——–
שבת שלישית לחודש הרחמים והסליחות, מתוך ארבע שבתות המהווים הכנה ליום הדין. פרשת כי תבוא יש בה את התוכחה הגדולה אשר דיבר משה רבינו לעם ישראל לפני מותו. הדגשתי: תוכחה גדולה. יש בה קללות רבות, אם חלילה עם ישראל לא ישמע בקול ה' אלוקיו לשמור ולעשות את כל מצוותיו וחוקותיו. פרשת התוכחה, פרשת הקללות.
זוהי שיחה לפני ראש השנה:
פעמיים בשנה תיקנו לנו חז"ל לשמוע דברי תוכחה קשים וקללות מאיימות. פעם אחת לפני זמן מתן תורה, היא פרשת התוכחות והקללות – פרשת בחוקותי, סוף ספר ויקרא ושם מ"ט קללות. ובפעם השניה – התוכחה הגדולה, הקללות הרבות, פי שניים, פעם שניה, לפני ראש השנה, פרשת כי תבוא, ספר דברים ויש בה צ"ח קללות, בדיוק פי שתיים. ולכן קוראים לזה התוכחה הגדולה, הקללות הרבות. וכל זה כדי להרתית את הלבבות, להזכיר לנו לפני יום הדין כי כל קיומנו הפרטי, האישי, המשפחתי, הלאומי, תלוי אך ורק ב"וְהָיָה אִם-שָׁמעַ תִּשְׁמְעוּ אֶל-מִצְוֹתַי" (דברים יא, יג).
וזה מה שאמרו חז"ל במסכת מגילה דף לא ע"ב: "עזרא הסופר תיקן להם, לישראל שיהיו קוראים קללות שבתורת כוהנים" – ספר ויקרא – "קודם עצרת" – קודם חג שבועות, זמן מתן תורתנו – "ובמשנה תורה, פרשת השבוע – כי תבוא, קודם ראש השנה. מאי טעמא?" – שואלת הגמרא ועונה – "כדי שתכלה שנה וקללותיה".
שאנחנו פעם היינו שולחים ברכות שנה טובה היינו כותבים: "תכלה שנה וקללותיה תחל שנה וברכותיה". אומרת הגמרא מדוע עזרא הסופר תיקן לנו שבוע וחצי לפני ראש השנה לקרוא את פרשת כי תבוא, את התוכחה הגדולה, את הקללות הנוראות על עם ישראל אם חלילה הם לא יקיימו את "וְהָיָה אִם-שָׁמעַ תִּשְׁמְעוּ אֶל-מִצְוֹתַי"? למה צריך לקרוא את זה? והתשובה: כדי שתכלה שנה וקללותיה.
מביא בעל "באר משה": מה ענין קריאת הקללות השבת לכך שְׁיִכְלוּ הקללות?
יום יום יש קללות. יש הרבה קללות בפרשת השבוע, ורחמנא לצלן הם פוגעות בנו, עיין אתמול – "בְּדָמַיִךְ חֲיִי": עם ישראל חי בדם, באיומים, בצרות, במחלוקות, שהכל כתוצאה מדם ואש ותמרות עשן.
שואל בעל "באר משה", גם בפרשת כי תבוא וגם בפרשת בחוקותי: מה ענין קריאת הקללות השבת, לכך שְׁיִכְלוּ הקללות? מה הקשר? ועונה בשם הזוהר הקדוש עם פירושו של אחד המפרשים הגדולים על הזוהר שבראשי תיבות הוא נקרא הרמ"ז. וכך הוא כותב: "קריאת הקללות ביראת ה'" – מתוך יראת ה' – "ומתוך כניעה לבורא עולם, נחשבות לעם ישראל ולפרט היהודי, כאילו באו עליו ממש" – אפשר לחסוך את הצרות ע"י שנשמע את קריאת התוכחות ביראת שמים, בכניעה, בקבלת עול מלכות שמים, באמירה פנימית: רבש"ע, אנחנו שלך, אנחנו שווים אליך, אתה קוננו, אתה בוראנו, אתה יוצרנו. ואז אומר הזוה"ק: "קריאת הקללות ויראת ה' נחשבת לו לאדם כאילו באו עליו ממש, שאפילו אם חלילה נגזר על ישראל כעם, ועל היחיד כפרט קללה, כיון שקוראים פרשת הקללות ביראת ה' ובהכנעה, בקבלת עול מלכות שמים, מתוך ידיעה ברורה שהקב"ה מנהיג את העולם, נחשבת הקריאה כאילו באו עליהם הקללות" – בפועל – "וניצולים מהגזר דין עצמו. וזהו שנאמר: קוראין לפני ראש השנה, יום הדין כדי שתכלה שנה וקללותיה" – ע"י הקריאה חוסכים לעצמנו את הגזר דין בפועל.
חשבתי אתמול בפיגוע הנורא, אדם ראה אישה ופינה לה את המקום לשבת, התברר שהיא ישבה ליד החבלן, הוא ניצל והיא רחמנא ליצלן נהרגה. לכל כדור יש כתובת… אנחנו זקוקים ל"תכלה שנה וקללותיה"!
אומר הזוהר הקדוש: "הקללות מרובות. אנחנו צריכים לשמוע היטב את הדברים לפני ראש השנה, לפני יום הדין, ביראת שמים, בקבלת עול מלכות שמים והיה זה שכרנו". מה פשר הדבר?
אומרת הגמרא (ברכות דף ז) אמרו חז"ל: "טובה מרדות אחת בלבו של אדם" – נגד כולם אנחנו יודעים למרוד! כל אחד יש לו כתף ימנית ושמאלית והוא מרים אותה ואומר: "לא רוצה", אפילו ילד קטן. כולנו מרדנים, כולנו מרדנים כלפי הזולת, כלפי השני, אומרים חז"ל במסכת ברכות: יהודי, יש לך את כח המרדות. אתה אומר: "לא! לא רוצה! דווקא לא!". אומרת הגמרא: "טובה מרדות אחת בלבו של אדם" – מתי יגיע כבר הרגע שתמרוד, לא נגד חברך, לא נגד אבא, אימא, מורה, רב, או כל מי שיהיה, אלא תפגין פעם כח עצמי ותמרוד בעצמך! נגד המוסכמות האוויליות שלך! תגיד לעצמך פעם אחת: לא!! תהיה פעם חזק גם כלפי עצמך, כופף פעם את עצמך, תפעיל את כח המרד שיש בך נגד עצמך.
ממשיכה הגמרא: "טובה מרדות אחת בלבו של אדם, יותר ממאה מלקויות", שנאמר: "תֵּחַת גְּעָרָה בְמֵבִין" – מה שגערה עושה לאדם מבין, לאדם בר דעת – "מֵהַכּוֹת כְּסִיל מֵאָה" (משלי יז, י). – גערה אחת שיכולה להשפיע על האדם, אם הוא מבין, אם הוא חכם ובר דעת, פועלת יותר. והכוונה לגערה פנימית, לא גערה שלך עלי, כי אז אני מתקומם ומורד. הכוונה כאן לגערה שלך על עצמך! אוטוסוגסטיה כלפי עצמך, טובה יותר ממאה מלקות שמכים את הכסיל. את הכסיל מכים ומכים, עוד יסורים ועוד יסורים, אבל הוא כסיל, הוא לא לומד לקח. חולפת המכה והוא ברשעותו.
אומר רש"י במשלי: "טובה מרדות אחת בלבו של אדם". מרדות מלשון רידוי והכנעה. רד קצת מהגובה שלך ותהיה גדול. אם תשאיר את הראש שלך למעלה, אתה תקבל מכות, ישופפו אותך.
"טובה מרדות אחת בלבו של אדם", אומר רש"י: מלשון ירידה. אותם אותיות ירידה רדיה – רד למטה, רד, טיפה. רידוי אחד, הכנעה אחת שאדם שם על ליבו מאליו, בלי שיגיד לך השכן, החבר, אבא, מורה, אלא אתה תשכנע את עצמך! רד כלפי בורא עולם, תיכנע לפניו. ואז אומר שלמה המלך: לא יהיה לך בושות כי אף אחד לא אמר לך את זה, אתה חייבת את עצמך. אמרת לעצמך לדוגמא: אני לא מעשן יותר, זה לא בריא. אם כל העולם יגיד לך: "תרים כתף". מיד תענה: "לא, לא רוצה, אתה לא תגיד לי מה לעשות", אז תאמר אתה לעצמך, אם אתה באמת אדם מבוגר וזה לא בריא, אז תפסיק.
אל תחכה שיעירו לך, אל תחכה שיכניסו אותך לאזיקים, תאמר אתה לעצמך וזה יהיה מכובד.
