——–
ומעתה נבוא ליישוב התמיהות שתמהנו, והם:
מהו שאומר משה לפני ה' "מי אנכי"? והלא ה' בוחר בו לילך להושיע את ישראל, וכן מהו שמקטרג לכאורה על עם ישראל באומרו: "וכי אוציא את בני ישראל ממצרים", על פי פרוש של רש"י: מה זכו ישראל שיעשה להם נס ואוציאם ממצרים.
משה רבנו הרי מושלם בכל: בכח, גבורה, חכמה, עושר, כמובא בחז"ל (ספר הישר, וכן בשער המצוות פ' שופטים להאריז"ל, ועוד) שמלך על ארץ כוש קודם שהושיע את ישראל. ומלבד זאת הרי היה ענו מכל האדם אשר על פני האדמה, אם כן הרי שהיו במשה רבנו הישגים נעלים מכל הבחינות, הן הישגים טבעיים בגזירת ה' ללא עמלו והם גבורה, עושר וחכמה, והן הישגים שהשיגם בעמלו ויגיעו בתכלית עד היותו מובחר המין האנושי.
ובכך טען משה רבנו להקב"ה "מי אנכי", ופירש"י: "מה אני חשוב לדבר עם מלכים", כלומר אכן יש בי תכונות שקבלתים מתנה ממך והם עושר גבורה וחכמה, ובכן אם טעם הציווי לשולחני הוא בשביל מתנות תכונות אלו שבי – ובשבילם אתה בוחר בי לשולחני דוקא, וכמו שכן קמו בישראל מנהיגים בשל תכונות שכאלה כמו שמשון, גדעון, יפתח ועוד, כי בתכונות שכאלה ראוי אני לדבר עם מלכים שהרי כמו כן יש בי גינוני מלכות חכמה, עושר, גבורה, אזי אמור לי טעם זה והודיעני, כי אז אין לי מה לחוש שאתנשא על עם ישראל או על אהרן אחי כיון שבנקל אוכל להתגבר על טפשות זו להתגאות במה שנחונתי בדרך מתנה כשור ועוף ולא ירום לבבי, אולם אם הינך בוחר בי בשביל השגותי באילו מדריגות שהגעתי אליהן בהכרתך בבחינת של "השכל וידוע אותי", איני רוצה לגאול את ישראל, פן חלילה אכשל בנקל בגאווה המתועבת וירום לבבי, אחר שסוף סוף אלו הישגים של עמל ויגיעה שעמלתי ויגעתי מצידי, ובנקל יכול האדם ולו הגדול ביותר – להתגאות. זהו כוונתו בשאלתו: "מי אנכי", וכמו שפירש"י: "מה אני חשוב לדבר עם מלכים", כלומר מצד איזו חשיבות אתה משלחני, מצד חשיבות טבעי שבראתני בהם מתחילת יצירתי או מצד חשיבות השגותי?
ומה שידע משה מדריגתו הרוחנית, בכך אין משום גאווה כלל, דאדרבא "בזאת יתהלל המתהלל השכל וידוע אותי", חייב אדם לדעת מדריגתו, אלא שחייב ליזהר לבל ירום לבבו, ולזאת חשש משה.
ולאחר מכן הוסיף משה ואמר להקב"ה, גם אם בכל זאת הינך בוחר בי להיותי בבחינת "השכל וידוע" יותר מאחרים, אף שסכנת הגאווה כאן מרחפת עלי, עדיין ישנה לי אפשרות להסכים להיות גואלן של ישראל, והוא באם תאמר לי: "מה זכות יש לישראל שיעשה להם נס ואוציאם ממצרים", דבזה שאדע מה זכותם, שוב יהא בנקל לי שלא להכשל בהתנשאות אחר שאתלה זאת בזכותם ולא בזכותי, אולם אם לא אדע מה זכות יש להם, ירא אני פן אכשל בהתנשאות עליהם, ואתלה חלילה אפילו במשהו מן המשהו את הצלחתי בזכות עמלי ויגיעי להשכיל ולידע את ה'. ומדוייק הוא בפירש"י "ואם חשוב אני מה זכו ישראל שאוציאם ממצרים".
כך שכל דברי משה היו מחמת יראה פן יכשל בעוון הנורא של הגאווה, ואם כן טענתו טענה של טעם, זו זכותו המלאה של משה לשמור על עצמו שלא יגיע למכשול הגאווה, ואם כן ויכוח זה בינו לבין ה' היה ויכוח של עונג ונחת רוח לבורא, ואדרבא כך נאה ויאה למושיען וסניגורן של ישראל להיות אחראי ביותר בתפקידו.
