——–
הפרשה הראשונה הנקראת בימי בין המיצרים, אתמול היה יום 17 עשר בתמוז, תחילת שלושת השבועות של אבל וצער על חורבן ירושלים ועל גלות ישראל, אתמול, כאמור, נכנסנו לימי בין המיצרים. פרשת השבוע, פרשת פנחס, היא הפרשה הראשונה הנקראת בבין המיצרים, ודוקא היא מכריזה על יציאה מן המיצר, על יציאה מאחד ממיצרי הזמן הקשים ביותר שידעו בני ישראל במדבר, יציאה מכמעט כליה.
וכך פותחת פרשת השבוע: "וַיְדַבֵּר ה' אֶל-משֶׁה לֵּאמר. פִּינְחָס בֶּן-אֶלְעָזָר בֶּן-אַהֲרן הַכּהֵן הֵשִׁיב אֶת-חֲמָתִי מֵעַל בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל בְּקַנְאוֹ אֶת-קִנְאָתִי בְּתוֹכָם וְלֹא-כִלִּיתִי אֶת-בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל בְּקִנְאָתִי" (במדבר כה, י-יא).
"וְלֹא-כִלִּיתִי" – לא היה חסר הרבה שהעם היהודי יעבור כליה, חיסול.
"פִּינְחָס בֶּן-אֶלְעָזָר בֶּן-אַהֲרן הַכּהֵן הֵשִׁיב אֶת-חֲמָתִי" – איזו חימה? אנחנו צריכים לשוב לפרשה הקודמת, לפרשת בלק: "וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל בַּשִּׁטִּים וַיָּחֶל הָעָם לִזְנוֹת אֶל-בְּנוֹת מוֹאָב. וַתִּקְרֶאןָ לָעָם לְזִבְחֵי אֱלֹהֵיהֶן" – לעבודה זרה.
"וַיּאכַל הָעָם וַיִּשְׁתַּחֲווּ לֵאלֹהֵיהֶן" (כה, א-ב) – ישראל עבדו עבודה זרה בשנת ה-40, זמן קצר לפני כניסתם לארץ, הדור החדש.
"וַיִּצָּמֶד יִשְׂרָאֵל לְבַעַל פְּעוֹר וַיִּחַר-אַף ה' בְּיִשְׂרָאֵל" (כה, ג) – אומרת התורה הקדושה: "וַיִּחַר-אַף ה' בְּיִשְׂרָאֵל" – זה גרם לחרון אף אלוקים נורא, אומר רש"י, חז"ל, מה זה "וַיִּחַר-אַף ה' בְּיִשְׂרָאֵל"? – שלח בהם מגיפה. התחילו למות! חרון אף ה', חמת ה'.
והשיא: "וְהִנֵּה אִישׁ מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל" – לא סתם איש, נשיא משבט השמעוני, הלא הוא זמרי בן סלוא – "בָּא וַיַּקְרֵב אֶל-אֶחָיו אֶת-הַמִּדְיָנִית" – הוא בא עם שטפי, עם גויה, "לְעֵינֵי משֶׁה וּלְעֵינֵי כָּל- עֲדַת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל" – תדהמה, טראומה בעם ישראל, נשיא שבט בא עם גויה אל תוך המחנה.
התגובה של העם, משה ואהרון הייתה בכי, הם איבדו עשתונות: "וְהֵמָּה בכִים פֶּתַח אהֶל מוֹעֵד" – אומרים חז"ל, מובא בתרגום יהונתן: "ואינון בכיין וקריין שמא" – משה ואהרון וזקני ישראל אחזה אותם התדהמה, איבדו עשתונות, לא ידעו איך להגיב, זנות בישראל, נשיא שבט, בכו ואמרו קריאת שמע: "שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה' אֱלֹהֵינוּ ה' אֶחָד" – זו התגובה שיצא מפיהם וליבותיהם של מנהיגי עם ישראל – "ה' אֶחָד" – רבש"ע, אנחנו מייחדים שמך באהבה, זו הייתה התגובה.
אומר רש"י: כאן רפו ידיו של משה רבינו, הוא קיבל כאן חולשה, רפיון ידיים, רפיון תגובה, רק דבר אחד: "שְׁמַע יִשְׂרָאֵל" – אובדן חושים גמור, הלם בה"א, אלם באל"ף, שתיקה מוחלטת, ובינתיים מגיפה בישראל, מתים אחד אחרי השני.
"וַיַּרְא פִּינְחָס בֶּן-אֶלְעָזָר בֶּן-אַהֲרן הַכּהֵן וַיָּקָם מִתּוֹךְ הָעֵדָה וַיִּקַּח רמַח בְּיָדוֹ" (כה, ז) – כתוב רמַח – רי"ש מ"ם, חי"ת.
"וַיָּבא אַחַר אִישׁ-יִשְׂרָאֵל אֶל-הַקֻּבָּה וַיִּדְקר אֶת-שְׁנֵיהֶם…וַתֵּעָצַר הַמַּגֵּפָה מֵעַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (כה, ח) – הוא עשה מעשה נועז – "וַיִּהְיוּ הַמֵּתִים בַּמַּגֵּפָה אַרְבָּעָה וְעֶשְׂרִים אָלֶף" (כה, ט) – כבר הספיקו למות 24 אלף יהודים, מי יודע מה היה קורה אלמלא הוא עשה את המעשה הנועז הזה, לקח את הרומח ודקר את שניהם, רק אז נעצרה המגיפה.
אומר בעל הטורים "וַיִּקַּח רמַח" – לא כידון ולא חרב, כתוב בתורה: "רמַח" – אותיות חרם, אותם אותיות בהיפוך שעשאן חרם, חרם זה נקרא להוציא אותם מן הכלל, הרג אותם, מעשה נועז ו___ הוסיף "וַיִּקַּח רמַח" – לקח רומח שהוא כלי משחית, כלי שהורג, הפך את האותיות שלו ועשה ממנו רחם: הביא רחמים על ישראל – "וַתֵּעָצַר הַמַּגֵּפָה" – הוא החזיר את מידת הרחמים האלוקית לעם ישראל – פנחס בן אלעזר.
ועל שמו נקראת הפרשה, פרשת פנחס והקב"ה נתן לו מתנה, מתנה נפלאה, את ברית השלום, על מעשה כזה שהוא לכאורה היפך השלום, הוא נתן לו את ברית השלום, בניו לא היו ראויים להיות כהנים, אומרים חז"ל, והקב"ה הכניס אותו לתמונה ויצאו ממנו מאות כהנים גדולים בכל ההיסטוריה היהודית – בריתי שלום.
והשאלה שמעסיקה את חז"ל: פנחס, פרשת בלק, איך הדרדר העם היהודי, המכונה עם קדוש, הגדור בעריות, לשפל נורא כזה? דור דעה, דור שאמור להיכנס בקרוב לארץ, דור של ישרים וצדיקים כפי שדברנו, איך קורה כדבר הזה?
"וַיָּחֶל הָעָם לִזְנוֹת אֶל-בְּנוֹת מוֹאָב" – "וַיָּחֶל" – נהיה חולין. אומר "אור החיים" ואז הוא החל לזנות עם בנות מואב, אומרת הגמרא במסכת סנהדרין קה, שם יש אריכות גדולה על הפרשה שלנו ועל הפרשה הקודמת, רש"י מביא את זה כאן בקצרה, ע"י עצת בלעם – בלעם הציע למואב ולמדין להחטיא את ישראל בעריות והוא הצליח, אלמלא פנחס, מי יודע, עם ישראל היה מגיע לכליה.
אחרי שנכשל בלעם, שלוש פעמים ברצונו לקלל את ישראל לאחר שהתורה הקדושה מספרת: "וַיִּחַר-אַף בָּלָק אֶל-בִּלְעָם" (כד, י) – שהוא נכשל לקלל שלוש פעמים ונמצא מברך, אומרת התורה הקדושה: אותו בלק שחבל לו וביקש לתת לו מלוא ביתו כסף וזהב, כבוד עד השמים, התאכזב בלק "וַיִּחַר-אַף בָּלָק אֶל-בִּלְעָם" – גם בלק חרה אפו בבלעם הלכאורה הכל יכול "וַיִּסְפּק אֶת-כַּפָּיו"- ביטוי לאכזבה (בלק), "וַיּאמֶר בָּלָק אֶל-בִּלְעָם לָקב איְבַי קְרָאתִיךָ וְהִנֵּה בֵּרַכְתָּ בָרֵךְ זֶה שָׁלשׁ פְּעָמִים"(כד, י) – איזו אכזבה.
אומר לו בלק: "וְעַתָּה" – עכשיו מיד – "בְּרַח-לְךָ אֶל-מְקוֹמֶךָ" – בעברית קוראים לזה: קישטה מכאן! ברח! קום ברח, אבל מיד! כל מילה מדויקת, איזו אכזבה של בלק, איזה בזיון לבלעם המחזיק את עצמו "כל יכול", בעת שבלעם יוצא אין כסף, אין כבוד, "בְּרַח-לְךָ" – בזיונות.
אומרת התורה"ק: "וְעַתָּה הִנְנִי הוֹלֵךְ לְעַמִּי" (כד, יד) – אני הולך, אני חוזר – "לְכָה אִיעָצְךָ" – הוא שולף מהמותן איזו עצה, הוא אומר אותה לבלק, בלי תמורה, בלי כבוד, בדרך לבריחה: שמע יש לי עצה בשבילך: אלוהיהם של אלו, שימו לב לביטוי הרברבני, גם כשהוא מובס, הוא לא אומר אלוקינו, פתאום אלוקים הוא לא שלו, (דברי בלעם: מה שיאמר אלוקים אני עושה…) אבל הוא רברבן, אלוקיהם של אלו, (שלו לא?!) שונא זימה, אין דבר שנאוי למעלה יותר מאשר זימה, פריצות, עריות, עם קדוש, שתהיו פרושים מעריות, קדושת הבית היהודי, אומר בלעם הרשע לבלק, ברגע האחרון כשהוא כבר חש את הבושה והבזיון: לך איעצך, אלוקיהם של אלו שונא זימה הוא, הפקר את בתך לזנות!
