——–
שבת שניה בשלושת השבועות הנקראים "בין המיצרים". אומרים בשבת זו ג' פעמים "חזק" בסיימנו את הספר הרביעי מחמישה חומשי תורה.
"בין המיצרים" – ימים שעם ישראל זקוק לחיזוק רב, לג' פעמים "חזק" – חזק חזק ונתחזק,
"בין המיצרים" – ימים שאינם טובים לישראל, ימים שמידת הדין שלטת בעולם. ואין לנו אלא לשאת כפינו השמיימה ולשטוח תחינה: "מִן-הַמֵּצַר קָרָאתִי יָּהּ עָנָנִי בַּמֶּרְחָב יָהּ" (תהילים קיח, ה)!
בפרשת השבוע, פרשת מטות, מסתיימת לה פרשה מבישה ביותר בתולדות העם היהודי. פרשה שפגעה קשות בעם קדוש. פרשה שאירעה בשלהי שנת ה-40 לשהות בני ישראל במדבר, סמוך מאד למועד כניסתם לארץ הקודש – פרשת "בנות מואב", פרשה מבישה של כשלון חמור בעריות, שכמעט כילתה את העם הקדוש, אלמלא קם אדם אחד מתוך העדה – פנחס בן אלעזר בן אהרן הכהן וקינא את קינאת ה' והרג נשיא בישראל, הרג את נשיא שבט השמעוני – זמרי בן סלוא עם הגויה שיצא עימה, ובכך אומרת התורה הקדושה שהשיב את חמת ה' מעל בני ישראל, וזאת לא לפני שכבר מתו 24 אלף במגיפה, מכח חמת ה' בישראל!
כל זה היה כאמור סמוך מאוד לכניסת בני ישראל לארץ הקודש, אחרי מיתת מרים, אחרי מיתת אהרון, זמן קצר לפני פטירתו של משה רבינו. וכל זה היה פרי עצתו השטנית של אויב ישראל הגדול, הלא הוא, בלעם בן בעור, שלאחר שלא הצליח לקלל את ישראל במשך 3 פעמים, אז הוא נתן עצה לבלק בן ציפור לפגוע מעשית בקדושת עם קדוש, ולהחטיאו בפריצות – בעוון החמור של עריות!
וכמו שכתבה התורה, אומר בלעם לבלק: "וְעַתָּה" – אחרי הכישלון – "הִנְנִי הוֹלֵךְ לְעַמִּי לְכָה אִיעָצְךָ" (כד, יד) אומר רש"י: ומהי העצה? אלוהיהם של אלו שונא זימה הוא! – הפגיעה הקשה ביותר בעם קדוש, זה לפגוע בקדושתו, אומרים חז"ל: קדושה – "קְדשִׁים תִּהְיוּ" – הוו פרושים מעריות – הוא החליט לפגוע בקדושת עם ישראל ולהחטיא אותו בעריות.
ואת כל זאת בלם פינחס בן אלעזר, לאחר שבלעם הצליח בעצתו לפגוע בנשיא שבט בישראל – זמרי בן סלוא שעד אליו הגיע חטא העריות, ואחרי שנפלו 24 אלף! ואלמלא אדם אחד – פינחס בן אלעזר, מי יודע מה היה קורה. ומה שכרו של הקנאי – פינחס בן אלעזר? אומרת התורה: "הִנְנִי נתֵן לוֹ אֶת-בְּרִיתִי שָׁלוֹם. וְהָיְתָה לּוֹ וּלְזַרְעוֹ אַחֲרָיו בְּרִית כְּהֻנַּת עוֹלָם תַּחַת אֲשֶׁר קִנֵּא לֵאלֹהָיו וַיְכַפֵּר עַל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (כה, יב-יג) – התורה מכנה אותו קנאי, אבל התורה מדגישה איזה סוג של קנאי. ובזה בחרתי לפתוח: "תַּחַת אֲשֶׁר קִנֵּא לֵאלֹהָיו" – קנאות לשם ה', לאלוקיו, "וַיְכַפֵּר עַל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" – ומכח זה הוא הביא כפרה לעם ישראל.
אומרים המפרשים: זו לא סתם קנאות, כי אם קנאה לאלוקיו. קנאות כזו שהביאה כפרה לעם ישראל, שבלמה את השטן, את מלאך המוות! זו לא קנאות לשם התפארות, זו לא קנאות לשם הפגנת כוחנות, כי הקנאי לפעמים הוא אדם שרוצה להפגין כוחנות, או להתפאר בקנאותו, אומרים המפרשים: הקנאות של פינחס היתה מיוחדת במינה, טהורה וזכה, כי הוא לשם ה' קינא, הוא לא נטל מהקנאות שום תואר, שום התפארות – כולו לה'.
בחרתי לפתוח במאמר מוסגר על הקנאות:
בימי הרמב"ן חי "מוסֵר" אחד. (מוסֵר=מלשין) יהודי שהיה מלשין על היהודים אצל השלטונות רחמנא ליצלן, (ועל זה חיברו חז"ל את הברכה: "על המינים ועל המלשינים". ועל המלשינים נאמרו דברים נוראים! אדם שמוסר יהודי לשלטונות הגויים – נורא ואיום!)
שלח הרמב"ן וקרא לאחד מצדיקי היהודים וביקש ממנו להשתדל להתנכל ל"מוסר" הזה. מה זה להתנכל? לחסל אותו! יש הלכה שמורידים ואין מעלים – מורידים אותו למצולות ים ואין מעלים אותו אם רואים אותו טובע, הלכה היא: שאם אתה נמצא איתו במקום שאפשר לחסל אותו אלגנטית מבלי להשאיר עקבות, אז חסל אותו! כי דרך בית המשפט הגויי לא יעזור, והוא רודף יהודים. ואין דבר יותר גרוע מזה שאדם מוסר יהודים לשלטונות ויהודים נענשים ונהרגים, זה שונא עם ה', הוא שונא היהדות, אין לנו שום בית משפט שיכול למנוע בעדו! ובכל מדינה ולמדינה יש "חבורת המחסלים" (כמו המוסד, או השב"כ) שלהם מותר לעשות זאת. אז הבית דין הגדול היה שולח אנשים לאדם, שהם חשבו שהוא רודף ישראל והוא פוגע בעם ישראל והם פסקו שמורדים ולא מעלים. אמר הרמב"ן לאותו יהודי: תעקוב אחריו וכאשר הוא יעבור על שפת הנהר, תדחוף אותו אל המצולות. וכך הוא עשה. ו…ההוא נפל מהגשר. (כאילו התנגשות של שתי מכוניות.) לימים, טבע אותו היהודי הצדיק גם כן בנהר. שאלו את הרמב"ם: מדוע אותו יהודי נענש באותו מידה, של אותה מיתה והלא הוא קיים שליחותך כמצווה? השיב הרמב"ן: משום שהיתה לו הנאה מאותו מעשה – הוא נהנה כשהוא דחף אותו למים, היתה לו הנאה אישית שהוא חיסל אותו. הרמב"ן שלח אותו למצוה של קנאים פוגעים בו, והוא היה צדיק, אבל הרמב"ן ברוח קדשו נשאל: מדוע הוא גם נענש באותו עונש? כי זה לא היה "קינא לאלוקיו", כי היה כאן מעורבות אישית, השגיוּת, כוחנות, התפארות! קנאות אינה סובלת נגיעות אישיות, קנאות כדי שתכפר על בני ישראל, שתסלק את מידת הדין מישראל, היא חייבת להיות טהורה, כולה לשם שמים, זהו יסוד גדול!
וכדברי הגאון ר' ראובן גרוגובסקי (חתן בעל "ברכת שמואל" מקמניץ, תלמידו של רב חיים מבריסק) בשם הגר"ח מבריסק: "השנאה של אוהב ה' לחוטאים ומחטיאים את הרבים, למוסרים ולמלשינים, צריך שתהיה כשנאת בעל הבית לעכברים, ולא כשנאת החתול לעכברים" – בעל הבית שונא את העכברים, אז הוא מתפלל שהם לא יהיו בכלל, שהם לא יגיעו הביתה. ולעומתו, החתול שמח בקיומם, כי ע"י כך הוא יוכל לאוכלם".
אומר הגר"ח מבריסק: "השנאה של אוהבי ה', של הקנאים האמיתיים, שהם בבחינת "קִנֵּא לֵאלֹהָיו" – נקי, זך – זה כשנאת בעל הבית לעכברים" – הוא שמח שאין עכברים בבית, אבל כשיש עכברים, הוא מאוד מאוד מצטער שהוא צריך לקדש עליהם מלחמה, לקנות מלכודות, לא כן שנאת החתול לעכברים שהוא מאוד מאוד רוצה שיסתובבו עכברים לידו כדי שהוא יוכל לבערם.
