——–
פרשת המרגלים. 40 יום אחרי שעזבו עם ישראל את הר סיני, עִם הכתם של כתינוק הבורח מבית הספר, אחרי חטאם של המתאוננים, אחרי חטאם של המתאווים תאווה – כל החטאים זה לזה – ר"ח תמוז שנה שנית ליציאת בני ישראל מארץ מצרים, 50 יום בלבד אחרי יציאת בני ישראל מהר סיני, וכאמור כבר הספיקו לחטוא במתאוננים ובקברות התאווה, וכפי שהבאנו בשבוע שעבר, השורש לכל ההידרדרות החלה כאשר יצאו ועזבו את הר סיני כעבור שנה פחות עשרה ימים בשמחה, כתינוק הבורח מבית הספר. "ברוך שפטרנו" (במרכאות)…
ובכן 40 יום אח"כ, ר"ח תמוז, שנה שנית ליציאת בני ישראל מארץ מצרים יוצאים 12 אנשים, כולם חשובים, לתור את ארץ כנען, יציאה שלא היתה עפ"י ציווי ה', כפי שיתברר בהמשך.
ו-40 יום לאחר מכן, אחרי יציאתם – תשעה באב, שבים 12 האנשים מתור הארץ, כאשר 10 מהם מוציאים דיבת הארץ רעה, מדברים סרה על ארץ חמדה טובה ורחבה, על הארץ המובטחת, משאת נפשם של אבותיהם – אברהם, יצחק ויעקב. וכתוצאה מכך: "וַתִּשָּׂא כָּל-הָעֵדָה וַיִּתְּנוּ אֶת-קוֹלָם וַיִּבְכּוּ הָעָם בַּלַּיְלָה הַהוּא" (במדבר יד, א) – לילה של בכיות, כל העדה! ואח"כ "וַיִּלּנוּ עַל-משֶׁה וְעַל-אַהֲרן כּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל", כבר לא כל העדה, אלא "כּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל". "וַיּאמְרוּ אֲלֵהֶם כָּל-הָעֵדָה לוּ-מַתְנוּ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם אוֹ בַּמִּדְבָּר הַזֶּה לוּ-מָתְנוּ" – הלוואי והיינו מתים במצרים, לא היינו יוצאים משם, הלוואי והיינו מתים במדבר, ולא היינו צריכים לעלות לארץ המובטחת – נורא!!!
ועכשיו הם מתריסים כלפי מעלה: "וְלָמָה ה' מֵבִיא אתָנוּ אֶל-הָאָרֶץ הַזּאת לִנְפּל בַּחֶרֶב…הֲלוֹא טוֹב לָנוּ שׁוּב מִצְרָיְמָה" (שם שם, ג) – הם כבר מערערים ותוהים על הראשונות לשוב למצרים, לבית עבדים!
משבר גדול באמונה ובביטחון, אי אימון במלך הטוב והמיטיב לכל, החפץ רק בטובתם, להעלות אותם להכניסם לארץ טובה ורחבה, לארץ חמדה. ולא עוזר מה שיהושע וכלב מהסים אותם ואומרים: "הָאָרֶץ אֲשֶׁר עָבַרְנוּ בָהּ לָתוּר אתָהּ טוֹבָה הָאָרֶץ מְאד מְאד" (שם, ז) שימו לב לדגש יהושע וכלב מ-12 הנשיאים, 2 בלבד מתוך ה-12, מהסים את מוציאי דיבת הארץ רעה ומכריזים קבל עם ועדה: "טוֹבָה הָאָרֶץ", אבל זה לא מספיק – "מְאד" וגם זה לא מספיק, אז הם אומרים: "מְאד מְאד" (הביטוי "מְאד מְאד" הוא ביטוי נדיר), אבל זה לא עוזר, העם רוטן, העם מבקש לשוב מצרימה, שכחו את כל הטוב שהיטיב עימם הבורא יתברך עד לרגע זה, שכחו את ה"אָנכִי ה' אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים" (שמות ב, כ) – 210 שנה הם היו בגלות מצרים, המכונה בית עבדים, כך נגלה הבורא יתברך במעמד הר סיני בדיבר הראשון: "אָנכִי ה' אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים", שכחו! שכחו את עשרת המכות, את קריעת ים סוף, את המן מהשמים שניתן להם בו ביום – לחם אבירים יורד להם מידי בוקר משמים, הם שכחו את הבאר המתהלכת עימם – בארה של מרים – את כל הטוב הם שכחו, הם שכחו את שיעבוד מצרים, את הגזירה הנוראה של "כָּל-הַבֵּן הַיִּלּוֹד הַיְארָה תַּשְׁלִיכֻהוּ" (שמות ב, כב), שכחו את העבודה הקשה בחומר ובלבנים ובפרך – הכל הם שכחו?! וזה פרי הסתה של 10 אנשים, כולם חשובים, נשיאי ישראל, אנשים שבחרם משה רבינו ע"ה בקפידה יתירה.
כתוב בפסוק: "שְׁלַח-לְךָ אֲנָשִׁים" (במדבר יג, ב), לכאורה, היה צריך להיות שלח אנשים, מה זה "שְׁלַח-לְךָ"? אומר ה"כלי יקר": "אומר הקב"ה למשה: "שְׁלַח-לְךָ אֲנָשִׁים" שאתה ברוח קדשך תחזה שהם אנשים, אנשים כשרים לזו השליחות" – "שְׁלַח-לְךָ" – שאתה, על פי רוח קדשך, רוח הקודש של משה רבינו, אתה תחליט – "אתה תבחר את שני עשר האנשים, כל אחד משבט, ברוח קדשך תבחר אנשים חשובים, צדיקים ויראים" – מדוע אתה? – "אל תיתן לעם ישראל לבחור את 12 האנשים לתור את הארץ" – מדוע? – "כי רוב העולם טועים באנשים. הם לא ידעו לשלוח את האנשים הנכונים, את הצדיקים ויראי ה', את החדורים באמונה וביטחון, שרוב העולם תועים באנשים המראים עצמם כשרים ולובשים אדרת שיער (שטריימל) למען כחש" – העולם, הציבור יודע להבחין בין אדם ראוי לאדם שאינו ראוי?! אל תעשה בחירות אישיות, אל תיתן לציבור לבחור לך 12 אנשים, כי הציבור אינו יודע במי לבחור, גם אם 12 אנשים יעשו תעמולה, הוא אינו מכיר את טיבם של האנשים, את מהותם, את פנימיותם, ובוודאי ובוודאי לא את יראת השמים שלהם, אתה, גדלות של משה רבינו, רוח הקודש של משה רבינו, אבי הנביאים – "שְׁלַח-לְךָ" – אתה תבחר! כי אתה יודע להכיר בטיבם של אנשים, בפנימיות שלהם.
בכיה אחת של חינם, לילה אחד שבכו כל בית ישראל בחינם בטענה של: "איננו רוצים לעלות לארץ הטובה" – הפכה להיות בכייה לדורות! סיבה לכל הבכיות, יום מוּעַד לכל החורבנות – תשעה באב בו נחרב בית ראשון וגם נחרב בו בית שני, וגם חורבן ביתר, וגם שריפת התורה, וגם גלות ספרד, וחורבן יהדות אנגליה בימי הביניים, הכל ביום תשעה באב שהוא יום מוּעַד לפורענות, כאמור, יום ליל הבכייה שבכו ישראל אז, כאשר שמעו את 12 אנשים המרגלים מוציאים דיבת הארץ רעה, ליל הבכייה הזה, הפך לליל בכייה לדורות. שורש לכל הגלויות, גורם לכל ים הדמעות עד ביאת גואל צדק! זו הסיבה לכל השנים הרבות שעם ישראל התגעגע לארצו, גם לתקוה שנות 2000 שטרם הוגשמה לראות את העם היהודי שב לארצו, שב אל המנוחה ואל הנחלה, אל גאולתו האמיתית בבנין בית המקדש והשראת השכינה בתוכו.
עד היום הזה אנחנו סובלים מאותו לילה של בכייה!!! על מה הם בכו? הם בכו כי הם לא רצו לעלות לארץ, מאסו בארץ חמדה, בארץ הקודש, בהולילנד, בארץ אבותם, במשאת נפשם של אברהם יצחק ויעקב – יום הבכייה הזה, היום שמאסו בארץ הטובה, עלה להם באלפי שנה של בכיות וגעגועים וערגה מתי נזכה לעלות לארץ, עלה בגלויות, בסבל, בדיכוי, והכל שורשו אותו לילה, פרי הסתה של 10 מרגלים שהסיתו את עם ישראל. ועד היום הזה טרם זכה העם לסוף וקץ לכל צרותיו וטרדותיו, טרם זכה עם ישראל לעת המקֻוְה של "וּמָחָה ה' אלוקים דִּמְעָה מֵעַל כָּל-פָּנִים" (ישעיה כה, ח) – טרם זכינו!
