——–
פרשה שקבעוה חז"ל לקרותה סמוך לחג השבועות, זמן מתן תורתינו. הוי אומר, שיש קשר מיוחד בין הפרשה שלנו השבת – פרשת במדבר, לחג השבועות – זמן מתן תורתנו.
השנה, שבת במדבר היא גם שבת מברכין – מברכין חודש סיון, חודש שניתנה תורה לישראל. ראש חודש סיון הבא עלינו לטובה, יהיה למחרת השבת, יום ראשון בשבוע. א' סיון הוא יום א' בשבוע, ולפי המסורת כך היה גם בשנת מתן תורה.
שיחה זו היא הכנה לחג השבועות, זמן מתן תורתנו:
א' סיון הוא יום מיוחד במינו, יום מיוחד בחשיבותו. וכך אמרה התורה בספר שמות פרשת יתרו: "בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁלִישִׁי לְצֵאת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם בַּיּוֹם הַזֶּה בָּאוּ מִדְבַּר סִינָי" (יט, א). המילים "בַּיּוֹם הַזֶּה" מיותרות, אם כן, מהו ההדגש של המילים הללו? אומרת הגמרא במסכת שבת דף פ"ו, רש"י מביא במקום: "בַּיּוֹם הַזֶּה" – בראש חודש, א' סיון – "בַּיּוֹם הַזֶּה בָּאוּ מִדְבַּר סִינָי", בחז"ל כתוב שהיתה להם קפיצת הדרך מרפידים עד למרגלות הר סיני, מקום קבלת התורה.
ומיד אח"כ נאמר: "וַיִּסְעוּ מֵרְפִידִים וַיָּבאוּ מִדְבַּר סִינַי וַיַּחֲנוּ בַּמִּדְבָּר וַיִּחַן-שָׁם יִשְׂרָאֵל נֶגֶד הָהָר" (יט, ב). שימו לב: "וַיִּסְעוּ מֵרְפִידִים" – לשון רבים, "וַיָּבאוּ מִדְבַּר סִינַי" – לשון רבים, "וַיַּחֲנוּ בַּמִּדְבָּר" – לשון רבים, ואח"כ "וַיִּחַן-שָׁם יִשְׂרָאֵל נֶגֶד הָהָר" – לשון יחיד.
שואל ה"בן יהוידע" (הלא הוא ה"בן איש חי") במסכת שבת: מהו "נֶגֶד הָהָר"? ועונה: "נֶגֶד הָהָר", זה לא רק מול ההר, אלא נגד, שהם כבר חשו את קדושת הר סיני, – "וַיִּחַן-שָׁם יִשְׂרָאֵל נֶגֶד הָהָר" – הם כבר היו מול העם, אבל באיזו משמעות? הם חשו את הקדושה, שישה ימים לפני מעמד הר סיני.
אומר ה"בן איש חי" וזה רמוז בפסוק: "וסימנך "נֶגֶד הָהָר"". ומה הכוונה? נגד זה מול, מהן האותיות שמקיפות את המילה "הָר"? ועונה: לפני האות ה' של המילה "הר" מצויה האות ד', אחרי האות ה' של "ההר" מצויה האות ו' לפני האות ר' של המילה "הר" מצויה האות ק', אחרי האות ר' מצויה האות ש' – קיבלנו: קודש! אומר ה"בן איש חי": "וַיִּחַן-שָׁם יִשְׂרָאֵל נֶגֶד הָהָר" – התורה באה לומר לנו ששישה ימים לפני כן, הם חשו כבר את הקדושה של ההר וזה רמוז במילים "נֶגֶד הָהָר" שנגד (מול) המילה "הר" מקיפות אותה אותיות "קודש", הוי אומר שהם חשו כבר בקדושה של מעמד הר סיני וזה דברים מופלאים.
ומה זה רומז שהם כבר חשו את קדושת המעמד שישה ימים לפני מתן תורה? שואל ה"בן איש חי": בזכות מה זכו לכך, הרי עדיין לא היה מעמד הר סיני? בזכות "וַיִּסְעוּ מֵרְפִידִים". רפידים אומרים חז"ל אותיות פֵּרְדִים. ובזכות שהם יצאו מפֵּרְדִים, הם התעלו לדרגה. ומה זה פֵּרְדִים? יצאו מכל שבט של פילוג ומחלוקת. וזה לא פשוט, כי מדובר במיליוני אנשים שיצאו מפרדים, מכל מחשבת פירוד. אומר ה"בן איש חי": "שבזכות היציאה מפרדים שזה אותיות "רְפִידִים", הם התעלו לדרגה של "וַיִּחַן-שָׁם יִשְׂרָאֵל נֶגֶד הָהָר" – בלשון יחיד, שזה רומז שכולם הגיעו למעלה של איש אחד בלב אחד.
ודייק: "וַיִּסְעוּ מֵרְפִידִים" – כתוב בלשון רבים, ז"א שעדיין לא הגיעו לשלמות של האחדות, ואח"כ, "וַיָּבאוּ מִדְבַּר סִינַי" – עדיין לא הגיעו למאה אחוז, עדיין לשון רבים, ובהמשך "וַיַּחֲנוּ בַּמִּדְבָּר" – ועדיין לא, ופתאום "וַיִּחַן-שָׁם יִשְׂרָאֵל נֶגֶד הָהָר" הפכו להיות כאיש אחד בלב אחד – אחדות יהודית, אין ריב, אין מדון, אין מחשבת רע.
ושימו לב: כדי שלא יהיו בריב ומדון, כדי שיהיו כאיש אחד בלב אחד, צריך לתכונה אחת ש"אור החיים" הקדוש מכנה אותה: תפארת כל המידות, והיא מידת הענווה.
מידת הענווה, מידת השיפלות, כל אחד ואחד ביטל את עצמיותו כלפי חברו, את האגו שלו, את האנוכיות שלו, כי שורש כל הריב וכל המדון שבעולם זה ה"אני" – האגואיזם, האנוכיות שנוטלים את ה"אָנכִי" השמור לריבונו של עולם. וכשאדם נוטל את ה"אָנכִי" מבורא עולם לעצמו וכבר נאמר "ה' מָלָךְ גֵּאוּת לָבֵשׁ" (תהילים צג, א) – אם אדם מתלבש במידת הגאווה, והוא נוטל את זה לעצמו במקום הענווה, במקום חברים כל ישראל, אז זה נורא!!! ובמעמד הר סיני הם הגיעו למעלת האחדות של "וּמִי כְעַמְּךָ כְּיִשְׂרָאֵל גּוֹי אֶחָד בָּאָרֶץ" (שמו"ב ז, כג), במשמעות של אחד!
לא היה "אני", כולם אחד! וכתוב יותר: "כאיש אחד בלב אחד". "כאיש אחד" – זה הפה, כולם מדברים שפה אחת: אחי, חברים, אני אוהב אותך וכו' – אבל מה רוחש הלב? אתה יודע מה בלבו? אולי זה חיצוני?! באים חז"ל ואומרים: "כאיש אחד בלב אחד" – במעמד הר סיני, גם בלב הם היו באחדות, הוי אומר, שלא היתה מחשבה רעה בלבו של אף אחד כלפי הזולת, האחדות היתה מלאה, וזה יכול לבוא רק ממידת הענווה. איפה שיש טיפ טיפה של גאווה עצמית יש מחלוקת, כי שם יש כבוד, והיכן שיש כבוד, יש ריב ומדון, אלא תוכם היה כברם. פיהם וליבם שוים.
אומר ה"כלי יקר": "לא היו ראויים ישראל לקבל את התורה הקדושה, עד אשר יהיה שלום ביניהם" – "שלום" – שם של הקב"ה "ה' עז לְעַמּוֹ יִתֵּן ה' יְבָרֵךְ אֶת-עַמּוֹ בַשָּׁלוֹם" (תהילים כט, יא), "שלום" אסור להזכיר במקומות המטונפים וכן בבית המרחץ. אומר ה"כלי יקר": "לא היו ראויים ישראל לקבל את התורה הקדושה עד אשר יהיה שלום ביניהם, כי התורה הקדושה, כל נתיבותיה שלום, כמו שנאמר: "ה' עז לְעַמּוֹ יִתֵּן" ואין עוז אלא תורה וה' נתן לנו את התורה – "ה' יְבָרֵךְ אֶת-עַמּוֹ בַשָּׁלוֹם" – כי היה יסוד של השלום ביניהם, ללא שלום, ה' לא היה נותן את העוז וכמובן שיש תשתית של שלום אז הקב"ה בסייעתא דשמיא, מגדיל מגביר, ומחזק יותר ויותר אחד על השני.