סיפרתי לכם פעם שכשהיינו ילדים והיפגנו נגד מחללי שבת שעברו ליד בית הכנסת, בדרך לקולנוע בשבת, פעם מישהו מהילדים הצטער ואמר: אוי, כבר חצי שעה שלא עברה פה מכונית, לא יכולנו לצעוק: שבת! – זו שנאה של ילד, הדומָה לשנאה של חתול, הוא רוצה שיבואו עכברים, כדי שהוא יצעק שבת…
"אהֲבֵי ה' שִׂנְאוּ רָע" (תהילים צז, י) – הם לא רוצים בכלל שיהיו עכברים, הם לא רוצים שיהיו מחללי שבת, וכשעובר מחלל שבת ליד בית הכנסת נקרע לבו של הקנאי כאשר הוא צועק: שבת! נקרע הלב לצעוק לעבר יהודי שהוא אחי: שבת..!!! זוהי קנאות! כל קנאות אחרת, מוטב שלא תצא לאור, שלא ישמע קולה!
מביא ר' משה שטרנבוך בספרו "טעם ודעת": הזוהר הקדוש מקשה: למה לגבי זמרי בן סלוא התורה נתנה לו את התואר "וְשֵׁם אִישׁ יִשְׂרָאֵל הַמֻּכֶּה…זִמְרִי בֶּן-סָלוּא נְשִׂיא בֵית-אָב לַשִּׁמְענִי" (כה, יד), ואילו לגבי פינחס שהיכה אותו, אין את התואר: ושם איש ישראל המַכֶּה פנחס בן אלעזר? מדוע לא הצמידו לפינחס את התואר "המַכֶּה"? – ועכשיו תבינו: מה זה קנאות לשם אלוקיו, מהי קנאות אמיתית, מה זה מורידים ואין מעלים, מה זה קנאים פוגעים בו, כיצד נראה הקנאי היהודי האמיתי, ועונה: (אינני יודע אם זה פירוש שלו, או פירוש של הזוהר): "שלא היתה הריגת זמרי בן סלוא הריגה לשם הריגה, לשם התפארות, לשם הפגנת כוח, אלא להרבות כבוד שמים ולקדש שמו יתברך בעולם. וההריגה עצמה ודאי גרמה לו צער ועוגמת נפש לפינחס" – הוא לא עשה את זה לשם הנאה, במחשבה של: "הרגתי אותו", "הצלחתי", אלא זה היה מתוך צער גדול שהוא נזקק לפגוע, להכות יהודי שהוא בן אברהם יצחק ויעקב, צער גדול שהוא נזקק למעשה הזה, אין ברירה, כי יש כאן חילול שם שמים, 24 אלף הרוגים ועוד ידו של מלאך המוות נטויה – "ועל כן לא הזכירה התורה הקדושה את מעשה ההריגה על שמו, כי לא היה במעשהו שום רצון להכאת נפש וכאילו בעל כורחו הרגו" – אם כן, הוא לא התפאר בכך שהוא הרג נפש מישראל ואם היה כתוב ושם איש המכה, כאילו: אני הכיתי… אין דבר כזה!!! גם כאשר אתה פוגע בעובר עבירה, או במלשין ובמוסר ממשיך ר' משה שטרנבוך ואומר: "ואין מן הדין שתקרא ההריגה על שמו" – אין מן הדין שהתורה תכתוב ושם איש ישראל המכה, כי זה בלית ברירה, זה לא תואר. זה נבע מתוך צער ועוגמת נפש.
איזה יהודי שמח לצעוק: "שבת"?! השמחה שבך הופכת אותך לאדם שמשרת את הרצונות שלו, את הכוחנות שלו, לאדם המבקש להתפאר ולהתהדר על חשבון יהודי שנכשל – חלילה וחס! גם כאשר פינחס בן אלעזר אחז במידת הדין בלית ברירה, הוא היה כולו רחמים על כל מעשיו של הקב"ה ובודאי על היהודי שנפגע על ידו. דין ורחמים יחד, וזה שנאמר "אֲשֶׁר קִנֵּא לֵאלֹהָיו" – קנאות זה דין ("לֵאלֹהָיו"), ואז "וַיְכַפֵּר עַל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל", כי כפרה זו מידת הרחמים, ולפי דעת חכמים: פינחס לא היה מביא כפרה לישראל אלמלא היתה בו מידת הרחמים! – כשאין לאדם רחמים הוא לא יכול להביא כפרה.
אומרים הספרים הקדושים: פינחס כתוב בתורה כך: פ"א, יו"ד, נו"ן, חי"ת ו-סמ"ך – בגימטריא "יצחק" – 208, שזה מידת הדין. פינחס היתה בו מידת הדין, אבל עם זאת, היתה בו גם מידת הרחמים. שילוב של "ה' אלקים" – רחמים עם דין, והרחמים תמיד קודם לדין – ה' הוא האלוקים – כי רק בכוח מידת הרחמים הקודמת למידת הדין, למידת הקנאות, הוא זכה להביא כפרה לעם ישראל, כפרה שהיא רחמים, ומשום כך הוא זכה לקבל מתנה מה' את "הִנְנִי נתֵן לוֹ אֶת-בְּרִיתִי שָׁלוֹם"!
(בחרתי בזה, כי אני חושב שזה חשוב לדעת את זה ולא כולם יודעים את זה): יש הרבה שמתפארים: עשו מעשה גבורה, קנאות, פגעו, ביזו את זה שמדבר באמצע התפילה, הם אומרים: "נתתי לו בשיניים" – חלילה וחס! בכאב גדול אני מוחה כנגד זה שמדבר באמצע התפילה: אוי, כמה טוב היה אם לא היהודי מדבר באמצע התפילה! אנחנו צריכים עכברים?! ואם אתה מוחה – בדחילו ורחימו – גם אשר אתה נוקט בשיטת מידת הדין, אזי אל תתפאר, אל תתהדר, אל תשתחץ, אל תרים ראש! במסתרי לבך תבכה שאתה היית צריך להוכיח יהודי! נורא ואיום!
מביא ר' משה שיירנבוך שליט"א: "יש להתעורר מזה לבל יהיה בלבו של הקנאי הרגשת שמחה ושביעות רצון בשעה שיצטרך להכות ולבזות עושי עוולה בקנאתו, וכפינחס שעיקר מידתו היתה אהבת הבריות ושלום, אלא שלצורך השעה הוכרח בקנאו לכבוד ה' למען הצלת עם ישראל, להכות נפשו של יהודי – זמרי בן סלוא"!
ידוע כשנפטר הרב הצדיק ר' עמרם בלוי זצ"ל שהיה מכונה "מנהיגם של נטורי קרתא" בירושלים, כינהו אחד מהעיתונאים החילוניים (אני זוכר עוד שאחד מהעיתונאים ב"על המשמר" (בטאון השומר הצעיר) בא לראיין אותו בביתו, והוא התפעל ממידותיו וממאור פניו וציין שהוא קנאי) וכאשר נפטר ר' עמרם בלוי כינהו אחד מהעיתונאים החילוניים: "נפטר שונא הציונות ואוהב ישראל הגדול הרב עמרם בלוי!" נפטר אויב האידיאה הציונות החילונית ועם זה אוהב ישראל גדול, אגב וזה צוין שם, שידוע כי מעולם הוא לא עזב את ירושלים עיר הקודש, אלא כאשר הוא הוגלה ע"י השלטונות הבריטיים, ואח"כ ע"י השלטונות הישראליים. אני זוכר שהוא הוגלה לבני ברק, הוא היה גר ברחוב הגר"א, לא עזב את ירושלים עיר קודשנו, אהבת ארץ ישראל אמיתית! כמובן שלא עזב את ארץ קודשנו, אלא כאשר הוא הוגלה, אם הוא הוגלה, אינני יודע, חוץ שידוע לי שמירושלים הוא הוגלה.
כל אדם חילוני ביותר זכה ממנו למאור פנים שאין למעלה ממנה, כולו אמר אור!