איזה אבא מוכן להפקיר את בתו לזנות?! איזה אבא? בייחוד, שאבא יהודי לא מאיים עליו, הוא מאיים על בלק, אז הוא אומר לבלק: תפקיר את בתך לזנות, את הנסיכה שלך וכן יעשו שאר האבות המואביים, המדיינים, כדי להחטיא את ישראל ואם הם יצליחו להחטיא את ישראל בעריות, פריצות, זימה – תצליח.
לפני כן הוא לא הציע לו הצעות כאלו, רצה לקלל אותם, כשאין ברירה כשהוא עם הפנים לארץ, הוא שולף משהו – אלוקיהם של אלו שונא זימה – זה הימור גדול, איזה אבא מואבי יסכים להפקיר את בתו?!
אמרו חז"ל: להודיעך שנאתם של מדיינים לישראל, שנאת האומות, שהפקירו את בנותיהם לזנות, כדי להחטיא את ישראל, גם בלק המלך הפקיר את בתו, כל האמצעים כשרים כדי להשיג את המטרה, את זה קוראים באומות העולם: המטרה "מקדשת" (במרכאות) את האמצעים" לעשות את בנותיהן לקדשות, לפרוצות?! מה הוא הציע?! בלעם מציע: אלוקיהם של אלו שונא זימה, אתה מאמין בה'?! ודאי! אז מה אתה מציע לגרום לעם ישראל, עם קדושים שימרדו בה' אלוקיהם!!!
"וְלֹא תָתוּרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם אֲשֶׁר-אַתֶּם זנִים אַחֲרֵיהֶם" (במדבר טו, לט) – שמתם לב מה משה רבינו עשה כשהיה לו את הרפיון, כשאבדו עשתונותיו?! – "שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה' אֱלֹהֵינוּ ה' אֶחָד", ובלעם הרשע מבקש להמריד את הבן כנגד אביו, זה רשעות, זה פשע, ואמנם הוא הצליח – "וַיִּחַר-אַף ה' בְּיִשְׂרָאֵל" (כה, ג) – ואמנם – "וְהֵמָּה בכִים פֶּתַח אהֶל מוֹעֵד" (כה, ו) – הוא גרם לקיפאון, לטראומה אצל משה רבינו ואהרון הכהן.
מה כתוב פה? לאחר שנכשל לקללם, בקש להחטיאם. עצת בלעם הרשע הצליחה, הכשיל את עם ישראל ופנחס – "הֵשִׁיב אֶת-חֲמָתִי" – כיש חמת ה' נהרגים בין רגע, אלפי אנשים, ומי יודע.
אומר הגאון מוילנא, בספרו "דברי אליהו", בתיבת "מחצית השקל" מסמלת את הצדקה שנתנו עם ישראל כל שנה לבית המקדש. אומר הגאון: בתיבת "מחצית" השקל, חמש אותיות האות האמצעית היא צ' לרמוז לצדקה – הצדקה היא באמצע המחצית.
האותיות המקיפות את הצדקה: עוטף את הצ': חי"ת ומהצד השני יו"ד, מקיף, מסובב, כרוך אחרי הצדקה, חי – חיים.
והאותיות הקיצוניות ב"מחצית" זה מת! מ"ם מהצד הזה ותי"ו מהצד השני – מת – מוות. ללמדך שע"י מעשה של צדקה יהיה העושה מוקף חיים – צדקה תציל ממות, צדקה מגרשת, מרחיקה את המוות ומקרבת סביב הצדקה את החיים.
עד הצדקה ענן של מוות מרחף על האדם או מעל העדה, קהילה!
פנחס בן אלעזר, אומר הגאון, עשה מעשה צדקה כזה גדול שאין כמוהו, הצדקה שלו לא הייתה שהוא נתן כסף, אלא הוא נתן את עצמו לצדקה, את חייו לצדקה, את נפשו הוא מסר לצדקה, צדקת ה' עשה, למען כבוד ה' ולהצלת עם ישראל, הוא ראה את הטרגדיה, הוא ראה שמשה ואהרן בוכים, הם תפסו הלם, הוא קם מתוך העדה, לקח רומח, הוא סיכן את החיים שלו, כפי שחז"ל אומרים, הוא הכניס עצמו לסכנת חיים גדולה בבואו לקנא לכבוד ה' ולכבוד עם ישראל, שכן אומרים חז"ל: בני שבטו של זמרי בן סלוא, בני השמעוני, באו לפגוע בו ולהרגו נפש, סכנת חיים, הוא עומד מול שבט שלם, הוא מסר את החיים שלו לצדקה, זה צדקה גדולה ביותר.
צדקה תציל ממות – צדקתו של פנחס, אומר הגאון מוילנא, הצילה את עם ישראל ממות. ואז מה קרה? הוא קירב את החיים סביב הצדקה והרחיק את המוות והמגיפה נעצרה. ומה זה פעם במרומים? בשמים? פנחס אומרת התורה: "הֵשִׁיב אֶת-חֲמָתִי" אותיות "חֲמָתִי" נמצאות ב"מחצית". הם בעצם האותיות שנמצאות פרט לצ'. "מחצית".
"חֲמָתִי" – מ"ם והתי"ו באמצע – מוות, והחי"ת והיו"ד – חיים, בקצוות. זה נקרא חמת ה' שהמוות שולט, מידת הדין! הוא ע"י הצדקה שלו, שמסר את החיים שלו, "מחצית" – צדקה, הוא קירב את החיים, בעזרת הצדקה לאמצע והרחיק את המוות לקצוות, זה הפירוש של "הֵשִׁיב אֶת-חֲמָתִי", מ"ם תי"ו באמצע וחי"ת יו"ד בצדדים, החיים התרחקו, המוות משתולל, מגיפה, הוא השיב את "חֲמָתִי" לאן הוא השיב את זה? לצדקה! ל"מחצית" ואז מה קרה? השיב אותם למקום שלהם, שהחיים הם באמצע והמוות מתרחק!
ובכן בלעם הרשע, הוא נתן את העצה להפוך את ה"מחצית", להכניס בעם ישראל ה"חמתי", להביא מוות בעם ישראל, את ה"חי" להרחיק, פנחס נתן לו את הקונטרה – "הֵשִׁיב אֶת-חֲמָתִי" הכניס את זה למחצית ופיזר את האותיות, שהחי הוא יהיה הדומיננטי ולא המוות.
בלעם – נושא שיחתנו. אסכולה ושמה בלעמיות. אסוכלת חיים.
בלעם – דיוקנו של רשע, אב טיפוס של רשעים המצויים גם עימנו, לא בסדר הגודל שלו, אבל הוא אב טיפוס, דיוקנו של בלעם מעסיקה רבות את חז"ל.
בלעם, לא היה אדם שהגיע לרמת הידיעה שלו בבורא עולם, לרמת ההכרה שלו בבורא עולם, לרמת ההשגה שלו בבורא עולם כמוהו, חז"ל אומרים: "וְלֹא-קָם נָבִיא עוֹד בְּיִשְׂרָאֵל כְּמשֶׁה אֲשֶׁר יְדָעוֹ ה' פָּנִים אֶל-פָּנִים" (דברים לד, י) – אומרים חז"ל: אם כתוב "בְּיִשְׂרָאֵל" – בישראל לא קם, אבל באומות העולם, קם! אומנם זה לא על דרך הקדושה והטהרה, אבל קם – בלעם הרשע.
האמת היא שהתורה מעידה שלא קם נביא כבלעם, פיו אומר את זה, והתורה מעידה את זה, הנה קראנו בתורה, בלעם פותח את פיו ואומר: "נְאֻם בִּלְעָם בְּנוֹ בְער…נְאֻם שׁמֵעַ אִמְרֵי-אֵל" – שמעתם מה אומר בלעם הרשע?
"וְידֵעַ דַּעַת עֶלְיוֹן" – שמעתם? יודע דעת עליון!
"מַחֲזֵה שַׁדַּי יֶחֱזֶה" – יש אדם כזה בעולם? על זה אומרת התורה: "וְלֹא-קָם נָבִיא עוֹד בְּיִשְׂרָאֵל כְּמשֶׁה", אבל באומות העולם, קם! הוא יודע דעת עליון, שומע אמרי אל, כאשר המלאכים באים אצל בלק, (חובה ללמוד את שלוש הפרשיות על בלעם: בלק, פנחס ומטות. במטות הוא מסתלק מן העולם, הנבל הזה, פנחס הורג אותו, פנחס זה ש" הֵשִׁיב אֶת-חֲמָתִי")
בלק שולח מלאכים, שרים חשובים אל בלעם ומבטיחים לו כבוד, כסף, זהב, רק תקלל את ישראל. מה אומר להם בלעם? רבנים של היום גם היו אומרים כך? גדולי ישראל אומרים כך? "וַיּאמֶר אֲלֵיהֶם לִינוּ פה הַלַּיְלָה וַהֲשִׁבתִי אֶתְכֶם דָּבָר" (כב, ח) – בבוקר אני אשיב לכם תשובה. ומה יהיה בלילה? מה, תתקשר לאינטרנט?! " וַהֲשִׁבתִי אֶתְכֶם דָּבָר כַּאֲשֶׁר יְדַבֵּר ה' אֵלָי" – אהה, הוא אומר ה' יגלה לי מה לעשות, בלילה אכן "וַיָּבא אֱלֹהִים אֶל-בִּלְעָם" (כב, ט) – הוא לא מדבר שקר, וכאשר הוא נכשל מלקלל את ישראל, תשמעו איזה מאמין גדול הוא היה, מה אתם חושבים שהוא היה אתיאיסט?! מה אתם חושבים שהוא היה פרחח? הוא היה פרחח, אבל הוא היה מאמין גדול, בכל הפעמים שהוא נכשל, גם לפני כן הוא מסביר את עצמו כגדול המאמינים: "הֲלֹא אֵת אֲשֶׁר יָשִׂים ה' בְּפִי אתוֹ אֶשְׁמר לְדַבֵּר" (כג, יב) מי שם פה לאדם? הוא אומר! אז הוא מאמין?! ודאי שהוא מאמין! מאידך לא היה אדם שחי בסתירה גדולה יותר בין רמת ההכרה והידיעה שלו בה' לבין היישום, לבין הל"מעשה", בין המחויבות לקיום המעשי. ידע את בוראו, יודע דעת עליון, הקב"ה מדבר איתו ואומר לו דברים ברורים, והמרחק מהידיעה, מההכרה ומההשגה זה הרבה יותר מאשר כרחוק מזרח ממערב, פורץ גדרי עולם, אדם שמדבר עם הקב"ה – "הֲלֹא אֵת אֲשֶׁר יָשִׂים ה' בְּפִי אתוֹ אֶשְׁמר לְדַבֵּר" – חז"ל אומרים שמהמבול עד הדור של בלעם העולם היה גדור בעריות, בלעם פרץ גדרי עולם! הוא בא ולימד את העולם: תעזבו את הכל, תפוס כפי יכולתך, סגנון יווני, רומי, בלעמי, מה שבא לך תעשה, הרצון שלי לגיטימי, נגד ה'?! כן! מה שבא לך, מה שאתה רוצה, פרץ גדרי עולם, לימד את הדור שלו, את כל הכייפים המפוקפקים שאין בהם תקוה גדולה.
