חֲתִימָה [רעד] – ספר מנורת המאור עם פירוש

בּוֹא וּרְאֵה כַּמָּה יֵשׁ לוֹ לָאָדָם לַעֲשׂוֹת כְּדֵי לִלְמֹד תּוֹרָה, שֶׁחוּץ מִכָּל הַטּוֹבוֹת וְהַגְּדוּלוֹת הַבָּאוֹת לָאָדָם בְּסִבָּתָהּ, כְּפִי שֶׁכָּתוּב לְמַעְלָה, אִם לָמַד תּוֹרָה – בְּזִקְנוּתוֹ נִתּוֹסְפָה חָכְמָה בּוֹ, וּבְעַם הָאָרֶץ – מִתּוֹסֶפֶת טִפְּשׁוּת בּוֹ. כִּדְגָרְסִינָן בְּמַסֶּכֶת שַׁבָּת, פֶּרֶק שׁוֹאֵל אָדָם (קנב, א): תַּנְיָא: תַּלְמִידֵי חֲכָמִים כָּל זְמַן שֶׁמַּזְקִינִים חָכְמָה מִתּוֹסֶפֶת בָּהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר: "בִּישִׁישִׁים חָכְמָה וְאֹרֶךְ יָמִים תְּבוּנָה" (איוב יב, יב) וְעַמֵּי הָאָרֶץ כָּל זְמַן שֶׁמַּזְקִינִים טִפְּשׁוּת מִתּוֹסֶפֶת בָּהֶן, שֶׁנֶּאֱמַר: "מֵסִיר שָׂפָה לְנֶאֱמָנִים" וגו' (שם שם, כ). רוֹצֶה לוֹמַר, דְּכֵיוָן דְּקָשׁוּ קְרָאֵי אַהֲדָדֵי, חַד מִתְקַיֵּם בַּחֲכָמִים, שֶׁבְּכָל זְמַן שֶׁמִּתְחַלֵשׁ גּוּפָם מִתְחַזֵּק שִׂכְלָם; וְחַד בְּזִקְנֵי הַשּׁוּק שֶׁהֻטְבְּעוּ בְּתַאֲווֹת, כְּשֶׁיֵּחָלֵשׁ גּוּפָם – הַנְהָגָה מוּעֶטֶת שֶׁהָיְתָה בָּהֶם נִפְסֶדֶת וְנִתּוֹסְפָה בָּהֶן הַטִּפְּשׁוּת.

מסיר וגו'. וטעם זקנים יקח וע"כ מדקשו קראי אהדדי חד מתוקם בחכמים וחד בזקני השוק: כשיחלש גופם. בעת זקנותם אז הנהגתם מעטית הטוב שהיה בהם מתמעט מהם:

וְעוֹד תִּמְצָא בְּמִי שֶׁלָּמַד תּוֹרָה, שֶׁאַף־עַל־פִּי שֶׁאֵינוֹ שָׁלֵם בְּמִדּוֹתָיו, הַכֹּל רָצִין אַחֲרָיו; וְאִם עַם הָאָרֶץ הוּא, אַף־עַל־פִּי שֶׁיֵּשׁ בּוֹ מִדּוֹת טוֹבוֹת, אֵינוֹ רָאוּי לְדַבֵּר עִמּוֹ, כִּדְגָרְסִינָן בְּמַסֶּכֶת שַׁבָּת, פֶּרֶק בַּמֶּה אִשָּׁה יוֹצְאָה (סג, א): אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ: אִם תַּלְמִיד חָכָם נוֹקֵם וְנוֹטֵר כְּנָחָשׁ הוּא חָגְרֵהוּ עַל מָתְנֶיךָ, וְאִם עַם הָאָרֶץ חָסִיד הוּא אַל תָּדוּר בִּשְׁכֵנוּתוֹ. רוֹצֶה לוֹמַר, אַף־עַל־פִּי שֶׁדּוֹמֶה לְךָ כְּחָסִיד – אֵינוֹ כֵן, כִּי שֶׁבַע תּוֹעֵבוֹת בְּלִבּוֹ, וּכְבָר אָמְרוּ: וְלֹא עַם הָאָרֶץ חָסִיד.

