——–
פרשה בתורה המתארת שנאת עולם לעם עולם. ובמרכזה השונא הגדול ביותר שקם לעם ישראל מעודו, אבי אבות השונאים, רבם של כל האנטישמיים, התגלמות כל הרע באדם אחד. והנה, אע"פ שהפרשה נקראת על שמו של בלק, הדמות המרכזית שבפרשה הוא בלעם – הוא נשוא פרשתנו.
תורתנו הקדושה מקדישה פרשה שלימה לתיאור דמותו, מציירת בפרוטרוט את דיוקנו השטני של אותו האיש.
בלעם – הוא מושג, אב ומורה דרך להמונים. הבילעמיזם אינה תופעה חד פעמית שהיתה בשחר ההיסטוריה, אלא היא קיימת בכל דור ודור. פרשה שלימה בתורתנו הקדושה מוקדשת לאותו האיש וכנראה שזה חשוב, וכנראה שחשוב ללמוד אותה.
בלעם – האדם הגדול ביותר שהיה להם לאומות העולם מבחינת השפע והעוצמות האלוקיים שניתנו לאדם כלשהו. ולבלעם ניתן: נבואה, חוכמה, פילוסופיה, כישוף, כוחות מטאפיזם ועוד ועוד. ואת כל כישוריו, את כל הפריבילגיות שנתן לו הבורא יתברך, רתם לעגלת הרע שבו, לאגו המושחת שלו שהיה להשחית, להרוס, לסכסך, לקלל וכו'.
בלעם הוא אדם שהיתה לו אפשרות להיות האדם הגדול ביותר בעולם שלא מבני עמינו. ואת כל הכישורים שלו הוא לא בזבז, אלא רתם לכל מה שנקרא רע בעולם.
חז"ל מעמידים את בלעם הרשע כנגד שלמותו של אברהם אבינו.
אומרת המשנה בפרקי אבות (פרק ה' משנה יט) ואלו הם דברי תנאים: "כָּל מִי שֶׁיֵּשׁ בְּיָדוֹ שְׁלשָׁה דְבָרִים הַלָּלוּ, מִתַּלְמִידָיו שֶׁל אַבְרָהָם אָבִינוּ. וּשְׁלשָׁה דְבָרִים אֲחֵרִים, מִתַּלְמִידָיו שֶׁל בִּלְעָם הָרָשָׁע" – שני ראשי ישיבות היו במרוצת הדורות, אחד נקרא אברהם אבינו והשני בלעם הרשע ושניהם העמידו תלמידים הרבה, אבל שימו לב שהמשנה מתמצתת את היסוד והבסיס לגדלותו של אברהם אבינו בשלושה דברים, וכשהמשנה מתמצתת את אישיותו של בלעם הרשע, את הרע שבו, היא גם מתמצתת את זה בשלושה דברים. היא לא כותבת שאברהם אבינו היה צדיק, מאמין, כי זה כבר הכל תוצאות של משהו, היסודות הם שלושה והם: "עַיִן טוֹבָה, וְרוּחַ נְמוּכָה, וְנֶפֶשׁ שְׁפָלָה, מִתַּלְמִידָיו שֶׁל אַבְרָהָם אָבִינוּ. עַיִן רָעָה, וְרוּחַ גְּבוֹהָה, וְנֶפֶשׁ רְחָבָה, מִתַּלְמִידָיו שֶׁל בִּלְעָם הָרָשָׁע".
"בִּלְעָם הָרָשָׁע" כך קוראת לו המשנה! אומר רש"י הקדוש: "עַיִן טוֹבָה" (מסגולותיו של אברהם אבינו, מיסודות קיומו) שאין לו קנאה על חבריו וחביב עליו כבוד חבירו ככבודו, זה לא מספיק שהוא לא מקנה בחבירו, אלא חביב עליו כבוד חבירו ככבודו, "וְרוּחַ נְמוּכָה" – ענו ושפל ברך. "וְנֶפֶשׁ שְׁפָלָה" שמשפיל עצמו בין אנשים ומעורב ביניהם ואינו גס רוח – מעורב בין הבריות, לא מתנשא, לא מתייהר, (היום קוראים לזה: עממי) הוא ענק, אבל כל אדם מרגיש לידו שווה, או יכול לעמוד במחיצתו. הוא לא דוחה, יתרה מזו, הוא מקרב, הוא אוהב, הוא גם לא נותן לשני להרגיש שהוא מקרב, הוא כמו כולם – מי שיש לו את שלושת היסודות האלה, יכול לצמוח כאברהם אבינו. והופכם של המידות הללו בבלעם הרשע. אומר הרמב"ם: "עַיִן רָעָה" – חריצות לקנות ממון, את כל הכוחות שלו בחיים שלו הוא משקיע לקנות ממון, רכוש, כדי שהוא יקרא "הוא", הוא תַּאֵו לכל תאוות העולם, לא מתגבר, לא כובש את יצרו ומעל הכל: גאוותן שאין כדוגמתו. במילים אחרות, אומר הרמב"ם: בלעם הרשע היה התגלמות דברי התנא ר' אלעזר הקפר: "הַקִּנְאָה וְהַתַּאֲוָה וְהַכָּבוֹד מוֹצִיאִין אֶת הָאָדָם מִן הָעוֹלָם" (אבות ד, כא). ההיפך מזה הוא אברהם אבינו שבנה עולם וחי בעולם וכמו שאמרנו לשניהם היו תלמידים הרבה.
אומרים חז"ל: כשמשה רבינו נפטר כתוב בתורה הקדושה בסוף ספר דברים: "וְלֹא-קָם נָבִיא עוֹד בְּיִשְׂרָאֵל כְּמשֶׁה" (לד, י). שואלים חז"ל: מה זה "וְלֹא-קָם נָבִיא עוֹד בְּיִשְׂרָאֵל כְּמשֶׁה"? ודאי! משה היה יהודי, הוא היה ישראלי, בשביל מה התורה צריכה לכתוב שלא קם נביא עוד בישראל כמשה? ועונים: בישראל לא קם, אבל באומות העולם קם והוא בלעם.
הקב"ה נתן לאומות העולם אדם בהשגות גדולות מאוד מאוד והוא בלעם. יש צדדים שהוא במקביל למשה רבינו (ואני לא בא להסביר את הטעם למה). וכאמור, כל כוחותיו הסגוליים, העל טבעיים, הוא רתם לרע, לקלל, להזיק, לסכסך, לדרוס ולרמוס – וזוהי פרשת השבוע, פרשת בלק.
בפרשתנו, בא בלק אל בלעם ואומר לו: "וְעַתָּה לְכָה-נָּא אָרָה-לִּי אֶת-הָעָם הַזֶּה" – שמתם לב, הוא לא אומר: את עם ישראל, כי הוא שונא! השונא לא מזכיר את שמו של השנוא, ילדים אומרים: צִ'ילְבָּה, והוא אומר: "את ההוא ההוא", הוא לא נוקב בשמו, הוא לא מזכיר את שמו, בל יעלה על שפתיו! זוהי שנאה.
"וְעַתָּה לְכָה-נָּא אָרָה-לִּי אֶת-הָעָם הַזֶּה כִּי-עָצוּם הוּא מִמֶּנִּי אוּלַי אוּכַל נַכֶּה-בּוֹ וַאֲגָרֲשֶׁנּוּ מִן-הָאָרֶץ כִּי יָדַעְתִּי אֵת אֲשֶׁר-תְּבָרֵךְ מְברָךְ וַאֲשֶׁר תָּאר יוּאָר".
שואלים חז"ל: מה בלעם ביקש? לפגוע בישראל! להשתמש עם כוחות מטאפיזם הגדולים ביותר בעולם, האדם שיודע לסכסך לא רק בין אדם לאדם, אלא גם בין אדם לבורא יתברך. שואלים חז"ל: לשם מה הוא אמר "כִּי יָדַעְתִּי אֵת אֲשֶׁר-תְּבָרֵךְ מְברָךְ"? הרי זה מיותר! שהרי בלק ביקש שבלעם יקלל, אז בשביל מה הוא אומר זאת? היה מספיק שיאמר כי ידעתי את אשר תאור יואר, בלק בקש כאן ברכות?! ועונה רבינו הספורנו: "ודאי כוחו לא היה לברך" – לא רק שהוא לא ביקש ברכה, וכי בלעם ידע לברך, ברכה זה כוח שמסור ונתון לצדיקים, לקדושים וטהורים. פה קדוש יכול לברך, לב קדוש יכול לברך, אם כן, מה לבלעם ולברכות?! אבל לקלל הוא כן ידע, אומר הספורנו: "ודאי כוחו לא היה לברך, אבל כוח לקלל היה לו, כוח הטומאה שלו בהזכיר עוון" – הוא היה יודע להזכיר עוונות, לקטרג, לכוון את הרגע כפי שאומרים חז"ל שכתוב: "כִּי רֶגַע בְּאַפּוֹ" (תהילים ל, ו) – הוא ידע את הרגע שקל זועם כביכול בכל יום! אז מה התוספת שבלק אמר: "אֵת אֲשֶׁר-תְּבָרֵךְ מְברָךְ"? האם בלק ביקש ברכה? האם בלעם יכול היה לברך בכלל? אלא בלק ידע שבלעם הוא רודף כבוד, גאווה, אז הוא "מכר" לו, איך אומרים בעברית: לוקשים! אומר הספורנו: "לכבודו של בלעם אמר זאת, להורות שלא חשב אותו למזיק בלבד" – הוא ידע שאת האדם הזה צריך למלא בכבוד, אז אם הוא יבוא ויגיד לו: כי ידעתי את אשר תאור יואר, אז הוא בלעם יגיד: הרי אני גם מברך…, ולכן בלק נתן לו את הכבוד הזה – כך מדברים עם רודף כבוד חולני כמוהו.
