וורט על פרשת ויקהל

——–

עוד פרשה העוסקת בבניין המשכן, בקיום ציווי ה' "וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם" (שמות כה, ח). הפרשיות: תרומה ותצוה עוסקות בציווי ה' לבנות את המשכן, והפרשיות: ויקהל, פקודי עוסקות בבניין עצמו, בקיום הציווי האלוקי. הפרשה האמצעית, בין "תרומה-תצוה" לפרשת ל"ויקהל-פקודי" היא פרשת כי תשא – היא פרשת העגל, היא חוצצת בין הציווי לקיום, שכן חטא העגל דחה את קיום המצוה בכמה חודשים, עד שישראל שבו בתשובה, עד שנשמע דבר ה': "וַיּאמֶר ה' סָלַחְתִּי כִּדְבָרֶךָ" (במדבר יד, כ).

ואולם השבת קרויה שבת שקלים, על שם ששת הפסוקים הראשונים מפרשת כי תשא, הנקראים למפטיר, שיש בהם ציווי מן התורה לתת את מחצית השקל. כל יהודי, זכר מבן 20 שנה ומעלה מצוֹוֶה לתת מחצית השקל. ילדים ונשים לא.

אומרים חז"ל (רש"י מביא במקום): הנה בבניין המשכן נצטוו ישראל על ג' תרומות, שתיים חד פעמיות בעת בנין המשכן, והשלישית תרומה שניתנת מידי שנה בשנה, ראשונה לעת בנין המשכן. מהם שלושת התרומות? תרומה אחת נאמר בתורה: "מֵאֵת כָּל-אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ" (שמות כה, ב) – זו התרומה שניתנה לבניין המשכן, שלא הייתה תרומת כולם שווה – "כָּל-אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ" – לפי מה שאתה יכול, רוצה ומסוגל. התרומה השניה נקראה תרומת האדנים, שנתנו כל אחד מחצית השקל, ביחד מאה כיכר כסף ועוד ומהם נעשו אדני כסף. והתרומה השלישית נושא שיחתנו, היא תרומה מחצית השקל שנתן כל יהודי מידי שנה בשנה, החל מבניין המשכן ועד לחורבן הבית – מגבית שנתית – ועליה נאמר: "הֶעָשִׁיר לֹא-יַרְבֶּה וְהַדַּל לֹא יַמְעִיט" (שם, ל, טו). תרומה זו ניתנה לראשונה עם שתי התרומות: תרומת האדנים ותרומת בנין המשכן. התרומה המיוחדת הזו – מחצית השקל – את זה נקרא במפטיר והיא גם נקראת "כופר נפש" – "מִמַּחֲצִית הַשָּׁקֶל…לְכַפֵּר עַל-נַפְשׁתֵיכֶם" (שם).

בתרומה זו אין כאן התנדבות, כל אחד מבן 20 שנה ומעלה נותן מחצית השקל, בין עשיר, בין עני. ומתרומה זו היו מוציאים לקנות קורבנות התמיד, כל קורבנות המשכן: מוספים, כל קורבנות הציבור ונסכיהם: יין, מלח שמולחים את הקורבנות, עצי המערכה, לחם הפנים, שכר עושי לחם הפנים, עומר, שתי הלחם, פרה אדומה, שעיר המשתלח ביום הכיפורים, לשון של זהורית – אותו חוט אדום שהיה צריך להלבין ללבן, כשהתקבלה כפרת ישראל, אחרי שליחת השעיר לעזאזל – בקיצור כל ההוצאות שהיו במשכן, בבית המקדש, ניקנו ממחצית השקל וזו תרומה כאמור מידי שנה בשנה.

אומר בעל ספר החינוך מצוה קה: "משורשי המצוה, שרצה הקב"ה לזכות את ישראל לטובתם שתהיה יד כולם שווה בדבר הקורבנות וכפרת ישראל לכל עבודת הקודש" – שאף אחד לא יוכל לבוא ולומר: אני נתתי יותר, יש לי חלק גדול יותר בקורבנות ולשני יש פחות, שאף אחד לא יתייהר, כל ישראל, בין המיליונרים ובין העשירונים הנמוכים, כולם נתנו מחצית השקל לקורבנות ולכל עבודת המשכן.

ממשיך ואומר בעל ספר החינוך: "והכל חייבים ליתן תרומה זו, כהנים, לווים וישראלים" – אבל לא נשים וילדים – "וכופים את הציבור לתת אותה" – זה תרומה כפייתית, מס חובה! לא התנדבותי – "ואפילו הדל שבדלים אם אין לו, אין לו פטור, כי הקב"ה רצה שכל יהודי מבן 20 ומעלה יהיה לו חלק בכל קורבנות הציבור. כל בוקר היו מקריבים קורבן תמיד של שחרית, לכל יהודי היה חלק בכפרה הזו. וכל בקורבן של אחר הצהרים ובכל הקורבנות. אם כן, אדם לא יכול לפטור את עצמו מחוסר כסף – "וְהַדַּל לֹא יַמְעִיט" ואין אין לו, לוקח הלוואה, מוכר כסותו, נכס, כי חייבים לתת את מחצית השקל.

הלכה: "ואין נותנים אותה בתשלומים" – אין הקפה ואין בתשלומים, אלא הכל בפעם אחת ובמטבע אחת, לא באים עם פרוטות, אלא כל אחד נותן מטבע של מחצית השקל.

הלכה: "שהכל צריכים להיות שותפים בקודש, כי היא היסוד והתכלית לקיום המצוה של "וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם". נצטוונו לבנות בית מקדש. מה המהות של בית המקדש? בעיקר קורבנות, כפרה על ישראל. לכפר, לנקות ולטהר את עם ישראל, כי זהו התנאי להשראת השכינה.

ועוד הלכה: "וצריך להביא הקורבנות בכל השנה דווקא מן התרומה של אותה השנה, אם הסתיימה שנה, אין להביא קורבנות לשנה הבאה מהיותרת של שנה שעברה" – גם אם נשאר! כל שנה והמגבית שלה. כל שנה יהודי תורם מחצית השקל ועם זה קונים קורבנות ולכל יהודי יש חלק בעבודת הקודש בבית המקדש.

ועוד הלכה: "בנוהגת מצוה זו" – מחצית השקל, מצוה מדאורייתא – "בזמן שהיה בית המקדש קיים והעובר ולא נתנה, ביטל מצות עשה ועונשו גדול מאוד!!! שפירש עצמו מן הציבור, ואינו בכלל כפרת עם ישראל" – אוי לו ליהודי שפורש מן הכפרה ומהציבור המתכפר והמתנקה והמזדכךק, אוי לו! – "וכל השקלים" – כל מחציות השקל של כלל ישראל – "צריכים לבוא לבית המקדש ללישכה" – לישכת הגבייה – "עד לראש חודש ניסן, כי אז מתחילה שנה חדשה ואז מוציאים מן הלשכה לקנות הקורבנות מן התרומה החדשה".

מתי החלו להכריז על השקלים? מתי החלה המגבית של מחצית השקל? עם כניסתו של חודש אדר. ועכשיו, בעוונותינו הרבים, כשניטל כבוד ממקדשנו, חרבה עירנו וניטל כבוד מתוכנו, נהגו ישראל (מדרבנ"ן ולא מצד דאורייתא) לעשות זכר לדבר, לקרות פרשת שקלים – אותה הפרשה המצווה עלינו בתורה על מחצית השקל (שהם ששת הפסוקים הראשונים בפרשת כי תשא) – צוונו לקרוא פרשת שקלים בבית הכנסת, מתוך התורה הקדושה בכל שנה ושנה, בשבת הסמוכה לראש חודש אדר. ואם יש שני אדרים, אז שבת הסמוכה לאדר ב', ז"א, שבת מברכין אדר, היא שבת שקלים, לקיים זכר לדבר, לבל נשכח מצוות עשה מדאורייתא שבעוונותינו איננו יכולים לקיים אותה, כמו שאנחנו אומרים: "וּנְשַׁלְּמָה פָרִים שְׂפָתֵינוּ" (הושע יד, ג) – ונשלמה שקלים שפתינו. אנחנו עושים זכר או באוזננו כאשר אנחנו שומעים את ה"בעל קורא" מהספר הקדוש – ספר התורה – קורא בשבת למפטיר אנחנו נקיים מצוה מדרבנן, רק בביהכ"נ, מתוך התורה הקדושה. – זוהי מהותה של השבת ועל כן היא נקראת פרשת שקלים.