וחזרה לנושא שיחתנו:
פרשה מבישה זו של בנות מואב מוזכרת ברצף בשלוש פרשיות בתורה בזה אחר זה: פרשת בלק, פינחס ופרשת השבוע – פרשת מטות. וזה נותן לי את הצידוק לדבר על כך. תגובת ה' על החטא השנוא והמתועב הזה הוא: "צָרוֹר אֶת-הַמִּדְיָנִים וְהִכִּיתֶם אוֹתָם". שואלים המפרשים: מה זה "צָרוֹר אֶת-הַמִּדְיָנִים וְהִכִּיתֶם אוֹתָם"? מהו כפל הלשון של "צָרוֹר", "וְהִכִּיתֶם"? אומר רש"י הקדוש: לא מספיק להכות אותם, צריך גם לצרור אותם! מה פירוש המלה "צָרוֹר"? כמו זכור ושמור. אומר רש"י הקדוש: "צָרוֹר" – עליכם לאייב אותם (מלשון אויבות), לא מספיק להכות את המדיינים, אלא צריך לשנוא אותם, גם לפני שאתם הורגים אותם, לפַתֵח שנאה נגד המדיניים, ומדוע? "כי צוררים הם לכם בנכליהם אשר נכלו לכם" – הם נוכלים שהם הפקירו את בנותיהן לזנות כדי להטעותכם – הם רתמו את המטרה שלהם להכחיד את עם ישראל שקידשה להם את האמצעים, הם ישתמשו במוטיבים דתיים, הם ישתמשו באלמנטים אמונתיים, כדי לפגע בעם היהודי, זה שיא השפלות.
לפגוע בקדושת עם ישראל, ולא חרב מול חרב, או רובה מול רובה, אלא לפגוע, כי הם ידעו את הסוד מה היא סגולת עם ישראל "מַה-טּבוּ אהָלֶיךָ יַעֲקב מִשְׁכְּנתֶיךָ יִשְׂרָאֵל" (במדבר כד, ה) הם ביקשו לפגוע בסוד קיומו הדתי, האמונתי – בקשר שלהם לבורא עולם! הם רתמו את המלחמה בדת, כדי להכחיד את עם ישראל פיזית, ולא די בלהכות אותם או להכחיד אותם, אלא צריך לשנוא אותם, לפתח שנאה, כיעור, גועל מהאומה המתועבת הזו.
מסביר "אור החיים" הקדוש: "צָרוֹר…וְהִכִּיתֶם אוֹתָם" – "התכוון בזה שהגם שציוה ה' שבמלחמות ישראל לא הרגו נשים, לא הרגו טף, לא הרגו בהמות (חי), גם לא השחיתו עצים (עצי פרי), אלא הרגו את אנשי הצבא" – אומר "אור החיים": במלחמה הזו הבינו עם ישראל שהם צריכים לא רק לחסל את המדיינים, אלא גם להשחית את העצים שלהם, וממה זה נובע? מכח ה"צָרוֹר", כי צוונו לאייב אותם – לשנוא אותם, ולא להשאיר להם שריד ופליט או מזכרת, כי זו אומה קלה ובזויה שיש להשחית גם את העצים שלה וזה שונה מכל מלחמות ישראל. ומדוע? מבאר "אור החיים" הקדוש: "כל זה לתקנתם של ישראל לפי שכל אשר יטעם טעם חטא הטבעי, השולט באדם שלא ברצונו" – כל מי שנכשל בחטא של עריות שהוא חטא שלאדם אין שליטה עליו, הוא בלתי רצוני, גירוי בלתי רצוני – "אף אם לא יכשל במעשה אלא בהרהור, קשה להפרידו!" – מאוד קשה להיפרד מחטא של עריות. במעשה, ודאי שאם אדם עשה את המעשה ודאי, אבל גם אם הוא עבר הרהור, על ראיית העיניים שעל זה נאמר: "וְלֹא תָתוּרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם" (במדבר טו, לט). ממשיך "אור החיים" הקדוש ואומר: "וכל אשר לא נפרדה מהחוטא תאוות הדבר ותשוקתו, הוא מושלל מהכפרה" – הוא מנוע מהכפרה – "כי כפרה דורשת נקיות" – כפרה דורשת לנקות את עצמך – "וכאן בעצה של בלעם – בעצת בנות מואב, נפגמו בני ישראל, אם במעשה, אם בהרהור ובמחשבה" – הכל ראו כאן פריצות, הכל ראו את המחזה המביש כאשר פרוצה מדיינית – כזבי בת צור – הגיעה עד הצמרת, עד נשיא בית אב לשמעוני – "וחפץ ה' לרפאותם" – הקב"ה רצה לרפא את ישראל – "ועל כן ציוה ה' יתברך לשנוא את המחטיאים ולאייבם (=להפוך אותם לאוייבים) ולעתיד כל הטוב הבא אליהם" – לא להשאיר להם מזכרת, – "כי כל עוד תהיה זיקה ליהודי אל המדייני או למואבי, עדיין תהיה לו מזכרת עוון, אם לא במעשה, אז בהרהור. וכדי לשרש כל זיכרון למחטיאים ולחטא, לא היה די ב"וְהִכִּיתֶם אוֹתָם", אלא היה צריך גם ב"צָרוֹר" אותם, היינו לפתח רגשות של אוייבות, להכחיד כל זיכרון רגשי, לעקור כל הרהור אשר הוליד את המעשה, לעקור כל אפשרות של חלום ליל – כי תאוות, עריות, פריצות אם לא עוקרים ומתעבים ומגעילים את זה, אז חלילה חושבים על זה, ואף חולמים על זה. ואז התוצאות ידועות!
ואם כן, יש לנו הסבר מדוע עלינו לאייב אותם, מדוע ללכלך את המדיינים בתוך תוכנו.
בפרשת השבוע אומר הקב"ה למשה: "נְקם נִקְמַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֵת הַמִּדְיָנִים אַחַר תֵּאָסֵף אֶל-עַמֶּיךָ" (במדבר לא, ב) – אומרים חז"ל: תלה מיתת משה רבינו ע"ה בנקמת ישראל במדין. אמר משה: בעצם אני יכול להאריך את ימי, אני אדחה את הנקמה בעוד כמה שנים ואז אני אחיה, כי הקב"ה תלה את מיתתי בנקמה. ואיש חפץ חיים כמשה, שהרי חז"ל אומרים שהוא התחנן אל ה' לחיות, כפי שחז"ל אומרים: "לֹא-אָמוּת כִּי-אֶחְיֶה וַאֲסַפֵּר מַעֲשֵׂי יָהּ" (תהילים קיח, יז) – אין אדם בעולם שיכול לספר את מופתי ה' כמוני. משה ביקש מה': תשאיר אותי בחיים ואני אקדש שמך בעולם! רצון החיים שלו היה ערכי, הוא רצה לפרסם את מיפעלות ה' בעולם, והנה יש לו עכשיו הזדמנות, אריכות ימים אם ידחה את המלחמה.
אמר משה רבינו: אם אין אני יוצא למלחמה נגדם, אני נותן פתחון פה לבני אדם להשיח: ביקש משה רבינו שלא למות ודחה את המלחמה – אינטרסים אישיים כי הוא רוצה לחיות, אמר משה: אין רשות בידי לעכב את המצוה, כי זו מצוה לנקום את נקמת ה', לחסל: "וּבִעַרְתָּ הָרָע מִקִּרְבֶּךָ" (דברים יג, ו), אין אני רשאי לדחות ואף לא לרגע אחד, חיי אינם שווים מול ביעור הרע מישראל! מול נקמת הדם במדיין! ומיד אומרים חז"ל: "וַיְדַבֵּר משֶׁה אֶל-הָעָם לֵאמר הֵחָלְצוּ מֵאִתְּכֶם" (שם שם ג) ואע"פ שמשה רבינו כל כך השתדל והתחנן להמשיך לחיות, ואע"פ שכלל ישראל כאשר הם שמעו זאת, ביקשו הם לדחות את המלחמה, כי הם לא היו מוכנים לוותר על המנהיג הדגול – משה רבינו ע"ה, מכל מקום משה רבינו פסק: ביעור הרע מן העולם ונתינת מקום להשראת השכינה, ולריבוי הקדושה בישראל – עדיף שאני אמות, רבן של ישראל אבי הנביאים ואאפשר ע"י המלחמה שתִקְדַם לפטירתי, להחזיר את השכינה לישראל, כי אין דבר שהקב"ה שונא יותר מאשר זימה, כי היא מסלקת את השכינה. אין דבר שפוגם בקדושה של עם קדוש יותר מאשר פריצות!!!
מה עשה משה רבינו? משה רבינו ציוה שכל שבט יפריש "אֶלֶף לַמַּטֶּה אֶלֶף לַמַּטֶּה לְכל מַטּוֹת יִשְׂרָאֵל תִּשְׁלְחוּ לַצָּבָא", יש מחלוקת אם זה אלף אלף – אלפיים למטה אחד, או אלף אחד לכל מטה, על כל פנים, או 12 אלף, או 24 אלף.
שואלים חז"ל:
1) למה כ"כ מעט? הרי מדיין העמידו מאות אלפי חיילים!
