——–
את הקלטת הזו אפשר לשמוע גם בתשעה באב , כי אלו דברי תורה הקשורים לתשעה באב
פרשת השבוע פרשת דברים, ואולם השבת מוכרת יותר כשבת חזון דווקא על שם ההפטרה הנקראת בשבת זו "חֲזוֹן יְשַׁעְיָהוּ בֶן-אָמוֹץ" (ישעיה א, א), בדומה לשבת שובה הנקראת אף היא על שם ההפטרה: "שׁוּבָה יִשְׂרָאֵל עַד ה' אֱלֹהֶיךָ כִּי כָשַׁלְתָּ בַּעֲוֹנֶךָ" (הושע יד, ב).
שבת חזון היא תמיד השבת הסמוכה לתשעה באב ותמיד בשבת זו יקראו פרשת דברים ותמיד יפטירו "חֲזוֹן יְשַׁעְיָהוּ בֶן-אָמוֹץ" – כך קבעו לנו חז"ל.
חז"ל הקדושים קבעו שבשבת הסמוכה לתשעה באב, עד בוא גואל צדק, יאזינו בני העם היהודי לתוכחתו של ישעיהו הנביא המובאים בפרק א' בספרו. הדברים חייבים להדהד באוזנינו – כך נכנסים לתשעה באב.
אין אבלות בשבת, אבל המנגינה הנוגה, המינורית של מגילת איכה אשר נכתבה ע"י ירמיהו הנביא ואשר נקראת בכל תפוצות ישראל בליל תשעה באב, וברבים מן הקהילות גם בבוקרו של תשעה באב, אותה מנגינה מיוחדת, נוגה, עצובה, של מגילת איכה אשר תהדהד באוזנינו בתשעה באב, אותה מנגינה כבר מושמעת בשבת הקרובה בפרשת דברים, בשבת חזון. דומני שבקהילות ספרד אין נוהגים כך, אבל בקהילות אשכנז, המנגינה של איכה כבר מושמעת בשבת זו, פעמיים.
במדרש איכה א כתוב: "אֵיכָה יָשְׁבָה בָדָד" – כך פותח ירמיהו הנביא את מגילת הקינות שלו על חורבן בית המקדש. (אגב, מובא בספרי הרמז שבמילה "אֵיכָה" הוא רמז את שמו. בראשי תיבות: אני ירמיהו כהן הענתות.) ממשיך המדרש ואומר: ג' נתנבאו בלשון איכה" – 3 נביאים התנבאו בלשון איכה והם: משה רבינו ע"ה, ישעיהו הנביא וירמיה הנביא.
משה רבינו בפרשת השבוע – דברים, אמר בדברי תוכחתו, 37 יום לפני פטירתו: "אֵיכָה אֶשָּׂא לְבַדִּי טָרְחֲכֶם וּמַשַּׂאֲכֶם וְרִיבְכֶם" (דברים א, יב) – אומר רש"י, חז"ל: "אֵיכָה אֶשָּׂא לְבַדִּי טָרְחֲכֶם" – מלמד שהיו ישראל טרחנים" – לא טוב שאדם יותר מידי מטריח את זולתו, או את חברו, או את אשתו, או את ילדיו – מצוות של בין אדם לחבירו. "וּמַשַּׂאֲכֶם" – זה דבר נורא, זה אפיקורסים שאינם נוהגים כבוד ברב – מי שאינו נוהג כבוד בתלמידי חכמים, בלומדי תורה, ברבנים, הוא אפיקורס (גמרא מפורשת בסנהדרין). מוכיח משה רבינו: "אֵיכָה אֶשָּׂא לְבַדִּי טָרְחֲכֶם וּמַשַּׂאֲכֶם" – אינני מסוגל לשמוע את דברי האפיקורסות שלכם, היינו שאינכם נוהגים כבוד ברב.
אומר בעל "שפתי חכמים": מה זה אפיקורסים? הרי ידוע שהחכם היווני הוא אפיקורס. אבל יש על זה דרש נוסף, אפיקורסים מלשון נוטריקון: אפיק – רֶסֶן – מוציאים את הרסן מהפה! איזה רסן? הוציאו את הרסן אשר באמצעותו מכוונים אותם הרבנים. גדולי ישראל מרסנים את העם, כמו שלוחצים על הרסן ימינה, זה פנה ימינה וכשלוחצים לשמאל, זה פנה שמאלה. עם ישראל יש לו רסן שמחזיקים אותו מושכות, שמחזיקים אותו גדולי ישראל ותלמידי חכמים, מי שמוציא את הרסן מפיו ואינו רוצה שחכמי ישראל יכוונו אותו, היינו לשמוע דעת תורה, ז"א שהתורה תכוון אותו, הוא אפיקורס – הוא יכוון את עצמו לבד, הוא סוברני לנהוג כפי העולה על רוחו!
ממשיך משה רבינו ומוכיח והכל בלשון "אֵיכָה": "וְרִיבְכֶם" – מלמד שהיו רוגנים. מה זה רוגנים? קוּטְרים! מקטרים ורבים על כל דבר.
משה רבינו אומר להם שלושה דברים בלשון איכה: "אֵיכָה אֶשָּׂא לְבַדִּי טָרְחֲכֶם וּמַשַּׂאֲכֶם וְרִיבְכֶם" – וכל שלושת הקטגוריות הכלולות כאן ב"אֵיכָה" הם בעצם עניינים של בין אדם לחבירו: טרחנים – זה בין אדם לחבירו ובין אדם לרבו ובין אדם לתלמידי חכמים.
ישעיה הנביא גם הוא מדבר בלשון "אֵיכָה". והיכן? בהפטרת השבת! שנאמר: "אֵיכָה הָיְתָה לְזוֹנָה קִרְיָה נֶאֱמָנָה" – כינוי לירושלים – "מְלֵאֲתִי מִשְׁפָּט" – "משפט" זה בין אדם לחבירו – "צֶדֶק יָלִין בָּהּ וְעַתָּה מְרַצְּחִים" (ישעיה א, כא) – רוצחים – "כַּסְפֵּךְ הָיָה לְסִיגִים" – חבורת שקרנים, מועלים ומוהלים (את היין ואת המיץ), זייפנים – "כַּסְפֵּךְ הָיָה לְסִיגִים" – הוא לא כסף טוב – "סָבְאֵךְ" – היין שלך – "מָהוּל בַּמָּיִם. שָׂרַיִךְ סוֹרְרִים וְחַבְרֵי גַּנָּבִים כֻּלּוֹ אהֵב שׁחַד וְרדֵף שַׁלְמנִים יָתוֹם לֹא יִשְׁפּטוּ וְרִיב אַלְמָנָה לֹא-יָבוֹא אֲלֵיהֶם" – זה עניינים שבין אדם לחבירו. ומהי התקנה? אומר ישעיהו בשם ה': "וְאָשִׁיבָה יָדִי עָלַיִךְ וְאֶצְרף כַּבּר סִיגָיִךְ" – אני אעביר אותך בכור ההיתוך – "וְאָסִירָה כָּל-בְּדִילָיִךְ" – אסיר את כל הדבקים הרעים שדבקו בך – "וְאָשִׁיבָה שׁפְטַיִךְ כְּבָרִאשׁנָה וְיעֲצַיִךְ כְּבַתְּחִלָּה אַחֲרֵי-כֵן יִקָּרֵא לָךְ עִיר הַצֶּדֶק קִרְיָה נֶאֱמָּנָה" – והסיום, הגאולה– "צִיּוֹן בְּמִשְׁפָּט תִּפָּדֶה וְשָׁבֶיהָ בִּצְדָקָה". – עניינים של בין אדם לחבירו.
ירמיהו הנביא אמר: "אֵיכָה יָשְׁבָה בָדָד הָעִיר רַבָּתִי עָם הָיְתָה כְּאַלְמָנָה רַבָּתִי בַגּוֹיִם שָׂרָתִי בַּמְּדִינוֹת הָיְתָה לָמַס" – ה"אֵיכָה" שכולם מכירים…
אמר ר' לוי: "משל למטרונא" – גברת – "שהיו לו ג' שושבינים, אחד ראה אותה בשלוותה, במלוא תפארתה, ואחד ראה אותה בפחזותה, ואחד ראה אותה בניוולה. כך משה רבינו ראה את ישראל בכבודם ובשלוותם" – דור דיעה, עטרת תפארת ישראל, דור מקבלי התורה, דור יוצאי מצרים, הדור שראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל בן בוזי מן השמים, דור שבירך המוציא לחם מן השמים, דור ששתה מים מבאר מתגלגלת – משה רבינו ראה את ישראל בכבודם ובשלוותם ואמר: "אֵיכָה".
ישעיהו הנביא ראה את ישראל בפחזותם – בהתדרדרותם, ב"תפוס כפי יכולתך", בהסרת הרסן, וגם הוא אמר: "אֵיכָה הָיְתָה לְזוֹנָה".
וירמיהו הנביא ראה את ישראל בניוולתם, בביזיונם, בבושתם, בחורבנם, עירומים ואמר גם הוא: "אֵיכָה יָשְׁבָה בָדָד"!