דם יהודי עדיין נשפך והעין היהודית עדיין זולגת דמעות עד בלי די – דמעות של אימהות, דמעות של אבות, דמעות של יתומים – על דם יהודי שנשפך בגלות וגם בארצנו הקדושה וגם ובאופן מיוחד. הרבה יתמות, הרבה ישכול, הרבה אלמנוּת, טרם הגענו את המנוחה ואל הנחלה.
בעיצומם של ימים אלו יגידו ויעידו בוקה ומובלקה סביב ארץ ישראל. דאגה וטירדה, ריב אחים, מה יהיה גורלנו פה? ומי יודע מה ילד יום? טרם הגענו את המנוחה ואל הנחלה. ים הדמעות טרם פסק, עתידה של ארץ ישראל לוּט בערפל והמנוחה טרם הושגה. ימים אלו יעידו וכל אחד מבין למה אני מתכוון.
קיום רצון ה' יתברך שיעלו עם ישראל מבית עבדים, מהמדבר אל ארץ הקודש, מתוך שמחת עולם על ראשם, בחדווה וברינה, תקוות גאולתם, ערגת אבותיהם מתוך אמונה וביטחון בחפץ ה' אחרי שנות גלות ארוכות, היה מבחן לעם היהודי, מבחן של אמונה, מבחן של ביטחון. ובמבחן הזה 40 יום ועוד 40 יום אחרי עוזבם את הר סיני מקום קבלת התורה, נכשל העם היהודי כליל!!! במבחן אהבת הארץ המובטחת, במבחן האמונה והביטחון בה' שהוא חפץ לעלות אותם אל ארץ טובה ורחבה, כפי שאנחנו אומרים בברכת המזון, הם נכשלו, הם בכו, הם קיטרו, הם רטנו, הם ביקשו לשוב מצרימה, הם העדיפו את הגלות הארורה במצרים, על פני החירות המזהירה בארץ אבות, ובכך הפסיד העם היהודי את ההזדמנות הגדולה שלו, ונגזר עליו 40 שנה לבלות במדבר הזה וכל הדור ההוא מעל גיל 20 נגזר עליהם שלא יזכו לעלות לארץ אבות, רק הנוער שטרם מלאו לו 20 והנשים, ועוד 2 אנשים: כלב בן יפונה ויהושע בן נון, שלא נתפתו ולא נגררו ולא הוציאו דיבת הארץ רעה אל העם, אלא שיבחו ואמרו "טוֹבָה הָאָרֶץ מְאד מְאד".
וכבר אז כאשר, כפי שנאמר בתורתנו הקדושה, הקב"ה אמר למשה רבינו: אם כך, אז הם לא יעלו לארץ – נאסרה העלייה לארץ ישראל 40 שנה! גם משה ואהרן כבר לא זכו, גם מרים הנביאה כבר לא זכתה, מנהיגות חדשה תיכנס לארץ, דור צעיר יכנס, רק כלב ויהושע שלדעת חז"ל היו אחרי 40, רק הם יזכו – איזו גזירה איומה, בכיה לדורות, כמה דברים היו נחסכים לנו לוּ הם היו נכנסים לארץ עם משה רבינו, עם אהרן: לא היה חטא מי מריבה, לא היה חטא עדת קורח ולא היו גלויות, ולא חורבן בית ראשון, ולא חורבן בית שני, לא היה לנו את תשעה באב, את זאת היינו מרוויחים ואת זאת הפסדנו. ואז נאסר עליהם לעלות לארץ ישראל, עד להודעה חדשה שתבוא כעבור 40 שנה, וכבר נאמר אז בתורה הקדושה שהם עם קשיי עורף, עם של מרדנים. הקב"ה ציוה לא לעלות וכבר היו קבוצה של יהודים שביקשו להמרות פי ה' ולעלות ללא רשות מהשגחה עליונה, וכפי שאמר להם משה רבינו ע"ה: "לָמָּה זֶּה אַתֶּם עבְרִים אֶת-פִּי ה' וְהִוא לֹא תִצְלָח. אַל-תַּעֲלוּ כִּי אֵין ה' בְּקִרְבְּכֶם וְלֹא תִּנָּגְפוּ לִפְנֵי איְבֵיכֶם" (שם יד, מא-מב) – אם תעלו נגד רצון ה' כפי שמגלה לכם משה רבינו, אתם תינגפו, הגויים יכו בכם, הפלאסטינאים ישפכו את דמכם, הפלאסטינאים של פעם… העמלקים של פעם, הכנעניים של פעם… – "אַל-תַּעֲלוּ כִּי אֵין בְּקִרְבְּכֶם" ועם ישראל אינו עולה שאין ה' בקרבו! אזהרה לשעתו ואזהרה לדורות והמבין יבין. והיהודים כדרכם אינם שומעים, נאמר בתורה בפרשת השבוע: "וַיַּעְפִּלוּ לַעֲלוֹת אֶל-ראשׁ הָהָר" – קבוצה של יהודים בכל זאת התעקשו ועלו לארץ נגד רצון הבורא, נגד רצונו של משה רבינו מנהיגם של ישראל שאסר עליהם את העלייה ואמר: החמצתם את ההזדמנות, עכשיו חכו, עת יגיע המבשר ויבשר לכם: עתה הגיע שעתכם לעלות, אבל עתה תישארו במדבר, בגלות, כי לא הגיעה שעתכם והחמצתם, אתם בכיתם כאשר הקב"ה ביקש לתת לכם ארץ חמדה טובה. וכדרכם של היהודים נאמר "וַיַּעְפִּלוּ לַעֲלוֹת אֶל-ראשׁ הָהָר" בכח, למרוד בגדולי ישראל – אנו באנו ארצה… עַלֹה נעלה וירשנו אותה… – אומר להם משה רבינו: אבל אין ה' בקרבכם, אין זה רצונו של הבורא, המתינו עד יעלה עת רצון, ומשה רבינו מזהיר אותם "וְלֹא תִּנָּגְפוּ", אבל הם לא שומעים, הם אומרים: סמוך עלינו! אומרת התורה: "וַיֵּרֶד הָעֲמָלֵקִי וְהַכְּנַעֲנִי הַיּשֵׁב בָּהָר הַהוּא וַיַּכּוּם וַיַּכְּתוּם" – היכו אותם, כתשו אותם – "עַד-הַחָרְמָה" (שם שם, מה), אין חוכמות, אם תעלו נגד רצון ה', יפלו קורבנות, לא תגיעו אל המנוחה ואל הנחלה, איזה רמז לדורות יש כאן! אין ה' בקרבנו! בכח לא עולים, ואם תעלו כי אתם חושבים שאתם תקימו יישוב וריבונות, הרבה דם יוקז בארץ שלכם (לא אמרתי במדינה שלכם…) גוואלט! נורא ואיום!
זה גורלה של עליה לארץ נגד רצון הבורא יתברך, לא נגד העמלקים והכנענים, לא נגד הבריטים, או העותומאנים, המבחן הוא: אם ה' בקרבנו, או חלילה אין ה' בקרבנו.
(אם כורש יכריז על שיבת ציון והנביאים ששרדו יאמרו: זה דבר ה', עלו ובנו ויבנו בארץ הקודש, ומי שאינו יעלה, יקולל! עזרא הסופר קילל את עדת תימן הקדושה, כי הם לא רצו לעלות, הם שאלו אותו: היחרב שוב? ואם יחרב שוב לא נעלה. אז קילל אותם עזרא. אין שם עזרא ביהדות תימן, יש להם קפידא על עזרא הסופר. זאת כותב אחד מחכמי תימן לפני 400 שנה ויותר – ר' שלמה עדני, בעל "מלאכת שלמה" על המשניות, שעלה לארץ והתיישב בחברון, אין אפס, יש קפידא.)
ובכן זו גורלה של עלייה לארץ נגד רצון ה' יתברך, וכאז, פרשת השבוע, פרשת המרגלים, כך גם היום. יהיה נדמה לכם שיש לכם ניצחונות, שיש לכם הישגים, אולי תשתעשעו שיש לכם צבא חזק, (אני אומר כאן דברי קטגוריה נוראיים שגם לי קשה לומר אותם), אבל אם אין ה' בקרבכם, לא תגיעו אל המנוחה ואל הנחלה. ומהו המבחן? אם יפלו פה קורבנות, אם ירימו עלינו יד, אם ישליכו עלינו בקבוקי תבערה, אם השב"ק והמוסד שוב יתריעו מפני סכנות קריבות, אם יאיימו שוב על קיומנו…
בשבת האחרונה היתה עצרת גדולה, פה בקו הירוק, בטירה הערבית, (אבל הישראלית…) בהשתתפות אלפי ערבים מכאן (ולא משם) לרגל ה"יארדסייד" של מוחמד והוזמן לשם מנהיג אש"ף והוא לא הגיע. בא במקומו אחד מראשי אש"ף, ומהו אמר שם? לא יהיה שלום כאן עד אשר: 1. כל יש"ע יהיה בידינו, לא ישאר שם יהודי אחד! התנחלות אחת לא תשאר שם!