2) אח"כ אומר משה רבינו: "הֵחָלְצוּ מֵאִתְּכֶם אֲנָשִׁים לַצָּבָא וְיִהְיוּ עַל-מִדְיָן לָתֵת נִקְמַת-ה' בְּמִדְיָן" – היה יכול לומר החלצו מאיתכם, למה הדגיש "אֲנָשִׁים לַצָּבָא"?
3) כתוב: "וַיִּמָּסְרוּ מֵאַלְפֵי יִשְׂרָאֵל אֶלֶף לַמַּטֶּה". מה זה "וַיִּמָּסְרוּ"? כאילו שהם נמסרו לבד! אם כתוב "וַיִּמָּסְרוּ", ז"א שהם בחרו את עצמם, למה משה רבינו לא בחר חיילים?
אומר רש"י הקדוש: משה רבינו ביקש והדגיש "אֲנָשִׁים" – רק צדיקים. למלחמה נגד מדיין, לא יצאו אנשים שאינם צדיקים גמורים, אבל לא יהיה צבא גדול…עדיף צבא קטן שהוא צבא איכותי של צדיקים – 12 אלף! אומר רש"י: כמו במלחמת עמלק: "בְּחַר-לָנוּ אֲנָשִׁים" (יז, ט) וכמו "שְׁלַח-לְךָ אֲנָשִׁים" (במדבר יג, ב), וכמו: "אֲנָשִׁים חֲכָמִים וּנְבנִים" (דברים א, יג) – "אֲנָשִׁים" במקרא זה תמיד: צדיקים, חכמים ונבונים.
שואל "אור החיים" הקדוש: למה כ"כ מעט? למה "אֶלֶף לַמַּטֶּה"? למה "וַיִּמָּסְרוּ"? למה משה רבינו לא בחר? למה הוא לא נתן לעם ישראל לבחור? ועונה: "וַיִּמָּסְרוּ" – לא רצה לבחור אנשים ע"י הזולת, אלא שכל אחד ימסור את עצמו" – בלי בחירות – "כי מי יודע אנשים שלא חשבו מחשבות אוון, לא טעו בהרהור של עריות" – משה רבינו הודיע לעם ישראל: פה המלחמה לא תצלח, כי כדי לבער את רוע הפריצות והעריות, זה לא יכול להיעשות ע"י יהודי שהוא עצמו פרוץ בעריות, זה לא יכול להיעשות ע"י יהודי שהוא נגוע בהרהורי עריות, שהוא עובר על "וְלֹא תָתוּרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם", אז אני – אומר משה רבינו – לא יכול לבחור, כי רק ה' יודע מי לא חוטא בהרהור, רק ה' יודע עלינו.
ומשה רבינו שלא היה לו את הרוח הקודש לבחור אותם, מה עשה? אומר "אור החיים": כתוב "הֵחָלְצוּ מֵאִתְּכֶם" – כל אחד ואחד יכול לדעת אם הוא נכשל בעריות – ז"א אם יש לו הרהורי עריות, אם הוא חולם על עריות, ואז הוא בעצמו יחליט, ומי שיחליט שהוא נקי, הוא יוצא למלחמה על אחריות עצמו, כי אף אחד לא יכול להעיד על כך, כי זה דבר הנסתר מבני אדם. ממשיך "אור החיים" הקדוש ואומר: "כל מי שיודע בעצמו שהוא בר לבב, נקי כפיים, ימסר לחשבון האלף למטה, ורק האדם בעצמו יכול להרגיש אם היה נקי מחטא עריות במעשה ובהרהור, שכן מלחמת נקמה נגד המחטיאים והמדיחים אינה יכולה להצליח, כי אם ע"י לוחמים נקיים לגמרי מאותו חטא" – אנשים חוטאים שהמחנה שלהם אינו נקי, לא יכולים להביא ישועה לישראל נגד אוייבים, הם לא יכולים להושיע את ישראל. וכאן צריך להיות סוּפֵּר אנשים, שלא רק שלא חטאו במעשה, אלא גם לא חטאו בהרהור ובמחשבה וכל אחד יחליט בעצמו, ומכל שבט של אלפי רבבות אנשים יש אלף צדיקים שלא חוטאים לא במעשה, לא בדיבור, לא בהרהור ולא במחשבה, ומשום כך נגד עשרות רבבות של חיילי מדין לא יצאו כמספר אלפים מבני ישראל, יצאו איכותיים, קדושים וטהורים, עם שמירת עיניים – כך נראה הצבא שבא לנקום את נקמת ה' במדין, למחוק את כתם העריות מעם ישראל!
אומר "אור החיים": "בסוף את העצים הם הכחידו, ואת נשות מדיין הנשואות הם השאירו". ושואל: והרי הנשים החטיאו את בני ישראל, אז מדוע לא הרגו את נשות מדין? וכאן היה צריך לאייב אותם שלא ישאר מזכרת עוון, אומר "אור החיים": "ומאחר ומשה רבינו ע"ה לא ציוה במפורש" – הוא לא אמר להם במפורש להרוג את הנשים, אלא "צָרוֹר" ותכה בהם – "ולכן סברו ישראל ברשות פינחס, כי אין להם להרוג את הנשים" – סברו שאסור להם להרוג את הנשים, אבל העצים כן, מדוע? משום שהנשים כפופות לאביהן ולבעליהן ואין דרכה של אישה לצאת למלחמה, כי היא לא עזת פנים, אלא מה? הן נשלחו ע"י בעליהן או אביהן, כי אשה כפופה לבעלה שאמר לה: צאי, האבא אמר לבתו: צאי, והבת שומעת (לפחות באותם ימים) והיא נשמעה להוריה ולבעלה, אם כן, הנשים היו אנוסות, אע"פ שהם החטיאו בפועל! אבל עם ישראל לא הורג נשים שאילצו אותם, גם אם הם מזכרת עוון ולמרות שצוונו לאייב אותם. עצים כן להשמיד, ונשים לא. ואם כן, אע"פ שהן היו המחטיאות בפועל, והן המזכרת עוון הגדולה ביותר, מכל מקום, מאחר שמשה רבינו ע"ה לא ציוה במפורש, ביקשו לנהוג כמו בשאר מלחמות ישראל שאין מכים את הנשים, הטף והבהמה, אין פוגעים במי שנברא בצלם אלוקים, וגם לא בעולם החי! אין היד היהודית קלה ללחוץ על ההדק מְ"סַפֵק נפשות", כי זה לחומרא. וכשהם חזרו, משה רבינו קצף עליהם, מדוע השארתם את הנשים בחיים? אומרים חז"ל: כי הם היו צריכים להבין מדעתם שאין מלחמה זו דומה לשאר המלחמות, ששם, אין ביד הנשים עוון, אבל כאן הנשים חטאו, הן גרמו לכל הפריצות שהכשילו את ישראל בעריות ובעבודה זרה, אומרים חז"ל, ומביא "אור החיים": "אם באמת הן היו עושות מה שציוו אותם ההורים והבעלים וראשי העם המדייני, אז לא היו הורגים אותם, אבל כשהן יצאו, הן היו למהדרין מן המהדרין, הן חיפשו כל מיני תחבולות יותר ויותר איך להכשיל את עם ישראל, הן נשלחו להכשיל אותם בעריות והן חידשו להכשיל אותם בעבודה זרה – בעבודת פעור, ובגלל שהן חידשו מדעתם, אז הן הופקעו מדין אנוסות ואז משה רבינו קצף מדוע הם לא הרגו אותן שהרי הם ראו את השנאה בעיניים שלהם, שהרי הן לא עשו את זה כמי שקפאן שד ולכן משה רבינו ציוה להרוג אותם.
אומר ה"מאור ושמש": "שהם חשבו לא להרוג אותם ולקחת אותם בשבי ככל מלחמות ישראל, כי הם פסקו שהן בכל זאת מדין אנוסות" – מגלה לנו ה"מאור ושמש" עפ"י חז"ל – "איך לוקחים נשים בשבי? שהרי כתוב: "וְלֹא תָתוּרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם"! מצד אחד צריך להציל אותם, אבל מצד שני, הרי כל המלחמה יצאה לבער את הרע, כדי שלא יהיה לנו מזכרת עוון, אז מה נעשה? והרי ידוע שהן יצאו מקושטות, כחולות, ומפורקסות למלחמה, אז איך יצילו אותם ולא יחטאו? מה עושים?
