——–
אומרת התורה הקדושה בפרשת השבוע: "אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם" – מודגש – "כֻּלְּכֶם לִפְנֵי ה' אֱלֹהֵיכֶם" (דברים כט, ט) – כך פותחת פרשת השבוע. ובהמשך הפסוק: "רָאשֵׁיכֶם שִׁבְטֵיכֶם זִקְנֵיכֶם וְשׁטְרֵיכֶם כּל אִישׁ יִשְׂרָאֵל. טַפְּכֶם נְשֵׁיכֶם וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בְּקֶרֶב מַחֲנֶיךָ מֵחֹטֵב עֵצֶיךָ עַד שׁאֵב מֵימֶיךָ". לשם מה? "לְעָבְרְךָ בִּבְרִית ה' אֱלֹהֶיךָ וּבְאָלָתוֹ" – "וּבְאָלָתוֹ" זה קללה, ובהמשך: "אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ כּרֵת עִמְּךָ הַיּוֹם".
אומר רש"י הקדוש, חז"ל: מה זה ה"הַיּוֹם" הזה? "הַיּוֹם" רשום בתחילת הפסוק שנאמר: "אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם" בהא הידיעה. כבר למדנו בשבוע שעבר שכל מקום שכתוב "הַיּוֹם" בה"א הידיעה, אומר הזוהר הקדוש: זה יום הדין. אבל כאן ה"הַיּוֹם" זה משהו אחר. אומר רש"י: "מלמד שכינסן משה רבינו לפני הקב"ה ביום מותו להכניסם בברית ה'". ה"הַיּוֹם" הזה שרשום בה"א הידיעה הוא יום הפרידה של משה רבינו מעם ישראל, צאן מרעיתו. 40 שנה הנהיג משה רבינו את עם ישראל. זוהי תזכורת אחרונה של משה רבינו, הרועה הנאמן, מנהיגם של ישראל שהוציא אותם מארץ מצרים והביא אותם עד שערי הארץ וליותר הוא לא זכה – "אַרְבָּעִים שָׁנָה אָקוּט בְּדוֹר" (תהילים צה, י) – ארבעים שנה הוא התקוטט איתם במדבר. הוא בנה את העם היהודי, משה רבינו הנחיל להם את התורה, הנחיל להם את הנצח, בזכותו אנחנו עם הנצח. יום אחרון בחייו, והוא מכנס את כולם, אפילו טף ונשים ואפילו פשוטי העם, הוא רוצה למסור להם את התזכורת האחרונה שלו. חבל לו עליהם, הוא רוצה שהם יצליחו בחיים.
מה היה יקר למשה רבינו? להכניס אותם בברית ה', שהם יהיו עם נאמן לה'. שהם לא יזנחו את מה שהוא העניק להם, שהם לא יזנחו את רוח ישראל סבא, שהם לא יזנחו את המסורת, את "משֶׁה קִבֵּל תּוֹרָה מִסִּינַי, וּמְסָרָהּ לִיהוֹשֻׁעַ". "וּמְסָרָהּ" – מסורת. היום זה יום מותו.
על הפסוק: "אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם", אומר "בעל הטורים": מהו לשון "נִצָּבִים"? היה אפשר להיות: אתם עומדים, אתם נמצאים. מה זה "אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם"? אלא "אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם" כדרך שנאמר במעמד הר סיני: "וַיִּתְיַצְּבוּ בְּתַחְתִּית הָהָר" (שמות יט, יז) – הקבלה. יום פטירתו של משה רבינו, משה רבינו העביר והזכיר להם את הכל, זה היה כיום מעמד הר סיני. אתם זוכרים לפני 40 שנה שניצבתם למרגלות ההר?! אז היום אני רוצה לשחזר לכם את הכל, כמו אז. הוי אומר, שזה היה כמעמד הר סיני. כשם שבמעמד הר סיני כל ישראל התייצבו בתחתית ההר, כך ביום הזה, זה היה מהדורה חוזרת של מעמד הר סיני – כך פותחת הפרשה.
שבת בו, פרשת ניצבים-וילך, היא השבת האחרונה החותמת את השנה שעברה. שבת חתימה, הכל הולך בצד החיתום, הכל הולך אחרי הסוף. איך אנחנו נראים בסוף. שבת פרשת ניצבים היא השבת שלפני יום הדין, לפני ראש השנה, בו כולם עוברים לפני הקב"ה כבני מרום – כבני צאן העוברים לפני הרועה הַמוֹנַם ופוקדם. (כך אנחנו אומרים בתפילה ב-18).
תקנו לנו חז"ל לקרוא את הפרשה הזו, פרשת ניצבים, תמיד שבת סמוך לראש השנה. מדוע? כדי להזכיר לנו שכולנו ניצבים בימים הקרובים לפני ה' אלוקינו למשפט, (ואין עוד שבת באמצע), הוא יום הדין והקב"ה יודע כל תעלומות, זוכר כל הנשכחות, חוקר כליות ולב, לפניו נגלו כל מעשי איש ותחבולותיו, מזימותיו, רצונותיו וכוונותיו.
יום הדין, ראש השנה קרב ובא וחז"ל סידרו לנו שבשבת הזאת יש הקבלה: "אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם" – יום פטירתו של משה רבנו – מעמד הר סיני, הרי שראש השנה הוא כמו מעמד הר סיני. כפי שאנחנו אומרים בתפילה שניסחו לנו אנשי כנסת הגדולה: "כְּבַקָּרַת- רעֶה עֶדְרוֹ" (יחזקאל לד, יב) – כמו שהרועה מבקר, בודק את צאנו מעביר צאנו תחת שבטו, כך העולם כולו עובר לפני הקב"ה.
ובכן השבת אנחנו קוראים את פרשת ניצבים, את המשפטים האחרונים של משה רבינו ביום מותו. תזכורת למעמד הר סיני ואת זאת תיקנו לנו חז"ל כתזכורת בשבת האחרונה לפני יום הדין.
מעמד הר סיני. מהם ארבעת ההקבלות בין מעמד הר סיני ליום פטירתו של משה? ואת זאת אנחנו צריכים לקרוא ולשחזר, לחוש ולחוות לקראת יום הדין הקרב ובא.
ההקבלה הראשונה במעמד הר סיני נאמר: "וַיִּחַן-שָׁם יִשְׂרָאֵל נֶגֶד הָהָר" (שמות יט, יב) – "וַיִּחַן" כתוב בלשון יחיד, לא כתוב ויחנו. אומרים חז"ל, רש"י מביא על כך: "וַיִּחַן-שָׁם יִשְׂרָאֵל נֶגֶד הָהָר" – כאיש אחד בלב אחד. הדבר הראשון שהיה במעמד הר סיני היה אחדות ישראל. גם השבת אנחנו צריכים לזכור שאנחנו עם אחד – "וּמִי כְּעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל גּוֹי אֶחָד בָּאָרֶץ" – קשה, יש הרבה ריב ומדון, יש הרבה תחרות, אבל זה יסוד היסודות: מעמד הר סיני – "אַתֶּם נִצָּבִים" ועם זה אנחנו צריכים ללכת לקראת ראש השנה, ליום הדין, לבוא מאוחדים! אי אפשר להגיע לראש השנה בתיפזורת.
