——–
"ויקחו לי" – "לשמי" (רש י)
בנהג שבעולם, מלך רם ונשא הרוצה להעביר ארמונו כדי לדור בקרב אכלוסיו האזרחים, מכין בהכנה רבתי את בנית ארמונו ממיטב המהנדסים והאדריכלים, וממיטב בעלי המקצוע המפרסמים בשמם על הצלחתם בתחום הבניה, הציור והכיור, והדבר פשוט שככל שיפאר וירומם את ארמונו וככל שיראה את עשרו גבורתו וחכמתו, בכך יטיל חתתו על בני אמתו בראותם כמה רם ונשא הוא מלכם.
אוצר המדינה נפתח כיד המלך לתת שכרם של פועלי הבנין, ומקפת המלך – ממון העבודה ברחבות ובעין יפה מהחל ועד כלה, ומשתדל ככל היותר לא להיות נצרך לבני אמתו, שהרי בכך שיראה כנצרך לבני מדינתו לבנית ארמונו ירד ערכו בעיניהם למאד.
השמענו פעם על מלך עלוב הרוצה לבנות ארמון לעצמו בקרב אזרחיו ומבקש שיקבצו לו – כעני בפתח – פרוטה לפרוטה בהכרזה ובפרסמת – "תרומה "תרומה" "תרומה" – למלך לבנית ארמונו, הלא הוא כדי בזיון וקצף לבנות ארמון מלוכה מקבוץ נדבות של אזרחי המדינה וכי זהו כבודו של מלך שיהא נשא לדורות בפי כל – זהו ארמונו של המלך שנבנה מאספת תרומה מכל איש ואשה לצרך משכן המלך? וביותר במה יגדל הבזיון בעשרת מונים, כשידוע לכל שאותו מלך יש לו "ממון קרח", מלך מלא באוצרות כסף וזהב לאין סוף, ובכל זאת לא מוציא משלו כלום ומתחנן לאסף ולקבץ לו צדקה ותרומה לבנית ארמונו מאזרחיו אנשי מדינתו.
ואם כן התמיהה בפרשתנו ברורה לכל.
מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא – מלא כל הארץ כבודו, "לי הכסף ולי הזהב נאום ה ", "השמים כסאי והארץ הדם רגלי", הבורא – אין סוף – מואיל בטובו ומתרצה לשכן כבוד בין קרוצי חמר, מתרצה לשכן כבוד בתוכנו בבית חמרי העשוי מאבן כסף וזהב, ולא נגמרת ענותנותו בזה, אלא עוד שאת ממון היכלו וארמונו מבקש בהתרמה למען משכן כבודו "ויקחו לי תרומה"?!
הזהו כבודו?!
יסוד גדול יש לנו ללמד מפרשה זו:
מלך בשר ודם בונה ארמון תפארה בקרב אכלוסיו למען כבודו שלו, למען הראות עשרו ורב הונו לעמו, והכל למען ישמעו וייראו מגדל עשר מלכם כחו וגבורתו, ולכן כשבונה ארמונו בונהו מכספו האישי להראות עשרו, וכדי בזיון וקצף לו לאותו המלך שיבנה ארמונו מתרומות הצבור.
אולם הקדוש ברוך הוא בוראנו אוהבנו האמתי, בא לשכן כבוד בתוכנו – למעננו, למען השרות שכינתו וקדשתו בתוכנו, כלל לא לצרכו להראות יפיו וגבורתו והדרו אלא לצרכנו, ולהיות יראתו קנין בנפשנו, וזאת בכך שאנו נגלה את אורו מתוך החשך, והיה זה שכרנו שנחשף את מעטה הטבע והמקרה ונגלה שבעצם אלקותו בלבד המחיה את הכל, כל זמן שאנו קדם עולם התקון – הרי שהעבודה עלינו להשיג ולרכש במסירות נפש כל דבר רוחני, וכלל גדול בידינו – אין מתנות ברוחניות, על רוחניות צריך להתיגע מאד, בטחון שיך בעניני גשמיות – מה שפחות להשתדל ויותר לבטח, אולם ברוחניות להפך, מה שיותר להשתדל ולעמל. ואמנם נכון לעתיד שתרבה הדעת "והיה ה' למלך על כל הארץ", יבנה ה' בית מקדשו ממעשה ידיו ולא יבקש את השתדלותנו, ועתיד הקדוש ברוך הוא לעשות חומות ירושלים מאבנים טובות ומרגליות, מאוצר הטוב ולא מתרומת ידינו, כי אז הלא תהא תקופה של גלוי אורו יתברך ללא מסכים, אולם עתה הכל מטל עלינו.