הוי אומר, הרי מפורש שכשאדם מכניע עצמו כלפי בורא עולם, הוא חוסך לעצמו מאה מלקויות! אם כן, בפרשת השבוע אנחנו קוראים 98 קללות אם ח"ו לא נשמע בקול ה'. קללות שכולם נתקיימו ואולי גם מתקיימים. אומר הזוהר הקדוש: מה אתה מחכה יהודי שתחטוף מכות? שיובילו אותך עם טיפול נמרץ? מה אתה מחכה? תכניע את עצמך לבורא עולם ותחסוך את המכות.
ומשום כך תיקן עזרא הסופר בשבת הזו, לפני ראש השנה, את קריאת פרשת כי תבוא. שיקראו את כל התוכחות ואת כל הקללות כדי ש"תכלה שנה וקללותיה". ואיך תכלה? ע"י שתשמע ותתבונן מה שכתוב בתורה הקדושה, ותמרוד בעצמך ותאמר: עד כאן! ביראת שמים. אומר הרמ"ז בזוהר הקדוש: ואז תחסוך לעצמך את הקללות, אתה כפרט ועם ישראל ככלל.
אומרים חז"ל: ותמצא שתכלית הקללות-התוכחות, זה להיכנע. אם תיכנע גם בלי המכות, מה טוב-חסכת! והיכן זה כתוב בתורה? בפרשת בחוקותי, פרשת התוכחה והקללות, כתוב בסוף כך: "אוֹ-אָז יִכָּנַע לְבָבָם הֶעָרֵל וְאָז יִרְצוּ אֶת-עֲוֹנָם" (ויקרא כו, מא). ומיד אח"כ כתוב: "וְזָכַרְתִּי אֶת-בְּרִיתִי יַעֲקוֹב וְאַף אֶת-בְּרִיתִי יִצְחָק וְאַף אֶת-בְּרִיתִי אַבְרָהָם אֶזְכּר וְהָאָרֶץ אֶזְכּר" (שם שם, מב) – הכל יהיה בסדר, תהיה הגאולה לפרט ולכלל.
אומרים חז"ל שהרי כתוב להדיא שתכלית הקללות זה להיכנע. וכאשר אדם לא נכנע מהמוסר, מההתראות משמיעת הקללות, מקריאת העיתון שהוא רואה שיש קללות בעולם, שהוא רואה שיש צרות לעם ישראל, והוא אומר: שלום עלייך נפשי, הוא ממשיך לזרום, אוי, אז חלילה, הוא יכול להביא לעצמו קללות, אבל אם הוא ייכנע משמיעת התוכחה והקללות, אז אומר הזוהר הקדוש: הוא יחסוך לעצמו את הקללות בפועל!!
נמצא כי אין היסורים-הקללות באים על האדם כדי להתנקם בו, אלא כדי להשיבו למוטב. לדגדג אותו קצת באיזה אפנדציט קטן. אם זה לא הולך, אז הוא מדגדג אותו באיזה לחץ דם גדול. אח"כ באיזה סוכר הוא ממתיק לו את הגוף רחמנא ליצלן. ואם גם זה לא הולך הוא מנמק לו את הרגל. ואם גם זה לא הולך, אז הוא כבר על כסא גלגלים. אומר הזוהר הקדוש: חסוך את כל התהליך הזה! קרא בתורה בפרשת השבוע, לך לבית הכנסת, תשמע מה שאומרים, תתבונן, קח קרוב ותלמד איתו ותראה שהכל שריר וקיים – חסוך לעצמך הכל! אומרים חז"ל: אין הייסורים באים לנקום בו, אלא כדי לעוררו לשוב למוטב. זה אמצעי שלא יגביה את עצמו ויאמר: אני ואפסי עוד – סמוך עלי! אלא, שיקבל על עצמו עול מלכות שמים – כמו אבא שלו, כמו סבא שלו, כמו הרמב"ם, כמו האר"י הקדוש, כמו רש"י.
אומר בעל "באר משה" הצדיק מרוז'רוב: אחרי שירמיה הנביא מונה את החטאים ומאשים את ישראל, בסוף הוא אומר: "הֲבֵן- יַקִּיר לִי אֶפְרַיִם אִם יֶלֶד שַׁעֲשׁוּעִים" – כינוי לעם ישראל – "כִּי-מִדֵּי דַבְּרִי בּוֹ זָכר אֶזְכְּרֶנּוּ עוֹד" (ירמיה לט, יט) – כולנו יודעים שיש הבדל בין דיבור לאמירה. אמירה – זה לשון רכה, דיבור – זה לשון תקיף, חד משמעי. אומר הקב"ה: "כִּי-מִדֵּי דַבְּרִי בּוֹ" – דַי בדיבור בו, די שאני מדבר איתו בלשון צרות ותוכחה באמצעות התורה הקדושה, ואז מיד "זָכר אֶזְכְּרֶנּוּ עוֹד" – מיד אני נזכר בו, אוהב אותו, ואיך? כי הוא מסתפק בדיבור, הוא מבין ענין, די לחכימא ברמיזא – די לחכם שהוא שומע ברמז, הוא לא זקוק למלקות בפועל. אני רק מרים את הקול, ואומר לו תוכחה וקללות פרשת כי תבוא, אז "זָכר אֶזְכְּרֶנּוּ", מיד אני נזכר בו, אני רואה את החיוך שלו, אני רואה את הבושה בו, אני רואה את השפלת הפנים שלו, הוא מבין, הוא תופס שהוא לא היה על הדרך הנכונה.
הנה, אפילו אם ח"ו נגזרה הגזירה וקללות מרחפות על עם ישראל וזה כבר נחתם בשמים, בכל זאת אפשר לקיימה ולצאת ידי חובה במה שנגזר משמים, באמצעות הדיבור בלבד!!! שאם מכניע לבו כדבעי, אז זה נחשב לו כאילו זה בא עליו בפועל. הן לפרט היהודי והן לכלל.
הכנעה זה היא כל המטרה של התוכחות השבת, וזה כל התשובה שאנחנו מתבקשים לעשות בימים אלה לקראת ימי הדין. צאו וראו מה קרה מיום הדין שעבר, מה נחתם על עם ישראל ביום הדין שעבר: כמה פיגועים, כמה צרות, כמה אלמנות, כמה יתומים, כמה?! הכל מראש השנה! ועכשיו אנחנו באים לראש השנה חדש – תשס"ה! יסוד התשובה: כניעה! "וְכֻלָּם מְקַבְּלִים עֲלֵיהֶם על מַלְכוּת שָׁמַיִם" – לא צריך להיות בבת אחת צדיק, ללכת עם שטריימל, לא! עוד מעט נראה שכל אחד יקבל על עצמו משהו ועוד משהו, ובזה הוא מבטא את הכניעה שלו לבורא עולם, ובזה הוא מוציא את עצמו מכלל הקללות.
וראייה לדברים: אין התוכחות והקללות באות לנקום ולחסל, אלא לעורר את הלבבות לקום מאשפתות, מבור תחתיות, להרים ראש. אומר מדרש תנחומא (פרשת נצבים), פרשה הבאה שקוראים אותה ערב ראש השנה, רש"י הקדוש מביא את זה מיד במקום. שואלים חז"ל: למה נסמכה פרשת "אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם לִפְנֵי ה' אֱלֹהֵיכֶם", לקללות שבפרשת השבוע, פרשת כי תבוא? ועונים במדרש תנחומא: "לפי ששמעו ישראל כל הקללות" – וזה היה כבר אחרי שהם שמעו את 49 קללות שבספר ויקרא, ועוד משה רבינו מנחית עליהם 98 קללות, איומים" – "לפי ששמעו ישראל כל הקללות לפיכך הוריקו פניהם" – הם החליפו צבעים – "אמרו ישראל מי יוכל לעמוד באלה" – מי יכול לעמוד בכאלה איומים?! בכאלה צרות?! אין לנו תקוה, אין לנו תחלית, אנחנו נמרחים. ראה משה רבינו שהקללות דכדכו אותם והביאו אותם ליאוש ולחוסר תקוה – "התחיל משה רבינו לפייס אותם" – לא, לא, לא, אתם לא תהיו 'על הפנים', אלא "אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם" – כל עם ישראל – "לִפְנֵי ה' אֱלֹהֵיכֶם" – יש לכם זקיפות קומה ועתיד, אתם לא תהיו מחוסלים – "הרבה הכעסתם למקום כל 40 שנות מדבר, ולא עשה איתכם כליה והרי אתם קיימים לפניו, היום" – כמו שהיום הוא קיים, יש בו שעות לילה-חושך, יש בו שעות יום, כך עם ישראל, האיר לכם בעבר, אל תתייאשו יהודים, וכך עתיד להאיר לכם – "נֵצַח יִשְׂרָאֵל לֹא יְשַׁקֵּר" (שמואל א טו, כט). אין תכליתנו לרדת לאדמה. אין תכליתנו לרדת ממפת העולם. אחרים יצאו, אחרים יאבדו תקוותם, לא אנחנו! כך עתיד להאיר לכם, אל יפול רוחכם מהקללות המרובות, הקללות והייסורים מקיימים אתכם ומציבים אתכם לפניו. יש להם תכלית, מהי התכלית? תעוררו את עצמכם, ואז תהיה לכם זקיפת קומה!