ההקבלה השנייה במעמד הר סיני נאמר: "וַיְהִי קלֹת וּבְרָקִים…וְקל שׁפָר חָזָק מְאד וַיֶּחֱרַד כָּל-הָעָם אֲשֶׁר בַּמַּחֲנֶה" (שמות יט, טז) – במעמד הר סיני היתה חרדה – חרדת אלוקים, העם ראו את הקולות, לא רק ראו, אלא ראו את השמיעה, מושג שאיננו מבינים, המאפיין את מעמד הר סיני היה חרדת אלוקים, יראת אלקים! הם חוו, וחשו – "אִם-יִתָּקַע שׁוֹפָר בְּעִיר וְעָם לֹא יֶחֱרָדוּ…אַרְיֵה שָׁאָג מִי לֹא יִירָא " (עמוס ג, ו-ח)
ההקבלה השלישית במעמד הר סיני נאמר: "וַיֵּרֶד ה' עַל-הַר סִינַי" (שמות יט, כ) – מעמד הר סיני, זה שמים נשקו ארץ ולא ארץ נשקה שמים, אלא השמים ירדו לארץ, כביכול בורא עולם ירד על הר סיני, הבורא יתברך התקרב לאנושות בעליל, הקב"ה ירד אל עם ישראל, המלך היה מצוי בתוכנו – שבת ניצבים, ראש השנה ויום הכיפורים, אומר הנביא ישעיה: "דִּרְשׁוּ ה' בְּהִמָּצְאוֹ קְרָאֻהוּ בִּהְיוֹתוֹ קָרוֹב" (נה, ו) – יש תקופה בשנה, 40 יום, שהקב"ה קרוב אלינו, הוא יורד אלינו, הוא יורד אל העם, הוי אומר שהימים האלו הם ימי סגולה שאפשר לנצל, זה ימים של פרוטקציה, אלו הם ימים שתתן יד ויוציאו אותך מבור תחתיות, יוציאו אותך מהשקע שאתה נמצא בו.
ההקבלה הרביעית במעמד הר סיני: אומר "בעל הטורים": "אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם" כדרך שנאמר במעמד הר סיני: "וַיִּתְיַצְּבוּ בְּתַחְתִּית הָהָר". כדי להגיע לבחינה, לדרגה של "אַתֶּם נִצָּבִים" ולא שפופים, לא עִם הפנים על האדמה, אם אתם רוצים לקום, להיות ניצבים, עומדים עם ראש למעלה, יש נוסחא: "אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם" בדיוק כמו בהר סיני, ששם עוצבה קומתו של העם היהודי. מהי הבחינה של "נִצָּבִים"? הבחינה של נצבים זה תחתית ההר. שנאמר: "וַיִּתְיַצְּבוּ בְּתַחְתִּית הָהָר" – עם ישראל ניצב, רק כאשר הוא בתחתית ההר! מה המשמעות? כאשר הוא כופה על עצמו הר כגיגית. מתי עם ישראל התייצב? מתי עם ישראל שיצא עתה מבית עבדים הפך להיות משפוף ושחוח ל"וַיִּתְיַצְּבוּ"? כאשר "וַיִּתְיַצְּבוּ בְּתַחְתִּית הָהָר". מתי תהיו כבר ניצבים, עם ראש למעלה, לא שפופים, מדוכאים ומיואשים? כאשר תכופו את הר סיני עליכם. (אתם לא צריכים להתכופף) ומשמעות הדברים: כאשר עם ישראל כופה על עצמו את הר סיני, זאת אומרת, אומר: נעשה ונשמע, לפחות נשתדל, "שְׁמַע בְּנִי מוּסַר אָבִיךָ וְאַל-תִּטּשׁ תּוֹרַת אִמֶּךָ", כאשר יהודי מוכן להשתדל ולכוף את ראשו אל מתחת להר סיני, לא לראות את עצמו מעל הר סיני, לא לראות עצמו אסטרונאוט שמרחף שם בין הכוכבים. אתם רוצים להגיע לדרגת ניצב, לדרגת "וַיִּתְיַצְּבוּ"? אתם רוצים שקומתכם תעלה ותתרומם? אז תהיו "בְּתַחְתִּית הָהָר", תגיעו לבחינה של "וְכֻלָּם מְקַבְּלִים עֲלֵיהֶם על מַלְכוּת שָׁמַיִם" כפי שנאמר בתפילת שבת: "יִשְׂמַח משֶׁה בְּמַתְּנַת חֶלְקוֹ. כִּי עֶבֶד נֶאֱמָן קָרָאתָ לּוֹ" – הגדלוּת של משה רבינו, אבי הנביאים, היתה שלא קם כמוהו – "כִּי עֶבֶד נֶאֱמָן קָרָאתָ לּוֹ" – לא סתם עֶבֶד, אלא נאמן. ובמה הוא היה עֶבֶד? שהוא קיבל על עצמו עול מלכות שמים ללא סייג.
אלו הם ארבעת היסודות שאנחנו צריכים לחשוב עליהם בפרשת השבוע, פרשת ניצבים כהקבלה למעמד הר סיני. זוהי התחושה שצריכה ללוות כל יהודי משבת זו, להתחזק כולנו להיות כאיש אחד בלב אחד, זהו התנאי, אחרת לא נתייצב, אחרת נהיה "על הפנים" ואני מדבר קצת ברמיזות, לא מאריך מיד.
היסוד הראשון:
אם עם ישראל מבקש להיות "נִצָּבִים", הרי הוא צריך להיות מאוחד. אין כוחנו אלא באחדותנו. זו לא סיסמא פוליטית, אלא מהותית, זוהי המהות שלנו! – "אנחנו צריכים להסיר שנאות מליבנו, לראות כל אחד מעלת חברו" – די לחפש חסרונות אצל השני, כי כולנו עם חסרונות, אין אדם בעולם שאין לו חסרון, אין אדם בעולם מושלם, אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא. גשר הידידות אינה עוברת בין החסרונות שלי לחסרונות שלך, לא על זה נמתח את גשר הידידות, גשר הידידות ימתח בין המעלות שלי למעלות שלך, כי בין החסרונות אי אפשר למתוח גשר של ידידות ואהבה, כי זה גשר של ביקורת והוא לא יחזיק מעמד, אלא יעורר ריב ומדנים, רק גשר של אהבה, גשר של אחדות – שנראה כל אחד מעלת חברנו וגם אם אתה עיתונאי, נפסיק לראות את החסרון של השני.
שאל פעם אחד מן הצדיקים: "מדוע הקב"ה ברא לאדם שתי עיניים? באחת שיראה את מעלת חברו, ובשני שיראה את החסרונות של עצמו!!" ואם אתה לא רוצה, אז תראה בשניהם את המעלות של השני. אבל לא יתכן שבעין אחת אני רואה את החסרון של השני ובעין השניה רק את המעלות שלי, או בשתי עיניים את החסרונות של השני. התנאי להיכנס לראש השנה הוא: "אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם" – כאיש אחד בלב אחד, שיהיה פחות צרוּת עין, פחות קיטרוג ומדנים.
היסוד השני:
קול השופר ישמע בקרוב, אמנם הוא כבר נשמע, אבל בשבוע הבא, בראש השנה, נשמע 100 קולות של השופר, 100 תקיעות – "וְקל שׁפָר חָזָק מְאד וַיֶּחֱרַד כָּל-הָעָם אֲשֶׁר בַּמַּחֲנֶה" – בראש השנה צריך להתכונן עם קצת חרדה. אבל איזו חרדה? הרי אנחנו עם נועז, אנחנו עם אמיץ, איזו חרדה? אם אנחנו רוצים להיות עם אמיץ אז אנחנו צריכים לווסת את החרדה שלנו, לרכז אותה לאפיק אחד: חרדת אלקים, יראת אבינו!
מה שנותר לנו לעשות עד ראש השנה, עד היום הדין, זה קצת להחדיר בתוכנו שזה יום דין! שזה יום דין! לא להתהלך אדיש שאנן כאילו לא קורה שום דבר, גם לא ללכת בקרי, כאילו הכל במקרה, לחוש שזה יום דין, זה יום גורלי, זה יום שכותב הקב"ה בשמים את גורלנו, את גורל עמנו, את גורל מדינתנו, את גורל נשותינו, את גורלם של ילדינו, והחרדה הזאת צריכה להיכנס בליבותינו, עברנו משהו השנה, והימים אינם ימים פשוטים.