ולזאת, דורש הבורא מאתנו הכנה ראויה מצדנו, הכנה רוחנית, כלים מתאימים וראויים לאותה קדשה שתשרה עמנו. והטעם, כיון שהדבר נעשה לצרכנו ולא לצרכו, חיבים אנו למלאות את התנאים הנדרשים למתנה גדולה זו.
ומהי?
"תנה בני לבך לי" (משלי)
הבורא דורש מאתנו לב נקי מתאוות ומדות רעות כדי לעשות מדור לכבודו יתברך בתוכנו, שהרי "לא יגור במגורך רע", אין השכינה דרה בין רעים, והנדרש מאתנו לתת את הלב כלו להקדוש ברוך הוא – לכפות את התאוות והרצונות ולהקריבם למען לקבל כתחליף את השראת השכינה בתוכנו. ואם לא נגלה רצון מצדנו שאיפה ותאוה לשכינתו בתוכנו, לא נוכל לזכות לזה, כיון שהוא מצדו אין לו שום רוח מכך אלא הכל למעננו, וכיון שהדבר למעננו הרי שזה צריך לעלות לנו במחיר הנדרש, והמחיר הנדרש הנו: "תנה בני לבך לי", לתת את הלב והרצונות להקדוש ברוך הוא.
ובמה נבטא את רצוננו לשכן מלכנו בתוכנו? לתת לו את היקר לנו, ומה יקר לאדם יותר מכספו וזהבו?
לכן בקש הקדוש ברוך הוא מעמו לתרם לו את כספם וזהבם משלנו דוקא, שבכך יהא בטוי לרצון שלנו להיותו שוכן כבוד בתוכנו
וזהו למעשה כל ענין אתערותא דלתתא, הקדוש ברוך הוא הוא רק נותן רק מעניק, אינו מקבל כלל, ונתינתו והענקתו כפי כליו של המקבל, ולכך כשאדם מכין עצמו לקבל, אזי, כפי הכנתו כך זוכה לקבל.
אדם המקדש חמריותו, פורש מתאוות והנאות העולם, מקריב את כל כספו תאותו ורצונו לכבוד ה', מקבל כתחליף לכך את אורו יתברך שישכן בתוכו, וזוכה לרוח הקדש והשראת שכינה. אולם כשאינו מוכן להריק מתוכו את תאוותיו ורצונותיו אין מקום לכבוד שכינתו לשרות בתוכו, אין אדם ונחש דרין תחת קורת גג אחת. אין השכינה הקדושה יכולה לדור בלב חורש מחשבות און במדות רעות ותאוות מיתרות.
ולכן מצוה התורה. "מאת כל איש אשר ידבנו לבו תקחו את תרומתי", אומר הקדוש ברוך הוא: אני לא מבקש צדקה ותרומה, אני מבקש לב – "תנה בני לבך לי", אלא שבטוי נתינת הלב להקדוש ברוך הוא מתבטא בנתינת הכסף והזהב למען ה' אבל העקר הוא נדיבות הלב, תרומת הכסף והזהב זהו רק בטוי חיצוני, אבל העקר הוא "ידבנו לבו", ורק ממנו תקחו את תרומתי, כי זאת התרומה הרצויה לי – לב חזק ונאמן – ולא די בתרומת כסף וזהב גרידא בלא לב.
וכאמור, אין הדברים אמורים בתרומת המשכן בלבד, אלא עד ימינו בכלל ובפרט, שהרי מיום שנחרב בית המקדש גלתה שכינה עם ישראל, וכל מקום שגלו שכינה עמהם, וכל אחד יכול להכין מדור בתוך לבו לשכינה והכל כפי מעשיו, וכמובא בתקוני זהר תקון ו' מאי כי יקרה קן צפור? אלא בזמנא דלית לר לשכינתא אתר לשריא תמן בקביעו, איהי אזלת במקרה, ודא איהו כל הקובע מקום לתפלתו וכו', כמה דנשמתין עבדין הכי שרייא שכינתא עמהון, נשמתא דאיהי קבועה בצלותא או באוריתא איהי אתר קבוע לשרייא ביה שכינתא, אבל נשמתא דלית לד קכיעו בצלותא או באוריתא, אלא אי אזדמנת לה במקרה הכי איהי שרייא עליה במקרה
העולה מדברי התקוני זהר, שאדם הקבוע בתורה ותפלה – השכינה שורה עליו בקביעות, ואלו אדם שעראי בתורה ותפלה, כמו כן השכינה שורה עליו בדרך מקרה.