מגלה לנו ה"מאור ושמש" בשם חז"ל: "מאחר ופסקו שאין להרוג את הנשים, ויש ללוקחן בשבי, שרי האלפים ושרי המאות היו יראים פן יכשלו פיקודיהם – החיילים הצדיקים ויעברו על "וְלֹא תָתוּרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם" ואולי אפילו יעשו מעשה כריתות, שהרי ידעו שהנשים מקושטות כדי להכשיל את ישראל. אבל הם פסקו שלהציל צריך, כי הן היו אנוסות, אבל יש חשש לחטא, מה יקרה אם חייל יהודי אחד יעשה מעשה שאין ראוי לעשותו?! על כל העדה תקצוף?! מה יהיה? נפסיד במלחמה?! מה הם עשו? הלכו ראשי הצבא, שניים, שניים – הגנרלים, שהם היו הצדיקים הכי גדולים, כי הם לא סמכו על העם, ולפני שהם ניגשו אל החיילות, (איך אומרים בשפה שלנו: עשו להם ספריי, איזה ספריי?) "והיה אחד מראשי הצבא מְפַחֵם פניה של המדיינית" – מלכלך אותה, מורח אותה בפחם – "כדי שלא יתאוו להם והשני תולש ממנה תכשיטיה, וזאת כדי לכערה ולהגעילה בפני שוביה, לבל יגבר עליהם יצרם, כי ע"י שאדם ממאס הדבר בכל מיאוס, הרי זה תריס מפני הפורענות" – מרחו אותם בפחם, עשו אותן מגעילות, כדי שאדם שאפילו יהיה לו תאווה מהשבויה, הוא לא יתפתה, שלא יראה בשביה אשת יפת תואר כפשוטו ואז וחלילה הפסדנו את המלחמה. והראייה: שבאמת הם לא נכשלו, אף חייל לא נכשל וזאת למרות שהם שבו הרבה נשים. והם חזרו למשה ואמרו לו: "עֲבָדֶיךָ נָּשְׂאוּ אֶת-ראשׁ אַנְשֵׁי הַמִּלְחָמָה אֲשֶׁר בְּיָדֵנוּ וְלֹא-נִפְקַד מִמֶּנּוּ אִישׁ" (לא, מט) – אף חייל יהודי לא נפגע במלחמה וזו הראייה שאף אחד לא נכשל בעריות! זו היתה העצה שנקטנו בשביל להציל, עד שמשה רבינו אמר להם: אסור לכם אפילו להציל, כי זה מזכרת עוון, כי הם עשו דברים מעבר למה שאנסו אותם הוריהן ובעליהן ולכן צריך להרוג אותם.
ומה הם עשו עם כל השרשראות והזהב? "ביקשו למסור את כל המלקוח למשה רבינו לתת אותם תרומה לה'" – ומדוע? שמא בכל זאת מישהו חטא בדבר דק שבדק, בפגם של הרהור קל שאמנם זה לא גרם לו למות במלחמה, או להיפגע, אבל אם מישהו פגם בהרהור, אז לא הכחדנו ולא ביערנו את הרע של העריות מקרבנו, שהרי לשם כך יצאנו למלחמה ולכן אנחנו נותנים את כל הכסף לה', ואנחנו לא נהנה מזה.
זהו צבא יהודי, צבא של אנשים צדיקים, יראי חטא, נקיים ממעשה ומהרהור – צבא איכותי כזה גבר על רבבות חיילי מדין, ועשה מלחמה ללא שריטה קלה לקיים: "וְהָיָה מַחֲנֶיךָ קָדוֹשׁ" (דברים כג, טו).
ועכשיו אנחנו נכנסים לחלק העיקרי:
וכאן השאלה שמעסיקה את חכמינו ז"ל: עם ישראל עַם קדושים, עִם קדושה, עַם פרושים מן העריות, דור המדבר, דור ששומר על לבבו ועיניו ולא תר אחריהם, אז איך נפלו עם ישראל בפח שטמנו להם בנות מואב? מה גרם להם לכישלון המחפיר הזה?
מוסיף לשאלה בעל "אוזנים לתורה": "איך נפלו בני ישראל שרוח הקודש העיד עליהם בתורה הקדושה, אך ימים מספר לפני כן – "לֹא-הִבִּיט אָוֶן בְּיַעֲקב וְלֹא-רָאָה עָמָל בְּיִשְׂרָאֵל ה' אֱלֹהָיו עִמּוֹ וּתְרוּעַת מֶלֶךְ בּוֹ" (כא, כג) – איך זה יכול להיות? הרי הם היו קדושים וטהורים! ככה הם נכשלו עם גויות?! נשיא של שבט נכשל עם גויה?!
וכאן יש יסוד גדול ועצום וזה יסוד שיחתנו.
אומר בעל "אוזניים לתורה" ועוד ספרים: "אין דרכו של השטן להפיל את האדם בבת אחת הוא מפילו לאט לאט" – השטן רוצה להכשיל אותנו בכל מיני כישלונות, הוא לא בא לאדם ואומר לו: תעשה עבירה! כי אף יהודי לא ישמע לו, זה לא הולך כך – "הוא אינו מבקש תפנית של 180 מעלות, כי אם של אלפית המעלה, לתקוע תריס, הוא מתחיל תמיד בדבר המותר" – הוא אף פעם לא אומר לאדם תעשה איסור, אז איך בכל זאת הוא מכשיל כ"כ הרבה אנשים? – "הוא מתחיל תמיד בדבר המותר, אבל המיותר" – הוא אומר לאדם: זה הרי מותר, אז מה הבעיה? והאדם יודע שזה מיותר ושלא צריך את זה, אבל זה מותר… ואז האדם אינו מפעיל התנגדות, כי הוא יודע שזה מותר ואפילו שזה מיותר, ואז הוא לא עומד בפני הפיתוי – "לפֶּתַח של ה"מיותר", מטמין השטן את החטא", ובעיניו של האדם, המיותר אינו אסור, ואם הוא אינו אסור, הרי זה מותר! ולכן הוא נכנע ואין לו התנגדות!
השטן החל לפתות את ישראל בדבר המותר!
החופש הגדול הגיע: מותר לשוטט, מותר לטייל, מותר לצאת לשַיִיט, מותר לצאת לשִׁטִים, ואדם אומר: למדנו הרבה כל השנה ועכשיו צריכים לפוש, לא לכייף, אבל לפוש ולבלות קצת…לשאוף אויר, לצאת לחיק הטבע, לפארקים, לשמורות הטבע, לנחלים, למעיינות – "ולזה הוא מוצא אוזניים קשובות: טיול, איוורור, לבלות בחיק הטבע, לחתור באגם מלאכותי, בגני יהושע, או בקייקים על נהר הירדן, שהרי זה מותר ואולי אפילו רצוי כדי להחליף כח ולהתאוורר.