אומר ר' לוי: 3 דרגות! זה מתחיל בשלווה, ומרוב שלווה מגיעים לפחזות – להתדרדרות ואח"כ האחרון שראה אותם בבושתם, בחורבנם, בניוולותם.
בשבת זו נאמרות כבר 2 ה"אֵיכָה": ה"אֵיכָה" של משה בפרשת השבוע, ובהפטרה נאזין לדבריו של ישעיהו הנביא שאמר: "אֵיכָה הָיְתָה לְזוֹנָה", ובתשעה באב (אם אם…) תֵאַמֵר גם ה"אֵיכָה" השלישית של ירמיהו הנביא המתארת את חורבנה של ירושלים, את הניבלות. וכולם מנגינה אחת להם – מנגינה נוגה. המנגינה של איכה אשר תאמר ביום שני בערב, יום שלישי – תשעה באב, כבר נשמעת השבת ב"אֵיכָה" הראשון במנגינה של מגילת איכה ובהפטרה את רוב ההפטרה חוץ מפסוקי הנחמה, אנחנו קהילות אשכנז כבר נשמע את זה במנגינת איכה, הוי אומר שהשבת הכל כבר מסתובב סביב היום המיוחד תשעה באב (אמנם אין אבלות בשבת, אבל אף על פי כן מנגינה עצובה חודרת לתוך השבת), יום האבל הלאומי של העם היהודי, יום שהתקבצו כל הצרות.
על מדרש איכה: מהו לשון "אֵיכָה"?
ר' יהודה אומר: "אין לשון "אֵיכָה" אלא לשון תוכחה" – מה קרה לך? איכה? איך הגעת לכך?! – תוכחה.
ר' נחמיה אומר: "אין לשון "אֵיכָה" אלא לשון קינה" – קינה, בכי, יללה, כמו שנאמר: "וַיִּקְרָא ה' אֱלֹהִים אֶל-הָאָדָם וַיּאמֶר לוֹ אַיֶּכָּה" (בראשית ג, ט) – שואלים חז"ל: מה זה "אַיֶּכָּה"? האם הקב"ה לא ידע היכן הוא? אלא "אַיֶּכָּה" זה אוי לך! (בנוטריקון) אוי לך לאן הגעת! לאן התדרדרת! אוי לך שאינך נמצא במקומך! – מי שאין לו מקום הוא לא רק לא חכם, הוא נע ונד. כשאדם אינו נמצא במקומו, הוא בגלות וגלות הוא דבר שמנבל, הורס, אוי לך שגורשת מביתך, מנחלת אבותיך. אוי לו לאדם שאיבד את מקומו, שאיבד את כבודו, שאיבד את מעמדו, שאיבד את משוש ליבו – אוי לו! וכשאבוי לו לאדם, הוא מיד תופס את ראשו בידיו ולפעמים הוא מרים את ידיו להחזיק בראשו ואינו יודע כי ראשו כבר לא עימו – שיא הטרגדיה. אין לו אפילו ראש לתפוס אותו, הוא רוצה לתפוס את ראשו ולצעוק: גוולאט! אבל אין לו ראש. מניין? ירמיה אומר במגילת איכה (ה, טו-טז): "שָׁבַת מְשׂוֹשׂ לִבֵּנוּ נֶהְפַּךְ לְאֵבֶל מְחוֹלֵנוּ. נָפְלָה עֲטֶרֶת ראשֵׁנוּ אוֹי-נָא לָנוּ כִּי חָטָאנוּ" – אנחנו רגילים לראות את המילים: "נָפְלָה עֲטֶרֶת ראשֵׁנוּ" על מודעות אבל, שהמשפחה כותבת שנפטר אחד מהורי המשפחה, שאיבדו את הראש, זה שיא הטרגדיה שאדם תופס את ראשו ואומר: אוי… ועד מהרה מתברר לו שאין לו ראש… ואתם מבינים את הרמז!
הריחיים הכבדות שהטילו האויבים עליו, זה לא על הראש, זה ריחיים על צווארו, כי ראש כבר אין לו.
"אֵיכָה יָשְׁבָה בָדָד" – אומר המדרש: "אמרו לו לבן עזאי" – התנא הגדול – "רבינו, דרוש לנו דבר אחד ממגילת הקינות" – תגיד לנו דרשה, דבר אחד, לא הרבה – "אמר להם (ושימו לך איך שאני קורא, אחרי איכה יש מקו, עצירה) : "אֵיכָה – יָשְׁבָה בָדָד" – משום עוון "אֵיכָה", ישבה ירושלים בדד"! וההסבר לכך: לא גלו ישראל עד שעברו על ה"אֵיכָה". עד שכפרו ב-א' של "אֵיכָה" – שכפרו בייחודו של היחיד והמיוחד באות א', ובאות י' של "אֵיכָה" – בעשרת הדברות. ב-כ' של "אֵיכָה" – זה בברית מילה, בקדושת ישראל – "וְעַל בְּרִיתְךָ שֶׁחָתַמְתָּ בִּבְשָׂרֵנוּ". ומה זה קשור לאות כ'? כי אברהם אבינו היה הדור ה-כ', דור ה-20 לאדם הראשון. והאות ה' של המילה "אֵיכָה" זה חמישה חומשי תורה. "אמר בן עזאי: "בעוון "אֵיכָה" (אותיות: אל"ף, יו"ד, כ"ף, ה"א) ישבה בדד!", עם ישראל הגיע לבדידות.
ורבי אלעזר מוורמיקא בעל ה"רוקח" המקובל האלוקי בזמן הרמב"ם, תלמידו הגדול של ר' יהודה החסיד אומר: עם ישראל לא שמר על ה"הֶן-עָם לְבָדָד יִשְׁכּן" שהיא סגולת עם ישראל, אז הוא קיבל את טרגדיית הבדידות" – "אֵיכָה יָשְׁבָה בָדָד" כי בדד הוא סגולה, בדד זה טרגדיה – אין טרגדיה יותר גדולה מאשר אדם גלמוד.
אמר ר' לוי: "לא גלו ישראל עד שכפרו בל' כריתות שבתורה" – 36 כריתות (כרת) כתוב בתורה ועם ישראל לא גלה עד שכפר בכולם ובעשרת הדברות – ממשיך ר' לוי ואומר: "בגלל "אֵיכָה" שעולה ל"ו (36) ובגלל "בָדָד" שעולה 10 שזה עשרת הדברות – ישבה ירושלים בדד! כלומר הוא קורא זאת כך: "אֵיכָה, יָשְׁבָה, בָדָד", ז"א בגלל ה"אֵיכָה" ובגלל ה"בָדָד" שהם עברו על עשרת הדיברות "יָשְׁבָה" – אז הם ישבו.
אומר ה"רוקח": "יָשְׁבָה" בצירוף האותיות י'+ש'+ב'+ה' – יש לזה 4 משמעויות, צירופים: "יָשְׁבָה" – ישבה בגלות, ישבה בדד, "יבשה" – בגלות מתייבשים, "שביה" – הגלות היא שביה, אבל אומר ה"רוקח": יהודים אל יאוש, צירוף האותיות הזה של "יבשה", "ישבה", "שביה", יש בו צירוף נוסף אופטימי והוא: "שיבה"! אותו כח אלוקי הטמון באותיות האלו שהביאו לנו את הצירופים: ישבה, יבשה, שביה – בקרוב, בתקווה, יביא לנו בקרוב את ה"שיבה" – שיבת ציון אל מקומה.
ואכן, אנחנו מחכים לצירוף של "שיבה"! ואמנם כשירמיה מסיים את ספר הקינות שלו הוא אומר: "הֲשִׁיבֵנוּ ("שיבה") ה' אֵלֶיךָ וְנָשׁוּבָה חַדֵּשׁ יָמֵינוּ כְּקֶדֶם" (איכה ה, כא). ואולם, עד הרגע המיוחל של ה"שיבה", כל יום מרובה קללתו מהיום שקדם לו, מידת הדין עלינו מתגלגלת ושוחקת אותנו הדק הדק, אין לך יום שקללתו אינה מרובה מקודמתה – היום גם כן נהרגו שני חיילים, עוד משפחות יושבות שבעה… וראיתי ב"יתד" שאבא של אחד מההרוגים בעפולה הוא נהג מונית והזמינו מקצין העיר מונית כדי להודיע למשפחה. ומי הגיע? האבא עם המונית שלו, והוא לא הבין שנוסעים אליו הביתה לבשר לו את בשורת האיוב! – קללות נוראות! מידת הדין משתוללת! הדק היטב שוחקת את העם היהודי!