על הפסוק: "בַּיּוֹם הַזֶּה בָּאוּ מִדְבַּר סִינָי", אומר החיד"א (ר' יוסף חיים דוד אזולאי) בספרו "נחל קדומים": "מִדְבַּר סִינָי", בגימטריא שלום. (הכל רמוז בתורתנו הקדושה). ואם כן, יום ראשון הקרוב שהוא א' סיון הוא יום האחדות, הוא יום הסרת כל מחשבת ריב ופלגנות מתוך בני ישראל, זהו יום גדול, זהו היום שהקפיץ אותנו מול הר סיני לחוש את קדושת המעמד שישה ימים לפני כן. זהו היום שהעניק לנו את הזכות להיות ראויים לקבלת התורה.
"בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁלִישִׁי" – סיון – "בַּיּוֹם הַזֶּה" – ראש חודש, ביום הכניסה לחודש השלישי, א' סיון – "בָּאוּ מִדְבַּר סִינָי" – מה פתאום התורה ניתנה בחודש סיון? יש הרבה פירושים, אבל מה פתאום בחודש הזה? אומר ה"כלי יקר" (ה"כלי יקר" ממלא מקום המהר"ל כרבה של פראג, העיר המעטירה) דבר נורא והכל זה הכנה לקראת היום הגדול בשבוע הבא: "הורה לנו הכתוב כי בחודש הזה שמזלו תאומים, המורה על הדיבוק והאהבה" – תאומים זה מושג של אהבה, של דיבוק – "על הדיבוק והאהבה שיחדיו יהיו תאומים זה לזה" – זה חודש שהמזל שלו תאומים ומשמעות הדבר, שזה חודש של אהבה, אחדות ואחוה, רעות ודבקות בין איש לרעהו, בין יהודי ליהודי וממילא זה חודש שעם ישראל קיבל בו את התורה ודבק בה' יתברך, בורא כל העולמים – ממשיך ה"כלי יקר" ואומר: "ואז יהיה שלום רב לאוהבי התורה" אין די באהבת התורה, צריך שיהיה שלום בין איש לרעהו ובין איש לאשתו, שלום בין הורים לילדים, שלום בין שכנים, ואף זה לא מספיק. יש הדגש שצריך להיות שלום רב, שפירושו של דבר: שלום, הרבה הרבה שלום! וזהו תנאי לקבלת התורה ומשום כך אומר ה"כלי יקר", גם שני הלוחות היו כתאומים.
למה הקב"ה נתן לנו שני לוחות, כאלו, כמו שאנחנו מכירים בציורים, שני לוחות, כמו תאומים (5, 5, מורה על שלימות), 5 בין אדם למקום, מול 5 בין אחד לחבירו, אבל למה בצורה המותאמת הזו? ללמדך שכדי לקבל את הלוחות, כדי לקבל את התורה הקדושה, צריך להיות כתאומים!!!
"בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁלִישִׁי", אומרת הגמרא במסכת שבת דף פח: "דרש אותו הגלילי לפני רב חיסדא, "בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁלִישִׁי" ברוך אלוקנו שנתן לנו תורה משולשת" – אומר רש"י הקדוש: "משולשת – תורה נביאים כתובים". היסוד הוא: משולש.
"תורה משולשת לעם משולש" – כוהנים, לווים וישראלים – "ע"י המשולש" – משה רבינו שהוא שלישי לבטן אימו, אחרי מרים ואהרן – וכתוב בתורה: "הֱיוּ נְכנִים לִשְׁלשֶׁת יָמִים" – זוהי פרישות "בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁלִישִׁי" – הוא חודש סיון. אומר הגלילי לרב חיסדא: הקב"ה נתן לנו את התורה הקדושה בסימן שלוש. ומה זה השלוש הזה?
מוסיף ה"בן יהוידע" (מסכת שבת פח) פירוש נוסף למשולש: "תורה משולשת" – מצוות, חוקים ומשפטים – "עם משולש" – עם שיצא משלושת האבות – "ועם ישראל מבורכים בברכה משולשת" – ברכת הכהנים שיש בה 3 פסוקים שכל אחד מהם: 3, 5, ו-7, יחד 15 תיבות, כמספר י"ק (=שכינה), וזה גם כנגד ט"ו שנים שהיו ג' האבות יחד בעולם – אברהם אבינו נפטר כאשר יעקב היה בן 15) "וע"י המשולש" – משה רבינו שהיו חייו משולשים, ז"א, היו שלוש תקופות בחיי משה רבינו: מ' שנה במצרים, מ' שנה במדין, מ' שנה אחרי יציאת מצרים, במדבר. מ' זה מספר יצירתי – 40 יום ליצירת הולד. וגם שמו של משה הוא משולש – אומר ה"בן יהוידע": משה זה 3 אותיות שיחד זה 3 פעמים חזק, (משה בגימטריא=345, הגימטריא של "חזק" זה 115, 3 פעמים "חזק"=משה, ולכן כשאנחנו מסיימים את החומש, או את התורה אנחנו אומרים: חזק חזק ונתחזק, יש קהילות שאומרים 3 פעמים חזק ואין לנו חיזוק אלא בתורת משה, כי משה זה 3 פעמים "חזק".
התורה הקדושה ניתנה ביום השבת שקדושה ב-3 סעודות, ואתם חושבים ששלוש סעודות של שבת זה, עוד סעודה ועוד סעודה ועוד אכילה?! לא! זה שלוש סעודות שהאר"י הקדוש כתב "אַתְקִינוּ סְעוּדָתָא דְמַלְכָּא" ודווקא הסעודה החשובה ביותר, רבה דרבין, היא הסעודה שאוכלים בה מעט, והיא סעודה שלישית. אומר ה"בן איש חי": "וביום התליתא" – יום שבת שיש בו קדושה של שלוש סעודות, שאנחנו מקדשים את האוכל, את החומר בשלושת סעודות וכניסתו בשלוש" – היום הקדוש, המשולש – שבת, אנחנו מקבלים אותו בשילוש והם: נר, שולחן וקידוש! מהו הסוד בשלוש, "בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁלִישִׁי"? הסוד הוא שקבלת התורה תלויה במספר שלוש, התורה היא נצחית, השבת היא נצחית ואומרים חז"ל: החוט המשולש לא במהרה ינתק" – את החוט המשולש, את התורה הקדושה, אי אפשר לנתק, רבים רצו לעקור את התורה מישראל ולא הצליחו, כי יש בה את הסגולה של שלוש ועל זה כל אומר __ בברכת כהנים, הכל, כל הברכות, בשלוש. אנחנו אומרים בכניסת השבת: "שָׁלוֹם עֲלֵיכֶם" – שלוש פעמים, ברכת כהנים – היא ברכה משולשת, יהודי מברך את השני והוא משלש את ברכתו, מדוע? כי יסוד התורה בעם ישראל הוא בחודש השלישי, על כל המשמעויות. סגולת התורה היא בחודש השלישי.