אומר "אור החיים" הקדוש: "בשלמא, מה שהיו צודקים קללותיו של בלעם, יש ב' טעמים לדבר: א. להיותו רע עין" – הוא היה בעל עין רעה, היה לו כח להכניס את העין הרעה שלו בזולת (ואני לא מדבר מה זה עין רעה, יש לי שיחות גם על זה) – "ב. שהיה יודע לכוון "רֶגַע בְּאַפּוֹ" והיה מקלל ברגע הזעם, כביכול, שזה רגע של דינים ואם באותו הרגע מקטרגים על מישהו, אז הדינים עולים/יורדים עליו. שואל "אור החיים" הקדוש: "אבל הברכה אין מציאות שתתקיים מפיו" – כפי שאמרנו: האם הוא יכול לברך, הרי זה פח אשפה, איזה כח ברכה יש לו? יש לו קדושה בפֶּה? יש אצלו "רְצוֹן-יְרֵאָיו יַעֲשֶׂה וְאֶת-שַׁוְעָתָם יִשְׁמַע וְיוֹשִׁיעֵם"? זה הרי פֶּה מזוהם, אז איזה כח ברכה יש לו? אומר "אור החיים" הקדוש: "ונראה, כי לעולם ברכת בלעם כברכת חמור" – כמו שהחמור לא יכול לברך, הוא יכול לנעור, כך גם בלעם, אלא הוא היה כזה נוכל, שהרשע הזה, היה מערים, היה עובד על אנשים. איך? כשהיה רואה באיצטגננות, שהרי הוא היה חוזה בכוכבים, שפלוני יעלה לגדולה, מיד הוא היה בא אליו ואומר לו: "תביא מאה אלף דולר, אז אני אברך אותך". והשני היה שואלו: "במה תברך אותי?" והוא היה עונה: "שיהיה לך מזל". בלעם פשוט הערים עליו, כי הוא ידע שאותו אחד הוא בר מזל ושעומד לזכות במיליון דולר, אז הוא היה אומר לו כך. וכשבא הדבר והתקיים, ולא מכוח ברכתו של בלעם, אז היה חושב אותו אדם שברכתו של בלעם גרמה זאת.
איש שיודע דעת עליון, אבל ככל שהוא יודע יותר, הוא רותם את הכל לרע, כי הוא נוכל, שקרן, כזבן, עובד על אנשים.
אומר "מלא העומר", חבירו וידידו של ר' עקיבא איגר מורו ורבו של החידושי הרי"ם, גאון פולין, מקובל אלוקי, בשם הזוהר הקדוש: "כל הרוצה להזיק לזולת בעין הרע" – כל הרוצה לסכסך בינו לבין בורא עולם, להכניס בו עין הרע – "צריך תחילה לשבח ולהוקיר את הדבר תחילה" – הוא קודם כל צריך לפתוח בדברי שבח, ורק אח"כ הוא אומר את דברי הנזק, את העין הרע. עין הרע צריכה תחילה התחלה של דברי שבח, עין הרע חלה אחרי עין טובה, עין רעה לא חלה רק עם עין רעה. אנחנו מכירים: "מתוך שבחו אתה בא לידי גנותו" – זאת אומרת, אל תשבח יותר אנשים, כי אח"כ הוא יבוא ויגיד: כן אבל… ואז מתחילה הלשון הרע. אבל כאן יש לנו משמעות חדשה: כדי לגנות אדם, להכניס בו עין הרע, להזיק לו, אתה צריך להתחיל בשבח: "מתוך שבחו, אתה בא לידי גנותו" – אי אפשר לגנות אדם בלי שבח תחילה.
גם הקללה, גם העין הרע, עפ"י הזוהר הקדוש הם צריכים איזה "לַכַּה", איזה ליטוף, איזה דבר שבח, ואח"כ מתחיל ה__.
הספורנו אומר: שצריך להתחיל בדברי שבח.
דרך אחרת להסבר מדוע אמר בלק לבלעם "כִּי יָדַעְתִּי אֵת אֲשֶׁר-תְּבָרֵךְ מְברָךְ". מביא בעל "אמרי ישראל" מדרש: "וַיּאמֶר אֱלֹהִים אֶל-בִּלְעָם לֹא תֵלֵךְ עִמָּהֶם לֹא תָאר אֶת-הָעָם כִּי בָרוּךְ הוּא" (כב, יב) – לכאורה, יש כאן מילים מיותרות. היה צריך להיות כתוב: ויאמר אלוקים אל בלעם לא תאור את העם. מה זה התוספת של שלושת האלמנטים שְׁמוֹנֶה כאן הכתוב: "לֹא תֵלֵךְ עִמָּהֶם", "לֹא תָאר אֶת-הָעָם", "כִּי בָרוּךְ הוּא"? אומר רש"י הקדוש: "לֹא תֵלֵךְ עִמָּהֶם" – בלעם קם בבוקר, ויחבוש את חמורו, פתאום הוא זריז שהרי הוא מעולם לא קם לפני 12 וחצי בצהרים, כי היה איש בוהמה (=איש שחי עם בהמות) ובכל זאת הוא קם בבוקר, משכים, כדי לקלל את ישראל. השנאה שלו כלפי ישראל מקלקלת את השורה.
מביא רש"י מדרש: "לֹא תֵלֵךְ עִמָּהֶם" – הקב"ה אומר לבלעם: אתה לא הולך עם השלוחים של בלק. וכאן תשמעו אדם שמדבר עם בורא עולם,
אמר לו בלעם להקב"ה: אם כן, לא אלך עימהם, אז אני אקללם במקומי. אולי זה עוצמה פחות חזקה, כי אני לא אשקיף עליהם מעל הגבעה…, לא אוכל לתקוע בו את העיניים הרעות שלי, אבל רבש"ע אתה אומר לי שאני לא אלך עימהם, אז אני אקללם במקומי, אני אשלח לכם קללה בפקס…
עונה לו הקב"ה: "לֹא תָאר אֶת-הָעָם" – לא רק שלא תלך עימהם אלא גם לא תקלל אותם – נו, אז נגמר, מה יש עוד לעשות?!
עונה בלעם להקב"ה: "אם כן, אברכם" – מה הוא יברך אותם? יברך את הברכות של הכוהנים? לברך את זה, האם יש לו כח בכלל?
אמר לו הקב"ה: "אינם צריכים לברכתך, כִּי בָרוּךְ הוּא" – הוא עם מבורך.
שואל בעל "אמרי ישראל":
א. מה זה אם כן אני אברך אותם? מישהו בכלל ביקש ממך לברך אותם? בלק בא לשכור אותך בכסף רב, בכבוד מלכים שתקלל אותם! אז מה אתה אומר שאתה תברך אותם?
ב. מה עלה על ליבו של בלעם לברכם? מה הוא יברך אותם? הוא רוצה חן בעיני הבורא?
ג. והקב"ה צריך להשיב לו "כִּי בָרוּךְ הוּא"?! שאין לו מה לברך אותם?!
תמיהות גדולות! (אתה יודע מה זה שונא יהודי? איך אנחנו אומרים: לא מעוקצך ולא מדובשך. לא צריך גם את הדבש שלך. לא זקוק ללטיפות שלך, לא רוצה שתיגע בי. תסתלק מפה.)
ומשיב בעל "אמרי ישראל" מה זה שונא: "בשני דרכים רצה לעקור את ישראל מהעולם, או ע"י קללות, או בהיפך, ע"י ברכות" – איזה ברכות? – "הוא ביקש לקלל אותם לתקוע טריז בינם לבין הבורא יתברך, הוא ביקש שהקב"ה יכה אותם עד דכא, כדי שהם יתפוררו, יחלפו עם הרוח, אבל הקב"ה לא רוצה, אז הוא אמר להקב"ה: אז אני אברך אותם.