חז"ל אומרים שהוא חי עם אתונו, מה אתם רוצים יותר? מי?! זה ששומע אמרי קל, ויודע דעת עליון?! בהמה! אדם בהמי, אף אחד מכל הבהמות שחי היום לא מגיע אל המיעוט שחי בלעם, אבל אף אחד גם לא מגיע להשגות של בלעם.
ובכן מה שמעסיק את חז"ל, גם אותנו השאלה המעסיקה וטורדת את שכלם של חכמי ישראל: איך אפשר, איך זה יתכן, איך יכול אדם, (אתה שואל היום אנשים: איך אתה עושה כך? – אני לא מאמין! אני אתיאיסט! יכול להיות שכן, יכול להיות שלא) בלעם ודאי שלא היה אתיאיסט, בלעם היה מאמין גדול, נביא, איך אפשר, איך זה יתכן, איך יכול אדם להתעלם מגודל הכרתו, ידיעתו והשגתו ולהתנהג בהיפך הגמור מכל זה, איך אפשר?! היה מאמין גדול ממנו? מי ישוה לו? שאלה זו מעסיקה את חז"ל, (ראשונים ואחרונים) וההסברים ארוכים וגדולים כים.
תקשיבו טוב, אני מתחיל את ה"איך אפשר".
איך אפשר ממה שאמר לו ה' יתברך במפורש באותו לילה ראשון: "לֹא תֵלֵךְ עִמָּהֶם לֹא תָאר אֶת-הָעָם כִּי בָרוּךְ הוּא" (כב, יב) – שמעת בלעם?! מה אתה צריך יותר?! ה' אמר והוא מאמין בה', הוא יודע שה' הוא הכל יכול, מיד כתוב: "וַיָּקָם בִּלְעָם בַּבּקֶר"(כב, יג), מתי הוא קם בבוקר, הרי הוא ישן עד הצהרים, איש בא הנה, "וַיָּקָם בִּלְעָם בַּבּקֶר" הוא הרי חזר בבוקר מהבילויים שלו, "וַיָּקָם בִּלְעָם בַּבּקֶר וַיַּחֲבשׁ אֶת-אֲתֹנוֹ" – ממתי הוא חובש את אתונו? "וַיֵּלֶךְ עִם-שָׂרֵי מוֹאָב" לקלל, חז"ל: שנאה ,מקללת את השורה. איך זה יכול לעמוד מול מה שה' אומר לו אתמול בלילה?! איך אפשר להתעלם ממה שנאמר מיד? עוד פעם התעלמות, כל החיים שלו הוא מתעלם, מה זה מתעלם? הוא חי כבת יענה, אבל הוא יודע את האמת, איך אפשר להתעלם ממה שנאמר, מיד: "וַיִּחַר-אַף אֱלֹהִים כִּי-הוֹלֵךְ הוּא" – חרון אף ה', מאיפה הוא ידע שה' חורה בו? "וַיִּתְיַצֵּב מַלְאַךְ ה' בַּדֶּרֶךְ לְשָׂטָן לוֹ" – אתה פעם ראית מלאך? אני לא! אפילו לא בתמונות, שליח מה' יתברך, כתוב: "וַיִּחַר-אַף אֱלֹהִים כִּי-הוֹלֵךְ הוּא וַיִּתְיַצֵּב מַלְאַךְ ה' בַּדֶּרֶךְ לְשָׂטָן לוֹ" – הוא רואה הפרעות משמים על כל צעד ושעל, לא נותנים לו ללכת, הוא נתקל בתופעה שאין לה אח ורע, האתון שלו שהוא רוכב עליה פותחת את פיה, (חד פעמי מששת ימי בראשית, בין השמשות) ומגלה לו שלא מעוניינים משמים שהוא ילך, מה אתה רוצה עוד לאדם מאמין שכמוהו, עם כל הרצון לקלל, להרוויח קצת כסף, קצת הרבה כבוד, האתון שלו אומרת לו: לא ללכת.
ה' יתברך, מלאך, אתון! מה הוא טיפש?! הוא שוכח מרגע לרגע מה שקרה?! מה פתאום? מלאך מתגלה לו בדרך עם חרב שלופה, (הכל חז"ל), מה זה אומר? עמוד! (אחרת היה מקבל אותו עם סוכריות… לחם ומלח…) ומודיע לו במפורש שהוא עמד בדרך לנגדו והחמור הבחינה בזה ולכן היא לא יכלה ללכת והוא ממשיך ומתאמץ ללכת, פליאה לו, לא נתפס, שלוש פעמים, מה אתה רוצה יותר, חז"ל אומרים: הוא התאמץ ללכת?! בדרך שאדם רוצה לילך מוליכים אותו, אתה רוצה תלך, הפריעו לו, אתה דווקא מתעקש? קדימה, לך! הוא מבקש לקלל, הוא היה צלול חכם, הוא היה חכם גדול ביותר בעולם, יותר מאריסטו, היה לו גם רוח הקודש, 3 פעמים הוא מבקש לקלל ונמצא מברך, לא רק שהוא לא מקלל, שנתקע לו משהו בלשון, הלשון דיברה, ההיפך ממה שהוא רצה, זה מופת שמימי? ודאי! הוא רואה כאן את יד השם? ודאי! הוא חוטף כאן סטירה? ודאי! הוא למד מזה שהקב"ה לא רוצה לקלל את ישראל? ודאי וודאי! 3 פעמים הוא מבקש לקלל ונמצא מברך, האם זה רק איתות משמים ברמז, או שמא זה גילוי מפורש בעליל? מה עוד צריך, תגיד לי?! מה הוא צריך אדם לראות ולשמוע כדי שיאמר לעצמו: לא! אסור! אי אפשר! אין אני הולך! שום תמורה בעולם לא יכולה לדחוף אותי ללכת! נכשל פעם ראשונה, עוד פעם מנסה, 3 פעמים הוא מנסה, מה הוא טיפש!
נסיון אחרון שהקב"ה מבקש לעכב אותו לפני שהוא יוצא קלל ונמצא מברך. (חוצפה) אומרת התורה הקדושה: "וַיִּקָּר אֱלֹהִים אֶל-בִּלְעָם" – דרגה נמוכה.
"וַיּאמֶר אֵלָיו אֶת-שִׁבְעַת הַמִּזְבְּחֹת עָרַכְתִּי וָאַעַל פָּר וָאַיִל בַּמִּזְבֵּחַ" – מה הוא מספר לה'? בנבואה! הכנתי שבעה מזבחות לפני שאני הולך לקלל, והעלתי עליהם פר ואיל.
שמעו מה שהמדרש מגלה לנו: "וַיִּקָּר אֱלֹהִים אֶל-בִּלְעָם" – אמר לו בנבואה: רשע! (שמעתם?!) הקב"ה אומר לו בנבואה: אתה רשע! הוא שומע את זה בשתי אוזניים, בנבואה! אמר לו: רשע, מה את עושה?! אמר בלעם: "אֶת-שִׁבְעַת הַמִּזְבְּחֹת עָרַכְתִּי" – למה שבעה? כי האבות הקדושים, אברהם, יצחק ויעקב, בנו בסה"כ בחיים שלהם שבעה מזבחות, אז אני כנגד האבות, הם בקדושה, אז אני מקלל… ומה עוד? אברהם אבינו הקריב רק איל על המזבח, אני יותר מאברהם אני גם פר ואיל, למי הוא מקריב את זה? לגורו?! לכבודך רבש"ע! למה? שאני אצליח לתת לך קורבנות, קדושה כדי שאצליח לקלל.
אומר המדרש: שיא החוצפה של נביא שהקב"ה מדבר אליו וקורא לו רשע ואומר לו: מה אתה רוצה? והוא אומר: בניתי שבעה מזבחות שאצליח כנגד אברהם יצחק ויעקב, ואני יותר מזה, הם הקריבו רק איל ואני גם פר ואיל.
תשמעו מה שהמדרש אומר: משל לשולחני שהיה משקר במשקלות, (שולחני זה סוחר או חנווני, או בנקאי) בא בעל השוק, הרגיש בו שהוא משקר במשקלות, אמר לשולחני: מה אתה עושה?! מעוול ומשקר במשקלות? עונה לו בעל הבסטה: כבר שלחתי לך דורון לביתך, מתנה. הוא בא ואומר לו: אתה הורס לי את השוק, אתה משקר, מי יבוא לקנות פה בקניון שלי, מה אתה עושה מעוול ומשקר במשקלות?! מה הוא עונה לו? אדוני, המתנה בדרך!