והיסוד השלישי:
לדעת שה' יתברך בימים האלו מצוי בתוכנו, לנצל את הימים, לא להחמיץ את ההזדמנות – "דִּרְשׁוּ ה' בְּהִמָּצְאוֹ קְרָאֻהוּ בִּהְיוֹתוֹ קָרוֹב" – כל יהודי יש לו מה לבקש, על עצמו על ביתו, על משפחתו ועל כלל ישראל – על העם היהודי הסובל בכל המובנים: בטחוני, כלכלי, בריאותי – סובל!
ובחינה נוספת, היסוד הרביעי: "וַיֵּרֶד ה' עַל-הַר סִינַי" – לכן הצמידו לנו את הפרשיות וכאמור הדבר הרביעי שהזכרנו הוא "נִצָּבִים" להתייצב בתחתית ההר, ככל האפשר, אל תשבע, אבל שכל אחד מאיתנו ישתדל להתייצב לשאוף להיות ניצב איך? בתחתית ההר, שיקבל על עצמו משהו, או שני משהו-יים, ולא נורא אם כמה משהו-יים. שיקבל על עצמו להיות נאמן למה שקיבלנו בהר סיני.
ואני רוצה קצת לפרט את הדברים, וזוהי שיחת היום, לקראת השבת, לקראת ראש השנה:
אחדות – תנאי ראשון. אומרים חז"ל במדרש: פרשת השבוע שעבר, פרשת כי תבוא, פרשת של 98 קללות, (איך חז"ל אומרים? 100 קללות חסר שתיים) אומר המדרש: "כששמעו ישראל את כל ה-98 קללות נתכרמו פניהם ואמרו: מי יכול לעמוד באלו" – מי יכול להיות יהודי? מי יכול לעמוד בזה? אבדה תקוותינו, איך נוכל לחזור אל ה'? – "אמר להם משה: אל תיראו, שנאמר: "אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם". משל למה הדבר דומה? לעצים דקים חלשים אם עושים הם אגודה אחת, אז חזקים הם" – אל תסתכלו כל אחד על עצמו כאילו הוא חוט, כי חוט יכול להקרע בקלות, הרי חטאתם ואז החוטים נקרעים בקלות, אין להם חוזק, אל תדאגו! – "אתם יודעים מה יקיים אותכם? ה"כֻּלְּכֶם"! – אחדות" – משל למה הדבר דומה? את עם ישראל אי אפשר לשבור, מדוע? כי הוא עם אחד, הוא מאוחד. כל חוט בפני עצמו, בקלי קלות אתה יכול לקרוע. אבל עם ישראל הוא אחד וכל חוט מלופף בחוט שני, כולנו מלופפים, כולנו מאוחדים – חבל ישראל ולא חוט! "טוֹבִים הַשְּׁנַיִם מִן-הָאֶחָד" (קהלת ד, ט) וגם "וְהַחוּט הַמְשֻׁלָּשׁ לֹא בִמְהֵרָה יִנָּתֵק" (שם שם יב) – אנחנו חבל של מיליונים. אומר להם משה: אתם חרדים?! אל תיראו, אתם יודעים מה הפתרון? אתם יודעים מה התשובה לשאלה: מה יהיה? עונה להם משה רבינו: "אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם" – אם תהיו "כֻּלְּכֶם" אז אתם תהיו "נִצָּבִים".
ובתפילת ראש השנה כתוב: "וְיֵעָשׁוּ כֻּלָם אֲגֻדָּה אֶחָת" – כח האחדות ירים אתכם, אף אחד לא יכול לקרוע אתכם, כי אתם מאוחדים כאיש אחד בלב אחד. ולא זו בלבד, אלא יתכן שאגודה אחת אין פירושה שאני צריך לאהוב את אותה גלידה שאתה אוהב, וללכת באותו לבוש שאתה הולך והטעם שלי כטעם שלך, והצורה שלי, או המגבעת שלי, או החולצה שלי… אין זו אומר שכולנו צריכים להיות חד גוניים, בעלי גוון אחד, לא! אינטרגרציה?! לא! לבוש אחיד? לא! מה פתאום! כל אחד יהיה הוא. אם כן, מה זה אחדות? יתכן שיהיו בקרב היהדות הנאמנה כיוונים שונים, כגון: חסידים, ליטאים, נוסח אשכנז, נוסח ספרד, חסידי האדמו"ר הזה, תלמידי ראש הישיבה הזה ואולם אין קיום לכולם, אלא אם כן נתקיים בהם "אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם" – תהיה אתה, אל תלך עם מגבעת, אל תלך עם מעיל, אל תתפלל את הנוסח הזה, אל תאכל את גפיל דוויש, תאכל שקשוקה, אין כולם צריכים להיות אותו הדבר בשביל אחדות ישראל, כל אחד יכול לחיות את מסורת אבותיו, את מנהגיו, אלא מה? "אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם" – איפה זה "כֻּלְּכֶם"? איפה באה לידי ביטוי האחדות? "לִפְנֵי ה' אֱלֹהֵיכֶם"!
אומרים חז"ל: "תהיו מאוחדים כולם בכל ענין הנוגע לכבוד ה' אלוקיכם" – תכוונו כולם למטרה אחת. אתה תכבד את ה' בצורה שאתה קיבלת מאבותיך עם השטריימל ואתה עם הכיפה הלבנה, והוא עם הצילנדר, והוא עם הכובע האירופאי, או האיטלקי, אבל "אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם לִפְנֵי ה' אֱלֹהֵיכֶם" – תהיו מאוחדים כולם בכל ענין הנוגע לכבוד שמים! כל אחד יתפלל בהגהה שלו, ובלבד שכולם יעשו אגודה אחת לעשות רצונך בלבב שלם. שכל הגוונים התאחדו, קשת של גוונים, הקשת לא צריכה להיות באותו גוון, כי לא זו אחדות, אינטגרציה זה לא אחדות, אדרבא, האינטגרציה הוכיחה שהיה פיצוץ גדול בעם היהודי, ניסו לעשות מכולם "גפיל דפיש" לא! אלא תשארו כמו שאתם כל אחד ועדתו, על מעלתו ועל מידתו ונפגש כולנו לפני ה' אלוקינו, כבוד שמים יאחד אותנו ואז נגיע לבחינה של "אַתֶּם נִצָּבִים".
וכדי שנהיה מאוחדים לפני אבינו שבשמים, כדי שהמטרה האלוקית תאחד אותנו כעם נבחר, כעם קדוש, לשם כך צריך להסיר את השנאות מליבנו, להסיר את יצר התחרות, להסיר את הקינאה וצרות העין – פחות קטרוג, פחות ריב ומדנים. לחוש כי "בָּנִים אַתֶּם לה' אֱלֹהֵיכֶם" – לאבא יש עשרה ילדים וכל בן נראה אחרת, טעמו ודעתו שונה. ומה המאחד בין כל עשרת האחים? שלכולם אב אחד. כולנו בנים של יעקב, של ישראל, בני ישראל אנחנו! שנדע שאב ואֵם אחד לנו ואם נדע זאת אז נתחיל לחוש שאנחנו בעצם אחים ולמרות זאת כל אחד מטעמו הוא וזה לא חייב ליצור שנאה בין אחים.