יש לנו מצוות עשה מדאורייתא, שהיא עד היום מדאורייתא, לקרוא פרשת זכור – "זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר-עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם" (דברים כה, יז) – זו מצוה גם כן, אחת בשנה שתיקנו לנו חז"ל והסמיכו אותה לחודש אדר, לפורים שאז קם עלינו המן האגגי להשמידנו, שהיה מזרע עמלק. ולכן תיקנו חז"ל שיקראו את פרשת זכור בחודש אדר. שואלים חז"ל (מסכת מגילה דף יג): למה פרשת שקלים קודמת לפרשת זכור? הרי בחודש אדר יש עוד מצוה של "זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר-עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק" ומצוה זו של זכירת מחיית עמלק, נאמרה לישראל קודם מצוות מחצית השקל. מתי נאמרה? כאשר ישראל "פגשו" (במרכאות) את עמלק בדרך להר סיני, ברפידים – "וַיָּבא עֲמָלֵק וַיִּלָּחֶם עִם-יִשְׂרָאֵל בִּרְפִידִם" (שמות יז, ח) – שואלים חז"ל: אם כן, לפי הסדר הכרונולוגי קודם פרשת זכור, ואח"כ פרשת שקלים שהיה עם בנין המשכן שהוא בא חצי שנה אח"כ! ועוד שהרי 3 מצוות נצטוו ישראל עם כניסתם לארץ: להמליך מלך, למחות את זכר עמלק, ורק אח"כ לבנות את בית המקדש – דיברנו שאין לבנות קדושה בטרם סולק הרע מן העולם ואת הרע מסמל עמלק – "אֲשֶׁר קָרְךָ בַּדֶּרֶךְ" (דברים כה, יח) – כפירה. אם כן, למה הוקדמה פרשת שקלים לפרשת זכור? עונה על כך ריש לקיש בגמרא (מסכת מגילה דף יג): "גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם, המגיד מראשית אחרית, שעתיד כעבור שנים רבות לקום צורר יהודי מזרע עמלק" – אחרי חורבן בית ראשון לבין הקמת בית שני – הרחק מארץ ישראל, שם בגלות מדי ופרס – "גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם, שעתיד המן הרשע לשקול "וַעֲשֶׂרֶת אֲלָפִים כִּכַּר-כֶּסֶף" (אסתר ג, ט) – סכום עתק – "להביא אל גנזי המלך הטיפש הלא הוא אחשורוש, כדי להחריב את ישראל".

שואלים חז"ל: מדוע עשרת אלפים כיכר כסף? אמר המן הרשע: השורש של עם ישראל הוא שישים ריבוא יוצאי מצרים – שש מאות אלף נשמות שיצאו ממצרים שזהו הבסיס הרוחני, הנשמתי של העם היהודי" – זה מתחיל בשלושת האבות, שנים עשר שבטים, 70 נפש יורדי מצרים ויוצאי מצרים היו שישים ריבוא ועוד 3000.

אמר המן הרשע, צורר היהודים עם כל הכוונות הזדוניות שלו: אני אשקול "עֲשֶׂרֶת אֲלָפִים כִּכַּר-כֶּסֶף", ואשחד את המלך אחשורוש שהיה תַּאֵו כסף בצורה בלתי רגילה, ואז הוא יתן לי רשות להכרית את העם היהודי ב-127 מדינות, טף ונשים ביום אחד ושללם לבוז. לא היתה גזירה זדונית כזו, אפילו לא בזמננו, ע"י האנטישמיים הגדולים ביותר!!! להשמיד עם, ב-127 מדינות ביום אחד ושללם לבוז?! לא היה כדבר הזה בהיסטוריה.

כאמור, מה היה החשבון של "וַעֲשֶׂרֶת אֲלָפִים כִּכַּר-כֶּסֶף"? אומרים חז"ל: "וַעֲשֶׂרֶת אֲלָפִים כִּכַּר-כֶּסֶף" יוצא מחצית השקל לכל אחד משישים ריבוא יהודים. המן הרשע לא ידע את מספרם של היהודים, אבל הוא ידע את הסוד שהשורש שלהם זה שישים ריבוא יוצאי מצרים – אלה שעמדו במעמד הר סיני. ואם כן, לך כנגד כל אחד שאני אתן מחצית שקל, תכפיל את זה בשישים ריבוא, תקבל עשרת אלפים כיכר כסף – איזה כוונות…

אומר ריש לקיש: "גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם שעתיד המן הרשע לשקול עשרת אלפים כיכר כסף לגזני המלך כדי להכרית את ישראל, לפיכך הקדים שקליהם לשקליו" – ציוה הבורא יתברך להקדים רפואה למכה, שהרי צדקה תציל ממוות!

אז עם ישראל נצטווה מאות שנים לפני המן, להקדים בתרומת שקליהם מהקמת המשכן ואילך מידי שנה בשנה, כדי להקדים רפואה למכה.

שואלים המפרשים, מביא ה"בן איש חי" בספרו "הבן יהוידע": "החשבון לא יוצא מדוייק! אם הוא שקל "וַעֲשֶׂרֶת אֲלָפִים כִּכַּר-כֶּסֶף" כדי שעל כל אחד מהם" – על כל ראש מחצית שקל – וכמה היתה תרומת מחצית השקל באמת? כתוב בתורה: "מְאַת כִּכָּר וְאֶלֶף וּשְׁבַע מֵאוֹת וַחֲמִשָּׁה וְשִׁבְעִים שֶׁקֶל בְּשֶׁקֶל הַקּדֶשׁ" (שמות לח, כה) – זהו החשבון של שישים ריבוא, אם כך, איפה יש כאן את תשובת המשקל? אז הקב"ה היה צריך לצוות על כל יהודי ויהודי לתת 150 שקל, כדי להשתוות לעשרת אלפים כיכר כסף, כי המן היה מוכן לתת על כל ראש יהודי, יותר מאשר מחצית שקל, אלא חמישים שקל. אומר ה"בן יהוידע": "הואיל והקב"ה מברך את ישראל בתורה: "וּמֵאָה מִכֶּם רְבָבָה יִרְדּפוּ" (ויקרא כו, ח) הברכה של ישראל שאחד רודף מאה! והקללה לישראל: "אֵיכָה יִרְדּף אֶחָד אֶלֶף וּשְׁנַיִם יָנִיסוּ רְבָבָה אִם-לֹא כִּי-צוּרָם מְכָרָם וה' הִסְגִּירָם" (דברים לב, ל) – כשאנחנו מקוללים והגויים רודפים אותנו ואנחנו פוחדים מהם ובורחים מכל עלה נידף, אז אחד מהם רודף אלף שלנו – זו קללה, אבל הברכה "וּמֵאָה מִכֶּם רְבָבָה יִרְדּפוּ" – פי מאה. אומר ה"בן איש חי": "נמצא שכל אחד ואחד מישראל נחשב כ-100 גויים בברכה, אם כן, גם שקליהם נחשב כל אחד כמאה שקלים, ולכן "מְאַת כִּכָּר" כסף, נחשבים כעשרת אלפים – לא צריך לתת יותר, הקב"ה לא סחט את ישראל, כי הרי הציווי הוא שהעשיר לא ירבה, אבל גם הדל לא ימעיט. אז הוא לא ציוה עלינו סכומי עתק.

אומרים התוספות במסכת מגילה, על דרך הרמז: "וכבר אמר המלך להמן "הַכֶּסֶף נָתוּן לָךְ וְהָעָם לַעֲשׂוֹת בּוֹ כַּטּוֹב בְּעֵינֶיךָ" (אסתר ג, יא)" – פתאום הוא נהיה לארג', אדיב… – אומרים התוספות: "הַכֶּסֶף נָתוּן לָךְ" – תראו מה יצא מפיו של המלך אחשורוש – הוא העביר כאן מסר עתידני שהוא אפילו לא ידע מה הוא אומר – ממשיכים ואומרים בעלי התוספות: "הַכֶּסֶף נָתוּן לָךְ" – "הַכֶּסֶף" בגימטריא העץ (165) – ז"א אתה מביא כסף כדי לתלות את העם היהודי?! ואתה כבר מציב עץ, כדי לתלות את מנהיג היהודים, מרדכי?! הבור שחפרת כדי להפיל מישהו, זה הבור שאתה תיפול בו! העץ שאתה מקים 50 אמה, כדי לתלות את מרדכי, על העץ הזה אתה תתלה! – "הַכֶּסֶף נָתוּן לָךְ" – העץ (165) נתון לך – שיתלה המן עליו. (למרות שאחשורוש לא ידע את הכוונות האלה)

הקב"ה הוציא את המשפט הזה מפיו, כדי להגיד לו: העץ כבר שמור לך, אתה באמת חושב שאתה תתלה את היהודים?! את עם הנצח? אתה תתלה עליו! ובכן הקב"ה מקדים רפואה למכה וזה מחצית השקל.

מחצית השקל שנותנים ישראל לכבודו יתברך באהבה, כדי להזדכך, להתכפר ולהתנקות, יש בזה אפקט נוסף: הקדמת רפואה למכה. היא עומדת להם לישראל בכל הדורות, לכופר נפש, אם הגוי רוצה לשאת את ראשנו על העץ, או על הגרדום, אז הקב"ה ציוה אותנו להקדים רפואה למכה. אתם תתנו כופר נפש מחצית השקל כנגד, וזה יסתום פיות משטיננו ומקטרגנו, כפי שהתורה אומרת: "וְלֹא-יִהְיֶה בָהֶם נֶגֶף" (שמות ל, יב), כדי שהשונאים שלנו לא יוכלו להוציא את זממם, לבל ישטין המשטין להכחיד אויב ומתנקם.