רבותי, ברכה של שונא היא רעה, היא כמו הקללה שלו. משונא אל תבקש ברכות, אל תצפה לברכות, שלח אותו מעליך. אומר בעל "אמרי ישראל": אמר בלעם להקב"ה: רבש"ע אתה לא רוצה שאני אקלל אותם? אפילו לא מהבית שלי? אז אני אברך אותם. ואם אתה שואל מה אני אברך, אז אני אברך אותם, את עם ישראל, שלא יסבלו כ"כ, שלא יכו בהם כ"כ, שהחיים שלהם בהיסטוריה ובגלות יהיו דשנים ורעננים, אני אברך אותם שהם יהיו כולם עשירים, לא יהיו בהם עניים ודלפונים ועוברי אורח, אני אברך אותם שיתעשרו". ומרוב טוב שיהיה להם, יתקיים בהם "וַיִּשְׁמַן יְשֻׁרוּן וַיִּבְעָט", אני אקלל אותם באמצעות ברכה.
אדם שהוא ערל אוזניים שישמע את דברי בלעם, יבוא ויתפעל: בלעם, בירך את ישראל!!! במה הוא ברך אותם? שיהיו עשירים – שלכל יהודי תהיה וילה והוא יהיה חבר בורסה, מיליונר, מכוניות מפוארות וכל טוב שבעולם. אומר בעל "אמרי ישראל": יש לנו כלל: בשביל הגויים זה טוב עשירות, וגם בשביל יהודים, אבל הדרך של העשירות בשביל יהודי שתכליתו להדבק בה' יתברך, לקיים מצוות, אז העושר הוא קצת מקשה את הדבקות בה'. האדם טרוד עד למעלה ראש בביזניס ואין לו זמן הרבה זמן ללמוד ולקבוע עיתים לתורה, אין לו זמן להתפלל, אין לו זמן, כי הוא עסוק, יש לו פגישות ובאופן טבעי: "וַיִּשְׁמַן יְשֻׁרוּן וַיִּבְעָט" – כי האף שלו מתחיל לעלות למעלה, הוא נעשה חשוב, כולם כורעים לו ברך, כולם מתחנפים לו, ואז הוא רואה את העולם אחרת, ולכן הוא פחות גומל חסדים, ולכן הוא פחות דבק בה' יתברך, מתחילה לו גאוה, קנאה, כבוד, מוצאים אותו מהעולם.
אומר בלעם: אז אני אברך אותם, גם הברכה שלי טובה לי, לדידי. להם לא. ואז יכעס ה' עליהם ויעקרו מן העולם רחמנא ליצלן. נסיון העושר יפיל את עם ישראל, וזו היתה כוונתו של בלעם באומרו: ואם כן, אברכם. והאמת, גם בלק הרשע, חשב על זה מראש, כשאמר לו: תקלל אותם, ואם לא אז תברך אותם, אבל אתה יודע איך לברך – שני רשעים שרצו לפגוע בישראל או דרך הקללה, או דרך הברכה.
ניסיון העוני קשה הוא ליהודי, אך ניסיון העושר לפעמים קשה שבעתיים. קשה לקיים תרי"ג מצוות ולהיות דבוק בה' יתברך עם ניסיון העושר.
וראיָה מחז"ל: ר' יהודה הנשיא שהיה נשיא ישראל היה עשיר, לפני שהוא נפטר, אומרים חז"ל: נשא ידיו השמיימה ואמר: "סהדי במרומים שלא נהניתי ממנעמי העולם הזה כמלוא נימה" – מה זה כמלוא נימה? לא מהכסף לא מהזהב ולא מהכבוד. נשארתי ר' יהודה הנשיא. מדוע הוא אומר זאת? להעיד כי לוּ הייתי נהנה, מי יודע אם הייתי ר' יהודה הנשיא…
ועוד ראיָה: הצדיק מרוז'ין, ר' ישראל מרוז'ין, היה נוהג בדרך מלכות, הוא היה הולך עם נעלים מְחוּפּוּת מזהב, מסורת מצאצאי בית דוד, אבל בתוך הנעליים שלו הוא שם גרגירי חול. כולם חשבו שהוא הולך מעדנות, אבל האמת היא שכל צעד שהוא צעד, זה דקר לו ברגליים. מדוע הוא עשה את זה? כי הוא לא רצה ליהנות מהעולם הזה, שמא זה יפריע לו בדבקות ובעבודת ה'.
תמיד אנחנו מביאים את הסיפור הידוע:
בזלוצ'ב, היה יהודי אחד עני, עממי, שהיה ידוע כגומל חסדים, נרתם לכל דבר שבקדושה, תמיד היו רואים אותו מעביר זקנים ברחוב, עוזר לזקנות ליטול את הסלים שלהם הכבדים מהשוק. בקיצור, העני הזה היה יהודי מטיב לכולם. יום בהיר אחד זכה אותו עני מסכן בכסף רב, במפעל הפיס האמריקאי, זכה במיליונים. ולפתע פתאום השתנו אורחותיו, הוא החל להתלבש יפה, היה נוסע בכרכרות יפות, הוא הזניח את הנושא של גמילות חסדים, הוא כבר לא ראה כ"כ את מצוקותיהם של העשירונים הנמוכים. באו לספר את זה למגיד מזלוצ'ב ושאלוהו: מה קרה ליענקל? איך הוא השתנה? ביקש מהם המגיד מזולצ'ב: תקראו ליענקלה אלי. הגיע יענקלה אליו והמגיד מזולצ'ב העמיד אותו ליד החלון של ביתו ושאלו: "מה אתה רואה דרך החלון?" השיב לו אותו עני/עשיר: "אני רואה זקנה אחת חוזרת מהשוק עם שני סלים כבדים בידה". אח"כ לקחו המגיד מזולצ'ב מהחלון והעמידו ליד המראָה ושאלו: "מה אתה רואה?" השיבו יענקלה: "אני רואה את עצמי". שאל אותו המגיד: "זה זכוכית וזה זכוכית, מדוע שם ראית את המסכנה שבקושי סוחבת סלים מהשוק ואילו כאן אתה אומר שאתה רואה את עצמך ולא את אף אחד?" והשיב לו: "בחלון, יש זכוכית שקופה, פשוטה ורואים שם הכל, אבל פה העמדתי אותך ליד המראה. ואתה יודע מהי המראה? זוהי זכוכית מרוחה בכסף. כשהזכוכית מרוחה בכסף, לא רואים כלום! אתה רואה רק את עצמך!" – גוולאט!
ותוספת מדידי: יש עוד זכוכית מרוחה. היא מרוחה בפיח הכבשן, בפחם. ובזכוכית שמרוחה בפחם ניתן לראות היטב גם אור השמש ולא מקבלים נקע בעיניים. ללמדך, נסיון גדול כאשר הזכוכית מרוחה בכסף, שהאדם רואה רק את עצמו.
בלעם הרשע, יש לו באמתחתו קללות, שנהיו עניים, שיהיו מוכי שחין, שיכו בהם, שיסבלו, שְׁיִגְלוּ (מלשון גלות), ואם הקב"ה אינו רוצה, אז לבלעם יש באמתחתו השניה גם ברכות. ואוי לברכות שמברך אותנו רשע כבלעם. זוהי מכשלה וזוהי מכשלה ועל זה נאמר: לא מעוקצך ולא מדובשך.
אומר הזוהר הקדוש (אני מתרגם): "לא היו ימים מהיום שנברא העולם שהקב"ה היה צריך להיות עם ישראל, כמו הזמן ההוא שבלעם הרשע רצה לאבד את ישראל מן העולם" – או באמצעות הקללות, או באמצעות הברכות, זו היתה השעה הקשה ביותר שהיתה לעם ישראל מעולם, כי כוח הקללה שלו, גם אם הוא בא דרך הברכה הוא היה נוראי.
אומר בעל "נתיבות שלום", הרבי מסלונים: "דהיתה אז עת צרה הקשה ביותר לישראל בעולם, הצרה הגדולה ביותר מעת היותם במצרים, מעת עומדם על ים סוף, או אֲחַר מעשה העגל, כאן עומד אדם בעל כוחות סגוליים בלתי רגילים שעמד לקעקע את __ של ישראל. ומי יודע מה היה קורה אם הוא היה מצליח..
אומר ה"חפץ חיים": "בכל פרשת בלק אין אף הפסקה אחת, אין בה פרשה סתומה ואין בה פרשה פתוחה" – במילים אחרות, לא תמצא בכל הפרשה כולה את האות פ', כלומר פרשה פתוחה, ואת האות ס' המורָה על פרשה סתומה, המבדילה בין ענין לענין. ומדוע? ועונה ה"חפץ חיים": "כי לפי חז"ל ההפסקות משמשות ליתן רווח למשה להתבונן בין ענין לענין" (כך מובא בחז"ל, רש"י מביא את זה). אך אומר ה"חפץ חיים": "אך אותו רשע היה נסחף והולך בשטף שנאתו לישראל ולא היה נותן רווח להתבונן בין ענין לענין", שהרי רצה לחסל אותם מיד, להכות בו בלי לתת לו רגע אחד לנשום, להשכיב אותו בנוק אווט… להכות ולהכות בו ורמז לדבר שאין בפרשה כאן לא פ' ולא ס', כי לא ניתן למשה רבינו אפילו רווח לחשוב, להרהר, אלא גלים, גלים, מכה אחרי מכה בלי יכולת להתאושש.