שואל ה"כלי יקר" בפרשת יתרו: מה הביא את עם ישראל, הרי כתוב "וַיָּבאוּ", כתוב "וַיִּסְעוּ" (ברבים), הם באו עם אלמנטים של ריב ומחלוקת, אז מה קרה פתאום בתוך הפסוק עצמו שכתוב אח"כ: "וַיִּחַן-שָׁם יִשְׂרָאֵל נֶגֶד הָהָר", שהפכו להיות איש אחד בלב אחד? ועונה: "וַיָּבאוּ מִדְבַּר סִינַי – כי באש"ת סרחון הכבוד, השררה, היא סיבה לכל ריב ולכל נגע" – על מה רבים? לא שמעו בקולי, לא צייתו לי, עשו ההיפך ממני, לא כיבדו אותי, לא קנו לי "שישי" (אצל החסידים עליה דרבי כרוספדאי, גם הגאון מוילנא היה לוקח "שישי" עפ"י הקבלה), על מה רבים? אומר ה"כלי יקר": סרחון הכבוד והשררה היא סיבה לכל ריב ולכל נגע, אז איך הם הגיעו פתאום ללשון יחיד? והוא ממשיך ואומר: "וע"י שראו שהר סיני שהיה נמוך" – הם הגיעו לשם ושאלו את עצמם, איפה תינתן לנו התורה? אומרים להם: פה, על הגבעה הזו. הם הסתכלו ואמרו: מה, כזו גבעה קטנה? כ"כ נמוכה?! ראוי היה שהתורה תינתן, אם לא על האוורסט, או על הרי אררט, אז אולי על התבור או על הכרמל, אבל לא! ממשיך ה"כלי יקר" ואומר: "וע"י שראו שהר סיני שהוא הר הנמוך, שאותו חמד אלוקים לשבתו" – שם הוא ירד עם פמליה של מלאכים, שם תרד השכינה, שם יקבלו ישראל את התורה, אז ראו שהקב"ה בוחר בענווים, במנמיכים עצמם, הקב"ה לא אוהב כבוד, הוא סולד מהמגביהים את עצמם, והוא לא נתן את התורה על הר גבוה, אלא על הר נמוך, (ושאלו אח"כ למה בכלל דווקא על הר סיני? שיתן את זה על משטח… ועל זה נענה אם נספיק) ממשיך ה"כלי יקר": "וע"י כך ראו ישראל שהקב"ה אוהב את הנמוכים, וע"י כך בחרו במידת ההכנעה ואם נשאר בהם עדיין איזה שמץ של גבהות הלב, של ה"אני", הם מיד הוציאו אותו החוצה וזהו סיבת השלום, ולכן כתוב "וַיִּחַן-שָׁם יִשְׂרָאֵל נֶגֶד הָהָר" – הם בזו לגאווה, בזו לכבוד ולהחשבה העצמית, אלא כל ישראל חברים כאיש אחד בלב אחד ואז הם באו למידת השלום בלב ולא רק בפה, ואם כך "ה' עז לְעַמּוֹ יִתֵּן" – אז ה' נתן להם עוז, את התורה – "ה' יְבָרֵךְ אֶת-עַמּוֹ בַשָּׁלוֹם" – הוא גם הגדיל להם את השלום ולכן אומר ה"כלי יקר": פתח הפסוק ב"וַיִּסְעוּ מֵרְפִידִים וַיָּבאוּ מִדְבַּר סִינַי" –לשון רבים וזאת למרות שכבר היתה להם קפיצת הדרך, היתה להם כמעט כל המוכנות, אבל עדיין היה לשון רבים, ואז "וַיַּחֲנוּ בַּמִּדְבָּר", עדיין לשון רבים, כי עדיין לא היה בשלימות של כאיש אחד, אבל כשראו את הר סיני, הבינו שהקב"ה אוהבים את הענקים שהם נמוכים ולכן מה שווה החשבה עצמית…
אלה שמנמיכים את עצמם הם הענקים כפי שאומר ה"בעל שם טוב": "אָנכִי עמֵד בֵּין-ה' וּבֵינֵיכֶם", מה חוצץ בין ה' ובינכם? ה"אָנכִי" – מי שלוקח את ה"אָנכִי" מעשרת הדיברות לעצמו, וזה כ"כ "מגעיל" (סליחה על הביטוי) שאנשים מדברים בלשון "אָנכִי". אתה לא מתבייש? הרי כשהאותיות רבו ביניהם במה יפתח הקב"ה את התורה? סברה ה-א' שהקב"ה יפתח בה, אמר לה הקב"ה: לא ב-ב' שזה ברכה, בראשית, ומה עם ה-א'? הוא שמור למעמד הגדול, הקדוש והנורא שבו נאמר: "אָנכִי ה' אֱלֹהֶיךָ" (שמות כ, ב), תורה זה לא איש, ואז הולך אדם ולוקח את ה"אָנכִי" לעצמו ומשתמש בזה… רבש"ע, יהודים לא משתמשים בכך.
אומר ה"בעל שם טוב": משה רבינו לא אמר "אָנכִי", אלא "וְנַחְנוּ מָה כִּי תַלִּינוּ עָלֵינוּ" (שמות טז, ז), ממשיך ה"בעל שם טוב" ואומר: והוא אפילו לא אמר ואנחנו, אפילו את ה-א' הוא לא לקח, שמעתם?!
אם כן, עם ישראל, בתוך הפסוק עצמו, כשהוא ראה שהקב"ה אוהב לא את הסנובים, לא את אלו ש"מרימים את האף" שלהם, לא את אנשי השררה, אלא את האנשים שלא מבליטים את עצמם, "אחי" במלוא מובן המילה, לא רק בפה, אז הם הרגישו שגאווה וכבוד, זה לא סחורה בעולמו של הקב"ה. בשביל לקבל את התורה זה ודאי לא סחורה ולכן הם מיעטו את עצמם והרגישו את עצמם קטנים מול הבורא עולם, אז מיד כתוב: "וַיִּחַן-שָׁם יִשְׂרָאֵל נֶגֶד הָהָר", הפכו ליבם להיות כאיש אחד בלב אחד, מאסו בפירוד ובמחלוקת והחלו להכניע את עצמם ולאהוב איש את רעהו עד בלי די.
אומרים הספרים הקדושים (הכלי יקר ועוד): זה מה שאנחנו אומרים בפרקי אבות: "משֶׁה קִבֵּל תּוֹרָה מִסִּינַי". ושואלים: מה ראה משה רבינו לסרב כאשר הקב"ה שלח אותו לגאול את ישראל? אז אמר משה רבנו: "מִי אָנכִי כִּי אֵלֵךְ אֶל-פַּרְעה" (שמות ג, יא) ואח"כ "שְׁלַח-נָא בְּיַד-תִּשְׁלָח" – ואילו במתן תורה כשהקב"ה אמר לו אתה תוריד את התורה, אתה תקבל את התורה, תכף ומיד הסכים משה רבינו להוריד את התורה לישראל. לא שמענו בתורה בכתב ולא בתורה שבע"פ שמשה רבינו אמר: מי אנכי, מי אני, יש אהרן הכהן אחי, יש אלדד ומידד, למה לא? אומר ה"כלי יקר": "אלא שהיה משה רבינו גוזר גזירה שווה ואמר לנפשו: כשם שהבורא יתברך בחר בהר סיני לתת עליו את התורה" – כנראה שהקב"ה לא רוצה לתת את התורה בידי גדולי ישראל, הוא רוצה שהתורה תהיה נחלה של כל יהודי ויהודי, גם אם הוא שייך ל"עמך", ולכן הקב"ה בחר "וְתֵן חֶלְקֵנוּ בְּתוֹרָתֶךָ", ודאי לכל יהודי יש חלק בתורה, אמנם אין לו את החלק של הרב שטיימן או של הרב קנייבסקי, או של הרב אלישיב, אבל לכל יהודי יש חלק בתורה, אם מעט או הרבה, ובלבד שיכוון ליבו לשמים. אוהו, אמר משה רבינו, כנראה שהקב"ה מחפש את האדם הכי פשוט, לא את זה שהוא ענק, לא רבן של כל בני הגולה, מרן וכו', אלא הוא מחפש איזה יהודי פשוט שהוא יתן לו את התורה, וע"י זה התורה נחלתם של כל בני ישראל ולא רק נחלתם של גדולי ישראל, אם כן, אומר ה"כלי יקר": משה רבינו היה גוזר גזירה שווה ואומר לנפשו כשם שהבורא יתברך בחר בהר סיני לתת עליו את התורה" – רוצה את הפשוט, את הקטן – "כך בחר בי ה' יתברך, כי אני מן הגרועים והפחותים שבעם" – כך משה רבינו הבין ולכן הוא לא סירב.
מוסיף הצדיק הרבי מרוז'רוב, דיוק נפלא: כתוב "משֶׁה קִבֵּל תּוֹרָה מִסִּינַי" (אבות א, א) היה צריך להיות: משה קיבל תורה בסיני, מה זה "מִסִּינַי"? ועונה: ולא אמר משה קיבל תורה בסיני, משום שלמד מסיני כיצד זוכים לקבל אותה" – כנראה שהקב"ה רוצה לתת את התורה הקדושה על הר נמוך וקטן, אז לכן הוא בחר בי…
הוי אומר: "וַיִּחַן-שָׁם יִשְׂרָאֵל" – כאיש אחד בלב אחד, זה אומר ענווה, ביטול ה"אני", זה אומר בחינת הר סיני!!
פרשת השבוע שחז"ל קבעו לקוראה סמוך לשבועות, מהו המסר? מה הקשר של פרשת השבוע לחג השבועות? התורה פותחת את הפרשה: "וַיְדַבֵּר ה' אֶל-משֶׁה בְּמִדְבַּר סִינַי בְּאהֶל מוֹעֵד" (במדבר א, א), אומר "בעל הטורים": כאן (ספר במדבר) התורה מתחילה "וַיְדַבֵּר ה' אֶל-משֶׁה בְּמִדְבַּר סִינַי", בסוף ספר ויקרא התורה מסיימת: "אֵלֶּה הַמִּצְוֹת אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת-משֶׁה אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהַר סִינָי" (ויקרא כז, לד) – בסוף ספר ויקרא כתוב "בְּהַר סִינָי" ובתחילת ספר במדבר כתוב "בְּמִדְבַּר סִינַי", מהו הקשר? לומר, אם אין אדם משים עצמו כמדבר, אינו יכול לידע תורה ומצות, כל מה שהקב"ה אמר בסוף ספר ויקרא: "אֵלֶּה הַמִּצְוֹת אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת-משֶׁה", זה צריך להיות בהר סיני, וסמוך לו "בְּמִדְבַּר סִינַי", ללמדך, אי אפשר לקנות תורה ומצוות, ללא הבחינה של הר סיני ומדבר סיני, שהיא הענווה שהיא האימא והאבא של האהבה והאחדות של ישראל – זהו היסוד והשורש.
