חיי מוהרן קי״ט

א׳ (טז) וְתֵכֶף אַחַר רֹאשׁ־הַשָּׁנָה תקס"ח נָסַע לְלֶמְבֶּרְגְּ וְשָׁהָה שָׁם עַד אֶמְצַע הַקַּיִץ, וּבָא לְבֵיתוֹ עַל פָּרָשַׁת בָּלָק. כְּשֶׁנָּסַע לְלֶמְבֶּרְגְּ נָסַע דֶּרֶךְ וָואלְטְשִׁיסְק וְשָׁם רָצָה לַעֲבֹר עַל הַגְּרֶענִיץ [הַגְּבוּל] וְלֹא הָיָה יָכוֹל לַעֲבֹר וְנִתְעַכֵּב שָׁם יוֹתֵר מִשְּׁנֵי שָׁבוּעוֹת. פַּעַם אַחַת חָלַם לוֹ בַּלַּיְלָה שֶׁעָמְדוּ חֲיָלוֹת רַבּוֹת מֵהַקֵּיסָר שֶׁלָּנוּ וְכֵן כְּנֶגְדָּם חֲיָלוֹת רַבּוֹת מֵהַקֵּיסָר דֶּוִין (אוֹסְטְרִיָה), וְהַקֵּיסָרִיּוֹת בְּעַצְמָן הָיוּ שָׁם. וּבִקֵּשׁ רַבֵּנוּ זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה מֵאָדוֹן אֶחָד שֶׁיַּנִּיחַ אוֹתוֹ לַעֲבֹר. וְאָמַר אוֹתְךָ בְּוַדַּאי לֹא אַנִּיחַ לַעֲבֹר לִמְדִינָתֵנוּ. וְהַדָּבָר הָיָה נִרְאֶה שֶׁאָמַר לוֹ שֶׁהוּא מִתְיָרֵא פֶּן יְבַלְבֵּל שָׁם הַמְּדִינָה וְכוּ'. וְהָלַךְ וּבִקֵּשׁ מֵהַקֵּיסָר דְּשָׁם בְּעַצְמוֹ, וְאָמַר אֲנִי אֵינִי מִתְיָרֵא אֲנִי מַנִּיחוֹ לַעֲבֹר לְשָׁם. וְהֵקִיץ בַּבֹּקֶר וְסִפֵּר לְהָאִישׁ שֶׁהָיָה עִמּוֹ וְאָמַר לוֹ אֲנִי יוֹדֵעַ שֶׁהַיּוֹם אֶעֱבֹר הַגְּרֶענִיץ כִּי כָּךְ חָלַם לִי, וְכֵן הָיָה שֶׁעָבַר אוֹתוֹ הַיּוֹם הַגְּרֶענִיץ. וּבְעִנְיַן הַחֲלוֹם הַנַּ"ל יֵשׁ עוֹד דְּבָרִים כִּי נִשְׁכַּח הָרֹב כִּי לֹא נִכְתַּב בִּזְמַנּוֹ:

לכבוד נשמת רבנו נחמן בן פייגא זכותו תגן עלינו ועל כל ישראל. ולכבוד נשמת רבי נתן מברסלב בן חיה לאנה,  ולזכות כל ישראל החיים ומתים.