אומרים חז"ל: אף בלעם! רוח הקודש אומרת לו: מה אתה עושה רשע? עונה בלעם: "אֶת-שִׁבְעַת הַמִּזְבְּחֹת עָרַכְתִּי וָאַעַל פָּר וָאַיִל בַּמִּזְבֵּחַ" ואברהם העלה רק איל…
בנבואה שה' יתברך מתגלה לו ואומר לו: רשע, מה אתה עושה? הוא מעביר נושא…
עם מי הוא מדבר ככה? עם החבר שלו בשכונה?! עם בורא עולם! איך אומרים: אל תעביר נושא והוא מעביר נושא ואומר: שלחתי לך כבר מתנה.
שיא החוצפה! איך אפשר לחיות בסתירה כזו? זו לא תשובה של אתיאיסט! אתיאיסט לא משיב לה' בכלל, אין לו הדברות עם ה' בכלל.
ולבסוף הגענו לפרשת פנחס, ולבסוף הגדיל להרשיע, הרשעות הכי גדולה שלו, נכשל, לא הולך לו, מה הוא היה צריך להגיד, כמו שהוא אמר לבלק: הקב"ה לא רוצה שאני אקלל, אין כבוד, אין כלום, נגד ה' אי אפשר לעשות כלום, כך הוא אומר לבלק, הוא נכשל בכל הנסיונות לקלל, אומרים חז"ל בסנהדרין שה' יתברך צד את לשונו כמו שצדים בחכה ושם ברכה בפיו, הוא הפסיד את הכסף, את הכבוד, בלק כועס עליו, אומר לו: ברח לך הרגע, לא רוצה לראות את פניך! והוא בטרם ילך מציע לבלק עצה סתמית, איך לגרום שעם ישראל ימרוד בה' ויכשל בעריות! אתם מבינים, זה הרי השיא, מספיק, לך הביתה ה' לא נתן לך, אז הוא שולף עוד משהו מהמותן, איך לגרום שעם ישראל יחטא לה', שבן ימרוד באביו, (מי זה אבא? אלוקי השמים והארץ, אלוקים שלך!) איך אפשר? ללכת לצער את האבא שבשמים ולגרום שהילד שלו יזרוק עליו סמרטוט, ימרוד בו, זה הולך עם כללי העולם? עם כללי ההנהגה? עם אורח חיים נורמלי של אדם מאמין כמו…? מבהיל ומדהים, חכם ארזים, מכיר את בוראו ומתכוון למרוד בו, עזות פנים שאין כדוגמתה.
אז השאלה שלנו: איך יתכן פער כזה בנפשו של בעל אנוש?! השאלה מטרידה אותנו? בודאי שמטרידה! ומדוע היא מטרידה? כי הרבה פעמים אתה שומע אנשים אומרים: אם הייתי חי בתקופת המדבר והייתי רואה ניסים, אז הייתי צדיק תמים, אבל אני חי אחרי השואה, אחרי… (אני לא דן אותו) מי שרוצה רואה.
אני תמיד מספר: כשהאתיאיסט הראשון יצא לחלל, הלא הוא יורי גרגרי, קומסמונט רוסי שהוא חזר מחוץ לאטמוספירה, שאלו אותו: יורי, מה ראית? מה חשת? מה הרגשת? אמר: כלום! ראית שם משהו עליון? כלום, לא ראיתי.
אמר ראש ישיבת "אור ישראל" בפתח תקוה, הצדיק ר' יעקב ניימן זצ"ל: "טיפש היורי הזה, מי שלא רואה את ה' טוב עלי אדמות, לא רואה אותו גם בחלל, פה רואים את ה'" כמו שהרמב"ם אומר: אתה רוצה להכיר את ה'? צא תתבונן בבריאה. לא רואה פה, לא רואה גם שם!
לעומתם אולדרינג ואמסטרונג שני האסטרונאוטים הראשונים של ארה"ב שעלו למעלה אמרו פרק בתהילים על הירח, אמרו: שיר המעלות אשא עיני אל ההרים מאין יבוא עזרי, עזרי מעם ה', באנגלית, הם ראו את ה' כמו שהם ראו בפתיחת הקונגרס והסנט, כמו שהם מסתכלים על הדולר שלהם, הם לא מתביישים.
בלעם היה יותר גדול, אין השוואה בכלל בהשגותיו בבורא יתברך, יותר מאמסטרונג, יותר מאנחנו, ואעפ"כ הוא מחטיא את עם ישראל למרוד בה' נגד רצון ה' שהוא מכיר אותו, ואלמלא פנחס, פרשת השבוע, "הֵשִׁיב אֶת-חֲמָתִי" – החזיר את החיים לעם ישראל, המוות היה מכלה אותנו! 24 אלף כבר מתו, גוולט! שואלים חז"ל: איך אפשר? אנחנו מתחילים לעסוק ביסודות:
הגאון מוילנא ב"אדרת אליהו" פרשת בלק אומר כך: כמו שאברהם אבינו נתנסה בעשרה ניסיונות (איזה ניסיונות: לך לך, להקריב בן) ועמד בכולם, כך גם בלעם הרשע התנסה בעשרה ניסיונות ולא עמד, אף לא באחד מהם – פישל בכולם.
שואל ראש ישיבת סלובודקה בספרו "לקט שיחות מוסר" הגאון הצדיק רב אייזיק שר זצ"ל, חתנו הגדול של הסבא מסלובודקה: מה אומר הגאון, שכמו שהקב"ה ניסה את אברהם בעשרה נסיונות כך הקב"ה בחן גם את בלעם הרשע! הרי הכלל ידוע בתהילים: "ה' צַדִּיק יִבְחָן" הקב"ה בוחן רק צדיקים, ניסיונות רק לצדיקים, הקב"ה לא בוחן רשעים או אנשים פשוטים שאין להם חוסן רוחני, מה הראיה? הוא מביא את המדרש בבראשית רבה לב על הפסוק: "ה' צַדִּיק יִבְחָן" כשם שהיוצר, יצרן, אינו בודק קנקנים ראויים שאינו מספיק להקיש עליהם אחת עד ששוברם, (הוא לא עושה ניסיונות על קנקנים שהוא רואה שהם סוג ב', ג', למה? פליק אחד קטן והם נשברים) וכשם שהפשתני (מוכר הפשתן) אינו כותש פשתן רע , כדי להראות את הסחורה שלו שאינו מספיק לכותשו עד שפוקע, הוא לא עושה נסיונות, הוא בוחן פשתן רע, סוג ג' ד', וכשם שהאיכר, הפלח אינו נותן את העול על פרה שכוחה רע, חלשלושה, למה? כי מיד היא תתמוטט, אז על מי הוא שם את העול? על הפרה החזקה, על הסוס החזק, על השור החזק, כך אין הקב"ה מנסה את הרשעים, אלא את הצדיקים!
הקב"ה ינסה רשע?! הפעם הראשונה הוא יפול, יתמוטט, אי אפשר יהיה להרים אותו, שבץ! הרשעים אפשר לנסות אותם במבחני האמונה?! מבחני הנאמנות?! ודאי שלא! א"כ, שואל רב אייזיק שר: מפני מה נתנסה בלעם בעשרה נסיונות? העולם אומר: אנחנו מבקשים מידי יום בברכות השחר: ונא אל תביאיני לא לידי ניסיון ולא לידי בזיון, אומרים המפרשים: רבש"ע, אנחנו לא אנשים גדולים לנסות אותנו, אל תביא אותנו לידי ניסיונות, כי אם תביא אותנו, נעשה לך רק ביזיונות! אנחנו לא בשביל ניסיונות, אנשים קטנים!
שואל רב אייזיק שר: מה פשר דבריו של הגאון שגם בלעם התנסה בעשרה ניסיונות? מביא רב אייזיק שר: כתוב במסכת שבת דף קד: הבא ליטהר (אדם שבא להתקרב לה', לחזור בתשובה), מסייעים לו (ידך פשוטה לקבל שבים, בוא, מראים לו את הפתח) הבא להטמא (רוצה לחזור בשאלה) גם פותחים לו, בדרך שאדם רוצה לילך, נותנים לו
צד שני:
מדייקים חז"ל: כתוב: הבא ליטהר מסייעין לו – סיוע משמים – סייעתא דשמיא, הבא ליטמא – פותחין לו – פותחים לו את הדלת, אתה רוצה להיכנס – כנס, לא רוצה, לא! מדייקים חז"ל: לא כתוב: הבא ליטמא מסייעים בידו ליטמא, לא מסייעים לאדם להיטמא, אלא פותחים לו, בחירה חופשית, כי אין דוחים אבן אחר הנופלת. הקב"ה לא דוחף אדם שמתחיל ליפול, דוחף אותו קדימה. אולי הוא יתעשת?! פותחין לו – בחירה חופשית, אבל "מסייעין לו" – זה רק לטהרה.