שלם במדותיו. שיש בו קצת דברים שאינם מהוגנים אף על פי כן הכל רצים אחריו ללמוד ממנו תורה: אם תלמיד חכם. אף על פי שת"ח הוא נוטר כנחש ובוודאי אדם אינו חוגר נחש במתניו אבל ת"ח שנוטר כנחש אף על פי כן אל תירא חגרהו בו: אל תדור בשכונתו. שאינו יודע בדקדוקי מצוה ואין חסידותו שלם וסופך ללמוד ממנו:

וְעוֹד אָמְרוּ: שֶׁאַף־עַל־פִּי שֶׁהַבָּשָׂר הֻתַּר לִבְנֵי נֹחַ, לֹא הָיְתָה כַוָּנַת הַכָּתוּב אֶלָּא לְאוֹתָם שֶׁקְּרוּאִים אָדָם וְלֹא לְעַמֵּי הָאָרֶץ הַדּוֹמִים לִבְהֵמוֹת. וְאַסְמְכוּהָ אַקְרָאֵי, כִּדְגָרְסִינָן בִּפְסָחִים, פֶּרֶק אֵלּוּ עוֹבְרִין (מט, ב): תַּנְיָא, רַבִּי אוֹמֵר: עַם הָאָרֶץ אָסוּר לֶאֱכֹל בָּשָׂר, שֶׁנֶּאֱמַר: "זֹאת תּוֹרַת הַבְּהֵמָה וְהָעוֹף" (ויקרא יא, מו). וְכִי מַה עִנְיָן תּוֹרָה אֵצֶל בְּהֵמָה וָעוֹף? אֶלָּא לוֹמַר לְךָ: כָּל הָעוֹסֵק בַּתּוֹרָה מֻתָּר לֶאֱכֹל בְּשַׂר בְּהֵמָה וָעוֹף, וְכָל שֶׁאֵינוֹ עוֹסֵק בַּתּוֹרָה אָסוּר לֶאֱכֹל בְּשַׂר בְּהֵמָה וָעוֹף.

שהבשר הותר לבני נח. שנאמר כל רמש אשר הוא חי לכם יהיה לאכלה אבל באדם כתיב רק עשב השדה וכל פרי עץ יהיה לכם לאכלה ולא התיר לו בשר:

[וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁאָמְרוּ שֶׁמֻּתָּר לְהָרְגוֹ בְּשִׁנּוּי מִיתָה, לְפִי שֶׁהוּא גָרוּעַ מִבְּהֵמָה וָעוֹף, כִּי לָהֶם לֹא נִתַּן שֵׂכֶל, אֲבָל הָאָדָם שֶׁנִּתַּן שֵׂכֶל בּוֹ וַעֲזָבוֹ הוּא חֵטְא גָּדוֹל. לְפִיכָךְ אָמְרוּ הָתָם: אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: עַם הָאָרֶץ מֻתָּר לְנָחְרוֹ בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים שֶׁחָל לִהְיוֹת בְּשַׁבָּת. אָמְרוּ לוֹ תַּלְמִידָיו: אֱמֹר לְשָׁחְטוֹ. אָמַר לָהֶם: זֶה טָעוּן בְּרָכָה וְזֶה אֵינוֹ טָעוּן בְּרָכָה. וַאֲמְרִינָן הָתָם: עַם הָאָרֶץ מֻתָּר לְקָרְעוֹ כְּדָג. אָמַר רַב שְׁמוּאֵל בַּר יִצְחָק: וּמִגַּבּוֹ.