וכבר אמר חכם אחד: "יש נוסח תפילה ספרד, נוסח אשכנז, חסידים וליטאים, עדות המזרח, והם מחולקים ביניהם בנוסח התפילה, נוסח ספרד מקדימים תפילת "הודו" ל"ברוך שאמר". נוסח אשכנז מקדימים "ברוך שאמר" לתפילת "הודו", וזה לא מפריע. היכן כולם נפגשים ומשתווים? בהגיעם ל: "יְהִי כְבוֹד ה' לְעוֹלָם יִשְׂמַח ה' בְּמַעֲשָׂיו" – ב"יְהִי כְבוֹד ה'" אין חילוקי דעות, ואם נחשוב כך, ששם אנחנו מאוחדים, אז נרגיש קירבה אחד לשני, נרגיש שכולנו אחים, נרגיש שכולנו בני אב ואם אחת, ואז התוצאות שנשתדל כל אחד להיטיב אחד עם השני, לא נקטרג אחד על השני, נשתדל לעזור אחד לשני עזרה הדדית, אין רצוננו לצער את האבא המשותף לכולנו. אנחנו חושבים שאחדות זה נקרא שהטעם של כולנו הוא אחד, דוגמא: כולם ילכו עם צעיף אדום, או צהוב, או ירוק – אוהדים את אותה קבוצה, אבל זה לא שייך לאחדות בכלל, כל אחד שיהיה משהו, אם נקודת המפגש שבינינו תהיה: "יְהִי כְבוֹד ה' לְעוֹלָם", אז נזכה ל"אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם". זוהי התקומה שלנו, אף אחד לא יוכל לגעת בנו, נסו ותראו. אבל יש כאן עוד תנאי.
אומרים הספרים הקדושים: "אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם" – "אַתֶּם" זה אותיות אמת. שתהיו מאוחדים לא מהשפה ולחוץ, אלא באמת, ללא אבק של רמיה וכזב, שהרי "אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם לִפְנֵי ה' אֱלֹהֵיכֶם" ושם אין שקר, אין בלוף, כי הוא יודע הכל, הוא חוקר כל תעלומות, זוכר כל הנשכחות, הוא יודע שאדם יראה לעיניים, אבל ה' יראה ללבב.
אמר הרבי מקוצק: את מי אתה מרמה? אם אתה מרמה את עצמך?! אז אתה אדיוט. אם אתה מרמה את חברך? אז אתה נוול. את ה"רבונו של עולם" אי אפשר לרמות.
ורבותי, זה לא קשה לאהוב כל יהודי. הרבה יותר קשה לשנוא את השני, רק התרגלנו. תביט היטב בכל יהודי כמה הוא קרוב אליך, כמה מעלות יש לו, הבט לברית" – למשותף בינינו – "ואל תפן ליצר" – אל תמדוד את השני לפי היצר הרע שלו, כי גם לך יש, כי אם אתה תסתכל על הרע שבו, אז גם הוא ישיב לך כגמולך ויסתכל על הרע שבך ואז מה יהיה איתנו? אז כולם יצליחו לפגוע בנו כי אין בינינו אחדות.
הדבר השני במעמד הר סיני הוא: "וַיֶּחֱרַד כָּל-הָעָם", יראת אלקים – אנחנו צריכים לדבוק, להתבונן קצת מה עומד לקרות, קצת להכניס בקרבנו יראת אלקים. ושוב אני חוזר על אותו מדרש: למה נסמכה פרשת ניצבים לפרשת הקללות שבפרשה הקודמת? "לפי ששמעו ישראל 100 קללות פחות שניים הוריקו פניהם. ואמרו: מי יוכל לעמוד באלו, מיד התחיל משה רבינו לפייסם: "אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם לִפְנֵי ה' אֱלֹהֵיכֶם". אומרים חז"ל: וביום פטירתו התחיל לפייס אותם בגלל שראה שהם מתביישים וחרדים, נתן להם טעם טוב – "אמר להם משה: אל תשברו, אל תתכופפו, הרבה הכעסתם למקום ולא עשה אתכם כליה" – היה מעשה העגל, ולא כילה אתכם, היה מרגלים אבל לא, והרי אתם קיימים לפניו.
שואל רב ליב חסמן, המשגיח הגדול של ישיבת חברון שנפטר לפני קרוב ל-60 שנה: למה היה צריך משה רבינו לפייס אותם? למה הוא פייס אותם? שיהיו בחרדה! ועונה יסוד גדול לקראת ראש השנה: "כיון שראה משה רבינו שהם תפסו חרדה, שהוריקו פניהם" – תפסו בושה מכל החטאים שהם חטאו – "והיו יראים מדין שמים" – מה יהיה איתם? אוי, כשיהודי חוטא, עושה את כל העבירות שבעולם והוא תופס את עצמו לפני ראש השנה ומתבייש, והוא מוציא מפיו את המשפט: אוי גוולאט, מה יהיה איתי? הוא מרגיש בחרדת יום הדין.
שוב אין הקללות באות עליהם לפי שכל מטרת הקללות זה להכניס חרדה בליבם, כמו אבא. אבא רוצה להעניש את הבן שלו?! אמנם הוא אומר לו: "נוּ, נוּ, נוּ!", אמנם הוא מאיים עליו, והבן מתחיל לפחוד. אז אומר האבא: בוא מותק שלי, בוא קח נשיקה, קח סוכריה, קח במבה… אבא רצה להזהיר אותו, להכניס בו חרדה אם יגע בחשמל, וברגע שהוא רואה שהילד פוחד, אז די, זה השיג את המטרה! עכשיו, נשיקה על המצח. האם אבא באמת רוצה להכות את הבן שלו? ה"נוּ, נוּ, נוּ" זה רק להחדיר בו חרדה וכשהוא מתחיל לפחוד הוא נותן לו נשיקה וזה דרכו של אבא אוהב.
אומר רב לב חסמן: משה רבינו פייס אותם כי האפקט כבר התקיים, הם תפסו חרדה! אומרים חז"ל: קוראים בשבת זו: "אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם" כדי להחדיר בנו את חרדת יום הדין, חרדת מעמד הר סיני, וכשמשה רבינו ראה שעם ישראל חטף רעדה, התחיל מיד לפייס אותם, כדי שלא יחטפו חלילה מרה שחורה. הרי היהדות לא מבקשת מרה שחורה, ומי שחושב כך אינו מבין מה זה תורה ומה זה יהדות שהרי נאמר: "עִבְדוּ אֶת-ה' בְּשִׂמְחָה" (תהילים ב, יא) – שמחה עם "וְגִילוּ בִּרְעָדָה" (שם) – עם "נוּ, נוּ, נוּ".
האם קב"ה רוצה שנהיה מדוכאים?! שנחיה בפחד?! הקב"ה רוצה שנחיה בשמחה! רק הוא רוצה שנדע שיש "נוּ, נוּ, נוּ" – כמו שאבא מזהיר את הילד שלו! וכשהילד פוחד, אז הוא מיד מנשק ומפייס אותו.
מהשבת הזו והלאה אנחנו צריכים להכניס קצת חרדה. איזו חרדה? חרדת אלוקים, חרדת הר סיני, חרדת יום הדין. זהו!!! ותשמח שאתה חרד, תשמח שאתה חש את אביך, שאתה מכיר בגדלותו ובסמכותו.
מה נקרא השבת? וזה שאמר הכתוב: משה רבינו מזהיר את עם ישראל ביום פטירתו: "פֶּן-יֵשׁ בָּכֶם אִישׁ אוֹ-אִשָּׁה אוֹ מִשְׁפָּחָה אוֹ-שֵׁבֶט אֲשֶׁר לְבָבוֹ פנֶה הַיּוֹם מֵעִם ה' אֱלֹהֵינוּ לָלֶכֶת לַעֲבד אֶת-אֱלֹהֵי הַגּוֹיִם הָהֵם פֶּן-יֵשׁ בָּכֶם שׁרֶשׁ פּרֶה ראשׁ וְלַעֲנָה. וְהָיָה בְּשָׁמְעוֹ אֶת-דִּבְרֵי הָאָלָה הַזּאת" – את ה"נוּ, נוּ, נוּ" ולא יכניס חרדה בלבו – "וְהִתְבָּרֵךְ בִּלְבָבוֹ לֵאמר שָׁלוֹם יִהְיֶה-לִּי" – יגיד: סמוך עלי! אני אסתדר! כי אני יליד הארץ, אני צבר, אומנם הוא לא פוחד, אבל מסקאדים הוא פוחד, הוא כבר מחפש איפה יש תחנה לחלוקת ערכות, אבל כשזה נוגע ליום הדין, שם הוא עושה שרירים… "כִּי בִּשְׁרִרוּת לִבִּי אֵלֵךְ" – ה"נוּ, נוּ, נוּ" אומר משה רבינו לא יכניס בו חרדה?! וכאשר קבוצת אנשים, אשר דברי האלה המוזכרות בפרשת כי תבוא לא ירעידו את לבבו ולא יכניסו בליבו יראת שמים ויראת חטא, אז משה רבינו אותו לא מפייס, כי הוא לא חרד, ואז "לֹא-יאבֶה ה' סְלֹחַ לוֹ כִּי אָז יֶעְשַׁן אַף-ה' וְקִנְאָתוֹ בָּאִישׁ הַהוּא וְרָבְצָה בּוֹ כָּל-הָאָלָה הַכְּתוּבָה בַּסֵּפֶר הַזֶּה וּמָחָה ה' אֶת-שְׁמוֹ מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם"!!!