מערכת הקדושה שאנו מצווים עליה ואיננו יודעים תמיד למה ומדוע, המעשים הקדושים הנעשים במסירות נפש, ע"י עם ישראל באהבת ה' הם בעצם בלם, מיגננה לכל מיני צרות המבקשות למחוק אותנו וזה הסוד של מחצית השקל, וזאת מלבד עצם המטרה הפרקטי שיהיה קורבנות בבית המקדש, כפרה, שזה גם כופר.

אומרים חז"ל (ילקוט שמעוני, וירא): "כח הקדושה עומד מול כוח הטומאה" – יש מאבק אדיר בין כח הקדושה לכח הטומאה. כח הקדושה שמפיק מעצמו העם היהודי קידוש ה' – תרי"ג מצוות, "קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ ה' צְבָאוֹת" (ישעיה ו, ג) מול כח הטומאה, הכפירה, שמוליך אותה עשו ע"י זרעו עמלק. – זה מול זה ברא אלקים.

אומרים חז"ל: כח הקדושה עומד מול כח הטומאה המבקש לפגוע בעם קדוש, אבל הוא אינו עומד נגדו בשעת אמת, ואז הוא מתחיל להתמודד איתו" – הקדושה מול הטומאה – "אלא הקדושה כבר מוכנה לנו" – יש איזה אוצר קדושה, אוצר הזכויות היהודי מאברהם, יצחק ויעקב והלאה שהוא שמור לנו לעת צרה, רזרבה של זכויות שהיא בעצם שומרת עלינו – בנק הקדושה – במה דברים אמורים? אומרים חז"ל: "כח המעשים שעושים יהודים שמור לנצח" ומגלים לנו חז"ל: "נאמר בתורה בפרשת העקידה, היא פרשת אהבה של אברהם אבינו לבורא יתברך, פרשת מסירות הנפש: "וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבּקֶר וַיַּחֲבשׁ אֶת-חֲמרוֹ" (בראשית כב, ג) אמר ר' שמעון בר יוחאי: "אהבה מקלקלת את השורה, שנאה גם מקלקלת את השורה". אומרים המפרשים: "מחמת אהבה ושנאה, האדם עושה מה שאין דרכו לעשות" – הוא חורג מן השורה, במה דברים אמורים? "אהבה מקלקלת את השורה שנאמר "וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבּקֶר וַיַּחֲבשׁ אֶת-חֲמרוֹ" – אברהם השכים תמיד בבוקר, לתפילת ותיקין, שהרי הוא תיקן את תפילת שחרית, שואל ר' שמעון בר יוחאי: אבל ממתי אברהם אבינו היה חובש את חמורו? היה לו די עבדים כדי לחבוש את החמור, אלא אהבה מקלקלת את השורה, אברהם אבינו לא צווה על כך, אבל אהבת ה' כה יקדה בליבו שכאשר הקב"ה ציוה אותו למסור נפש, למסור את אהבתו לבורא יתברך ע"י הקרבת בנו, אז הוא קם בבוקר והוא לבד חבש את חמורו! שכל ההכנות למצות ה', יהיו על ידו! (הוא לא נתן את זה לפילפינים, או לתאילנדים, או לישמעאלים – לא!), אבל גם שנאה מקלקלת את השורה (שורת הדין) שנאמר: "וַיָּקָם בִּלְעָם בַּבּקֶר וַיַּחֲבשׁ אֶת-אֲתֹנוֹ" (במדבר כב, כא) – ממתי בלעם קם בבוקר? הוא היה קם אחר הצהרים והיה הולך לישון בבוקר, איש בוער, חזר מהצגה, ממתי הוא קם ותיקין? וממתי הוא חבש את חמורו שהרי היה לו צבא של משרתים והוא היה יהיר וגאה? והנה כאשר שנאת ישראל בערה בו, הוא יצא משורת הדין, משורת ההנהגה הטבעית שלו, הוי אומר, שלא רק שהוא לא קם בצהרים, אלא הוא קם בבוקר וגם חבש את חמורו. שואל ר' שמעון בר יוחאי: וכי לא היו לו עבדים? אלא שנאה גם מקלקלת את השורה.

"וַיֶּאְסֹר יוֹסֵף מֶרְכַּבְתּוֹ וַיַּעַל לִקְרַאת-יִשְׂרָאֵל אָבִיו גּשְׁנָה" (בראשית מו, כט) – יוסף צריך לרתום את הסוסים למרכבה, לקבל את אביו, הרי היו לו מספיק משרתים! אלא אהבת הבן לאביו, מקלקלת את השורה, כי אף פעם הוא לא רתם את הסוסים.

ויש עוד אחד שהשנאה קלקלה את השורה, והוא פרעה שבזמן שהוא רדף אחרי בני ישראל השנאה שלו כ"כ היתה גדולה, שנאמר עליו: "וַיֶּאְסֹר אֶת-רִכְבּוֹ וְאֶת-עַמּוֹ לָקַח עִמּוֹ" (שמות יד, ו) וכי לא היו עבדים לפרעה? אלא שנאה מקלקלת את השורה.

זכויות:

הזכות של אברהם אבינו עומדת לנצח, על קידוש ה' שלו, על המסירות נפש, אהבת ה'. המסירות נפש של יוסף הצדיק, גילויי האהבה כלפי אבא – כיבוד אב ומסירות נפש, עומדים לעם ישראל, לצאצאיהם של יעקב ויוסף עד סוף כל הדורות.

אמר ר' שמעון בר יוחאי: "תבוא חבשה ("וַיַּחֲבשׁ אֶת-חֲמרוֹ") שחבש אברהם אבינו לעשות רצונו של מי שאמר והיה העולם ותעמוד על חבשה, על מסירות נפש שחבש ("וַיַּחֲבשׁ אֶת-אֲתֹנוֹ") בלעם הרשע לקלל את ישראל" – גם הוא עשה מסירות נפש וזה אהבה ומסירות נפש של אברהם מול שנאה ומסירות נפש של בלעם – מחצית השקל של עם ישראל כנגד מחצית השקל של כל אחד של המן. ממשיך ר' שמעון בר יוחאי: "תבוא אסרה ("וַיֶּאְסֹר יוֹסֵף מֶרְכַּבְתּוֹ") שאסר יוסף לעלות לקראת יעקב" – שהוא אסר את הסוסים למרכבה – "ותעמוד על אסרה ("וַיֶּאְסֹר אֶת-רִכְבּוֹ") שאסר פרעה לרדוף אחרי ישראל" וכך הכל נרשם בנצח.

כל פעולה טובה שיהודי עושה, זה נרשם! זה מוכרח לתת את אותותיו, אם לא עכשיו, אינני יודע מתי, אבל פעם.

תניא ר' ישמעאל: "תבוא חרב יד שעשה אברהם אבינו" – אברהם אבינו הכין לעצמו חרב יד – מאכלת לשחוט את בנו, לקיים את מצוות ה', שנאמר: "יִּשְׁלַח אַבְרָהָם אֶת-יָדוֹ וַיִּקַּח אֶת-הַמַּאֲכֶלֶת" (בראשית כב, י) – "ותעמוד על חרב יד של פרעה" – דו קרב של חרבות! החרב של אברהם אבינו במסירות נפש למען אהבת ה', היא בעצם שברה את החרב של פרעה. מניין? שהרי פרעה אומר בשירת הים: "אָמַר אוֹיֵב וכו' אָרִיק חַרְבִּי תּוֹרִישֵׁמוֹ יָדִי" (שמות טו, ט)

אומר המדרש רב חייא בר יוסי בשם רבי מיאשה ויש אומרים בשם ר' בניה: "בשכר ב' בקיעות" – פעמיים בקע אברהם אבינו עצים – שבקע אברהם אבינו עצי עולה להקריב את יצחק בנו שנאמר: "וַיְבַקַּע עֲצֵי עלָה" (בראשית כב, ג), הוי אומר שלפחות שני בקיעות היה, כי הוא הניף ברזל על שני עצים – "עֲצֵי עלָה", ולכן זכה שיבקע הים לפני בני ישראל! שנאמר בקריעת ים סוף: "וַיִּבָּקְעוּ הַמָּיִם" (שמות יד, כא).

מה למדנו? מעשה של קדושה אם הוא נעשה במסירות נפש, מתוך אהבת ה', הוא שמור בכספת אצל בורא עולם ויביא תועלת!

מחצית השקל עומדת לנו למגן נגד המן הרשע וכל השטנים שמעלים קצף לשחד את הפריץ כדי להשמיד אותנו – גוולאט!

