——–
פרשה הקרויה על שם אחד משני שונאי ישראל הגדולים ביותר, שניהם נשואי פרשת השבוע – בלק ובלעם.
פרשה זו, אומר השל"ה הקדוש אין בה שום מצוה מתרי"ג מצוות, אך יש בה את כל הסגולות של עם ישראל, את כל השבחים של עם ישראל, סוד קיומו הנצחי, סוד הצלחתו וגם סוד הישרדותו. פרשה בתורה שכל כולה מתארת את שנאת העולם לעם עולם – עם ישראל.
פרשת השנאה! וזה מאוד אקטואלי. וכפי שיתברר אין חדש תחת השמש.
שנאת העולם לעם עולם, לעם ישראל.
שיחתנו הערב תהיה בבחינת הצצה קטנה למאורתן של שונאי ישראל, פרקי שנאה, אקטואליה. ומרוב דברים, בחרתי בהצצות קטנות ורבות לפרקי שנאה, גיוון של פרקי שנאה, לפי סדר הפסוקים.
והנה כך פותחת התורה הקדושה: "וַיַּרְא בָּלָק בֶּן-צִפּוֹר אֵת כָּל-אֲשֶׁר-עָשָׂה יִשְׂרָאֵל לָאֱמרִי. וַיָּגָר מוֹאָב מִפְּנֵי הָעָם מְאד כִּי רַב-הוּא וַיָּקָץ מוֹאָב מִפְּנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. וַיּאמֶר מוֹאָב אֶל-זִקְנֵי מִדְיָן עַתָּה יְלַחֲכוּ הַקָּהָל אֶת-כָּל-סְבִיבתֵינוּ כִּלְחֹךְ הַשּׁוֹר אֵת יֶרֶק הַשָּׂדֶה וּבָלָק בֶּן-צִפּוֹר מֶלֶךְ לְמוֹאָב בָּעֵת הַהִוא" (במדבר כב, ב-ד).
מה תוספת המילים "בָּעֵת הַהִוא"? מספיק "וּבָלָק בֶּן-צִפּוֹר מֶלֶךְ לְמוֹאָב"! מה זה "בָּעֵת הַהִוא"? מביא רש"י, חז"ל: מהו שאמר בעת ההיא? "לא היה ראוי למלכות מואב" – הוא לא היה ראוי להיות מלך – "כי מנסיכי מדין היה" – הוא לא היה מואבי, הוא היה נסיך במדין – "וכיון שמת סיחון, מינוהו המואבים עליהם לצורך שעה, בָּעֵת הַהִוא". ולמה מינו אותו למלך לצורך שעה? הרי הוא היה מנסיכי מדין, האם לא היו מואבים? היו צריכים להביא מלך מבחוץ?
אומר המדרש תנחומא (בלק ג) יסודות גדולים מאוד ואני מדבר ברמיזה: "וַיּאמֶר מוֹאָב אֶל-זִקְנֵי מִדְיָן עַתָּה יְלַחֲכוּ הַקָּהָל אֶת-כָּל-סְבִיבתֵינוּ" – איזה קשר היה למואב עם מדין? והלא מואב ומדין היו מעולם היו שונאים זה את זה, שנאמר: "הַמַּכֶּה אֶת-מִדְיָן בִּשְׂדֵה מוֹאָב" (בראשית לו, לה) – משחר ההיסטוריה היתה שנאה בין שני העמים הללו, ואם כך, אומר המדרש, איך פתאום הם מדברים וממנים לעצמם מלך ממדין? ואומרים חז"ל: "אלא מיראתם של ישראל עשו שלום ביניהם" – מהפחד, מהכוח של עם ישראל, הם עשו שלום ביניהם ולא מאהבת אחד את השני. קואליציה וברית של שונאי ישראל שהיו שונאים את ישראל, אלא שנאתם לישראל איחדה אותם. מהו הדבר שמלכד שני שונאים מובהקים? השונא השלישי של שניהם, זה מה שמלכד שני שונאים. ישראל, שהם עם לבדם ישכון, משכינים שלום בין אומות העולם. החריגות של עם ישראל, הפחד מהסגולה שבעם ישראל, בהיותו עם סגולה, מאחֵד את כל הגויים, את כל השונאים זה לזה, נגד העם היהודי, עם ישראל מאחד את האומות ואת הליגה הערבית, אנחנו אומרים מדי יום: "תַּלְמִידֵי חֲכָמִים מַרְבִּים שָׁלוֹם בָּעוֹלָם" – תורה מרבה שלום בהשאלה, במליצה, אך תלמידי כחמים מרבים שלום בעולם. איזה שלום? מרבים שלום בין עמי ארצות ובין שונאי הדת. כולם שונאים זה את זה, כל הסיעות, כל המפלגות, כל אחד רוצה לאכול אחד השני, מה מאחד אותם? מה עושה להם קואליציה משותפת? שנאת תלמידי חכמים, שנאת החרדים, השנאה לשלישי מאחדת את האחד עם השניים – כלל שמלמדים אותם במדרש.