ירמיה הנביא פותח את אחד הפרקים שלו במגילת הקינות: מידת הדין – "זְכר ה' מֶה-הָיָה לָנוּ הַבִּיטָה וּרְאֵה אֶת-חֶרְפָּתֵנוּ" – אומר ר' משה גלאנטי זי"ע (זכותו יגן עלינו) קדוש, הרב האלוקי, המכונה הרב המגן: "זְכר ה' מֶה-הָיָה לָנוּ" – אנחנו קוראים "מֶה-הָיָה לָנוּ" – מה קרה לנו, אבל ר' משה גלאנטי אומר: "זְכר ה' מֶה-הָיָה לָנוּ" – כשהיו ישראל יושבים על אדמתם, היתה הנהגת ה' יתברך איתם במידת הרחמים הגמורים! וזה רמוז במילה "מֶה" שזה שם הוי"ה במילואו. את שם הוי"ה במידת הרחמים אנחנו יודעים שזה יו"ד, ק"י, וא"ו, ק"י שזה 26, אבל שם מידת הרחמים המושלמת, הנהגת הרחמים הגדולה ביותר שהקב"ה נוהג עם ישראל, זה הנהגת ה"מֶה" (מ"ם, ה"א). מה פשר הדבר? יו"ד, ק"י, וא"ו, ק"י במילואו ז"א: יו"ד – י, ו, ד, ק"י – ה, א, וא"ו – ו, א, ו, ק"י – ה, א ביחד זה 45 זה – "מה".
אומר הרב המגן: "כנסת ישראל, מפני חטאינו שחרב בית מקדשנו נסתלקה מידת הרחמים מישראל – "וּמִפְּנֵי חֲטָאֵינוּ גָּלִינוּ מֵאַרְצֵנוּ" – מידת הדין התחילה לשלוט בנו ומידת הרחמים הסתלקה מאיתנו – "והחלה לשלוט בנו מידת הדין" – ומידת הדין זה אלקים – 86, ואיפה זה רמוז במילה "לָנוּ" שזה גימטריא 86. אומר הרב המגן: "וזה שאמר ירמיה: "זְכר ה' מֶה" – פעם היינו רגילים להנהגת ה"מה", 45, שם הוי"ה במילואו, מידת הרחמים בשלימותה ומה יצא לנו עכשיו? איפה אנחנו היום? "הָיָה לָנוּ"! – מידת הרחמים "מֶה" הפכה להיות מידת הדין "לָנוּ" – מידת אלקים!
וכיוצא בזה, אומר הרב המגן: "כשמצאו בני יעקב, אחי יוסף את כספם מושב באמתחותיהם, נכנסו לחרדה גדולה, מי יודע איזה מכמונת טמנו להם פה" – וכך נאמר בתורה הקדושה: "וַיֵּצֵא לִבָּם וַיֶּחֶרְדוּ אִישׁ אֶל-אָחִיו לֵאמר מַה-זּאת עָשָׂה אֱלֹהִים לָנוּ" (בראשית מב, כח) אומר הרב המגן: "יצא לבם בהבינם שנסתלקה מהם מידת הרחמים הרמוזה בתיבת "מַה" ("מַה-זּאת עָשָׂה אֱלֹהִים") ובמקומה באה מידת הדין הרמוזה בתיבת "לָנוּ".
ואחרי "זְכר ה'", מידת הרחמים – "מֶה הָיָה לָנוּ", ה"מֶה" הפך ל"לנו", למידת הדין, ואין לך יום שקללתו לא מרובה מחבירתה ועל זה מבקש ירמיה הנביא: "הֲשִׁיבֵנוּ ה' (שם הוי"ה, מידת הרחמים) אֵלֶיךָ וְנָשׁוּבָה חַדֵּשׁ יָמֵינוּ כְּקֶדֶם" (איכה ה, כא) – רבש"ע תחזיר אותנו למידת הרחמים, לפחות ל-26, לשם הוי"ה – "הֲשִׁיבֵנוּ ה' אֵלֶיךָ וְנָשׁוּבָה חַדֵּשׁ יָמֵינוּ כְּקֶדֶם", ובזאת מסיים ירמיה הנביא את מגילת הקינות!
אוי רבש"ע תחזיר אותנו למידת הרחמים, אליך! קשה לנו להסתדר עם מידת הדין.
במדרש פתיחה באיכה כתוב דבר מרגש (אותי זה מרגש):
"אמר ר' שמואל בר נחמן, בשעה שחרב בית המקדש, בא אברהם אבינו לפני הקב"ה בוכה וממרט זקנו ותולש שערות ראשו ומכה את פניו וקורע את בגדיו ואפר על ראשו והיה מהלך בבית המקדש וסופד וצועק: אבא!" אמר לפני הקב"ה אבינו הראשון: "מפני מה נשתניתי מכל אומה ולשון שבאתי לידי בושה וכלימה זו? מפני מה הגלית את בני ומסרתן בידי האומות והרגום בכל מיני מיתות משונות? והחרבת את בית המקדש, מקום שהעליתי את יצחק בני עולה לפניך" – בא אברהם אבינו בטרוניה אל הקב"ה כביכול – אמר לו הקב"ה: "בניך חטאו ועברו על כל התורה ועל כ"ב אותיות שבה". אמר אברהם לפני הקב"ה: "רבש"ע, מי מעיד בהם בישראל שעברו את תורתך?" – הרי הקב"ה אומר לך, והקב"ה יודע הכל והוא אומר לך שהם עברו על התורה… ואברהם אבינו מתדיין בדיני אדם שאין מענישין אדם בלי עדים. "מה שאתה רבש"ע יודע, אתה הרי יודע הכל, אתה הרי יודע שפלוני הרג את פלוני, אבל עד שלא יבואו עדים, לא יוציאו את הנאשם להורג. מה שאתה יודע זה לא מספיק, אז מדוע אתה מעניש את עם ישראל? מי יעיד בהם?"
אמר לו הקב"ה: "תבוא התורה הקדושה ותעיד בהם, בישראל" – תורה שבכתב ותורה שבע"פ. – מיד באה התורה להעיד בהם.
אמר לה אברהם אבינו: "בתי" – כך הוא קורא לתורה – "בתי, את באה להעיד בהם, בישראל, שעברו על מצוותיך? ואין לך בושת פנים מפני?" – את לא מתביישת ממני?! – "זכרי יום שהחזירך הקב"ה על כל אומה ולשון" – צרפת, אנגליה, גרמניה, ספרד, איטליה, ארה"ב – "ולא רצו לקבלך עד שבאו בַּני להר סיני וקיבלו אותך וכיבדוך!" – מי נתן לך כבוד? עמי, בַּני! ועכשיו את באה להעיד בהם ביום צרתם?" – זוהי כפיות טובה! (ואותי אל תשאלו שאלות בהלכה, אם אפשר ככה להגיד לעדים…) – אמר לה אברהם אבינו: "את כפוית טובה" – וכפיות טובה זה דבר נורא – "שהרי עם ישראל פתח לך פתח לעולם, עם ישראל קיבל אותך, כל הפותח פתח לחבירו, את נפשו הוא חייב לו! ואת באה ומעידה נגד עם ישראל?! את יכולה לראות אותם, מתגלגלים, כפי שחז"ל מתארים, קשורים בשלשלאות, ערומים כבהמות?! את יכולה לראות אותם?! רובם נהרגו בדרך!" – כיון ששמעה תורה כך, עמדה לצד אחד ולא העידה בהם!
אמר הקב"ה לאברהם: "ניטרלת את התורה?! העמדת אותה במקומה?! יבואו כ"ב (22) אותיות של התורה – "בְּךָ יְבָרֵךְ יִשְׂרָאֵל" והם יעידו בישראל".
ועכשיו שיח של אברהם אבינו עם האותיות, זה דברים רוחניים, אבל נשמע אותם:
באה האות א' להעיד בישראל שעברו על התורה, אמר לה אברהם: "אל"ף – את ראש לכל האותיות ובאת להעיד בישראל ביום צרתם?! זכרי יום שנגלה הקב"ה על הר סיני ופתח בך "אָנכִי ה' אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם" (שמות כ, ב) ולא קיבלוך אומה ולשון, אלא בני! ואת באת להעיד בבני?!" מיד עמדה א' בצד אחד ולא העידה בהם, התביישה.
באה האות בי"ת להעיד בהם בישראל, אמר לה אברהם: "את באת להעיד בהן בבַּני שהם זריזים בתורה, שאת בראש התורה שנאמר: "בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים" – ואת באה להעיד?! מי קיבל את ה"בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים"? ילדים בחיידר קוראים זאת ואת באה להעיד?!" מיד עמדה ב' בצד אחד ולא העידה כלום.
באה האות ג', אמר לה אברהם: "יש אומה שמקיימת מצוות ציצית שאת נתונה בראשה? רק בַּני!" שנאמר בתורה: "גְּדִלִים תַּעֲשֶׂה-לָּךְ" (דברים כב, יב) – תראה לי גוי אחד שהולך עם ציצית! מביא ה"משנה ברורה", ה"חפץ חיים" סימן ח, שאחד מן הסממנים של עקבתא דמשיחא שעם ישראל יאהב מאד את הציצית, בזמני לפני 45 שנה בישיבה, רוב הבחורים לא הלכו עם ציצית בחוץ, והיום כל חוזר בתשובה מתחיל עם ציצית בחוץ! יותר מזה, ישיבות תיכוניות עם ציצית בחוץ, היום כולם! כל יש"ע ציציות בחוץ – זה הסממן שלהם! אומר אברהם אבינו לאות ג': "אֲת באה להעיד בעם ישראל? אֲת?! שכולם מכבדים אותך?! הם מנשקים אותך ואת באה להעיד בהם ביום צרתם? מיד עמדה ג' בצד אחד ולא העידה כלום!" וכשיש כבר 3 אותיות, זה חזקה! – "וכיון שראו כל האותיות שהשתיקם אברהם אבינו, נתביישו ועמדו בעצמם ולא העידו בישראל!" – אבל האמת היתה… גם אברהם אבינו ידע שאם הקב"ה אומר לו: תבוא תורה ותעיד "אֵיכָה" – אל"ף, יו"ד, כ"ף, ה"א – אז כנראה שהם לא שמרו על התורה, כנראה שהם לא שמרו על הכ"ב אותיות של לשון הקודש, אבל הסנגור הגדול של עם ישראל – אברהם אבינו, ניטרל את כולם.
