——–
א. ויהי עשו איש יודע ציד איש שדה ויעקב איש תם יושב אוהלים (כה.כז)
יש לידע, מדוע הבדיל הפסוק בין עשו ליעקב בדוגמאות של "איש שדה" או "איש יושב אוהלים". מדוע לא אמר בפשטות כי "עשו הרשע", "ויעקב הצדיק"- אשר עוסק בתורה?
ב. ויהי עשו איש יודע ציד איש שדה (כה.כז)
פירש רש"י – "יודע ציד"- לצוד ולרמות את אביו בפיו ושואלו אבא היאך מעשרין את המלח ואת התבן, כסבור אביו שהוא מדקדק במצות.
ויל"ע, כיצד בכלל שאל עשו שאלה זו את יצחק, הרי מיסודות המעשר – שמעשרים רק מדבר הגודל על הארץ. א"כ כיצד העיז לשאול שאלה מגוחכת כזו את יצחק [וכי לא חשש שיגלה בזה יצחק את רמאותו]?
ג. ויזד יעקב נזיד וכו'. ויאמר עשו אל יעקב הלעיטני נא מן האדום האדום הזה כי עיף אנוכי על כן קרא שמו אדום (כה.כט-ל)
יש לידע, מדוע קרא עשו לנזיד העדשים -"אדום" דווקא, מדוע לא קרא התבשיל בשמו -"נזיד עדשים"?
ד. ויעקב נתן לעשו לחם ונזיד עדשים וכו' (כה.לד)
יש להבין, מדוע קרא יעקב לתבשיל – נזיד עדשים בשמו, ולא נזיד בלבד או כפי שקראו עשו -"אדום"?
ה. ותקח רבקה את בגדי עשו בנה הגדול החמודות אשר איתה בבית ותלבש את יעקב בנה הקטן (כז.טו)
פירש רש"י – "החמדות"- הנקיות, כתרגומו דכיתא. דבר אחר, שחמד אותן מן נמרוד.
ואיתא במדרש, כי ע"י בגדים אלו היה צד בקלות כל חיה ועוף שהיה רוצה.
ויש להבין, מה העניין שבכח הבגדים דווקא, נמשכו החיות וע"י כך היה צד אותן בקלות?
ו. את בגדי עשו החמדות אשר איתה בבית ותלבש וכו' (כז.טו)
פירש רש"י – "אשר אתה בבית"- והלא כמה נשים היו לו והוא מפקיד אצל אימו, אלא שהיה בקי במעשיהן וחושדן.
ויש לתמוה, אם חשד עשו בנשיו כי יכולות לרמותו ולא סמך עליהן שישמרו על בגדיו. מדוע א"כ, המשיך לחיות עם נשים מושחתות אלו ולא גירשן? הרי אינן נאמנות לו?
ז. ויאמר יצחק אל יעקב גשה נא ואמשך בני האתה זה בני עשו אם לא (כז.כא)
מבואר, כי היכרו וזיהויו של עשו היה במישושו החיצוני ולא בקולו כפי שהיה היכרו של יעקב.
ויש להבין, מדוע עשו ג"כ לא זוהה והוכר בקולו, מדוע הסימן והזיהוי שלו היה במישושו החיצוני דווקא, ולא בקולו הפנימי?
ח. ויגש יעקב אל יצחק אביו וימשהו ויאמר הקל קול יעקב והידים ידי עשו (כז.כב)
איתא בבראשית רבה (סה.טז) – בזמן שקולו של יעקב מצוי בבתי כנסיות אין הידיים ידי עשו.
ויש לשאול, הרי בפסוק נאמר -"הקול קול יעקב והידים ידי עשו", ולפי המדרש היה לו לומר "אין הידים ידי עשו"?
ט. הקל קול יעקב והידים ידי עשו (כז.כב)
לכאורה, מכפילות הפסוק "הקול קול" "והידים ידי", משמע כי יצחק הבין ש"הקול"- תמיד זה יעקב. ואילו "ידיים"- תמיד זה עשו. שהרי לכאורה בפשטות היה לו לומר: הקול של יעקב והידיים של עשו. והדבר צ"ב!
י. וירח את ריח בגדיו ויברכהו ויאמר ראה ריח בני כריח שדה אשר ברכו ה' (כז.כז)
מבואר, כי הדגישה התורה שהריח היה רק ריח "בגדיו" ולא ריח עצמו, כדכתיב: וירח את ריח "בגדיו", ורק לבסוף אמר יצחק "ראה ריח בני", שהתכוון לומר כי הריח הגיע מ"בני" מגופו ולא מבגדיו.