2. ירושלים כולה בידינו תחת שלטוננו המוחלט.
3. כל זכות שיבה לכל הערבים, מיליונים, לכל מקום שהם היו דרים בו לפני תש"ח.
אתם מבינים על מה מדברים פה? אני הרי לא איש פוליטיקה, אבל זה אני קורא, ואז הם מאיימים עלינו: "הימה" – אם "אֵין ה' בְּקִרְבְּכֶם", אז אתם תעלו ותבנו ארץ אבות, ארץ משגשגת, מדינה יפה ונפלאה, אבל לא תגיעו אל המנוחה ואל הנחלה, "כִּי אֵין ה' בְּקִרְבְּכֶם".
צריך להשתדל שה' יהיה בקרבנו, לפחות להראות לבורא יתברך שבאנו אל ארץ חמדה טובה לאכול מפריה ולשבוע מטובה ולברך עליה בקדושה ובטהרה, כפי שאנחנו אומרים בברכה.
ההמתנה הגדולה, הערגה היהודית העזה לעלות ולכונן את עפר ארץ קודשנו, לשמוע קול תשבי מבשר. אלפי שנים העם היהודי עורג, מקווה ומתפלל לעלות לציון, היא התיקון הגדול של העם היהודי לאי רצונו לעלות לארץ ישראל על פי ה' ביד משה בחטא המרגלים. כל הסבל, כל התקוה, כל מה שנאמר אלפי שנה: "וְתֶחֱזֶינָה עֵינֵינוּ בְּשׁוּבְךָ לְצִיּוֹן בְּרַחֲמִים", "וְלִירוּשָׁלַיִם עִירְךָ בְּרַחֲמִים תָּשׁוּב וְתִשְׁכּן בְּתוֹכָהּ" – ערגה, תקוה, געגועים, לבי במזרח ואנכי בסוף מערב (שירת יהודה הלוי) – כל זה, זה תיקון למה שאנחנו נקרא בפרשת השבוע, להזדמנות הגדולה שהוחמצה, הקב"ה מבקש לעלות אותנו לציון ולירושלים ושמחת עולם על ראשנו, ללא שום פגע ונגף – "וְחֶרֶב לֹא-תַעֲבר בְּאַרְצְכֶם" (ויקרא כו, ו), "וְנָתַתִּי שָׁלוֹם בָּאָרֶץ וּשְׁכַבְתֶּם וְאֵין מַחֲרִיד" (שם) ואת זאת הם החמיצו, רחמנא ליצלן, ולא רק החמיצו, אלא הוציאו דיבת הארץ רעה! אז אתם מבינים שאלפי שנות היסטוריה העם היהודי צריך לתקן את חטא המרגלים, את החטא הזה שהם הוציאו דיבת ארץ הקודש רעה.
כל הבכיות, כל הדמעות, כל התשוקות, כל הגעגועים, הכל, זה תיקון, עד לאותו רגע שנשמע קול מבשר: יהודים, הגיע שעת גאולתכם, עלו בסייעתא דשמייא, ברצון ה' עלו ותבנו והשכינה תשרה בתוככם! זו היתה הפתיחה שלי.
השיחה הזאת קודש לאהבת הארץ.
מה היה המשפט הראשון שהוציאו המרגלים מפיהם? מה היה המשפט הראשון ששם ראה כבר משה רבינו ויהושע בן נון וכלב שאלה המרגלים חזרו ויוציאו דיבת הארץ רעה? מה היה המשפט הראשון שהוא החטא הראשון שלהם, נגד הארץ הקדושה?
כשהם הגיעו חזרה לארץ כתוב בתורה הפסוק הראשון: "וַיְסַפְּרוּ-לוֹ וַיּאמְרוּ" – אל משה רבינו – "בָּאנוּ אֶל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר שְׁלַחְתָּנוּ וְגַם זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ הִוא וְזֶה-פִּרְיָהּ" (יג, כז) – הם הראו לו את פירות הארץ, דייקו יפה: "בָּאנוּ אֶל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר שְׁלַחְתָּנוּ" – המילים האלה טומנות בחובם משהו – "וְגַם" – הם לא ממשיכים ואומרים לו: והיא ארץ זבת חלב ודבש, אלא "וְגַם". ואז "אֶפֶס כִּי-עַז הָעָם הַיּשֵׁב בָּאָרֶץ" – וכאן הם מתחילים לשפוך את כל הקיטונות, את כל הקיטרוגים, את כל הדיבה.
אומר בעל "אוזניים לתורה" ר' זלמן סורוצקין זצ"ל: "נשיאי ישראל, ראשי העדה, איך הם באים ומתבטאים למשה רבינו? במילים: "בָּאנוּ אֶל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר שְׁלַחְתָּנוּ" – ומדייק הרב סורוקצין: "כמה מן הזרוּת, האדישות ואפילו הבגידה יש בביטוי "הָאָרֶץ אֲשֶׁר שְׁלַחְתָּנוּ" – כלפי הארץ הקדושה, משאת נפש כל זרע יעקב, מימי האבות הקדושים ואשר בשבילה גלו בני ישראל למצרים לפרוע את החוב של "גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ" (בראשית טו, יג), ובלבד שתינתן להם הארץ כולה ושלא יהיה לעשיו חלק בה – תקות אבות – והנה באים המרגלים ואומרים למשה "הָאָרֶץ אֲשֶׁר שְׁלַחְתָּנוּ". "הביטוי הזה" – אומר רב זלמן סורוצקין – "אומר קרירות, אדישות, בגידה, מהו הביטוי הזה? כאילו להם אין זיקה ושייכות אליה ואפשר להחליפה באחרת, במצרים או אולי באוגנדה, אולי… מה זה "הָאָרֶץ אֲשֶׁר שְׁלַחְתָּנוּ"? הרי זה ארץ הקודש, זה ארץ שלכם, של אבותיכם, ואתם אומרים: הארץ ההיא…
תקשיבו דבר נורא, ואת זה אומר רב זלמן סורוצקין: "הביטוי הזה כבר מעיד על כל מה שהם אמורים ל"שפוך", וזה היה החטא הראשון שלהם נגד הארץ הקדושה בשובם אל משה ובני ישראל – "הָאָרֶץ אֲשֶׁר שְׁלַחְתָּנוּ" – זרות, ניכור, בגידה בקדושת הארץ, כאילו היא אינה שייכת להם.
שואלים חז"ל: למה זה הוציאו האנשים דיבת הארץ רעה? מה היה שורש קילקולם? הרי הם היו ראשי העם, נשיאים, משה רבינו בחר אותם בקפידה, ברוח הקודש, כולם אנשים צדיקים ויראי ה' – מה קרה להם? וכי הם לא ידעו מה שכל יהודי יודע שזה ארץ הקודש? משאת אבות, כלילת יופי, האם הם לא ידעו זאת? מה היה שורש קילקולם?
ושאלה נוספת: מדוע משה רבינו ע"ה התפלל דווקא על יהושע ומדוע לא על כל 12 המרגלים שיצליחו דרכם? מדוע הוא לא התפלל על כולם: אנא ה' הושיעה נא? מדוע הוא התפלל רק על יהושע: יה יושיעך מעצת המרגלים והוא הוסיף לשמו את האות י' – יהושע (נוטריקון: יה יושיעך), מדוע דווקא עליו? וכי משה רבינו לא היה חפץ שהם יעלו ויצליחו במשימתם?
התורה הקדושה אומרת: "וְלֹא-תִקַּח שׁחַד כִּי הַשּׁחַד יְעַוֵּר עֵינֵי חֲכָמִים וִיסַלֵּף דִּבְרֵי צַדִּיקִם" (דברים טז, יט) – מה זה שוחד? נגיעות אישיות, אינטרסים, שיקולים אישיים, השוחד יעוור עיני חכמים.