והנה, כשבא ירמיהו לכתוב את מגילת הקינות, היא מגילת איכה, כתב ארבעה פרקים לפי סדר הא' ב', חוץ מהפרק החמישי האחרון, כולם נכתבו בסדר הא' ב', פרק א' בשלשות, כל אות עם שלוש פסוקים. נשאלת השאלה: למה ירמיה הנביא כתב לנו את מגילת איכה לפי סדר ה-א' ב'? מביא ה"שפתי חכמים" הראשון במגילת איכה את הגמרא במסכת סנהדרין קד: "ר' יונתן: מה שכתב על פי סדר הא' ב', מפני שעברו על התורה שניתנה ב-א' ב'" – ירמיה הנביא רצה לתקן, אמנם אברהם אבינו העמיד את כל האותיות בצד, אבל האמת היא שעם ישראל פגם בתורה הקדושה ב-א' ב'.
בספרי הרמז כתוב: "מנחם אב". מה זה "מנחם אב"? מנחם אל"ף, בי"ת – בחודש הזה, צריך לנחם את האותיות א', ב' שנפגמו.
אם כן, ירמיה בא לתקן את הפגמים שעם ישראל פגם באותיות א', ב', ועם זה אנחנו מקוננים, ועם זה אנחנו יושבים על הרצפה, ועם זה אנחנו מתאבלים על ירושלים. והנה מביא ה"שפתי חכמים" דבר מעניין: אמנם כל הפרקים הם בסדר של ה-א' ב', אבל בפרקים ב', ג' ו-ד' הכל נכתב עפ"י סדר ה-א' ב', פרט לשינוי אחד (ואל תאמרו לי: טעות דפוס…) – האות פ' היא לפני האות ע'. למה? למה ירמיה כך דיבר וכתב?
מביא רש"י הקדוש (ב, טז): "מפני מה הקדים האות פ' לאות ע'? מפני שהיו אומרים בפיהם (האות פ"ה) מה שלא ראו בעיניהם (האות עי"ן). לשון הרע זה חטא נוראי, כפי שדברנו שבוע שעבר ושנאת חינם זה התיקון שלנו, אבל לפעמים לשון הרע הוא אמת, אבל אסור להגיד! אבל כשאדם מתרגל לדבר לשון הרע, לכתוב כתבות בעיתון, בהתחלה זה מתחיל באמת, אח"כ הוא רוצה את הרייטינג, הוא רוצה את הסנקציה.. אז לא רק שהוא אומר לשון הרע, לא רק שהוא כותב רכילות, אלא הוא גם משקר! מה זה משקר? – שואלים אותו: אתה ראית? אתה שמעת? והוא עונה: לא! אז למה אתה כותב? והוא משיב: כי יש לזה רייטינג… והוא מוסיף ומצעצע דברים, גורע, העיקר להכפיש, להכתים, לרכל, ה' ישמור! אומר רש"י הקדוש: בשלושת הפרקים ב', ג', ד', הוא הקדים את הפ' ל-ע' כי הם חטאו בנוסף ללשון הרע ורכילות ומלשינות וליצנות, בעוד חטא גמור: שאפילו מה שהם כתבו ומה שהם אמרו זה היה לא נכון, כי הם הקדימו את ה-פ' (פה) לפני ה-ע' (עין) – גוולאט! זה חטאים של בני אדם לחבירו, אבל הם הגדילו לעשות שהם גם שיקרו!
שואל בעל "שפתי חכמים": אם כך למה בפרק א' הכל כתוב כסדרו והאות ע' קודמת לאות פ'? ועונה: "ושמעתי בשם אחד, שכל הרוצה לשקר ואין אומר קצת אמת בתחילתו, אין השקר מתקיים בסופו", מניין? רש"י בפרשת המרגלים שאמרו: טובה הארץ, "אֶפֶס כִּי-עַז הָעָם" (במדבר יג, כח), שואלים חז"ל: אז למה הם התחילו בַּאמת? ועונה רש"י, חז"ל: "כי לשקר אין קיום בלי רגליים של אמת! אבל שקר נזקק לאמת כדי לסנוור, כדי לרכוש אימון, כדי שהוא יוכל לשקר, אז הוא מתחיל באמת, כי גם האמת שהם אמרו המרומז בפרק א', היה כדי לקיים את השקר, והסיבה שבפרק הראשון האות ע' קודמת לאות פ', זה הכל כדי שבפרק ב', ג', ד' האות פ' תקדם לאות ע'. האמת שבאה לשרת שקר, היא שקר יותר גס מהשקר עצמו!
דברנו בשבוע שעבר שכל דור שלא נבנה בית המקדש בימיו, כאילו נחרב בימיו, על כל דור ודור לתקן את הסיבות שבגללם נחרב בית המקדש, חטאים שבין אדם לחבירו. השבת, השבת האחרונה בפרשות מטות- מסעי, אנחנו מוצאים יארסייט, אנחנו מוצאים ציון יום פטירה בתורה היחיד בכל התורה כולה! אין בתורה תאריכים מתי נפטרו. לא משה רבינו, לא אברהם אבינו, לא יצחק ולא יעקב, זה הכל אנחנו יודעים מהתורה שבע"פ, אבל יש יארסייט אחד שנכתב לנו השבת, בשבת האמצעית של בין המיצרים והוא היארסייט של אהרן הכהן.
יום פטירתו של אהרן הכהן הוא ר"ח מנחם אב, שהיה השבוע יום שני. תמיד היום הראשון של תשעת הימים הקשים שבחודש אב, אלו ימי הדינים, אלו ימי האבל היותר קשים על חורבן בית מקדשנו ועל חורבן ארצנו, סיבת הסיבות ועילת העילות לכל הצרות עד היום הזה מה פשר הדבר? הכהנים שישמעו יאריכו ימים עד 120 שנה ויאריכו גם הלויים והישראלים. מובא בספרים: "יום פטירתו של צדיק, הוא יום המסוגל לדבוק במורשתו, בהנהגותיו, לכל החפצים והמבקשים" – מסתלק צדיק, הוא לוקח את מורשתו עימו, הוא לוקח את הנהגותיו עמו, מי שבוכה עליו, מבקש ללמוד מדרכיו, אז באותו היום, זה יום סגולה גדול.
אהרן הכהן היה "אוֹהֵב שָׁלוֹם וְרוֹדֵף שָׁלוֹם, אוֹהֵב אֶת הַבְּרִיּוֹת וּמְקָרְבָן לַתּוֹרָה" – מורשתו של אהרן הכהן, ביום פטירתו אפשר להתחזק במידותיו של אהרן, זהו יום סגולה להתחזק בבין אדם לחבירו. והרי זוהי הסיבה שנחרב בית מקדשנו! אומרים חכמי הרמז: בתורה הקדושה נכתב לנו יום פטירה יחיד שהוא בתחילת תשעת הימים, כדי שנלמד מאהרן הכהן, נדבק בו, נאמץ לעצמנו, כי זוהי התקנה המתבקשת: "אוֹהֵב שָׁלוֹם וְרוֹדֵף שָׁלוֹם, אוֹהֵב אֶת הַבְּרִיּוֹת וּמְקָרְבָן לַתּוֹרָה"!
כותב בעל ה"חרדים" הוא רבי אלעזר הזִכְּרי שהיה בדורו של האר"י: "אהרן הכהן היה מתבטל מתלמודו כל אימת שהיה שומע ממחלוקת נטושה בין שני אנשים, בין בעל ואשתו וכיוצא בזה והיה הולך להשכין שלום במקומו ורודף שלום למקום אחר" – הוא היה לוקח מונית ונוסע למקום רחוק להשכין שלום, אם הוא שמע שיש מחלוקת – "וכן היה פה בצפת ר' יוסף סרגוסי רבו של הרדב"ז (רבו של רבו של האר"י הקדוש) שהיה משים שלום תמיד בין אדם לחבירו ובין איש לאשתו וזכה לראות את אליהו הנביא זכור לטוב בזכות ובמקום שראוהו, קרוב לציון התנא הקדוש ר' יהודה בר אלעאי (צד ימין בין מירון לצפת), שם חצב לו את קברו" – הוא ביקש להיטמן במקום שהיה לו גילוי אליהו. ועל מה זכה לכך? שהיה משכין שלום. וכמו שאמרנו, פירוש ראשון שאהרן היה אוהב שלום ורודף אחרי השלום גם במקומות רחוקים.