מובא בספרים לפעמים יש חולה בעם ישראל ועם ישראל מתכנס לומר תהילים, מניין של תהילים, עוד ערב ועוד ערב ועוד יום ועוד יום והחולה נפטר. יאמר האומר השטחי, זה שאינו מבין: נו, ומה היתה התועלת בכל האמירה של התהילים?! סתם אמרנו!

אומרים חז"ל: "חלילה לומר כדבר הזה!" הוא היה צריך להיפטר מן העולם, איננו יודעים מהם חשבונות של שמים, אבל מה אתם חושבים שהתהילים שאמרנו ילכו לריק?! הקב"ה אוצֵר את התפילות בבית גנזיו – קֵל לא ימאס תפילת רבים! זה יבוא לתועלת!

מה אתם חושבים שהתפילה של הסבתא שלנו, או האימא של הסבתא שלנו, לפני 100 שנה, כאשר היא הדליקה נרות של שבת והתפללה במסירות נפש על נפש ילדיה וצאצאיה ואח"כ היא נכחדה בשואה, והילדים שלה ונכדיה חילונים, לא עלינו. ומה עם התפילות שלה?! הם הלכו לריק? שהיא יגעה, הגתה לריק? ילדה לבהלה? חלילה! באה הסבתא לפני כסא הכבוד ואומרת: רבש"ע, איפה התהילים שלי? הרי בכיתי ומסרתי נפשי למען השבת. אומר לה הקב"ה: "וְשָׁבוּ בָנִים לִגְבוּלָם" (ירמיה לא, טז) – זה יביא תועלת.

אומרים גדולי הדורות: אולי הנין או הנכד שחזר בתשובה זה בזכות התהילים של הסבתא המתחברים עם איזה מעשה טוב שהוא עשה, והנה הוא כאן ב"נתיבות עולם". אתה יודע חשבונות שמים? שום דבר לא הולך לריק! ובכן מחצית השקל היא הבלם כנגד כל הצוררים, ה"המן" שבכל הדורות.

כתוב בתורה כשלוקחים מחצית השקל: "מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה" (שמות לח, כו) אומר בעל "הטורים" וגם "הרוקח": "מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה" – סופי תיבות הם נ', מ' ו-ה' = המן! כי מחצית השקל רמוזה בתורה, יבואו השקלים שנתנו עם ישראל במסירות נפש ובאהבה ויכריעו את השקלים שיתן המן אחרי מאות שנים.

אומר ה"רוקח" – ר' אלעזר מוו'רמייזא על מגילת אסתר (ג, ט): "מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה" סופי תיבות המן שבא להכריע שקלים" והוא מוסיף "עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה" ראשי תיבות: ע', ש', ו-ו' – עשו. המן הוא הריכוז הטומאתי של המן. ובכן יש לנו כאן סופי תיבות המן הצורר הגדול שקם מעמלק וראשי התיבות הוא עשו, ממשיך ה"רוקח" ואומר: "לפי שאמרה התורה "וַיִּשְׂטם עֵשָׂו אֶת-יַעֲקב" (בראשית כז, מא) – עשו שנא את יעקב מאז ועד היום הזה – אומר ה"רוקח": גימטריא של "וַיִּשְׂטם" זה 371 בגימטריה צוה לעמלק. אומרים חז"ל: מהי צוואתו של עשו לעמלק? לשנוא את יעקב ואת בניו שהוא גנב לי את הבכורה – שנאת יעקב! זוהי מורשתו של עשו לצאצאיו.

ועכשיו רמזים וסודות שנתנו לו חז"ל במרוצת הדורות על השקל ועל מחצית השקל.

למה דווקא מחצית השקל? ולמה דווקא שקל? יש עוד הרבה מטבעות: גרא, דינר וסלע וכו', מה פתאום הקב"ה ציוה אותנו "שקל"?

אומר בעל "מנחת אלעזר" ממונקאץ' בשם הצדיק ר' מנדלה מרימינוב, מתלמידי ר' אלימלך מליז'נסק (שהשבוע היה היארדסייד שלו): למה שקל? מה המילה שקל? איזה רמז יש בדבר? אומר ר' מנדלה מרימינוב: מדוע נקראו המטבעות שנתנו בני ישראל לכופר נפשם בשם שקל? ועונה: שקל זה נוטריקון (=ראשי תיבות) – שִׁקְרָא לֹא קָאי = השקר אינו עומד, אינו מתקיים – לשקר אין רגליים. (כמה זמן אפשר לעמוד על הידיים? תסתכלו בגינס) ומה פשר הדבר? שקל זה כסף. אנחנו חיים בעולם השקר, עולם השקר סוגד לכסף, מעריץ את הכסף, בעל הנאה הוא בעל הדיעה, זה שיש לו נכסים, הרכושן, הוא שולט בכיפה, הוא ה"מאן דאמר". הדל והאביון הם בתחתית הסולם, מי שומע לו?! "וְחָכְמַת הַמִּסְכֵּן בְּזוּיָה" (קהלת ט, טז). שִׁקְרָא לֹא קָאי – לשקר אין רגליים, הוא לא עומד וממילא הוא גם לא מעמיד, הוא גם לא תומך, ואנשים החיים בעולם השקר חושבים ואומרים, כי העולם עומד על הכסף, ומשום כך "מקדישים" (במרכאות) את כל חייהם לאגור כסף – וזהו שקר, זו החטאה לאמת שלשמה נוצרנו, לא באנו לעולם לאגור כסף!!!

ולפיכך נקרא המטבע שקל, לומר לך, זה שקר – שִׁקְרָא לֹא קָאי – ומהו השקר הגדול בעולם? זהו הכסף. עם הכסף משחדים עיני חכמים – "כִּי הַשּׁחַד יְעַוֵּר עֵינֵי חֲכָמִים וִיסַלֵּף דִּבְרֵי צַדִּיקִם" (דברים טז, יט), והמשפטים בבתי משפט השלום, המחוזי, הבג"ץ, המתרחשים עלינו מידי יום ביומו, יעידו על כך. אומרים חז"ל: "יְעַוֵּר עֵינֵי חֲכָמִים", שואל ה"חפץ חיים": מי זה החכם? אפילו משה רבינו. אם הוא היה מקבל שוחד, הוא היה מפסיד מהאמת שלו, "כִּי הַשּׁחַד יְעַוֵּר עֵינֵי חֲכָמִים", ועל כן כשעדת קורח נטפלו על משה רבינו ורבו איתו, הוא אמר להם: בדקתי את עצמי, "לֹא חֲמוֹר אֶחָד מֵהֶם נָשָׂאתִי" (במדבר טז, טו), האם לקחתי מכם איזה חמור לרכב עליו? האם לקחתי מכם איזה שוחד? וכן אומר שמואל לעם ה': נהניתי ממישהו? ניצלתי מישהו? ביקשתי פרוטקציה על מישהו? וזוהי האמת! אבל בעולם השקר הסוגד לממון זה חזון נפרץ, אין כזה דבר כולם סוגדים לכסף, כולם מקבלים כסף, לפיכך נקרא המטבע "שקל" לומר לך, כסף זה שקר! ודעו לכם שהעולם אינו עומד על השקר של אגירת ממון וממילא בעל הממון אינו מעמיד את העולם. אז על מה כן עומד העולם? הוא לא עומד על הכסף?!

אומר ר' מנדלה מרימינוב: על מה עומד העולם? "עַל הַתּוֹרָה וְעַל הָעֲבוֹדָה וְעַל גְּמִילוּת חֲסָדִים" (אבות א, ב), אבל "גְּמִילוּת חֲסָדִים" זה כסף! אז למה אתה אומר שהוא לא עומד על הכסף? העולם עומד על הכסף, אבל על איזה כסף? לא של אגירת כסף (תן לי: ביסלי, דוגלי, קרמלי…) לא על הכסף שאדם אוגר ויושב על זה כמו הכלב על העשב, אלא "עַל גְּמִילוּת חֲסָדִים" זה כסף שאדם נותן לאחרים, כסף שיש לאדם ומחלק לנזקקים, זה המעמיד של העולם – "זֶה יִתְּנוּ כָּל-הָעבֵר עַל-הַפְּקֻדִים מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל" (שמות ל, יג) – העולם עומד על "זֶה יִתְּנוּ" – על נתינה, לא על לקיחה וכל שכן לא על גניבה ולא על שוחד!!! על "זֶה יִתְּנוּ" – על "אִישׁ כּפֶר נַפְשׁוֹ" – וצדקה תציל ממות – בודאי על כסף, בשביל מה הקב"ה נתן לנו כסף? כדי שנשליך אותו הימה?! הקב"ה נתן כסף כדי שנדע מה לעשות איתו, להשתמש בו לטוב, לעזור ליתומה להתחתן, לעזור לאלמנה, להוציא כסף למטרות קדושות, מותר לך לחיות ברמה גבוהה, אבל תן גם לאחרים, תן לעשירון הנמוך.