ויש להבין, מדוע מלכתחילה התכוון יצחק להריח את ריח בגדיו ולא גופו?
יא. ויאמר עשו אל אביו הברכה אחת היא לך אבי ברכני גם אני אבי. וישא עשו קולו ויבך ויען יצחק אביו ויאמר אליו הנה משמני וכו' (כז.לח-לט)
יש לדקדק, מדוע אמר "וישא עשו קולו ויבך"- והדגיש את נשיאת הקול, מדוע לא אמר פשוט "ויבך עשו", מהו שהוסיף והדגיש "וישא עשו קולו"?
יב. עוד יש לדעת, מדוע רק לאחר שבכה עשו, הסכים יצחק לברכו ולא לפני כן?
{כל הקושיות מתורצות ביסוד אחד }
יבואר ע"פ יסודו של הגרא"א דסלר זצ"ל בספרו מכתב מאליהו (ח"ג עמ' 326) בעניין בין ישראל לעמים. וז"ל – יש אמת ויש שקר דומה לאמת, היינו פנימיות וחיצוניות, והם בסוד קין והבל, שם ויפת, יעקב ועשיו.
ואבאר: קין והבל עשו מעשה אחד, אך הבל הביא מבכורות כו'. שם (בשמות דורות הראשונים דייקינן לכולא עלמא, ומכל שכן אשר נח היה קורא השמות) הכונה אולי כי הוא היה מיוחד לתוכן כונת הבריאה, ועל כן נקרא "שם" סתם, היינו שם תוכן העולם. יפת – על שם היופי, היינו חיצוניות.
עשיו, מצותו כבוד אב וביופי נפלא, עד שבבגדי אדם הראשון הגיש תבשילים לאביו, ואף על פי כן בלבבו העיד עליו הכתוב: "יקרבו ימי אבל אבי" כו'.
וזהו ענין שאלותיו היאך מעשרין, שאין הכונה שהיה פשוט בא ברמאות, אלא מפריש מעשר היה, אבל אינה דומה חיצוניות לפנימיות.
ובזה עמדה רבקה אמנו ע"ה על האמת יותר בהבחנה זו שבודאי היתה עמוקה מאד מאד.
וכבר למדנו גם משמואל הנביא ע"ה שבעמקות גם היותר גדולה יוכל לטעות, כאמרו "אך נגד ה' משיחו" כו'.
וזהו לכאורה סוד "תתן אמת ליעקב", ולא לאברהם, אך "חסד לאברהם", כי במדת האמת אי אפשר היה להשתמש לא למטה ולא למעלה, ורק במדת החסד, עד שהיתה ההבדלה האחרונה של בין ישראל לעמים היינו יעקב ועשיו.
ודבר זה אנו רואים עד היום הזה, העמים צועקים בשם אהבת אדם כידוע, וגם חמלת צער בעלי חיים, והם הם העושים פרעות כו'.
אבל אי אפשר כח הרציחה בנפש ישראלית כלל. הם בתכונתם יופי חיצוני, ואנחנו – אולי ביופי פחותים מהם, שיגנו אותנו "יהודי מלוכלך", אבל בתוכן הנפש – המעלות שלנו הם.
נצא ונראה, אהבת ישראל לחבירו ורחמנותו עליו, ואיך הם יעשו לענייהם, איך היא אבילות ר"ל במשפחת ישראל, ואיך אצלם אך אבל חיצוני, שבשעה שמתם מוטל לפניהם הולכים לחייטים לעשות בגדי אבל בדייקנות לפי האופנה, כשמוציאים המת – רצינות חיצוני ולא דמע אחת וכו' וכו'. ואיך הוא אצלנו להבדיל באלפי הבדלות, ממש כבין שקר לאמת.
וזהו סוד קיום האומה הישראלית על דרך הטבע. כי קשר אומותיהם בקרבם הוא רק קשר של "ביזנעס" מאשר טוב להם שיתקשרו וכו'.
לכאורה דברים ידועים המה, אבל לא כך הוא, הרי יש בזה להראות אפילו לעמים בחוש ממש מחיינו הפרטיים ולהבדיל מחייהם, התקשרותנו והתקשרותם כו' כו'.
והרי זה בחוש כי אנו הפנימיים והמה החיצוניים, ואיך יוכלו להכחיש דבר חושי כזה? "אתה בחרתנו מכל העמים", וכן "המבדיל בין אור לחושך בין ישראל לעמים", זהו דבר חושי, לדעתי נפלא מאד וקידוש ה' גדול. עכ"ל.