שואלים חז"ל: מה היה השִׁטִים? ועונים: "השיטים, היה פארק גדול, מקום בילוי ושעשועים" – חורשה ענקית, יער, גם מקום לאכילה בחיק הטבע – תרבות המנגלים… – זה הכל מתחיל במותר… ושם, בשיטים, בפארק, הקים השטן בזאר גדול עם דוכנים רבים- בוטיקים, ושם מכרו שלוחי השטן בגדי פשתן – חולצות פשתן עם הדפסות וצעיפי פשתן, ואלה הרי דברים מותרים! (מי אומר שצריך ללבוש כותנה?! הרי אסור ללכת צמר ופישתן יחד – כי זה שעטנז, אבל פשתן לבד, מדוע לא?!) שואלים חז"ל: ולמה כלי פשתן דווקא? אומרת הגמרא (סנהדרין קו): "בני ישראל מאוד מאוד התאוו לכלי פשתן" – הם מאוד אהבו את בגדי הפשתן (כמו שהאמריקאים אוהבים את כובעי המצחיה הקטנים, או חולצות טריקו או הגולף או מכנסי הברמודה) – ולמה? אומר המהרש"א, מסבירה הגמרא: לפי שבמצרים שכשהם היו בגלות מצרים 210 שנים, היה הפשתן מצוי והורגלו ישראל בהם. ובתוך מ' שנה במדבר, היה חסר להם בגדי פשתן, הם היו אוהבים לקנות כלי פשתן (עם פיצה…), והם התגעגעו לבגדים מצריים ואיסור לא היה בזה… אלא מה? אמרו חז"ל: "ישראל קדושים, ולא יכנסו לחנות שאין שם צניעות" – (ואפילו בעדת קורח כשהם באו לקרוא לאון בן פלת, אז אשתו עמדה בפתח הדלת כששערות ראשה פרומות והם כשראו אותה כך, אז הם מיד סובבו את ראשם ואמרו: פריצות! גם לעדת קורח היה שמירת עיניים) אם כן, מציע בלעם לבלק, בגלל שישראל קדושים הם ולא יכנסו לחנות שאין בה צניעות, אז מה לעשות? לתלות את בגדי הפשתן מחוץ לחנויות, על הדוכנים בחוץ, ויעמידו זבנית זקנה בת 80 ומעלה המכוסה בצניעות יתירה, וישראל המטיילים בפארק השיטים, יראו דוכנים עם בגדי פשתן ויראו שזה "מציאה", וכולם יעוטו לדוכנים, וכמובן, הם יבדקו אם יש שם זבנית פרוצה, אחרת הם לא יכנסו! אז בלעם הציע להעמיד שם זבנית זקנה… ויהודי כרגיל, שואל: כמה זה עולה? אז אומרת הזקנה: חמישה דינרים, ויהודי אוהב להתווכח: אולי ארבע?! והוא מתחיל לפתח שיחה עם הזבנית הזקנה, ואז בעצת בלעם: מיד יוצאת מבפנים, מתוך הבוטיק, נערה מקושטת, מפורכסת, בלתי צנועה ואומרת לסבתא שלה: סבתא, תני לו את זה בארבעה דינרים, ואפילו בשלוש וחצי, הם נחמדים… אוהו! ואז כבר התחילו להחליף דברים עם ההיא, ועברו על דברי התנא: "וְאַל תַּרְבֶּה שִׂיחָה עִם הָאִשָּׁה בְּאִשְׁתּוֹ אָמְרוּ, קַל וָחֹמֶר בְּאֵשֶׁת חֲבֵרוֹ" (אבות א, ה) ואחרי שמשוחחים, אומרים חז"ל: היה ביניהם קירוב הדעת, ואם משוחחים כבר מביטים ומתרגשים וכבר יש הרהורים רחמנא ליצלן ואף יותר מזה! והיא רואה שהוא מדבר איתה, אז היא אומרת לו: אולי תשתה כוס יין קברנט יבש, לכבוד חנוכת הבוטיק?!…כי זה בוטיק חדש, אנחנו משיקים כוסיות… ועדיין לא נגזר על יינם ועל פיתם. והיהודי משיב: למה לא?! למה לא לשתות יין? וכאן, רחמנא ליצלן, נפלו גיבורים בפח של העריות, של הפריצות – עצת בלעם – ולא ידעו היכן הפתח חזרה – כאן חטאו ישראל.
ותמיד אני מספר את הסיפור הידוע שיש בו הרבה מוסר השכל:
פעם הצדיק ר' יצחק מוו'רקה הלך עם החידושי הרי"ם בחוצות ורשה. אמר הצדיק מוורקה לחידושי הרי"ם זצ"ל: "רגע, תן לי רגע, פה יש מוכרת אחת שמוכרת סכינים, אני צריך איזה סכין לקלף את התפוח ולחתוך את פרוסת הלחם". ניגש לרוכלת ושאל אותה: "את מוכרת סכינים?" והיא ענתה: "כן". והוא שאל: "כמה עולה סכין?" והיא ענתה: חמישה זלוטה (כסף פולני) והוא המשיך ושאל אותה: "ובארבע לא ילך?" מיד קפץ לעברו החידושי הרי"ם, חברו ואמר לו: רב איצ'ה, "וְאַל תַּרְבֶּה שִׂיחָה עִם הָאִשָּׁה" לא שווה זלוטה?! – אתה לא שם לב, אתה מתחיל לדבר איתה, להתווכח איתה ואתה לא שם לב שעכשיו יש לך עונג לדבר עם המוכרת?! תן חמישה זולטה ותברח מפה!
מה ההפקרות הזו שבאות נשים לחנויות ומדברות עם הזבנים? או להיפך: קונים שבאים ומשוחחים עם הזבניות?! מה זה?! פריצות!! מי התיר את זה? באת לקנות?! תקנה ולך! אל תרבה שיחה עם האישה! ועדיין השטן עומד על גבול המותר, ועוד כוסית ועוד כוסית עד שהיין שחרר סייגים והתיר את חרצובות הפה, עד שהגיעו לבחינת: אין אפוטרופוס לעריות! וכך נפלו בחורי ישראל כשרים שלא טעמו טעם חטא ברשתו של השטן אשר טמן להם בעצת בלעם.
אומר בעל "אוזנים לתורה": "אז איך עם קדוש נכשל בעריות, בעצת בנות מואב? איך נפלו גיבורים? הכל החל בשיוט, בתאווה לצאת לשייט, יצאו וההמשך היה תאווה לבגדים חדשים, תאווה לבגדים הישנים שהיו רגילים בהם בגלות מצרים, אומר הרב סורוצקין: זה היה מותר, אבל זה גם היה מיותר, וזה נקרא מותרות! ומדוע זה היה מותרות? מה זה נורא אם הם קונים חולצות? כאן התחיל הנבט.
אומר רב זלמן סורצקין: "הם לא היו זקוקים לבגדים חדשים, זה לא היה נצרך להם. אמנם זה מותר, אבל זה היה מותרות, כי היו להם בגדים ולא היה להם חורים בבגדים או טלאי, בגדיהם היו חדשים, שלמים ומגוהצים עפ"י מידותיהם שנאמר: "שִׂמְלָתְךָ לֹא בָלְתָה מֵעָלֶיךָ" (דברים ח, ד), אומרים חז"ל: "ענני כבוד היו מגהצים אותם, בגדיהם גדלו איתם כמו השריון של הצב ולא היה ריחם של הבגדים קשה מריח הזיעה, שכן הם היו מתלחלחים (לשון לחות) בדשאי הבאר שנאמר: "וְרֵיחַ שַׂלְמתַיִךְ כְּרֵיחַ לְבָנוֹן" (שיה"ש ד, יא) – לא היה סרחון בבגדים, הכל היה כמו אחרי מקלחת, אין זיעה! בגדים חדשים שגדלו איתם.
שואל רב זלמן סורוצקין: אם כן, בשביל מה התאוו לבגדים חדשים, אם לא שעצת היצר נכנסה בהם? – אלא זו היתה תאווה למותרות!
יש לך בגדים! אז מה אתה צריך חולצה חדשה?! והוא עונה: אני צריך חולצה חדשה להחליף, אפשר לברך עליה שהחיינו, אני רוצה משהו חדש… ועונים לו: "אבל חדש, זה מותרות, ואתה, אין לך בלאי או סרחון, הצוארון לא קרוע, אין שפשופים במכנסים, זה הרי חדש ומגוהץ למשעי, אז לשם מה אתה צריך חדש?", והוא עונה: אני נוסע לתל אביב… והוא לא מבין שאם הוא נוסע לתל אביב, הוא צריך לעבור דרך דיזינגוף… האם זה כדאי? עדיף שתשלם עוד מאה שקל ותקנה בבני ברק… אבל שמה אין את האופנה הזועקת, אין את החליפות המודרניות העונות לצו השעה, אין את הכפתורים המיוחדים – גוולאט! האם זו הסיבה שאתה נוסע למקום שאתה עלול להיכשל בו? זה החברה שלך? ואתה יוצא לרחוב כאילו אתה איזה נסיך מאיזה ארץ הנסיכים… האם אתה לא מבין שאתה מגרה אנשים? למה היא יוצאת כ"כ מהודרת, כ"כ מבושמת? כ"כ מגרה וזועק?! זה אסור?! לא, זה מותר, אבל זה מיותר! זה מסוכן! היא מזמינה עיניים שיתורו אחריה, היא מכשילה את הבריות (מדרש תנחומא פרשת וישלח) למה אתה מבושם כל כך? למה אתה יוצא לרחוב עם כל כך הרבה בושם? אתה והיא! אתה לא מבין שאתה מגרה בזה?! בשביל מה?! הפשע, הרע, נכנס בגבול בין המותר למיותר, וכאן נכשלים אנשים!
זה מותר, אבל זה מותרות! כי מה שאדם אינו צריך והוא קונה עוד, אף על פי שיש לו, והוא קונה בגלל ש"בא לו", אזי זה מותרות! ואז נשאלת השאלה: האם אסור לבזבז? הרי זה מותר! אבל הבזבוז מיותר! והמיותר זה מותרות.
אומר רב זלמן סורוצקין: אם כן, לשם מה התאוו? כאן נבעה הפירצה וכאן נבע יצר העריות. הכל החל בתאווה למותרות: נצא לבאזר, נצא לבוטיקים, והם ראו שם בגדי פשתן, אז מה? יש לך קולקציה של בגדים בבית, נפלא! 40 שנה, מה אתה ניגש לבוטיק? הרי אתה יודע שזה גויים! וזה תאווה למותרות!