שקל – זה שִׁקְרָא לֹא קָאי. מהו השקר? נטילה, אגירה, לקיחה. אסיפת כסף לעצמי, על זה לא עומד העולם! אין לעולם כלום מכמה עשירים שיש בעולם.

אומר בעל ה"טורים": שקל – ר"ת שִׁקְרָא לֹא קָאי – אם אתה משתמש עם הכסף לא כיאות, שקל זה גם בגמטריא נפש ושקל זה 430, ומה הכוונה? שעם כסף אפשר לפתח שקר, עם כסף אפשר לבנות מגדלי שקר, אבל גם עם כסף אפשר לכפר על הנפש! כח הכסף, הכח החיובי – אם "אֵין קֶמַח, אֵין תּוֹרָה" (אבות ג, יז), "קֶמַח" זה אותיות מקח, אפשר לעשות ביזניס, עם הקמח אפשר לעשות מקח טוב – "לֶקַח טוֹב נָתַתִּי לָכֶם תּוֹרָתִי אַל-תַּעֲזבוּ" (משלי ד, ב) – "עֵץ-חַיִּים הִיא לַמַּחֲזִיקִים בָּהּ" – מחזיקי התורה.

אומר בעל ה"טורים": "אם אדם יש לו כסף, חנן אותו הבורא יתברך והוא מוציא את הכסף, הוא נותן, הוא עוזר, הוא גומל חסד, הרי הוא מביא כופר נפש לעצמו, כי צדקה תציל ממוות – "וְלֹא-יִהְיֶה בָהֶם נֶגֶף בִּפְקד אתָם" – זה מול זה ברא אלוקים!

(קדושה מול טומאה, שקר מול אמת, אגירה שלילית מול נתינה חיובית)

הואיל והעולם שלנו הוא עולם השקר, וכולם אוגרים כסף, אז היה פעם קבצן יהודי, שהיה הולך לבתי יהודים לאסוף כסף, לקבץ נדבות והיה לו מנהג כזה משונה שהיה הולך תמיד עם נר נשמה, דופק על דלתות העשירים עם נר נשמה ביד, שאל אותו פעם איזה עשיר אחד: מדוע אתה הולך עם נר נשמה? ענה לו הקבצן: "אוי, טיפש שכמותך, עד שאני מוציא פרוטה מכיסו של העשיר, יוצאת הנשמה וכשיוצאת הנשמה מדליקים נרות…להוציא כסף…

רבותי בעולם השקר אוגרים כסף, אז מי נותן כסף? יחידי סגולה: רחמנים, ביישנים וגומלי חסדים – הגברים בעם ישראל.

מסופר, על דרך הצחות, על הגאון ר' איצ'לה בנו הגדול של רב חיים מוו'לוזין: הוא בא פעם לעיר אחת והמונים צבאו על ביתו לקבל את פניו, נדחקו המונים לקבל את פני הצדיק, עד שהיה חשש לסכנת נפשות. דוחק נורא, מאות ואלפים נדחקו סביב הצדיק והוא הרגיש שיש סכנה, לא לעצמו, כי אם לנדחקים. אמר הגאון ר' איצ'לה מוו'לוז'ין ברוב חכמותו: "אני מבקש שכל מי שבא אלי עכשיו, לקבל את פני, יפריש תרומה להחזקת ישיבת וו'לוז'ין" – וראה איזה פלא, מיד חדל הדוחק. אחד אחד החלו להתחמק. הא, יש פה מגבית לישיבת וו'לוז'ין?! בשביל זה לא באתי! באתי לקבל ברכה ואם הברכה עולה הרבה כסף… ופתאום הרגישו שאין עומדים צפופים ויש רווחים…

שאלו אותו תלמידיו: למה עשית את זה? אמר להם: "יש לי ראיה מפרשת שקלים, פרשת מחצית השקל. והואיל וזה עולם השקר ואני יודע שכולם יבואו לבקש ברכות, אבל אם תבקש על זה כסף, אז הברכה כבר לא שווה, זה לא כדאי. ובפרשת שקלים הקב"ה רמז למשה רבינו (שנקרא למפטיר השבת) שכאשר יבוא למנות את ישראל, הלא בודאי יתאספו כולם לפניו למען יתן אור פניו עליהם, איזו זכיה זו, משה רבינו יצביע עליך, עליך, על כולנו, זכייה! נפלא! אבל מרוב דוחק ולחץ, עלול להיגרם נגף בעם, היציע עלול להתמוטט מהדוחק, על כן אמר כי כל אחד יתן מחצית השקל ואז יחדל הדוחק ולא יהיה בהם נגף, חששתי מנגף, אז אמרתי שכל אחד יתן כסף, כי זה כתוב בתורה: "וְנָתְנוּ אִישׁ כּפֶר נַפְשׁו לה' בִּפְקד אתָם וְלֹא-יִהְיֶה בָהֶם נֶגֶף בִּפְקד אתָם".

כאמור, נתינת כסף, עריכת מגביות היא סגולה להבריח אנשים! אנשי האמת נמשכים למגבית, כי הם רוצים להחזיק תורה – "עֵץ-חַיִּים הִיא לַמַּחֲזִיקִים בָּהּ" (משלי ג, יח). זהו המאבק בין השקר לאמת, כי השקר מבקש לאגור את הכסף ולשבת עליו, והאמת לוחשת: תן, תן ולא יהיה בך נגף.

לאור הדברים, כתוב בתורה בפרשת משפטים: "אִם-כֶּסֶף תַּלְוֶה אֶת-עַמִּי אֶת-הֶעָנִי עִמָּךְ לֹא-תִהְיֶה לוֹ כְּנשֶׁה" (שמות כב, כד) – פרשת הלוואות. אומר "אור החיים" הקדוש: במכילתא דרבי ישמעאל (מדרש): כל "אִם" שבמקרא זה רשות. ואילו בפסוק הנ"ל – "אִם-כֶּסֶף תַּלְוֶה אֶת-עַמִּי" – זה לא רשות. אתה חייב להלוות, יהודי חייב לתת גמ"ח. שואל "אור החיים" הקדוש: אז למה כתוב בתורה "אִם-כֶּסֶף תַּלְוֶה אֶת-עַמִּי"? (הרי זה חובה, זה לא רשות) ועונה: "בא הכתוב להודיע ולהשיב לאשר ישאל השואל" – יש אנשים ששואלים, בד"כ אנשים עניים – "אנשים סובלים, שואלים שאלות, בראותם כי ירבה כבוד אדם בכסף וזהב" – הם רואים אנשים עשירים, נוסעים עם קדילאק, גרים בוילות, בארמונות, ואז האנשים המסכנים שואלים – "ויאמר האדם העני: מה טעם נתן ה' יתברך אוצרות זהב לאדם אחד ללא צורך?" – מה הוא צריך את כל המיליונים? למה לא הפסיק ה' לתת לו את מזונותיו הצריכים, אין עיני צרה במה שיש לו, שהקב"ה יתן לו פרנסה בכבוד, שיוכל לחתן את הילדים שלו, מכונית לו ולאשתו, אבל למה לו מיליונים? מה הוא צריך את זה? – "וכי זה גדול מיעקב אבינו אשר שאל לחם לאכול ובגד ללבוש?" – הרי יעקב אבינו בתחילת דרכו היה עני, אז מה הוא ראוי העשיר הזה שיהיה לו כסף?! העני מתריס כלפי שמים: אין אמת, מילא, אני עני, כנראה שחטאתי, או שזה סוד התיקון שלי שבגלגול הזה אני צריך לבוא עני, להיות מקבץ נדבות, או להוציא את הקרבים עד שאני רואה פרוטה בכיס. והוא טוען לבורא עולם: רבש"ע, למה פלוני אלמוני צריך להיות לו פי מיליון יותר ממני?! מילא אני עני, לא מספיק לו עשירית מנכסיו?! למה צריך להיות לו יאכטות, וגם מפעלי תעשיה, בשביל מה? מה הוא עושה עם זה? הוא הרי אוגר את זה, מה הוא עושה עם זה? הוא עושה עם זה צדקות? לשם מה? – בקיצור, העני מתריס כלפי שמיא – עינו רעה בעשירים, באים בטענות על בורא עולם.