משה רבינו בא לפייס את ישראל שהקללות זה לא סתימת גולל, אלא שהייסורים והקללות באים לעורר אתכם, להרים אתכם, לזקוף את קומתכם, או שחלילה חלילה תצטרכו לקבל מכות ואז תצעקו רבש"ע אני בא אליך בחזרה. ע"י שמיעת התוכחה, תכלה שנה וקללותיה.
אין זקיפות קומה יהודית, אין בחינת ניצבים, אלא ע"י כניעה וענווה מבורא עולם.
אין שפלות ונמיכות קומה יהודית כמו "אני ואפסי עוד", "סמוך עלי", "יהיה בסדר"… אין ארור כמו זה שישים מבטחו באדם, כמו שאומר הנביא: "אָרוּר הַגֶּבֶר אֲשֶׁר יִבְטַח בָּאָדָם" – היום פה מחר שם כי אבדו עשתונותיו – "וְשָׂם בָּשָׂר זְרעוֹ" – תרבות שרירים – ומה יקרה עוד 5-10 שנים? מה יקרה? זה התכלית שלך בעולם?! זקיפות הקומה היהודית, הרמת הראש היהודי לא תבוא ע"י "אני ואפסי עוד", אלא אדרבא ע"י "וְכֻלָּם מְקַבְּלִים עֲלֵיהֶם על מַלְכוּת שָׁמַיִם" בטחון בה', צור ישראל וגואלו ששמר עלינו כל שנות ההיסטוריה, זה ירים את ראשנו, בו נשים מבטחנו, ע"י זה נצא מהקללות שמרחפות עלינו.
רבותי, דבר מענין: 10 שבתות יש משבעה עשר בתמוז – ימי בין המיצרים, ימי האבל היהודי עד ראש השנה.
10 השבתות האלה מתחלקים לשתי קבוצות. שלוש שבתות ראשונים נקראים "בין המיצרים", ואת זה כולם יודעים, משבעה עשר בתמוז עד תשעה באב. ובחז"ל הם נקראים: "ג' דפורענותא" – 3 של הפורענות, ימים קשים, ימי חורבן ואבל. מידי שבת תיקנו לנו חז"ל לקרוא הפטרה שיש בה תוכחות, שיש בה קללות, יש בה איומים. וזה נורא!
השבת הראשונה של בין המיצרים זה דברי ירמיהו, אח"כ פרק ב' בירמיה, והשבת שלפני תשעה באב עולה על כולם, איזה איומים, איזה קללות, איזה כינויים, זה נורא! ואחריהם, באות לנו 7 שבתות שנקראות: "שבע דנחמתא" – שבע שבתות של נחמה. נביא הפורענות שהיכה את ישראל על קודקודם היה ישעיהו הנביא, הוא מוכיח את ישראל, איים על ישראל. קוראים את זה ערב תשעה באב: "חֲזוֹן יְשַׁעְיָהוּ בֶן-אָמוֹץ" (ישעיה א, א). מיד אחרי תשעה באב, שבוע אחרי כן, אנחנו מתחילים לקרוא עד ראש השנה 7 הפטרות, כל שבת הפטרה וכולם מדברי ישעיהו! אותו ישעיהו שהיכה בנו ערב תשעה באב! כל השבע שבתות, הם מדברי ישעיהו הנביא, וכולם דברי נחמה, עידוד, הרמת ראש, זקיפת קומה. מה קרה? זה שהיכה בנו, איים עלינו, במשך שבע שבתות רצופות אנחנו שומעים מידי שבת ובשבת הראשונה אנחנו שומעים: "נַחֲמוּ נַחֲמוּ עַמִּי יאמַר אֱלֹהֵיכֶם" (ישעיה מ, א). מה קרה?
והשבת, שבת אחת שלפני ראש השנה, עזרא הסופר תיקן לנו לשמוע את פרשת הקללות, 98 קללות כדי להרתית את הלבבות כדי ש"תכלה שנה וקללותיה".
מענין – בקריאת התורה בשבת נשמע קללות – נקבל זבנגים על הראש, כדי לעורר את הלב, ואילו בהפטרה של השבת, אין שום זכר לתוכחות ולקללות, כי בד"כ ההפטרה היא מעין הפרשה. וכאן זה לא כך. אלא מהי ההפטרה של השבת? הפטרה מנחמת ומעודדת מדברי ישעיהו.
מצד אחד אנחנו נשמע תוכחות וקללות להכניע את לבנו, לשופף את קומתנו כלפי הקב"ה, ז"א – הכנעה, יראת שמים, אבל חז"ל לא השאירו אותנו עם יאוש, עם קללות, עם איומים, עם מצב רוח ירוד, לא! אפילו השבת ההפטרה היא דברי נחמה! הנה, מה נאזין בהפטרה אחרי הקללות האיומות? אומר הנביא ישעיהו (פרק ס): "קוּמִי אוֹרִי כִּי-בָא אוֹרֵךְ וּכְבוֹד ה' עָלַיִךְ זָרָח" – אוי, כמה אנחנו צריכים את זה – "כִּי-הִנֵּה הַחֹשֶׁךְ יְכַסֶּה-אֶרֶץ וַעֲרָפֶל לְאֻמִּים וְעָלַיִךְ" – עם ישראל – "יִזְרַח ה' וּכְבוֹדוֹ עָלַיִךְ יֵרָאֶה" – איזה ניחומים!!! – "…שְׂאִי-סָבִיב עֵינַיִךְ וּרְאִי כֻּלָּם נִקְבְּצוּ בָאוּ-לָךְ" – עם ישראל מתקבץ אל ארצו – "בָּנַיִךְ מֵרָחוֹק יָבאוּ וּבְנתַיִךְ עַל-צַד תֵּאָמַנָה" – מסבירים המפרשים: כולם יבואו כמו גבירות, שרות ומלכּות – "לֹא-יִשָּׁמַע עוֹד חָמָס בְּאַרְצֵךְ" – שם הכוונה לחמס אחר, אבל אם אנחנו מתלבשים על המילים, אז רומזים רמזים… – "לֹא-יִשָּׁמַע עוֹד חָמָס בְּאַרְצֵךְ שׁד וָשֶׁבֶר בִּגְבוּלָיִךְ וְקָרָאת יְשׁוּעָה חוֹמתַיִךְ וּשְׁעָרַיִךְ תְּהִלָּה" – לא תזדקקי עוד לחומות מגן.
אחרי הפיגוע אתמול קפצו אנשים ואמרו: "הא… כי באיזור ההוא לא בנו חומת מגן… אומר הנביא: "לֹא-יִשָּׁמַע עוֹד חָמָס בְּאַרְצֵךְ שׁד וָשֶׁבֶר בִּגְבוּלָיִךְ וְקָרָאת יְשׁוּעָה חוֹמתַיִךְ וּשְׁעָרַיִךְ תְּהִלָּה" – להוציא מיליארדים על החומת מגן?! מי יודע אם זה יעזור? לא!! אלא "וְקָרָאת יְשׁוּעָה חוֹמתַיִךְ" – הישועה, ישועת ה' היא תהיה החומה – ישועת ה' כהרף עין!!! וזה אנחנו נקרא השבת מיד אחרי התוכחות והקללות.
הורידו לנו את הפנים להיכנע?! ומיד בא הנביא ישעיה ואומר: להרים את הראש, לחייך, אל תתייאש, כי "נֵצַח יִשְׂרָאֵל לֹא יְשַׁקֵּר"– עם ישראל חי, עם ישראל לא ילך לאבדון, אמנם הוא יקבל מכות אם הוא צריך, אם הוא __ אזי "תכלה שנה וקללותיה" כדברי הזוהר, הוא יתעורר לבד בלי המכות, הוא יראה את יד ה' מונפת עליו, אז יגיד "סליחה, אני נכנע" – אל תאבק עם ה', אל תהיה מוישה גרוייס…
והסיום של ההפטרה: "וְעַמֵּךְ כֻּלָּם צַדִּיקִים לְעוֹלָם יִירְשׁוּ אָרֶץ נֵצֶר מַטָּעַי מַעֲשֵׂה יָדַי לְהִתְפָּאֵר" (ס, כא).
מה למדנו מכאן? אין משאירים את הבנים של הקב"ה רק עם האיומים, רק עם התוכחות והקללות, רק עם יאוש ואיבוד תקווה, אם הקללות הם היו נקמה, עונש, אז כבר מזמן לא היינו. אבל עם ישראל חי, הנה אתם יושבים פה בארץ הקודש, אחרי 2000 שנות גלות, עם הצרות, אוי, השמאל של הקב"ה דוחה אותנו, מאיימת עלינו ומכה בנו, אבל הימין מקרבת – "שׁוּבוּ אֵלַי וְאָשׁוּבָה אֲלֵיכֶם" (מלאכי ג, ז), קבלו עול מלכות שמים. ובכן השמאל מאיימת, השמאל מקללת, והימין מקרבת ומעודדת, זועקת: יהודים אל ייפול רוחכם, אל יאוש, יש אחרית לעם היהודי, "נֵצַח יִשְׂרָאֵל לֹא יְשַׁקֵּר", אל יאוש, עם ישראל חי למרות הכל!