יעקב ועשו מייצגים, הבדלי דרך חיים, ההבדל בין חיי עשו החיצוניים והשקריים, לבין חיי יעקב – חיי התורה הקדושה הפנימיים והאמיתיים.
עשיו, מייצג את חיי התאוות – אשר כל עיקרן הינו מראה חיצוני ללא שום משמעות פנימית, כל חייו הן הנאות רגעיות דמיוניות, אשר על רגעי הנאתו הקצרים נאמר "רשעים מלאי חרטות", בפנימיותו מכיר הרשע ויודע כי המה הבל אשר אין בהם ממש.
בשונה מחיי התורה, אשר נראים כחיי סיגוף וצער כלפי חוץ, אך מלאים הם בפנימיות האמת, בהנאה נצחית, עד שנאמר: כי חיי בעלי החכמה ומבקשיה בלא תורה – כמיתה הם חשובים.
זהו ההבדל בין יעקב לעשו, הבדל מהותי של חיים פנימיים או חיצוניים, של אמת או שקר, בין אור לחושך.
{לפ"ז כל הקושיות מתורצות }
הקושיא הראשונה מתורצת – רצתה התורה לרמז לנו, כי ישנן שתי אישויות. ישנו "איש יודע ציד איש שדה"- כעשו הרשע. אדם חיצוני – איש שדה – בחוץ. וישנה אישיות כיעקב "איש תם יושב אוהלים"- פנימי בתוך האוהל.
זהו ההבדל בין חיי עשו לחיי יעקב. הבדל בין שקר חיצוני לבין אמת פנימית, והאדם יכול לבחור – להיות חיצוני או פנימי, לבחור בחיי תאוות הנראות אמיתיות וטובות חיצונית אך רקובות פנימית, או בחיי תורה אמיתיים פנימיים.
לפ"ז גם הקושיא השנייה מתורצת – עניין שאלותיו היאך מעשרין את המלח, אין הכוונה כי היה בא ברמאות, אלא מפריש מעשר היה, אך אינה דומה חיצוניות לפנימיות.
עשו אשר היה חי חיי חיצוניות, לא התעמק ביסודות הבריאה, וכל עבודת ה' אשר עבד היתה עבודה חיצונית בלבד – כלפי חוץ, בהראות עצמו כמדקדק וכצדיק, על אף כי בפנימיותו רקוב היה בתכלית.
לכן היה עשו מסוגל לשאול שאלה מגוחכת וחיצונית כשאלת "האם מעשרים את המלח", עשו לשיטתו בדרכו החיצונית.
לפ"ז גם הקושיות ג' וד' מתורצות – עשו לשיטתו החיצונית, לא התעמק מהו התבשיל – מדוע הכין יעקב דווקא עדשים [-להבין שזהו רמז על האבל], וללמוד מוסר שעתיד אדם עוד להגיע לקבר וכו'- כפי שכתבה התורה גבי יעקב -"נזיד עדשים" [וכדפ' רש"י שם].
כי יעקב חי חיי פנימיות, וזהו דרכו – להתעמק ביסודות הבריאה וללמוד מהם מוסר ויראת ה' פנימית, בשונה מעשו החיצוני אשר הסתכל על התבשיל בחיצוניות גמורה – לא רק שלא קראו נזיד בלבד, אלא הסתכל רק על צבעו החיצוני וקרא לו על שם צבעו "אדום", עשו לשיטתו בדרכו בבחירתו לחיות חיי חיצוניות שקריים.
לפ"ז גם הקושיא החמישית מתורצת – עשו לשיטתו בדרכו החיצונית – "בגדיו החמודות" הן אלו אשר נתנו לו את הכח לצוד את החיות. לרמז לנו, על דרך אישיותו של עשו בהיותו חיצוני ללא כח פנימי ואמיתי, כל כוחו הסתכם בכח חיצוני -"בגדים"- חיצוניות ולא בגוף הפנימי, כחיי אומות העולם וכחיי התאוות אשר כל עניינם הם תאוות חיצוניות [-"להראות לעולם"], זהו כוחם ושאיפתם, כעשו הרשע אשר כל כוחו היה בבגדים – כח חיצוני שיקרי בלבד.
לפ"ז גם הקושיא השישית מתורצת – חשדו של עשו בכל נשיו באי נתינתו להן בגדיו החמודות לשומרם (שמא ירמו אותו), אין זה אלא ראי של כל העולם החיצוני -"חיי עשו"- אשר כל כולו שקר, אין להם כלום, אף נשיהם חשודות בעיניהם, על אף שחיצונית – נראים כבעל ואישה מאושרים [זוג מושלם]- הכל חיצוני ושקרי, ללא שום אמת פנימית.