ולזה הודיע "אור החיים": "כי סובב כל הסיבות" – הקב"ה – "יש אנשים בעולם שאינם ראויים לקבל את לחם חוקם בקלות, לצד מעשיהם, או שהם חטאו, או שזה התיקון שלהם בגילגול הזה" – והקב"ה יודע את החשבונות, יש אנשים שצריכים לעבור ייסורים, אחד חולה, אחד בא לעולם בעל מום, ואחד צריך להיות בעולם הזה עני, נצרך וכל אחד בדרגות שונות, (מקבץ נדבות, עלוב חיים, אין לו בגד לבוש ולחם לאכול) מה עושה הקב"ה? – ממשיך ה"אור החיים" הקדוש ואומר: "נותן ה' את לחם חוקם" – יש איזה משביר, איזה צינור משפיע – "שהקב"ה נותן את לחם חוקם ואת פרנסתם ביד מישהו אחר" – ביד איזה יהודי אחר עשיר – "כדי שיצטרכו לכתת רגלם ולהתבייש כעני בפתח להתפרנס בדרך הפחיתות והביזוי כאשר גזר הגוזר" – גוזר הצדק. הקב"ה מנהל את העולם, לזה לא יהיה – סוד התיקון, ולזה יהיה בסוד התיקון. והעני יצטרך לבוא אליו לדפוק בדלת לבקש עזרה, בדרגות שונות: או עזרה, או לקבץ נדבות. והקב"ה יעשה את זה לשתי מטרות: העני, זה התיקון שלו, הקב"ה מכריז לפני שהנשמה יורדת לעולם אם הוא יהיה עשיר או עני. והעשיר איזה תיקון יש לו בכסף? כדי שידע ויבין שהכסף שניתן לו, לא ניתן לו הכל בשבילו, אלא שהוא צריך להיות צינור מעביר, משפיע, לחלק צדקה לעוד אלף משפחות נזקקות וישאר לו די והותר, אבל אם הוא יחשוב שכל מה שניתן לו זה לאגור כסף בשביל עצמו, לשבת על זה כמו הכלב על העשב, אז הוא לא עמד בניסיון, כי הוא צריך להיות משביר.

החברה, העולם בנוי על נותן ומקבל. יש אנשים שהקב"ה גזר עליהם שהם יהיו נותנים, אבל העולם הוא בחירי, יש אנשים שמקיימים את צו ה', הם רואים שיש להם כסף הם נותנים, ויש אנשים קמצנים שאי אפשר להוציא מהם כסף (עם נר נשמה צריך ללכת אליהם).

"אִם-כֶּסֶף תַּלְוֶה אֶת-עַמִּי", למה נאמר "אם"? ודאי שאתה חייב להלוות ליהודי, זה לא "אם" ולא ברירה ולא רשות, אז למה כתוב כך? אם יהודי רואה שיש לו כסף מיותר, יותר מכדי צורכו, מה אתה עושה עם זה? שם את זה בבנקים ואוגר את זה לקבל ריביות? מה אתה עושה עם זה? אומר "אור החיים" הקדוש: אם אדם רואה שיש לו כסף די יותר ובאמת מה המבחן? כי הוא יכול להלוות גם לאחרים, מה עושים יהודים טובים? לוקחים כסף, מכניסים את זה כפיקדון באיזה אירגון וו'לונטרי – יד שרה, עזר מציון, עזרה למרפא – שיוכלו להשתמש בזה למעשים טובים, ושהוא צריך הוא מודיע לפני כן ומחזירים לו. מה אתה עושה עם זה בבנק? מה איכפת לך שמישהו ייהנה מזה? שיוכלו להשתמש בזה ארגוני צדקה וגמילות חסדים. כתוב "וְנָתְנוּ" ולא ואגרו!!!

אומר "אור החיים" הקדוש: "אִם-כֶּסֶף" – אם אדם רואה שיש לו יתרות כסף, והוא לא צריך את זה, כי יש לו פרנסה, יש לו לילדים, יש! אם ככה – "תַּלְוֶה אֶת-עַמִּי" – תן הלוואות, תעשה גמילות חסדים. אם רואה אדם שיש לו כסף מעבר למה שהוא צריך אין זה אלא כסף השייך לעני, זה לא שייך לך בכלל, אתה צריך להעביר את זה, אתה השדר, אתה הגזבר, אתה הפקיד בדואר שצריך להעביר את זה. ומהיכן זה מדויק? "אִם-כֶּסֶף תַּלְוֶה אֶת-עַמִּי אֶת-הֶעָנִי עִמָּךְ" – דע לך שהעני הוא נמצא עמך, הוא אצלך, הכסף של העני נמצא אצלך בכספת! שחרר, תעזור לו, אם בהלואה או במענק. הרי אתה רואה שיש לך יתרות כסף, אז בהכרח, למה נתנו לך ולא לו?! אתה צריך פי אלף?! תן צדקה!

אומר ה"אור החיים" הקדוש: ואם תיתן לו, גם אחרי שתיתן לו "לֹא-תִהְיֶה לוֹ כְּנשֶׁה" – מה זה "כְּנשֶׁה"? תזהר לבל תתנשא עליו, בראותך שהוא משכים לפתחך והוא נזקק לך, אל תתייהר עליו – "הוא צריך אותי" – הוא צריך אותך, כמו שאתה צריך אותו, כי אתה צריך להשתחרר מהכסף שיפקדו לך בשמים כדי להעביר לו, הכסף הוא לא שלך, העני הוא שותף שלך בחלק מהכסף שלך, בעוד אלף, בעוד 2000, בעוד עולם התורה, בעוד עולם הישיבות, עוד עולם הכוללים – זה לא שלך, זה שלהם, רק לך יש את הכבוד שאתה יכול לתת להם. והם צריכים להתבזות כדי לבוא אליך גוולאט!

"כי לא משלך אתה נותן, אתה נותן את שלו" – אתה נותן לו את הצ'ק שנתנו לך, אתה פקיד בבנק שמעביר לו את הביטוח הלאומי שנתן הבורא יתברך בידך.

הבורא יתברך הפותח את ידך ונתן לך הון לתת, מְצַוֶה אותך להשביע לכל חי רצון. וידוע מה שמובא בספרים הקדושים שאם אדם יוצא לרחוב ופתאום איזה עני מושיט לו יד, אף פעם לא ראית אותו, אף פעם לא נתת לו, כדאי לתת לו, כי יכול להיות שזה חד פעמי, כנראה שלחו אותו משמים לבקש ממך, אתה צריך לתת לו, אם לא תתן לו הפסדת את המאה, אתה יכול לפשוט רגל… אז יתהפך הגלגל, תן לו.

יש לנו בעיה בעולם שלנו שהוא עולם השקר, יש אנשים שהם לא הגונים ואינך יודע אם הוא באמת נצרך, או שהוא נוכֵל – זו בעיה שצריך להתייעץ עם רבנים.

אומר "אור החיים" הקדוש: "כִּי-יִהְיֶה בְךָ אֶבְיוֹן" – מה זה "בְךָ"? – "מֵאַחַד אַחֶיךָ בְּאַחַד שְׁעָרֶיךָ" (דברים טז, ז).

"כִּי-יִהְיֶה בְךָ אֶבְיוֹן" – למה "בְךָ"? – אומר "אור החיים" הקדוש: "על דרך אומרם כהטעם שבוחר ה' יתברך לייסר האדם בייסורי העוני, כדי שבאמצעותו יזכה חברו המפרנסו" – הוא עני ואתה עשיר ואתה תתן לו – "כִּי-יִהְיֶה בְךָ אֶבְיוֹן" – האביון הוא בך, בסיבתך, בגללך, למה הוא בא אליך? כי הקב"ה שלח אותו, ואתה העשיר אומר לו: מה אתה מנדנד? הוא לא מנדנד, הוא משמים נשלח אליך לקבל את שלו, ה' נתן לך להעביר לו, לכן כתוב "כִּי-יִהְיֶה בְךָ אֶבְיוֹן" ובסיבתך, ובגללך הוא בא אליך, כי ה' נתן לך להעביר לו.

"מֵאַחַד אַחֶיךָ" – אומר "אור החיים": אל תחשוב בראותך אביון שהוא פחוּת, ואתה מתייחס אליו כאל אדם זרוק, דע שהוא "מֵאַחַד אַחֶיךָ", יכול להיות שהאביון הזה הוא מהמיוחדים שבעם ישראל, הוא פי אלף יותר חשוב, או צדיק נסתר, אל תתייהר עליו שאתה בעל הדעה כי אתה גם בעל המאה, אתה לא עושה לו טובה. ואין הוכחה מזה שהוא עני שהוא שפל ממך. יכול להיות שזה העני הוא בעל דעת יותר גדול ממך, אלא חלקו של העני נמצא אצלך.

ממשיך "אור החיים" הקדוש ואומר: "יש פעמים שגוזרים על האדם שהוא יצטרך לקרוב משפחתו, ואז הבושה היא לא כ"כ גדולה, כי לקרוב יותר מתאים לו לגשת והקרוב נמצא בעיר" – לא מתבייש – "יש לפעמים שהקב"ה גוזר על אדם שהוא יצטרך לכתת את רגליו למקום רחוק, כי העשיר שלו נמצא רחוק והבזיון יותר גדול, כי הוא נזקק לאדם שאפילו לא קרוב משפחתו, אז הוא צריך להתחנן ולהתרפס לפניו. – זה העני. אבל אתה – העשיר, תרים לו את הראש, אל תיתן לו את ההרגשה שהוא מסכן, כי זה כסף שלו, רק עליו נגזר שהוא יבקש את הכסף ממך בעיר אחרת.