"וַיִּחַן-שָׁם יִשְׂרָאֵל" – כאיש אחד בלב אחד, וכתוב "וַיִּחַן-שָׁם יִשְׂרָאֵל", אז ה"בן איש חי" הסביר ש"נֶגֶד הָהָר" – מול האותיות שהם חשו בקדושה.
אחד מגדולי האדמורים, לפני 150 שנה, בעל "אהרן עדות", כותב דבר עצום: "וַיִּחַן-שָׁם יִשְׂרָאֵל נֶגֶד הָהָר" – הר זה כינוי ליצר הרע, כמו שנאמר בגמ' בסוכה נב: "דרש ר' יהודה, לעתיד לבוא מביאו הקב"ה ליצר הרע ושוחטו בפני הצדיקים ובפני הרשעים", ממשיכה הגמרא ואומרת: "צדיקים נדמה להם כהר גבוה, רשעים נדמה להם כחוט השערה, הללו בוכים והללו בוכים" – כולם בוכים – "צדיקים בוכים ואומרים: איך יכולנו לכבוש הר גבוה כזה? איך הצלחנו? ורשעים בוכים ואומרים: איך לא יכולנו לכבוש את חוט השערה הזה?" אומר בעל "אהרן עדות" נאמר: "וַיִּחַן-שָׁם יִשְׂרָאֵל נֶגֶד הָהָר" – "נֶגֶד הָהָר" זה כינוי ליצר הרע, לשטן, לרע שבעולם – "כשיש בחינת של ויחן ישראל – איש אחד בלב אחד, סילוק כל שנאה, כל פירוד, כל מחלוקת, כל צרות עין, כשיש בחינה כזו" – ואני מוסיף "וַיִּחַן" – לשון חן, כשכל אחד נותן חן לחבירו – "מסוגלים הם להתמודד אפילו עם הר ולהכריעו" – הם מסוגלים להתמודד עם הר ולהכריע אותו!!! כשישראל באחדות, כח הרבים באחדות, כח הענווה, כח הביטול העצמי, יכולים ישראל להתגבר על ההר, על היצר הרע!!
"וַיִּחַן-שָׁם יִשְׂרָאֵל" – הם יכלו להתמודד "נֶגֶד הָהָר" – נגד יצר הרע ולהכניעו, ממשיך בעל "אהרן עדות" ואומר: "אך כשישראל אינם נמצאים במדרגת האחדות" – כשהם אינם כאיש אחד בלב אחד, אלא שנאה, מחלוקת, פילוגים וכו' – "הם אינם יכולים להתמודד אפילו עם בעיה קטנה של כחוט השערה" וכולנו מכירים את זה מהחיים, אז כל גבשושית קטנה הופכת אותם על פניהם.
כאשר הם באחדות איש לרעהו, כאשר כל אחד אומר לרעהו: חזק, אומר שלמה המלך: אם האחד יפול, טובים השניים מן האחד, כי החוט המשולש לא במהרה ינתק, ז"א, אם האחד יפול, השני יקימו, אך כאשר הם אינם באחדות, כל אחד ישמח לאידו של חבירו, לנפילתו ונמצא עד מהרה שכולם נופלים. היום צחקת עלי, שמחת לנפילתי, מחר יצחקו לנפילתך, גלגל חוזר – "עַל דַּאֲטֵפְתְּ, אַטְפוּךְ" (אבות ב, ו) – זהו העולם!!!
אומר בעל "אהרן עדות" – "נֶגֶד הָהָר" – צדיקים נדמה להם כהר גבוה, הם מתייחסים אל השטן בדריכות, במוכנות להתמודד איתו ואז הם יכולים לו, ואילו הרשעים, מזלזלים בו – אומרים: יהיה בסדר, סמוך עלי… ואח"כ הם בוכים, כי לא היתה להם מוכנות.
ועכשיו: ענוה של צדיקים מול גאווה של רשעים.
הענו תמיד יעזרו לו, בעל הגאוה, תמיד ישמחו לאידו, על הפיסקה הזו של הגמרא במסכת סוכה: "וַיִּחַן-שָׁם יִשְׂרָאֵל נֶגֶד הָהָר", עם כוח האחדות אפשר להתמודד עם כל הבעיות, ואני אומר את זה הרבה פעמים לאנשים ולמשפחות: אם אתם רוצים לעבור את כל המהמורות שבהחיים, או את כל המכשולים שבחיים, או את כל הגבשושיות שבחיים בשלום, אז תחיו בשלום אתה ואשתך! כי בכוח השלום והאחדות, אפשר להתגבר על כל המכשולים שבחיים, אפשר לעבור אותם בשלום, וכשאין אחדות, אין את האיש לרעהו, אז על כל בעיונת (=בעיה קטנה) קטנה בחיי המשפחה, זה הר שאי אפשר לעבור אותו.
וכעת אביא בפניכם התייחסות של ה"בן איש חי" במסכת סוכה לדברי הגמרא: "צדיקים נדמה להם כהר ורשעים כחוט השערה", בשפת הרמז: אומר ה"בן יהוידע": "צדיקים נדמה להם כהר גבוה ורשעים נדמה להם כחוט השערה" – הנה היצר הרע, כבר דברנו פעמים רבות שלשקר אין רגליים, לא יכול להתקיים הרבה זמן, אז מה מקיים אותו? איזה קורטוב של אמת שיש בשקר והיא מחזיקה אותה וככל שהקורטוב יותר גדול, כך הוא מתקיים, עוד יום, עוד יומיים, עוד שנה, עוד שנתיים, וכמו שאמרנו, האמת היא נצחית – ה' אמת, משה אמת, תורתו אמת, עם ישראל הוא אמת, לכן הוא נצחי, השקר הוא בר חלוף, כי אין מה שיחזיק אותו, אז מה בכל זאת מחזיק אותו? אומר ה"אור חיים" פרשת שלח, פרשת בא: האמת שיש בו מחזיקה אותו, הנה היצר הרע, צריך שיהיה בו חלק טוב, כי אי אפשר לקליפה (היצר הרע) להתקיים ברע בלבד" – ואם כן ביצר הרע יש בו גם ניצוצות של טוב. הצדיקים משתמשים בחלק הטוב שביצר הרע בלבד, מוציאים ממנו את הקדושה ואין משתמשים בכל הרע" – דהיינו בחלק הרע שבו, כי הם יודעים איך להוציא מהרע את הטוב, "אבל הרשעים משתמשים בכולו" – בכל הרע שבו – "הנה "יצר" בגימטריא ש'–300, ועם אותיות "הרע" (יצר הרע) ביחד יוצא "שערה" –
צד שני של הקלטת:
הכל על קרבו ועל כרעיו, את כל הצפרדעים הם בולעים, אך הצדיקים אינם משתמשים בכל השערה של היצר הרע, (יצר הרע מקביל לשערה), כי את החלק הרע הם מניחים בצד, אז מה הם משתמשים? שערה זה אותיות רע, מה ה"רע" שבשערה? זה עש כמו שכתוב "עָשׁ יאכְלֵם" (ישעיה נ, ט) – עש זה רע, ומהם האותיות הטובות שבשערה? "הר" הסופיים הרומזים על שלימות, על הגבהה, אומר ה"בן איש חי" – לרשעים נדמה כחוט השערה – כל השערה ואז יש כאן חוט שמלפף אותם לרע, לשערה, שהם לא יכולים לצאת ממנו, להימלט ממנו, אך צדיקים נדמה להם כהר – את ה"עש" של השערה הם שמים בצד, והם רואים רק את ה"הר" – את החלק הטוב שברע. ממשיך ה"בן איש חי": "כתבו חכמי המוסר, האדם צריך לראות את עצמו בעולם הזה כספינה ההולכת בים" – כמו שחז"ל אומרים שאדם נולד, משול לספינה היוצאת מן הנמל, המיתה, זה החזרה לנמל, כתבו חכמי המוסר: "האדם צריך לראות את עצמו בעולם הזה כספינה ההולכת בים, העומדת תמיד בסכנה מול גלי הים אשר יסובבוה, כמו שאומר ר' עקיבא: האדם הוא מצוי בים סוער, בא גל גדול צריך להוריד את הראש עד יעבור זעם, אם הוא יעמיד את הראש שלו בחוץ, אז הגל הגדול יפרק את מפרקתו, או את צוארו, ובכן חז"ל אומרים: "האדם משול לספינה כל ימי חייו, לספינה השטה לה בים סוער, בגלים המבקשים לפגוע בספינה, הספינה היא עצם המבטחים של האדם בים. אומר ה"בן יהוידע": "כן האדם שעומד תמיד בסכנת היצר הרע, הסובב אותו כגלים גלים, אין רגע פנוי ממנו, מכה ומבקש להכות ומבקש גם להטביע את האדם ומשום כך נקרא האדם "גבר", לשון מתגבר ועל מי הוא מתגבר? על היצר הרע. מה זה גבר? גבר זה אדם שיכול ומסוגל להתגבר על גלי הים, על השטן, על יצר הרע.
