——–
כדי להשלים כל הסדרה שנים מקרא ואחד תרגום הצגנו תשלום כל הסדרה ותרגום והפטרה:
(ב) וַיִּדַּ֨ר יִשְׂרָאֵ֥ל נֶ֛דֶר לַֽיהֹוָ֖ה וַיֹּאמַ֑ר אִם-נָתֹ֨ן תִּתֵּ֜ן אֶת-הָעָ֤ם הַזֶּה֙ בְּיָדִ֔י וְהַֽחֲרַמְתִּ֖י אֶת-עָֽרֵיהֶֽם: וְקַיֵים יִשְׂרָאֵל קְיָים קֳדָם יְיָוַאֲמַר אִם מִמְסַר תִּמְסַר יָתעַמָא הָדֵין בִּידִי וַאֲגַמַר יָתקִרְוֵיהוֹן:
והחרמתי. אקדיש שללם לגבוה:
(ג) וַיִּשְׁמַ֨ע יְהֹוָ֜ה בְּק֣וֹל יִשְׂרָאֵ֗ל וַיִּתֵּן֙ אֶת-הַֽכְּנַעֲנִ֔י וַיַּֽחֲרֵ֥ם אֶתְהֶ֖ם וְאֶת-עָֽרֵיהֶ֑ם וַיִּקְרָ֥א שֵׁם-הַמָּק֖וֹם חָרְמָֽה: (פ) וְקַבֵּיל יְיָ צְלוֹתֵיהּ דְיִשְׂרָאֵל וּמְסַריָת כְּנַעֲנָאָה וְגַמַר יָתְהוֹן וְיָתקִרְוֵיהוֹן וּקְרָא שְׁמָא דְאַתְרָא חָרְמָה:
ויחרם אתהם. בהריגה: ואת עריהם. חרמי גבוה:
(ד) וַיִּסְע֞וּ מֵהֹ֤ר הָהָר֙ דֶּ֣רֶךְ יַם-ס֔וּף לִסְבֹּ֖ב אֶת-אֶ֣רֶץ אֱד֑וֹם וַתִּקְצַ֥ר נֶֽפֶשׁ-הָעָ֖ם בַּדָּֽרֶךְ: וּנְטָלוּ מֵהֹר טוּרָא אֹרַח יַמָאדְסוּף לְאַקָפָא יָת אַרְעָא דֶאֱדוֹםוַעֲקַת נַפְשָׁא דְעַמָא בְּאוֹרְחָא:
דרך ים סוף. כיון שמת אהרן ובאה עליהם מלחמה זו חזרו לאחוריהם דרך ים סוף, הוא הדרך שחזרו להם כשנגזר עליהם גזרת מרגלים, שנאמר (דברים א, מ) ויסעו המדברה דרך ים סוף. וכאן חזרו לאחוריהם שבע מסעות, שנאמר (שם י, ו) ובני ישראל נסעו מבארות בני יעקן מוסרה שם מת אהרן. וכי במוסרה מת, והלא בהר ההר מת, אלא שם חזרו והתאבלו עליו והספידוהו כאלו הוא בפניהם. וצא ובדוק במסעות ותמצא שבע מסעות מן מוסרה עד הר ההר: לסבב את ארץ אדום. שלא נתנם לעבור בארצו: ותקצר נפש העם בדרך. בטורח הדרך שהקשה להם. אמרו עכשו היינו קרובים להכנס לארץ ואנו חוזרים לאחורינו כך חזרו אבותינו ונשתהו שלשים ושמונה שנה עד היום, לפיכך קצרה נפשם בענוי הדרך. ובלשון לע"ז אינקרו"ט לו"ר . ולא יתכן לומר ותקצר נפש העם בדרך בהיותו בדרך. ולא פרש בו במה קצרה, שכל מקום שתמצא קצור נפש במקרא מפורש שם במה קצרה, כגון (זכריה יא, ח) ותקצר נפשי בהם, וכגון (שופטים י, טז) ותקצר נפשו בעמל ישראל, וכל דבר הקשה על אדם נופל בו לשון קצור נפש, כאדם שהטורח בא עליו ואין דעתו רחבה לקבל אותו הדבר, ואין לו מקום בתוך לבו לגור שם אותו הצער, ובדבר המטריח נופל לשון גדל, שגדול הוא וכבד על האדם, כגון (זכריה יא, ח) וגם נפשם בחלה בי, גדלה עלי, (איוב י, טז) ויגאה כשחל תצודני, כללו של פרוש כל לשון קצור נפש בדבר, לשון שאין יכול לסבלו הוא, שאין הדעת סובלתו:
(ה) וַיְדַבֵּ֣ר הָעָ֗ם בֵּֽאלֹהִים֘ וּבְמֹשֶׁה֒ לָמָ֤ה הֶֽעֱלִיתֻ֨נוּ֙ מִמִּצְרַ֔יִם לָמ֖וּת בַּמִּדְבָּ֑ר כִּ֣י אֵ֥ין לֶ֨חֶם֙ וְאֵ֣ין מַ֔יִם וְנַפְשֵׁ֣נוּ קָ֔צָה בַּלֶּ֖חֶם הַקְּלֹקֵֽל: וְאִתְרַעַם עַמָא בְּמֵימְרָא דַיְיָ וְעִםמשֶׁה נְצוֹ לְמָא אַסֵקְתּוּנָא מִמִצְרַיִםלִמְמָת בְּמַדְבְּרָא אֲרֵי לֵית לַחְמָאוְלֵית מַיָא וְנַפְשָׁנָא עָקַת בְּמַנָאהָדֵין דְמֵיכְלֵיהּ קָלֵיל:
באלהים ובמשה. השוו עבד לקונו: למה העליתנו. שניהם שוים: ונפשנו קצה. אף זה לשון קצור נפש ומאוס: בלחם הקלקל. לפי שהמן נבלע באיברים קראוהו קלקל. אמרו עתיד המן הזה שיתפח במעינו, כלום יש ילוד אשה שמכניס ואינו מוציא:
(ו) וַיְשַׁלַּ֨ח יְהֹוָ֜ה בָּעָ֗ם אֵ֚ת הַנְּחָשִׁ֣ים הַשְּׂרָפִ֔ים וַֽיְנַשְּׁכ֖וּ אֶת-הָעָ֑ם וַיָּ֥מָת עַם-רָ֖ב מִיִּשְׂרָאֵֽל: וְגָרֵי יְיָ בְּעַמָא יָת חִיוַןקָלָן וּנְכִיתוּ יָת עַמָא וּמִיתעַם סַגִי מִיִשְׂרָאֵל:
את הנחשים השרפים. ששורפים את האדם בארס שניהם: וינשכו את העם. יבא נחש שלקה על הוצאת דבה ויפרע ממוציאי דבה. יבא נחש שכל המינין נטעמים לו טעם אחד ויפרע מכפויי טובה, שדבר אחד משתנה להם לכמה טעמים:
(ז) וַיָּבֹא֩ הָעָ֨ם אֶל-מֹשֶׁ֜ה וַיֹּֽאמְר֣וּ חָטָ֗אנוּ כִּֽי-דִבַּ֤רְנוּ בַֽיהֹוָה֙ וָבָ֔ךְ הִתְפַּלֵּל֙ אֶל-יְהֹוָ֔ה וְיָסֵ֥ר מֵֽעָלֵ֖ינוּ אֶת-הַנָּחָ֑שׁ וַיִּתְפַּלֵּ֥ל מֹשֶׁ֖ה בְּעַ֥ד הָעָֽם: וַאֲתָא עַמָא לְמשֶׁה וַאֲמָרוּ חַבְנָאאֲרֵי אִתְרַעַמְנָא קֳדָם יְיָ וְעִמָךְנְצֵינָא צַלִי קֲדָם יְיָ וְיַעֲדִימִנָנָא יָת חִוְיָא וְצַלִי משֶׁהעַל עַמָא:
ויתפלל משה. מכאן למי שמבקשים ממנו מחילה שלא יהא אכזרי מלמחול:
(ח) וַיֹּ֨אמֶר יְהֹוָ֜ה אֶל-מֹשֶׁ֗ה עֲשֵׂ֤ה לְךָ֙ שָׂרָ֔ף וְשִׂ֥ים אֹת֖וֹ עַל-נֵ֑ס וְהָיָה֙ כָּל-הַנָּשׁ֔וּךְ וְרָאָ֥ה אֹת֖וֹ וָחָֽי: וַאֲמַר יְיָ לְמשֶׁה עֲבֵיד לָךְקַלְיָא וְשַׁוִי יָתֵיהּ עַל אָתוִיהֵי כָּל דְיִתְנְכִית וְיֶחֱזֵי יָתֵהּוְיִתְקַיָם:
על נס. על כלונס שקורים פירק"א בלע"ז [מוט] וכן (ישעיה ל, יז) וכנס על הגבעה, (שם מט, כב) ארים נסי, (שם יג, ב) שאו נס, ולפי שהוא גבוה לאות ולראיה קראו נס: כל הנשוך. אפלו כלב או חמור נושכו היה נזוק ומתנונה והולך, אלא שנשיכת הנחש ממהרת להמית, לכך נאמר כאן וראה אתו ראיה בעלמא, ובנשיכת הנחש נאמר והביט, והיה אם נשך הנחש את איש והביט וגו' , שלא היה ממהר נשוך הנחש להתרפאות אלא אם כן מביט בו בכונה. ואמרו רבותינו וכי נחש ממית או מחיה, אלא בזמן שהיו ישראל מסתכלין כלפי מעלה ומשעבדין את לבם לאביהם שבשמים היו מתרפאים, ואם לאו היו נמוקים:
(ט) וַיַּ֤עַשׂ מֹשֶׁה֙ נְחַ֣שׁ נְחֹ֔שֶׁת וַיְשִׂמֵ֖הוּ עַל-הַנֵּ֑ס וְהָיָ֗ה אִם-נָשַׁ֤ךְ הַנָּחָשׁ֙ אֶת-אִ֔ישׁ וְהִבִּ֛יט אֶל-נְחַ֥שׁ הַנְּחֹ֖שֶׁת וָחָֽי: וַעֲבַד משֶׁה חִוְיָא דִנְחָשָׁא וְשַׁוְיֵהּעַל אָת וַהֲוָה כַּד נְכֵיתחִוְיָא יָת גַבְרָא וּמִסְתַּכֵּל לְחִוְיָאדִנְחָשָׁא וּמִתְקַיָם:
נחש נחשת. לא נאמר לו לעשותו של נחשת, אלא אמר משה הקדוש ברוך הוא קוראו נחש, ואני אעשנו של נחשת, לשון נופל על לשון:
(י)  שישי  וַיִּסְע֖וּ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וַֽיַּחֲנ֖וּ בְּאֹבֹֽת: וּנְטָלוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּשְׁרוֹ בְּאוֹבוֹת:(יא) וַיִּסְע֖וּ מֵֽאֹבֹ֑ת וַֽיַּחֲנ֞וּ בְּעִיֵּ֣י הָֽעֲבָרִ֗ים בַּמִּדְבָּר֙ אֲשֶׁר֙ עַל-פְּנֵ֣י מוֹאָ֔ב מִמִּזְרַ֖ח הַשָּֽׁמֶשׁ: וּנְטָלוּ מֵאוֹבוֹת וּשְׁרוֹ בִמְגִיזַת עֲבָרָאֵיבְּמַדְבְּרָא דִי עַל אַפֵּי מוֹאָבמִמַדְנַח שִׁמְשָׁא:
בעיי העברים. לא ידעתי למה נקרא שמם עיים. ועי לשון חרבה הוא דבר הטאוט במטאטא, והעי"ן בו יסוד לבדה והוא מלשון יעים, (ישעיה כח, יז) ויעה ברד: העברים. דרך מעבר העוברים שם את הר נבו אל ארץ כנען, שהוא מפסיק בין ארץ מואב לארץ אמורי: על פני מואב ממזרח השמש. במזרחה של ארץ מואב:
(יב) מִשָּׁ֖ם נָסָ֑עוּ וַֽיַּחֲנ֖וּ בְּנַ֥חַל זָֽרֶד: מִתַּמָן נְטָלוּ וּשְׁרוֹ בְּנַחֲלָא דְזָרֶד:(יג) מִשָּׁם֘ נָסָ֒עוּ֒ וַֽיַּחֲנ֞וּ מֵעֵ֤בֶר אַרְנוֹן֙ אֲשֶׁ֣ר בַּמִּדְבָּ֔ר הַיֹּצֵ֖א מִגְּבֻ֣ל הָֽאֱמֹרִ֑י כִּ֤י אַרְנוֹן֙ גְּב֣וּל מוֹאָ֔ב בֵּ֥ין מוֹאָ֖ב וּבֵ֥ין הָֽאֱמֹרִֽי: מִתַּמָן נְטָלוּ וּשְׁרוֹ מֵעִבְרָא דְאַרְנוֹןדִי בְּמַדְבְּרָא דְנָפֵיק מִתְּחוּם אֱמוֹרָאָהאֲרֵי אַרְנוֹן תְּחוּם מוֹאָב בֵּיןמוֹאָב וּבֵין אֱמוֹרָאָה:
מגבל האמרי. תחום סוף מצר שלהם, וכן (דברים ב, יח) גבול מואב, לשון קצה וסוף: מעבר ארנון. הקיפו ארץ מואב כל דרומה ומזרחה עד שבאו מעבר השני לארנון בתוך ארץ האמורי בצפונה של ארץ מואב: היוצא מגבל האמרי. רצועה יוצאה מגבול האמורי והיא של אמוריים ונכנסת לגבול מואב עד ארנון, שהוא גבול מואב ושם חנו ישראל, ולא באו לגבול מואב, כי ארנון גבול מואב, והם לא נתנו להם רשות לעבור בארצם. ואף על פי שלא פרשה משה, פרשה יפתח, כמו שאמר יפתח (שופטים יא, יז) וגם אל מלך מואב שלח ולא אבה. ומשה רמזה (דברים ב, כט) כאשר עשו לי בני עשו היושבים בשעיר והמואבים היושבים בער, מה אלו לא נתנום לעבור בתוך ארצם אלא הקיפום סביב, אף מואב כן:
(יד) עַל-כֵּן֙ יֵֽאָמַ֔ר בְּסֵ֖פֶר מִלְחֲמֹ֣ת יְהֹוָ֑ה אֶת-וָהֵ֣ב בְּסוּפָ֔ה וְאֶת-הַנְּחָלִ֖ים אַרְנֽוֹן: עַל כֵּן יִתְאַמַר בְּסִפְרָא קְרָבִיןדַעֲבַד יְיָ עַל יַמָא דְסוּףוּגְבוּרָן דְעַל נַחֲלֵי אַרְנוֹן:
על כן יאמר. על חניה זו ונסים שנעשו בה יאמר בספר מלחמות ה', כשמספרים נסים שנעשו לאבותינו יספרו את והב וגו' : את והב. כמו את יהב, כמו שיאמר מן יעד ועד, כן יאמר מן יהב והב. והוי"ו יסוד הוא, כלומר את אשר יהב להם הרבה נסים בים סוף: ואת הנחלים ארנון. כשם שמספרים בנסי ים סוף, כך יש לספר בנסי נחלי ארנון, שאף כאן נעשו נסים גדולים. ומה הם הנסים:
(טו) וְאֶ֨שֶׁד֙ הַנְּחָלִ֔ים אֲשֶׁ֥ר נָטָ֖ה לְשֶׁ֣בֶת עָ֑ר וְנִשְׁעַ֖ן לִגְב֥וּל מוֹאָֽב: וְשָׁפוּךְ נַחֲלַיָא דְמִדַבְּרִין לְקָבֵל לְחָיַתוּמִסְתְּמִיךְ לִתְחוּם מוֹאָב:
ואשד הנחלים. תרגום של שפך אשד. שפך הנחלים שנשפך שם דם אמוריים שהיו נחבאים שם, לפי שהיו ההרים גבוהים והנחל עמוק וקצר וההרים סמוכים זה לזה, אדם עומד על ההר מזה ומדבר עם חברו בהר מזה, והדרך עובר תוך הנחל. אמרו אמוריים כשיכנסו ישראל לתוך הנחל לעבור, נצא מן המערות בהרים שלמעלה מהם ונהרגם בחצים ואבני בליסטראות. והיו אותן הנקעים בהר של צד מואב ובהר של צד אמוריים היו כנגד אותן נקעים כמין קרנות ושדים בולטין לחוץ, כיון שבאו ישראל לעבור נזדעזע ההר של ארץ ישראל, כשפחה היוצאת להקביל פני גברתה, ונתקרב לצד הר של מואב ונכנסו אותן השדים לתוך אותן נקעים והרגום. וזהו אשר נטה לשבת ער, שההר נטה ממקומו ונתקרב לצד גבול מואב ונדבק בו, וזהו ונשען לגבול מואב:
(טז) וּמִשָּׁ֖ם בְּאֵ֑רָה הִ֣וא הַבְּאֵ֗ר אֲשֶׁ֨ר אָמַ֤ר יְהֹוָה֙ לְמֹשֶׁ֔ה אֱסֹף֙ אֶת-הָעָ֔ם וְאֶתְּנָ֥ה לָהֶ֖ם מָֽיִם: (ס) וּמִתַּמָן אִתְיְהִיבַת לְהוֹן בֵּירָא הִיאבֵירָא דִי אֲמַר יְיָ לְמשֶׁהכְּנוֹשׁ יָת עַמָא וְאֶתֵּן לְהוֹןמַיָא:
ומשם בארה. משם בא האשד אל הבאר. כיצד, אמר הקדוש ברוך הוא מי מודיע לבני הנסים הללו. המשל אומר נתת פת לתינוק הודיע לאמו. לאחר שעברו חזרו ההרים למקומם והבאר ירדה לתוך הנחל והעלתה משם דם ההרוגים וזרועות ואיברים ומוליכתן סביב המחנה וישראל, ראו ואמרו שירה:
(יז) אָ֚ז יָשִׁ֣יר יִשְׂרָאֵ֔ל אֶת-הַשִּׁירָ֖ה הַזֹּ֑את עֲלִ֥י בְאֵ֖ר עֱנוּ-לָֽהּ: בְּכֵן שַׁבַּח יִשְׂרָאֵל יָת תּוּשְׁבַּחְתָּאהָדָא סַקִי בֵירָא שַׁבָּחוּ לָהּ:
עלי באר. מתוך הנחל והעלי מה שאת מעלה. ומנין שהבאר הודיעה להם, שנאמר ומשם בארה. וכי משם היתה, והלא מתחלת ארבעים שנה היתה עמהם, אלא שירדה לפרסם את הנסים, וכן אז ישיר ישראל. השירה הזאת נאמרה בסוף ארבעים, והבאר נתנה להם מתחלת ארבעים, ומה ראה לכתב כאן, אלא הענין הזה נדרש למעלה המנו:
(יח) בְּאֵ֞ר חֲפָר֣וּהָ שָׂרִ֗ים כָּר֨וּהָ֙ נְדִיבֵ֣י הָעָ֔ם בִּמְחֹקֵ֖ק בְּמִשְׁעֲנֹתָ֑ם וּמִמִּדְבָּ֖ר מַתָּנָֽה: בֵּירָא דְחָפְרוּהָ רַבְרְבַיָא כְּרוּהָ רֵישֵׁיעַמָא סַפְרַיָא בְּחוּטְרֵיהוֹן וּמִמַדְבְּרָא אִתְיְהִיבַתלְהוֹן:
באר חפרוה. זאת היא הבאר אשר חפרוה שרים משה ואהרן: במשענותם. במטה: וממדבר. נתנה להם:
(יט) וּמִמַּתָּנָ֖ה נַֽחֲלִיאֵ֑ל וּמִנַּֽחֲלִיאֵ֖ל בָּמֽוֹת: וּמִדְאִתְיְהִיבַת לְהוֹן נַחֲתָא עִמְהוֹן לְנַחֲלַיָאוּמִנַחֲלַיָא סָלְקָא עִמְהוֹן לְרָמָתָא:
וממתנה נחליאל. כתרגומו:
(כ) וּמִבָּמ֗וֹת הַגַּיְא֙ אֲשֶׁר֙ בִּשְׂדֵ֣ה מוֹאָ֔ב רֹ֖אשׁ הַפִּסְגָּ֑ה וְנִשְׁקָ֖פָה עַל-פְּנֵ֥י הַיְשִׁימֹֽן: וּמֵרָמָתָא לְחֵילַיָא דִי בְּחַקְלֵי מוֹאָברֵישׁ רָמָתָא וּמִסְתַּכְיָא עַל אַפֵּיבֵּית יְשִׁימוֹן:
ומבמות הגיא אשר בשדה מואב. כי שם מת משה ושם בטלה הבאר. דבר אחר כרוה נדיבי העם כל נשיא ונשיא כשהיו חונים נוטל מקלו ומושך אצל דגלו ומחנהו ומי הבאר נמשכין דרך אותו סימן ובאין לפני חנית כל שבט ושבט: במחקק. על פי משה שנקרא מחוקק, שנאמר (דברים לג, כא) כי שם חלקת מחקק ספון. ולמה לא נזכרמשה בשירה זו, לפי שלקה על ידי הבאר. וכיון שלא נזכר שמו של משה לא נזכר שמו של הקדוש ברוך הוא. משל למלך שהיו מזמנין אותו לסעודה, אמר אם אוהבי שם אני שם, ואם לאו איני הולך: ראש הפסגה. כתרגומו ריש רמתא: פסגה. לשון גובה, וכן (תהלים מח, יד) פסגו ארמנותיה, הגביהו ארמנותיה: ונשקפה. אותה הפסגה על פני המקום ששמו ישימון, והוא לשון מדבר שהוא שמם. דבר אחר ונשקפה הבאר על פני הישימון שנגנזה בימה של טבריה והעומד על הישימון מביט ורואה כמין כברה בים והיא הבאר, כך דרש רבי תנחומא:
(כא)  שביעי – במחוברות רביעי  וַיִּשְׁלַ֤ח יִשְׂרָאֵל֙ מַלְאָכִ֔ים אֶל-סִיחֹ֥ן מֶֽלֶךְ-הָאֱמֹרִ֖י לֵאמֹֽר: וּשְׁלַח יִשְׂרָאֵל אִזְגַדִין לְוָת סִיחוֹןמַלְכָּא דֶאֱמוֹרָאָה לְמֵימָר:
וישלח ישראל מלאכים. ובמקום אחר תולה השליחות במשה, שנאמר (דברים ב, כו) ואשלח מלאכים ממדבר קדמות, וכן (במדבר כ, יד) וישלח משה מלאכים מקדש אל מלך אדום, וביפתח הוא אומר (שופטים יא, יז) וישלח ישראל מלאכים אל מלך אדום וגו' , הכתובים הללו צריכים זה לזה, זה נועל וזה פותח, שמשה הוא ישראל וישראל הם משה, לומר לך שנשיא הדור הוא ככל הדור, כי הנשיא הוא הכל:
(כב) אֶעְבְּרָ֣ה בְאַרְצֶ֗ךָ לֹ֤א נִטֶּה֙ בְּשָׂדֶ֣ה וּבְכֶ֔רֶם לֹ֥א נִשְׁתֶּ֖ה מֵ֣י בְאֵ֑ר בְּדֶ֤רֶךְ הַמֶּ֨לֶךְ֙ נֵלֵ֔ךְ עַ֥ד אֲשֶֽׁר-נַעֲבֹ֖ר גְּבֻלֶֽךָ: אֵעִיבַּר בְּאַרְעָךְ לָא נִסְטֵי בַּחֲקַלוּבִכְרַם לָא נִשְׁתֵּי מֵי גוֹבבְּאֹרַח מַלְכָּא נֵיזֵיל עַד דִינְעִבַּר תְּחוּמָךְ:
אעברה בארצך. אף על פי שלא נצטוו לפתח להם בשלום בקשו מהם שלום:
(כג) וְלֹֽא-נָתַ֨ן סִיחֹ֥ן אֶת-יִשְׂרָאֵל֘ עֲבֹ֣ר בִּגְבֻלוֹ֒ וַיֶּֽאֱסֹ֨ף סִיחֹ֜ן אֶת-כָּל-עַמּ֗וֹ וַיֵּצֵ֞א לִקְרַ֤את יִשְׂרָאֵל֙ הַמִּדְבָּ֔רָה וַיָּבֹ֖א יָ֑הְצָה וַיִּלָּ֖חֶם בְּיִשְׂרָאֵֽל: וְלָא שְׁבַק סִיחוֹן יָת יִשְׂרָאֵללְמֶעְבַּר בִּתְחוּמֵיהּ וּכְנַשׁ סִיחוֹן יָתכָּל עַמֵיהּ וּנְפַק לָקֳדָמוּת יִשְׂרָאֵללְמַדְבְּרָא וַאֲתָא לְיָהַץ וְאַגִיחַ קְרָבָאבְּיִשְׂרָאֵל:
ולא נתן סיחן וגו' . לפי שכל מלכי כנען היו מעלין לו מס שהיה שומרם שלא יעברו עליהם גיסות, כיון שאמרו לו ישראל אעברה בארצך אמר להם כל עצמי איני יושב כאן אלא לשמרם מפניכם ואתם אומרים כך: ויצא לקראת ישראל. אלו היתה חשבון מלאה יתושין, אין כל בריה יכולה לכבשה, ואם היה סיחון בכפר חלש אין כל אדם יכול לכבשו, וכל שכן אלו שהיה בחשבון. אמר הקדוש ברוך הוא מה אני מטריח על בני כל זאת לצור על כל עיר ועיר, נתן בלב כל אנשי המלחמה לצאת מן העירות ונתקבצו כלם למקום אחד, ושם נפלו. ומשם הלכו ישראל אל הערים ואין עומד לנגדם כי אין שם איש, אלא נשים וטף:
(כד) וַיַּכֵּ֥הוּ יִשְׂרָאֵ֖ל לְפִי-חָ֑רֶב וַיִּירַ֨שׁ אֶת-אַרְצ֜וֹ מֵֽאַרְנֹ֗ן עַד-יַבֹּק֙ עַד-בְּנֵ֣י עַמּ֔וֹן כִּ֣י עַ֔ז גְּב֖וּל בְּנֵ֥י עַמּֽוֹן: וּמְחָהִי יִשְׂרָאֵל לְפִתְגַם דְחָרֶב וִירֵתיָת אַרְעֵיהּ מֵאַרְנוֹנָא עַד יוּבְקָאעַד בְּנֵי עַמוֹן אֲרֵי תַקִיףתְּחוּמָא דִבְנֵי עַמוֹן:
כי עז. ומהו חזקו, התראתו של הקדוש ברוך הוא, שאמר להם (דברים ב, יט) אל תצרם וגו' :
(כה) וַיִּקַּח֙ יִשְׂרָאֵ֔ל אֵ֥ת כָּל-הֶֽעָרִ֖ים הָאֵ֑לֶּה וַיֵּ֤שֶׁב יִשְׂרָאֵל֙ בְּכָל-עָרֵ֣י הָֽאֱמֹרִ֔י בְּחֶשְׁבּ֖וֹן וּבְכָל-בְּנֹתֶֽיהָ: וּכְבַשׁ יִשְׂרָאֵל יָת כָּל קִרְוַיָאהָאִלֵין וִיתֵיב יִשְׂרָאֵל בְּכָל קִרְוֵיאֱמוֹרָאָה בְּחֶשְׁבּוֹן וּבְכָל כַּפְרָנָהָא:
בנתיה. כפרים הסמוכים לה:
(כו) כִּ֣י חֶשְׁבּ֔וֹן עִ֗יר סִיחֹ֛ן מֶ֥לֶךְ הָֽאֱמֹרִ֖י הִ֑וא וְה֣וּא נִלְחַ֗ם בְּמֶ֤לֶךְ מוֹאָב֙ הָֽרִאשׁ֔וֹן וַיִּקַּ֧ח אֶת-כָּל-אַרְצ֛וֹ מִיָּד֖וֹ עַד-אַרְנֹֽן: אֲרֵי חֶשְׁבּוֹן קַרְתָּא דְסִיחוֹן מַלְכָּאדֶאֱמוֹרָאָה הִיא וְהוּא אַגַח קְרָבָאבְּמַלְכָּא דְמוֹאָב קַדְמָאָה וּנְסֵיב יָתכָּל אַרְעֵיהּ מִידֵיהּ עַד אַרְנוֹן:
והוא נלחם. למה הצרך להכתב, לפי שנאמר (דברים ב, ט) אל תצר את מואב, וחשבון משל מואב היתה, כתב לנו שסיחון לקחה מהם ועל ידו טהרה לישראל: מידו. מרשותו:
(כז) עַל-כֵּ֛ן יֹֽאמְר֥וּ הַמֹּֽשְׁלִ֖ים בֹּ֣אוּ חֶשְׁבּ֑וֹן תִּבָּנֶ֥ה וְתִכּוֹנֵ֖ן עִ֥יר סִיחֽוֹן: עַל כֵּן יֵימְרוּן מְתָלַיָא עוּלוּלְחֶשְׁבּוֹן תִּתְבְּנֵי וְתִשְׁתַּכְלַל קַרְתָּא דְסִיחוֹן:
על כן. על אותה מלחמה שנלחם סיחון במואב: יאמרו המשלים. בלעם, שנאמר בו (במדבר כג, ז) וישא משלו: המשלים. בלעם ובעור. והם אמרו: באו חשבון. שלא היה סיחון יכול לכבשה והלך ושכר את בלעם לקללו, וזהו שאמר לו בלק (שם כב, ו) כי ידעתי את אשר תברך מברך וגו' : תבנה ותכונן. חשבון בשם סיחון להיות עירו:
(כח) כִּי-אֵשׁ֙ יָֽצְאָ֣ה מֵֽחֶשְׁבּ֔וֹן לֶֽהָבָ֖ה מִקִּרְיַ֣ת סִיחֹ֑ן אָֽכְלָה֙ עָ֣ר מוֹאָ֔ב בַּֽעֲלֵ֖י בָּמ֥וֹת אַרְנֹֽן: אֲרֵי קִידוּם תַּקִיף כְּאֶשָׁא נְפַקמֵחֶשְׁבּוֹן עָבְדֵי קְרָבָא כְּשַׁלְהוֹבִיתָא מִקַרְתָּאדְסִיחוֹן קַטִילוּ עַמָא דִשְׁרוֹ בִּלְחָיַתמוֹאָב כּוּמְרַיָא דְפַלְחִין בֵּית דַחֲלָארָמָתָא דְאַרְנוֹן:
כי אש יצאה מחשבון. משכבשה סיחון: אכלה ער מואב. שם אותה המדינה קרוי ער בלשון עברי, ולחית בלשון ארמי: ער מואב. ער של מואב:
(כט) אוֹי-לְךָ֣ מוֹאָ֔ב אָבַ֖דְתָּ עַם-כְּמ֑וֹשׁ נָתַ֨ן בָּנָי֤ו פְּלֵיטִם֙ וּבְנֹתָ֣יו בַּשְּׁבִ֔ית לְמֶ֥לֶךְ אֱמֹרִ֖י סִיחֽוֹן: וַי לְכוֹן מוֹאֲבָאֵי אֲבַדְתּוּן עַמָאדְפָלְחִין לִכְמוֹשׁ מְסַר בְּנוֹהִי צִירִיןוּבְנָתֵיהּ בְּשִׁבְיָא לְמַלְכָּא דֶאֱמוֹרָאָה סִיחוֹן:
אוי לך מואב. שקללו את מואב שימסרו בידו: כמוש. שם אלהי מואב: נתן. הנותן את בניו של מואב: פליטם. נסים ופליטים מחרב ואת בנותיו בשבית וגו' :
(ל) וַנִּירָ֛ם אָבַ֥ד חֶשְׁבּ֖וֹן עַד-דִּיבֹ֑ן וַנַּשִּׁ֣ים עַד-נֹ֔פַח אֲשֶׁ֖ר֗ עַד-מֵֽידְבָֽא: וּמַלְכוּ פְסָקַת מֵחֶשְׁבּוֹן עֲדָא שׁוּלְטַןמִדִיבוֹן וְצֲדִיאוּ עַד נֹפַח דִסְמִיךְעַד מֵידְבָא:
ונירם. מלכות שלהם: אבד חשבון עד דיבן. מלכות ועול שהיה למואב בחשבון אבד משם, וכן עד דיבן. תרגום שלסר, עד. כלומר סר ניר מדיבון. ניר לשון מלכות ועול וממשלת איש, כמו (מלכים א' יא, לו) למען היות ניר לדוד עבדי: ונשים. שי"ן דגושה לשון שממה, כך יאמרו המושלים ונשים אותם: עד נפח. השמונום עד נפח:
(לא) וַיֵּ֨שֶׁב֙ יִשְׂרָאֵ֔ל בְּאֶ֖רֶץ הָֽאֱמֹרִֽי: וִיתֵב יִשְׂרָאֵל בַּאֲרַע אֱמוֹרָאָה:(לב) וַיִּשְׁלַ֤ח מֹשֶׁה֙ לְרַגֵּ֣ל אֶת-יַעְזֵ֔ר וַֽיִּלְכְּד֖וּ בְּנֹתֶ֑יהָ (ויירש) וַיּ֖וֹרֶשׁ אֶת-הָֽאֱמֹרִ֥י אֲשֶׁר-שָֽׁם: וּשְׁלַח משֶׁה לְאַלָלָא יָת יַעְזֵרוּכְבָשׁוּ כַּפְרָנָהָא וְתָרִיךְ יָת אֱמוֹרָאָהּדִי תַמָן:
וישלח משה לרגל את יעזר. המרגלים לכדוה. אמרו לא נעשה כראשונים, בטוחים אנו בכח תפלתו של משה להלחם:
(לג) וַיִּפְנוּ֙ וַֽיַּעֲל֔וּ דֶּ֖רֶךְ הַבָּשָׁ֑ן וַיֵּצֵ֣א עוֹג֩ מֶֽלֶךְ-הַבָּשָׁ֨ן לִקְרָאתָ֜ם ה֧וּא וְכָל-עַמּ֛וֹ לַמִּלְחָמָ֖ה אֶדְרֶֽעִי: וְאִתְפְּנִיאוּ וּסְלִיקוּ לְאֹרַח מַתְנָן וּנְפַקעוֹג מַלְכָּא דְמַתְנָן לְקֳדָמוּתְהוֹן הוּאוְכָל עַמֵּיהּ לְאַגָחָא קְרָבָא לְאֶדְרֶעִי:(לד)  מפטיר  וַיֹּ֨אמֶר יְהֹוָ֤ה אֶל-מֹשֶׁה֙ אַל-תִּירָ֣א אֹת֔וֹ כִּ֣י בְיָֽדְךָ֞ נָתַ֧תִּי אֹת֛וֹ וְאֶת-כָּל-עַמּ֖וֹ וְאֶת-אַרְצ֑וֹ וְעָשִׂ֣יתָ לּ֔וֹ כַּֽאֲשֶׁ֣ר עָשִׂ֗יתָ לְסִיחֹן֙ מֶ֣לֶךְ הָֽאֱמֹרִ֔י אֲשֶׁ֥ר יוֹשֵׁ֖ב בְּחֶשְׁבּֽוֹן: וַאֲמַר יְיָ לְמשֶׁה לָא תִדְחַלמִנֵיהּ אֲרֵי בִידָךְ מְסָרִית יָתֵיהּוְיָת כָּל עַמֵיהּ וְיָת אַרְעֵיהּוְתַעֲבֵד לֵיהּ כְּמָא דִי עֲבַדְתְּלְסִיחוֹן מַלְכָּא דֶאֱמוֹרָאָה דִי יָתֵבבְּחֶשְׁבּוֹן:
אל תירא אתו. שהיה משה ירא להלחם, שמא תעמד לו זכותו של אברהם, שנאמר (בראשית יד, יג) ויבא הפליט, הוא עוג, שפלט מן הרפאים שהכו כדרלעומר וחבריו בעשתרות קרנים, שנאמר (דברים ג, יא) כי רק עוג מלך הבשן נשאר מיתר הרפאים:
(לה) וַיַּכּ֨וּ אֹת֤וֹ וְאֶת-בָּנָיו֙ וְאֶת-כָּל-עַמּ֔וֹ עַד-בִּלְתִּ֥י הִשְׁאִֽיר-ל֖וֹ שָׂרִ֑יד וַיִּֽירְשׁ֖וּ אֶת-אַרְצֽוֹ: וּמְחוֹ יָתֵיהּ וְיָת בְּנוֹהִי וְיָתכָל עַמֵּיהּ עַד דְלָא אִשְׁתָּאַרלֵיהּ מְשֵׁיזִיב וִירִיתוּ יָת אַרְעֵיהּ:
ויכו אתו. משה הרגו, כדאיתא בברכות בהרואה (דף נד, ב) עקר טורא בת תלתא פרסי וכו' :
כב (א) וַיִּסְע֖וּ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וַֽיַּחֲנוּ֙ בְּעַֽרְב֣וֹת מוֹאָ֔ב מֵעֵ֖בֶר לְיַרְדֵּ֥ן יְרֵחֽוֹ: (פפפ) וּנְטָלוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּשְׁרוֹ בְּמֵישְׁרַיָאדְמוֹאָב מֵעִבְרָא לְיַרְדְנָא דִירֵחוֹ: פפפ:
——–
לעילוי נשמת ולזכות כל עם ישראל החיים והמתים
האתר כולו מוקדש לעילוי לנשמת כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולזכות כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולרפואת כל חולי עם ישראל בנפש בגוף ובנשמה. לייחדא קודשא בריך הוא ושכינתא על ידי ההוא טמיר ונעלם בשם כל ישראל, לעשות נחת להשם יתברך ולהמשיך רחמים וחסדים על כל העולם, לבירור עץ הדעת טוב ורע ולתיקון הדעת של כל בר ישראל, ולקרב את ביאת מלך המשיח צדקנו.
בפרט לזכות נשמות משה בן יוכבד רבנו עליו השלום רבן של כל ישראל, רבי שמעון בן יוחאי מגלה תורת הנסתר בעולם, רבי יצחק לוריא אשכנזי בן שלמה עטרת ראשינו, רבי ישראל הבעל שם טוב בן אליעזר מגלה תורת החסידות בעולם, רבנו נחמן בן פייגא אור האורות, רבי חיים בן יוסף ויטאל תלמיד רבנו האר"י, וכל הצדיקים והחסידים, הצדיקות והחסידות, האבות הקדושים והאמהות הקדושות, דוד המלך וכל יוצאי חלציו וכל אחד ואחד מישראל בכל מקום שהוא חי או מת.
ותיקון של כל ישראל החיים והמתים, ולפדיון של כל ישראל החיים והמתים מכל דין וייסורים שיש עליהם.
בס"ד – כל הזכויות שמורות (c) ל ר' פנחס ראובן שליט"א ול ר' שגיב מחפוד שליט"א
ול- J. Alan Groves Center – תחת תנאי רשיון CC-2.5
לפי רישיון Creative Commons-CC-2.5