ויש אנשים שנגזר עליו גם להתבזות, לגם לכתת רגליים, גם לנסוע לחוץ לארץ לאסוף כסף, כי העשיר שלהם נמצא בניו יורק, וכן על ראשי ישיבות ועל ראשי כוללים. יש אחד שרשום לו לבקש כסף מאיזה עשיר, וזו זכות גדולה לכל עשיר שבאים לבקש ממנו כסף עבור ישיבה/תורה.

אומר "אור החיים": זה רשום לעני, אבל אתה תרים את כבודו, כי אסור לך להתייהר עליו, כי הוא "מֵאַחַד אַחֶיךָ". ומה זה "בְּאַחַד שְׁעָרֶיךָ"? לפעמים זה "בְּאַחַד שְׁעָרֶיךָ" הגם שהוא אינו קרוב אליך, הוא גם לא מעירך.

מסיים "אור החיים": זה מה שכתוב "וְדָל לֹא תֶהְדַּר בְּרִיבוֹ" (שמות כג, ג) מה פירוש? ועונה: אומרים חז"ל: העני, כל היום הוא רב עם הקב"ה, העני המסכן, אב לילדים חולים, נזקקים, צריך להאכיל אותם, צריך ניתוח ואין לו כסף, העני יום יום רב עם הבורא יתברך, ואיך הוא רב עם הקב"ה? הוא מתלונן ומקטר: רבש"ע, למה לא נתת לי כדי לחיות? למה אני כ"כ מתבזה? טוב לי המוות מן החיים! העני החולה הנזקק, מקטר, הוא רב עם בורא עולם, הוא מאמין, אבל הוא רב עם בורא עולם.

אומר "אור החיים": "וְדָל לֹא תֶהְדַּר בְּרִיבוֹ" לרמוז, כי עני עושה מריבה עם קונו, למה זן לכל והוא ברעב, למה כולם לבושים והוא בעירום, הבן שלו אומר: למה לכל הילדים בכיתה יש תחפושת ואתם אבא אימא לא קונים לי תחפושת? אבא ואימא אומרים: אין! והבן מתבייש. ואז האימא פורצת בבכי ואומרת: מה אתה חושב בני, לא הייתי רוצה לקנות לך תחפושת, כמו הבן של השכן? לא הייתי רוצה לקנות לך ממתקים? לא הייתי רוצה לקנות לך מה שקונים העשירים? אין לי! ואז היא פורצת בבכי ואומרת: רבש"ע, למה אתה לא נותן לי?! תראה את הבכי של הילד שלי? ושערי דמעות לא ננעלו…

אומר "אור החיים": אם כן, לפחות אתה, לפחות אתה תעזור לעני הזה, כדי שלא יריב עם בורא עולם – שלא יהדר בריבו עם בורא עולם, תן לו בכבוד במשוא פנים, כי אם אתה לא תהיה חונן דלים, לא תרים את ראשם, לא תחזיר להם את הצבע לפנים, אז טענת העני תהיה טענה כלפי מעלה והוא ימשיך לטעון כלפי בורא עולם והבורא עולם הוא מלך רחמן, הוא העניש אותו, הוא נתן לו בסוד התיקון שיהיה עני, אבל עליך הוא גזר שיהיה לך כסף כדי שאתה תיתן לו! אם אתה אינך נותן לו, אז טענת העני באה אלי, הוא רב איתי ואתה מצוֹוֶה לחסוך ממני ריב של העני, אם אינך עוזר לו, אז אתה גורם לאנשים שהם ירטנו כלפי בורא עולם. אז עליך לחשוב: מי יודע, אם לעולם חוסן… מי יודע אם הבכי של העני שאתה דחית אותו, וסגרת עליו את הדלת בבושת פנים, מי יודע אם הדמעות שלו לא יגיעו עד כסא הכבוד, והגלגל יתהפך ואתה גם תזדקק לאנשים, אבל אז זה כבר יהיה מאוחר…

אומר בעל ה"טורים": "עֶשְׂרִים גֵּרָה הַשֶּׁקֶל מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל תְּרוּמָה לה'" (שמות ל, יג). בשביל מה התורה הקדושה כותבת לנו: "עֶשְׂרִים גֵּרָה הַשֶּׁקֶל מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל תְּרוּמָה לה'"? אומר בעל ה"טורים": "עֶשְׂרִים" בגימטריא עשיר ודל – שיהיו כולם שוים בתרומה. "הֶעָשִׁיר לֹא-יַרְבֶּה וְהַדַּל לֹא יַמְעִיט", כל אחד יתן מחצה. מדוע? יכול לקחת מהעשיר אלף! לא! שהעשיר ירגיש שהוא רק חצי וההשלמה שלו זהו העני, ביחד הם מהווים את האחד, ביחד הם מהווים את השקל השלם. יחד הם "עֶשְׂרִים", שזה בגימטריא עשיר ודל. ומאיפה יש לעני? אתה נותן לו! תן לו במתנה, כדי שגם הוא יוכל לתת ולא ימכור את כסותו! מחצית השקל שזוהי התרומה השנתית לכפר על נפשותינו לא ניתנה בדרך הנדבה אלא בדרך השיויון, ואם לא הגלגל חוזר. איך כתוב בתורה? "וְנָתְנוּ אִישׁ כּפֶר נַפְשׁו"

אומרים בעל ה"טורים", ה"רוקח" והגאון מוילנא: המילה "וְנָתְנוּ" מרמזת שצריך לתת, אם יש לך אז תיתן, המילה "וְנָתְנוּ" בעלת 5 אותיות, נקראת משמאל לימין ומימין לשמאל אותו דבר! ללמדך, "שאם תקראנו למפרע יהיה "וְנָתְנוּ" ואם תקראנו בסוף יהיה גם "וְנָתְנוּ" – אם תקיים את ה"וְנָתְנוּ" מהראשית לאחרית – מהתחלה לסוף – לא תפסיד! אתה בעצם נותן את שלו, מה יהיה? תקבל מהסוף להתחלה גם "וְנָתְנוּ", כי אם חלילה לא תקיים את ה"וְנָתְנוּ", אלא שקל – שִׁקְרָא לֹא קָאי, תעמוד על הכסף, אז לא תקבל את ה"וְנָתְנוּ" – את ההחזר של "וְנָתְנוּ" ואז אתה עלול לפשוט רגל.

אדם זה הכסף, חביב על האדם ממונו, יותר מגופו.

מביא האלשיך הקדוש את ר' שלמה אלקבץ, זה שכתב לנו את ה"לכה דודי": "למה מחצית השקל? להורות את ישראל ייחוס אחדותם" – כמה חשובה אחדות ישראל – "בל יעלה על לב שכל אחד מאיתנו חי לבד" – כל אחד מאיתנו צריך את השני בשביל הזכויות, כל אחד מאיתנו הוא חוט דק, שעלול להיקרע, כל כוחנו אינו אלא באחדותנו, אחדות זה חבל, זה הרבה חוטים שהופכים את עם ישראל לחבל, וחבל אי אפשר לקרוע. וגם אם אתה קורע הוא ממשיך להיות קשור לחבל בהמשך, הוא לא נפרד, הוא דבוק.

אומר האלשיך בשם רב שלמה אלקבץ: למה מחצית השקל? "שנדע את חשיבות האחדות, בל יעלה על לב איש מהם שהוא נפרד מחברו" – אף אחד מאיתנו לא חי סולו, אלא כל אחד ידע שהוא רק חצי, כמו בעל שיודע שיש לו את האישה והיא משלימה אותו, כך ידע כל אחד. כל ישראל חברים מחוברים. אחדות ישראל, אני חצי וכל עם ישראל עושה אותי לאחד, כמו אישה שנאמר: "עַל-כֵּן יַעֲזָב-אִישׁ אֶת-אָבִיו וְאֶת-אִמּוֹ וְדָבַק בְּאִשְׁתּוֹ" (בראשית ב, כד), כך כל אחד מישראל, כל אחד הוא חצי ורק בהתחברו עם כל אחד מישראל הוא נעשה אחד שלם – "וּמִי כְעַמְּךָ כְּיִשְׂרָאֵל גּוֹי אֶחָד בָּאָרֶץ" (שמואל ב ז, כג) ואיפה זה בא לידי ביטוי? בתרומת המשכן! בתרומה השנתית שלנו למשכן, לשוטף של עבודת הקודש ואם אנחנו עם אחד, אז אנחנו זוכים ל"אַתָּה אֶחָד וְשִׁמְךָ אֶחָד", בתוך בית אלוקים, הוא המשכן ובית המקדש, ואז כל אומות העולם אומרים: "וּמִי כְעַמְּךָ כְּיִשְׂרָאֵל גּוֹי אֶחָד בָּאָרֶץ" אבל בתנאי שנהיה גוי אחד וזה בא מתוך תחושה שכל אחד רוצה את זה.