"א"כ", שואל רב אייזיק שר: מפני מה נוסה בלעם הרשע בעשרה ניסיונות, וכי הקב"ה לא ידע שכבר בניסיון הראשון הוא לא יעמוד, יהיה על הפנים? עם שפכטל לא יהיה אפשר להרים אותו?! עונה רב איזיק שר: יסוד גדול בחיים של בני אדם:
ישנם שני סוגי ניסיונות: ישנו ניסיון שהוא להרבות שכר, לנסות את האדם כדי להרבות את שכרו, להוציא מהכח אל הפועל כוחות צפונים, נאמנות לה' יתברך ללא כל סייג. הוצאה מהכח אל הפועל, להראות כמה הוא נאמן לה'. ה' הוא האלוקים, על המוקד! ניסיון – אלו הם ניסיונות שבוחנים בהם רק את הצדיקים!!! אלו הניסיונות שנוסה בהם אברהם אבינו, וכולם היו ניסיונות של בלבול והפרעה בעבודת ה' ושהוא נאמן לה' עד בלי סייג. איך? יצאו הניסיונות, איך הם הוציאו מהכח אל הפועל את הנאמנות? בכל דבר הקשו אלו את החיים: לך תקריב את הבן שלך – זה בילבל לו את השכל, לך לך מארצך – לאן? תלך! כל הניסיונות של אברהם אבינו היו בגדר הפרעה לעבודת ה', הפרעה לאמונה התמימה והמבחן הוא לא הרהר אחר ה' יתברך. "וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבּקֶר" – לא שאל שאלות, לא התמהמה, התאמץ לעשות רצון ה' יתברך בשלימות, ועבד בשלימות, וכמו שנאמר: "אַתָּה-הוּא ה' הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר בָּחַרְתָּ בְּאַבְרָם וְהוֹצֵאתוֹ מֵאוּר כַּשְׂדִּים וְשַׂמְתָּ שְּׁמוֹ אַבְרָהָם וּמָצָאתָ אֶת-לְבָבוֹ נֶאֱמָן לְפָנֶיךָ" (נחמיה ט, ז), אתם יודעים מי זה אמר את זה? השטן באיוב. אחרי עשרה ניסיונות: אין כמו אברהם, תן לי לוויתן אחר לנסות אותו. ועוד הוא קיבל צ'ופר השטן: כשאברהם אבינו חזר מהעקידה, הניסיון העשירי, הוא מצא את אשתו על הרצפה, נסיון ה-11 – הדרן. בניסיונות כאלה הקב"ה לא מנסה את הרשעים וגם לא את פשוטי העם.
לעומת זאת, איזה ניסיונות מתכוון הגאון מוילנא שבלעם גם נוסה בעשרה ניסיונות? אנחנו הולכים לקצה השני, מהם הניסיונות של בלעם? (רבותי, זה יכול להיות גם הניסיונות שלנו)
הניסיונות של בלעם, סוג הפוך של ניסיונות: ניסיונות אשר מנסה הקב"ה את הרשעים לבל ידח ממנו נדח, צ'אנס לרשעים, לא מנסה אותם בהפרעות ובבילבולים, אומר רב אייזיק שר זצוק"ל: אלו הם ניסיונות אשר מנסים את הרשעים לגלות קורטובים קטנים של נאמנות לה' יתברך, להוציא מהרשע איזה "ברוך ה'" אחד, איזה "בעזרת ה'", "שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד" – להוציא מהרשע הזה שכל היום מנבל את הפה שלו, שכל היום מדבר דברי הבל ולשון הרע, להוציא ממנו פעם אחת קדושה מהפה שלו, קורטובים של כניעה לרצון ה' יתברך, לפעמים מכניסים אותו לטיפול נמרץ את הרשע שיגיד: "אי"ה אם אני יוצא מהתופת הזו, אני הולך לביהכ"נ פעם אחת", אני מוותר על משחק אחד בבלומפילד ואני הולך לברך ברכת הגומל, בשביל רשע זה די יפה.
אומר רב אייזיק שר: המיוחד בניסיונות אלו שהקב"ה מנסה את בלעם הרשע, הם לא ניסיונות של אברהם לבלבל ולהפריע לו בעבודת ה' – בדיוק ההיפך -המיוחד בניסיונות אלו שהם באים להפריע לרשע לעשות את רשעותו. להפריע לו לחלל שבת, להפריע לו לדבר לשון הרע, להפריע לו לדבר דברי הבל, להפריע לו, זה ניסיונות לא של עוני, כמו של הצדיקים, (לצדיק – נותנים לו לראות איך הוא יגיב כשהוא יהיה עני, איך הוא יגיב כשהוא יהיה חולה) ההיפך, אילו ניסיונות של עושר, נותנים לו סייעתא דשמיא, ההיפך, ניסיונות הבאים לסייע לרשע כדי שיוכל להתגבר על רשעותו, לבחון אותו. מוציאים אותו מהשגרה, נותנים לו סייעתא דשמיא, איזה נס גדול, או איזה מופת גדול, איזה דיבור אלוקי – נו, עכשיו נראה אותך: זכית לנס, נצלת מהתופת המכונית התגלגלה וכולם יצאו ללא פגע, כולם אומרים לך: נס, לך תגיד הגומל. נו, אתה בא להגיד הגומל? – זה ניסיונות אחרים לגמרי.
אומר רב אייזיק שר: בניסיונות אלו נוסה בלעם הרשע: גילו לו דעת עליון – סייעתא דשמיא, שינו לו מערכות טבע, זימנו לו מפגש עם מלאך מן השמים (איך אומרים: הפגישו אותו עם אליהו הנביא) פתחו לו את פי אתונו. (לאף אחד לא פתחו, רק לבלעם הרשע, אולי זה יעורר אותו, אולי היום הוא יקום בבוקר ויגיד קריאת שמע, אולי…) סתמו את פיו כשביקש לקלל. (בעליל) ופתחו בפיו ערוץ בלתי רצוני, בלתי נשלט של ברכות, 3 פעמים! ניסיונות של סייעתא דשמיא והוא נכשל בכולם. והוא "התגבר" (במרכאות) על כל עשרת הניסיונות, חיזק, עשה שרירים, חרק מהרגלי חייו ובמסירות נפש ביקש לילך בדרך לב רצונו.
הוא סימן לעצמו מטרה: לקלל ויהי מה! עשרה ניסיונות, עשר פעמים סייעתא דשמיא שהוא לא ילך, להוציא ממנו איזה קורטוב של נאמנות לבורא עולם בדרגות הכי גבוהות, והוא נכשל בכולם, למרות הכל, הוא הכיר ובא לקלל. לא עמד באף אחד מעשרה ניסיונות שהעמידו לו מן השמים לסייע לו לצאת מן הפחת,
אני אביא כמה דוגמאות של ניסיונות שמנסים אנשים, לא בקושי (כי אנחנו לא אנשים שמנסים אותנו בקשיים), אלא ניסיונות של סייעתא דשמיא, למשל: לפני שאדם מבקש לספר לשון הרע, נקרית אפשרות להסית את השיחה, משמים, פתאום הטלפון מצלצל, פתאום הילד בוכה, משהו נפל במטבח, ואדם נבחן אם אחרי ההפסקה הפתאומית ישוב לרצונו הראשון וימשיך לדבר לשון הרע.
ניסיונות פריבילגיות משמים לסייע לו להשיח דעתו מן החטא. בוחנים אותו, חלילה שמא רצונו, חשקו ותאוותו יגברו על הניסיון, או יראה בכך את עומק נחישתו וחיבורו לרע.
בלעם הרשע נכשל בנסיון הסיוע משמים. חז"ל מפרטים את העשר פעמים שהוא נכשל בהם. נו, אחרי דברי הגאון מוילנא ורב אייזיק שר, התמיהה שלנו גדלה שבעתיים: איך אפשר? הרי הוא היה מאמין גדול בה', שנותנים לו סייעתא דשמיא, כזה מאמין גדול, יודע דעת עליון והוא מתאמץ והולך לפעול נגד הסייעתא דשמיא, איך?
תקשיבו טוב לתשובה והיא אקטואלית. אנחנו הרבה פעמים פוגשים אנשים, האמינו לי הם יודעים את האמת, הם יודעים שיש אלוקים, הם מאמינים גדולים, (לפעמים אומרים לכם שהם לא מאמינים, כי הם רוצים לדחות עליהם), הם מאמינים, הם מדברים אמונה, אבל המעשים שלהם, מעשי היום יום שלהם הם בסתירה מוחלטת לכל ההכרה וההשגה שלהם.
אז נלמד את בלעם נבין את התופעה הזאת. שלא תחשבו שאם אדם רואה כבר אותות ומופתים, אם אדם רואה, שומע קול ה' הוא כבר חוזר בתשובה, הוא כבר צדיק, אל תשלו את עצמכם. אז מה כן? נראה בהמשך.
חז"ל הקדושים פותרים את פשר החידה הגדולה בחייו של בלעם. בלעם היה אב טיפוס להרבה אנשים החיים עמנו, החיים למעשה בסתירה גמורה למה שהם מכירים, למה שהם יודעים, לא בדרגות של בלעם. יכול אדם להגיע לדרגה של נביא, לראות אותות ומופתים ואולי הוא לא ילך להגיד הגומל ואם הוא ילך להגיד הגומל, הוא יחזור לסורו. איך? עם זאת הוא יהיה כבלעם, הוא יהיה רשע כירובעם.
בוא נסטה קצת ונראה משהו על ירובעם. ירובעם יהודי. אומרת הגמרא בסנהדרין קב: ירובעם בן נבט – תורתו לא היה בה שום דופי, יותר גדול מתנאים,
כתוב: "ושניהם לבדם בשדה", מי? ירובעם והחברותא שלו, מי היה החברותא שלו? אחיה השילוני, נביא ישראל (שמעתם מי החברותא שלו?)
"ושניהם לבדם בשדה" מה זה "לבדם בשדה"? מה התנ"ך רוצה לומר? שכל תלמידי חכמים דומים "לפניהם" – לפני אחיה השילוני וירובעם, "כעשבי השדה" – כולם כמו עשב. "וכל טעמי התורה מגולים לפניהם כשדה" – הכל שטוח להם כשדה, כפרחים, "וחידשו דברים שלא שמעה אוזן מעולם. – דברי הגמרא.
אומרת הגמרא: שלושה רשעים גדולים היו בעולם: מנשה היה שונה 55 פנים בתורת כהנים, כנגד כל שנה ממלכותו, הוא כתב פירוש שלם. הלאה: אחאב הרשע – 85 פירושים על תורת כהנים, ירובעם בן נבט – 103 פירושים, מה אתם חושבים שהוא היה סתם איזה רשע? אומרת הגמרא: היה איזה התערערות אצל ירובעם: "תפסו הקב"ה לירובעם בבגדו, ואמר לו: חזור בך (שמעתם? הקב"ה קורא לו לחזור בו) ואני (הקב"ה) ואתה ובן ישי (דוד) נטייל יחדיו בגן עדן! נו, קורץ?! מבטיח?! כן!
שואל ירובעם בן נבט את הקב"ה: מי בראש? הקב"ה.
אמר לו הקב"ה: בן ישי בראש.