למדנו שאפילו בשבת זו, הקב"ה לא רוצה שנשאר עם הפנים למטה, אלא עליך להתעורר, להבין, אומנם יש קללות, יש איומים, ועם זאת, אם הבנת, הרגשת, התבוננת ותמשיך להתבונן, בצד יש לך הפטרה מאוד מעודדת של ישעיהו הנביא.
יתרה מזה, תראו את המהלך של הקב"ה עִם עַם ישראל. אומרים חז"ל: אפילו בדברי התוכחה הקשים ביותר של הנביא ישעיה והנביא ירמיה, הוא עצמו כאשר מוכיח ומאיים על עם ישראל בדברים נוראיים, בקללות נוראיות, כמו: "אֵיכָה הָיְתָה לְזוֹנָה…וְעַתָּה מְרַצְּחִים…שָׂרַיִךְ סוֹרְרִים וְחַבְרֵי גַּנָּבִים" (איכה א, א) נורא מה שהוא כותב על עם ישראל!! ולמרות זאת, אפילו הנביא ישעיהו שמאיים עלינו, הוא לא מסיים את הפרק מבלי לומר: שמעת?! עכשיו קום!!
אבא לא מכה את בנו עד מוות, הוא נותן לו סטירה ברחמים, כי הסטירה באה לכוון אותו, הוא אוהב אותו. אחרי שהבן בוכה קצת ומבין את המסר של האבא, בא אבא נותן לו נשיקה, מלטף אותו ואומר לו: "קום מוישלה שלי, אני אוהב אותך. אני רואה שאתה מבין מה שאמרתי לך, אתה מבין שאתה סרחת, אתה לא מתנהג יפה לאימא", נותן לו כף על הכתף ונשיקה חמה על הלחיים ועל המצח ומוישלה שב. כי הוא אף פעם לא היה מחוץ ללב של אבא שלו – "חוֹשֵׂךְ שִׁבְטוֹ שׂוֹנֵא בְנוֹ" (משלי יג, כד) וכן "כִּי אֶת אֲשֶׁר יֶאֱהַב ה' יוֹכִיחַ" (שם ג, יב). ואנחנו טיפשים, אנחנו מחכים למכות!
אפילו בדברי התוכחה הקשים של הנביא ישעיהו, הוא לא מסיים את ההפטרה בלי דברי עידוד ונוחם. זהו המסר לכל התוכחות. לכל התוכחות, לכל הקללות יש תכלית והיא להתקרב אל האבא, לשוב אל האבא. ואיך מסיים ישעיהו הנביא את דברי החזון שלו שאנחנו קוראים בערב תשעה באב? בפסוק: "וְאָשִׁיבָה שׁפְטַיִךְ כְּבָרִאשׁנָה וְיעֲצַיִךְ כְּבַתְּחִלָּה אַחֲרֵי-כֵן יִקָּרֵא לָךְ עִיר הַצֶּדֶק קִרְיָה נֶאֱמָּנָה" (א, כו) – דברי עידוד. ועוד "צִיּוֹן בְּמִשְׁפָּט תִּפָּדֶה" – מה, היא תפדה?! או שהיא חוסלה ח"ו? הגויים הנוצרים טוענים שהיא חוסלה, הם עשו לנו ברית חדשה, רחמנא ליצלן, אבל אנחנו שוב פה! ירושלים שלנו, וה' יעזור שהיא תהיה שלנו בכל המובנים, כי עוד לא בא המשיח. אנחנו פה! איפה כולם שחשבו לחסל אותנו?! ואיפה אנחנו ה"כאילו" מחוסלים? גם אחרי השואה האיומה, עם ישראל תוך כמה שנים עלה לארץ והקים מעברות, ועם ישראל חי. ממשיך הנביא ישעיה ואומר: "צִיּוֹן בְּמִשְׁפָּט תִּפָּדֶה וְשָׁבֶיהָ בִּצְדָקָה"!
ובכן, פרשת השבוע מלמדת אותנו יש לפחוד מהקללות, מהצפוי לנו אם לא נקיים את ה"וְהָיָה אִם-שָׁמעַ תִּשְׁמְעוּ אֶל-מִצְוֹתַי". זה מטרת הקללות לפני יום הדין, אך בשום פנים ואופן אין להתייאש מאובדן תקוה. אל יאוש, אסור להתייאש כלל עד הרגע האחרון. "בָּנִים אַתֶּם לה' אֱלֹהֵיכֶם" (דברים יד, א) – ה' אוהב אותנו, הוא לא בא להשמיד אותנו, הוא בא לעורר אותנו! אז נהיה חכמים, נקדים רגע למכה, רפואה למכה, ומהי? הכניעה – אבא, אנחנו שבים הביתה! אל תפגין שרירים נגד אבא, כי אם תפגין שרירים, אבא חזק יותר!
הנה בסוף פסוקי התוכחה והקללות בפרשת בחוקותי, הביאה לנו התורה הקדושה פרשה סמוכה לפרשת הקללות והיא פרשת הערכים. ככתוב: "אִישׁ כִּי יַפְלִא נֶדֶר בְּעֶרְכְּךָ נְפָשׁת לה'" (ויקרא כז, ב). אומר רש"י: "אדם יפרש בפיו ליתן ערך נפשו לה', לומר ערך נפשו שנפשו תלויה בה'"" – הוא רוצה לתרום לה' להֶקְדֵש בית המקדש כערך נפשו, כפי מה שהוא שווה. לתת צדקה לה' זו כניעה, כי אדם שאינו מכיר בה', מה פתאום שיתן צדקה?! מה פתאום שיתרום אלפי שקלים?! הצדקה, ובייחוד כאשר האדם תורם, נודר נדר לתת את הערך של עצמו, יש בזה אקט של כניעה! אז התורה מפרטת דבר מעניין, התורה קבעה לנו את הערך של אדם שרוצה לתת כפרה לה'. אדם?! רגע, מהו הערך של כל אדם?! הרי אדם שווה מיליארדים! התורה קבעה לנו סכומים:
לזכר, גבר בן 20 עד בן 60 שנה – 50 שקל. (פי מאה יותר ממחצית השקל שנותנים כל שנה לבדק הבית), ולנקבה – 30 שקל.
לזכר בן 5 ועד 20 שנה – (כרטיס נוער) 20 שקל.
ולנקבה – 10 שקל.
ואם הזכר מבן חודש עד 5 שנים (ילדים, טף) – 5 שקלים.
ולנקבה 3 שקלים.
ואם הזכר מבן 60 שנה (זקן) – 15 שקלים.
ולנקבה 10 שקלים.
שואלים חז"ל: למה נסמכה פרשת הקללות לפרשת הערכים, שאדם מפריש תרומה לה' בערך נפשו? למה? אומר בעל הטורים: אם תספור סה"כ של כל השקלים אשר ניתנים לה', ז"א תספור את כולם: מבוגר, צעיר, ילד, זקן, אישה – סה"כ של כל השקלים שביקשו לתת לה' יתברך, ערך נפשות ישראל הוא 143 שקלים (קמ"ג). למה? לכפר על מ"ה (45) קללות שבתורת כוהנים ועל 98 קללות שבמשנה תורה, פרשת השבוע, שזה יחד 143 (98+45=143).
אומר בעל הטורים: 143 שקל ערך של כלל ישראל, של כל פרט ופרט מכל הסוגים לכפר! מה זה לכפר? ככתוב: צדקה תציל ממות, ולמה צדקה תציל ממות? שיהודי מרגיש שהקללות מרחפות עליו והוא רוצה לבלום אותם, מה הוא צריך? להיכנע! אחד מהביטויים שאדם מבטא את הכניעה שלו לבורא יתברך, זה שהוא נותן סך כסף לערך נפשו כפרה לה', לבית המקדש, לישיבה, לבית הכנסת, ובזה הוא מְמַצֵא: רבש"ע, אני נותן את עצמי לך. איך? ע"י שאני נותן את ערך נפשי, זה כפרתי – התרנגול ילך למיתה ואני אלך לחיים, אבל אדם צריך לחוש בכפרות שבעצם הוא היה צריך להיות הקורבן, ובזה הוא מבטא כניעה, קבלת עול מלכות, ואם כך, זה מכפר על כל הקללות. אז לא צריך את הקללות כי הוא למד לקח, זה עורר אותו לתת ערך נפשו, כפרות, ערב יום כיפור.
הרי, שע"י נדרי ערכים שזה כופר נפש, אדם מכניע את עצמו, ואז הוא מקיים את "אוֹ-אָז יִכָּנַע לְבָבָם הֶעָרֵל" ואז לא צריך את הקללות בפועל.