אומר ה"חפץ חיים" זצוק"ל בפרשת שופטים: מיהו החכם שהתורה כותבת עליו שאם הוא יקבל שוחד, השוחד יעוור עיניו? והוא גם יסלף דברי צדיקים? מי הוא זה הצדיק? ועונה: "לא חכם סתם מה שהבריות אומרות עליו שהוא חכם וצדיק" – כפי שדברנו קודם שהבריות אינן יודעות מי הוא הצדיק חכם, הוא יכול ללבוש בגדי לבן וללכת עם כיפה גדולה לבנה, והוא יכריז על עצמו שהוא מקובל, אז מה? אז זה אומר שהוא מקובל? אז זה אומר שהוא צדיק? – "זה שהבריות אומרות עליו שהוא חכם?! ודאי שלא! כי מה הבריות מבינות? מה "עַמך" מבין?" – אף לא חכם שרב חיים קיינבסקי יעיד עליו, אף לא חכם ששלמה המלך החכם מכל אדם יעיד עליו כי חכם הוא, אז מי זה החכם שהתורה מעידה ששוחד יעור את עיניו? – אומר ה"חפץ חיים": "זהו חכם שהקב"ה מעיד עליו שהוא חכם, שהתורה מעידה עליו שהוא חכם" – כי השוחד יעוור עיני חכמים של התורה! מי זה יכול להיות? משה רבינו! משה רבינו החכם הכי גדול, משה רבינו הצדיק הכי גדול! אומרת התורה, אומר משה רבינו: דעו לכם, הצדיק הגדול ביותר בעולם, נביא ה' שידבר אל ה' פנים אל פנים, אם ח"ו מישהו ישחד אותו, (ושוחד זה לאו דווקא ממון), אז השוחד יעוור את עיניו, הוא לא יראה נכוחה, הוא לא יראה את האמת ואם הוא יראה את האמת, פיו יסלף את דברי האמת, כי פיו יסלף דברי צדיקים! אומר ה"חפץ החיים": "זה כוחו של השוחד, שהוא יכול לעוור אפילו את עיני החכם הגדול ביותר, חכם של התורה שיראה ההיפך מן האמת, הוא נעשה פוזל, עיור צבעים – "הַשּׁחַד יְעַוֵּר עֵינֵי חֲכָמִים" – הוא יראה ההיפך מן האמת, הוא יפרש את האמת כפי רצונו, כפי האינטרס שלו – זה כוחה של נגיעה אישית.
וכאן נשאלת השאלה: איזו נגיעה אישית היתה להם לעשרת המרגלים שכולם היו חכמים וצדיקים שנבחרו בקפידה? מגלים לנו חז"ל שהיתה להם נגיעה אישית, אינטרס, הם היו משוחדים. מי שיחד אותם? הם היו משוחדים וברגע שאדם משוחד, אז הוא נופל ונשיאי ישראל נפלו, בארזים נפלה שלהבת – והתוצאה, התחילו לבכות, אבל איפה זה התחיל? בגדולים, בארזים! מה קרה להם? משה רבינו בחר אותם ברוח הקודש! מה קרה להם?! כשהם יצאו לדרך, הם הרגישו שוחד, ועיוור את עיניהם וסילף את דבריהם וזה הינחה אותם להוציא דיבת הארץ רעה רחמנא ליצלן, וגרם בכיה לדורות.
במה דברים אמורים? אומר האדמור מקוזניץ' ומובא בספרים הקדושים והמקור הוא בזוהר הקדוש: בפרשת בהעלותך הפרשה הקודמת, כמה ימים לפני פרשת המרגלים: משה רבינו בחר 70 מזקני ישראל, שניים מהם נתנבאו במחנה, זוכרים? אלדד ומידד, קרובי משה, מה הם נתנבאו? וכל ישראל ידעו זאת והמרגלים, נשיאי ישראל שמעו זאת, מה הם אמרו? מה הם נתנבאו? "משה מת ויהושע מכניס"! משה ימות ומי יכניס את עם ישראל? יהושע! הוא ימלא את מקום משה רבינו, שהרי כתוב: "משֶׁה קִבֵּל תּוֹרָה מִסִּינַי, וּמְסָרָהּ לִיהוֹשֻׁעַ".
כתוב בזוהר הקדוש (תבינו קצת את החיים הפוליטיים של היום): "אמרו הנשיאים: אם נכנסים אנו לארץ בקרוב, יעביר אותנו יהושע מלהיות ראשים על העם" – הרי משה ימות ויהושע יכניס – "ויהושע יבחר נשיאים חדשים" – כל ראש ממשלה בוחר לעצמו את הקבינט החדש שלו, גוולאט! – "ואז יהושע יפטר אותנו ונחזור להיות כאחד כל האדם…" – יש אדם שמוכן בקלות לוותר על הכסא שלו? אני מוכן לוותר, כי אני אף פעם לא טעמתי טעם של כסא בכנסת, שר, יושב ראש ועדה, נשיא, אבל אדם שכבר עלה לכסא וזכה להיבחר ושימש בשררה, אתם ראיתם אדם שמוכן לוותר על הכסא? 'הוא יעשה את כל השמיניות', כפי שאנחנו אומרים, ובלבד שלא להפסיד, כי זה נוגע לאינטרס האישי שלו, למעמד שלו, לקריירה שלו, לכבוד שלו, ועל אחת כמה וכמה שהוא עלול גם להתבזות… (ראש ממשלה לשעבר, גנרל במיל, אלוף במילואים, מפכ"ל במיל). אומר הזוהר הקדוש: "נגיעה זו, האינטרס הזה, השוחד הזה עיוור את עיניהם וסילף את דבריהם" – כל כוונותיהם היו להוציא דיבת הארץ, אולי הם יצליחו לא להיכנס לארץ ויהושע עדיין לא מכניס, כי יקח עוד זמן ומשה ימשיך להנהיג אותנו, ונמשיך להיות ראשי הקהל… נשיאים! – נו, עכשיו נשאלת השאלה: אז למה משה רבינו לא התפלל עליהם שהם לא יגיעו למחשבה הזאת? מדוע דווקא על יהושע הוא התפלל שהוא לא הצטרף לעצת המרגלים? – "והואיל ומשה רבינו ע"ה בחר אותם עפ"י רוח קדשו" – הוא נתן בהם אמון, כי הוא ידע שכולם צדיקים וחכמים, כולם יראי ה', הוא בחר אותם ברוח קדשו, לכן לא חשש משה רבינו שמא הנגיעה הזו שהם יצטרכו לוותר על נשיאותם יגרום להם להוציא דיבת הארץ רעה, הוא לא האמין, כי הם היו יותר גדולים מגדולי הדור שלנו, משה רבינו היה בטוח שלא יכשלו בעבירה פשוטה וגלויה כזו שזה הרי בזיון להוציא דיבת הארץ, ומה עוד שמדובר במצוה כה נשגבה להיכנס לארץ הקודש, ועל כן לא העלה בדעתו שצריך להתפלל עליהם – נורא! ומדוע על יהושע משה רבינו כן התפלל? כי על יהושע הוא חשש, כי כשהוא שמע וראה את תגובתו של יהושע בן נון לאחר שאלדד ומידד התנבאו במחנה ש"משה מת ויהושע מכניס".
אדם רגיל היה אומר: אוי חבל, מורנו ורבנו ימות! אבל בסתר ליבו מה הוא היה אומר: הכסא שלי! אתם מכירים את דמעות התמים?! הוא בא לנחם ולעודד ולהשתתף בצערכם, ובתוך תוכו: ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם הטוב והמיטיב. זה הלכה מפורשת, שאם אבא (וגם עשיר גדול ומיליונר) נפטר והשאיר ירושה הבן מברך: "ברוך דיין האמת", כי אבא נפטר והוא מברך עוד ברכה, על הירושה: "הטוב והמטיב". (ברכה כמו שהחיינו). אבא או אימא נפטרים, וכבר מתחילים לריב על הירושה, כמה צריכים להתפלל שאחרי מות ההורים שנשארת הירושה שלא ילך מכות רצח, אני יודע מיקרים שבהלוויה היה מכות… גוולאט!
משה רבינו ששמע וראה שיהושע בן נון רץ אליו ואמר לו: "אֲדנִי משֶׁה כְּלָאֵם" (במדבר יא, כח) – תכניס אותם לבית הסוהר, הם מדברים משה מת ויהושע מכניס, ראה משה רבינו שלא רק שלא היתה לו תאוות השררה – תאוות הכסא, אלא הוא כעס ואמר: "אֲדנִי משֶׁה כְּלָאֵם", אמר משה רבינו: ממנו אני חושש שמא הוא גם משוחד, בקוטב השני, שמא יתפתה יהושע להוציא דיבת הארץ רעה ויצטרף לעצת המרגלים, כי הוא לא לבד לא יעשה זאת, אבל אם יהיה ציבור של עשרה אנשים שהאינטרס שלהם להוציא דיבת הארץ רעה בגלל אינטרס, או שוחד שלא לאבד את הכסא, אז הוא יצטרף אליהם כי גם לו יש אינטרס כדי שלא לזכות בכסא, כי הוא כ"כ מסור למשה רבינו רבו, הוא כ"כ אוהב את משה רבינו, את הרבי שלו, את האדמו"ר, את מורי ורבי, "ומשה רבינו חשש שמא יתפתה יהושע להוציא דיבת הארץ רעה מתוך כוונה של מצוה, מתוך כוונה של דבקות ברבו שימשיך להנהיג את ישראל עד ביאת גואל צדק, שהוא לא ימות" – יהושע צריך את הכסא?! הוא צריך את הרב שלו! – "ומתוך כוונה טובה, כוונה כֵּנָה לטובת עם ישראל, לרוחניות של עם ישראל", "נמצא" – אומר הזוהר הקדוש – "כי היה חשש לשתי כוונות קוטביות זו לזו, כוונת המרגלים היתה לשמור על שררתם ולכן יש חשש שיוציאו דיבה, וכוונת יהושע שביטל עצמו למשה רבינו ולא חפץ בשררה ושתי הכוונות הקוטביות, יפגשו יחד ב-40 יום הריגול ויולידו תכלית אחת: להוציא דיבת הארץ רעה, כדי לדחות את כניסת בני ישראל לארץ! וזהו שוחד על פי הזוהר הקדוש, מה אתם אומרים? שוחד חיובי מצד אחד, אבל הוא יוליד תכלית תוצאה נוראה, קוראים לזה בעברית: המטרה מקדשת את האמצעים – זה אצל יהושע ואצל שאר המרגלים – שוחד נקי לשמור על הכסא.