תַּנְיָא, אָמַר רַבִּי עֲקִיבָא: כְּשֶׁהָיִיתִי עַם הָאָרֶץ הָיִיתִי אוֹמֵר: מִי יִתֵּן לִי תַּלְמִיד חָכָם וַאֲנַשְּׁכֶנּוּ כַּחֲמוֹר; וְעַכְשָׁיו אֲנִי אוֹמֵר: מִי יִתֵּן לִי עַם הָאָרֶץ וַאֲנַשְּׁכֶנּוּ כַּחֲמוֹר. אָמְרוּ לוֹ תַּלְמִידָיו: רַבִּי, אֱמֹר כַּכֶּלֶב. אָמַר לָהֶם: חֲמוֹר נוֹשֵׁךְ וּמְשַׁבֵּר הָעֶצֶם וְכֶלֶב נוֹשֵׁךְ וְאֵינוֹ מְשַׁבֵּר הָעֶצֶם. תַּנְיָא: רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב אוֹמֵר: אִלְמָלֵא שֶׁצְּרִיכִין אָנוּ לָהֶם לְמַשָּׂא וּמַתָּן הָיוּ הוֹרְגִים אוֹתָנוּ.

אלמלא שצריכין אנו. למזונותיהם ולעזרתם היו הורגין אותנו:

וַאֲמְרִינָן עֲלָה: גְּדוֹלָה שִׂנְאָה שֶׁשּׂוֹנְאִין עַמֵּי הָאָרֶץ אֶת תַּלְמִיד חָכָם יוֹתֵר מִשִּׂנְאָה שֶׁשּׂוֹנְאִין אוּמוֹת הָעוֹלָם אֶת יִשְׂרָאֵל; וּנְשׁוֹתֵיהֶן יוֹתֵר מֵהֶן. תָּאנָא: שָׁנָה וּפֵרַשׁ יוֹתֵר מִכֻּלָּן.

תאנא שנה. מי ששנה ופירש ממשנתו ופוסק מללמוד שנאה שיש לזה על הת"ח הוא יותר מכולם משום שיודע כמה תלמידי חכמים מגנים את עמי הארצים וכמה הם שפלים בעיניהם:

וְגָרְסִינָן בְּסוֹף פִּרְקָא קַמָּא דַּחֲגִיגָה (ט, ב): רַבִּי יְהוּדָה בֶּן לָקִישׁ אוֹמֵר: כָּל תַּלְמִיד חָכָם שֶׁפּוֹרֵשׁ מִן הַתּוֹרָה עָלָיו הַכָּתוּב אוֹמֵר: "כְּצִפּוֹר נוֹדֶדֶת מִן קִנָהּ כֵּן אִישׁ נוֹדֵד מִמְּקוֹמוֹ" (משלי כז, ח) וְאוֹמֵר: "מַה־מָּצְאוּ אֲבוֹתֵיכֶם בִּי עָוֶל כִּי רָחֲקוּ מֵעָלָי" (ירמיה ב, ה).

בי עול כי רחקו מעלי. אם היה לו קנתור בחבירו שהוא לומד בחברה או בשאר עסק מצוה מה עול מצא בהקב"ה שפירש ממנו מכל שכן אם פירש בלא דבר:

לְהַרְאוֹתֵינוּ, שֶׁכֵּיוָן שֶׁנּוֹטִין אֵלּוּ לְחִיּוּב הַשֵּׂכֶל וְאֵלּוּ לִרְצוֹן הַגּוּף, הֵם שְׁנֵי הֲפָכִים כְּמוֹ שְׁתֵּי אוּמוֹת וְיוֹתֵר.