אבל זה משולב, זה זימון – "נטייל יחדיו בגן עדן" – אומר לו הקב"ה: "בן ישי בראש".
אמר ירובעם: "אם כן, אינני רוצה"
אתה מבין מה שקראנו?! אף אחד כאן לא מבין! מאיר פה רב חיים שמואלביץ ראש ישיבת מיר: מה הוא שואל מי בראש? הרי הקב"ה אמר לו: "אני אתה ובן ישי"! אז מי בראש? אתה! אז למה אח"כ הוא אמר אחרת? אלא ירובעם רודף כבוד, הוא נפל ביצר הכבוד.
כשאומרים לאדם: אתה יודע מה שהוא אמר עליך?! שאתה גדול!
"רגע, לא שמעתי, מה אמרת?" הוא רוצה לשמוע עוד פעם.
הא אתה רוצה לשמוע שוב? אתה רוצה שוב את הכבוד, אז אומר לו הקב"ה: בן ישי בראש, אבל הוא אמר לו בהתחלה אתה בראש. ואם בן ישי בראש? אתה רוצה ללכת עם הקב"ה בגן עדן עם דוד המלך ואתה? כן במושגים שלך, הלואי עלינו, במושגים של ירובעם שהוא נפל בבור הכבוד, אם כך, הוא אומר: אינני רוצה. אז מה אמר הכבוד: לא!
אז ירובעם בן נבט, יצר הכבוד, הוריד אותו לשאול תחתית, הוא סמל בתנ"ך לחוטא ומחטיא את הרבים ועשה כל מה שעשה בסתירה להכרתו, השגתו וידיעתו. מה הוא היה אתיאיסט? הוא לא האמין? הוא הוריד את הכיפה אחרי השואה?! מי בראש?! כבוד!!!
מה יצר הכבוד יכול להביא את האדם כמו ירובעם לסתירה כ"כ מוחלטת?! להתכחש לנבואה, לרוח הקודש?! רבותי, אנחנו לא מבינים את העולם! יצרים יותר חזקים מאמונות וזהו! היצר יותר חזק מהאמת, אלא אם כן אתה מנחה את האמת בכל חייך, בכל הוויותך, היינו אתה מכניע את הרצון שלך לאמת. משה רבינו הכניע את עצמו – "עבד נאמן קראת לו", ומשום שהכניע את עצמו הוא היה עניו, הוא לא טיפח את האגו שלו.
אדם יכול לחיות בעולם הזה עם אמת אלוקית כבלעם, כירובעם, התשוקות, החמדות, הרצונות שלו בגלל שהוא גוף, חומרי. החומר, אם לא שולטים עליו, אם לא רוכבים עליו, ואומרים לו: די, אם לא שמים רסן לחמור (לחומר), אז דעו לכם שבעולם הזה, כוח הרצון, החמדה, התשוקה, התאווה, יותר חזקים מהאמת האלוקית הברורה לאדם. חיים בדו קיום.
עוד מעט נראה אם זה בדו קיום, או בחד קיום.
שלא תשלו את עצמכם, מי שלא עובד על המידות, מי שלא עובד על המידות שלו, שום דבר לא יציל אותו, לא תורה, לא אמונה ולא נבואה, וגם לא מפגשים עם אליהו הנביא, לא בליל הסדר ולא בברית מילה. לא!!! זה יסוד החיים הבחירים. הכח היצרי של האדם חזק יותר מהאמונות! אל תשלו את עצמכם, ללא עבודה עצמית, ללא התגברות, ללא שמירת המידות, ללא הנחיית התורה בכל אורחות חייך: על פי ה' יסעו, ועל פי ה' יחנו, אל תצפה לשום דבר, רק למצופים, תאכל שוקולדות, ופלות מצופים, זה יהיה החיים שלך כי בא לך, מתחשק לך.
את הפתרון הזה אומרת המשנה באבות פרק ה' כג: "כָּל מִי שֶׁיֵּשׁ בּוֹ שְׁלשָׁה דְבָרִים הַלָּלוּ, הוּא מִתַּלְמִידָיו שֶׁל אַבְרָהָם אָבִינוּ" – הולך בדרכו של אברהם אבינו – "עַיִן טוֹבָה וְרוּחַ נְמוּכָה וְנֶפֶשׁ שְׁפָלָה" – שלוש מידות מרכזיות שאם אתה מאמת אותן, הם מנתבות את חייך, אזי אתה מתלמידיו של אברהם אבינו, אם הייתה נבואה, היית יכול להיות נביא.
"וּשְׁלשָׁה דְבָרִים אֲחֵרִים, הוּא מִתַּלְמִידָיו שֶׁל בִּלְעָם הָרָשָׁע" – גם לבלעם יש ישיבה – "עַיִן רָעָה וְרוּחַ גְבוֹהָה וְנֶפֶשׁ רְחָבָה".
"תַּלְמִידָיו שֶׁל אַבְרָהָם אָבִינוּ אוֹכְלִין בָּעוֹלָם הַזֶּה וְנוֹחֲלִין הָעוֹלָם הַבָּא" – יש להם עולם הזה, יש להם עולם הבא.
"אֲבָל תַּלְמִידָיו שֶׁל בִּלְעָם הָרָשָׁע יוֹרְשִׁין גֵּיהִנּם וְיוֹרְדִין לִבְאֵר שַׁחַת" – זה סופן – "וְעַתָּה בְּרַח-לְך" – לך מפה! והוא ממשיך, בגלל הכבוד שלו, הוא, יש לו עצה, בלי כסף, בחינם, בלי כבוד, בחינם. יודע דעת עליון.
אומר בעל "נתיבות שלום" זצ"ל האדמו"ר מסלונים: המשנה הזו באה לקבוע שענין המידות, הם אשר קובעים את מהותו של האדם, לא נבואה ולא אמונה. הוא מביא את רב חיים ויטאל, גדול התלמידים של האר"י הקדוש, אומר רב חיים ויטאל: "טהרת המידות היא ההכנה והמרכבה לקבלת התורה ולהשראתה על חיי האדם" – טהרת המידות שהתורה ניתנה רק למי שמידותיו תוקנו כראוי. אומר רב חיים ויטאל: "אבל מי שאין עמל על תיקון מידותיו, עם התורה, עם פרקי אבות, עם ספרי המוסר, בה במידה, אין התורה יכולה לשכון בו, התורה לא מרפאה אותו"
בראתי תורה, בראתי יצר הרע, בראתי תורה תבלין – זה למי שרוצה להתבשם בה, מי שרוצה להריח אותה, מי שרוצה שירפא אותה, אבל אם אדם אומרים לו: קח משאף והוא סותם את האף ואומר: לא מריח! בטח שזה לא יעזור לו, הוא יכול להחזיק אותו עד מחר בבוקר, הוא יכול להחזיק את הספריי עד הבוקר – זה לא יעזור לו, כי הוא סתם את האף. הוא לא פתח את עצמו לשיפור מידותיו.
התורה היא תבלין לאדם שנותן לה יד, אם אדם הולך בדרך לב רצונו, נותן דרור לרצונותיו, לתאוותיו ולחמדותיו, גם נבואה וההתגלות האלוקית אליו לא יעזרו. עיין בערך בלעם, עיין בערך ירובעם…
והוא יחיה כאוות רצונו, הוא לא יגיד: "לא" אף פעם לרצון שלו, מה שבא לי אני רוצה, ככה גם הנבואה, אדם יכול לחיות בסתירה לנבואה, כך ה' ברא את המערכת בעולם הזה, והיצר הכי גדול בעולם הוא קנאה, תאוה וכבוד, הם מוציאים את האדם מן העולם, איזה עולם? גם מהעולם האמונתי שלו, גם אם הוא מאמין, גם אם הוא דתי, גם אם עם פאות וגם אם הוא לומד. אם הוא לא יעבוד, הוא לא ינסה ללכת באורחות התורה, אז התורה לא תעזור והנבואה לא תעזור והוא ירד לבאר שחת.
בעולם הבחירי, הרצון, החשק והתאווה, הנאת רגע אחד, חזקים יותר מאשר קול שדי, מאשר האמת האלוקית, הרצון, התשוקה, התאווה והחשק משאירים את כל הידע שלך אחורה, בתיאוריה, "וְתֵן בְּלִבֵּנוּ בִּינָה לְהָבִין וּלְהַשְׂכִּיל. לִשְׁמעַ. לִלְמד וּלְלַמֵּד. לִשְׁמר וְלַעֲשׁוֹת וּלְקַיֵּם" – ללמוד לדעת, זה חמור נושא ספרים, זה כלום, אדרבא חוכמתו הופכת לו לרע.
בלעם, מהם שלושת המאפיינים שחצצו בין האמת שהוא ידע בלעם לבין היישום?
עין רעה – קנאה, צרות עין. מה זה צרות עין? מה זה נורא כ"כ? לקנא, לא מפרגן, אומר בעל "בעל נתיבות שלום" מסלונים: "עין רעה הבאה ממחשבה עצמית (ישות עצמית), הוא חושב רק על עצמו, הוא מטפח את עצמו, הכל מסתובב סביב עצמו, ממילא הצלחת מפריעה לטיפוח ישותו", הקנאה מולידה שנאה, ה"יש" שלו נלחץ בראותו את חבירו מצליח, נדמה לו שמשהו נגרע מהתדמית שלו, וזו רעה חולה המנתקת את האדם ממציאות החיים, מאמת החיים, אדם שמקנא הוא תמיד בחסר. מה חסר לו? מה שיש לשני! הוא חושב כל היום על עצמו באמצעות השני. אדם כזה בעל קנאה, לא יכול לחיות עם האמונה האלוקית, זה לא הולך.
רוח גבוהה – כבוד, גאווה, אף היא תבוא מן המחשבה העצמית, מטיפוח היישות העצמית. אנוכיות העומדת בין ה' יתברך, אין דבר שחוצץ בין הידע האלוקי לבין היישום כמו הכבוד והגאווה, מנין? אומר הבעש"ט: האנוכיות שלך עומדת בין ה' ובינכם. הוא חושב רק על עצמו, מסתובב סביב עצמו, רואה רק את עצמו, רק בעצמו, מלטף רק את עצמו, כל כולו נגיעות עצמיות, אדם כזה יראה נבואה, יחוש רוח הקודש, יראה מופתים והכל ישאר בתאוריה, הרצון, הכבוד חזק יותר.