שואל ר' מאיר שפירא מלובלין, ראש ישיבת חכמי לובלין (חותני היה מהתלמידים האחרונים בישיבה, הוא סגר את הישיבה יחד עם הרבי מסטריקוב): למה נסמכה פרשת הערכים לפרשת הקללות? ועונה: כאשר אדם שומע את פרשת התוכחות והקללות עלול הוא להיתפס לחלישות הדעת ולייאוש ויחשוב בלבו: הוא לא שווה כלום, מה אני שווה, כולי מלא חטאים! אומר ר' מאיר שפירא: "לפיכך, סמכה התורה לפרשת הקללות את פרשת הערכים, כדי לעודד לבבות יהודים" – לומר להם: יהודי, גם אם אתה מחשיב את עצמך לרשע, או אחרים אומרים שאתה רשע, בכל מצב, בכל דרגה – אתה יהודי, אתה חביב, אתה בן להקב"ה, כמו שאומרים: "בָּנִים אַתֶּם לה' אֱלֹהֵיכֶם"! בן שחטא גם הוא נחשב לבן, יש לו גם צ'אנס! ממשיך ואומר רב מאיר שפירא: "בכל מצב ומצב ובכל דרגה ודרגה הוא יהודי" – היהודי הכי פשוט שווה יותר מהגוי הכי גדול, על זה אנחנו מברכים כל יום: "בָּרוּךְ אַתָּה ה' אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם. שֶׁלּא עָשַׂנִי גּוֹי" ולאיזה גוי? לניקולאי? לגורג'? לפלאלחים אוקראינים?! יהודי הכי פשוט אומר "שֶׁלּא עָשַׂנִי גּוֹי"– שלא עשני בּוּש, שלא עשני צ'רצ'יל.. כי אני יהודי, יש לי תרי"ג מצוות. אומר רב מאיר שפירא: "לכן הסמיכה התורה פרשת הערכים לפרשת הקללות, שכל יהודי יִראֶה שיש לו ערך, שלא הוא שווה סמרטוט. ומהו הערך? שיתקיים כופר נפשו לה'. ומה זה "כופר נפשו"? קצת כניעה לה'.
ובכן, ישראל שחטא, ישראל הוא – "בָּנִים אַתֶּם לה' אֱלֹהֵיכֶם", וכן "כִּי כַּאֲשֶׁר יְיַסֵּר אִישׁ אֶת-בְּנוֹ ה' אֱלֹהֶיךָ מְיַסְּרֶךָּ" (דברים ח, ה) – אין הייסורים וקיום הקללות מלמדים שה' יתברך חלילה המיר אותנו, ה' לא ימיר דתו ולא ימיר עמו – "בָּנִים אַתֶּם לה' אֱלֹהֵיכֶם" – הוא ייסר אותנו, ובוא ברגע שאנחנו נשוב אליו בתשובה, תתקבל תשובתנו.
אני אוהב את זה ואני מאמין שגם אתם אוהבים את זה. זה הבעיה שלי שמה שמעניין אותי אני חושב שזה מעניין את כולכם, למרות שכל אחד והטעם שלו, אבל זה מה שאני אוהב, שיהיה כך.
ועל עניין סמיכות הפרשיות, אביא בפניכם את דברי הגאון ר' דוד יונגריין זצ"ל אב"ד מהעדה החרדית בירושלים, הגמרא בערכים דף ה' ע"ב אומרת: כל פרשת הערכים קשורה רק ליהודים. ז"א אתה יהודי יכול לתת ערך עצמך כופר נפש. אין דין הערכים בעכו"ם. לגויים אין דין ערכים. שואל רב דוד יונגריין זצ"ל: למה גוי לא יכול לתת ערך נפשו? למה רק עם ישראל? ועונה: "הנה, דין ערכים" – כופר נפש – "שייך רק במקום שאין ערך דמים" – שאדם לא שווה כלום. מה זה אצלנו אדם שווה? אדם שווה זה אדם שיכול לרוץ, זה אדם יכול לעבוד, זה אדם שיש לו כף אגרוף ימנית.
אומר רב דוד יונגריין, הגמרא: "הנה דין ערכים שייך אף במקום שאין ערך דמים לאדם" – האדם הוא גרוטאה, אם אפשר להתבטא כך, הוא טרנטה, אם הוא על כסא גלגלים, אין לו שום ערך גופני, פיזי, כגון: אדם מוכה שחין. אדם מוכה שחין, זה אדם שאין לו כלום, נוסף למחלות שיש לו, הוא גם מלא בושה וכלימה על הפנים שלו שהם מלאים פצעים. אומרת הגמרא: אין אדם שיש לו סבל נפשי, כמו מוכה שחין. והוא יש לו ערך?! מישהו יכניס אותו לעבודה, שהרי יש לו מחלה מדבקת?! אבל בכל זאת, יש לו ערך! איך זה? אומר רב דוד יונגריין: "הייסורין ופחיתות ערך הגוף היהודי אינם מפחיתים מערכו הסגולי" – אין ערך היהודי בכוחו הפיזי בכושרו הגופני, כי זה, אין לו למוכה שחין, אין לו לעיוור ולזה שאינו שומע, או לחולני שחייב תלויים על בלימה, אם יש אדם עם לב לקוי, יש לו ערך! ואיזה ערך? בדיוק כמו שכתוב בתורה לגיבור הכי גדול. למה? "כי אין הייסורין ופחיתות ערך הגוף היהודי" – חולשת הגוף – "אינם מפחיתים מערכו הסגולה שאין ערך היהודי תלוי בכוחו הפיזי, בכושרו הגופני" (כתבתי בסוגריים: אינו תלוי בכמה הוא קופץ לגובה, בכמה הוא זמן הוא רץ 100 מטר? או ריצת מרטון, בכמה הוא סוחב 100 מטר (חזה, גב, חתירה, פרפר)) לא! ערכו של היהודי הוא ברוחניותו, בקדושתו, בטהרתו, בכניעתו לבורא יתברך. ערכו של היהודי זה במחשבות הטהורות שלו, בכוונתו הטהורה, במצוות שהוא עושה בין אדם לחברו, בעזרה לזולת, בכיבוד אב ואם שלו – זה ערכו של היהודי ובשביל זה לא צריך כוחות פיזיים. ואם כן, תכליתם של הייסורים והקללות אינם אלא לעוררו ולהכניעו, או חלילה למרק על עוונותיו ולכפר על חטאיו. אם כן בעם היהודי, ייסורין, אין ערכו יורד בגללם, כי כל עוד נשמתו באפו הוא צדיק, אדרבא ככל שרבים ייסוריו של האדם היהודי ואינו מתריס כלפי שמיא, כלפי בוראו, בא במידה מזדככת נשמתו וגדל ערך נשמתו – "לֵב-נִשְׁבָּר וְנִדְכֶּה אֱלֹהִים לֹא תִבְזֶה" (תהילים נא, יט) – ואם יש לו שברון לב רוחני? בכל זאת, לא תבזה. ואולם, כל זה לגבי אדם מישראל שהערך ביהדות, הרוח, המעשים טובים, המחשבה על הזולת! אבל אצל עכו"ם, כל ערכו של האדם נקבע על פי חשיבות ערך כח גופו, בריאותו, חוזקו, כושרו, אתלטיותו, כמה מדליות זהב, כסף וארד, הוא השיג – תרבות השרירים. שיהיה גבוה יותר, חזק יותר, ואצלנו זה עמוק יותר. הכל יפה, כל העולם רותק למסך, אצלנו זה רק בשר זרוע, ולהם יש לו רצועות ברגליים שנותנות לו לנתר לגובה של 2.36 מטר, בסדר…באומות העולם, כמה פעמים הוא זכה להימנון הלאומי שלו המושמע לכבודו?! לכך אין ערכים בתורת ישראל!
ר' יוחנן בן זכאי שבא לפגוש את אספסיונוס לבקש ממנו 3 בקשות שהמחסור היה כ"כ קשה על ירושלים. מה הוא ביקש? "תן לי יבנה וחכמיה" – תורה הוא ביקש. הוא לא ביקש קבוצת ספורט וכן "תן לי שושלת דרבן גמליאל" – שושלת המלכות, דוד מלך ישראל חי וקיים. וכן "תן לי רופאים לר' צדוק" – היה איזה זקן אחד יהודי שהוא צם 40 שנה, כבר לא היה יכול לאכול, לא לשתות, הוא מצץ תהילים כדי לחיות, וחז"ל מספרים במסכת גיטין שהוא היה אוכל, אז הצוואר שלו היה כ"כ שקוף, עד שראו איך זה יורד דרך בית הבליעה. עור, רקמה, גידים, מה הוא שווה? כח אין לו, לעבודה אף אחד לא יקבל אותו, הוא זקן! ורבי יוחנן בן זכאי מבקש דבר שלישי: רופאים לר' צדוק. ולא 100 מטוסים אף15. ואותו זקן, מי יודע כמה זמן הוא יחיה, אין לו קיבה, ואין לו ושט. רופאים?! אבל זהו הערך היהודי! לכח הגוף אין ערך בתורת ישראל, כי הערכים הם ערך נשמת האדם המכניע עצמו לבוראו ומשום כך אין דין ערכים לעכו"ם. עכו"ם חיים על מסלול אחר של חיים, כח, עוצמה, השגיות גופנית, פיזית.