"ומשה רבינו סבר, כי המרגלים לא יתפתו לנגיעותיהם לעבור עבירה" – הוא לא חשש שנגיעת השררה שלהם, הכסא, כ"כ תשפיע ותעוור את עיני צדיקי הדור – "ואם יתפתו חלילה, מיד יבחינו שיצרם הטעה אותם ומיד יחזרו בתשובה" – משה רבינו לא האמין. אבל על יהושע הוא חשש יותר, מדוע? כי מה שהנחה את יהושע זה לא עבירה, אדרבא, איזה מחשבה היתה מנחה אותו? המחשבה היתה: כבוד הרב! אשליה של כוונה טובה. הדרך לגיהנום רצופה כוונות טובות…
הדרך לגיהנום, לרֶשַׁע מְכוּוְנֶת ע"י כוונות טובות. מצוה גדולה להשתדל שמשה רבינו ימשיך להנהיג את עם ישראל ואם אין אפשרות, אלא להטעות את עם ישראל, הוי אומר, להוציא דיבת הארץ רעה, אז מה עדיף? משה רבינו חי, או ארץ ישראל בידינו?! – מזה משה רבינו חשש! השיקול המוטעה שמונחה עפ"י צדקות ויראת שמים, דבקות ברב, קדושה, רוחניות, אי אפשר להיפרד ממשה רבינו, אז שלא ניכנס לארץ, נדחה את זה לעוד 100 שנה, ועליו משה רבינו מתפלל – מסיים הזוהר הקדוש ואומר: "משה רבינו חשש מה"לשם שמים" של יהושע, משה רבינו פחות חשש מה שלא לשם שמים של המרגלים."
בפרקי אבות אנחנו אומרים: "כָּל מַחֲלוֹקֶת שֶׁהִיא לְשֵׁם שָׁמַיִם, סוֹפָהּ לְהִתְקַיֵּם" (ה, יז) אמר אחד מהגדולים (כמדומני, הסבא מקלם) שלא על דרך הפשט, אבל על דרך הצחות והאמת: "כָּל מַחֲלוֹקֶת שֶׁהִיא לְשֵׁם שָׁמַיִם, סוֹפָהּ לְהִתְקַיֵּם"- היא מאריכה הרבה זמן כי זה מחלוקת לשם שמים, אבל במחלוקת כמו: ששני בעלי עגלה רבים וצועקים ומקללים, אז כעבור חצי שעה ממשיכים הלאה את החברות, כי הם שייכים לאותה תחנת מוניות, וזה אותו הדבר אפילו בכנסת, רחמנא ליצלן.
אומר הסבא מקלם שמחלוקת כזו לא מחזיקה הרבה זמן, הם רבים ואח"כ הולכים יחד לשתות קפה, אבל הצרה היא במחלוקת שהיא לשם שמים שמה שמדריך את המחלוקת הוא שכל אחד חושב שזה "לשם שמים", הוא בטוח שזה לשם שמים, הוא בטוח שחייבים לצעוק עליו, חייבים לגעור בו, חייבים לנדות אותו – "לשם שמים, למען ה'" – כשזה לשם שמים כמו בקורח ועדתו, אז גוולאט! סופה להתקיים – היא מתקיימת המון זמן, זה מחלוקת שמחזיקה מעמד שנים ודורות.
צא וראה מחלוקת של יהודים חרדים, בין חצרות של אדמורי"ם רחמנא ליצלן, בין יהודים חרדים ליהודים חרדים בעלי דיעות שונות, כל אחד סבור שזה "לשם שמים", אז להרוג בודאי שלא הורגים, ברור שאין רצח, אך פשקווילים, כתבי פלסטר, יש ויש, כי זה "לשם שמים"…
משה רבינו לא חשש מהאינטרסים והשוחד של הצדיקים הגדולים שיצאו לרגל, הוא האמין שהם יעמדו בניסיון הזה, ודווקא יהושע לא יעמוד הוא יתפתה, מדוע? כי אותו מדריך ה"לשם שמים" לא הכסא של השררה. וזה מה שנאמר "וַיִּקְרָא משֶׁה לְהוֹשֵׁעַ בִּן-נוּן יְהוֹשֻׁעַ" (במדבר יג, טז), התפלל עליו: יה יושיעך מעצת המרגלים – שאם חלילה יעלה על ליבם, אז אתה תצטרף למנין, אולי לבד לא תעשה את זה, אבל אם יהיה לך מנין, תצטרף אליהם.
אומר יונתן בן עוזיאל: כאשר ראה משה רבינו את ענוותנותו של יהושע, שהוא היה ענו גדול, מיד קרא משה להושע בן נון – יהושע. ממה חשש משה רבינו שהוא הוסיף לו שם? אומר בעל עבודת ישראל מקוזניץ: חשש משה רבינו ע"ה מהענווה היתרה של יהושע בן נון, הוא היה תלמיד משה רבינו ועל משה נאמר: "וְהָאִישׁ משֶׁה עָנָיו מְאד מִכּל הָאָדָם אֲשֶׁר עַל-פְּנֵי הָאֲדָמָה" ויהושע בן נון היה השני לו, הוא היה ענו, הוא ויתר על השררה, הוא לא הסתנוור הוא לא רצה להיות מנהיג, הוא ברח מן הכבוד, ומשה רבינו חשש שהענוה היתרה שלו תהיה לו לרועץ ותגרום לו שהוא יוציא דיבת הארץ רעה ושמא בשל כך יסכים לעצת המרגלים, ולכן הוא התפלל עליו.
בעל "אמרי אמת" מגור, על החשש של משה על יהושע דווקא: "טבעו של ענו לא להיות תקיף בדעתו ולבטל דעתו מפני דעת זולתו" – איך מצטייר בינינו הענו? ותרן, סובלן, שפל ברך (כך כתוב ברש"י), ולעומתו, בעל גאווה: עומד על שלו, נפגע מהר כשדורכים לו על ה"יבלת", וכבר יורה תותחים – משה רבינו ע"ה חשש מהענווה היתרה של יהושע.
רבותי, דברנו פעם על מידות טובות. כל דבר טוב במידה במשורה ובמשקל, צריך איך לדעת איך להשתמש עם המידות – "ענוותנותו של זכריה בן אבוקולס אומרת הגמרא במסכת גיטין, החריבה את בית מקדשנו" – רבותיי, לפעמים בעלי הגאווה, הסנובים מחריבים את ירושלים, ב"אני אמלוך", מוכנים להקריב את כל היקר והקדוש, את כל העתיד של עם ישראל בשביל הפריסטיז'ה שלהם במילים: "אני אמרתי, אני הבטחתי, אני אקיים" וגם אם השתנו הנסיבות ואתה רואה שזה חורבן – הוא טוען: "מוצא שפתי אשמור"… וכך הוא יכול להחריב את הכל – זהו הכבוד! ומאידך גיסא, הענווה היתירה, שאין משתמשים בה כיאות, הענוה היתרה מצטיירת בעינינו כהעדר תקיפות, כהעדר חוט שדרה, כוותרנות, במלים כמו: "בסדר שיהיה…", מה שיהיה?! – זה חורבן! זה טרגדיה! זה אסון! והוא בשלו: "נוותר, בוא לא ניכנס למחלוקת, שיהיה מה שיהיה, ה' יעזור, לשם שמים" – ה' רוצה ממך שתסיר מעליך את בגדי הענווה ותלבש בגדי עוז ותקיפות ותאמר ברוב ענוותנותך: "היו לא תהיה!" בתקיפות! וזה לא פגם בענווה! אוי לו לעם ישראל שמנהיגיו הם ענווים יתרים, וחז"ל אומרים זאת על שאול המלך הראשון שהיה ענו מבית בנימין, לא דיבר הרבה, לא פטפט, נחבא אל הכלים, הענווה היתרה שלו, עם הרחמנות שלו, גרמה שהוא יפסיד את המלכות!
אומר בעל "אמרי אמת" מגור: אסור להיות בעל ענווה, צריך להיות ענו, אבל גם הענו צריך לדעת מתי ללבוש בגדי גאות ולאחוז בגדי תקיפות ולומר: לא! אסון! טרגדיה לעם ישראל! היו לא תהיה! בגופנו ובדמנו לא ניתן ונסיר את התועבה מישראל!