נפש רחבה – תאווה, כל מעייניו נתונים ברדיפה אחרי מילוי תאוותו וסיפוק רצונו. איך חז"ל אומרים: אין אדם מת וחצי תאוותו בידו. תאווה, קנאה, וכבוד מוציאים את האדם מן העולם. כבוד ההיפך מבלעם זה משה רבינו, תלכו לגדולי ישראל תראו את הענווה שלהם. הכבוד שלו, התאווה שלו והקנאה לא נתנו לו ליישם את הידע את האמונה, את ההכרה ואת ההשגה שלו.
חז"ל מביאים עד כמה בלעם היה מלופף בכבוד: וזהו הצוהר היחיד דרכו הסתכל, הכל כבוד, מה יהיה לי.
"וַיּאמֶר אֱלֹהִים אֶל-בִּלְעָם לֹא תֵלֵךְ עִמָּהֶם" – עם השרים הגדולים שבלק שלח, "לֹא תָאר אֶת-הָעָם כִּי בָרוּךְ הוּא" (כב, יב) – חד משמעי: ברוך הוא, לא תלך עמהם!
"וַיָּקָם בִּלְעָם בַּבּקֶר וַיּאמֶר אֶל-שָׂרֵי בָלָק לְכוּ אֶל-אַרְצְכֶם כִּי מֵאֵן ה' לְתִתִּי לַהֲלֹךְ עִמָּכֶם" (כב, יג) – הוא לא מספר: ה' לא מרשה לקלל כי עם ישראל ברוך, זה הרי העיקר. מה הוא הוציא מכל דבר ה'? מה שהוא רצה להוציא! מה? "לֹא תֵלֵךְ עִמָּהֶם" – רק את הרשע, מכל דברי ה' הוציא את המשפט: "כִּי מֵאֵן ה' לְתִתִּי לַהֲלֹךְ עִמָּכֶם" – רש"י: הקב"ה לא מרשה לי ללכת עם שרים זוטרים שכמותכם! אני הולך רק עם ראש הממשלה, עם בלק, או עם חברי הקבינט. איתכם אני לא אלך! איך אפשר לעוות דברים?! כי בלעם כל מה שהוא ראה זה דרך אשנב אחד – כבוד! אז אם הוא שמע: "לֹא תֵלֵךְ עִמָּהֶם לֹא תָאר אֶת-הָעָם" – הוא לא שמע את ההמשך, הוא אמר להם, אבל הוא לא הרגיש את ההמשך, הוא הרגיש דבר אחד: "לֹא תֵלֵךְ עִמָּהֶם" – הם לא מכבודי!!! אני צריך רק חברי קבינט! למדנו, אומרים חז"ל, רש"י שרוחו גבוהה ולא רצה לגלות שהוא ברשותו של מקום שאמר לו "כִּי בָרוּךְ הוּא". ואמנם, אומרים חז"ל, מיד מה כתוב? הם באו להגיד לבלק: הוא אמר שהוא לא מסכים ללכת עמנו זה לא מספיק מכובד בשבילו, מה כתוב בתורה? "וַיּסֶף עוֹד בָּלָק שְׁלֹחַ שָׂרִים רַבִּים וְנִכְבָּדִים מֵאֵלֶּה" – בלק שמע, אז הוא שולח חברי קבינט – "וַיּאמְרוּ לוֹ כּה אָמַר בָּלָק בֶּן-צִפּוֹר אַל-נָא תִמָּנַע מֵהֲלֹךְ אֵלָי. כִּי-כַבֵּד אֲכַבֶּדְךָ מְאד" – לא כבוד כמו שמקודם – "וְכל אֲשֶׁר-תּאמַר אֵלַי אֶעֱשֶׂה" – כבוד, כבוד, כבוד. אומרים חז"ל: ה' כבר דיבר אליו: "כִּי בָרוּךְ הוּא" – הוא מסתובב סביב הרשע, כבוד, אל תלך עימהם, כי הם לא מכובדים. תראו באיזה מטווח עמד בלעם: כבוד תאווה, קנאה.
שימעו מצד שני, "אור החיים" הקדוש: אומר בלעם הרשע, בברכות שלו: "תָּמת נַפְשִׁי מוֹת יְשָׁרִים וּתְהִי אַחֲרִיתִי כָּמהוּ", אומר רש"י: "תָּמת נַפְשִׁי מוֹת יְשָׁרִים" – מות ישרים שבהם, כלומר אני רוצה למות את המוות של הישרים שבעם ישראל. לא הישרים כינוי לעם ישראל, אלא אני רוצה למות כמו הישרים בעם ישראל, לא סתם ישרים. מיהם? אומר בעל הטורים: ישרים בגימטריה: אבות העולם. הרשע המרושע הזה, הטמא הזה רוצה למות במיתת נשיקה, כמו אבות העולם: אברהם, יצחק ויעקב. איפה זה מרומז? אז אומר בעל הטורים: סופי התיבות של אבות העולם: אברהם – מ"ם, יצחק – קו"ף, יעקב – בי"ת, זה קמ"ב 142 בגימטריה בלעם. "וּתְהִי אַחֲרִיתִי כָּמהוּ" – האחרית שלי יהיה כמו האחרית שלו, מרומז בתיבות, באותיות. אני רוצה למות לא כמו רב ינעקל, לא כמו רב משה הצדיק, אלא כמו אברהם, יצחק ויעקב. הוא משוגע?! אדם שנמצא בסתירה יותר מאשר מערב ומזרח?!
אומר אור החיים הקדוש, הפליג רשע לשאול ענין גדול, יש ב' דרגות בצדיקים בשעת מיתתם, האחד שיוצאת הנפש מן הגוף והולכת באין מסך מבדיל, באין מעכב עד מקום האושר העליון, בלי מחיצות, מיד מגיעה לגן עדן העליון ויש כאלה שביציאת הנפש, לא ישיגו גדר זה (צדיקים גדולים) ונמנעים ללכת מיד לגן עדן העליון, הם מתעכבים עוד זמן מה, אולי יש להם איזה חטא קטן, ובלעם מבקש, אומר אור החיים, "תָּמת נַפְשִׁי מוֹת יְשָׁרִים" הוא רוצה להגיע ישר לעולם העליון, בלי מחיצות, הוא חי עם חמור, איש תועבה, פורץ גדר, מנוול, לא שומע בקול ה' והוא רוצה.
אומר אור החיים: בלעם בחר לבקש גדר עליון שנפשו בשעת מיתתה תהיה כמו אלו שהולכים ביושר באין מסך, באין מעכב. מה הוא טיפש? הוא חי באשליות? לא! הוא חי עפ"י רצונו, זה הרצון שלו, הוא רוצה, א"כ אז תחזור בתשובה, ותחיה, הוא לא מוכן לחזור בתשובה, למרות שהוא מבקש למות מות ישרים, אז איך תגיע לעולם העליון? סתירה!
אומר אור החיים ירצה בלעם "תָּמת נַפְשִׁי מוֹת יְשָׁרִים" שבהגיע ליום המיתה יטיב דרכיו, אז הוא יחזור בתשובה ממעשיו הרעים, למה? כי אז ברגע האחרון, כבר לא יהיה לו תאוות, ולא תשוקות, ולא כיף, אז הכבוד שלו עובד ההיפך, עכשיו גמרנו, אני כבר לא נהנה מאוכל, גוסס, שברגע האחרון לחיים, יש לו גם רצון: גן עדן היום. מתי? לא יום אחד לפני מיתתך, מה, להפסיד יום של כיף, של רצונות? לא! באחריתי, במוות, אז יחזור בתשובה שלימה, כי אז הוא יודע את האמת.
אומר אור החיים לא רצה לשוב כל עוד תאוותיו, חבל על כל רגע להפסיד בחיים, אבל זו האמת, את האמת תניח בצד, את האמת אני דוחה לרגע שאני אמות, אז אני אחזור בתשובה, אלא בשעת דכדוכה של נפש, בשעת יציאת נשמה ישוב ויהיה בעל תשובה.
אומר אור החיים: וראיתי רשעים שאמרו לי בפירוש כי אם היו יודעים שיחזרו בתשובה ותכף ימותו, היו עושים תשובה מיד, אלא שיודעים שאין יכולים לעמוד בתשובה זמן ארוך, הוא יחזור בתשובה והוא יחיה עוד 20 שנה, רוצה ליהנות מהחיים, אבל זה נגד האמת שלו, כדבר מלך זקן וכסיל – יצר הרע, הם לא יכולים, הם רוצים רק ברגע האחרון, הם רוצים ליהנות מהחיים עד הרגע האחרון, מצד שני הם רוצים גן עדן העליון, אז ברגע האחרון, כשכבר עומדים על הנוצות על האף ויש עוד נשמה באפם…
ר' יונתן בן עוזיאל אומר שהוא רצה עוד דבר "וּתְהִי אַחֲרִיתִי כָּמהוּ" שצאצאי יהיו דור ישרים מבורך. הוא חי כמו פרחח, עפ"י הרצונות שלו, שהילדים שלו יהיו צדיקים…. איך אפשר?! הם יהיו צדיקים ואתה תחיה חיי כיף?!
כבוד זה הדומיננטי בחיים וזה סותר את הכל, אני אספר לכם סיפור קטן:
אדם בא לכפר אחד, ושאל לביתו של המוכתר, פגש את אחד מתושבי הכפר, שאל אותו: היכן ביתו של המוכתר?" ענה לו אותו אדם: "המוכתר?! המנוול הזה?! הגזלן הזה? העריץ הזה?! לא אגיד לך את כתובתו!" וכך הלך מאחד לשני, אף אחד לא רצה להגיד, אחד אמר שהוא חמור, אחד אמר שהוא סוס, אחד אמר שהוא חזיר, אחד אמר שהוא נחש, בקיצר: אף אחד לא רצה להגיד לו. סוף סוף הוא מצא איזה אדם אחד שקילל את המוכתר, אבל בסוף אחרי כל מסכת הקללות: ימח שמו וזכרו, רשע מרושע, שם רשעים ירקב, אני אראה לך איפה הוא גר.