יהודי ללא יראת שמים אין לו קיום! הוא התנדף מעם ישראל, הוא ירד מהארץ, יתחתן עם איזה גויה, הוא יעזוב את הכל… ליהודי כזה אין קיום, הוא לא בבחינת "אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם", מפני ש"רֵאשִׁית חָכְמָה יִרְאַת ה'" (תהילים קיא, י) – יש לך יראת שמים?! אתה חרד?! אתה מקבל לטיפות! אם גם מעמד הר סיני, ויום פטירת משה רבינו לא הכניס בך חרדה, לא הזכיר לך מי אתה, לא הזכיר לך שיש אבא בשמים, אם גם זה, לא מזכיר לך שאתה שבוע ימים לפני יום הדין, אז משה רבינו אדם כזה לא מפייס, אלא אומר לו: תדע לך שלא ישאר לך שם ושארית בעם ישראל – גוולאט!
בימים אלו צריכים אנו להחדיר בליבותינו קצת יראת שמים, קצת יראת יום הדין, וזו התקשרות גדולה לבורא יתברך, כי כשיהודי ירא את אבא, סימן שיש לו קשר לאבא. וזו עבודת היום. הקשר בין בן לאבא יבוא לידי ביטוי ביראה, גם ביראת העונש וגם ביראת הכבוד.
אני אביא לכם צרור עובדות, סיפורים קצרים על יהודים לפני 50-60 שנה, איך הם היו נראים בשבת לפני ראש השנה. ואיפה אנחנו.
מספר ר' יעקב ניימן זצ"ל בספרו "דרכי מוסר": הוא מספר שהוא היה אצל ה"חפץ חיים" זצוק"ל ואומר שבימים האלו ראו אצל ה"חפץ חיים" חרדה כזאת… ה"חפץ חיים"! קדוש ישראל! צדיק הדור! והוא כותב כך: "בכל יום מן הימים האלו, היה נראה ה"חפץ חיים" כמו בראש השנה, והכל ראו ממראה פניו כי ה"גן עדן" וה"גיהנום" עומדים פרוסים לפניו" – הברכה והקללה. ראו אותו עומד על גשר צר מאוד. נטיה קלה – גן עדן, תרדמה קלה – גיהנום. איפה רואים יהודים כאלו?
רבנו יונה מסביר מה זה "יראת שמים" שצריכה לתפוס את היהודי בימים אלו. והוא כותב בספרו "שערי תשובה": "כמו שאמר אחד מן המתנפלים לפניו יתברך" – אדם שיתנפל (נפל בלשון חיובי) לפני הבורא יתברך, ממשיך ואומר רבינו יונה: "דאגתי מקוצר ידי בעבודתך, הרחיקה ממני כל הדאגות" – אני לא דואג על כסף, לא דואג על המניות שלי, לא דואג על הפרנסה שלי, לא דואג על הבריאות שלי, כי יש לי דאגה אחת גדולה שמכסה את כל הדאגות. ולמה אתה דואג? הרי יש לך דאגות קטנות, דברים של מה בכך, זוטות כמו: אם המכונית נקיה או לא נקיה, אם ככה או ככה, אם יהיה לך בארוחת צהרים בשר כזה או דג כזה? על מה דואג? על שטויות. ולמה אדם דואג על כאלו דברים? כנראה שאין לו דאגות אחרות.
אומר רבינו יונה, דבר עצום ונפלא: "אני לא דואג משום דבר כי יש לי דאגה אחת גדולה וכולם מתגמדות לפניה: "דאגתי מקוצר ידי בעבודתך, הרחיקה ממני כל הדאגות, ואנחתי מפחדך" – כל היום אני נאנח מהפחד שלך, מה יהיה בראש השנה, מה תרשום לעם ישראל בשנה הבאה, גם יהיה לנו כל כך הרבה יתומים? גם יהיו לנו כל כך הרבה אלמנות? מה יהיה איתנו? לאן נלך? לאן נגיע? – "ואנחתי מפחדך הרחיקה ממני כל האנחות" – אז כואבת לי השן, אני אפילו לא נאנח, חבל לבזבז אנחה, כי זה הרי שטויות, כשאתה רואה את כל הצרות, אתה שואל את עצמך: על מה אתה נאנח? תראה כמה משפחות הרוסות, כמה ילדים נשארו יתומים…
הגיעו לבני ברק משפחה שהבעל נהרג בעימנואל, גל שילון ז"ל, הי"ד, הוא נהרג, חמותו נהרגה לידו, והבת הקטנה בת שמונה חודשים והאשה שישבה ליד, האימא שלה נפלה עליה, הבת שהחזיקה בידיים נהרגה עליה, היא חטפה כדור בעורף, הוציאו לה את העין, עברה ניתוחים קשים והיא אשה בהריון חודש רביעי, תלד ילד שלא יכיר את אבא שלו, הביאו אותה לבני ברק. אשתי הלכה אתמול אליה לסדר לה את הבית, והיא חוזרת הביתה ואומרת: "כואב לך משהו? הפסדת משהו? אתה במצב רוח על משהו? טיפש אחד! תראה, אשה עם רטיה על העין, עוד לא הכניסו לה עין של זגוגית… על מה אתה בוכה?! רבש"ע, ה' מיטיב איתך" – ואנחנו לא חושבים.
אומר רבינו יונה: "דאגתי מקוצר ידי בעבודתך, הרחיקה ממני כל הדאגות ואנחתי מפחדך" – האנחה שאני גונח מפחד יום הדין שלך – "הרחיקה ממני כל האנחות". על מה אתה בוכה? על מה אתה מתלונן? יש לך בית! יש לך משפחה! יש לך ילדים! ב"ה! תודֶה לה'! – "אנחתי מפחדך הרחיקה ממני את כל האנחות" – ואני קורא את זה 1000 פעמים, כי זה מרגש.
מביא בעל "חובות הלבבות" לפני 900 שנה: "מעשה באחד מהיראים" – יראי ה' – "שמצאו אותו ישן במדבר, אמרו לו: האינך ירא מן הארי ומן הנמר? אמר: אני בוש מאלוקים שיִראֶה אותי יֲרא את זולתו" – אני מתבייש מה' שיראה אותי פוחד מאריה ונמר. ומה עם פחד אלוקים? אז אני מתבייש. אם מרגיש אדם שאיננו ירא משום דבר ולא נאנח על שום דבר, רק מפחד הבורא יתברך ונאנח על חיסורו בעבודת ה' והוא בוש מאלוקים שיראה אותו ירא מזולתו, אז הוא יכול להגיע לראש השנה, כי הוא עשה את הדרך. ומה זה נוגע לנו?