ממשיך בעל "אמרי אמת": "בנוגע ליהדות לקדושת האומה, לשמירת התורה והמצוות, אי אפשר תמיד לנהוג בענווה, שכן פעמים יש לנהוג דווקא במידת התקיפות, וכדי לדעת מתי צריך להיות תקיף" – הרי בתכונותינו אנחנו לא תקיפים, אנחנו סובלנים וותרנים – "לשם כך אכן זקוק אדם לסייעתא דשמייא" – להרבה תפילה, כפי שדוד המלך הגדיר את עצמו: "וְאָנכִי תוֹלַעַת וְלֹא-אִישׁ" (תהילים כב, ז) – ענו, ובכל זאת הוא גילה הרבה פעמים סימני תקיפות, הוא ביקש מהקב"ה: "שְׁגִיאוֹת מִי-יָבִין מִנִּסְתָּרוֹת נַקֵּנִי" (שם יט, יג), יכולות להיות גם שגיאות שהם פרי השיפלות והענווה, ועל כך משיב הקב"ה – "רַגְלֵי חֲסִידָיו יִשְׁמר" (שמואל א ב, ט) הקב"ה יתן סייעתא דשמייא לבל יכשלו גדולי מנהיגי וצדיקי ישראל.
ובכן, לסיכום המהלך הזה שדברנו: שוחד – השוחד אחז בגדולי האומה וכשהשוחד אוחז בגדולי האומה, אין פלא שהם הסיתו את עם ישראל.
ועכשיו אני עובר לפירוש אחר: איך נפלו גיבורים? איך השלהבת אחזה בארזים? איך בחירי האומה הוציאו דיבת הארץ רעה? איך זה יכול להיות? אני הולך במסלול הפוך לגמרי עפ"י חז"ל ו"אור החיים" הקדוש:
הקלקול החל לא בגדולים, לא בראש, אלא דווקא בזנב. (אע"פ שתמיד אומרים שהדג מסריח מהראש). הם באמת היו גדולים, הם באמת היו בחירי ה', נבחרו בקפידה ע"י משה רבינו ברוח קדשו, כולם אנשים חשובים, צדיקים וחכמים, יראי ה', אבל זה לא התחיל אצלם.
הכל התחיל מלמטה – העם! (לא אמרתי העיתונות) העם! אנשי הכיכרות – שם זה התחיל. העם השפיע על ההנהגה! במה דברים אמורים?
"שורש הרע לא היה דווקא הנגיעות האישיות של המרגלים, כי אם ההידרדרות של העם כולו אשר השפיעה גם על המרגלים" – העם השפיע על המנהיגים – (פני הדור (מנהיגי הדור) כפני הכלב – הכלב נגרר אחריהם, אבל הוא מוליך אותו, כמו הכלב שהולך לפני האדון ונדמה לו שהוא מוליך את האדון והאדון לפעמים גם כן….) – ההידרדרות של העם כולו השפיעה על המרגלים, הידרדרות שנבטיה היו היציאה מהר סיני בקטגוריה של כתינוק הבורח מבית הספר, המשך ההידרדרות היה "המתאוננים" ("וַיְהִי הָעָם כְּמִתְאנֲנִים" (יא, א)), ההמשך היה "וְהָאסַפְסֻף אֲשֶׁר…הִתְאַוּוּ תַּאֲוָה" (במדבר א, יד), סה"כ הידרדרות באמונה וביטחון בה'. נבט קטן של "תינוק הבורח מהר סיני", הוליד אצלם משבר באמונה ובטחון! ועבירה גוררת עבירה, אבן נופלת מפילה בדרכה עוד אבן ועוד אבן ועוד חוליה ועוד חוליה ופתאום הם נמצאו מפורקים מבחינת אמונה ובטחון. במה דברים אמורים?
"וַיְדַבֵּר ה' אֶל-משֶׁה לֵּאמר. שְׁלַח-לְךָ אֲנָשִׁים וְיָתֻרוּ אֶת-אֶרֶץ כְּנַעַן אֲשֶׁר-אֲנִי נתֵן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל" (במדבר יג, א-ב) – הקב"ה אומר למשה רבינו: שלח אנשים מרגלים אל הארץ אשר אני נותן לבני ישראל, הארץ הזאת מוכנה להם כמתנה, מתנה טובה! (אומר ר' שמעון בר יוחאי: שלוש מתנות הקב"ה נתן לבני ישראל: תורה, ארץ ישראל וגן עדן. זו מתנה, אצלנו אומרים: נותנים לך מתנה, זה מה שנתנו לך, על אחת כמה וכמה שהקב"ה נותן לך, אין חדש תחת השמש), ועם ישראל ביקש לבדוק את המתנה, רצה לפתוח את העטיפה… אולי לא כדאי, לא רוצה כזאת מתנה… מתנה?! מתנה שהקב"ה נותן, אתה רוצה לבדוק אותה?! אין לך אימון מלא שהיא לטובתך?! הרי זו ארץ טובה ורחבה, מדוע הוא רצה לבדוק? כי הוא היה במשבר של אמונה, במשבר של הידרדרות כפי שהתחלנו.
אומר רש"י הקדוש: "שְׁלַח-לְךָ אֲנָשִׁים", מספיק שלח אנשים, מהו "לְךָ"? "לְךָ" לדעתך, תשלח אתה, אני איני מצווה לך" – אני אמרתי שיש לי מתנה טובה לתת להם, ארץ טובה ורחבה "אֲשֶׁר-אֲנִי נתֵן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל", מבחינתי, אני נותן את המתנה הכי טובה – הולילנד – ארץ קדושה, אבל אם אתה רוצה, תשלח, אני לא מעכב בידך, אבל אני לא מצווה, ואני גם לא נותן ברכה. לא נאמר כאן "לא", אבל לא נאמר גם "כן" – תעשה מה שאתה רוצה.
מדוע הקב"ה אמר זאת? עם ישראל באו אל משה רבינו בהיסטריה ואמרו לו: אנחנו לא עולים לארץ, נשלחה אנשים לפנינו, אנחנו רוצים מרגלים, לדעת הטובה הארץ או לא, הם רצו לבדוק את המתנה – משבר באמונה, כי ה' אמר ארץ טובה ורחבה! נמלך משה רבינו בשכינה, אמר לו הקב"ה: אני אמרתי להם שהיא ארץ טובה, שנאמר: "אַעֲלֶה אֶתְכֶם מֵעֳנִי מִצְרַיִם אֶל-אֶרֶץ הַכְּנַעֲנִי…אֶל-אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ" (שמות ג, יז) – הרי אמרתי להם! מה הם רוצים, לבדוק אותי? יש להם עוד בעיות באמונה? אין לי קרדיט אצלם? אומר הקב"ה למשה: "חייהם (שבועה) שאני נותן להם מקום לטעות בדברי המרגלים, למען לא ירשוה!" – הבא ליטמא פותחין לו… – משבר באמונה!
זה לא היה צריך לקרות, הם היו צריכים ללכת בעיניים עצומות אחרי בורא עולם, כי זה ארץ טובה, ארץ הקודש – היוזמה באה מעם ישראל בבקשתם דבר נגד הבטחת ה' יתברך שאמר "אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ" – וכאן הם פתחו פתח לכישלון, איך זה יכול להיות שעם ישראל לא מאמין בה'?! הוא לא מאמין שזו ארץ חמדה טובה? הם לא יודעים שאברהם אבינו רצה להיכנס, לחיות בה? שיעקב ביקש לפחות להיקבר בה? יוסף ביקש להיקבר בה? וכי אין ארונות השבטים ויוסף נמצאים ונסחבים במחנה, בשביל מה הם סחבו ארונות איתם? כדי לקבור אותם בארץ הקודש! מה קורה כאן? – משבר באמונה, איזה משבר? מחדל בתחום האמונה והביטחון בדור דיעה, הם מבקשים לעלות לארץ "על בטוח" (ככה אומרים היום…), הם מבקשים להוסיף ביטחונות אישיים, הם רוצים להיות בטוחים שזה באמת מתנה טובה, הם ביקשו מעורבות אישית בקביעת גורלם ועתידם, וזה שנאמר בהמשך: "וַיִּשְׁלַח אתָם משֶׁה מִמִּדְבַּר פָּארָן עַל-פִּי ה'" (במדבר יג, ג), אומר רש"י: "עַל-פִּי ה'" – ברשות ה', שלא עיכב על ידו, "עַל-פִּי ה'" – אבל לא במצוות ה', ה' לא ציוה אותו, ה' לא רצה את זה, אבל הם ביקשו הם ביקשו ביטחונות, שאל משה רבינו את הקב"ה והוא אמר לו: אל תאמר להם לא, כי הם יתמרדו, הם יעשו מרד, הם במשבר אמונה, אין בהם אמונה תמימה, אין בהם אמונה של 100%, הם רוצים, אז תן להם, אבל תדע לך שבזה הם פותחים פתח לכשלון, כי הכוונה שלהם פגומה!