להראותנו שכיון. שת"ח נוטין לדבר שהשכל מחייב ללמוד תורה ולעסוק במצות ועמי הארצים רק מה שהוא הנאה לגוף הם שני הפכיים טוב ורע ושנאתם יותר לת"ח כדאמרינן:

וְעַל־כֵן אָמְרוּ הָתָם בִּפְסָחִים (מט, ב): וְאָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: עַם הָאָרֶץ אָסוּר לְהִתְלַוּוֹת עִמּוֹ בַּדֶּרֶךְ, שֶׁנֶּאֱמַר: "כִּי הוּא חַיֶּיךָ וְאֹרֶךְ יָמֶיךָ" (דברים ל, כ), עַל חַיָּיו לֹא חָס עַל חַיֵּי חֲבֵרוֹ לֹא כָּל שֶׁכֵּן.

כי היא חייך ואורך ימיך על חייו לא חס. ללמוד תורה ולחיות על חבירו לא כל שכן ויש לדאוג שמא יהרגנו:

וְהִזְהִירוּ גַּם כֵּן שֶׁלֹּא יִתְחַתֵּן בָּהֶם, כִּדְגָרְסִינָן הָתָם: תַּנְיָא, רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: כָּל הַמַּשִּׂיא בִּתּוֹ לְעַם הָאָרֶץ (וגומר) [וכו']. כִּדְאִיתָא בְּנֵר הַמִּצְווֹת, בְּאֵיכוּת הַזִּוּוּג (סימן קסט). וְגַם כֵּן אָמְרִינָן הָתָם: תָּנוּ רַבָּנָן: לְעוֹלָם יִמְכֹּר אָדָם כָּל מַה שֶׁיֵּשׁ לוֹ וְיִשָּׂא בַּת תַּלְמִיד חָכָם וכו'. כִּדְאִיתָא נַמֵּי הָתָם (סימן קסח).

וְעַל כֵּן אָמְרוּ שֶׁלֹּא יַעֲסֹק אָדָם בַּתּוֹרָה לִפְנֵיהֶם, שֶׁהוּא בֹשֶׁת לָהֶם, כְּבוֹעֵל אִשָּׁה בִּפְנֵי בַּעְלָהּ וְאֵינוֹ יָכוֹל לִמְחוֹת בְּיָדוֹ, כִּדְגָרְסִינָן הָתָם: תַּנְיָא, רַבִּי חִיָּא אוֹמֵר: כָּל הָעוֹסֵק בַּתּוֹרָה בִּפְנֵי עַם הָאָרֶץ כְּאִלּוּ בּוֹעֵל אֲרוּסָתוֹ בְּפָנָיו, שֶׁנֶּאֱמַר: "תּוֹרָה צִוָּה־לָנוּ מֹשֶׁה מוֹרָשָׁה" (דברים לג, ד), אַל תִּקְרֵי "מוֹרָשָׁה" אֶלָּא מְאוֹרָסָה.

כאלו בועל ארוסתו בפניו. שמביישו: מאורסה. לכל קהלות יעקב:

וְגַם כֵּן הִרְחִיקוּם מֵהֶם בִּדְבָרִים רַבִּים, כִּדְאָמְרִינָן הָתָם: תָּנוּ רַבָּנָן: שִׁשָּׁה דְּבָרִים נֶאֱמְרוּ בְּעַם הָאָרֶץ: אֵין מוֹסְרִין לוֹ עֵדוּת וְאֵין מְקַבְּלִין מִמֶּנּוּ עֵדוּת וְאֵין מְגַלִּין לוֹ אֶת הַסּוֹד וְאֵין מְמַנִּין אוֹתוֹ (אפוטרופוס) עַל קֻפָּה שֶׁל צְדָקָה וְאֵין מְמַנִּין אוֹתוֹ אַפֹּטְרוֹפּוּס עַל הַיְּתוֹמִים וְאֵין מִתְלַוִּין עִמּוֹ בַּדֶּרֶךְ. וְיֵשׁ אוֹמְרִים: אַף אֵין מַכְרִיזִין עַל אֲבֵדָתוֹ. וְתַנָּא קַמָּא, זִמְנִין דְּנָפִיק מִינֵיהּ זַרְעָא מְעַלְיָא וְאָכִיל, וּמְקַיֵּם בֵּיהּ: "יָכִין וְצַדִּיק יִלְבָּשׁ" (איוב כז, יז).