מה חשיבותה של פרשה זו? אומר השל"ה הקדוש: "פרשת בלק אין בה שום מצוה מתרי"ג מצוות" – זוהי פרשה שאין בה מצוות, אם כן, מה חשיבותה? ועונה השל"ה הקדוש: "פרשת בלק אין בה שום מצוה מתרי"ג מצוות, אך יש בה את כל הסגולות שחונן בהם עם ישראל, יש בה את סוד קיומו הנצחי, סוד השרדותם – ה' אֱלֹהָיו עִמּוֹ" (כג, כא) – ללמד את עם ישראל עד בוא ינון, עד ביאת המשיח: אל יאוש, הרבה גזירות צפויות לכם, אך לא תיפלו, ולא תאבדו מן העולם!
פרשת בלק באה לנסוך בעם ישראל את ההכרה: יהודים, אל יאוש! נצח ישראל לא ישקר! עם ישראל חי! שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותינו והקב"ה מצילנו מידם! דעו לכם יהודים, נגזר עלינו לסבול בעולם הזה, אך דעו לכם, בכל דור ודור עומדים עלינו לכלותינו, פעם זה בלעם, פעם זה המן הרשע, פעם זה סאדאם חוסין, פעם זה חמאס, פעם זה החיזבאללה, – בכל דור ודור עומדים עלינו לכלותינו, אבל דעו לכם יהודים, והקב"ה מצילנו מידם!!!
אומר הזוהר הקדוש: בפרשת השבוע עמדנו ברגע הקשה ביותר בהיסטוריה היהודית והסוף צוחק מי שצוחק אחרון – עם ישראל חי!!! אנחנו יושבים פה, כי מזמן כבר לא היינו צריכים להיות בעולם, היסטוריה שלימה שרדפו אותנו וביקשו להכחיד אותנו,
אומר ר' יעקב עמדין היעב"ץ: "הנס הגדול ביותר בעולם, זה שהכבשָׂה שָׂרדה מבין המלתעות של שבעים הזאבים וזה לא סתם כבשה, אלא כבשה מרוחה בהרבה דם שזה גירה מאוד את התיאבון של הזאבים ואנחנו חיים, אנחנו קיימים פה בארצנו הקדושה. ואיפה הם כל השונאים שלנו? כל הבילעמים, העמנים? הלכו לאבדון!
אומר השל"ה הקדוש: זו פרשת השבוע -שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותינו והקב"ה מצילנו מידם.
וכן, בפרשה זו באה לידי ביטוי ההשגחה של ה' יתברך על עם ישראל של הפיכת הקללות לברכות. בכל מצב "בְּצָרָתָם לוֹ צָר" – "שׁוֹמֵר יִשְׂרָאֵל. שְׁמר שְׁאֵרִית יִשְׂרָאֵל. וְאַל יאבַד יִשְׂרָאֵל. הָאוֹמְרִים שְׁמַע יִשְׂרָאֵל" – זו הפרשה. גם שרצה הצורר הארור לפני 65 שנה להכחיד את עם ישראל והוא הצליח במשהו, אבל עם ישראל אחרי השואה האיומה, אחרי שכולם חשבו שהוא איננו, תוך שלוש שנים הוא קם בארצו הקדושה, נגד כוונותיהם של אומות העולם ובעלי ה"דת האוהבת", כביכול, ועם ישראל פה, והלואי שהריבונות תהיה ריבונות…
אבל עם ישראל חי!!!
אתם רוצים לדעת עד כמה חשובה הפרשה שאתם תשמעו בשבת בקריאת התורה, או תעבירו שניים מקרא ואחד תרגום, או שתלמדו עם הילדים שלכם?! אתם רוצים לדעת? שהרי אין בה מצוות! חפש פה מצוות, חפש את המהות היהודית, את סוד קיומנו, זו הפרשה. היא נוסכת תקוה ועוז ותעצומות, אל יאוש. כי אחרת כבר מזמן היינו מתייאשים.
ועד היכן הדברים מגיעים?
אומרת הגמרא במסכת ברכות דף יב עמ' ב: "אמר ר' יהודה בר זביד: ביקשו חז"ל לקבוע פרשת בלק בקריאת שמע" – יש כאלה שאפילו אומרים במקום קריאת שמע, מה זה קריאת שמע? לייחדך באהבה ולאהבה את שמך: "בָּרוּךְ אַתָּה ה' הַבּוֹחֵר בְּעַמּוֹ יִשְׂרָאֵל בְּאַהֲבָה", "שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה' אֱלהֵינוּ ה' אֶחָד" – פעמיים ביום לייחד שמו יתברך. קריאת שמע – פרקי האמונה היהודית שה' אחד יחיד ומיוחד, ועם זה יהודי עלו על המוקד בשירה ובזמרה.
אמר ר' יהודה בר זבידא: ,ביקשו חכמים לקבוע פרשת בלק בקריאת שמע, או עם קריאת שמע, או כתחליף לקריאת שמע" – מאי טעמא? מה זה כל כך חשוב? לא את בראשית ולא את עשרת הדברות, אלא דווקא את פרשת בלק, מאי טעמא? "אמר ר' יוסי בר אבו: משום שזו פרשה שהבסיס שלה, הקוד שלה, המרכזיות שלה הוא דכתיב "כָּרַע שָׁכַב כַּאֲרִי וּכְלָבִיא מִי יְקִימֶנּוּ" (כד, ט).
אומר רש"י: "כָּרַע שָׁכַב כַּאֲרִי וּכְלָבִיא מִי יְקִימֶנּוּ", זו דומה ל"וּבְשָׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ" שנאמר בקריאת שמע. מה זה אומר? שהקב"ה שומרנו בשכבנו ובקומנו לשכב שקטים ושלוים וכארי וכלביא. סוד ההישרדות של עם ישראל נמצא בפרשת בלק וזהו הסוד של קריאת שמע שה' הוא אלוקינו ושה' הוא אחד, ואהבת את ה' אלוקיך, והיה אם שמוע.
"כָּרַע שָׁכַב כַּאֲרִי" – התיישבו בארצם בכוח ובגבורה. (הפלאסטינאים יברחו מכאן)
אומר "אור החיים" הקדוש: "הוא לא רץ, הוא לא יוצא לקרב, הוא כורע ושוכב" – פירוש: אפילו בזמן שעם ישראל כורע שאינו חוגר בזין, ולא עומד למלחמה, אלא כורע ויושב לו, גם אז הקב"ה שומר עליו. ולא זו בלבד, אלא אפילו שכב, עם ישראל יושן שאינו מרגיש בבאים עליו, הוא ישן, אעפ"כ אינו חושש. כי מי הוא זה שיתקרב עליו להקימו, אומות העולם פוחדים – "וְרָאוּ כָּל-עַמֵּי הָאָרֶץ כִּי שֵׁם ה' נִקְרָא עָלֶיךָ וְיָרְאוּ מִמֶּךָּ" (דברים כח, ז) – זה תפילין של ראש. אתם יודעים ממי הם לא פוחדים? מעם ישראל שפרק מעצמו עול מלכות שמים, מעם ישראל שאין שם ה' נקרא עליו, אבל כשעם ישראל הולך בדרך אבות, ז"א איש איש לפי דרכו, אחד יותר ואחד המרבה ובלבד שיכוון ליבו לשמים, אז אומר "אור החיים" הקדוש: "כָּרַע שָׁכַב כַּאֲרִי וּכְלָבִיא מִי יְקִימֶנּוּ" – מי יכול לגעת בו?! כמו שכתוב בתחילת פרשת בחוקותי: "וְנָתַתִּי שָׁלוֹם בָּאָרֶץ וּשְׁכַבְתֶּם וְאֵין מַחֲרִיד" (ויקרא כו, ו) – אין קסאמים (לא בשדרות, לא באשקלון ולא באשדוד) ועם ישראל נמצא ברגעים של חרדות. לפלאסטינאים אין כוחות, מה יש להם? ותראו עד כמה הם הצליחו לערער את שלוותם של היהודים. חוטפים חייל, הורגים נער ומחרידים את שדרות ואת כל הנגב עד אשקלון, אתמול בתוך בית ספר באשקלון, נס שזו חופשה שלא היו שם ילדים – גוולאט! נס שהם לא עשו את לפני שבועיים שהילדים היו עדיין בבית הספר.