אומר רב יחיאל מיכל מזלוטצ'וב, המגיד מזלוטצ'וב: "הֱוֵי מִתַּלְמִידָיו שֶׁל אַהֲרן, אוֹהֵב שָׁלוֹם וְרוֹדֵף שָׁלוֹם, אוֹהֵב אֶת הַבְּרִיּוֹת וּמְקָרְבָן לַתּוֹרָה" – אהרן הכהן היה אוהב את השלום האמיתי, היה אוהב את השלום שהקב"ה חפץ בו, אבל היה רודף עד חורמה את השלום המזוייף, את השלום המעוות, את השלום השקרי, את השלום של הסטרא אחרא (של ה-סמ"ך, מ"ם)". ומהו השלום של הסטרא אחרא? מהו השלום השקרי המעוות? זהו שלום בין היצר הטוב ליצר הרע. דו קיו! השלמה! תן לי לחיות את שלי ואני אתן לך לחיות את שלך! איפה? בתוך לבך? בתוכך? אומר המגיד מזלוטצ'וב: "מה זה הטוב והרע? שלום בין הגאווה לפריצות… קואליציה, השלמה – שני היצרים האלו כרתו ברית שלום ביניהם לפתות את האדם – גאווה, כבוד, פריצות, עריות – אחרי שלום שקרי כזה, רדף אהרון הכהן עד חורמה. לא כל שלום הוא שלום! לא כל ריב הוא מחלוקת! רק שלום שבסוף הוא מקרב את הבריות לתורה ומוצא חן בעיני הקב"ה, הוא השלום של תלמידי אהרן, אבל שלום המוליך להתרחקות מן התורה, הוא בבחינת ריב ומחלוקת כלפי שמיא, זה שלום של רשעים, קואליציה, דו קיום בין צדיקים לרשעים – אז אין מקום לשבת יחד… כי ההשפעה השלילית על הצדיק תהיה יותר גדולה, מאשר השפעה של הצדיק על הרשע! אוהב שלום אמיתי שתכליתו מקרבן לתורה, ורודף שלום שהוא רודף שלום מעוות ומזוייף עד חורמה!
"הֱוֵי מִתַּלְמִידָיו שֶׁל אַהֲרן, אוֹהֵב שָׁלוֹם וְרוֹדֵף שָׁלוֹם, אוֹהֵב אֶת הַבְּרִיּוֹת וּמְקָרְבָן לַתּוֹרָה"
היה אומר אחד מהאדמורי"ם לבית לובביץ', אחד מהנכדים של בעל התניא: "אוֹהֵב אֶת הַבְּרִיּוֹת וּמְקָרְבָן לַתּוֹרָה" – קַרֵב את הבריות אל התורה, אך בשום פנים אל תגרור חלילה את התורה אל הבריות! בכל מחיר אל תגרור את התורה כמו סמרטוט אל הבריות, וגם אל רצונותיהם, תאוותיהם ותשוקותיהם, אלא קרב את הבריות אל התורה!
יש כאלה שחושבים: נביא את התורה אל הבריות והבריות ישארו בריות על תאוותיהם, תשוקותיהם ורצונותיהם הרעים, והתורה תתאים את עצמה אל הבריות – אל תגרור את התורה! לא לזה מתכוון הלל הזקן, אלא העלה את הבריות אל הקדושה, אך בשום פנים ואופן אל תתאים את דרישות התורה להשקפת הבריות – גוולאט!
אם אהרן הכהן כ"כ טרח להשכנת שלום עד כדי ביטול התורה, קל וחומר, בן בנו של קל וחומר שיזהר האדם מלגרום למחלוקת ולריב, שיזהר מלשון הרע ורכילות וכל חטאי הפה הנוראים ואת זאת אנחנו צריכים ללמוד בראש חודש מנחם אב, לדבוק במעשיו, להזכיר לנו: יהודים, הבה ונלמד משהו מתורתו של אהרן הכהן. כי זה התיקון!!
כותב ה"רוקח" ר' אלעזר מוורמייזה: "ירמיה פותח את הקינות: "אֵיכָה יָשְׁבָה בָדָד הָעִיר רַבָּתִי עָם הָיְתָה כְּאַלְמָנָה" – ראשי התיבות של הפתיחה בספר הקינות רומזים על תפקידנו בימים אלו של "הֱוֵי מִתַּלְמִידָיו שֶׁל אַהֲרן" לתקן את השנאת חינם. ואיפה זה מרומז? עונה הרוקח: "ראשי התיבות של: "אֵיכָה יָשְׁבָה בָדָד הָעִיר" זה "איבה", וההמשך: "רַבָּתִי עָם הָיְתָה" ראשי תיבות "רעה". מה זה איבה רעה? הכוונה שבעוון איבה רעה, היא שנאת חינם (איבה רעה – איבה שאין לה אפילו סיבה) חרבה ירושלים עיר קודשנו. אם כן, הנביא ירמיה פותח: יהודים, הזהרו מאיבה רעה! כי בעוון איבה רעה, אזי "אֵיכָה יָשְׁבָה בָדָד הָעִיר רַבָּתִי עָם הָיְתָה כְּאַלְמָנָה".
מתי ישראל חוטאים באיבה רעה? כשאדם מקנא ומהקינאה מגיע לשנאת חינם. שנאת חינם זוהי שנאה שאין לה שום סיבה. לדוגמא: שני חברים יוצאים לדרך החיים, והאחד אינו יודע שהשני מקנא בו והוא שונא אותו כי עינו צרה. זו בגידה פנימית בסתרי הלב. "וכאשר ישראל חוטאים באיבה רעה, בשנאת חינם עונשם מידה כנגד מידה" – הם מקבלים תגמול של שנאת חינם. היחיד שמטפח את שנאת החינם, פרי הקנאה והשנאה, עונשו גם שנאת חינם. והאומה בכללותה – כלל ישראל, גם הם אותו דבר, אם הם מטפחים את השנאת חינם ולא עובדים על זה, בעיקר בימים האלה, מה הם מקבלים? שנאת חינם. ובמה דברים אמורים? אומר הנביא ירמיה: "בָּכוֹ תִבְכֶּה בַּלַּיְלָה וְדִמְעָתָהּ עַל לֶחֱיָהּ אֵין-לָהּ מְנַחֵם מִכָּל-אהֲבֶיהָ" – איפה כל האוהבים? לא באים לנחם! ההצלחה יש לה הרבה בנים, הרבה אחים, אבל הכישלון הוא יתום! אין לה אוהבים, אבל נורא מזה הוא כי – "כָּל-רֵעֶיהָ בָּגְדוּ בָהּ הָיוּ לָהּ לְאיְבִים" (איכה א, ב) – זה דבר נורא – לא רק שלא באו לנחם, אלא היו לה לאויבים – "רֵעֶיהָ" בגדו בה!
שואלים חז"ל: מי הם ה"רֵעֶיהָ" שבגדו בה? ועונים שתי פירושים. פירוש אחד עונה האלשיך הקדוש, חז"ל, שמביא את המדרש: "כל "רֵעֶיהָ" אלו מיכאל וגבריאל שתמיד היו מלמדים זכות על ישראל" – אלו הם הסנגורים של ישראל, מיכאל מימין ממלל, וגבריאל משמאל מפלל… – "ובשעת החורבן הם בעצמם הציתו אש בבית המקדש והיו לה" – לעם ישראל – לאויבים" – למה? רֵעֶיהָ – מיכאל וגבריאל, בגדו בה?!?! – אם אתה בוגד בחבר שלך, הרי אתה שונא חינם, הוא הרי מיטיב עמך ואתה מקנא בו ושונא אותו ומרכל עליו ומדבר עליו לשון הרע – בגידה זו שנאת חינם, אז גם הסנגורים שלך, הידידים שלך בשמים, רעיך – מיכאל וגבריאל – גם הם בוגדים בך! ועל שנאת חינם שזה בגידה, העונש הוא גם כן בגידה! של מי? של מיכאל וגבריאל ואיך אנחנו יכולים להתקיים בלי "מיכאל וגבריאל"? ח"ו הסמ"ך-מ"ם חוגג…
והפירוש השני שאומר ה"רוקח": "כָּל-רֵעֶיהָ בָּגְדוּ בָהּ הָיוּ לָהּ לְאיְבִים" – אלו הישמעאלים, הערבים! שהיו בני דודיהם של ישראל, יותר קרובים מעשו, והרגום" – את ישראל – "בזמן מצוקתם ע"י נאדות נפוחים ומיני מלוחים" (איכה רבה ב, ד ותנחומא יתרו ה).
מספר המדרש (תנחומא יתרו): "כשהגלה נבוכדנאצר הרשע את ישראל לבבל, היו כפותים ידיהם לאחוריהם, נתונים בשלשלאות של ברזל והוליכום ערומים כבהמות" – אוי לבזיון! הם לקחו אותם מישראל לעירק, בבל, אז הם עברו דרך ירדן, דרך המדבר הערבי, שם יושבים הערבים – בני תימא – בדואים – "כיון שעברו הגולים על בני ישמעאל, אמרו, עשו עמנו חסד ורחמים והעבירו אותנו ליד בני ישמעאל" – תעבירו אותנו ליד בני דודנו – "העבירום על פני ישמעאל" – מה ישראל חשבו? נעבור ליד בני ישמעאל שהם בני דודים" – "ויצאו לקראתם בני ישמעאל" – ומה הם רצו? – הם רצו סנוויצ'ים, הם רצו שתייה, מים, מהחום המזרח תיכוני, והם האמינו לתומם שבני ישמעאל יטיבו עימם… – "העבירום על בני ישמעאל ויצאו לקראתם בני ישמעאל והוציאו לפניהם פת מליח וציר עמה" – הוציאו להם פת מלוחה שהיא גורמת לצמאון יתר, וציר של דג מלוח והצימאון הוא גדול והיהודים רצו לשתות – "והביאו נאדות ריקים וצבאום כמים" – הם מילאו אותם אויר כמו בלון והיהודים היו בטוחים שהם מלאי מים – אומר המדרש: "והיו ישראל סבורים שהם מלאים מים ומתנפלים עליהם בפיהם ובשיניהם, לשתות… והם הכניסו לתוך מיעיהם רוח חמה ומתו כולם!" – אלה ששתו!