אומר ה"בן איש חי": גבר זה בגימטריה ספינה (205), וכמו שהספינה היא המצילה ומגינה את האדם מגלי הים, כך הגבר האמיתי מציל את האדם מן השטן, כמו שהאדם נמצא בספינה הוא נותן את דעתו לשומרה בכל עת, לכבד את המשוטים ובכל שעה, כך האדם צריך תמיד לדמות לעצמו כאילו יושב בספינה, ומנווט אותה לחוף מבטחים (חוף מבטחים, זה ה-120 שנה של האדם) ומשום כך הצדיקים נדמה להם יצר הרע כהר (הר בגימטריה ספינה (205)) ומה זה הר? הקב"ה ברא את העולם שההרים מגינים על מקומות יישוב מפני רוחות רעות, אומר ה"בן איש חי" ומשום כך הצדיקים נדמה להם היצר הרע כהר שהוא מושג לספינה, אך הרשעים שעושים רֶשַע בעולם הזה, רֶשַע לשון יחיד וגם לשון זכר, אבל עבירה גוררת עבירה ומרשע אחד נעשית רישעה שזה לשון נקבה ומתעברת ומולידה עוד רשעיות ועוד רשעיות, ו"רשעה" בהיפוך אותיות היא שערה, צדיקים רואים כהר – ספינה, גבר, רשעים רואים חוט שערה – זו רשעה.
ועוד מוסיף ה"בן איש חי" על "נֶגֶד הָהָר": אמרו חז"ל (ר' שמעון בר יוחאי, ספרי, דברים) הכיכר והמקל ירדו כרוכים מן השמים" – איך אומרים הלחם והמקל ירדו כרוכים מן השמים – "אם זכו, הרי כיכר לאכול, אם לאו, הרי מקל לרדות", אומר ה"בן איש חי" – כיכר, לחם רומז ליצר הטוב, המחייה את האדם, מקל רומז ליצר הרע הרודה במקל, ולכן האבות הקדושים: אברהם יצחק וישראל, סוף השמות שלהם זה: אברהם (מ), יצחק (ק) ישראל (ל) ביחד מקל, מה הרמז בדבר? שאת המקל הם דוחפים למרגלותיהם, בסוף, הם לא תופסים את המקל. אומר ה"בן איש חי": לרמוז כי הם גברו על היצר הרע שנקרא מקל, ושמו אותו תחת עצמם, הם דורסים עליו, מכריעים אותו, זה הכח של ישראל גם, שהם ה-ל' של המקל. ממשיך ה"בן איש חי": איך נקרא מקל בתרגום? חוטרא. "חוטרא" מביאים קדמונים (רב ויטאל), שחוטרא כתוב בא' בסוף, אבל הואיל ש-א' ו-ה' מתחלפים אפשר לזה חוטרה בה"א, (כך הוא מביא בשם רב שמואל ויטאל). בחוטרא – במקל יש רע ויש בו גם כח טוב, כמו מקל של סבא, עם מַטֶה עושים מופתים, (אני פוגש יהודים שפתאום הולכים עם מקל אומרים לי: אוהו, אתה פתאום מחולל מופתים, בחוטרה בה"א יש בו גם כח טוב, השאלה מה אתה עושה איתו, מברג?! למי שאין מברג בבית, הבית עלול להתמוטט, כי צריך לחזק בבית את החורים, ואם המשטרה תופסת ב-1:00-2:00 בלילה אחד עם מברג ברחוב, הם עוצרים אותו כי הוא חשוד כפורץ, עם מברג פורצים, מברג זה טוב, פטיש זה טוב, אבל עם פטיש אפשר לנפץ ראשים, הכל טוב, השאלה מה אתה עושה איתו)), "חוט-רה", אומר ה"בן איש חי", יש בו "חוט" ויש בו "הר" ולכן הצדיקים משתמשים בחלק הטוב של ה"חוטרה" וזה נדמה להם כהר גבוה, הרשעים משתמשים בכל הרע שברע, הוי אומר, גם בחוט.
במעמד הר סיני נאמר "אָנכִי ה' אֱלֹהֶיךָ" (שמות כ, ב). שואל בעל "אהרן עדות": למה כתוב "אָנכִי" ולא אני? ועונה: לפי שמילת "אָנכִי" עולה בגימטריה פ"א כמנין טבע. אם אדם מכיר ב"אָנכִי ה' אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים", היינו שכל הטבע, שאין טבע (טבע זה מקרה), אלא יש "אָנכִי", כל הטבע שבעולם מושגח, מודרך ע"י בורא עולם, ע"י "אָנכִי ה' אֱלֹהֶיךָ". ממשיך ואומר בעל "אהרן עדות": "אם אדם נמצא בהכרה כזו – "אָנכִי" שזה הסיפתח של עשרת הדיברות ואומר זה טבעי, טעות! אין זה טבעי, כי כל הטבע זה "אָנכִי" ואם אדם חי בתחושה כזו, הוא יכול להגיע לידי ענווה, כי הוא לא נוטל מ"אָנכִי" של ה' כלום, אז יכול להגיע לידי ענווה, שהרי הכל כח אלוקי המלובש בטבע והוא עיקר העיקרים שבאמונה ואם כן למעשה, האדם צריך להעמיד לנגד פניו תמיד את ה"אָנכִי ה' אֱלֹהֶיךָ". ואם כן, נמצא העולם מתוקן ויפה, עולם מלא עם __, אבל אם חלילה האדם חושב שיש איזה כח טבע, מדע, אז: "אָרוּר הַגֶּבֶר אֲשֶׁר יִבְטַח בָּאָדָם וְשָׂם בָּשָׂר זְרעוֹ וּמִן-ה' יָסוּר לִבּוֹ" (ירמיה יז, ה) במקום "בָּרוּךְ הַגֶּבֶר אֲשֶׁר יִבְטַח בה' וְהָיָה ה' מִבְטַחוֹ" – זהו היסוד של קבלת התורה – "אָנכִי".
מוסיף בעל "אהרן עדות": "וַיְדַבֵּר ה' אֶל-משֶׁה בְּמִדְבַּר סִינַי בְּאהֶל מוֹעֵד", השראת השכינה לא יכולה להיות אם יש גאווה, כי היא צריכה ענווה ושפלות, יכול אדם ע"י מידת הענווה, ע"י מידת השפלות, ע"י שהוא יודע שאין טבע, הכל זה "אָנכִי", הכל מאת ה', ואז יכול האדם לזכות להשראת השכינה ולהשיג השגות התורה". שואל בעל "אהרן עדות" היכן זה מרומז? ועונה: כתוב "וַיְדַבֵּר ה' אֶל-משֶׁה בְּמִדְבַּר סִינַי בְּאהֶל מוֹעֵד" מיהו האדם הגבוה והמושלם ביותר בעולם? משה רבינו שאמר: "וְנַחְנוּ מָה" וכן נאמר עליו "וְהָאִישׁ משֶׁה עָנָיו מְאד" ואם כן מהי קומת האדם הגבוהה ביותר עלי אדמות? "וְהָאִישׁ משֶׁה עָנָיו מְאד" מהי פחיתות האדם הכי גדולה? זה האדם שמגביה את עצמו, לוקח מה"אָנכִי" ואומר אנוכי. אומר בעל "אהרן עדות": "וַיְדַבֵּר ה' אֶל-משֶׁה בְּמִדְבַּר סִינַי בְּאהֶל מוֹעֵד" – השראת שכינה, "בְּמִדְבַּר סִינַי בְּאהֶל מוֹעֵד" זה בגימטריא קומה שלמה – 536, זה שנראה לאדם שגבוה יותר, הוא נמוך יותר, וככל שאדם משפיל את עצמו, הוא גבוה יותר – "בְּמִדְבַּר סִינַי בְּאהֶל מוֹעֵד".