ומצד שני דוקא עכשו בזמן הגלות, קל יותר להכין מדור פרטי כל אחד בתוך לבו לשכינה, ולזכות להארתה יותר מתקופת בנין הבית
והדברים יבארו על פי הרב "שלחן הטהור" ואלו דבריו:
המשתתף בצערה תכף מוצאת השכינה מקום לדור אצלו, משל למלך שהוא במקום כבודו בביתו ובחצרו בפלטין שלו, ויבוא איזה אוהב המלך וירצה להזמינו לסעדתו לביתו, אזי בודאי יכעס עליו המלך, כי אין כבוד של מלך לצאת מפלטין שלו לבית אחרים, גם אם תהיה הסעדה גדולה עד למאד, ובלתי אפשרי שיזמין את המלך לביתו עד שיכין כל ההכנות ויעמיד מליצים ופרקליטים גדולים שימצא חן בעיני המלך שיבוא לסעדתו
אבל כשהמלך נוסע בדרך ורוצה ללון בדרך, אזי כאשר ימצא מקום נקי באכסניא נקיה, אף אם בית המלון הוא בכפר, אם הוא רק נקי, אזי זה בית מלונו ללון שם.
והנמשל מובן ממילא: בזמן שבית המקדש היה קים והיתה שכינת כבודו בבית קדשי הקדשים, אזי אם היה האדם רוצה לשאב רוח הקדש או נביאות, היה צריך עבודה גדולה וכו', אבל עתה בגלות המר שגם השכינה הקדושה גלתה עמנו בעוונותינו הרבים, היא נעה ונדה בארץ ותשוקתה מאד למצא מקום דירה לשכן בה, ואם מצאה מנוח ומקום נקי, אדם שהוא רק נקי מעברות וחטאים, אזי שם היא דירתה (נועם אלימלך פרשת וישב).
ובפרט בזמן הזה שהשכינה בגלות, שלא מצאה היונה מנוח לכף רגלה, כי מיד בהכין האדם מעשיו לשם שמים בכל דרכיו, "מיד" נעשה כסא להשכינה שתשרה בו, והוא נקרא (ונחשב) יותר מדורות הראשונים, שהיו הרבה צדיקים בעולם, מה שאין כן בדור זה כי גמר חסיד שיעשה חסד עם קונו, ודאי ראוי לאיש לאזר כגבר חלציו לגמל חסד עם השכינה, ואז נעשה כסא למדת החסד, כמו בדורו של אברהם אבינו עליו השלום שלא היה עזר לשכינה כי אם על ידי אברהם, כן עתה שאין איש שם על לב לעשות עזר וסמך לשכינה בגלות המר הזה, כי אם מעוטא דמעוטא, השם נפשו בכפו ודאי נעשה כסא לשכינה במדת חסד (תולדות יעקב יוסף פ' עקב)
ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם (כה, ח)
——–
לעילוי נשמת ולזכות כל עם ישראל החיים והמתים
לזכות הרב המחבר
האתר כולו מוקדש לעילוי לנשמת כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולזכות כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולרפואת כל חולי עם ישראל בנפש בגוף ובנשמה. לייחדא קודשא בריך הוא ושכינתא על ידי ההוא טמיר ונעלם בשם כל ישראל, לעשות נחת להשם יתברך ולהמשיך רחמים וחסדים על כל העולם, לבירור עץ הדעת טוב ורע ולתיקון הדעת של כל בר ישראל, ולקרב את ביאת מלך המשיח צדקנו.
בפרט לזכות נשמות משה בן יוכבד רבנו עליו השלום רבן של כל ישראל, רבי שמעון בן יוחאי מגלה תורת הנסתר בעולם, רבי יצחק לוריא אשכנזי בן שלמה עטרת ראשינו, רבי ישראל הבעל שם טוב בן אליעזר מגלה תורת החסידות בעולם, רבנו נחמן בן פייגא אור האורות, רבי חיים בן יוסף ויטאל תלמיד רבנו האר"י, וכל הצדיקים והחסידים, הצדיקות והחסידות, האבות הקדושים והאמהות הקדושות, דוד המלך וכל יוצאי חלציו וכל אחד ואחד מישראל בכל מקום שהוא חי או מת.
ותיקון של כל ישראל החיים והמתים, ולפדיון של כל ישראל החיים והמתים מכל דין וייסורים שיש עליהם.
בס"ד – כל הזכויות שמורות (c) ל הרב יעקב ישראל לוגאסי שליט"א
תפארת ישראל
הרב יעקב ישראל לוגאסי שליט"א לפי רישיון Creative Commons-CC-2.5