ועל כך אומר ישעיהו הנביא: זה ערבים! באופן טבעי הם לא היו צריכים לעשות כך, אך למה הם עשו כך? אומר ה"רוקח": "כָּל-רֵעֶיהָ בָּגְדוּ בָהּ" – עם ישראל האמין ברעים האלה, בני דודים… אבל הם בגדו, כי גם אתם בגדתם, בעוון בגידה, העונש הוא בגידה!
ועל כך אומר ישעיהו הנביא (כא, יג-יד): "מַשָּׂא בַּעְרָב…לִקְרַאת צָמֵא הֵתָיוּ מָיִם ישְׁבֵי אֶרֶץ תֵּימָא בְּלַחְמוֹ קִדְּמוּ נדֵד".
"מַשָּׂא בַּעְרָב" על הערבים דרך להביא מים, לקדם את המסכן, את האורח בלחם ומים ואתם "ישְׁבֵי אֶרֶץ תֵּימָא" – הבני דודים שעם ישראל חשב אתכם לאחים לא עשיתם כן, אלא "בְּלַחְמוֹ קִדְּמוּ נדֵד" – הבאת עליהם מלוחים והם צמאו, והבאתם להם נאדות נפוחים מלאי רוח והם מתים!
אומר המדרש: מה עם "מַשָּׂא בַּעְרָב"? יש לנו משאות על בני ערב. יש לנו בליבנו הרבה הרבה על בני ערב, האם הם עשו את זה בדרך הטבע?! לא! בני ערב היו צריכים לחיות איתנו בשלום, לא כמו בני ערב עם הנוצרים, שאין להם שום שייכות אליהם. ואם הם רבים איתנו, עד היום הזה, שהרי היה יכול להיות שפע לטובתם במזרח התיכון, על מה הם כ"כ שונאים אותנו? אפשר לחיות בשלום! התשובה היא: אתם בגדתם בַּרֵע שלכם – בהקב"ה, שהוא הרֵע שלהם, בתורה הקדושה שהיא אור שלכם, אז אלה שבאופן טבעי היו צריכים החברים שלהם, מקבלי פניכם, הם רודפים אתכם עד חורמה יותר מעשו. היום אנחנו לא סובלים, הסבל, הדם שנשפך, הוא ע"י בני ערב – את זה אומר ה"רוקח" והוא מוסיף ומוכיח יותר מזה: "כָּל-רֵעֶיהָ בָּגְדוּ בָהּ הָיוּ לָהּ לְאיְבִים" זה בגימטריא הישמעאלים!
אומר ה"רוקח" (ירמיה הנביא): "שִׂישִׂי וְשִׂמְחִי בַּת-אֱדוֹם" – את יכולה עוד לשמוח קצת, אבל צוחק מי שצוחק אחרון – "גַּם-עָלַיִךְ תַּעֲבָר-כּוֹס תִּשְׁכְּרִי וְתִתְעָרִי" – יבוא עלייך כוס הפורענות ותשכרי ממנו ותקיאי! חכי, עוד יום יבוא! ממשיך ירמיה הנביא ואומר: בקרוב "תַּם-עֲוֹנֵךְ בַּת-צִיּוֹן לֹא יוֹסִיף לְהַגְלוֹתֵךְ" – ואז – "פָּקַד עֲוֹנֵךְ בַּת-אֱדוֹם גִּלָּה עַל-חַטּאתָיִךְ" – אומר ה"רוקח": "אתם יודעים שהעם היהודי משלם גם תשלום רב על "מְהָרְסַיִךְ וּמַחֲרִיבַיִךְ מִמֵּךְ יֵצֵאוּ" (ישעיה מט, יז) – מי אלו הם "מְהָרְסַיִךְ וּמַחֲרִיבַיִךְ מִמֵּךְ יֵצֵאוּ"? זה יש"ו! הוא יצא מאיתנו ובני אדום דבקו בו ובשמו הם החריבו אותנו! בני עדת הנוצרית שכל כך סבלנו מהם, זה "מִמֵּךְ יֵצֵאוּ" ועל זה אנחנו גם צריכים לשלם כפרה.
ממשך ואומר ה"רוקח": "תַּם-עֲוֹנֵךְ בַּת-צִיּוֹן לֹא יוֹסִיף לְהַגְלוֹתֵךְ" סופי תיבות תרי"א בגימטריה תורה – כלומר, אנחנו צריכים לחכות עד שיסתיים העוון שלנו שעברו על התורה, שעברנו על ה"אֵיכָה", דבר אחר, אומר ה"רוקח": "תַּם-עֲוֹנֵךְ" – אתם צריכים לחכות לעוד דבר: עון התלוי ישו שעמד מישראל והרבה טעו אחריו" – גם לזה צריכים להגיע לסוף, גם על כך צריכים ישראל לשלם, כי הוא יצא מאיתנו, כמו שנאמר: "מְהָרְסַיִךְ וּמַחֲרִיבַיִךְ מִמֵּךְ יֵצֵאוּ" ומוסיף ואז "פָּקַד עֲוֹנֵךְ בַּת-אֱדוֹם" – שהם טעו אחריו ומאמינים בו, אלו הם בני דת הנוצרית! ועם ישראל מחכה לבחינת "תַּם-עֲוֹנֵךְ בַּת-צִיּוֹן".
ועכשיו לפרק האחרון שאני רוצה לדבר עליו – העם היהודי והקשר שלו לירושלים – שבועת הדורות:
יושבים יהודים ובוכים. כמה כואב הלב שיש יהודים שמנסים למחוק את התשעה באב מתודעתנו, פעם היה עוד קונצנזוס שהיו כל בעלי המסעדות ובתי הקפה סגורים, אבל אסור לקטרג בתשעת הימים… וכשאנחנו מצפים לגאולה כבר, באים לתקוע טריז בין עם ישראל והאבל שלו על ירושלים, סיבת כל הסיבות ועילת כל העילות ומבקשים להשכיח את זה מאיתנו, אני עוד זוכר בילדותי, ב"קול ישראל" לא היו מנגינות ביום הזה בכלל, וביום הזה היו פותחים את התשדירים בפרק בתנ"ך "חזון העצמות היבשות". והיום, העצמות היבשות המרוקנות מכל יהדות ורוח, עשו להם כנפיים והם מרחפים והם עושים רוח קרירה ומבקשים למחוק כל דבר שיש לו קשר וזיק ליהדות, למסורת, וגם לאבלנו על ירושלים.
ישעיה הנביא אומר: "שִׂמְחוּ אֶת-יְרוּשָׁלַם וְגִילוּ בָהּ כָּל-אהֲבֶיהָ שִׂישׂוּ אִתָּהּ מָשׂוֹשׂ כָּל-הַמִּתְאַבְּלִים עָלֶיהָ" (סו, י) – מתי זה נאמר? על גאולה. אומר המדרש: "אמר ר' יוחנן: כל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה וכל מי שאינו מתאבל על ירושלים" – מבקש למחוק את זכרה – "אינו רואה בשמחתה" – מניין למד זאת רבי יוחנן? מהפסוק: "שִׂמְחוּ אֶת-יְרוּשָׁלַם וְגִילוּ בָהּ כָּל-אהֲבֶיהָ שִׂישׂוּ אִתָּהּ מָשׂוֹשׂ כָּל-הַמִּתְאַבְּלִים עָלֶיהָ" – שאם אתה מתאבל, תזכה לשׂוּשׂ בשמחתה, אינך מתאבל ומבקש למחוק את זכר ירושלים מלבך, לא תזכה לשמוח – גוולאט!
רבי עקיבא אומר: "העושה מלאכה בתשעה באב" – אדם שהולך לעבוד, לעשות ביזניס ולא יודע שהיום הזה הוא יום שבתון, ביום הזה יושבים על הרצפה ומתאבלים על ירושלים – "אינו רואה סימן ברכה לעולם!".
חכמים אומרים: "כל שאינו מתאבל על ירושלים, אינו רואה בשמחה לעולם" – הוא לא יראה שמחות – "מכאן נקבעה הלכה לזכור את ירושלים, לא לשכוח אותה מלבנו, מכאן נקבעה הלכה להתאבל תמיד על ירושלים".
דוד המלך אומר בתהילים קלז, פרק שאנחנו אומרים את זה לפני ברכת המזון בימות החול, בשבת אומרים "שִׁיר הַמַּעֲלוֹת" בימות החול אומרים "עַל-נַהֲרוֹת בָּבֶל".