ועל כך עונהו הקב"ה: "וכי אהיה עמך", ופירש"י: גאולה זו לא שלך היא כי אם משלי ואינך אלא הולך בשליחותי, כלומר גם אם בוחר אני בך להיותי מחשיבך כצדיק וראוי לכך מתוך עמלך ויגיעתך בעבודתי – לגביך יש לך לראות את הצלחת השליחות אך ורק מכח שאני המשלח והינך הולך בשליחותי, ואם כן כשתצליח בשליחותך אין לך לראות זאת בזכותך אלא מכח גזרתי ויכולתי, ואף שהינך חושש מהתנשאות, מוטל עליך לעבוד עבודת ענווה זו ולא לברוח ממנה אלא להתמודד עם נסיון זה, והוא מאחר שישנה עצה לכך להשתלם באמונה שהכל ממני והאדם לא עושה מאומה, ואף שקשה הוא מאד, כי כל הגדול מחבירו יצרו גדול ממנו, אולם כן הוא שצריך הגדול לפי גדולתו להתמודד עם יצרו ולעשות פעולות נשגבות ועם כל זה להתמודד עם יצר הגאווה הכרוך בפעולותיו.
ועוד גם, שיש להם לישראל זכות משלהם לגואלם בכך שעתידין לקבל תורה על ההר הזה, ואם כן ממה נפשך אין לך מה לחשוש מכלום, שהרי תוכל לתלות זאת בזכותם.
ולפי זה יובן היטב טענת משה רבנו: "למה הרעות לעם הזה למה זה שלחתני", הלא זה משפט שקטן שבקטנים ירא לאומרו, וכי חשיד קוב"ה דעביד דינא בלא דינא?
אלא תלה משה רבנו את הכשלון של השליחות בעצמו, שהיאך יתכן שלא הצליחה שליחות ה'? אלא כנראה מחשש פן חלילה נכשל במחשבת התנשאות במשהו של משהו, ואם כן מעל בשליחותו, ובשל כך לא הצליחה. ומדוייק זה בפסוק: "למה הרעותה לעם הזה", והוא בזה ש"למה זה שלחתני", ובסיבתי "הרעות לעם הזה", ועל כך ענהו הקב"ה: "עתה תראה אשר אעשה לפרעה", לא בסיבתך הדבר אלא כדי למהר להם הקץ, וכמו שאמרו חז"ל: "קושי השעבוד קיצר הגלות", ולכך "עתה" – מיד תראה שהישועה תבוא להם, ותשובת ה' למשה היתה: לכך אכזבתי את ציפייתם בך והוא על מנת להקשות להם השעבוד למהר גאולתם, ולהחיש את המועד ל"עַתָּה".
ובדרך זו תתבאר עוד תימה גדולה בטענת משה רבנו: "לא איש דברים אנוכי כי כבד פה וכבד לשון אנכי". וכי יעלה על הדעת שמשה רבנו תלה הצלחת גאולתם בשליח עם לשון שנונה ומשכנעת, עד שבשביל זה בא לשלול את עצמו להיותו כבד לשון, היפלא מה' דבר להושיע את ישראל דרך אדם כבד פה וכבד לשון, אלא שוב חידש משה רבנו את חששו הקודם וטען, מילא אם היה לי לשון חלקה ושנונה היה לי בנקל שלא להתנשאות, לפי שהייתי תולה זאת במתנת מענה לשון שנתת לי, שזו מתנה טבועה שמקבל האדם כחכמה, עושר וגבורה, וכנאמר (משלי טז, א,): "לאדם מערכי לב ומה' מענה לשון", אולם אחר שאני כבד פה ולשון, עלול אני לתלות ואפילו במשהו את הצלחתי בזכות הצלחת ה"השכל וידוע", שמכך חשש משה רבנו כאמור אחר שזה הישג של עמל ובקלות יכול אדם ליכשל בגאווה.