ועוד אומר בעל "אהרן עדות": תורה ניתנה במדבר – "בְּמִדְבַּר" זה בגימטריא רמ"ח. רמ"ח מצוות עשה, רמ"ח איברים, רמ"ח בגימטריא זה גם אברהם אבינו, ע"י שהאדם עושה עצמו לבחינת מדבר, זוכה לסייעתא דשמיא לקיים רמ"ח מצוות עשה ולהשלים רמ"ח אבריו בבחינת אברהם של "וְאָנכִי עָפָר וָאֵפֶר" (בראשית יח, כז)
ולסיכום החלק הראשון: אחד מהיסודות הגדולים שבזה קבעו לנו חז"ל לקרוא השבת בסמוך למתן תורה, הוא ענווה – מדבר סיני, הר סיני, אחדות, איזוביות, לא ארזים, (בארזים נופלת שלהבת, ובתורה כתוב: "וּלְקַחְתֶּם אֲגֻדַּת אֵזוֹב" (שמות יב, כב), לא כתוב אגודת ארזים, כי מארזים אי אפשר ליצור אגודה, ארזים לא יכולים להתאחד, כי כל אחד עם "אף" למעלה, כל אחד גבוה ונישא, רק באיזובים, מבחינת איזוב, אפשר לעשות אגודת איזוב, ובזה מטהרים אדם, "וּלְקַחְתֶּם אֲגֻדַּת אֵזוֹב" "וְיֵעָשׁוּ כֻּלָם אֲגֻדָּה אֶחָת", לעשות רצונך וזוהי אגודת אזוב. וזאת אנחנו צריכים לשמוע בשבת הסמוכה לזמן מתן תורתנו. (לשמוע: מִדְבַּר סִינַי, בְּהַר סִינָי, וַיִּחַן-שָׁם יִשְׂרָאֵל נֶגֶד הָהָר)
בפרשת יתרו נאמר: "וַיָּבאוּ מִדְבַּר סִינַי וַיַּחֲנוּ בַּמִּדְבָּר וַיִּחַן-שָׁם יִשְׂרָאֵל נֶגֶד הָהָר", אומר "אור החיים" הקדוש: "באה התורה הקדושה להקדים ולומר ג' יסודות של עיקרי ההכנה לקבלת התורה שבאמצעותם נתרצה ה' להנחיל לישראל תורתו הנעימה. א. להתגבר על העצלות, לצאת מרפידים, כי עם העצלות אי אפשר להגיע לא לתורה ולא למצוות ולא להיות יהודי טוב, התגברות והתעצמות כנגד העצלות, ב. שפלות וענווה, כי אין דברי תורה מתקיימים, אלא במי שמשפיל את עצמו, וכנגד זה אמר "וַיָּבאוּ מִדְבַּר סִינַי" – מדבר שהכל דורכים עליו ג. אחדות – התחברות בלב שלם ותמים, לא שיהיו בד בבד, אלא התוועדו יחד, ויסבירו פנים זה לזה וכנגד זה נאמר: "וַיִּחַן-שָׁם יִשְׂרָאֵל". וזה שלושה תנאים לקבלת התורה אחרי שהם נסעו מרפידים, סוף הרפיון ידיים, כי עם רפיון ידיים אי אפשר להגיע לכלום.
ועכשיו לחלק העיקרי:
"ועתה יש מקום לתהות שבענווה, בשפלות העצמית, באחדות, מתבטלת יישותו של כל אחד ואחד, מתבטלת מיוחדותו, עצמאותו, נוצרת אינטגרציה (עיסה) היוצאת מתוך מערבל שריסק את המיוחדות האישית של כל אחד ואחד" – דיברנו כל כך הרבה על "וַיִּחַן-שָׁם יִשְׂרָאֵל" – איש אחד בלב אחד, כל אחד מבטל את עצמו אחד כלפי השני, יש סכנה, אנחנו עלולים לטעות, פן שמא כל אחד ואחד יתרסק בתוך הכלל, יבטל את יישותו, תתבטל מיוחדותו, אבל לא! ולא! באה פרשת השבוע, בשבת הסמוכה, הפרשה שאנו קוראים סמוך לזמן מתן תורתנו לפני "וַיִּחַן-שָׁם יִשְׂרָאֵל נֶגֶד הָהָר", לפני הכ"איש אחד בלב אחד" ומעמידה אותנו על טעותנו.
איך מתחילה הפרשה? "שְׂאוּ אֶת-ראשׁ כָּל-עֲדַת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל לְמִשְׁפְּחֹתָם לְבֵית אֲבתָם בְּמִסְפַּר שֵׁמוֹת כָּל-זָכָר לְגֻלְגְּלֹתָם" (א, ב), אומרים חכמינו דבר שהוא סתירה לכל מה שדברנו: "שְׂאוּ אֶת-ראשׁ" – הרימו, הגביהו, הפליטו כל ראש, של מי? של כל אחד מבני ישראל. אבל תן לו להשאר שפוף, תן לו להשאר שפל, תן לו להשאר ענו, לא! אתה עלול לטעות ולהידרדר ולא תקבל את הטובה. יש כאן שילוב של שני דברים, מה שדיברנו עד עכשיו ועכשיו בפרשה כתוב "שְׂאוּ אֶת-ראשׁ" – הרימו הגביהו, אל תנתקו אף אחד ממשפחתו, איך התורה אומרת? "שְׂאוּ אֶת-ראשׁ כָּל-עֲדַת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל" – הרימו ראש, "לְמִשְׁפְּחֹתָם" – אל תנתקו אף אחד ממשפחתו, מעדתו, ממנהגי בית אבותיו. בפסוק כתוב: "בְּמִסְפַּר שֵׁמוֹת" – לכל אדם יש שם, אנחנו לא מיספרים, אומרים חז"ל: שהקב"ה ציוה למנות את כל אדם מישראל, לספור אותם אז הוא אמר לו "בְּמִסְפַּר שֵׁמוֹת" – כל אחד ואחד בשמו, הבלטת השם, כי לכל אדם יש שם – "לְגֻלְגְּלֹתָם" – כל גולגולת וגולגולת, מה כתוב כאן? אומרים חכמינו: מצד אחד "וַיִּחַן-שָׁם יִשְׂרָאֵל נֶגֶד הָהָר" – ביטול עצמי, הכנעה, שפלות, מצד שני שימרו על המסורת של כל אחד ואחד, על מנהגי משפחתו של כל אחד ואחד, לא הכל גפיל דפיש, לא הכל שקשוקה, לא הכל סחוג וקובנה… אין אינטגרציה, אין נוסח אחיד, אין כזה דבר! נוסח אחיד זה ריסוק כל אחד ואחד, כל פרט ופרט, אלא "לְמִשְׁפְּחֹתָם לְבֵית אֲבתָם" לשמור על הסגולה, על המיוחדות של כל אחד ואחד לבית אבותם, לעדתו, לשבטו למוצאו, למנהגי בית אבותיו.
אחדות?! לא!!! לא אחדות במובן של עירבול, (שאתה לא יודע אחרי הריסוק והעירבול של הבלנדר מה היה בצל ומה היה ביצה ומה היה דג, כי זה ריסוק) חלילה, אלא אחדות של כל היחידים, אחדות של כל האחדים – "יַחַד שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל" (דברים לג, ה) – לשמור על שבטי ישראל, אלא מה? להיות יחד, כולם יחד, אבל כל אחד יש לו חשיבות לחוד.
וכך אומר הרב הירש: "כלל האומה נתפס תמיד כבית אחד, כבית ישראל, ובני האומה קרויים תמיד בני איש אחד" – בני ישראל – "ואולם יחד עם זה מתקיימת בהם יחידות המשועבדת לאחדות" – לשמור על היחידות של כל אחד ואחד, אלא יחידות שמשועבדת לאחדות, המשועבדת לכלל הגדול – כנסת ישראל. היחידים מצטרפים לקבוצה אחת גדולה שנקראת כנסת ישראל, ואולם שומרים על מיוחדותם, על משפחתם, על בית אבותם.
ממשיך הרב הירש ואומר: "אין זו אחדות פיקטיבית, מופשטת, כי אם אחדות של פרטים, של סגולות ותכונות אופי אשר יחד שומרים על כל תכונה ותכונה ויחד יוצרים פזל יפה ונהדר הקרוי כנסת ישראל" – כל חלק בפזל שונה מהחלק האחר, אם אתה תעשה את כולם שווים לא יהיה לך פזל, אלא שמור על ייחודו של כל אחד, ותאחד את הייחוד של כל אחד לפזל אחד גדול – כנסת ישראל!
"כל אחד מצטרף אל הכלל מתוך תודעת החשיבות של אישיותו" – אחדות ישראל, ענווה, זה לא הפשט: אני כלום, אני אפס, אני כלומניק – זה לא אחדות ישראל, וזה לא ענווה, הקב"ה רצה שכל אחד יידע מה הערך של עצמו, מה הכוחות של עצמו, מה הוא יכול לבנות, אם האדם יחשוב שהוא אפס, הוא ישאר אפס, הוא לא יגיע לכלום! אז מה זה ענווה? טעינו! וזה פרשת השבוע שכתוב בה: "שְׂאוּ אֶת-ראשׁ" והוא יהיה הרב, תייחד את המיוחדות שלו, אל תהרוס את המיוחדות שלו, אל תשבור את המנטאליות שלו, את בית אבותיו, אלא תאחד אותם יחד – "יַחַד שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל", כל אחד מצטרף אל הכלל מתוך תודעת החשיבות של אישיותו על סגולותיה, על מעלותיה, אין שטנס יהודי, יש רב גוניות – "זֶה אֵלִי וְאַנְוֵהוּ" (שמות טו, ב) – כל אחד ואחד, כשם שאין פרצופיהם דומים, אף דעותיהם אינם דומים, אך אין זה מפריע לאחדות ולהתחברות. מגוון עשיר של דעות המכוונים לנקודה אחת, איזה נקודה? "וְכֻלָּם מְקַבְּלִים עֲלֵיהֶם על מַלְכוּת שָׁמַיִם זֶה מִזֶּה. וְנוֹתְנִים בְּאַהֲבָה רְשׁוּת זֶה לָזֶה לְהַקְדִּישׁ לְיוֹצְרָם בְּנַחַת רוּחַ. בְּשָׂפָה בְרוּרָה וּבִנְעִימָה. קְדוּשָׁה כֻּלָּם כְּאֶחָד. עוֹנִים בְּאֵימָה וְאוֹמְרִים בְּיִרְאָה: קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ קָדוֹש ה' צְבָאוֹת. מְלא כָל הָאָרֶץ כְּבוֹדוֹ", אין טשטוש של סגולות הפרט, זה לא ענווה, טשטוש זה לא ענווה, זה ריסוק. אין טשטוש של סגולות הפרט, "אין רצון וכוונה להטמיע ולהבליע את מיוחדותו של כל אדם, עם ישראל הוא מגוון של יחידים מאוחדים המבטלים אנוכיותם אחד למען חבירו"!