אין מוסרין לו עדות. אין מזמנין אותו לשמוע דבר להעיד עליו ואין מגלין לו סוד שום דבר סתר לפי שהולך רכיל ומגלה: על היתומים. שחשוד על הגזל: על אבידתו. המוצא אבידה חייב להכריז ועם הארץ לאו אחיך הוא דאינו עושה מעשה עמך:

וְהִרְחִיקוּ גַּם כֵּן שֶׁלֹּא לֵהָנוֹת מֵעַם הָאָרֶץ, כִּדְגָרְסִינָן בְּפֶרֶק אַרְבַּע מִיתוֹת (סנהדרין נב, א): אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: לְמַה תַּלְמִיד חָכָם דּוֹמֶה בִּפְנֵי עַם הָאָרֶץ? בִּתְחִלָּה דּוֹמֶה לְקִיתוֹן שֶׁל זָהָב; סִפֵּר עִמּוֹ דּוֹמֶה לְקִיתוֹן שֶׁל כֶּסֶף; נֶהֱנָה מִמֶּנּוּ דּוֹמֶה לְקִיתוֹן שֶׁל חֶרֶס – כֵּיוָן שֶׁנִּשְׁבַּר אֵין לוֹ תַּקָּנָה.

בתחלה. בעודו מתנהג בכבודו שאין צריך לו הוא יקר בעיניו:

וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁאָמְרוּ, שֶׁאֵין פֻּרְעָנוּת בָּאָה לָעוֹלָם אֶלָּא בִּשְׁבִיל עַמֵּי הָאָרֶץ, כִּדְגָרְסִינָן בְּפִרְקָא קַמָּא דְּבַתְרָא (ח, א), בִּתְרֵי זִימְנֵי אָמַר רַבִּי: "רְאוּ שֶׁאֵין פֻּרְעָנוּת בָּאָה לָעוֹלָם אֶלָּא בִּשְׁבִיל עַמֵּי הָאָרֶץ", כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב לְמַעְלָה (סימן רנד).

וְאָמְרוּ גַּם כֵּן, שֶׁמִּי שֶׁאֵינוֹ קוֹרֵא וְשׁוֹנֶה וְאֵינוֹ בְּדֶרֶךְ אֶרֶץ אֵינוֹ מִן הַיִּשּׁוּב, כִּדְגָרְסִינָן בְּפִרְקָא קַמָּא דְּקִדּוּשִׁין (מ, ב): כָּל שֶׁאֵינוֹ לֹא בְמִקְרָא וְלֹא בְמִשְׁנָה וְלֹא בְּדֶרֶךְ אֶרֶץ אֵינוֹ מִן הַיִּשׁוּב. וַאֲמְרִינָן עֲלָהּ בַּגְּמָרָא: אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: וּפָסוּל לְעֵדוּת.

אינו מן הישוב. אין בו תועלת בישוב העולם:

הָא לָמַדְתָּ, שֶׁעַמֵּי הָאָרֶץ רְחוֹקִים מִכָּל הַטּוֹבָה הָאֲמִתִּית וְדוֹרְסִין כְּחַיּוֹת הַיַּעַר וְאוֹכְלִין וְשׁוֹתִין כִּבְהֵמוֹת לַהֲנָאַת גּוּפָם. וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁהֵם יוֹתֵר סְכָלִים מֵהֶם, שֶׁהַבְּהֵמוֹת אֵינָן אוֹכְלוֹת וְשׁוֹתוֹת כְּשֶׁהֵן שְׂבֵעוֹת וְאֵינָן מִזְדַּוְּגוֹת כְּשֶׁהֵן מְעֻבָּרוֹת וּבוֹחֲרוֹת בַּטּוֹב וּמוֹאֲסוֹת בָּרַע, בְּאוֹתָהּ הַבְּחִירָה שֶׁנִּתְּנָה בְּטִבְעָן; וְעַם הָאָרֶץ מוֹצִיא שִׂכְלוֹ לְהָרַע וְלֹא לְהֵיטִיב. עוֹזֵב דֶּרֶךְ טוֹבָה וּבוֹחֵר אֶת הָפְכָהּ, "אוֹמֵר לָרַע טוֹב וְלָטוֹב רַע". אוֹכֵל וְשׁוֹתֶה וּבוֹעֵל כְּשֶׁהוּא שָׂבֵעַ, עוֹשֶׂה לְגוּפוֹ מַה שֶּׁלֹּא יוּכַל אוֹיְבוֹ עֲשׂוֹהוּ; יָדַע שׁוֹר קוֹנֵהוּ וַחֲמוֹר לְמִי שֶׁטּוֹב עוֹשֵׂהוּ, וְעַם הָאָרֶץ אֵינוֹ מַכִּיר לָעוֹשֶׂה לוֹ טוֹב וְאַף לֹא לְמִי שֶׁבְּרָאוֹ מֵאַיִן אֵינוֹ מִתְעַסֵּק כָּל זְמַנּוֹ אֶלָּא בֶּאֱמוֹר "אָכוֹל וְשָׁתֹה כִּי מָחָר נָמוּת" וְחוֹשֵׁב בְּלִבּוֹ שֶׁאֵין חֶשְׁבּוֹן וּמִשְׁפָּט, וּבַחֹשֶׁךְ הַזֶּה הוֹלֵךְ כָּל יְמֵי הֶבְלוֹ עַד אֲשֶׁר תָּשׁוּב פִּגְרוֹ לְעַפְרוֹ וְנַפְשׁוֹ יְקַלְּעֶנָּה בְּתוֹךְ כַּף הַקֶּלַע.

עושה לגופו. רעה מכחיש גופו מרוב תשמיש וממאכלים הרעים ומותרות ואין אויב יכול לעשות לו כן אלא הוא עצמו גורם לו הרעה הזאת:

עַל כֵּן יֵשׁ לוֹ לָאָדָם לְאַמֵּץ אֶת לִבּוֹ, לָשׂוּם עֲמָלוֹ בַּתּוֹרָה וְיֵצֵא מִכְּלַל עַמֵּי הָאָרֶץ הַנִּבְדָּלִים מִן הַפְּרוּשִׁים וִיהֵא מִכְּלַל הַגְּדוֹלִים וְהַקְּדוֹשִׁים שֶׁבָּעוֹלָם וְיִזְכֶּה לְחַיֵּי עוֹלָם.

מן הפרושים. הצדיקים המקיימין התורה ופורשים מכל איסור ודברים רעים ועושין אך טוב:

סליק נר רביעי

וּמִתְחַלֵּק לִשְׁלֹשָׁה כְּלָלִים

הַכְּלָל הָרִאשׁוֹן, בִּדְבַר הַתְּשׁוּבָה; הַכְּלָל הַשֵּׁנִי, בִּימֵי הַתְּשׁוּבָה; הַכְּלָל הַשְּׁלִישִׁי, בַּיִּסּוּרִין הַמְמָרְקִין

ספר מנורת המאור לרבי יצחק אבוהב זיע"א

לזכות רבי יצחק אבוהב זיע"א ולזכות ועילוי נשמת כל ישראל החיים ומתים.

בס"ד – כל הזכויות שמורות (c) ל ר' זרח חוטר שליט"א

ספר מנורת המאור לרבי יצחק אבוהב זיע"א עם פירוש נפש יהודה חברו החכם מוהר"ר משה פרנקפורט דיין ק"ק אמשטרדם מהדורה מיוחדת – אין לנו על מי להישען אלא על אבינו שבשמים

לפי רישיון  Creative Commons-CC-2.5