——–
והנה, נקודה זו מתחלקת בין הכרת הנשמה להכרת הגוף. יכול אדם לדעת בשכלו בוודאות שהרצון לא יעזור לו כלום, ועם כל זאת להרגיש דחף פנימי הדוחף אותו לעשות את הדברים.
כמו בכל חלק מחלקי העבודה, גם כאן ישנם שני שלבים: ראשית, "וידעת היום" – להכיר בידיעה ברורה שהרצונות אינם עוזרים. ושנית, "והשבות אל לבבך" – להשיב את הדברים אל הלב, ולפעול את פיהם.
נגדיר את הדברים בצורה יותר ברורה. בתחילת עבודתו חושב האדם שהדבר תלוי ברצונו: אם הוא יעשה את הדברים – יתמלא מבוקשו, ואם לא יעשה – המבוקש לא יתמלא.
אבל באמת הדבר אינו כך!
ראשית כל, צריך האדם לדעת בשכלו את הנקודה הפשוטה והברורה [ואנו מדגישים שמדובר כאן רק בגשמיות ולא ברוחניות שזהו נושא בפני עצמו שונה לחלוטין]: בין אם ארצה ובין אם לא ארצה, הדבר אינו תלוי בי כלל!
כשאדם מבין שהמציאות אינה תלויה כלל ברצון שלו, ממילא נחלש אצלו הרצון במידת מה. אדם היודע שגם אם ירוץ לאוטובוס ודאי לא יספיק אותו, הוא מפסיק לרוץ! כל זמן שהוא סבור שאם ירוץ יספיק את האוטובוס, ואם לא ירוץ לא יספיק, הוא רץ. אך כשמתברר לו שבין כה וכה יפסידו, וריצתו לא תשנה מאומה – הוא אינו רץ יותר.
כשאדם יודע שהרצון [ריצה ורצון, בפנימיות הם היינו הך: רצון זו הריצה הפנימית של הנפש לדברים] לא משנה כלום, ומה שנגזר עליו מן השמים הוא שיהיה, הוא מפסיק לרצות.
נרחיב מעט במשל הריצה לאוטובוס. אדם רואה את האוטובוס הולך ומתקרב לתחנה. לפי המרחק שהוא רואה, אם לא ירוץ, לכאורה הוא יפסיד את האוטובוס. באופן טבעי אדם אפילו בקושי חושב לרגע קט. הוא מיד מתחיל לרוץ בכל כוחותיו! וכשהוא מגיע לאוטובוס, מתנשם ומתנשף, ומתיישב ונח כמה דקות – רק אז [במיקרה הטוב] הוא מתחיל לחשוב מה עבר עליו.
נתחיל עם הנקודה הפשוטה שאכן זהו מצבו של האדם: הוא כבר רץ והספיק את האוטובוס, וכעת הוא יושב בתוכו ומתבונן לעצמו: האם הריצה שלי עזרה לי או לא עזרה לי? המבט הפשוט הוא: הרי ראיתי שרגע אחרי שעליתי לאוטובוס האוטובוס נסע. אם כן, אם לא הייתי רץ הייתי מפסיד.
והוא אומר לעצמו: כל זה אינו אלא המבט החיצוני של הנברא. אבל באמת הנני יודע ומאמין באמונה שלמה שהקב"ה הוא הקובע אם אעלה לאוטובוס או לא, וכיון שהוברר לי שהקב"ה רצה שאספיק את האוטובוס, א"כ גם אילו לא הייתי רץ, האוטובוס היה ממתין דקה נוספת מסיבה כלשהי, והייתי מספיק! אם עכשיו אני באוטובוס, ממ"נ הייתי מספיק אותו, ואם עכשיו לא הייתי באוטובוס – ממ"נ לא הייתי מספיק! ברור לי בשכלי שהריצה שלי לא עזרה לי כלום.
זוהי נקודה ברורה לחלוטין. אלא מאי? בשעה שלפתע ראיתי את האוטובוס מתקרב, אפילו לא התבוננתי מה אני עושה. אבל לאחר מעשה, כשאני מברר את המעשים, ברור לי שפעולה זו היתה פעולה לא אמיתית, והיא לא עזרה לי כלום.
וכך יתבונן האדם בנקודה זו פעם ועוד פעם, וירגיל את עצמו לכל הפחות להתבונן כל פעם לאחר מעשה האם מעשהו אמיתי או לא, שכן לפני המעשה הוא טרוד ועדיין לא חושב, ורק לאחר מעשה בכוחו להתבונן בדברים ולהכיר באמת שלא היה צריך לרוץ, אלא שבשעת מעשה הוא לא חשב.
אם יעשה זאת פעם אחר פעם, ולאו דוקא בענין הריצה לאוטובוס, אלא מהדוגמא ילמד לשאר אופנים – לאט לאט, גם בשעה שהוא כבר מתחיל לרוץ, יזכור שהריצה אינה עוזרת!