משל לדבר דומה, אומר המדרש, מביא רש"י: "שני כלבים שהיו מריבים זה עם זה" – רבו אחד עם השני – "בא זאב על אחד מהם" – הגיע זאב התנפל על אחד מהם – "אמר השני" – הכלב השני שרב עם הראשון – "אם אין אני עוזר לכלב השני, היום הוא הורגו" – את הכלב ההוא – "ומחר הוא יבוא אלי, אז אין לי ברירה, אלא לעשות קואליציה עם הכלב השני, ובלבד ששנינו נעמוד מול הזאב" – חבורת כלבים שחברו יחד מחמת הזאב…
וזהו הקשר בין מואב למדין.
אומרת התורה הקדושה בפתח הפרשה: "וַיִּשְׁלַח מַלְאָכִים אֶל-בִּלְעָם בֶּן-בְּעוֹר פְּתוֹרָה אֲשֶׁר עַל-הַנָּהָר אֶרֶץ בְּנֵי-עַמּוֹ" (כב, ה).
שימו לב לפירוט: "בִּלְעָם בֶּן-בְּעוֹר" – מזכיר את שם אבא שלו, "פְּתוֹרָה" – עיר מגוריו, "אֲשֶׁר עַל-הַנָּהָר אֶרֶץ בְּנֵי-עַמּוֹ לִקְרא-לוֹ לֵאמר הִנֵּה עַם יָצָא מִמִּצְרַיִם הִנֵּה כִסָּה אֶת-עֵין הָאָרֶץ וְהוּא ישֵׁב מִמֻּלִי" – מלך מואב קורא לבלעם – "וְעַתָּה" – עכשיו, "לְכָה-נָּא אָרָה-לִּי אֶת-הָעָם הַזֶּה" – קלל אותו – "כִּי יָדַעְתִּי אֵת אֲשֶׁר-תְּבָרֵךְ מְברָךְ וַאֲשֶׁר תָּאר יוּאָר" – על הפסוקים האלה דורשים חז"ל הרבה דרשות, וזה נושא שיחתנו – שנאת העולם לעם ישראל.
שולח בלק מלאכים אל בלעם ואומר לו: "הִנֵּה עַם יָצָא מִמִּצְרַיִם…לְכָה-נָּא אָרָה-לִּי אֶת-הָעָם הַזֶּה" – אומר ר' זלמן סורוצקין בספרו "אוזניים לתורה" דבר נפלא, ובכל דבר כתבתי את ההקבלה לימינו: "ראוי לציין שבכל הפרשה לא הזכירו, לא בלק ולא בלעם, את השם ישראל" – הם לא העלו על דל שפתם את המילים "עם ישראל" – "מלבד בנבואות שהיה מוכרח בלעם למסור דברי ה' כהוויתם ואז היה בלעם מזכיר שם ישראל" – פרט לכך שבלעם דיבר, לא הזכירו שם של עם ישראל!! למה לא? כי הם שונאים את עם ישראל, מאן דכר שמיה, מי מזכיר בכלל שם "ישראל"?! מי מעלה אותו בפה? אז איך הם מכנים אותו? בשם "עם" – "עַם יָצָא מִמִּצְרַיִם…לְכָה-נָּא אָרָה-לִּי אֶת-הָעָם הַזֶּה" – השם "ישראל", לא מוזכר בפיהם, זה גנאי, שנאה!
כיוצא בזה, עוד שונא גדול, תלמיד לבלעם הרשע – המן, ויש הקבלה בין שניהם.
המן אמר: "יֶשְׁנוֹ עַם-אֶחָד מְפֻזָּר וּמְפרָד בֵּין הָעַמִּים" (אסתר ג, ח), זה משפט שאמר אותו כבר בלעם: "הֶן-עָם לְבָדָד יִשְׁכּן" (במדבר כג, ט). אותו דבר! הוא תלמידו האידאולוגי.
וכשהמן הרשע רוצה להשמיד את עם ישראל, הוא אומר: "יֶשְׁנוֹ עַם-אֶחָד מְפֻזָּר וּמְפרָד בֵּין הָעַמִּים" – אתה לא יכול להגיד מי זה העם? מה פתאום! אני לא מזכיר את השם של העם הזה, כי אני שונא אותו, ואחשורוש כאשר הוא נותן לו את ה-או.קי להשמיד את עם ישראל עונה לו: "וְהָעָם לַעֲשׂוֹת בּוֹ כַּטּוֹב בְּעֵינֶיךָ" (אסתר ג, יא) – אף אחד משונאי ישראל אינו מזכיר את שם "ישראל" – הס מלהזכיר – שנאה.