אומר רבי דוד יונגריין: "לפיכך, סמכה התורה הקדושה פרשת ערכים לפרשת הקללות להשמיענו דברי עידוד ונחמה, דברי פיוס ותקוה שכל הקללות הבאות רחמנא ליצלן על עם ישראל, עם קדושים, לטובתם הם, כדי למרק עוונותיהם, לעוררם להיכנע ליוצרם, להשמיעם כי יש להם ערך" – כל עוד הנר דולק – "נֵר ה' נִשְׁמַת אָדָם" (משלי כ, כז) – אפשר לתקן. אין יהודי טרנטה – "שׁוּבוּ אֵלַי וְאָשׁוּבָה אֲלֵיכֶם" וכן "לֵב טָהוֹר בְּרָא-לִי אֱלֹהִים" (תהילים נא, יב) לא צריך בשביל זה שבועיים במוסך, כי יש לך לב טהור – "טובה מרדות אחת" – אתה עם עצמך, דבר עם עצמך, שמע את התוכחות!
אומר ר' דוד יוגריין: "ולכן הסמיכה התורה את פרשת ערכים לפרשת הקללות לומר ליהודי שגם אם מרחפות עליך קללות, גם לך נדמה שאבדה תקוותך, חס וחלילה, הערך שלך מבן 20 עד 60, הוא כמו הערך של משה רבינו" – משה רבינו אם יתן את ערכו, אז הוא יתן את אותו סכום כמוך, ואתה תיתן כמוהו! שמעתם? "ועזרא הסופר תיקן להם לישראל להיות קוראים בפרשת התוכחות והקללות, כדי ש"תכלה שנה וקללותיה".
מה אנחנו למדים מזה? שהקללות לא באות לחסל אותנו, אלא לעורר אותנו. אדרבא, הקב"ה מחכה שנתבונן בטרם תבוא הקללה ונצא ידי חובתנו בשמיעת התוכחות ובכניעה לה' יתברך שלא נצטרך כדברי הזוהר את כל הקללות האלה בפועל. יש לנו תכלית. עם ישראל חי למרות הסבל, אנחנו עם הנצח, איפה הם ואיפה אנחנו, יש עוד הרבה יהודים כדי להכות בהם, אבל אין כבר את העמים ההם, הם אינם, הם כבר נמחקו.
וכך אומר ר' יעקב עֵמְדִי, בהקדמת ספרו "עין יעקב": "מי העיוור שאינו רואה קישור העולם העליון בעולם התחתון?!" – התלות של העולם שלנו בעולם העליון – "מי שיעיין בייחוד ענייננו ומעמדנו בעולם" – ישראל – "אנחנו האומה הגולה, שה פזורה, אחר כל מה שעבר עלינו מהקללות והצרות הנוראות זה אלפי שנים" – ומה יאמר הדור הזה? – "אין אומה נרדפת כמונו, מה רבו צרנו הקמים עלינו מנעורינו להשמידנו ולעוקרנו משורשנו" – רוצים להטביע אותנו בים. אומר ר' יעקב עמדי: "והנה, כל האומות הקדומות והעצמות שְׁרָדוּ בנו, שהיגלו אותנו, אבד זכרם, בטל סברם, סר צלם" – איפה נבוכדנצאר, איפה הבבלים? איפה טיטוס? איפה הרומאים? אין! אבד זכרם! – "ואנו הדבוקים בה' אלוקינו, כולנו חיים היום" – אוי כמה הזדמנויות היה להם לחסל אותנו, שבעים זאבים מול כבשה עלובה, כבשת הרש היהודית שחיה ב"ה. ואיפה ה-70 הזאבים? כולם אינם, אומנם יש חדשים, אבל הם אינם. יתרה מזו, הם רצו לחסל אותנו ואת התורה שלנו – "ולא נפקד ממנו בכל תוקף קיום הקללות אף לא אות אחת וניקוד אחד מהתורה שבכתב ומהתורה שבע"פ" – היהודים חזרו מתימן עם ספרי תורה, אותו ספר תורה שהיה לפני 2500 שנה, וכמה רדפו את הדת היהודית – לקיים מצוות, שום אות מהתורה לא נחסרה.
לפני 750 שנה, שרפו לנו את התורה בשריפה הגדולה בפריז ולא נשאר שם ספר אחד ללמוד בישיבתו של ר' יחיאל מפריז, מגדולי הראשונים. הוא עלה לארץ עם 300 תלמידיו, 6 שנים הוא עוד למד בפריז, עם אף ספר, תורה שבע"פ כפשוטה. ב"ה ארון הספרים היהודי, יש ש"ס, בבלי, ירושלמי, יש ב"ה ארון ספרים יהודי בכל בית יהודי. ה' הפר זממם.
ממשיך ר' יעקב עמדי ואומר: "אנו הדבוקים בה' אלוקינו כולנו חיים היום, לא נפקד מאיתנו בכל תוקף הגלות אף לא אות אחת, התורה שלמה, וכל דברי חכמים קיימים לעד ולעולם". ולסיום הוא אומר: "מה יענה פילוסוף חריף? היד המקרה עשתה כל אלה? הרי אנחנו עַם עִם הכי הרבה קללות, והכי הרבה קללות שיושמו, כי לא קיימנו את מצוות ה', גלינו, נרדפנו, עברנו שואות, פוגרומים, מה לא? עד היום הזה! איזה עם עובר את הסבל שלנו?! תראו, מה אחז בארה"ב כשפוצצו להם את בניניי התאומים, הם טובלים בביצה, מה הם עושים? ולמרות הכל, עם ישראל חי 2000 שנה.
אומר ר' יעקב עמדי: "אלא שהקללות לא באו להכחיד אלה" – כי אם זה חלילה היה להכחידנו, אז איך אנחנו נשארנו? מי היינו? "אין זה אלא שהקללות לא באו להכחידנו, אלא לעוררנו להיות בבחינת אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם" – זהו העידוד מפרשת השבוע. ואת זה גם נקבל מההפטרה של השבת.
סביב עם ישראל מסתובבים קורות העולם עד היום הזה. תוריד את עם ישראל ממפת העולם, אז אתה יכול להוריד מ- 40 קומות של בנין האו"ם 38 קומות ואפילו 39. לנהל את העולם מספיק קומה אחת. 40 קומות צריך בשביל עם ישראל?! עוד פעם עם ישראל ועוד פעם עם ישראל, הכל, הציר שמסביבו מסתובבת ההיסטוריה, הוא עם ישראל! האנטישמיות גוברת.
נשיג תועלת מדברי התוכחות והקללות ונזכה ל"תכלה שנה וקללותיה" ולוואי שלא נזדקק עוד לקיום בפועל של דברי התוכחות והקללות ונזכה כדברי הזוהר הקדוש שבקריאת הקללות, ביראת ה', בכניעה לפניו ממש, יֵחַשֵׁב לנו כאילו בא עלינו ממש.
לאור מה שדברנו, עם ישראל חי! הם רצו לחסל את הסבא של הסבא של הסבא שלך ועל אפם וחמתם אתה פה!!! אתה וחבריך, אנחנו וכולנו.
אני רוצה להביא לכם דבר שקראתי לפני שבועיים, פרשת שופטים, במוסף יתד נאמן: את הדברים מספר ד"ר משה רוטשילד מנהל ביה"ח "מעייני הישועה" שהוא היה לפני שנים רבות יחד עם הרב מפונוביץ' ברומא שיצאו עם משלחת של יהודים לאסוף כסף בשביל ישיבת פונוביץ' והכוללים של כל המסגרות.
הרב מפונוביץ' מגיע לרומא פונה לנהג המונית ואומר: "תעצור. עצור בבקשה כאן". "כאן?!" שואל הנהג.
"כאן, כאן" אומר הרב מפונוביץ' לתדהמתם של המלווים שלא הבינו למה הוא רוצה לעצור פה. הרי אין פה איזה נדיב שהוא יוכל לקבל ממנו כמה אלפי יורו. כולם נדהמו מה רוצה הרב מפונוביץ', למה הוא עוצר את המכונית, מה מבקש הרב כאן בטבוּרה של רומי?! הם מסתכלים ורואים שהוא ביקש לעצור ליד שער טיטוס. מה יש לו חפש ליש שער טיטוס? האם יש שם מישהו שייתן כסף לישיבת פונוביץ'?!