בעצם פרשת השבוע היא קריאת שמע – לייחדך באהבה ולאהבה את שמך – "שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה' אֱלהֵינוּ ה' אֶחָד" – זו הפרשה. ולמה לא קבעוה? מפני טורח הציבור שזה ארוך מידי. הקב"ה חס עלינו. הרי ממהרים לעבודה, איך אפשר להגיד כל כך הרבה? יש מזל עוד שאנחנו מנשקים את הציצית.. זה מעורר אותנו, תארו לעצמכם היינו אומרים פעמיים ביום את פרשת בלק….
ולהפטרה של השבת בספר מיכה פרק ה'. אומר מיכה הנביא, מיכה המורשתי (בדרך הצחות: מורשתי – מדבר על המורשת היהודית): "כִּי רִיב לה' עִם-עַמּוֹ" – לקב"ה יש ריב עם עמו – "וְעִם-יִשְׂרָאֵל יִתְוַכָּח" (ו, ב) – אומר הקב"ה לעם ישראל: "עַמִּי מֶה-עָשִׂיתִי לְךָ וּמָה הֶלְאֵתִיךָ עֲנֵה בִי" – מה עשיתי לך רע משחר ההיסטוריה שאתה עוזב אותי? – "כִּי הֶעֱלִתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם וּמִבֵּית עֲבָדִים פְּדִיתִיךָ וָאֶשְׁלַח לְפָנֶיךָ אֶת-משֶׁה אַהֲרן וּמִרְיָם" – למי שלחתי שלושה נביאים? מן, ענני כבוד, מים! ועכשיו תקשיבו טוב, ממשיך הקב"ה ואומר: "עַמִּי זְכָר-נָא מַה-יָּעַץ בָּלָק מֶלֶךְ מוֹאָב וּמֶה-עָנָה אתוֹ בִּלְעָם בֶּן-בְּעוֹר…לְמַעַן דַּעַת צִדְקוֹת ה'" – מה אומר כאן הנביא מיכה? הקב"ה בא בשתי טענות על ישראל: הדבר הראשון: גולת הכותרת: "כִּי הֶעֱלִתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם" והדבר השני: "זְכָר-נָא" – אל תשכח – "מַה-יָּעַץ בָּלָק מֶלֶךְ מוֹאָב וּמֶה-עָנָה אתוֹ בִּלְעָם בֶּן-בְּעוֹר". למה לזכור? "לְמַעַן דַּעַת צִדְקוֹת ה'" – כי דע לך, צדקות ה' עם ישראל! יציאת מצרים ועצת בלעם שהופרה ע"י הבורא יתברך, הם הצריכים להביא אותנו לדעת את צדקות ה'. ואם נדע את צדקות ה', עם ישראל יראה אחרת.
פרשת בלק אם כן, עפ"י הנביא מיכה, היא פרשת נצח ישראל לא ישקר. היא פרשת המיוחדות של עם ישראל, מעלותיו וסגולותיו. צוונו לזכור: "מַה-יָּעַץ בָּלָק מֶלֶךְ מוֹאָב וּמֶה-עָנָה אתוֹ בִּלְעָם בֶּן-בְּעוֹר", צוונו לזכור: "לְמַעַן דַּעַת צִדְקוֹת ה'". לולי הטרחה שבאמירת פרשת בלק ובלעם היינו חייבים בדברי קבלה להזכיר את פרשת השבוע מידי ערב ומידי בוקר, כמו קריאת שמע, או במקום קריאת שמע, לדעת את צדקות ה' יתברך, ואם היינו יודעים זאת, לא היינו חילוניים. (האמת היתה באמת אמת והליכוד היה באמת ליכוד. קדימה היתה באמת קדימה! ולא התכוונתי לפוליטיקה).
באמת, חסר לנו את "וְרָאוּ כָּל-עַמֵּי הָאָרֶץ כִּי שֵׁם ה' נִקְרָא עָלֶיךָ וְיָרְאוּ מִמֶּךָּ".
פרשת השבוע אומרת לנו שעוד רגע קרסנו, זה הרגע הקשה ביותר בתולדות העם היהודי, ובסופו של דבר: "הִנֵּה לֹא יָנוּם וְלֹא יִישָׁן שׁוֹמֵר יִשְׂרָאֵל". ובמיוחד בימינו, תשס"ו, כשהצרות מתרחשות עלינו השכם וערב, אני רק חושב על אותה משפחה במצפה הילה, בגליל המערבי. מה עובר על משפחה בישראל? רבש"ע מה עובר עלינו, כאשר התמונות של הבן שלהם החמוד, ילד חמוד, ממושקף, עדין, לא יודע איך הוא מתאים להיות שיריונר. רחמנא ליצלן ועם ישראל מאוחד ומשתתף בצערה של המשפחה. אפשר לתאר, אפשר לשער. וכך יום יום, אותו ילד, נער שהשפלים האלה הרגו אותו בדם קר, נער יהודי. אימא חוזרת בתשובה מקיבוץ תל יוסף, אבא גר צדק, צדיק, ושמו בישראל: יתרו – גר צדק מאוסטרליה והבן הזה כל כך התקרב לאחרונה, התפלל בדבקות, __ ילד לא שבי, לא בן ערובה, לירות בו בָּרַקַה?! והעם עוד רגע מתייאש…
פרשת השבוע אומרת: אל יאוש! נצח ישראל לא ישקר! אמנם יש סבל, אך יש גם חטאים, אבל "ה' אֱלֹהָיו עִמּוֹ וּתְרוּעַת מֶלֶךְ בּוֹ". כמה זה חשוב בימינו אלו לשנן פרשה זו, למען דעת מי אנחנו, שאנחנו עם נבחר, עם סגולה, למען דעת חביבותנו לפניו יתברך.
ועוד דבר תלמדנו הפרשה: יכול אדם לחבוק זרועות עולם, למשש שחקים, להיות בעל כוחות על אנושיים, ועם זאת, להיות הרשע הגדול ביותר שבעולם. תראו איזה כוחות ניתנו לבלעם. ניתנו לו כוחות כמשה רבינו, ואת הכל הוא רתם להרע.
איך ניתן להסביר את זה?
מה היתה הבעיה עם בלעם בפרשת השבוע? בלעם היה ענק, אומרים חז"ל: "הֵן בִּקְדשָׁיו לֹא יַאֲמִין" (איוב טו, טו), עד שאדם לא מסיים את תפקידו בעולם, הקב"ה לא מאמין בו, שכן גם כהן גדול בן 80 הפך להיות צדוקי – "הֵן בִּקְדשָׁיו לֹא יַאֲמִין" – צא וראה את בלעם שהיה חובק זרועות עולם. איך זה יכול שאדם רותם את כל הסגולות שלו להיות מושחת? והתשובה היא אחת, בפרקי אבות: מעולם הוא לא טרח על תיקון מידותיו. מעולם לא שמר על שלימות מידותיו, אלא ביקש תמיד לילך בדרך לב רצונו ואז המידות שלו הושחתו. וזו סתירה מובהקת לגדלותו, להכרתו ולידיעתו ותראו לאן הוא הגיע. הוא לא טיפל בעינו הרע, הוא לא שם טיפות עיניים… הוא לא הנמיך את רוחו הגבוהה והוא לא הֵצֵר את נפשו הרחבה, קצת דיאטת הנפש. ותראו מה היה בסופו: הוא היה לדראון עולם – "וְשֵׁם רְשָׁעִים יִרְקָב" (משלי י, ז) – הוא הפך להיות מושג של מורה דרך לרשעים, העמיד תלמידים הרבה…
הוא חי עם מושגים של "תָּמת נַפְשִׁי מוֹת יְשָׁרִים וּתְהִי אַחֲרִיתִי כָּמהוּ" (כג, י), ומאידך חי עם אתונו ופרץ גדרי עולם! המושגים של האדם יכולים להיות בשמים, והמעשים מתחת לאדמה… – זה פרשת השבוע שלא לעולם חוסן, צריך לעבוד על החוסן, צריך להשקיע, צריך להשתדל ואז מקבלים סייעתא דשמיא ממרומים שנאמר – "רַגְלֵי חֲסִידָיו יִשְׁמר" (שמואל א ב, ט), אבל בלי מאמץ, בלי עבודה עצמית, אם אדם הולך בדרך לב רצונו, יכולה להיווצר סתירה כל כך גדולה בין עולם המושגים – עולם ההכרה לעולם המעשים.
מכאן ואילך אני הולך לדבר על מעלותיהם של עם ישראל בעיני שונאיו.