דוד המלך חי בזמן גלות בבל? לא! דוד המלך חי עוד לפני בית מקדש הראשון. אומרים חז"ל שדוד המלך אמר את פרק קלז בתהילים ברוח הקודש, הוא ראה את הכל, את החורבן הראשון ואת החורבן השני. אומר דוד המלך בתהילים: "עַל-נַהֲרוֹת בָּבֶל שָׁם יָשַׁבְנוּ גַּם-בָּכִינוּ בְּזָכְרֵנוּ אֶת-צִיּוֹן. עַל-עֲרָבִים בְּתוֹכָהּ" – ערבים, זה ערבי נחל, שיחים – "תָּלִינוּ כִּנּרוֹתֵינוּ" – הם אמנם הלכו ערומים, אבל כנראה שהם נתנו להם כינורות, אולי… – "כִּי שָׁם שְׁאֵלוּנוּ שׁוֹבֵינוּ" – כי שם ביקשו מאיתנו שובנו – "דִּבְרֵי-שִׁיר" – כשהגיענו לבבל, הם ביקשו מאיתנו מוסיקה… מהמשוררים הלויים ששרו בבית המקדש, ששמם יצא בכל העולם, הם ביקשו שירה – "וְתוֹלָלֵינוּ" – אלה שמתהללים בנו – "שִׂמְחָה" – ביקשו – "שִׁירוּ לָנוּ מִשִּׁיר צִיּוֹן".
ממשיך דוד המלך ואומר: "אֵיךְ נָשִׁיר אֶת-שִׁיר ה' עַל אַדְמַת נֵכָר. אִם-אֶשְׁכָּחֵךְ יְרוּשָׁלָם תִּשְׁכַּח יְמִינִי. תִּדְבַּק לְשׁוֹנִי לְחִכִּי אִם-לֹא אֶזְכְּרֵכִי אִם-לֹא אַעֲלֶה אֶת-יְרוּשָׁלַם עַל ראשׁ שִׂמְחָתִי" – עַם ישראל נשבע שם בבבל, שלא לשכוח את ירושלים! אהבת ירושלים במסירות נפש!
"עַל-עֲרָבִים בְּתוֹכָהּ תָּלִינוּ כִּנּרוֹתֵינוּ. כִּי שָׁם שְׁאֵלוּנוּ שׁוֹבֵינוּ דִּבְרֵי-שִׁיר וְתוֹלָלֵינוּ שִׂמְחָה שִׁירוּ לָנוּ מִשִּׁיר צִיּוֹן" וכנסת ישראל משיבה: איך נשיר את שיר ה' על אדמת נכר?
אומרים חז"ל, מובא בילקוט תהילים קלז: כל הדרך בגלות הם הלכו ערומים, שר צבאו נבוזארדן לא נתן להם לבכות, ולא למלמל ולא לעצור, פן הם יחזרו בתשובה, ואז הקב"ה יחזיר אותם הביתה – מזה פחד נבוכדנאצר. אבל הוא אמר לנבוזרדאן כשהם יגיעו כבר מעבר לפרת, מעבר לגבולות ההבטחה, מחוץ לאיזור הטריטוריאלי של ישראל – איזור הקדושה, תן להם לפטפט, תן להם לעשות מה שהם רוצים.
כתוב: "שָׁם יָשַׁבְנוּ גַּם-בָּכִינוּ בְּזָכְרֵנוּ אֶת-צִיּוֹן" – למה כתוב "שָׁם"? כי לפני כן אסור היה להם לבכות. נבוכדנאצר אמר לנבוזראדן שמי שיבכה כנראה שהוא מתפלל לה' והוא רוצה לחזור בתשובה, ואם כן תהרוג אותו, תגזור אותו לגזרים. מתי הוא נתן להם לבכות בפעם הראשונה? שהם חצו את הפרת, הגיעו לבבל. ושם הם ישבו ובכו.
אמר להם נבוכדנאצר כשהם הגיעו לשם: מה אתם יושבים ובוכים? הכינו עצמכם, עד שאנו אוכלים ושותים למסיבת הניצחון, אני מבקש שתעמדו ותקישו לפנַי בתופים ובמחולות ולפנֵי עבודת אלילים שלי בכינורות שלכם, כדרך שהייתם מקישים לפני אלוקיכם" – אני רוצה מוזיקה, הוא ידע שהם היו המשוררים בבית המקדש – גוולאט!
"התחילו מסתכלים אלו באלו" – המשוררים, הסתכלו בעיניים – "ולחשו אחד לשני שהוא לא ישמע: לא דיינו שהחרבנו את בית מקדשנו ועכשיו נעמוד לפני הננס הזה (חז"ל אומרים שהיה ננס, קטנצ'יק) ולפני עבודת האלילים שלו?! אנחנו?! בפֶּה הקדוש ששרנו בבית המקדש, אנחנו נשיר לו?! מה נשיר לו? נשיר לו את "יבנה המקדש"?! נשיר לו את "ישמחו במלכותך"? נשיר לו "היום יום ראשון בשבת"? את זה נשיר לכבודו של הננס הרשע הזה ולפני עבודת האלילים שלו?!
ממשיכים ואומרים חז"ל: "עמדו כולם ושלטו בעצמם" – גבורת נפש עילאית – "ונתנו עליוני ידיהם" – נתנו את הבוהן, כי צריך את זה בשביל הכינור – "לתוך פיהם וקצצו את הבהונות שלהם עם השיניים" – גבורת נפש!! ואח"כ הם אמרו לנבוכדנאצר: "אֵיךְ נָשִׁיר אֶת-שִׁיר ה' עַל אַדְמַת נֵכָר"? אין לנו את האצבע הזו!! – והוא שאל: מה קרה? אז הם סיפרו לו סיפור: היינו כפותים הרבה זמן בדרך ונעצר הדם והיה נֶמֶק והבוהן נקטעה לנו… ומה הראייה לכך מהפסוק? אומר המדרש: לא כתוב: לא נשיר את שיר ה', אלא כתוב "אֵיךְ נָשִׁיר אֶת-שִׁיר ה'" – אנחנו לא יכולים כי אין לנו את הבוהן! כיון שידע נבוכדנאצר מה שעשו, והתברר לו שזה לא מהשלשלאות, אלא זה מגבורת הנפש שהם קצצו את הבוהן בפה, עמד והשליך מישראל טילי טילים של הרוגים" – הרג אותם! ומסיים המדרש: "ואעפ"כ, היתה להם שמחה שלא שרו לפניו" – אמנם נהרגנו, אבל ניצחנו!! מה הם אמרו? את שבועת הדורות: "אִם-אֶשְׁכָּחֵךְ יְרוּשָׁלָם תִּשְׁכַּח יְמִינִי. תִּדְבַּק לְשׁוֹנִי לְחִכִּי אִם-לֹא אֶזְכְּרֵכִי אִם-לֹא אַעֲלֶה אֶת-יְרוּשָׁלַם עַל ראשׁ שִׂמְחָתִי" וכשעם ישראל נשבע, אומרים חז"ל: "באותה שעה נשבע הקב"ה לישראל: אתם שלטתם בעצמכם וקטעתם אצבעות ימינכם ואמרתם אם אשכח ירושלים תשכח ימיני, אז הקב"ה גם נשבע לכם שאם אשכח ירושלים תשכח ימיני" – נשבע הקב"ה שהוא לא ישכח את ירושלים.
איזה ירושלים הקב"ה לא ישכח – של הפלאסטינאים, של מי? ירושלים של אבא! הוא לא ישכח את ירושלים של עם הנצח! – "מיד נשבע הקב"ה לא לשכוח את ירושלים מלהשיבה לעם ישראל לנצח" – אומרים חז"ל ומביא הרמב"ן: "גם ירושלים נשבעה לשמור אמונים לעם ישראל" – וכשעם ישראל נשבע לשמור את האבל עד בוא ינון, עד ביאת המשיח, גם ירושלים עיר הקודש נשבעה לשמור אמונים לעם ישראל, להמתין לעם ישראל, לחכות לו עד שישובו בני ישראל לארצנו הקדושה. ומוכיח הרמב"ן זאת מפרשת בחוקותי על הפסוק: "וַהֲשִׁמּתִי אֲנִי אֶת-הָאָרֶץ וְשָׁמֲמוּ עָלֶיהָ איְבֵיכֶם הַיּשְׁבִים בָּהּ" (ויקרא כו, לב) – מכאן בשורה טובה שהארץ הקדושה, ארץ הקודש השייכת לנו, לא תקבל שום אומה להחזיק בה פרט לישראל, שבי ציון וירושלים. כולם ביקשו לקבוע בעיר את ישיבתם ולא החזיקו מעמד – מלחמות היו פה וירושלים נפלה מיד ליד. מדוע? מדוע היא לא האירה פנים לא לנוצרים ולא למוסלמים? אומר הרמב"ן: כי היא שומרת אמונים לעם ישראל, היא המתינה וממתינה רק לאוהביה, לאלו שנשבעו לה אמונים, לאלו שמתאבלים עליה. ירושלים תמיד שלנו!!