"שְׂאוּ אֶת-ראשׁ כָּל-עֲדַת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל" – לא סתם ספירה, כי אם ספירה מנשאת, מרוממת, מחשיבה ומייחדת. ספירה המבליטה את המיוחדות של כל אדם, את החשיבות, את היכולות, את הכישורים, ועם זה בונה קומת אדם". לבנות קומת אדם זה לא גאווה, זה ייעוד – וזה רצון ה' יתברך: "שְׂאוּ אֶת-ראשׁ" באחדות, בענווה, כי אם כל אחד ידע שיש לו תפקיד והתפקיד שלך, זה לא התפקיד שלי, כל אחד הוא חייל בצבא ה', כל אחד יש לו תפקיד, זה רובאי, זה תותחן, זה טנקיסט וכו), וכולם יחד הם פזל, אז על מה אתה מתגאה? שאתה תותחן?! אז אני רובאי. זה הקב"ה הועיד בי, אלו הכישורים שהוא נתן בי, אז מה המקום לגאווה?! ומה המקום לשפלות?! לא סתם ספירה, כי אם ספירה מנשאת, מחשיבה מרוממת ומייחדת, וכמו שאמרו חז"ל: "כל דבר שבמניין, אפילו באלף לא בטל" (ביצה ג) – אין יהודי, שיהיה מי שיהיה, שהוא בטל ברוב, ואיזה רוב? רוב בכלל, מפני שענווה זה לא ביטול, אלא אדרבא, החשבה, הוצאה לאור של כל אדם ואדם שיעשה את מה שהקב"ה הטיל עליו. אז מה כאן מקום לגאווה?! יש כאן מקום לענווה.
צריך אחדות, אך לא ביטול המיוחדות האישית! אין לך אדם שאין לו שעה, אין לך אדם שאין מה ללמוד ממנו, אין לך אדם שאין לו ייחוד, כי הקב"ה נתן לו.
נאמר: "בְּמִסְפַּר שֵׁמוֹת" – יש הדגשה כאן לא מספרים, אלא לספור כל אחד בשמו, מה הפירוש? אומר החיד"א בספרו "בני דוד": "טבע העולם שהאדם אינו מעלה על דל שפתיו את שם שונאו" – כשאדם שונא את השני, הוא לא יגיד "מוישה", אלא יגיד "ההוא, ההוא" והוא אומר שיש לנו ראיה בתנ"ך: כששאול לא סבל את דוד, הוא לא קרא לו דוד, אלא בן ישי, אומר החיד"א הקדוש: וזהו שנאמר "בְּמִסְפַּר שֵׁמוֹת", אין אדם מישראל שהוא מספר בלבד" – שהוא "ההוא" – "כל אדם במספר שמו" – יש לו שם – "שנתן לו אלוקיו, וזהו שנאמר: שציוה למנותם בשמם, שע"י הזכרת שמם, יש נחת רוח לפניו יתברך" – הזכרת השם יגיד שאינו עוד אחד (נגיד 30…) לא! אלא: אברהם, יצחק, יעקב וכו', כל השלושים יש להם שמות, חשיבות – "ומכאן שאין לבטל את משפחותם, כי החשיבות של כל אחד ואחד משמו הוא בגלל שהוא בא ממשפחה, הוא בא מעדה, הוא בא ממוצא, זה "זייגל" וזה "מכלוף", הוא בא ממוצא. הוי אומר, שהמניין של הפרשה שאנחנו קוראים אותו לפני, הוא בחינת "שְׂאוּ אֶת-ראשׁ" מניין של החשבה.
אתם יודעים איך נקרא ספר במדבר, שאנחנו מתחילים לקרוא אותו בשבת, בחז"ל במסכת מנחות? הוא נקרא חומש הפקודים. מה פתאום חומש הפקודים? כי בחומש זה נמנו בנ"י פעמיים: אחד בתחילת הספר – פרשת השבוע, ופעם שנייה בפרשת פנחס אחרי השיטים.
שואל בעל "אור גדליה, בעל "באר משה", ראש ישיבת פרי ודעת: על מה נקרא כך חומש הפקודים? הרי פעמיים נמנו בנ"י בחומש הזה וכל הספר נקרא חומש הפקודים?! ועונה: "ממה שקראו חז"ל את שם הספר חומש הפקודים, נראה שעניין הפקודים הוא עיקר תוכן הספר וחשיבותו, ואין המניין לצורך החשבון בלבד, אלא לצורך ההחשבה" – חומש הפקודים אנחנו מתחילים לקרוא אותו לפני מתן תורה, לדעת "שְׂאוּ אֶת-ראשׁ" – שכל יהודי ויהודי אל יפול לבו בקרבו: מה אני, מי אני, מה הערך שלי לעומת וכו' – מה שה' נתן לך, עם זה תעבוד את ה', אל תסתכל על השני, גם אם אתה גדול. אל תתגאה על השני, כי זה ה' נתן לך ואם אתה קטן, אל תהיה שפל בעיני עצמך!
ופירוש נוסף מדוע נקרא חומש במדבר חומש הפקודים: פקודים מלשון תפקיד "וְיַפְקֵד הַמֶּלֶךְ פְּקִידִים" (אסתר ב, ג), פקודים זה מנין, ותפקיד, כל יהודי ויהודי הוא חשוב בפני עצמו, כי לכל יהודי ויהודי יש לו תפקיד לפני הבורא יתברך ואין לו תמורה – אין אדם שימלא את מקומו, אין! כי את המשבצת שלך בפזל היהודי אף אחד לא יכול למלא, אלא אתה! כל יהודי הוא משבצת בפזל הגדול הקרוי כלל ישראל!
אומר רב משה פיינשטיין זצ"ל: מפני מה קוראים פרשת במדבר קודם חג שבועות? ועונה: "הנה ישנם אנשים האומרים לעצמם שפלות מזויפת, ענווה מעוותת, לא זה רוצה הקב"ה" – יש אנשים שאומרים לעצמם: מי אני, מה אני – "ואף אם אעמול בתורה לא אגיע למדרגה של ממש, ומתוך נחיתות בערך עצמם, באים לידי היתרפות והתעצלות בתורה, ולפיכך תיקנו חז"ל לקרוא פרשת במדבר סמוך לחג השבועות, זמן מתן תורתנו, שבה מובאת פרשת הפקודים וממנה אנו למדים שכל יהודי ויהודי נמנה בפני עצמו ונמנה בשמו, וזה ילמד, כי כל אדם מישראל יש לו חשיבות וערך, והרי הוא חלק בלתי בטל מהכלל כולו" – מי שחושב שענווה זה ביטול, זה ריסוק, זה הבלעה והטעמה, איננו מבין מה זה ענווה, ענווים כאלו לא יגיעו לכלום, שהרי על כל שתיל ושתיל יש לו מלאך שאומר לו: גדל, וגם על כל יהודי ויהודי, הקב"ה אומר לו: גדל! מה זה גדל?! אני רוצה להיות ענו – וזה עיוות של המושג ענווה.
"קריאה זו של שבת זו, יש בה משום חיזוק לאדם לקראת קבלת התורה".
אומר הרב הירש: בסוף הפרשה הקודמת, ספר ויקרא, למדנו על בהמות, מעשרות, ספירת העדר: ו"הָעֲשִׂירִי יִהְיֶה-קּדֶש לה'" (ויקרא כז, לב) – בתחילת הפרשה הזו אנחנו לומדים על צאן קדושים של הקב"ה, שהקב"ה סופר אותם וכל אחד ואחד הוא קודש, ואת כולם הוא מסמן ואין מעשר, כולכם קדושים – קדושים תהיו – גוואלט!!!