בצעדים חפוזים ניגש הרב מפונוביץ' אל שער טיטוס, יישר את מגבעתו, מהדק את בגדיו, מתייצב אל מול השער פתח ואמר: "טיטוס, טיטוס, לפני 2000 שנה ביקשת למחוק ולאבד את עם ישראל, רצית שלא ישאר ממנו שם ושארית, הגלת אותם מארצנו כמו צאן, כמו מקנה. הרגת בנו, השארת את ירושלים חרבה, חשבת שְׁשֵׁם ישראל לא יזכר עוד, הבאת אותנו לרומי לשחק בקירקסאות נגד אריות וחיות. טיטוס טיטוס, לפני 2000 שנה ביקשת למחוק ולאבד את עם ישראל, רצית שלא ישאר ממנו שֵׁם ושארית. צא היום לרחובה של רומי" – הרי הוא לא קבור, כי הרי פיזרו את עפרו – "צא לרחובה של רומי ושאל את התיירים הרבים המטיילים בה: מי זה טיטוס? מי הוא היה? מי יידע? כמה אנשים יודעים? מה עם משנתו? מי מכיר אותך היום? מי יודע לספר היום עליך?! הרי מכל משנתך לא נותר כלום, ההיסטוריה בלעה את הכל, לא נשאר ממשנתך כלום. ואילו אני – יוסף שלמה כהנמן מבני ברק, מארץ ישראל, עברתי שואה, איבדתי את משפחתי, איבדתי את כל תלמידי בפונביץ' בליטא, איבדתי את הכל, אבל היום אני בא אליך מבני ברק אשר בארץ ישראל אותה ביקשת להחריב והחרבת, ביקשת להשמיד, ואילו אני נמצא כאן בשליחותם של לומדי התורה שבארץ ישראל המלאה ישיבות ובתי מדרש, אלפים ורבבות מבני עמי עוסקים בתורה בארץ אבות וממשיכים בדרך אבותיהם. ממשיכים את מנגינת התורה, את הלימוד של אביי ורבא של הילל ושמאי, את עמלה של התורה בדיוק, ללא שינוי כשם שלמדו והגו אבותיהם ורבותיהם שאתה הגיבור הגדול ביקשת לעקור מן העולם. זהו!" ואז הוא הודיע לטיטוס: "עם ישראל חי, נֵצַח יִשְׂרָאֵל לֹא יְשַׁקֵּר". איפה כולם ואיפה אנחנו!
וזאת למרות הקללות, למרות שלא היה לנו שֵׂכֵל בכל הדורות לקיים את ה"תכלה שנה וקללותיה", לא היה לנו שֵׂכֵל להיכנע לפני שבאה הקללה, לפני שבא הפוגרום, לפני מעשי הצלב, לפני השואה, לפני ולפני מלחמת השחרור, אבל למרות הכל, עם ישראל חי. אחרי הקללות בכל מקום יש ניחומים.
הגענו לנקודה של פרשת השבוע. באים חז"ל ומעוררים אותנו לדבר מאוד מופלא, לאור כל האמור, בתוכחה שבפרשת בחוקותי, דברי הקללות והתוכחה מסתיימים בדברי נחמה: "וְזָכַרְתִּי אֶת-בְּרִיתִי יַעֲקוֹב וְאַף אֶת-בְּרִיתִי יִצְחָק וְאַף אֶת-בְּרִיתִי אַבְרָהָם אֶזְכּר וְהָאָרֶץ אֶזְכּר. וְזָכַרְתִּי לָהֶם בְּרִית רִאשׁנִים אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי-אתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם"
בא רבינו דוד בן זמרא (הרידב"ז), רבו של רבו של האר"י הקדוש, לפני 550 שנה שעלה ממצרים לישראל, וזה מובא בתשובות הרידב"ז.
שאלו את הרידב"ז: בתוכחה של תורת כהנים יש בסוף הפרשה פסוקי נחמה כאמור, ובפרשת השבוע, הקללות הם פי שניים יותר ויש רק קללות ואין סיום של דברי נחמה, למה? הוי אומר שלכאורה יש כאן חריגה מהכלל שאף פעם אנחנו לא מסיימים בדברי הקללה. למה?
שואל הרידב"ז: בתורת כהנים אתם יודעים למה יש נחמה? כי בכל הקללות של פרשת בחוקותי, לא הוזכר שם ה' – יו"ד, ק"י, וא"ו, קי – שהוא מורֶה על מידת הרחמים, אין שם ה'. מה שאין כן בפרשת כי תבוא, ששם נזכר שם הוי"ה פעמים רבות בקללות. ושם זה מורה על חסד ורחמים וממנו, אומר הרידב"ז, נמשכים הרחמים על כל דברי התוכחה והקללות. הוי אומר, ששם הרחמים, שם הוי"ה פורס את רחמיו על כל הקללות. ולכן אין צורך בפסוקי נחמה, כי הנחמה היא בתוכו, בתוך הקללות.
ודוגמאות מפרשת השבוע:
1. "יְשַׁלַּח ה' בְּךָ אֶת-הַמְּאֵרָה אֶת-הַמְּהוּמָה וְאֶת-הַמִּגְעֶרֶת…עַד הִשָּׁמֶדְךָ וְעַד-אֲבָדְךָ מַהֵר מִפְּנֵי רעַ מַעֲלָלֶיךָ" (כח, כ).
2. "יַדְבֵּק ה' בְּךָ אֶת-הַדָּבֶר" (כח, כא).
3. "יַכְּכָה ה' בַּשַּׁחֶפֶת וּבַקַּדַּחַת וּבַדַּלֶּקֶת" (כח, כב).
הרבה פעמים ה', ה', ה', הכל שם הוי"ה. מידת הרחמים בתוך התוכחה ומכאן שהנחמה כבר בפנים והרי שהובטחנו שגם בקיום התוכחה והקללות בפרשת השבוע, ככל שהיא תהיה קשה, מידת הרחמים לא תמוש מאיתנו. למה? כי הקב"ה הכניס את שם הרחמים שלו בכל התוכחה. מעניין, הא?!
זה מה שאנחנו אומרים בתחנון בשני וחמישי. אנחנו אומרים: "יָדַעְנוּ ה' כִּי חָטָאנוּ וְאֵין מִי יַעֲמד בַּעֲדֵנוּ. אֶלָּא שִׁמְךָ הַגָּדוֹל יַעֲמָד לָנוּ בְּעֵת צָרָה". מה זה "שִׁמְךָ הַגָּדוֹל"? שם הוי"ה. אם שם הוי"ה נמצא בקללות, אז גם אם נקבל קללות, כולנו יודעים "נֵצַח יִשְׂרָאֵל לֹא יְשַׁקֵּר".
"דוד המלך אומר: "רַבּוֹת רָעוֹת צַדִּיק וּמִכֻּלָּם יַצִּילֶנּוּ ה'" (תהילים לד, כ) – שם הוי"ה. שואל בעל "אמרי נועם" נכדו של רבי נפתלי מרופצ'ין: מי זה "רַבּוֹת רָעוֹת צַדִּיק"? פשט הפשוט זה הצדיקים, יש להם הרבה יסורים. ופירוש נוסף מעניין לאור מה שאנחנו מדברים: ה"צַדִּיק" הוא משה רבינו שבתוכחה שלו במשנה תורה בפרשת השבוע יש הרבה רעות, הרבה קללות, צ"ח קללות, בתוכחה של משה רבינו אין נחמה, אז איך נינצל? "וּמִכֻּלָּם יַצִּילֶנּוּ ה'" היינו, שמות הוי"ה הנמצאים בפרשת התוכחה לרוב, הם מורים על מידת הרחמים המצויה בקללות של פרשת השבוע. אומנם משה רבינו הצדיק אמר "רַבּוֹת רָעוֹת", אבל "וּמִכֻּלָּם יַצִּילֶנּוּ ה'"
אומר המקובל האלוקי, רב שמשון מאוסטרופלי הי"ד שנהרג בפרעות הקוזאקים בפרעות ת"ח-ת"ט: "בתוכחה בפרשת השבוע יש תרע"ו תיבות, 676 מילים" – ואין דבר סתם – ממשיך רב שמשון ואומר: "וזהו שאמר דוד המלך "רַבּוֹת רָעוֹת צַדִּיק" – "רָעוֹת" זה תרע"ו, אותם אותיות. "רַבּוֹת רָעוֹת" – הרבה תקוות רעות יש לנו בתוכחה כמנין "רָעוֹת", "וּמִכֻּלָּם יַצִּילֶנּוּ ה'" ומכולם יצילנו שם הוי"ה!
אומר רב שמשון: כמה שם הוי"ה יש בפרשה? כ"ו. 26 פעמים יש בקללות שם הוי"ה. תעשו חשבון: כ"ו פעמים שם הוי"ה, ז"א 26 כפול 26 שווה 676 – תרע"ו. למה? כדי לעמוד מול הקללות, כי 26 פעמים שם הוי"ה זה מידת הרחמים כנגד מנין האות. מעניין!!! ע"י שמות ההוי"ה שבתוכחה, יהיה לנו הצלה מהקללות.