פירצה שקוראת לגנב בעם ישראל, לא מתחילה בחטא עצמו, אלא במותר, למרות שזה לא הכרחי! היא מתחילה במיותר, במותרות! תאווה למותרות, גם אם זה מותר – זה אסור! ביהדות, אין מותרות, כי אם המותר הוא מיותר, הרי יש בו אבק של איסור. יהודי אינו תר אחריו, אינו נזקק לו, הוא לא משקיע את כל כוחו ומרצו בהגדלת קולקציית הבגדים שלו, המותר שהיה מיותר, גרם לעם ישראל את חרפת בנות מואב והיא עלתה לבני ישראל במיתת כ"ד אלף במגיפה. יש להיזהר מהפירצה הנוראה של המותר שהוא מיותר, שהוא פירצת המותרות, דרך הפירצה הזו, בקלות אפשר להגיע לפריצות!
אומר "אור החיים": "יש אופנה ביהדות החרדית שיוצאים בקיץ לבלות" – משפחה חרדית שיש לכם עשרה ילדים קדושים שלומדים בחדר או בישיבות, האם בדקתם לאן אתם יוצאים לבלות? האם אתם בדקתם שהפארק הזה שאליו אתם הולכים הוא נקי מחשש עריות ופריצות? האם "מעיין חרוד" ראוי שתגיע אליו משפחה חרדית? האם "נחל ערוגות" מתאים? האם אתה יודע מה קורה שם? האם אתה יודע מה קורה בפארק הלאומי ההוא? האם אתה יודע מה קורה בשמורת טבע ההיא? מה יראו הילדים שלך? אתה כל כך שומר עליהם במחנה הקדוש: בני ברק, ירושלים, קרית ספר וכל המקומות הקדושים! כן, לפעמים אתה צריך להגיע לירושלים והדרך לירושלים עוברת בכל מיני מקומות שהם לא כל כך ראויים, האם היציאה לאותו מקום שאתה רוצה לבלות, להתאוורר, לשוט, לכייף, האם ברור לך שזה מקום ראוי להגיע אליו משפחה חרדית? ואתה אומר: מותר… – בטח שמותר לשייט, אבל אולי זה מיותר וזה לא המקום, אולי עלול להיות שם משהו לא טוב, הזהר, כי אתם צריכים להיות פרושים מהעריות!
כמה זה מסוכן! אמר לי פעם צדיק אחד: "שולחים את הילדים לכל מיני מקומות, ומה הם רואים שם? פתאום הם רואים שם כל מיני תופעות שאסור להם לראות, והם באים עם כל מיני מראות והם "חולמים" על זה. הגבול בין המותר לאסור עובר במיותר – במותרות! כי השטן קורא ומזמין אותנו, ואח"כ אנחנו נופלים בפח.
אומר "אור החיים" הקדוש: הפירצה התחילה עוד לפני שהם ראו את בגדי הפשתן על דוכני הבוטיקים. מתי? כתוב בתורה: "וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל בַּשִּׁטִּים" (כה, א), שואל "אור החיים": מה צריך הכתוב לומר לנו איפה ישב ישראל? מה זה משנה היכן? ועונה: מה זה שיטים? להודיעך, כי סיבת הזנות" – הפריצות של בנות מואב – "התחילה ביציאה של עם ישראל ממחנה הקודש" – ממחנה שהשכינה בו וש"ארון הברית" בו, ומחוץ למחנה ישראל יש לחשוש – "הם יצאו ממקומם הטבעי אל מקום שמטיבו לעורר תאווה בהמית"! איפה? בחיק הטבע! יהודי צריך לחשוב אלף פעמים אם מותר לו לצאת לחיק הטבע ואם כן לאיזה חיק טבע. כי מה אתה מוצא שם? פריצות! האם היה כדאי הטיול?!
"הפסטורליות של הפארקים והגנים הציבוריים יש בה כדי לגרות את האדם לעריות" – הם תופסים שלווה, איפה? תחת חורשת האקליפטוס.. והואיל ושם אנשים באים לתפוס שלווה, מעשה פריצות, אז אל תיכנס לשם כי אינך יודע אם לא תעבור ליד מקום שתמצא שם מראה שאינו ראוי שיראה על ידך, ו/או על ידי ילדיך. לנו, אין מחנות! לנו, אין גנים ציבוריים! הכל זה תערובת! הכל זה פריצות! כל המעיינות למיניהם! מה אתם לוקחים את הילדים שלכם לשם? אבל זה מותר… מי אמר שמותר לפוש?! המרחק בין המותר לאסור הוא דק מאוד!
אומר "אור החיים": "מחוץ למחנה ישראל, תמיד יש לחשוש ובייחוד בגנים ובפארקים, כי אלה מקומות מוּעדים לפריצות, שם באים כל האנשים שמחפשים עריות!!! אין זה מקומן של ישראל, עַם קדושים, להסתובב במקומות שמעוררים את התאווה הבהמית!"
אומר בעל "אוזניים לתורה" אימרה חסידית ידועה: יוסף הצדיק עמד בניסיונות הגדולים עם אשת פוטיפר. כתוב בתורה: "וַתִּתְפְּשֵׂהוּ בְּבִגְדוֹ…וַיַּעֲזב בִּגְדוֹ בְּיָדָהּ וַיָּנָס וַיֵּצֵא הַחוּצָה" (בראשית לט, יב) – איך היא הצליחה להגיע אליו וכמעט להכשיל אותו בעריות? אומרים גדולי החסידות: "אשת פוטיפר תפסה את יוסף, כי היא ראתה שהוא מסלסל בשערו, הוא מתייפה, הוא אוהב את ההוד וההדר והתהדר בבגדים נאים" – וזה היה מותרות – "ולכן היא מצאה פירצה להיכנס אליו" – הרי אתה יפה, ולא צריך להיות יותר מידי יפה… אמנם זה מותר, אבל זה מיותר והוא "התהדר בבגדים נאים" – הוא חיפש את הבגדים היותר יפים, למרות שיש לו חליפה יפה, אבל בשביל מה? זה הרי מותרות! ממשיכים ואומרים גדולי החסידות: "ולכן כשראה יוסף מה עלתה לו על ידי זה" – כשראה שע"י ההתהדרות וע"י הסלסול בשערו, וע"י שהוא מתייפה, אזי הוא גם מגרה אחרים – "כשראה שהשטן מתחיל בבגדים נאים, אבל דעתו למשוך את האדם דרך ההתייפות היתירה בהתבגדות (לשון בגד) העשויה בקפידה, אל עבר הניסיון בעריות" – כשראה יוסף את כל זה, מיד הוא עשה תשובה, הוא הפסיק לסלסל בשערו והפסיק להתייפות בבגדים, ואיפה זה רמוז: "וַיַּעֲזב בִּגְדוֹ בְּיָדָהּ וַיָּנָס וַיֵּצֵא הַחוּצָה" – אומרים גדולי החסידות: "עזב את התאווה לבגדים יפים בידה וביד השטן (- זה מיותר), עזב את דרך ההתהדרות המותרת, עזב את המיותרות, עזב את המותרות, את ההתייפות ואת ההתבשמות, שכן כל זה הרגיש יוסף בבחינת של סרסורי חטא!"
ובכן, המלחמה של היהדות החרדית, של יהודי שומר תורה ומצוות, לא מתחילה בחוף הים, היא לא מתחילה במקום של תערובת שמסתובבות שם נשים לא צנועות – לא! שם זה כבר אסור! היא מתחילה ליד פתח ביתו, בבני ברק! – לאן אתה יוצא? והוא עונה: להינפש, לטייל, לעשות מנגל… – אמנם זה מותר, אבל חשוב היטב אם זה לא מיותר, כי שם שוכן השטן, כך הוא מבקש למשוך אותך, את ילדיך, את אשתך!
המלחמה צריכה להתחיל בטרם העין רואה והלב חומד. המלחמה אינה מתחילה בשיטים, בפארקים, בחוצות, או בשמורות הטבע, כי אם ביציאה מהבית, ביציאה ממחנה ישראל, עַם קדושים.
אומר "אור החיים": "החכם עיניו בראשו, הוא רואה את הנולד ואינו מתקרב לגבולות המיותר, לגבולות המותרות!"
ובמאמר מוסגר:
דינה בת לאה בת יעקב יצאה ונכשלה, נפלה בידי שכם בן חמור. אתם יודעים שהיא היתה צדקת והיא היתה אשה צנועה מאוד, קדושה וטהורה? אבל השטן ארב לה, למה היא יצאה? למה היא נפלה ביד שכם? ואתם יודעים מה מגלים לנו חז"ל?