רשמתי לעצמי: בימינו הם אומרים "ממשלת תל אביב"! הממשלה הציוניות, אבל הם לא אומרים "ישראל", הם לא אומרים "מדינת היהודים", הם אומרים פלאסטין – שנאה עמוקה ולא מהיום, אלא משחר ההיסטוריה – "העם", ההדגש הראשון.
"הִנֵּה עַם יָצָא מִמִּצְרַיִם" – אומר בעל "נועם מגדים": "ברשעותו של בלק, ביקש להכחיש את צור מחצבתו של העם היהודי" – תראו רבותי, אברהם היה מאוד מפורסם בין אומות העולם, הוא היה הסבא של עשו, אבא של ישמעאל, והאבא של העם היהודי, יצחק – "ברשעותו של בלק ביקש להכחיש את צור מחצבתו של העם היהודי" – הערבים – הם בני אברהם, ישראל – הם עם חדש, בכלל הוא לא מזכיר שהם בני אברהם, יצחק ויעקב, אלא אומר: "הִנֵּה עַם יָצָא מִמִּצְרַיִם" – כאילו מקור מחצבתו של העם היהודי הוא ממצרים, אחד העמים שהיה שם עבד במצרים, עם לבן ועשה פליטה ממצרים, יצא ממצרים… הוא לא מזכיר את השם שלו, כאילו שהעם היהודי נולד במצרים, ואיזה שקר זה! איזה סילוף. אומר בעל "נועם מגדים": "איזו מגמה זדונית, יש כאן".
"וַיַּרְא בָּלָק בֶּן-צִפּוֹר אֵת כָּל-אֲשֶׁר-עָשָׂה יִשְׂרָאֵל לָאֱמרִי" (כב, ב) – זה מה שגירה אותו לקלל את ישראל. שואלים חז"ל: מה עשה עם ישראל לאמורי? ודאי שהוא היכה אותו שוק על ירך ויירש את ארצו, זה אמת, אבל מי התחיל? עם ישראל תקף את האמורי?! עם ישראל יזם מלחמה?! עם ישראל הוא עם שמבקש לכבוש?! מה פתאום!!! וכתוב: "וַיַּרְא בָּלָק בֶּן-צִפּוֹר אֵת כָּל-אֲשֶׁר-עָשָׂה יִשְׂרָאֵל לָאֱמרִי" – מה עשה ישראל לאמורי? אומרים חז"ל במדרש: כתוב בספר במדבר, בפרשה הקודמת: "וַיִּשְׁלַח יִשְׂרָאֵל מַלְאָכִים אֶל-סִיחֹן מֶלֶךְ-הָאֱמרִי לֵאמר" – אמירה, לא איום! "אֶעְבְּרָה בְאַרְצֶךָ" – אתה יודע ש-40 שנה אנחנו מסתובבים במדבר, אין לנו שום דבר נגדך, תן לנו לחצות את ארצך – "לֹא נִטֶּה בְּשָׂדֶה וּבְכֶרֶם" – לא נקטוף אשכולות בדרך, לא נשחית לך שדות ופרדסים, לא נגנוב לך ברווזים ותרנגולים מהלולים (לעשות קומזיץ), לא!! וגם "לֹא נִשְׁתֶּה מֵי בְאֵר" – מה זה "לֹא נִשְׁתֶּה מֵי בְאֵר"? יש לנו מים! אבל אנחנו לא נשתה אותם, כי כל עם רוצה תיירות, רוצה הכנסה (עיין ערך תורכיה…עושים הכנסה טובה, מאות אלפי יהודים באים לשם מכניסים מאות אלפי דולרים) אומר עם ישראל לסיחון: לא נזיק כל נזק, אני משלם לך. חלילה! בדרך המלך נלך! אנחנו לא שותים מהמים שלנו, את הכל נקנה אצלך, ואתם יודעים שבפונדק הדרכים משלמים פי שלוש על פחית, ועם ישראל אומר: נשלם לך על המים, על השתיה, על הקולה, נשלם לך – נו, ואיזה עם אינו רוצה את זה? איזה מנהיג אינו מעוניין בזה שיקנו את תוצרת ארצו? "בְּדֶרֶךְ הַמֶּלֶךְ נֵלֵךְ" – לא נלך אפילו ליד השדות שלך – "עַד אֲשֶׁר-נַעֲבר גְּבֻלֶךָ" – בקשה יפה!!