אומר בעל הטורים: 26 שם הוי"ה שבפרשת השבוע, כנגדם יש לנו 26 פעמים שם הוי"ה בתפילת 18. חוץ מתפילת "לַמִּינִים וְלַמַּלְשִׁינִים" שאת זה תיקן רבן גמליאל יותר מאוחר. ולמה יש 26? אנשי כנסת הגדולה תיקנו לנו תפילה, תפילת ההכנעה. 26 פעמים שם הוי"ה, כנגד 26 שם הוי"ה שבקללות, כדי להגן עלינו.
מוסיף בעל "מגלה עמוקות" רבי נתן שפירא מקרקוב: "כתוב בפרשת האזינו: "הַצּוּר תָּמִים פָּעֳלוֹ" (דברים לב, ד) אומר רש"י: "הַצּוּר תָּמִים פָּעֳלוֹ" שהרי זה 2 מילים מנוגדות. "הַצּוּר" זה חזק, "תָּמִים" זה חלש לכאורה. מה זה? אומר רש"י: אע"פ שהוא חזק "הַצּוּר", "תָּמִים פָּעֳלוֹ"! הוא לא משתמש עם הצור שלו כדי להעניש את הרשעים, כדי ליישם את הקללות, כי שם הוי"ה נמצא בקללות, אז מה? אומר רש"י: כשמביא פורענות על עוברי רצונו, כשהוא מיישם את הקללות, אז לא בשטף הוא מביא, כי "תָּמִים פָּעֳלוֹ" – רך.
אומר בעל מגלה עמוקות: מה זה "תָּמִים פָּעֳלוֹ"? שהוא מביא את זה עם מידת הרחמים, "תָּמִים פָּעֳלוֹ" זה בגימטריא תרע"ו. כלומר, הוא לא מביא לנו את הרעות בדין, בחזק, בצור, אלא "תָּמִים פָּעֳלוֹ" – בְּרַכּוּת. כי ע"י כ"ו שמות הוי"ה שבתוכחה העולים כמנין "רָעוֹת", הם אינם באים עלינו בשטף, וזו מידת הרחמים המצויה בקללות. ואם כך אומר הרידב"ז, לא צריך בסופם דברי ניחומים.
מובא באחד הספרים הקדושים: אם יש כ"ו פעמים שם הוי"ה בתוכחה, אז המספר כ"ו הוא בעצם, הוא עצמו, זה עוד פעם שם הוי"ה, ז"א 26 פעם שם הוי"ה ועוד פעם שם הוי"ה, אז זה בעצם 27. אומר אחד הקדמונים: יש בתוכחה כ"ז פעמים שם הוי"ה ואם תכפיל 27 בשם הוי"ה, ז"א 26 כפול 27 תקבל 702 = שבת!!!
מהו הסוד? להורות שיש קללות ואנחנו צריכים לחזור בתשובה. להכניע את עצמנו לפני בורא עולם, ומי הכניעה הכי גדולה? העצה כנגד הקללות להתחזק ביסוד האמונה והדבקות בבורא יתברך, להכניע את עורפנו. ומהי הדרך להכניע את עורפנו? מהו יסוד האמונה? זה שמירת השבת! שכל אחד יקבל על עצמו קצת יותר לשמור על השבת, קצת יותר לכבד את השבת, קצת יותר לענג את השבת, כי בשבת קודש אומר הזוהר הקדוש שאין לסיטרא אחרא שליטה: "כד עייל שבתא" – שנכנסת השבת – "איהי אתיחדת ואתפרשת מסטרא אחרא" – היא נבדלת מהסטרא אחרא – "וכל דינין מתעברין מינה" – כל הדינים בורחים ממנה – "…וכל שולטני רוגזין" – וכל שלטון הרוגז והכעס והחימה – "ומארי דדינא" – ואדוני הדין – "כלהו ערקין ואתעברו מינה ולית שולטנו אחרא בכלהו עלמין".
וכמו שאנחנו האשכנזים אומרים בתפילה לדוד מר"ח אלול: "כִּי יִצְפְּנֵנִי בְּסֻכּוֹ בְּיוֹם רָעָה יַסְתִּירֵנִי בְּסֵתֶר אָהֳלוֹ" (תהילים כז, ה) אומרים חז"ל (מסכת בביצה): שבת קודש, נקראת "סֻכּוֹ" – הסוכה של עם ישראל, הסככה, המקלט, המגן, זה השבת קודש. אומר דוד המלך: "כִּי יִצְפְּנֵנִי בְּסֻכּוֹ" – יהודי, תצפין את עצמך בקדושת השבת ואז תזכה "וּפְרוֹש עָלֵינוּ (סֻכַּת שְׁלוֹמֶךָ). סֻכַּת רַחֲמִים וְחַיִּים וְשָׁלוֹם".
וראה איזה פלא: "בְּסֵתֶר אָהֳלוֹ" בגימטריא שבת. וזה כנגד כ"ז פעמים כ"ו.
אנחנו זקוקים לרחמים, לבל יבואו עלינו הקללות, שנזכה ש"תכלה שנה וקללותיה", הבה ונתחזק בשמירת שבת שהיא בעצם הכניעה הכי גדולה. אנחנו אומרים זאת בתפילה: "יִשְׂמַח משֶׁה בְּמַתְּנַת חֶלְקוֹ. כִּי עֶבֶד נֶאֱמָן" – כניעה – "קָרָאתָ לּוֹ. כְּלִיל תִּפְאֶרֶת בְּראשׁוֹ נָתַתָּ לּוֹ. בְּעָמְדוֹ לְפָנֶיךָ עַל הַר סִינַי. וּשְׁנֵי לֻחוֹת אֲבָנִים הוֹרִיד בְּיָדוֹ. וְכָתוּב בָּהֶם שְׁמִירַת שַׁבָּת"!
שמירת שבת, זוהי הכניעה, זוהי יהדות! ולא בכדי, אנחנו אומרים בזמירות של שבת: "מַה יְּדִידוּת מְנוּחָתֵךְ…מֵעֵין עוֹלָם הַבָּא. יוֹם שַׁבָּת מְנוּחָה. כָּל הַמִּתְעַנְּגִים בָּהּ. יִזְכּוּ לְרוֹב שִׂמְחָה. מֵחֶבְלֵי מָשִׁיחַ יֻצָּלוּ לִרְוָחָה" – שבת מצילה מחבלי משיח – "פְּדוּתֵינוּ תַצְמִיחַ וְנָס יָגוֹן וַאֲנָחָה". אומרים חז"ל: כל המענג את השבת מנחילים לו נחלה ללא מיצרים, הוא ניצל מחבלי משיח, הוא ניצול מהקללות.
שהקב"ה יעזור לנו. יהי רצון שתכלה שנה וקללותיה ונצא ידי חובתנו בשמיעת התוכחות בהכנעה ונחסוך מאיתנו מטה חובלים – אש מחבלים וכל הצרות הדופקות על דלתותינו ואז ישראל יוושע תשועת עולמים ונזכה לגאולה שלמה במהרה בימינו אמן ואמן.
ואנפהא נהירין בנהירו עלאה ואתעטרת לתתא בעמא קדישא וכלהו מתעטרן בנשמתין חדתין, כדין שירותא דצלותא לברכא לה בחדוה בנהירו
——–
לעילוי נשמת ולזכות כל עם ישראל החיים והמתים
לזכות הרב המחבר
האתר כולו מוקדש לעילוי לנשמת כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולזכות כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולרפואת כל חולי עם ישראל בנפש בגוף ובנשמה. לייחדא קודשא בריך הוא ושכינתא על ידי ההוא טמיר ונעלם בשם כל ישראל, לעשות נחת להשם יתברך ולהמשיך רחמים וחסדים על כל העולם, לבירור עץ הדעת טוב ורע ולתיקון הדעת של כל בר ישראל, ולקרב את ביאת מלך המשיח צדקנו.
בפרט לזכות נשמות משה בן יוכבד רבנו עליו השלום רבן של כל ישראל, רבי שמעון בן יוחאי מגלה תורת הנסתר בעולם, רבי יצחק לוריא אשכנזי בן שלמה עטרת ראשינו, רבי ישראל הבעל שם טוב בן אליעזר מגלה תורת החסידות בעולם, רבנו נחמן בן פייגא אור האורות, רבי חיים בן יוסף ויטאל תלמיד רבנו האר"י, וכל הצדיקים והחסידים, הצדיקות והחסידות, האבות הקדושים והאמהות הקדושות, דוד המלך וכל יוצאי חלציו וכל אחד ואחד מישראל בכל מקום שהוא חי או מת.
ותיקון של כל ישראל החיים והמתים, ולפדיון של כל ישראל החיים והמתים מכל דין וייסורים שיש עליהם.
בס"ד – כל הזכויות שמורות (c) לנר תמיד – על פרשת השבוע
הרב יצחק ברנר זצ"ל
נערך מסרטי הקלטה ע"י ר.רצון תליט"א
לפי רישיון Creative Commons-CC-2.5