' פנחס ראובן שליט"א ול ר' שגיב מחפוד שליט"א
ול- J. Alan Groves Center – תחת תנאי רשיון CC-2.5
לפי רישיון Creative Commons-CC-2.5