לפעמים אנחנו לא מכירים את הסגולות שלנו, אנחנו מתביישים להיקרא עם נבחר, אנחנו מתביישים להכיר בייחוד שלנו, בסגולות שלנו. אנחנו צריכים לשמוע את זה מהגויים?! הבה ונראה איך הגויים מסתכלים על עם ישראל, איך בלק ובלעם ראו את עם ישראל:
כתוב: "וַיַּרְא בָּלָק בֶּן-צִפּוֹר אֵת כָּל-אֲשֶׁר-עָשָׂה יִשְׂרָאֵל לָאֱמרִי" – מה כתוב על בלק? "וַיַּרְא…אֵת כָּל-אֲשֶׁר-עָשָׂה יִשְׂרָאֵל לָאֱמרִי" – ראה! ומיד אח"כ כתוב: "וַיָּגָר מוֹאָב מִפְּנֵי הָעָם מְאד כִּי רַב-הוּא וַיָּקָץ מוֹאָב מִפְּנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" – בלק ראה מה שישראל עשה לאמורי. מואב, המון העם עליהם נאמר: "וַיָּגָר מוֹאָב" – פחד ולמה? "מִפְּנֵי הָעָם מְאד כִּי רַב-הוּא".
מביא בעל "שער בת רבים": "לכאורה מה שראה בלק היה בפרסום רב, מיגור האמורי, וכל העולם ראה את הכחדת האמורי, ואם כן מדוע על בלק נאמר: "וַיַּרְא…אֵת כָּל-אֲשֶׁר-עָשָׂה יִשְׂרָאֵל לָאֱמרִי"? ועל המון העם נאמר שפחד מפני העם כי רב הוא?" – כלומר הוא פחד מהריבוי של העם היהודי שהוא עם גדול. מה ראה בלק שלא ראו מואב? ומה פחד מואב שבלק לא פחד ממנו?
ועונה בעל "שער בת רבים": "באמת מה שראה בלק, לא ראו מואב. ומה שפחדו מואב, לא פחד בלק, כי בלק שהיה חכם גדול, לא חשש מריבוי עם ישראל", כי עם עוצמה, עם טקטיקה, עם אסטרטגיה נכונה אפשר לגבור עליו בדרך הטבע, אז ממה כן הוא חשש? – ראה בלק את כל אשר עשה ישראל לאמורי. מה הוא ראה? – "השכיל לראות את גודל השגחת ה' יתברך על עם ישראל וכי ה' יתברך נלחם בשבילם מן השמים" – הוא ראה שעם ישראל הוא עם מופתי, הוא עם שחי מעל הטבע, "ה' אֱלֹהָיו עִמּוֹ". ואילו המואבים, המון העם, לא היתה להם השגה בהשגחה עליונה, הם היו פלאחים, הם לא הבינו והשיגו בעובדה שה' יתברך נלחם להם, רק פחדם היה על דרך הטבע, שראו שישראל הם עם רב, ומשום כך, כתוב בתחילת הפרשה שהמואבים ביקשו להתחבר עם מדין ולעשות שלום ביניהם כדי שיהיו רבים. אומר רש"י: "והלא מעולם היו שונאים זה את זה, אלא מיראתם של ישראל עשו שלום ביניהם" – אומות העולם שונאים זה את זה, אולם שנאתם לישראל מאחדת אותם. הקואלציה בין הערבים ששונאים אחד את השני, זה הפחד מישראל ושנאת ישראל, זה מה שמאחד אותם.
ממשיך בעל "שער בת רבים" ואומר: מואב היו פשוטים, לא בעלי השגות, אז מה צריך לעשות כנגד? ולכן הם התאחדו עם השונא שלהם. ולעומתם בלק ידע שכוחו של עם ישראל, זה לא מריבויו, שהרי מעטים הם, אלא כוחו של עם ישראל הוא כוח שמיימי, כי ה' הוא נלחם להם. ומשום כך ביקש ללחום נגדם בכוחות מטאפיזם, ע"י שבלעם יכניס בהם עין הרע ויוכל ע"י כך לנתקם מאביהם שבשמים. כמו שנאמר: "אֲרַמִּי אבֵד אָבִי" – אומר האר"י הקדוש: מי זה "אֲרַמִּי אבֵד אָבִי"? "אֲרַמִּי" זהו בלעם שהתעברה בו נפש לבן הארמי, וכל מגמתו היתה להאביד מהם את האבא שבשמים, להופכם ליתומים רוחניים, לעקור מהם את סגולת "בָּנִים אַתֶּם לה' אֱלֹהֵיכֶם" (דברים יד, א), להחדיר בהם את היאוש.
והנה ההבדל: בלק הבין שסגולת עם ישראל זה ש"ה' אֱלֹהָיו עִמּוֹ" ולא ריבוים, הוא לא היה צריך את ההתאחדות עם מדין, ולעומתו, המון העם שלא היה לו את ההשגות האלה, הבין שעוד מאה אלף חיילים אז הם ינצחו ולכן הם התאחדו עם מדין. וזה שאמר בלק לשליחים ששלח לבלעם: "הִנֵּה עַם יָצָא מִמִּצְרַיִם". מה מספר בלק לבלעם זאת? מי אינו יודע זאת שעם ישראל יצא ממצרים? שהרי בלעם היה מיוצאי מצרים, הוא היה מיועצי פרעה. אז איך הוא יצא ממצרים? שלא על דרך הטבע, כי ממצרים מבית עבדים לא יוצאים, אלא הוא אומר לו: הרי הוא יצא ממצרים שלא על דרך הטבע, ואם כן, אין להיושע מהם בדרך טבעית, זאת אומרת בעם עם כבד וביד חזקה, רק בכוחות מטאפיזם, ע"י קללות והבלטת חטאיהם וע"י כך להוריד אותם מסגולתם.
בלק ובלעם השכילו להבין כי מיוחדותו של עם ישראל היא בהיותו בבחינת: "בָּנִים אַתֶּם לה' אֱלֹהֵיכֶם", העם הנבחר, ממלכת כהנים וגוי קדוש, עם סגולה, לא עם של הייטק, לא עם של סגני אלופת אירופה בכדורסל, לא!!! לא זה הייחוד שלנו! ומכיון שהם השכילו להבין זאת, אז הם הבינו שצריך לפגוע ברוחניות שלו, לנתק אותו מאביו שבשמים.
ממשיך בעל "שער בית רבים" ושואל: כתוב "וַיַּרְא בָּלָק בֶּן-צִפּוֹר אֵת כָּל-אֲשֶׁר-עָשָׂה יִשְׂרָאֵל לָאֱמרִי" – למה דווקא הוא ראה את מה שישראל עשה לאמורי ולא מה שעשו ישראל לעוג מלך הבשן, שהרי באותה פרשה מיד אח"כ כתוב שישראל הדבירו והכחידו את עוג מלך הבשן? ומתרץ תירוץ נפלא: "ויש לומר, ידוע מאמר חז"ל: "חֲבוּר עֲצַבִּים אֶפְרָיִם" (הושע ד, יז) גם כשאפרים עובד עבודה זרה, ואתם יודעים למה? כי הוא "חֲבוּר" – הם חיים באחדות. כשיש בישראל אחדות, גם אם הוא חבור לעצבים, אז אנחנו "חָלַק לִבָּם" (שם י, ב), הם במחלוקת, הם רבים זה עם זה – "עַתָּה יֶאְשָׁמוּ". וחז"ל מביאים ראיה: דורו של שאול הצדיק יוצא למלחמה ונופלים, בדורו של אחאב הרשע יוצאים למלחמה ומנצחים. מדוע? כי בדורו של אחאב לא היה דילטורין ביניהם, לא היו מלשינים, חיו בשלום אחד עם השני, ואע"פ שהוא היה עובד עבודה זרה, לעומתם בדורו של שאול צדיקים היו, אבל היו דילטורין ביניהם, הלשינו, היו במחלוקת, אז זה לא עמד להם והם הפסידו.
אומר בעל "שער בית רבים" דבר נפלא: "הנה בכל מקום שישראל נזכרו בלשון רבים במקרא, סימן הוא שהם לא היו באחדות" (שני יהודים שלוש דיעות…) ודוגמאות לכך: בכל המסעות כתוב "וַיִּסְעוּ..וַיַּחֲנוּ" בלשון רבים, אומרים חז"ל בפרשת יתרו: "משום שבכל המסעות וכל החניות היו במחלוקת ובפירוד לבבות וכשבאו להר סיני, רק אז הם הגיעו לאחדות, כפי שנאמר בלשון יחיד: "וַיִּחַן-שָׁם יִשְׂרָאֵל נֶגֶד הָהָר", לפי שאז כולם היו כאיש אחד בלב אחד".