אומר הגאון מוילנא: למה הקב"ה ציוה אותנו "מחצית השקל"? וכי דרכו של הקב"ה להשתמש במאזניים חסרות, במטבעות שבורות?! שיצוה אותנו מטבע שלם, מכובד, לא חצי! מדוע מחצית? ועונה: אלא "מחצית השקל" – בתיבת "מחצית" יש בה 5 אותיות, האותיות שבראש התיבה זה מ' ו-ת' – מת, האות האמצעית היא צ' סביב ה-צ' יש ח' ו-י' מצד זה – חי, לרמוז שהצדקה מקרבת את ה"חי" – צדקה תציל ממוות – "וְלֹא-יִהְיֶה בָהֶם נֶגֶף בִּפְקד אתָם" ומרחיקה את ה"מת", ז"א שאם חלילה רשום על אדם נגף, מיתה דום לב, אז הצדקה תציל ממות, כי הצ' האמצעית הרומזת על הצדקה מרחיק את ה"מת" לקצוות, והאות "צ" לוקחת סביבה את ה"חי". וזה שאמר שלמה המלך "עֵץ-חַיִּים הִיא לַמַּחֲזִיקִים בָּהּ וְתֹמְכֶיהָ מְאֻשָּׁר" – וזה שכתוב "רדֵף צְדָקָה וָחָסֶד יִמְצָא חַיִּים" (משלי כא, כא). וזה הסוד של ה"מחצית".

אומר בעל "שפתי כהן": "שקל" בא"ת ב"ש (האות השניה מהסוף האות השניה מהתחלה) האות ש' האות מהתחלה היא ב', האות ק' תואמת לאות ד', האות ל' תואמת לאות ך' ביחד "בדך". דך זה אביון, יש בשקל משום אביונות, יכול לעשות את האדם לדך, אבל מצד שני זה – בדך זה 26 גימטריא שם הוי"ה, מחצית השקל זה 13, וזהו ה"הֶעָשִׁיר לֹא-יַרְבֶּה וְהַדַּל לֹא יַמְעִיט", כל ישראל חברים וצריכים לדעת שהם אחד, זה מחצית __ , העשיר יתן את המחצית שלו, את האחד שלו והעני יתן לו המחצית שלו, ביחד הם ייחדו שם הוי"ה, הם יגיעו ל-26 הם יתנו כבוד לשם ה'.

וכן אומר בעל "שפתי כהן": עשיר במספר קטן (ע(7)+ש(3)+י(1)+ר(2)=13 וכן "הדל" – ה(5)+ד(4)+ל+(3)=12+הכולל(1)=13.

כל יהודי צריך לתת מחצית, כדי שהוא יהיה אחד, ביחד שני האחדים יתנו כבוד לשם הוי"ה.

אומר הגאון מוילנא: "וְנָתְנוּ", הטעם: קדמא ואזלא. מה זה אומר? אומר הגאון: זה רומז על כסף, כסף זה קדמא ואזלא. הגמרא אומרת במסכת שבת: כסף זה יום עסל יום בצל, יום יש לך כסף ונדמה לך שאתה חובק זרועות עולם והנה, לפתע פתאום המניות שלך נפלו ואין. נגמר. פשיטת רגל. (חברת התעופה הגדולה שמאוד מאוד השתמשו בה היהודים פה בארץ טוול הכריזה על פשיטת רגל)

שואל הגאון: "וְנָתְנוּ", למה זה בקדמא ואזלא? רמז למאמר חז"ל: אמר ר' חייא לאשתו: כשיבוא אליך עני" – כשתראי עני מרחוק בא אל ביתנו, הקדימי אותו ותני לו" – תקדימי אותו, תחסכי לו את הבושה – "כדי שיקדמו גם את בנייך. אמרה לו אשתו לרב חייא: אתה מקלל אותנו? אתה מקלל את הילדים שלנו, כדי שאם הילדים שלנו יצטרכו גם יקדמו אותם?! למה שהילדים שלנו יצטרכו? אמר לה רב חייא: האדם צריך לדאוג כל החיים שלו אם יש לו כסף, מי יודע אם לעולם חוסן, יכול להיות שיבוא יום והגלגל יתהפך, ואז לילדים לא יהיה מה לאכול ואז הם יצטרכו לבקש טובות, אבל יש בזה דרגות, שאם נבקש טובות שיבואו אנשים ויתנו להם מתן בסתר, בדרך כבוד, ולא בדרך בזיון. אמר ר' חייא: "וְנָתְנוּ" אם את רואה עני, תקדימי לו טובה, שהוא לא יתבייש, כי מי יודע, אם הילדים שלנו, לא יגיע יום שגם הם יצטרכו, ואם את תקדימי טובה במאור פנים, תרגישי שאת נותנת משלו, אז כך ינהגו גם בילדנו, ונחסוך להם בזיון וקצף. שהרי כתוב בתורה: "כִּי-יִהְיֶה בְךָ אֶבְיוֹן…לֹא תְאַמֵּץ אֶת-לְבָבְךָ וְלֹא תִקְפּץ אֶת-יָדְךָ מֵאָחִיךָ הָאֶבְיוֹן…נָתוֹן תִּתֵּן לוֹ וְלֹא-יֵרַע לְבָבְךָ בְּתִתְּךָ לוֹ כִּי בִּגְלַל הַדָּבָר הַזֶּה יְבָרֶכְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ בְּכָל-מַעֲשֶׂךָ וּבְכל מִשְׁלַח יָדֶךָ" (דברים טו, ז-י) אל תאלץ אותו לפתוח את ידך הקמוצה, תפתח לו מעצמך.

אומר רבי שמואל בגמרא: "כִּי בִּגְלַל הַדָּבָר הַזֶּה" – כי הכסף בעולם, העשירות והעניות הוא גלגל שחוזר בעולם ולכן אומר הגאון: אז אם תקדימי, אז יש סיכויים שתקבלי בחזרה, או ברכה, או לפחות יחסך בזיון וכסף מילדייך.

אומר הגאון: "הנה תיבת "וְנָתְנוּ" נקראת לפנים ולאחור כי גם הנותן לפעמים יצטרך שיתנו לו"

ולסיום:

ובכן למדנו היום מחצית השקל. שקל, מחצית, התחושה שכל אחד מאיתנו נותן, כל אחד מאיתנו חייב שיהיה לו חלק בקדושה, וכל אחד מאיתנו צריך להרגיש "אִם-כֶּסֶף תַּלְוֶה אֶת-עַמִּי" – יש לך יותר מאשר להוא? תעזור לו, כי מי יודע מה ילד יום, אם אתה לא תקיים את ה"וְנָתְנוּ", מי יודע אם אתה לא תזדקק ל"וְנָתְנוּ" מהצד השני, שיתנו לך… ואז לא תקבל במאור פנים, כי בדרך שאדם נוהג, נוהגים איתו.

שהקב"ה יעזור לנו שנזכה כבר לקיים את מצוות "מחצית השקל" בפועל, מצוה דאורייתא, שיבנה בית המקדש במהרה בימינו ונזכה להביא את ה"כופר נפש" שלנו לבית המקדש – מחצית השקל – לכפר על נפשותינו ולא יהיה בנו נגף ושלום על ישראל! (חבל מאוד שלא הבאתי לכם דברים נפלאים, אבל לא הספקתי…)

——–

לעילוי נשמת ולזכות כל עם ישראל החיים והמתים

לזכות הרב המחבר

האתר כולו מוקדש לעילוי לנשמת כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולזכות כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולרפואת כל חולי עם ישראל בנפש בגוף ובנשמה. לייחדא קודשא בריך הוא ושכינתא על ידי ההוא טמיר ונעלם בשם כל ישראל, לעשות נחת להשם יתברך ולהמשיך רחמים וחסדים על כל העולם, לבירור עץ הדעת טוב ורע ולתיקון הדעת של כל בר ישראל, ולקרב את ביאת מלך המשיח צדקנו.

בפרט לזכות נשמות משה בן יוכבד רבנו עליו השלום רבן של כל ישראל, רבי שמעון בן יוחאי מגלה תורת הנסתר בעולם, רבי יצחק לוריא אשכנזי בן שלמה עטרת ראשינו, רבי ישראל הבעל שם טוב בן אליעזר מגלה תורת החסידות בעולם, רבנו נחמן בן פייגא אור האורות, רבי חיים בן יוסף ויטאל תלמיד רבנו האר"י, וכל הצדיקים והחסידים, הצדיקות והחסידות, האבות הקדושים והאמהות הקדושות, דוד המלך וכל יוצאי חלציו וכל אחד ואחד מישראל בכל מקום שהוא חי או מת.

ותיקון של כל ישראל החיים והמתים, ולפדיון של כל ישראל החיים והמתים מכל דין וייסורים שיש עליהם.

בס"ד – כל הזכויות שמורות (c) לנר תמיד – על פרשת השבוע

הרב יצחק ברנר זצ"ל
נערך מסרטי הקלטה ע"י ר.רצון תליט"א
לפי רישיון  Creative Commons-CC-2.5