אומרים חז"ל: משה רבינו מזכיר זאת בתוכחה שלו בספר דברים, כשמשה רבינו בא' בשבט מתחיל להיפרד מעם ישראל, אומר להם משה רבינו: אני הרגשתי שאתם במשבר – "וַתִּקְרְבוּן אֵלַי כֻּלְּכֶם וַתּאמְרוּ נִשְׁלְחָה אֲנָשִׁים לְפָנֵינוּ וְיַחְפְּרוּ-לָנוּ אֶת-הָאָרֶץ" (דברים א, כב) אומר רש"י: מה זה "וַתִּקְרְבוּן אֵלַי כֻּלְּכֶם"? בעירבוביא. מה זה בעירבוביא? לא קירבה יפה והוגנת, אלא ילדים דוחפים את הזקנים וזקנים את הראשים – היסטריה! מיד הבחנתי שכאן אינכם באים לדבר מצוה, כי לדבר מצוה יש קדושה ויש הליכות ונימוסים, ומה הראייה לכך? אומר משה רבינו היה פעם אחת שבאתם אלי ולא בעירבוביא, ששם לא כתוב ותקרבון אלי כולכם, אלא "וַתִּקְרְבוּן אֵלַי כָּל-רָאשֵׁי שִׁבְטֵיכֶם וְזִקְנֵיכֶם" (שם ה, כ) – אותה קירבה היתה הוגנת, ילדים מכבדים את הראשים ללכת לפניהם, והראשים את הזקנים.
אומר משה רבינו: כאן, הרי ראיתי את העירבוביא, דחיפוֹת, היסטריה, אז הבנתי שאתם במשבר, כי אם הייתם באים לשם שמים, אז היה דרך ארץ!
"בקשה שאין בצידה התנהגות נאותה והולמת, אין מתן כבוד לראשי העם ולזקנים" – יש דחיפות, יש מרפקים, יש הבערת צמיגים, נגד מי? נגד משה רבינו ונגד ההנהגה העליונה. "וַתִּקְרְבוּן אֵלַי כֻּלְּכֶם" – אומר משה רבינו: לא באתם להיוועץ עימי אם לשלוח מרגלים, אלא קבעתם עובדה: "נִשְׁלְחָה אֲנָשִׁים לְפָנֵינוּ"!
אומר משה רבינו בספר דברים בתוכחתו, לפני הפרידה: הרגשתי מיד שאתם במשבר, וכשנועצתי בבורא עולם מה לעשות, האם לבלום אתכם, להכניס משטרה ופרשים, או יש דרך אחרת – "מַעֲנֶה-רַךְ יָשִׁיב חֵמָה" (משלי טו, א) – אל תלך נגדם עכשיו, הם בהיסטריה, לך איתם – ה' לא מסכים, אבל הוא לא מעכב, אומר הקב"ה למשה רבינו: שְׁלַח-לְךָ" על דעתך, אומר משה רבינו: זה לא היה טוב בעיני, אבל לא היתה לי ברירה, כי חששתי שאם אני אצא נגדם יהיה "פיצוץ" גדול יותר.
מה עשה משה רבינו? אומרת התורה, מבאר רש"י: "משה רבינו ביקש לתת להם את ההרגשה שהוא מסכים לכל דרישותיהם, שמא מתוך כך יחזרו בהם" – אם הוא יגיד להם לא, והם במשבר אמונה, זה יראה חשוד בעיניהם: למה לא? הא, יש חשש, פן בחרב ניפול, אז אנחנו כן רוצים, משה רבינו החליט ההיפך: ניתן להם את ההחלטה, מה שאתם רוצים תעשו, שמא מתוך כך הם יאמרו: משה רבינו אינו חושש, הוא מוכן לתת לנו, אז אנחנו מוותרים, אז אנחנו מאמינים לך שהמקח הוא טוב.
אומר רש"י משל נפלא: "משל לאדם שאומר לחבירו: מכור לי את החמור הזה. אמר לו חבירו: בסדר. (1000 דולר? בסדר) שואל אותו אדם: אתה נותן לי אותו לנסיון?" – כמו במכונית, תן לי אותו לנסיון, אולי אתה מוכר לי מכונית שאינה טובה – "אמר בעל החמור: בסדר קח את החמור, עשה איתו סיבוב, שואל אותו הלקוח: אתה מסכים גם שאני אעלה בהרים ובגבעות?" – אני יכול לבחון את "החמור" הזה, אם יש לו 100 כוחות סוס? אומר לו המוכר: כן, אין בעיה" – אתם מכירים את הסוחר הממולח שבכדי לרכוש אימון הוא אומר: אין בעיה…, אבל אם הוא יגיד לו: לא, זה אני לא מוכן, אז הקונה יחשוב: זה כנראה טנזיט… אבל המוכר ענה: אין בעיה, בהרים ובגבעות, אין בעיה, – "כיון שראה הלוקח שאין המוכר מעכבו כלום, אמר בלבו, בטוח הוא המוכר שלא אמצא בו מום" – כנראה הוא בטוח זה חמור טוב, ואין לו חשש – "מיד אמר הלוקח: אני מוותר על הבחינה, קח את המעות, אני לוקח אותו על הבלנייד. יצרת בי אימון" – ממשיך רש"י ואומר: "אף משה רבינו שראה שישראל בהיסטריה אמר להם: הודיתי לכם לכל מה שדרשתם, רציתם מרגלים, נתתי לכם. וזה למרות שה' לא ציוה, כי האמנתי שאם אני אתן לכם, אז תגידו: כנראה שאין חשש, אז מוותרים. כמו קונה החמור. משראה משה רבינו שלא חזרו בהם, כי הם רוצים, הוא ראה שאת העם הוא הפסיד, כי העם רוצה, אז אין ברירה, מוכרחים לשלוח, מה עשה משה רבינו? הוא בחר את המרגלים הכי כשרים בעם ישראל, שהוא היה בטוח שהם יבלמו את רצון העם, כולם אנשים, חשובים, חכמים, יראים, צדיקים, ברוח הקודש הוא בחר אותם וציפה שאדרבא, הם יֵצאו ויחזרו ויאמרו: טובה הארץ מאוד מאוד ויסתמו את פיותיהם של המון העם – זה מה שהוא ציפה. והוא לא האמין שצדיקי הדור האלה יתפתו אחרי המון העם, ושהם ישמעו להם כמו עדר. ולכן משה רבינו כ"כ השתדל, אומר רש"י: "כֻּלָּם אֲנָשִׁים" – כולם ה"אֲנָשִׁים" שבמקרא לשון חשיבות, אומר בעל הטורים: "שְׁלַח-לְךָ אֲנָשִׁים" – סופי תיבות "חכם", הוא ביקש חכמים וצדיקים – לא די בחכמים, צריך שיהיו גם צדיקים, לא די שיהיו צדיקים, צריך גם שיהיו חכמים. וגם אם נפתח כאן פתח ליטמא ע"י המון העם, אז צדיקי הדור יצילו את עם ישראל מירידה לפי שחת.
ומשה רבינו בוחר בקפידה אנשים, לא עפ"י היִרְאֶה לעינים, אלא עפ"י היִרְאֶה ללבב – רוח הקודש, הוא יורד לתוך נבכי הנפש שלהם, לנשמה שלהם, לתוך תוכם והוא באמת שולף מתוך עם ישראל את נבחרי האומה. ויהושע בן נון וכלב בן יפונה, לא כתובים ראשונים, אומרים חז"ל: שהם כתובים לפי סדר מעלתם, הוי אומר שהיו גדולים יותר מיהושע וכלב בצדקותם עפ"י רוח הקודש, הסדר ברישום המרגלים, הוא סדר גדלותם – גוולאט.
ומה היו התוצאות?
מאכזבות מאוד! האנשים שבחר משה רבינו ברוח קדשו, בקפידה, הוציאו דיבת הארץ רעה. הם הוציאו! וההמשך? הם גם הסיתו, הם גררו את המון העם, שזה ההיפך כוונת משה רבינו, שנאמר: "וַתִּשָּׂא כָּל-הָעֵדָה וַיִּתְּנוּ אֶת-קוֹלָם וַיִּבְכּוּ הָעָם בַּלַּיְלָה הַהוּא" (יד, א) אומר רש"י: אחרי שהם הוציאו דיבת הארץ, כתוב "וַתִּשָּׂא כָּל-הָעֵדָה", מי הם "כָּל-הָעֵדָה"? אלה הסנהדרין שנגררו אחריהם. ואחרי שגם הסנהדרין נגררו אחריהם, נאמר "וַיִּבְכּוּ הָעָם בַּלַּיְלָה הַהוּא" – כל עם ישראל בכה בלילה ההוא, ליל בכיות – תשעה באב הראשון! לא רק שהם לא בלמו את הכוונות הרעות, את אי הביטחון של עם ישראל, את המשבר באמונה, אלא הם חיזקו את המשבר, הם לא חיזקו ברכיים כושלות, אלא הירפו אותם יותר ויותר – גוולאט!