במלחמת עוג כתוב: "וַיַּכּוּ אתוֹ וְאֶת-בָּנָיו" (כא, לה), בלשון רבים, וההמשך: "וְאֶת-כָּל-עַמּוֹ עַד-בִּלְתִּי הִשְׁאִיר-לוֹ שָׂרִיד וַיִּירְשׁוּ אֶת-אַרְצוֹ" – שוב בלשון רבים, ומכאן שלא היתה אחדות ביניהם ובלק ידע שאם אין אחדות בישראל, אז גם אם יש לה כוחות שמיימים, אז אפשר לתקוע טריז ביניהם לבין בורא עולם. אין לך בִּיצָה יותר גדולה מאשר מחלוקת. אז הוא יחטיא אותם בזנות, בעריות ובעבודה זרה ואז הוא יוכל לנצחם, כך הוא ינתק אותם מבורא עולם. בסוף פרשת חוקת, במלחמת סיחון, כתיב הכל בלשון יחיד: "וַיַּכֵּהוּ יִשְׂרָאֵל לְפִי-חָרֶב וַיִּירַשׁ אֶת-אַרְצוֹ…וַיִּקַּח יִשְׂרָאֵל אֵת כָּל-הֶעָרִים הָאֵלֶּה וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל בְּכָל-עָרֵי הָאֱמרִי".
מה ההבדל בין שני המלחמות? במלחמת עוג כתוב בלשון רבים, כי הם לא היו באחדות מלאה, במלחמת האמורי הם היו באחדות מלאה. אומר בלק: אני אצליח להחטיא אותם בעבודה זרה? "חֲבוּר עֲצַבִּים אֶפְרָיִם", אומר הכתוב מיד אח"כ: "הַנַּח-לוֹ", גם אם הם עובדים עבודה זרה, אבל הם מחוברים, כי הם באחדות, אז הקב"ה נותן להם הנחה. אבל אם "חָלַק לִבָּם" אז "עַתָּה יֶאְשָׁמוּ". אומר בלק: מלחמת עוג לא מפחידה אותי, כי עם ישראל במצבו נגד עוג היו מפולגים, ועם מפולגים אני אסתדר, אני אכניס בהם חטאים, אבל כשעם ישראל היו נגד האמורי הם היו באחדות, מה אני ארויח, אם אני אכניס בהם איזה חטא ואקטרג עליהם?! הרי "חֲבוּר עֲצַבִּים אֶפְרָיִם הַנַּח-לוֹ", ומשום כך ביקש לקללם ולהורידם מסגולתם, זהו שנאמר: "וַיָּגָר מוֹאָב מִפְּנֵי הָעָם מְאד כִּי רַב-הוּא" – "רַב-הוּא" הם רבים ובכל זאת הם נקראים בלשון יחיד.
וכעת, איך אנחנו נראים בעיני שונאינו. אם אתה רוצה לדעת מי זה עם ישראל, אל תפנה לעיתונאים, ולא לשדרים ולא לפירסומאים, אלא לך אל הגוי ותשאל אותו מה זה עם ישראל.
אומרת הגמרא סנהדרין קב עמ' ב: "אמר ר' יוחנן, מברכתו של אותו רשע אתה למד מה היה בליבו" – במה רצה לפגוע, במה ראה את סוג קיומו של עם ישראל, הרי הוא בא לקלל, אומרת הגמרא: מה עשה הקב"ה? "צד את לשונו והפך את הקללה לברכה" – אז יש לנו פרשת הברכות ומכאן אנחנו למדים שומר ישראל.
בלעם בא לקלל. אתה רוצה לדעת במה רצה בלעם לפגוע? כשסדאם חוסין שלח טילים, סקאדים לעבר ישראל, הוא לא ירה אותם לאיזה בוטקה עזובה בחולות ראשון, הוא טיווח את הסקאדים שלו לעבר הלוז של עם ישראל, הקריה של עם ישראל. חשוב לדעת במה רצה בלעם לפגוע. אבל בשביל מה זה חשוב, שהרי הקב"ה הפך את זה לברכה?! איך ראה בלעם את עוצמתו של עם ישראל ומכאן אנחנו למדים מהי נקודת הקיום המרכזית של עם ישראל בעיני בלעם שבזה הוא רצה לפגוע ויתברר לכם עד מהרה שהוא לא רצה להרוס את אצטדיון רמת גן, ולא את בלומפילד, ולא את נוקיה, ולא את הבימה ולא את הקמארי החדש, לא!! זה לא הפריע לו! אם כן, מה הפריע לו ביותר? אומר בלעם: "מַה-טּבוּ אהָלֶיךָ יַעֲקב מִשְׁכְּנתֶיךָ יִשְׂרָאֵל. כִּנְחָלִים נִטָּיוּ כְּגַנּת עֲלֵי נָהָר כַּאֲהָלִים נָטַע ה' כַּאֲרָזִים עֲלֵי-מָיִם" (כד, ה-ו), אומרים המפרשים: על מה נאמר "מַה-טּבוּ"? מילים אלו הם מילות התפעלות – אוהו… אבל על מה הוא אמר זאת? איפה הוא רצה לפגוע בראש ובראשונה? ב"אהָלֶיךָ יַעֲקב" וב"מִשְׁכְּנתֶיךָ יִשְׂרָאֵל" – באוהלים ובמשכנות.
אומר הספורנו: מה ראה בלעם? ממה התפעל? במה רצה לפגוע? כתוב: "מַה-טּבוּ אהָלֶיךָ יַעֲקב" אלו בתי תורה ובתי מדרש, כמו שנאמר: "וְיַעֲקב אִישׁ תָּם ישֵׁב אהָלִים" (בראשית כה, כז), אוהל – זה ישיבה, אוהל – זה בית מדרש.
אומר בעל הטורים: "אִישׁ תָּם" – סופי תיבות: שם. מה זה "אִישׁ תָּם"? זה אדם שישב באוהלו של שֵׁם ולמד תורה. אדם שיוצא מישיבה, שייך לקרוא לו איש תם, איש שלם. "מִשְׁכְּנתֶיךָ יִשְׂרָאֵל" – ראה בתי כנסיות, מקדשי מעט המיוחדים לשכון שם שכינת קל. מה זה בית הכנסת? שם שכינת קל ושם מקבל הקב"ה את תפילת המתפללים!
כתוב "מַה-טּבוּ" בלשון רבים ולא כתוב מה טוב, מדוע? אומר הספורנו: "כי לא בלבד לעוסקים בהם הם מטיבים" – היושבים בישיבות, החובשים את ספסלי בית המדרש, הבאים לבית הכנסת להתפלל שחרית, מנחה וערבית, לא בלבד לעוסקים בהם הם מטיבים, אלא מיטיבים הם לכלל האומה. כשיהודי מתפלל בבית הכנסת בראשון הוא מיטיב לא רק לעצמו, אלא הוא מיטיב לכל השכונה, לכל החברים, לכל התושבים.
"כִּנְחָלִים נִטָּיוּ", כי אמנם בתי כנסת ובתי מדרשות להמון ישראל הם כמו הנחלים הנוטים אל השדות להשקותם, יש להם יובלים, יש להם פלגים. וכן יושבי האוהלים (ישיבות) ותופסי התורה דולים ומשקים להמון העם לכל ההולכים בשדות. התורה הקדושה שלומדים בישיבות בבתי מדרש בשיעורי תורה בשבת ובכל יום, אומר הספורנו, הם "כִּנְחָלִים נִטָּיוּ". הם משקים את כל השדות, גם את השדות הרחוקים מבית הכנסת, הם משפיעים שפע של טוב לכל הפריפריה כולה, לכל עם ישראל וממשיך הפסוק ואומר: "כְּגַנּת עֲלֵי נָהָר" – המתפללים בבתי כנסת לא ימושו מעשות פרי, הם עושים פרי גם ברחוב הברון, כמאמר ז"ל: ברית כרותה לי"ג מידות שאינם חוזרות ריקם (פרק ראשון בראש השנה).
בלעם הרשע השכיל לראות את עוצמתו וייחודו של העם היהודי, את הבסיס לקיומו, את סוד נצחיותו. מהו הגרעין שעם ישראל עומד עליו? זהו בית המדרש, זהו הישיבה, זהו בית הכנסת – מקדש מעט.
אומר ר' יונתן בן עוזיאל: ממה התפעל בלעם שאמר "מַה-טּבוּ"? "כנחלי מים המתגברים וזורמים, כך בני ישראל יושבים עדרים עדרים ומתעצמים בלימוד התורה. והם כגנים השתולים על בריכות הנהרות. יושבים תלמידים, חבורות, חבורות, זיו פניהם כזיו הרקיע ביום השני לבריאת העולם ומתנשאים על כל האומות כארזי הלבנון ומתגברים על כל מבקשי נפשם".
שמעתם?! נאמר: "ומתגברים על כל מבקשי נפשם" – כי לא לעוסקים בה בלבד הם מטיבים, כי אם לכל האומה כולה.