אומר השל"ה הקדוש: "שְׂאוּ אֶת-ראשׁ – מכאן שכל אחד מישראל יש לו חשיבות" – מה זה בא לומר לנו לקראת מתן תורה? – "חז"ל אומרים: לעולם יהא אדם רואה את עצמו ואת העולם כולו חציו זכאי וחציו חייב" – ואז אם הוא עושה מצוה אחת, אשרי לו שהוא יכרע את העולם כולו לכף זכות, ואם הוא עושה עבירה אחת, אוי לו שהוא הכריע את העולם כולו לכף חובה, והפרשה שלנו מלמדת כח של כל יהודי ויהודי, גם הקטן ביותר, מצוה אחת שאתה עושה כמו: הנחת תפילין שלך, הדלקת נרות של שבת, משנה אחת שאתה לומד, שיעור אחד שאתה משתתף, יש בכוחו להכריע את כל העולם לכף זכות! אז מה אתה אומר שאתה כלומניק? אז מה אתה אומר שאתה אפס? חלילה!
אומר רב משה פיינשטין זצ"ל: "לקראת מתן תורה, כל אחד צריך להרים את הראש ולומר בכל יום ויום: בשבילי נברא העולם!" והאם זה גאווה?! לא!! אלא זה הכרת הערך העצמי של כל אחד ואחד מאיתנו – "בשבילי" – אתה יכול להציל את העולם עם משנה אחת, עם מעשה טוב אחד… זה אנחנו צריכים לשמוע ערב חג השבועות.
לסיכום:
האחדות היהודית, ביטול ה"יש", השפלות והענווה, אינם אלא בכל מה שנוגע לאנוכיות האישית, לאהבה העצמית, לאדם קרוב אצל עצמו, לאגואיזם האישי, אבל בשום פנים ואופן לא למעלותיו ולייעודיו אשר הועיד לו הבורא יתברך, שם אין מקום לשפלות, כי אם חלילה יהיה לו שפלות שם, הוא לא יגיע לכלום, וזה לא רצון הבורא.
השפלות והענווה לא נועדו כדי לשבר את התשוקות הרוחניות של היהודי, לשופף את גאון עוזו, לבטל את כישרונותיו, אלא אדרבא ואדרבא, כל אדם יכול לומר: בשבילי נברא העולם, עם הכישרון שלי אני יכול להעמיד עולם! אז אתה לא רב, אבל כל אחד עם כוחו, יכול להגשים את עצמו, להגשים את מה שהקב"ה ייעד לו, ועם זה צריך להכנס לפרשת שבוע, כי אחרת ניתן לרב חיים קנייבסקי ולכל העילויים להגיע למעמד הר סיני, אבל אנחנו פשוטי עם, אנשים עובדים, עמלים שקובעים עיתים לתורה, מה אנו, מה חיינו, ומה תקוותנו… באה פרשת השבוע ואומרת: "וַיִּחַן-שָׁם יִשְׂרָאֵל נֶגֶד הָהָר" – כאיש אחד בלב אחד, להוציא את השנאות, את הפילוגים ואת הכל, להוציא את כל האגו שלנו, אבל לא באה להרוס את ההחשבה העצמית שלנו, שכל אדם ידע להעריך ולהכיר את סגולותיו, את כוחותיו, את כישרונותיו – "שְׂאוּ אֶת-ראשׁ כָּל-עֲדַת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל" – אל תתנו לאחדות, לשפלות ולענווה, לבטל את שאיפות העלייה והגדלות מליבותיהם של עם ישראל, אלא הרימו ראש של כל אחד ואחד לקראת מתן תורה"
ולסיום:
אין אנו יודעים מהו ערכו של כל יהודי ויהודי בפזל הנקרא: כלל ישראל.
אומר הרמח"ל: כל יהודי ויהודי, בא לעולם כדי להיות אלוף, כל אחד לפי חלקת האלוקים שניתנה לו, לפי מה שה' הועיד לו: כישרונות, תנאי חיים וסיבות חיים, אדם שעבר שואה ולא הספיק ללמוד, אז פה בעולם הזה הוא עם הארץ, אבל בעולם הבא יכול להיות שהוא יהיה גאון, אומר הרמח"ל: יש בעולם העליון, בגן עדן, שורה שלמה של אלופי עולם.
הצבי הוא אלוף וגם הצב הוא אלוף, כל אחד לפי המִקְצֶה שניתן לו, אם הצב עבר את ה-100 מטר שלו בחיים, הוא אלוף והוא ישב בשולחן אלופים ליד משה רבינו, ואם הצבי שקיבל מקצה של מאות קילומטרים והוא עשה רק 200 שזה הרבה יותר מהצב, הוא ישב בשורה השניה, כי הוא לא אלוף. בספורט, אם אחד הוא אלוף הוא מקבל מדליית זהב והשני מקבל רק מדליית כסף והשלישי מדליית ארד – זה לא כך! כל יהודי ויהודי בא לעולם כדי להיות אלוף, כל אחד במִקְצֶה שלו: הרוגטקאי ברוגטקה שלו, הצב בצבות שלו, והצבי בצ'יטאיות שלו, כל אחד אם הוא הגשים את עצמו, הוא יישב בשולחן האלופים.
בעולם הזה אני לא אגש לצב לשאול אותו שאלות בהלכה, אני אגש לצבי, אבל בעולם האמת, יתכן שהצב יחשב שם כצבי והצבי יחשב כצב, הוא לא ישב בשולחן אלופים, וזה מה שאמר ר' יוסי בנו יש ר' יהושע בן לוי כשהוא עלה למעלה ואז שאל אותו ר' יהושע אביו: מה ראית? אז הוא אמר לאביו: ראיתי עולם הפוך, קריקטורה, עליונים של פה, שם למטה, ותחתונים של פה, שם למעלה – עולם הפוך! השיב לו ר' יהושע בן לוי, אביו: לא עולם הפוך ראית, עולם אמת ראית! זה לא אומר שפה ה"לא מוכשר", זה שנסיבות החיים לא איפשרו לו יום ולילה ללמוד, זה לא אומר שגם למעלה, הוא יהיה בספסלים האחוריים, אולי הוא יהיה בספסלים הקדמיים – וזה פרשת השבוע.
פרשת השבוע באה לומר לנו: "שְׂאוּ אֶת-ראשׁ" – ענווה מצד אחד, שפלות מצד שני, אין מקום לגאווה, כל אחד יש לו את המשבצת שלו בפזל היהודי, ומאידך גיסא: בשבילי נברא העולם – "שְׂאוּ אֶת-ראשׁ" – לא למחוק ולא לבטל שום סגולה שרכשת בבית אביך, בעדתך, בשבט שלך, בארץ המוצא שלך, כי אלו הם הכלים לעבוד את ה'.
יתן ה' שנזכה כל אחד ל"וְתֵן חֶלְקֵנוּ בְּתוֹרָתֶךָ" ונזכה לקבלת התורה כל אחד לפי חלקו ויהודים, הרימו ראש, דעו לכם, חביבים אתם אצל הקב"ה, ה' אוהב אתכם, ה' מונה אתכם בשמות – היו ברוכים, חג שמח!
——–
לעילוי נשמת ולזכות כל עם ישראל החיים והמתים
לזכות הרב המחבר
האתר כולו מוקדש לעילוי לנשמת כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולזכות כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולרפואת כל חולי עם ישראל בנפש בגוף ובנשמה. לייחדא קודשא בריך הוא ושכינתא על ידי ההוא טמיר ונעלם בשם כל ישראל, לעשות נחת להשם יתברך ולהמשיך רחמים וחסדים על כל העולם, לבירור עץ הדעת טוב ורע ולתיקון הדעת של כל בר ישראל, ולקרב את ביאת מלך המשיח צדקנו.
בפרט לזכות נשמות משה בן יוכבד רבנו עליו השלום רבן של כל ישראל, רבי שמעון בן יוחאי מגלה תורת הנסתר בעולם, רבי יצחק לוריא אשכנזי בן שלמה עטרת ראשינו, רבי ישראל הבעל שם טוב בן אליעזר מגלה תורת החסידות בעולם, רבנו נחמן בן פייגא אור האורות, רבי חיים בן יוסף ויטאל תלמיד רבנו האר"י, וכל הצדיקים והחסידים, הצדיקות והחסידות, האבות הקדושים והאמהות הקדושות, דוד המלך וכל יוצאי חלציו וכל אחד ואחד מישראל בכל מקום שהוא חי או מת.
ותיקון של כל ישראל החיים והמתים, ולפדיון של כל ישראל החיים והמתים מכל דין וייסורים שיש עליהם.
בס"ד – כל הזכויות שמורות (c) לנר תמיד – על פרשת השבוע
הרב יצחק ברנר זצ"ל
נערך מסרטי הקלטה ע"י ר.רצון תליט"א
לפי רישיון Creative Commons-CC-2.5