טוב הגיע אותו אדם לבית המוכתר, סידר את ענייניו עם המוכתר, פנה אל המוכתר בשאלה: "כמה שכר אתה מקבל עבור היותך מוכתר הכפר?"
"שכר?! אני פועל בהתנדבות!"
"נו, עבודה קשה?!" שואל האיש
"אל תשאל", השיב המוכתר, "לשפוט בין אנשים, לדאוג לאנשים, להשתדל עבורם"
"אם כן", שאל האיש, "למה לך בכל זאת, בלי שכר, בלי כלום, הרי הכל שונאים אותך, בקושי הסכים מאן דהוא למסור לי את כתובתך, וזאת אחרי מילות גנאי וקללות שהדביקו על ראשך וכסף אין, וכולם מקללים אותך, מה לך ולכל הצרה הזאת?"
שאלה טובה.
"או", השיב המוכתר, "וכבוד זה כלום?!"
כולם שונאים אותו, אני המוכתר, אף אחד פה לא מוכתר, אני המוכתר, מה לא עושים בשביל קורטוב של כבוד, שיקללו אותי, שישנאו אותי, אני המוכתר השנוא, אבל אני המוכתר.
איך אמר לי פעם חתן של אחד מחברי הכנסת הנודעים, שאלתי אותו פעם: איך חותנך יכול לשבת בכנסת כל היום שם אחד מקלל את השני, מכפיש, מדברים ועיתונות והכל?"
אז הוא השיב לי: "מי שאין לו עור של פיל, או עור של קרפדה, לא יכול להיות בכנסת"
אמת.
אז מה התשובה? כבוד!
אני חבר כנסת…
אבל תשמע, כותבים עליך מאמרי גנות, מביישים אותך ברדיו, בטלוויזיה, בעיתונות…
אבל זה כבוד.
הכבוד מדריך את האדם, נגד האמת האלוקית, האנושית והחברתית, שיקללו אותי, אבל למי יש כבוד? אומר הסטיייפלר זצוק"ל, בספרו "ברכת פרץ" פרשת וירא, אתם רוצים לראות מה זה כבוד? מכת ברד, משה רבינו מתרה בשם ה' במצרים שכל אדם ובהמה אשר לא יאספו אותו הביתה ירד עליהם הברד ומתו – אבנים משמים. מגלה לנו התורה הקדושה: "הַיָּרֵא אֶת-דְּבַר ה' מֵעַבְדֵי פַּרְעה הֵנִיס אֶת-עֲבָדָיו וְאֶת-מִקְנֵהוּ אֶל-הַבָּתִּים. וַאֲשֶׁר לֹא-שָׂם לִבּוֹ אֶל-דְּבַר ה' וַיַּעֲזב אֶת-עֲבָדָיו וְאֶת-מִקְנֵהוּ בַּשָּׂדֶה", אומרים חז"ל, מי זה "הַיָּרֵא אֶת-דְּבַר ה'"? איוב! היה ירא.
היה יישום בין העירייה ובין ההנהגה. ומי לא? בלעם! שואל הרב קנייבסקי: איזו מן כפירה זו, בזמן שכבר ספגו 6 מכות וכל מכה נמשכה שבוע, הכל על השעון, ראו כל יושבי הארץ שכל דברי משה רבינו נאמנו מאוד, במכה השביעית מכת הברד, אומר משה רבינו, מי שיכניס לא יפגע, מה צריך לעשות? יש לך מקנה, יש לך עבדים, תגיד להם שיכנסו הביתה ובזה תציל אותם. אתה לא צריך להגיד להם שיהיה עוד מעט מכה, זה לא מאמץ גדול.
אומרים חז"ל: בלעם, השאיר את המקנה שלו ואת עבדיו בשדה. הוא לא היה ירא את דבר ה'. שואל הרב קנייבסקי: איך אפשר? האם הוא פיקפק?
אומר הרב קנייבסקי: כתוב: וַאֲשֶׁר לֹא-שָׂם לִבּוֹ אֶל-דְּבַר ה'" – לא כתוב "לא ירא" – מה זה " לֹא-שָׂם לִבּוֹ"? אומר הרב קנייבסקי: לא שם את לבו לציית, כבוד! נגד מה?! זה לא נגד אמונה, נגד הפסד ממון ברור. הכבוד לא נתן לו לשים אל ליבו את הפסד הממון, הוא יודע אל נכון מה יקרה, אבל הכבוד…
אז אתה תפסיד את המקנה שלך ואת העבדים שלך?! כן! לא איכפת לי להפסיד.
אתה לא מוכן להיכנע ולהרוויח את ממונך, ככה להפקיר?! שמעתם פעם על המושג תמות נפשי עם פלישיתים? זה בעליל, זה אמת.
אומר הסטייפלר: מה הוא רצה להראות? שהוא לא פוחד, שיהיה מה שיהיה אני לא נכנע. תמות?! אבל אני גבר! כאן לא היה חיסרון בדעת, באמונה, כאן הייתה השחתה במידות, גאווה, הוא אינו נכנע לחרדים – למשה רבינו, לרב.
מסיים הסטייפלר בדבר מעניין: "הנה, זה הכופר, בתקיפות וביוהרה על מה שהוחזק פעמים אין ספור כדבר נכון ואמיתי ואפילו על מה שכבר ראה בעיניו", הכבוד לא נותן לו, הוא עצמו, אומר הסטייפלר, פתי מאמין לכל דבר, היפוכנדר ידוע! והאמת האלוקית יש נגד זה רצון, גאווה, כבוד, קנאה. אבל זה פחדן, כל מחלה הוא פוחד, כי זה לא נוגד את הכבוד שלו.
אומרת הסטייפלר: "בלעם אין כפירתו מכח שיקול דעתו, כי מכח יצר גאוותו, אוי להם לתלמידיו של בלעם הרשע שעינם רעה, רוחם גבוהה, ונפשם רחבה החיים בסתירה לידיעתם להכרתם ולהשגתם, סופם: ברח לך ממקומך – כי מנעך ה' מכבוד, בסוף, גם כבוד אין להם, הם מתים בבזיון, הם אינם מתים וחצי תאוותם בידם, שמם לדראון עולם והולך לאיבוד, אשרי מי שאינו רוחו נמוכה ונפשו שפלה להנחיל אוהבם יש ואוצרותיהם ימלא.
שואל המגיד ממז'ריץ: מה בין תלמידיו של בלעם הרשע לתלמידיו של אברהם אבינו.
למה הוא לא אומר מה בין בלעם לאברהם אבינו? למה הוא ניגש לתלמידים?
ועונה: בלעם שיחק את החיים כ"כ טוב – הוא הלך עם שטריימל, כפותה, הוא הלך עם פיאות, אף אחד לא היה יכול להכיר שזה רשע מרושע, צדיק, בתוך תוכו, באורח חיים: רשע מרושע, הוא שיחק אותה צדיק. למה? בגלל התאוות שלו, הוא לא שיחק על באמת, אבל הוא שיחק, א"כ הוא אומר: לפעמים בין אברהם אבינו לבלעם אי אפשר להכיר, רק הקב"ה יראה ללב.
איפה בא לידי ביטוי האסכולה הבילעמית שחיה בסתירה, לבין האסכולה של אברהם שחי עפ"י אמונה, זה בא לידי ביטוי רק ע"י התלמידים, התלמידים הם הבבואה, הם התשקיף.
יכול אדם ללכת עם זקן ופיאות ושריימל והוא בילעמי! (לא בדרגות של בלעם) אלא הוא חי בסתירה במציאות.
אתה יודע שאסור לדבר לשון הרע, למה אתה מדבר? – בא לי!
תתגבר, תעבוד על המידות שלך! לא! – זה בילעמיות!
שהקב"ה יעזור שנהיה מתלמידיו של אברהם אבינו שנעסוק בתורה ונלמד מהתורה וניישם את התורה באורח חיינו, ובעיקר עבודת המידות.
——–
לעילוי נשמת ולזכות כל עם ישראל החיים והמתים
לזכות הרב המחבר
האתר כולו מוקדש לעילוי לנשמת כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולזכות כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולרפואת כל חולי עם ישראל בנפש בגוף ובנשמה. לייחדא קודשא בריך הוא ושכינתא על ידי ההוא טמיר ונעלם בשם כל ישראל, לעשות נחת להשם יתברך ולהמשיך רחמים וחסדים על כל העולם, לבירור עץ הדעת טוב ורע ולתיקון הדעת של כל בר ישראל, ולקרב את ביאת מלך המשיח צדקנו.
בפרט לזכות נשמות משה בן יוכבד רבנו עליו השלום רבן של כל ישראל, רבי שמעון בן יוחאי מגלה תורת הנסתר בעולם, רבי יצחק לוריא אשכנזי בן שלמה עטרת ראשינו, רבי ישראל הבעל שם טוב בן אליעזר מגלה תורת החסידות בעולם, רבנו נחמן בן פייגא אור האורות, רבי חיים בן יוסף ויטאל תלמיד רבנו האר"י, וכל הצדיקים והחסידים, הצדיקות והחסידות, האבות הקדושים והאמהות הקדושות, דוד המלך וכל יוצאי חלציו וכל אחד ואחד מישראל בכל מקום שהוא חי או מת.
ותיקון של כל ישראל החיים והמתים, ולפדיון של כל ישראל החיים והמתים מכל דין וייסורים שיש עליהם.
בס"ד – כל הזכויות שמורות (c) לנר תמיד – על פרשת השבוע
הרב יצחק ברנר זצ"ל
נערך מסרטי הקלטה ע"י ר.רצון תליט"א
לפי רישיון Creative Commons-CC-2.5