אומר הגמרא במסכת סנהדרין דף צט ע"ב: "כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא ואלו שאין להם חלק לעולם הבא: אפיקורוס". שואלת הגמרא: "אפיקורוס כגון מאן?" – מי זה אפיקורס שאין לו חלק לעולם הבא? – "אמר רב יוסף: כגון הני דאמרי" – כמו אלה שאומרים" – "מאי אהנו לן רבנן" – מה זה מועיל לנו אותם תלמידי ישיבות הלומדים בישיבות? חובשי ספסלי בית המדרש" – "לדידהו קרו לדידהו תנו" – כל מה שהם לומדים זה בשביל עצמם.
אומר רש"י: "והם אינם יודעים שהעולם מתקיים עליהם שנאמר: כִּנְחָלִים נִטָּיוּ כְּגַנּת עֲלֵי נָהָר" – שימו לב הם יודעים שהתורה מטיבה, אלא שהם אומרים שהיא מטיבה ללומדיה ולא לכל האומה, הם אינם מאמינים אפילו במה שהאמין בלעם הרשע, כי הוא האמין ב: "מַה-טּבוּ אהָלֶיךָ יַעֲקב", הוא האמין שהלוז של עם ישראל זה שיש תלמידי ישיבות שלומדים תורה, אז זה מקיים את כל עם ישראל, גם את כל הבעלי בתים שנמצאים בסדנא, או בצבא, זה מגן עליהם. ואפיקורס זה אחד שחושב שמי שלומד תורה הוא לומד לעצמו, אבל הוא לא משפיע על עם ישראל טובה וברכה ושפע כל טוב.
אמר רב נחמן בר יצחק: יש ראיה נוספת – כתוב על אברהם אבינו שהוא התפלל על סדום כך: "וְנָשָׂאתִי לְכָל-הַמָּקוֹם בַּעֲבוּרָם" – אם יש עשרה צדיקים בעיר, אז הקב"ה בזכותם לא פוגע בכל העיר כולה. אומר רש"י שהצדיקים מהנים לאחרים, התורה מגינה גם על אלו שלא זכו להגות בה – גולאט.
יושב יהודי בן 95, עם משקפים מגדילות, בקושי רואה, יושב ועוסק בתורה, הוא מגן על כל עם ישראל. ואת זה בלעם ידע, ולצערנו ולדאבון לבנו רבים מתוכנו לא מאמינים בזה, ובזה הוא רצה לפגוע, אבל ה' צד את לשונו והוא לא הצליח.
מובא בתנא דבי אליהו רבה פרק כא: "מַה-טּבוּ אהָלֶיךָ יַעֲקב.. כִּנְחָלִים נִטָּיוּ" – וכי מה טיבם של נחלים אצל בתי כנסיות ובתי מדרשות? מהו הדימוי של נחלים ומעיינות לבתי מדרש ובתי כנסת? אומר תנא דבי אליהו (זה גילוי של אליהו הנביא לרבי __): אלא לומר לך, מה נחלים מעלים את האדם מטומאה לטהרה" – אדם טמא לאן הוא הולך? למקוה טהרה. מה זה מקוה טהרה? נחל, מעיין, נהר – "מה נחלים מעלים את האדם מטומאה לטהרה, כך בתי כנסיות ובתי מדרשות מעלין את היהודי מן הטומאה לטהרה ומביאים אותה מחובה לזכות" – תפס אותך השטן? מושכהו לבית המדרש. למה? כי בבית המדרש הוא מקבל זבנג וגמרנו. זה הסגולה של בית המדרש.
ומה טיבם של נחלים? אומר התנא דבי אליהו: "כמו שאדם טמא הולך אל הנחל וטובל ונעשה טהור, האדם שהוא טמא בעבירות ובמעשים רעים – בוא יהודי היכנס לבית הכנסת לתפילה, השתתף בשיעור בין מנחה לערבית, בוא לישיבה תשמע שיעור תורה ואתה טהור" – זהו הדימוי של הנחלים אל התורה.
אומר ר' משה מקרדורבירו (הרמ"ק): "הנה גבולות ארץ ישראל סביב סביב מוקפים בקורות מים. הירדן ממזרח, הים התיכון ממערב, נהר מצרים מדרום ונהר פרת מצפון" – מה זה רומז? אומר הרמ"ק: "כל הנכנס מארץ העמים שהוא אויר טמא לארץ ישראל שהוא אויר טהור, צריך בכניסתו לטבול עצמו במקוה טהרה" – צריך לעבור קודם כל דרך מים להיטהר, כי ארץ ישראל קדושה.
אומר בעל "מלוא העומר": "מַה-טּבוּ אהָלֶיךָ יַעֲקב מִשְׁכְּנתֶיךָ יִשְׂרָאֵל" – "ראשי תיבות "טמאים", לומר לך, אפילו הם טמאים, תכניס אותו לאוהלי יעקב ולמשכנות ישראל הם מיטהרים"!
זה פרשת השבוע, אמנם אין בה מצוות, אבל יש בה את כל הסגולות מה זה עם ישראל ומה זה תורת ישראל וראוי היה לקבוע אותו בקריאת שמע, או במקום קריאת שמע.
את היהדות הזאת ראה בלעם הרשע, ביהדות זו רצה לפגוע, את היהדות הזו רצה לקלל, הוא רצה לקלל את בני הישיבות, את התורה שישראל, הוא לא חשש מישראל המחזיקים בתרבות הגויים, אדרבא, הם שייכים לו. הוא לא חשש מאלו שאמרו: היה יהודי בביתך ואדם בצאתך, אדרבא, הם שייכים לו, הוא לא חשש מעם ישראל שעזב מקור מים חיים לחצוב לעצמו בורות נשברים, אדרבא הם שלו, הוא השכיל להבין כי עם ההווה הזה – "אהָלֶיךָ יַעֲקב מִשְׁכְּנתֶיךָ יִשְׂרָאֵל" – יהיה גם העתיד של עם ישראל: עוד ישיבה ועוד ישיבה, עוד בית הכנסת ועוד שיעור תורה – ואין שום אומה בעולם יכולה להם לישראל, ובזה הוא רצה לפגוע, כי הוא ידע שרק בזכות זה "ה' אֱלֹהָיו עִמּוֹ וּתְרוּעַת מֶלֶךְ בּוֹ", הוא ידע שרק בזכות זה "כָּרַע שָׁכַב כַּאֲרִי וּכְלָבִיא מִי יְקִימֶנּוּ", רק בזכות זה "מְבָרֲכֶיךָ בָרוּךְ וְארֲרֶיךָ אָרוּר"
יהי רצון שידעו כל הגויים, כל שונאי ישראל כי שם ה' נקרא עלינו וייראו מאיתנו. אבל איך אתה רוצה שידעו כל הגויים כי שם ה' נקרא עלינו וייראו אותנו? כאשר הם לא רואים תפילין של ראש אצלנו! אם אנחנו נתחזק ונלמד להבין מה סוד חוזקו וחוסנו של עם ישראל, אז גם שונאי ישראל ידעו, ואז "וְנָתַתִּי שָׁלוֹם בָּאָרֶץ" – שלום אמיתי – "וּשְׁכַבְתֶּם וְאֵין מַחֲרִיד…וְחֶרֶב לֹא-תַעֲבר בְּאַרְצְכֶם" ועם ישראל ישב לבטח בארצו ונאמר אמן.
——–
לעילוי נשמת ולזכות כל עם ישראל החיים והמתים
לזכות הרב המחבר
האתר כולו מוקדש לעילוי לנשמת כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולזכות כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולרפואת כל חולי עם ישראל בנפש בגוף ובנשמה. לייחדא קודשא בריך הוא ושכינתא על ידי ההוא טמיר ונעלם בשם כל ישראל, לעשות נחת להשם יתברך ולהמשיך רחמים וחסדים על כל העולם, לבירור עץ הדעת טוב ורע ולתיקון הדעת של כל בר ישראל, ולקרב את ביאת מלך המשיח צדקנו.
בפרט לזכות נשמות משה בן יוכבד רבנו עליו השלום רבן של כל ישראל, רבי שמעון בן יוחאי מגלה תורת הנסתר בעולם, רבי יצחק לוריא אשכנזי בן שלמה עטרת ראשינו, רבי ישראל הבעל שם טוב בן אליעזר מגלה תורת החסידות בעולם, רבנו נחמן בן פייגא אור האורות, רבי חיים בן יוסף ויטאל תלמיד רבנו האר"י, וכל הצדיקים והחסידים, הצדיקות והחסידות, האבות הקדושים והאמהות הקדושות, דוד המלך וכל יוצאי חלציו וכל אחד ואחד מישראל בכל מקום שהוא חי או מת.
ותיקון של כל ישראל החיים והמתים, ולפדיון של כל ישראל החיים והמתים מכל דין וייסורים שיש עליהם.
בס"ד – כל הזכויות שמורות (c) לנר תמיד – על פרשת השבוע
הרב יצחק ברנר זצ"ל
נערך מסרטי הקלטה ע"י ר.רצון תליט"א
לפי רישיון Creative Commons-CC-2.5