מספר הגאון ר' יעקב ניימן: "מורי ורבי המשגיח בישיבת לומז'ה שעלה לתורה ביום הדין בקושי הוציא מפיו את ברכות התורה מרוב פחד הבורא יתברך" – הוא לא יכל לברך על התורה, כזה פחד ביום הדין! לומר ביום הדין: "בָּרְכוּ אֶת ה' הַמְברָךְ… אֲשֶׁר בָּחַר בָּנוּ מִכָּל הָעַמִּים. וְנָתַן לָנוּ אֶת תּוֹרָתוֹ" – את זה הוא לא יכל להגיד, וממשיך לספר הגאון ר' יעקב ניימן: "הגאון הצדיק ר' יחזקאל לוינשטין, המשגיח של ישיבת פונוביץ', ישיבת מיר, ביקש לא יקראוהו לתורה בימים נוראים מיראתו ופחדו" – זה לא מלאכותי, הוא לא עשה את עצמו.
אני ראיתי אדם גדול בישראל, ר' יחזקאל אברמסקי שהוא עלה לתורה, אז הוא פשוט בכה, פשוט בכה. הוא לא פחד משום דבר, רק מפחד אלוקים. אם אדם יש לו יראת אלוקים, אז הוא עשה את שלו לקראת יום הדין.
במילים פשוטות צריכים להתחזק ביראת שמים.
"אם בארזים נפלה שלהבת" – אם כל ה"ארזים" שהבאנו כ"כ פחדו מיום הדין – "מה יאמרו איזובי הקיר" – מה נאמר אנחנו? אנו, שאין יראת שמים שלנו כמותם, מה נעשה לקראת יום הדין?! אנחנו פוחדים? אנחנו יראים? לנו יש צג על הפנים שמראה גיהנום וגן עדן? אנחנו בוכים? במה נזכה בשבת זו כשנקרא "אַתֶּם נִצָּבִים" שמשה רבינו יבוא ויפייס אותנו? בְּמַה? – את השאלה הזאת שאל ה"חפץ חיים" והשיב: "תשתדל להכניס קצת יראת שמים בלבך, איך? תחשוב מה עברנו, זה לא מכביד, אתה יודע שהכל נכתב ונחתם בשנה שעברה ביום הדין? כל הפיגועים המצמררים.
החכם מכל אדם אומר: "טוֹב לָלֶכֶת אֶל-בֵּית-אֵבֶל מִלֶּכֶת אֶל-בֵּית מִשְׁתֶּה" (קהלת ז, ב) – סע לבית חולים תראה מה שקורה. לך תראה את כל הפגועים, את כל הילדים היתומים, לא מזיז לך שום דבר? אומר ה"חפץ חיים": "אנחנו לא בדרגות שמים כמו אבותינו, או כמו צדיקנו, אז דבר אחד ניקח מפרשת ניצבים: ישתדל כל אחד לחוש קצת יראת שמים ע"י שיפעיל את עצמו, ירגיש שביום זה הכל נחתם, מי יודע? שיהיה טוב! אבל דבר אחד תלוי בנו וזה יהיה כרטיס הכניסה שלנו ליום הדין הבא עלינו לטובה: "לכל הפחות ישתדל כל אחד לקיים את ה:"וַיִּחַן-שָׁם יִשְׂרָאֵל נֶגֶד הָהָר" – איש אחד בלב אחד – אחדות!
כותב ה"חפץ חיים": "להעביר על מידותיו" – לוותר! להתפייס עם חבירו, לאהוב כל אחד, לראות כל אחד מעלת חברינו, לדעת כי הבורא יתברך נותן לכל איש ואיש די מחסורו" – אף אחד לא יכול ליטול ממך שום דבר – "ומה לכם כי תדכאו איש את אחיו לעורר דינים איש על רעהו" – למה לצער אחד את השני? די!! תחשוב שיש לו אשה אוהבת, יש לו הורים, למה אתה מצער אותו? למה אתה מרכל ומתלוצץ עליו? למה? הרי הוא גם בן של אבא שלו, אלא מה? תתפלל שלשני יהיה טוב, תתפלל שהשני יהיה בריא וגם אתה תהיה בריא, תתפלל על כולם שהרי כל תפילותינו וכל בקשותינו נכתבו בלשון רבים. אף תפילה לא כתובה בלשון יחיד, לא כתוב רפאני, חנני, אלא: "רְפָאֵנוּ ה'" – תרפא את כל חולי עמך ישראל, תן פרנסה לכולם, תגאל את כולם, תחון את כולם – כל התפילות שלנו זה בלשון רבים. תתפלל על החבר, תבקש על השכן שיהיו לו ילדים טובים, שלא יהיה לו כאב בחינוך ילדים, תתפלל.
אומר החפץ חיים": "מה לנו כי נקנא איש באחיו ועינינו יהיו צרות בהצלחת חברנו?" – את זה לפחות דורשים ממך! וגם אם אינך יכול להגיע ליראת הדין, ליראת שמים, אבל לזה אתה כן יכול להגיע, לעבוד על עצמנו, לראות מעלת חברנו. והאמינו זה לא קשה ותאמינו יום יבוא. (בלי המנגינה).
ומסיים ה"חפץ חיים": "ובזכות זה הקב"ה יעביר על מידותיו ויעבור על כל פשענו ונזכה לשנה טובה ומתוקה" – אתה חטאת?! אב רחום ירחם עליך אם אתה תרחם על הבריות, אם אתה תאיר פנים, אם אתה תיטיב עם הבריות. אתה רוצה שנה טובה? אתה רוצה שיעלימו עין מכל החטאים שלך? תעלים גם אתה עין מהחטאים של האחר. קשה?! לא!! אם אדם יתבונן ויחשוב על מה שדיברנו עכשיו, הריהו זוכה בשנה טובה.
קראתי פעם שאיזה משוררת אחת כתבה שלפני שאתה הולך לצער מישהו, להכאיב למישהו, לפגוע במישהו, תעמיד לפניך את דמות הוריו, את דמות אשתו, את דמות ילדיו שקוראים לו: "אבא'לה". תחשוב: אתה הולך לפגוע בו, להכאיב לו! אתה יכול להסתכל בעיניים של הילדים שלו? "אבא'לה", הם אוהבים אותו! ואתה הולך לצער אותו? – מחשבה, התבוננות!
ועכשיו אני רוצה להביא לכם שלושה משלים (משל זה ראשי תיבות ממה שצריך ללמוד) ונמשל. הנמשל זה אני, אתה והוא. זאת אומרת, ככל שאדם לומד משלים יותר ומשייך את זה לעצמו, אשרי לו וטוב לו. והרי שלושה משלים מהרב הקדוש בעל "דברי חיים" מצאנז שהיה נוהג לומר אותם בניגון מיוחד לעורר את העם בתשובה לפני ראש השנה לפני צאן מרעיתו וכל העם היו גועים בבכי:
משל ראשון: "מעשה באדם אחד שנסע לדרכו ונכנס ליער עבות ובבואו לצאת ממנו התבודד וראה כי הוא טעה בדרכו ולא זו הדרך אשר צריך לילך בה. לא ידע מה לעשות, וכמעט נתייאש מחייו. כי לא ידע באיזו דרך יבחר" – יש כמה דרכים וכל דרך היא של כמה קילומטרים והוא לא ידע באיזה דרך לבחור, כדי לצאת מטווח היער – "לפתע ראה מרחוק אדם אחד המתהלך ביער, מיד שמח שמחה גדולה ורץ חיש מהר לעברו" – מאין יבוא עזרי… – "כשהגיע אליו מיד שאל אותו: אולי יאמר לי מר כיצד עלי לצאת מכאן? כי תועה בדרך אנכי. נענה לו אותו אדם ואמר: גם אני נמצא באותה צרה כמוך" – גם אני תועה ביער עבות… ייאוש פגש ייאוש… – "גם אני אינני יודע את דרך היציאה. ואולם, דבר אחד אוכל לעזור לך, דע לך, כי זו הדרך אשר הלכתי בה, לא זו הדרך" – אני יכול לעזור לך בכך שאני מצמצם את האפשריות שלך באיזה דרך אל תצא, כי מפה לא תגיע לאן שאתה רוצה. (אני אגיד לך בדרך הזו לא ללכת, אתה תגיד בדרך השניה לא ללכת, נמצא עוד אחד שיגיד בדרך האחרת לא ללכת וכך נדע שרק הדרך האחרונה היא הנכונה).