אבל כאן ישנה נקודה עמוקה. הוא יכול לדעת בשכלו שהריצה אינה מועילה כלל, ועם כל זאת רגליו ידחפוהו מעצמן לרוץ! ותוך כדי ריצה עליו לומר לעצמו: "אני יודע שהריצה אינה עוזרת, אך אינני מרגיש שאני מסוגל לא לרוץ!"
כלומר, יש את ה"וידעת היום" ויש את ה"והשבות אל לבבך". בשלב הראשון בשעה שאדם רץ, אפילו ה"וידעת היום" נשכח ממנו לגמרי, והוא מגיע לכך רק לאחר מעשה, כשהוא עורך לעצמו את חשבון הנפש ומתבונן בכך ששכח את האמונה בשעת מעשה.
לאחר שה"וידעת היום" מקבל תוקף יותר חזק, ידיעת השכל קיימת אצלו גם בשעת מעשה. גם בשעה שהוא רץ לאוטובוס, חולפת בראשו המחשבה שהריצה אינה משנה מאומה. ועם כל זאת, כיון שעדיין הוא לא במדרגת "והשבות אל לבבך" – שהלב יחוש את האמונה ממש – הוא מרגיש את הסתירה בין ידיעת שכלו להרגשת לבבו, וכיון שלעת עתה הרגשת הלב תקיפה יותר מידיעת השכל, לכן כח הרע שבלבו – חוסר האמונה – שולט על השכל, והוא ממשיך לרוץ.
אבל אין להיבהל מכך. עצם זה שהאדם מרגיש שהמעשים שלו סותרים לידיעת השכל, זהו כבר זיכוך.
ידוע המעשה באותו יהודי שבא לפני החזו"א ותינה לפניו את צרתו שהוא לוקה במידת הגאוה, ומה יעשה? אמר לו החזו"א: אם בשעה שאתה מתגאה תזכור שזוהי גאוה, כבר קנית הרבה! כיון שבצורה כזו ידיעת השכל מתחככת עם הרגשת הלב, ולאט לאט הלב הולך ומזדכך.
וכך אדם פועל שוב ושוב: הוא עושה דברים שכביכול סותרים לאמונה הצרופה [לא שהם אסורים בגדרי התורה, אבל הם נגד האמונה]. הוא יודע בשכלו שהמעשה נוגד את האמונה, ובלב הוא מרגיש שאיננו מסוגל לעמוד בזה, והוא מצטער עוד פעם ועוד פעם, עד שלאט לאט הוא קונה את הדברים בלבו.
ונדגיש שוב: בשלב הראשון, אין הכרח שבשעת מעשה כשאדם נזכר הוא יעצור את הרגליים. ודאי שמי שתקיף בשכלו ומרגיש שהוא מסוגל לעשות זאת – זהו דבר נפלא. אבל לא כל אדם נמצא במדרגה כזו, שעוד לפני שהדברים מושבים אל הלב, יהיה כח בידיעת השכל לבלום את רצונות הלב.
כמובן שבדברים האסורים, זוהי עבודת האדם, ו"אין עצה ואין תבונה כנגד ה"'. זהו דבר פשוט וברור. אבל כשמדברים על עבודת האמונה ועבודת המידות, בדר"כ יותר טוב לצעוד בהדרגה כדי שהדברים ייבנו בצורה מיוסדת.
——–
לעילוי נשמת ולזכות כל עם ישראל החיים והמתים
האתר כולו מוקדש לעילוי לנשמת כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולזכות כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולרפואת כל חולי עם ישראל בנפש בגוף ובנשמה. לייחדא קודשא בריך הוא ושכינתא על ידי ההוא טמיר ונעלם בשם כל ישראל, לעשות נחת להשם יתברך ולהמשיך רחמים וחסדים על כל העולם, לבירור עץ הדעת טוב ורע ולתיקון הדעת של כל בר ישראל, ולקרב את ביאת מלך המשיח צדקנו.
בפרט לזכות נשמות משה בן יוכבד רבנו עליו השלום רבן של כל ישראל, רבי שמעון בן יוחאי מגלה תורת הנסתר בעולם, רבי יצחק לוריא אשכנזי בן שלמה עטרת ראשינו, רבי ישראל הבעל שם טוב בן אליעזר מגלה תורת החסידות בעולם, רבנו נחמן בן פייגא אור האורות, רבי חיים בן יוסף ויטאל תלמיד רבנו האר"י, וכל הצדיקים והחסידים, הצדיקות והחסידות, האבות הקדושים והאמהות הקדושות, דוד המלך וכל יוצאי חלציו וכל אחד ואחד מישראל בכל מקום שהוא חי או מת.
ותיקון של כל ישראל החיים והמתים, ולפדיון של כל ישראל החיים והמתים מכל דין וייסורים שיש עליהם.
בס"ד – כל הזכויות שמורות (c) ל הרב המחבר שליט"א
בלבבי משכן אבנה – א
ספר זה בא להראות וללמד דעת כיצד יזכה האדם לדברי המס"י (פ"א) שכתב כי השלמות האמתי הוא רק הדבקות בו ית"ש
לפי רישיון Creative Commons-CC-2.5