מביא "אור החיים" הקדוש: "שכם בן חמור הביא בנות" – הוא רצה להכיר אותה, הוא שמע שיעקב אבינו המיוחד הגיע, נכד של אברהם, שמע שיש לו בת יחידה – דינה, רצה להכיר אותה (כמו שגוי רוצה להכיר) והוא שרק… והיא כמובן שהיא לא נאותה לקריאותיו ומה הוא עשה? ממשיך "אור החיים" ואומר: "שכם בן חמור הביא את בנות הארץ סביב האוהל של יעקב, (הוא הביא בנות ולא בנים, כי אם יביא בנים שזה תערובת, אזי דינה לא תצא) והן היו מנגנים בכלי נבל – בגיטרות, מנדולינות, כדי שתצא דינה לקול המוסיקה… ואין בנים! אתם מבינים שגם המוסיקה שהיתה צריכה לגרות את דינה לא היתה מוסיקה קלוקלת של תרבות הפארקים הקלוקלת, אלא הם ניגנו מוסיקה יפה ואולי חסידית… ומוסיקה מותר, ומטרתם היתה כדי שאם יערב לה המוסיקה, היא תצא מהבית כדי לשמוע מוסיקה, וזה מותר… והוא עשה זאת כי הוא רצה למשוך אותה מהבית, הוא רצה לראות אותה. ואז כששמעה דינה את המוסיקה היא הציצה דרך החלון והיא ראתה שאין תערובת, וכולם יושבות, אז היא יצאה, היא יצאה, ונפגעה!
שואל "אור החיים" הקדוש: על פי דין היה מותר לה לצאת, אז מה בעצם גרם לה? הכל היה בסדר, אבל זה היה מיותר!!! מפני שהיא לא היתה צריכה לצאת מחוץ לבית לשבת עם הגויות האלה! אמנם זה מותר, אבל זה מיותר!!! זה מותרות, וכאן הפיל אותה השטן במותר ובמיותר!
ובכן, פרשת בנות מואב החלה בגדרי המותר, אבל מיותר: תאווה לשלווה, תאווה לטייל, תאווה לעשות שייט, ליציאה לפארקים וזה אינו מקום שיימצא בו יהודי חרדי, והמשכה: ראו בוטיקים ואז הם התאוו שוב למיותר: לבגדי פשתן, להתהדרות בבגדי אופנה, בגדים יפים וזה מותר, אבל לשם מה? זה הרי מיותר! ועל גבול זה, הגבול המיותר טומן השטן את המוקשים שלו! וזה הכניסם אל תוך הבזארים ולתוך הבוטיקים ושם ארבה להם התאווה, בנקודה זו פרצה המגיפה.
אני תמיד מביא משל נפלא של ר' מנדל מוישניץ, חתנו של ר' ישראל מרוז'ין על המותרות בבגדים, ההתהדרות היתרה בבגדים:
אחרי החטא של אדם וחוה כתוב בתורה: "וַיֵּדְעוּ כִּי עֵירֻמִּם הֵם וַיִּתְפְּרוּ עֲלֵה תְאֵנָה", ומאוחר יותר ה' תפר להם בגדי עור, אומר ר' מנדל מוישניץ: "מפסוקים אלו יש ללמוד מוסר השכל לדור השפל הזה שמוציאים ומאבדים ממון רב על המלבושים להידמות לשרים ולשרות במלבושי שש ורקמה ובזה מאבדים ימיהם בהבל וריק" – לשם מה אתה צריך להתהדר? אתה בן מלך? הרי יש לך בגדים נאים! אז בשביל מה אתה צריך לקנות בגדים חדשים? זה מיותר! וזה על גבול האיסור.
ממשיך ר' מנדל מוישניץ ואומר: משל למה הדבר דומה? "למלך גדול שהיה לו אוהב גדול ולימים, האוהב הגדול חטא למלך ונכשל בעוון חמור אשר אחת דתו למות, אך מגודל האהבה והרחמים שהמלך רחש לאוהבו, היה הדבר קשה בעיני המלך להוציא אותו להורג וציוה שחֵלֵף (שבמקום) העונש, שיתלו קולר על צוארו ועל כל יוצאי חלציו" – העונש הוא לדראון עולם שהוא ומשפחתו ילכו עם חבל על הצוואר, כדי שיהיה להם זיכרון עולם, כי זה התחלף, במקום המיתה, ורק המלך ברוב רחמיו הצילו. והנה, היועץ עצמו קיים הגזירה והלך עם החבל על הצוואר. בנו אחריו (הדור הבא) התחיל לענוד על צוארו את הקולר עשוי ממשי, ואילו בן בנו כבר התהלך בקולר שזור בחוטי זהב, עד שברבות הימים נשכח העניין והסיבה לקולר. וכשראו את הנכד לבוש קולר שזור חוטי זהב, היו הבריות סבורים שזה תכשיט לנוי כיאות לרוב עושרו, תכשיט של בני האצילים, כי תכשיט קולר שזור חוטי זהב, היה דומה לשרשרת זהב שרבים עונדים על צוארם.
עמד זקן אחד שעוד זכר את המעשה מימי הסבא ופנה אל הנכד ואמר לו: "טיפש שבעולם, הלא קולר זה, הוא אות קלון לזכר חטאת סבכם" – וסיפר לו את כל הרעיון, כי הנכד לא ידע, הוא חשב שהוא הולך כך ליופי, הוא חשב שזה לבוש אצילי – והזקן סיפר לו שזה מזכרת עוון ושהיו צריכים לתלות את הסבא שלו.
והנמשל: אדם הראשון קודם החטא לא היה צריך למלבושים, כותנות אור עטפוהו, ולאחר שחטא ונתחייב מיתה, ריחם עליו הקב"ה ומיעט העונש לקונסו במה שהפשיט ממנו את כותנות האור, ולכן הוצרכו לתפור לעצמם חגורות מעלי תאנה ולאחר מכן בגדי עור.
אז מה זה הבגדים? זה מזכרת עוון, כי אחרת הוא היה צריך ללכת עם בגדי אור! נמצא כי כל ענין הלבוש והבגדים הוא חרפה לנו! – כל הבגדים שאנו הולכים זה אות זיכרון חרפתי, מחמת החטא של זקננו שהוא התקלף מבגדי האור (באל"ף) ונצרך ללבוש בגדי עור, אך הטיפשים שכחו מזה ועשו מן הטפל והחרפה, עיקר!
אנשים מתהדרים בלבוש! הרי הלבוש זה אות וקלון לאדם אחרי החטא של אדם הראשון, אז מה אתה מתהדר בזה? אתה מייפה את אות הקלון שלך?! זה נקרא לשים בושם על סרחון!!! ואז הסרחון גדול פי אלף! תקבל על עצמך את הדין שאנחנו הולכים באות קלון על שום חטא אבותינו ולך עם זה. מה אתם מחפשים את המותרות בביגוד, הרי זה אות קלון!
(ומוסיפה העורכת: שהקב"ה יעזור לנו שנזכה לחזור בתשובה שלימה וניגאל במהירה בימינו אמן!)
——–
לעילוי נשמת ולזכות כל עם ישראל החיים והמתים
לזכות הרב המחבר
האתר כולו מוקדש לעילוי לנשמת כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולזכות כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולרפואת כל חולי עם ישראל בנפש בגוף ובנשמה. לייחדא קודשא בריך הוא ושכינתא על ידי ההוא טמיר ונעלם בשם כל ישראל, לעשות נחת להשם יתברך ולהמשיך רחמים וחסדים על כל העולם, לבירור עץ הדעת טוב ורע ולתיקון הדעת של כל בר ישראל, ולקרב את ביאת מלך המשיח צדקנו.
בפרט לזכות נשמות משה בן יוכבד רבנו עליו השלום רבן של כל ישראל, רבי שמעון בן יוחאי מגלה תורת הנסתר בעולם, רבי יצחק לוריא אשכנזי בן שלמה עטרת ראשינו, רבי ישראל הבעל שם טוב בן אליעזר מגלה תורת החסידות בעולם, רבנו נחמן בן פייגא אור האורות, רבי חיים בן יוסף ויטאל תלמיד רבנו האר"י, וכל הצדיקים והחסידים, הצדיקות והחסידות, האבות הקדושים והאמהות הקדושות, דוד המלך וכל יוצאי חלציו וכל אחד ואחד מישראל בכל מקום שהוא חי או מת.
ותיקון של כל ישראל החיים והמתים, ולפדיון של כל ישראל החיים והמתים מכל דין וייסורים שיש עליהם.
בס"ד – כל הזכויות שמורות (c) לנר תמיד – על פרשת השבוע
הרב יצחק ברנר זצ"ל
נערך מסרטי הקלטה ע"י ר.רצון תליט"א
לפי רישיון Creative Commons-CC-2.5