ועל כך ענהו הקב"ה, אין לך לחשוש בכך שהינך כבד פה שתיכשל פן יעלה על לבך שהצלחתך מה"השכל וידוע", לפי שהרי האמת היא: "מי שם פה לאדם או מי ישום אלם או חרש או פקח הלא אנכי ה"', ואם כן יש בידי לסייע לך בדבוריך הכבדים שיתקבלו דבריך כמו דיבורי הפקח, שהרי וכי שכשהפקח מדבר – מצליח הוא מחמת עצמו, הלא זה מחמת שאני עושה שדבריו יתקבלו ויפעלו, ואם כן כמו כן ביכולתי שיתקבלו דבריך כמו הפקח הגדול ביותר, שהרי נאמר (משלי כא, א): "פלגי מים לב מלך ביד ה' על כל אשר יחפוץ יטנו", וזה חובת האמונה על כל אחד ואחד, ואם כן באמונה זו תצליח שלא להכשל בגאווה, וכאמור תבע הקב"ה ממנו להתמודד בנסיון אמונה זה, ואף שקשה הוא מנשוא שכן הוא יצר דק מאד שאינו אלא לגדול שכמותו – שהרי כל הגדול מחבירו יצרו גדול הימנו. ואז ענהו משה: "שלח נא ביד תשלח", כלומר מה לי ולתסבוכת נסיון זה שהוא בבחינת "שבור החבית ושמור יינה" – לשכנע עצמי שהצלחתי בכבדות פי היא כמו הפקח באותה מידה של נס, והלא בזה החשש שמא אכשל בגאווה קרוב מאד אחר שאני כבד פה, וכאמור אבוא לנסיון לתלות משהו בזכיותי.
ונפלא יובן מדוע כאן נאמר: "ויחר אף ה' במשה", לפי שדרש הקב"ה ממשה שישתלם בידיעה זו בשלימות התכליתית שהצלחתו בכבדות פה תהיה כפקח בדבריו, ושאין מועיל הפקח בדבריו יותר מהכבד פה לפי שה' הוא לבדו בידו לב מלכים ושרים, כי זו מחובות עבודת האדם להשתלם באמונתו, אם כן מה תשובה היא זו: "שלח נא ביד תשלח".
ולכך ענהו הקב"ה לאחר מכן, ובכן אחר שאינך חפץ לילך בשליחותי ככבד פה ולראות שליחותך מוצלחת כפקח, ורצונך בדוקא לברוח מהנסיון – יעשה זאת על ידי אהרן אחיך שהוא יהיה לך לפה, ואם כן בזה נסתלקו כל חששותיך.
ובזה יובן שכאן נהג הקב"ה עם משה רבנו בדרך פיתוי וכמבואר בלשון רש"י לעיל "שהיה הקב"ה מפתה למשה", והיינו משום שכל כוונתו של משה היתה כדי שלא להשתרר, השתעשע הקב"ה בויכוח זה, וכמו כן זו זכותו המלאה של משה רבנו להגן על עצמו ולחוש לבל יכשל חלילה בגאווה שהיא תועבת ה', ולכן לא בא עליו הקב"ה בדרך ציווי.
וכמו כן יתיישב מה שהקשינו דמאחר וכל כוונת משה היתה כדי שלא ליטול שררה על אהרן אחיו, מדוע לא טען כך במפורש, דבודאי כך טען, וכמבואר שכל טענותיו סובבות סביב חשש ההתנשאות.
——–
לעילוי נשמת ולזכות כל עם ישראל החיים והמתים
האתר כולו מוקדש לעילוי לנשמת כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולזכות כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולרפואת כל חולי עם ישראל בנפש בגוף ובנשמה. לייחדא קודשא בריך הוא ושכינתא על ידי ההוא טמיר ונעלם בשם כל ישראל, לעשות נחת להשם יתברך ולהמשיך רחמים וחסדים על כל העולם, לבירור עץ הדעת טוב ורע ולתיקון הדעת של כל בר ישראל, ולקרב את ביאת מלך המשיח צדקנו.
בפרט לזכות נשמות משה בן יוכבד רבנו עליו השלום רבן של כל ישראל, רבי שמעון בן יוחאי מגלה תורת הנסתר בעולם, רבי יצחק לוריא אשכנזי בן שלמה עטרת ראשינו, רבי ישראל הבעל שם טוב בן אליעזר מגלה תורת החסידות בעולם, רבנו נחמן בן פייגא אור האורות, רבי חיים בן יוסף ויטאל תלמיד רבנו האר"י, וכל הצדיקים והחסידים, הצדיקות והחסידות, האבות הקדושים והאמהות הקדושות, דוד המלך וכל יוצאי חלציו וכל אחד ואחד מישראל בכל מקום שהוא חי או מת.
ותיקון של כל ישראל החיים והמתים, ולפדיון של כל ישראל החיים והמתים מכל דין וייסורים שיש עליהם.
בים דרך – בראשית
אמונה ובטחון
הרה"ג יעקב ישראל לוגאסי שליט"א
לפי רישיון Creative Commons-CC-2.5