לפ"ז גם הקושיות ח' וט' מתורצות – "הקול קול יעקב – והידיים ידי עשו"- רמזה לנו התורה על שתי אישיותם של עשו ויעקב. יעקב הינו "קול"- קול הינו פנימי, בא מתוך ביטנו של האדם, דרך גרונו עד ליציאתו חוצה, דבר שאינו ניתן למישוש, ולא ניתן לנגיעה חיצונית, קול הוא מושג פנימי – כאישיותו של יעקב – חיי הפנימיות.
אך עשו – הינו "ידיים"- ידיים הינן חיצוניות, אין בהן כל פנימיות – כחייו של עשו, חיי תאוות חיצוניות ושקריות.
וזהו שאמר הפסוק "הקול קול יעקב והידיים ידי עשו", ולא אמר "אין" הידיים ידי עשו, כי רצה לרמז שכל אישיותו של עשו זה "חיצוניות" ידיים -"הידיים ידי עשו".
לפ"ז גם הקושיות ז' וי' מתורצות – "ויאמר יצחק אל יעקב גשה נא ואמשך בני האתה זה בני עשו אם לא" מפני שהיכרו וזיהויו של עשו היה במישושו החיצוני ולא בקולו כפי שהיה היכרו של יעקב – כפי שכל אישיותו של עשו הינה "חיצוניות שקרית".
יצחק אבינו ידע כי דרכו של עשו הוא חיי תאוות חיצוניות, לכן כשהריח את ריחו, הריח את "בגדיו" ולא את גופו, כי עשו כל כולו הינו מושג חיצוני בלבד, אך כשהריח ריח פנימי "מגופו" רק אז בירכו – כברכה פנימית, המגיעה לאדם אשר יש לו שייכות בפנימיות.
ולפ"ז גם הקושיות י"א וי"ב מתורצות – באמת, יצחק לא רצה לברך את עשו-החיצוני, שהרי מה לעשו ולברכה פנימית רוחנית. לכן בראות זאת עשו "נשא קולו ויבך"- שהתכוון לשאת את "קולו"- היסוד של יעקב "הקול קול יעקב", לרמז כי אף הוא שייך במושגי הפנימיות.
לכן מיד אח"כ הסכים יצחק לברכו, כי ראה שבאמת שייך בו מושגים בפנימיות, ויכול לזכות בברכה פנימית וקדושה.
——–
לעילוי נשמת ולזכות כל עם ישראל החיים והמתים
לזכות הרב המחבר
האתר כולו מוקדש לעילוי לנשמת כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולזכות כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולרפואת כל חולי עם ישראל בנפש בגוף ובנשמה. לייחדא קודשא בריך הוא ושכינתא על ידי ההוא טמיר ונעלם בשם כל ישראל, לעשות נחת להשם יתברך ולהמשיך רחמים וחסדים על כל העולם, לבירור עץ הדעת טוב ורע ולתיקון הדעת של כל בר ישראל, ולקרב את ביאת מלך המשיח צדקנו.
בפרט לזכות נשמות משה בן יוכבד רבנו עליו השלום רבן של כל ישראל, רבי שמעון בן יוחאי מגלה תורת הנסתר בעולם, רבי יצחק לוריא אשכנזי בן שלמה עטרת ראשינו, רבי ישראל הבעל שם טוב בן אליעזר מגלה תורת החסידות בעולם, רבנו נחמן בן פייגא אור האורות, רבי חיים בן יוסף ויטאל תלמיד רבנו האר"י, וכל הצדיקים והחסידים, הצדיקות והחסידות, האבות הקדושים והאמהות הקדושות, דוד המלך וכל יוצאי חלציו וכל אחד ואחד מישראל בכל מקום שהוא חי או מת.
ותיקון של כל ישראל החיים והמתים, ולפדיון של כל ישראל החיים והמתים מכל דין וייסורים שיש עליהם.
בס"ד – כל הזכויות שמורות (c) ל הרב אליהו יוחאי אלקיים שליט"א
אפיקי אליהו על התורה
פירושים חידושים וביאורים על דרך המוסר והדרש, תוך ביאור כולם ביסוד אחד
זכני השי"ת בטובו ובחסדו
הצב"י אליהו יוחאי אלקיים
פעיה"ק יבנה תובב"א – שנת תשע"ב לפי רישיון Creative Commons-CC-2.5