והנמשל אומר ה"דברי חיים": "הטה אוזנך לכל אלו שיכולים לומר לך בביטחה: בדרך שלנו אל תלך, כי היא דרך ללא מוצא, היא דרך המובילה לכישלון" – אתה יודע במה אתה יכול לעזור לי? שלא אלך בדרך שאתה נכשלת בה. זה כבר יעזור לי, כי זה צמצם לי את האפשריות.
אומר ה"דברי חיים": "כל הדרכים נכשלו בהם הולכיהם, רק תאזין להם, תשמע להם תולדותיהם יעידו בהם" – תראה את התוצאות, תראה את הנוער, תראה את המשפחה – "לא נותרה אלא הדרך האחרת, הדרך אשר הצדיקים הלכו בה ולא נכשלו" – אנחנו ביער עבות, תועים, לא יודעים, קבלנו חינוך יהודי חרדי, ניסו להלביש עלינו חינוך כללי – נכשלנו, אתה רואה את התוצאות, אתה רואה את הנוער, אתה רואה את הבית היהודי רחמנא ליצלן, אתה רואה את חיי הנישואין, אתה רואה את המשברים הגדולים, לאן אתה הולך? אין מוצא! אתה רוצה לטפס על קירות? אם תהיה אחדות בינינו, הוי אומר שאני מוכן לשמוע אותך ואתה מוכן לשמוע אותי. ומה זה ההיפך של האחדות? סמוך עלי, אני מבין את הכל, אני לא צריך את הטובות שלך, אני כבר אסתדר, אני כבר אצא מהיער… אבל צריך אחדות, תושיט לו יד, אל תתבייש, אל תרים ראש, אל תשחק את ה"מוישה גולף"…, אלא תשאל את החבר שלך: יש לך עצה בשבילי?! אם תהיה אחדות שפירושה: הידברות, מוכנות לשמוע אחד את השני, אז גם אם הוא לא יוכל לתת לך עצה לאן ללכת, לפחות הוא יאמר לך שבדרך שלו אל תלך כי הוא נכשל בה – "ואז תגיע לדרך הנכונה של "שְׁמַע בְּנִי מוּסַר אָבִיךָ וְאַל-תִּטּשׁ תּוֹרַת אִמֶּךָ" (משלי א, ח) – תעלה על הדרך הנכונה, הדרך שהוליכה וקיימה אותנו, הדרך שיש בה חינוך ילדים הדרך של אהבת אישה וילדים, נאמנות וכו', לא דרך של בית שהתגרשו בו 4 פעמים, הילדים חוצפנים, איך נראית השבת שלהם… אבל זה לא!!!
המשל השני: "מעשה באשה ענייה אשר לא היה מאומה ליתן טרף לביתה ובני ביתה רעבו לפת לחם, דבר יום ביומו, ויהי היום מצאה האישה בדרכה ביצה ותשמח שמחה גדולה על המציאה הגדולה שנפלה בחלקה. כשחזרה לביתה אספה את ילדיה ותאמר להם: מביצה זו תצא תרנגולת" – התחילה לחלום – "ומהתרנגולת יצאו הרבה תרנגולות וכשיהיה לנו לול גדול אח"כ נמכור אותן ונקנה עיזים ואח"כ נקנה רפת" – פרות, חלב, בשר, גבינות… – "המשיכה האשה ואמרה: לכן, אני יוצאת אל השכן ואבקש ממנו שיעשה עמנו חסד וישים ביצה זו תחת אחת התרנגולות שלו עד אשר יצא אפרוח. וכל הילדים: תראי לנו, תראי לנו את הביצה והיא מראה לכולם, גמרה לספר את הסיפור שלה והראתה להם ולפתע נשמטה הביצה מידה ונשברה". אומר רב חיים מצאנז: ובן רגע בטלו כל תוכניותיה, דמיונותיה, ותשוב לעונייה.
והנמשל: "רַבּוֹת מַחֲשָׁבוֹת בְּלֶב-אִישׁ" (משלי יט, כא) – רבה היא הדַבֶּרֶת" – מדברים, מדברים, מדברים, מתכננים וחושבים… יש לך ביצה?! גש למעשה, לך לשכן ותשים אותה תחת התרנגולת! מרוב שאתה מראה אותה ואתה משמש בה, היא תיפול! ואז אוי… רחמנות על האישה האלמנה הזאת, היא בוכה על הרפת והדיר ועל תנובה שהכל הלך לטמיון.
אומר ר' חיים מצאנז: "העצה היעוצה שבשעה שמקבל האדם על עצמו איזהו קבלה טובה, בשעה שהוא זוכה באיזו מציאה טובה, מיד עליו להוציאה מן הכח אל הפועל –
"אֱמוֹר מְעַט וַעֲשֵׂה הַרְבֵּה" (אבות א, טו) – מצוה הבאה לידך אל תחמיצנה – "אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם" – מיד! אל תדחה למחר! מצאת משהו?! חשבת על משהו? קיבלת על עצמך משהו? מיד ליישם, אל תחמיץ, כי אחרת תהיה כאותה אלמנה, כי המחר לא ידוע, ויתכן שמחר כבר לא תהיה לך ביצה…
משל שלישי: משל לבן מלך שאביו אהבו אהבת נפש ולא חסך ממנו מאומה. לימים סרח בן המלך לאביו והוחלט לגרשו מחצר המלך לבל יראה אביו" – בן המלך נע ונד ממקום למקום עד ששכח מיהו, מהו ומנין בא – "הגיע לכפר נידח והשתקע שם והפך להיות לאיש כפרי ומגושם. ויהי היום והמלך עבר ברחבי מדינתו ויצא כרוז מלפניו: כל מי שיש לו בקשה מלפני המלך יבוא ויבקש והמלך בטובו יעשה כבקשתו" – עת רצון שהמלך בא לעיר – "כולם התאספו בכיכר העיר לראות את המלך. בין הבאים היה גם בן המלך. והמלך הכיר אותו, ניגש אליו ושאל אותו: ומה אתה תבקש? אמר לו הבן, הכפרי: הנה בעוד ימים מועטים יבואו ימי החורף ואין לי מחסה מפני הגשם והשלג, לכן שֵׁאֵלַתי ובקשתי שיצוה כבוד המלך ויבנו לי אוהל קטן אשר בו אמצא מחסה מזרם וממטר. כשמוע המלך את בקשת בנו, פרץ המלך בבכי. בראותו עד היכן הגיע בנו ששכח כלל מקום מוצאו, אינו מכיר את אביו, אינו יודע כי בן מלך הוא, ומה הוא מבקש?! בוטקה מפני הגשם?!
וה"דברי החיים" חזר כמה וכמה פעמים על המשפט בבכיות נוראיות (באידיש): "הוא שכח שהוא בן מלך" ועל זה בכה האבא! במקום שהבן הזה יזהה את אביו ויתן קפיצה על כתפיו ויצעק: "אבא'לה שלי" ואז האבא יחזיר אותו הביתה לארמון.
אומר ה"דברי חיים": גוולאט! הבן שכח מאין הוא בא, הבן שכח שהוא בן מלך! הוא לא מכיר את אביו, הוא מבקש בוטקה… זוטות! שטויות! במקום שיכיר את אביו, יתבונן טיפה, יזהה את אביו ויבקש ממנו: הביתה!…
הנמשל: יהודים, "אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם לִפְנֵי ה' אֱלֹהֵיכֶם", שלא תשכחו את "לִפְנֵי ה' אֱלֹהֵיכֶם", אלא "דִּרְשׁוּ ה' בְּהִמָּצְאוֹ קְרָאֻהוּ בִּהְיוֹתוֹ קָרוֹב", הזדמנות, אל תחמיצו! אל תשכחו שאתם ישראל, בני מלכים – אתה לא נולדת בכפר, אתה לא כפרי מגושם ולא פלאח! בשבילם זה תפוח אדמה, תן לו בוטקה, הוא שמח וחלאס!