ארץ ישראל מחכה לאלה ששומרים לה אמונים, מתגעגעים אליה, בוכים עליה ומתאבלים עליה, ואלו שאינם מתאבלים עליה הארץ תקיא אותם. הם ירדו לעמק הסיליקון לעבוד, או לקליפטון.
ומאז שבועת הגולים עד בוא ינון, עד ביאת המשיח, נשבע העם היהודי לזכור את ירושלים ואין לך מאורע שלא נזכור בו את ירושלים ואין אומה ולשון כמונו:
– כשאדם בונה את ביתו והוא מסייד את ביתו, הוא משאיר מקום בולט מול הפתח, בגודל אמה על אמה בלתי מסוייד, כי איך אפשר לגמור את הבית?! – זהו זכר לחורבן ירושלים!
– כשחתן נושא את כלתו ביום השמחה הגדולה, שם אפר על ראשו ומעלה את ירושלים על ראש שמחתו – ביטוי לכך שאין השמחה שלימה.
– נוהגים לשבור כוס תחת החופה.
– בהזמנות לחתונות כתוב: נעלה את ירושלים על ראש שמחתנו. יש אומרים אחרי שבירת הכוס: אם אשכחך ירושלים
– מנהג ירושלים: לא לערוך חתונות בליווי תזמורת, אֵבֵל על ירושלים.
– עושה אישה תכשיטיה ומשיירת דבר מועט, זכר לירושלים.
– אין לך תפילה שאין אנו מבקשים ומזכירים את ירושלים: בברכת המזון, בשמונה עשרה. – כל הזמן אנו מזכירים את ירושלים, לא נותקנו ממנה!
– מכל קצווי תבל עומד היהודי ומכוון פניו ותפילותיו לכיוון ירושלים, להר הבית ששמם.
– ולא די בזה שנקבע יום אחד בשנה שכל כולו מקודש לאֵבֵל על ירושלים – תשעה באב! יום האסור במלאכה, יום שאסור לעסוק בו בתורה, יום שאין מניחים בו תפילין בבוקר, יום שכולו מוקדש לאמירת קינות, אין רוחצים בו, אין אוכלים ושותים בו, אין חיים בו חיי אישות, אין יושבים על הכסא עד הצהרים, אין נועלים נעליים בו, אין אומרים בו שלום – זה יום אבילות, זה יום שאסור להשיח דעתנו מחורבנה של ירושלים וכמאמרם של חז"ל: "כדאי הוא בית אלוקינו שלא נשיח דעתנו ממנו, יום אחד בשנה!".
אחד מראשי הסוציאליזם בארץ שעל שמו יש בית שמתכנסים שם מפא"י, הוא נמצא בצופית, בית ב', ר', ל' (ברל) הוא לא היה דתי, הוא בא מבית דתי, הוא כותב הרבה דברים בכתבים שלו, אין לי זמן עכשיו להביא לכם, דבר אחד: הוא פעם הסתובב בתל אביב בתשעה באב והוא ראה יהודי אוכל בתשעה באב, הוא פרץ בבכי! איך אפשר לאכול בתשעה באב?! והוא לא הלך עם כיפה! – זה היה פעם! איך אפשר? היה להם עוד איזה זיק!
ר' יוחנן אומר: כל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה" – שואל ה"חתם סופר" זכותו יגן עלינו: למה "זוכה" ו-"רואה" בלשון הווה? היה צריך להיות כתוב: יזכה לראות בשמחתה, כי זו הגאולה. ועונה יסוד עצום: "ידוע כי גזירה על המת שישכח מן הלב" – אחרת האדם לא היה יכול לחיות – "אם העם היהודי מסוגל להתאבל ולבכות על חורבן ירושלים זה קרוב ל-2000 שנה, אות הוא כי ירושלים לא מתה בלבו!" – אחרת זה היה נשכח, ואם כן אם ירושלים חיה בלבותינו תמיד, בוא בעת שהוא בוכה, הוא מבטא בכך שהיא חיה ועל אדם חי שאיננו לא מפסיקים לבכות, כי אין את הגזירה, כי הוא חי, אם כן, בוא בעת שהוא בוכה הרי הוא כבר יכול לשמוח על שירושלים חיה בלבו לעד – אהֲבֶיהָ שִׂישׂוּ אִתָּהּ מָשׂוֹשׂ כָּל-הַמִּתְאַבְּלִים עָלֶיהָ" – זה לא רק בעתיד, היום בתשעה באב אתה יכול לשמוח, אשריך יהודי שאתה יושב ומקונן על ירושלים ובוכה עליה, אשריך! הוי אומר שירושלים חיה בלבך, אז זה לנצח, אז אנחנו לא עזבנו אותה, היא לא תעזוב אותנו ונשמח בה שמחת עולם.
הנה כי כן, הקשר של העם היהודי ירושלים היה על טבעי. מספרים על נפולאון שפעם עבר על פֶּתַח בית הכנסת הגדול של פריז, ביום תשעה באב, וראה יהודים מעשירי פריז (לא עניים) יושבים על הארץ ובוכים ומקוננים על חורבן מקדשם וארצם כאילו פגע ההם האסון אך אתמול! שאל נפוליאון: על מה הם בוכים? אמרו לו: היום זה יום חורבן ארצם. שאל נפוליאון: איזה ארץ? הם לא נולדו בצרפת?! וענו לו: כן, זה היה לפני 1800 שנה! והוא לא הבין: מה?! איך מסוגלים היהודים האלה שאף פעם לא היו שם, וכן טוב להם, כי כולם גרים בוילות וכולם חיים כאן חיים טובים ומאושרים ולהם חסרים משהו?! אם הם רוצים, אני אראה להם תמונות כמה שירושלים חַרֵבַה כבר 2000 שנה, והם יושבים ובוכים?! הם ראו אותה? הם הכירו אותה? לא מובן למה הם מתגעגעים? עמד נפוליאון משתומם ואמר (120 שנה לפני הצהרת בלפור): "אני נשבע שיש אחרית טובה לעם הזה בארץ שלהם" – בהולילנד! זה שלהם ולא של אף אחד אחד. לא פלאסטינאים ולא ביזנטים. היכן מצינו עם אחֵר בעולם שישמור אבלו ותקוותו 2000 בשנים, ולא יפוגו ממנו לעולם? ואמנם אנחנו לא מפיו חיים, אבל הוא הרגיש את זה.
ארץ ישראל לעם ישראל, עם ישראל חי! ירושלים חיה ונושמת בלבו של כל יהודי, אבל לא ירושלים של נחושת (של מוסלמים) או של זהב (של נוצרים), כפי ששרה ע"ה (נעמי שמתה לפני כחודש. נֵבֵּך, היא לא ידעה) לא!! ירושלים של עם ישראל!
יהי רצון שנזכה במהרה בזכות המתאבלים עליה שלא נתאבל, שלא נצטרך, אבל אם כן, לזכור מי שרוצה שמחות לנצח, שיתאבל על ירושלים, לא ידחוק אותה מלבו, יהי רצון שנזכה במהרה ל"וְתֶחֱזֶינָה עֵינֵינוּ בְּשׁוּבְךָ לְצִיּוֹן בְּרַחֲמִים" שיבנה בית המקדש במהרה בימינו ושם נעבדך ביראה וכשנים קדמוניות "וְעָרְבָה לה' מִנְחַת יְהוּדָה וִירוּשָׁלָם כִּימֵי עוֹלָם וּכְשָׁנִים קַדְמנִיּוֹת"!
——–
לעילוי נשמת ולזכות כל עם ישראל החיים והמתים
לזכות הרב המחבר
האתר כולו מוקדש לעילוי לנשמת כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולזכות כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולרפואת כל חולי עם ישראל בנפש בגוף ובנשמה. לייחדא קודשא בריך הוא ושכינתא על ידי ההוא טמיר ונעלם בשם כל ישראל, לעשות נחת להשם יתברך ולהמשיך רחמים וחסדים על כל העולם, לבירור עץ הדעת טוב ורע ולתיקון הדעת של כל בר ישראל, ולקרב את ביאת מלך המשיח צדקנו.
בפרט לזכות נשמות משה בן יוכבד רבנו עליו השלום רבן של כל ישראל, רבי שמעון בן יוחאי מגלה תורת הנסתר בעולם, רבי יצחק לוריא אשכנזי בן שלמה עטרת ראשינו, רבי ישראל הבעל שם טוב בן אליעזר מגלה תורת החסידות בעולם, רבנו נחמן בן פייגא אור האורות, רבי חיים בן יוסף ויטאל תלמיד רבנו האר"י, וכל הצדיקים והחסידים, הצדיקות והחסידות, האבות הקדושים והאמהות הקדושות, דוד המלך וכל יוצאי חלציו וכל אחד ואחד מישראל בכל מקום שהוא חי או מת.
ותיקון של כל ישראל החיים והמתים, ולפדיון של כל ישראל החיים והמתים מכל דין וייסורים שיש עליהם.
בס"ד – כל הזכויות שמורות (c) לנר תמיד – על פרשת השבוע
הרב יצחק ברנר זצ"ל
נערך מסרטי הקלטה ע"י ר.רצון תליט"א
לפי רישיון Creative Commons-CC-2.5