ואז מה קרה? "וַיִּלּנוּ עַל-משֶׁה וְעַל-אַהֲרן כּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל", ואז מה אנחנו שומעים? –"לוּ-מַתְנוּ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם אוֹ בַּמִּדְבָּר הַזֶּה לוּ-מָתְנוּ" – הלואי שהיינו מתים בארץ מצרים או במדבר, "וְלָמָה ה' מֵבִיא אתָנוּ אֶל-הָאָרֶץ הַזּאת לִנְפּל בַּחֶרֶב נָשֵׁינוּ וְטַפֵּנוּ יִהְיוּ לָבַז הֲלוֹא טוֹב לָנוּ שׁוּב מִצְרָיְמָה" – רוצים לחזור לבית עבדים! גוולאט!
ותראו לאיזה משבר הם הגיעו, אומר רש"י: כתוב: "נִתְּנָה ראשׁ וְנָשׁוּבָה מִצְרָיְמָה" – אנחנו מוכנים לעבוד עבודה זרה במצרים, "ראשׁ" זה עבודה זרה, שנאמר בעגל – "אֱלֹהִים אֲשֶׁר יֵלְכוּ לְפָנֵינוּ" – "אֲשֶׁר" אותיות "ראש" (קוד על פי תורת הנסתר), תראו מה אחז בהם? כפירה!! עבודה זרה! נורא! משבר נורא באמונה! מה קרה? משה רבינו מבקש לשלוח אנשים שיבלמו את העם, ובסוף הם נמצאו מחריבים את העם, מסיתים את העם, איך קרה כדבר הזה?
שמעתם פעם על סוגסיה? שמעתם פעם על אותוסוגסיה? שמעתם פעם על טלפתיה? אתם שמעתם פעם שכוונת אדם, שהוא אפילו לא מדבר אותה, או מחשבות רעות של משלח, משפיעות על השליח, בכוחות הנפש? אם אדם שולח אדם אחר – שלוחו של אדם כמותו – הוא משלח אותו מתוך כוונה רעה, מחשבה זדונית, והוא אפילו לא אומר לו את זה, השליח יש לו טלפתיה, קשר נפשי בין המשלח לשליח, וזה יותר משוחד, זה איזה טלפתיה שהשליח רוצה למצוא חן בעיני המשלח, גם מבלי שיאמר לו. השליח מטורף יותר מהמשלח, מי הטריף את דעתו? עצם היציאה לשליחות של משלח שכוונתו לא טהורה, הכוונה של המשלח מטמאת את השליח – אלה דברים מאוד נשגבים – זה טלפתיה.
וזה מה ש"אור החיים" עונה על: איך קרה הדבר ששלוחיו הצדיקים של משה רבינו ע"ה שנבחרו בקפידה עפ"י רוח הקודש, כל כך איכזבו? איך קרה שהתקוות שתלה בהם רבן של ישראל נגוזו כל כך? איך קרה שבמקום להציל את ישראל היו הם המסיתים והמדיחים? "אפשר לומר שלצד כוונת המשלחים" – המון העם – "היתה רעה והיא תפעיל כוח רע בשליח, ויחזור להיות שלוחו של האדם כמותו, ויוולד בו בשליח תכונה רעה, מה שלא היתה בו קודם" – השפעה טלפתית, רע מעביר רע בכוונות, אנחנו לא מבינים את זה כי זה לא פיסיקלית, ז"א כוונות רעות של משלח שאתה יוצא בשליחותו, משפיעות עליך בתת מודע שאתה תעשה את רצונו ויתחברו כוונותיך עם כוונתו בנסתר – ממשיך "אור החיים" הקדוש: "כדרך שתיולד בחינת הקדושה בשלוחי מצוה" – אם צדיק שולח אותך לדבר מצוה, אתה אפוף צדקות – כיוצא בזה, אומר "אור החיים" – "אם רשע שולח אותך לשליחות, אתה אפוף רשעות, ומי יודע אם צדקותך וכוונות ליבך הטובים, יעמדו לך לבל תיגרר אחרי הכוונות הרעות של ההוא – מחשבות עוברות, כוונות עוברות מלב אל לב ממוח אל מוח.
אומר "אור החיים" הקדוש: "ולזה הגם שהיו צדיקים בתחילתם" – אני מדבר כל הזמן שמששה רבינו שלח אותם בלית ברירה והוא עוד עשה מאמצים שהשליחים יצילו את הרע שלהם, כי היה משבר באמונה, הם באו כולם בהיסטריה, וכאשר שלוחים יוצאים מכח עם היסטרי, עם שהוא במשבר אמונה, עם שהוא בהידרדרות, אחרי המתאוננים ואחרי שהתאוו תאוה, זה מקרין שלילה! זה משפיע רע על השלוחים!
אומר אור החיים: "ולזה הגם שהיו צדיקים בתחילתם, בהליכתם לרגל את הארץ, נולדה בהם תכונה רעה מכח המשלחים והם יצאו להדיח" – חוק המצברים נגלה לעינינו… (מהו חוק המצברים? הוא ממלא את המכונית והמכונית ממלאת אותו) המון העם השפיע על מנהגיו, על שלוחיו, והם חיזקו אותם ביתר תוקף. ועל זה נאמר: פני הדור כפני הכלב, דור שיוצא בשליחות של כלב, אז המנהיג מקבל פנים של כלב, כוונות ומחשבות של כלב…
לסיכום:
מה יצא משליחות שהיא רק ברשות ה' ושה' יתברך לא עיכב אותה, אבל היא אינה בציוויו של ה', אינה בברכתו של ה'? מה יצא? בכייה לדורות!! המהלכים של עם ישראל הם רק בציווי ה' ובברכתו! רשות אינה מספיקה, כאשר יש אי עיכוב מאת ה', אין ברכת דרך צלחה! לא די שאין אומרים לך: "לא", צריך שיאמרו לך: "כן", שיאמרו לך שזה מצוה, שזה רצון ה'. וקל וחומר, בן בנו של קל וחומר, כאשר ה' אומר "לא", וכאשר מנהיג גדול אומר "לא", ואתם הנכם עולים צפוי לכם נֶגֶף, צפויים לכם קורבנות ח"ו!
שהקב"ה יגן עלינו, אנחנו נמסור את נפשנו, לתורה למצוות, בין אדם לחברו, לנצור לשוננו מרע, ויתקיים בנו: "אָבִינוּ מַלְכֵּנוּ. הָפֵר עֲצַת אוֹיְבֵינוּ, אָבִינוּ מַלְכֵּנוּ. בַּטֵּל מַחְשְׁבוֹת שׁוֹנְאֵינוּ, אָבִינוּ מַלְכֵּנוּ. הָרֵם קֶרֶן יִשְׂרָאֵל עַמֶּךָ, אָבִינוּ מַלְכֵּנוּ. מַלֵּא יָדֵינוּ מִבִּרְכוֹתֶיךָ",
וְלֹא-תִקַּח שׁחַד כִּי הַשּׁחַד יְעַוֵּר עֵינֵי חֲכָמִים וִיסַלֵּף דִּבְרֵי צַדִּיקִם
כִּי אֵין
בְּקִרְבְּכֶם וְלֹא תִּנָּגְפוּ לִפְנֵי איְבֵיכֶם:
הָאָרֶץ אֲשֶׁר עָבַרְנוּ בָהּ לָתוּר אתָהּ טוֹבָה הָאָרֶץ מְאד מְאד" (שם, ז)
——–
לעילוי נשמת ולזכות כל עם ישראל החיים והמתים
לזכות הרב המחבר
האתר כולו מוקדש לעילוי לנשמת כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולזכות כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולרפואת כל חולי עם ישראל בנפש בגוף ובנשמה. לייחדא קודשא בריך הוא ושכינתא על ידי ההוא טמיר ונעלם בשם כל ישראל, לעשות נחת להשם יתברך ולהמשיך רחמים וחסדים על כל העולם, לבירור עץ הדעת טוב ורע ולתיקון הדעת של כל בר ישראל, ולקרב את ביאת מלך המשיח צדקנו.
בפרט לזכות נשמות משה בן יוכבד רבנו עליו השלום רבן של כל ישראל, רבי שמעון בן יוחאי מגלה תורת הנסתר בעולם, רבי יצחק לוריא אשכנזי בן שלמה עטרת ראשינו, רבי ישראל הבעל שם טוב בן אליעזר מגלה תורת החסידות בעולם, רבנו נחמן בן פייגא אור האורות, רבי חיים בן יוסף ויטאל תלמיד רבנו האר"י, וכל הצדיקים והחסידים, הצדיקות והחסידות, האבות הקדושים והאמהות הקדושות, דוד המלך וכל יוצאי חלציו וכל אחד ואחד מישראל בכל מקום שהוא חי או מת.
ותיקון של כל ישראל החיים והמתים, ולפדיון של כל ישראל החיים והמתים מכל דין וייסורים שיש עליהם.
בס"ד – כל הזכויות שמורות (c) לנר תמיד – על פרשת השבוע
הרב יצחק ברנר זצ"ל
נערך מסרטי הקלטה ע"י ר.רצון תליט"א
לפי רישיון Creative Commons-CC-2.5