"דִּרְשׁוּ ה' בְּהִמָּצְאוֹ" – המלך נמצא, אמנם גורשתם, חטאתם, תנו קפיצה אל האבא, או על האבא ותאמרו: "אבא'לה, אני רוצה הביתה. אני רוצה לשוב הביתה". מה אתם מבקשים בראש השנה? שיהיה כך, שיהיה כך, הרי זה הכל שטויות.
אמר פעם מישהו: מהי הבקשה הגדולה שעם ישראל צריך לבקש בראש השנה? פרנסה? בריאות? כלכלה? אבל אם היו אומרים לך: תבקש בקשה אחת.
אמר צדיק אחד: "וּגְאָלֵנוּ גְאֻלָּה שְׁלֵמָה מְהֵרָה לְמַעַן שְׁמֶךָ" – הוי אומר, תחזיר אותנו הביתה! ובבית יש בריאות, יש אוכל, יש מזרונים, שהרי כל הסבל שאנחנו סובלים היום זה בגלל שאנחנו לא בבית. אמנם אנחנו בארצנו, אבל לא בביתנו. חרבה עירנו, מדברים היום בסכנה של הכותל הדרומי (זה לא שייך לכותל המערבי), השלטון בידינו, מדברים על אוצרות של עתיקות שהם פגעו בהם. נו, תשלח את ראש הממשלה שוב שיעלה למעלה, זה שאמר: הר הבית בידינו, כבר לא נמצא אצלנו, הוא כבר באדמה, הוא כבר מת! איזה הר הבית? רבותי, אומר ה"דברי חיים": "אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם לִפְנֵי ה' אֱלֹהֵיכֶם" בכיכר העיר! בבית הכנסת! על מה אתם מבקשים? על הפונץ'? על הגלידה? על הבשר? תבקשו בקשה אחת שהיא כוללת את הכל: "וּגְאָלֵנוּ גְאֻלָּה שְׁלֵמָה מְהֵרָה לְמַעַן שְׁמֶךָ"!
ומה כואב למלך, לאבא? שאנחנו לא מכירים אותו. הִשכיחו מאיתנו את האבא, אז באים לראש השנה, באים לפרשת ניצבים ומבקשים כמו ילד שמבקש: תן לי 100 גוגאים, והשני מבקש גולות, והשלישי מבקש במבה גדול… כך אנחנו נראים… והוא יתברך מלך!
נסכם: מה למדנו בפרשת השבוע? יום הדין קרב ובא – "אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם" – למדנו את יסוד האחדות, למדנו את יסוד החרדה, היראה, למדנו את ניצול ההזדמנות של ה' בתוכנו כדברי רב חיים מצאנז, למדנו שצריך ללמוד להיות מאוחדים ולשאול אחד את השני: תאמר לי במה נכשלת?
עוד שנה עוברת והלאה אתה ממשיך לדוג בים הכישלון? צריך ללמוד: "אֱמוֹר מְעַט וַעֲשֵׂה הַרְבֵּה" היום אל תחמיץ, אחרת, אם קבלת כבר החלטה, גמלת בלבך החלטה להשתנות ובסוף זה נשבר, זה בגלל שמצוה הבאה לידך אל תחמיצנה, ואם תעשה כך, אז מצוה גוררת מצוה – "דִּרְשׁוּ ה' בְּהִמָּצְאוֹ" – דעו לכם יהודים אנחנו נמצאים בימים גדולים. תבקשו לא רק על עצמכם, תבקשו גם על כלל ישראל, אל תבקשו זוטות, כי אתם בני מלכים, הבקשה הגדולה לשוב הביתה ואז יפתרו כל הבעיות של עם ישראל. ונזכור את דברי ה"דברי חיים": איננו יכולים להתעורר כי רגשות הלב שלנו כהו" – אנחנו לא יכולים להתרגש, לבכות, יראת שמים חלשה אצלנו, אין לנו את החרדה הזו, אבל דבר אחד: נבוא ליום הדין "וְיֵעָשׁוּ כֻּלָם אֲגֻדָּה אֶחָת לַעֲשׁוֹת רְצוֹנְךָ בְּלֵבָב שָׁלֵם" – נקבל על עצמנו איש כפי יכולתו להשתנות בדבר אחד, וזה ביכולתנו!! די! עלינו להתאחד! הוי אומר, לראות כל אחד מעלת חברנו, ואם אתה תעזור לשני, אז תאהב אותו, אגב הנתינה תבוא האהבה, ההידברות. אין לכם מושג איזה כח טמון באחדות ישראל, הנביא אומר: "חֲבוּר עֲצַבִּים אֶפְרָיִם הַנַּח-לוֹ" (הושע ד, יז) ואם "חָלַק לִבָּם" – מחלוקת – "עַתָּה יֶאְשָׁמוּ"! הכח שלנו לפחות להתחיל באחדות ועוד דבר קטן להחדיר בלבנו שזה יום הדין, יראת שמים קצת, שזה עיקר העיקרים. לא להתבייש מלבקש, לא רק עצמך, אלא גם על חבריך, על עם ישראל, תבקש על כל מיני אנשים, על החברים שלי החילוניים, על הקיבוצניקים בצפון ובדרום, על צפון ודרום תל אביב, על כפר שמריהו – על עם ישראל! לבקש, כי אחים אנחנו! להקב"ה כואב שהם נדחים ממנו שהם לא מכירים שהוא אבא שלהם. נקרב את עם ישראל, נאהב אחד את השני, נאיר פנים אחד לשני, נזכה לנצל את הימים עליהם אומר הנביא ישעיהו: "דִּרְשׁוּ ה' בְּהִמָּצְאוֹ קְרָאֻהוּ בִּהְיוֹתוֹ קָרוֹב" אמן ואמן.
——–
לעילוי נשמת ולזכות כל עם ישראל החיים והמתים
לזכות הרב המחבר
האתר כולו מוקדש לעילוי לנשמת כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולזכות כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולרפואת כל חולי עם ישראל בנפש בגוף ובנשמה. לייחדא קודשא בריך הוא ושכינתא על ידי ההוא טמיר ונעלם בשם כל ישראל, לעשות נחת להשם יתברך ולהמשיך רחמים וחסדים על כל העולם, לבירור עץ הדעת טוב ורע ולתיקון הדעת של כל בר ישראל, ולקרב את ביאת מלך המשיח צדקנו.
בפרט לזכות נשמות משה בן יוכבד רבנו עליו השלום רבן של כל ישראל, רבי שמעון בן יוחאי מגלה תורת הנסתר בעולם, רבי יצחק לוריא אשכנזי בן שלמה עטרת ראשינו, רבי ישראל הבעל שם טוב בן אליעזר מגלה תורת החסידות בעולם, רבנו נחמן בן פייגא אור האורות, רבי חיים בן יוסף ויטאל תלמיד רבנו האר"י, וכל הצדיקים והחסידים, הצדיקות והחסידות, האבות הקדושים והאמהות הקדושות, דוד המלך וכל יוצאי חלציו וכל אחד ואחד מישראל בכל מקום שהוא חי או מת.
ותיקון של כל ישראל החיים והמתים, ולפדיון של כל ישראל החיים והמתים מכל דין וייסורים שיש עליהם.
בס"ד – כל הזכויות שמורות (c) לנר תמיד – על פרשת השבוע
הרב יצחק ברנר זצ"ל
נערך מסרטי הקלטה ע"י ר.רצון תליט"א
לפי רישיון Creative Commons-CC-2.5