אומר רש"י, חז"ל: עם ישראל ביקשו מהאמורי שלום שנאמר "אֶעְבְּרָה בְאַרְצֶךָ"! – ואני חושב שכל אחד מבין שהיתה כאן פנייה ידידותית למלך חשבון – סיחון, לא היתה שום כוונה לפגוע בארצו, ובהמשך מה כתוב? אומרת התורה: "וְלֹא-נָתַן סִיחֹן אֶת-יִשְׂרָאֵל עֲבר בִּגְבֻלוֹ" – אבל היה גם עוד עם אחד שאמר לעם ישראל "לא", וזה היו אדום, ומה עשה ישראל? הקיף את ארץ אדום, הוא לא קידש מלחמה על כך שלא נתנו לו לעבור בארץ, זו לא סיבה מלחמה, לא, אז סיחון לא נותן, אז יוצאים, אבל כתוב כאן משהו: וְלֹא-נָתַן סִיחֹן אֶת-יִשְׂרָאֵל עֲבר בִּגְבֻלוֹ וַיֶּאֱסֹף סִיחֹן אֶת-כָּל-עַמּוֹ" – סיחון היה "גוליבר" גדול… – "וַיֶּאֱסֹף סִיחֹן אֶת-כָּל-עַמּוֹ וַיֵּצֵא לִקְרַאת יִשְׂרָאֵל הַמִּדְבָּרָה" – סיחון יצא לקראת עם ישראל, נו, אז מה הוא הפגין שרירים? זה כבר אומר שהצבא היהודי צריך להיכנס להיכון, אבל לא יותר מזה, אבל כתוב בתורה: "וַיֵּצֵא לִקְרַאת יִשְׂרָאֵל הַמִּדְבָּרָה וַיָּבא יָהְצָה וַיִּלָּחֶם בְּיִשְׂרָאֵל" – הוא התחיל ללחום ואם כן, מה יש לעשות אם סיחון פתח במלחמה והחל להפגיז את ישראל?! מה אפשר לעשות? מה דורשים ממנו אומות העולם? שאנחנו נשב בחיבוק ידיים וניתן לסיחון להפגיז את ישראל?! (ניתן לחמאס להפגיז את שדרות…) מה אומות העולם רוצים? אנחנו התחלנו איתם? אנחנו עשינו להם משהו? לא! אז מה צריכים ישראל לעשות? חובה על ישראל להגן על עצמם ולהשיב מלחמה שערה! ואמנם שישראל החזירו, כתוב בתורה: "וַיַּכֵּהוּ יִשְׂרָאֵל לְפִי-חָרֶב" (כא, כד) – אם נלחמנו, אז נלחמנו טוב, בסייעתא דשמיא. הוי אומר שהיתה זו מלחמת הגנה, פשוטו כמשמעו. וישראל, כבר מצטיירים ע"י מלך מואב כתוקפנים – "אֵת כָּל-אֲשֶׁר-עָשָׂה יִשְׂרָאֵל לָאֱמרִי" – מישהו נגע באמורי? הרי כתוב בתורה "וְאַל-תִּתְגָּר בָּם מִלְחָמָה" (דברים ט, ב), במואב ובבני עמון, אז מה בני עמון מבקשים? וישראל כבר מצטיירים כתוקפנים, ככובשים, כאויבי האנושות ואנחנו מכירים את זה מחיי היום יום שלנו, שנאמר: "וַיַּרְא בָּלָק בֶּן-צִפּוֹר אֵת כָּל-אֲשֶׁר-עָשָׂה יִשְׂרָאֵל לָאֱמרִי", מיד עם ישראל על ספסל הנאשמים של האומות המאוחדות, הם עשו כל אשר עשו לסיחון, אני לא מבין אותכם, אין חדש תחת השמש, העולם לא השתנה, עם ישראל הוא העם השנוא ביותר מכל האומות, כבר משחר ההיסטוריה, (המבוגרים ביננו ודאי זוכרים את מלחמת ששת הימים, כמה ישראל שלחו שדרים לחוסין מלך ירדן? אל תיכנס למלחמה, ולא יאונה לך כל רע, לא נכנס לירושלים המזרחית.. והוא התפתה ע"י נשיא מצרים עבדול נאסר, הוא חשב שאסור להפסיד את הקלף, אז הוא נכנס והפגיז, ואני זוכר את הכל, ישיבת מיר בשכונת בית ישראל, קיבלה פגז על הגג. והיום על מה מדברים? ישראל התוקפנית! אז מה הם רצו? שאנחנו נשב בחיבוק ידיים? היהודים תמיד מבקשים שיאמרו: סליחה שניצחנו, אין חדש תחת השמש, סליחה שניצחנו, אנחנו תקפנו?! זה היה מלחמת מגן1 ומאז ששת הימים יש עם ישראל תוקפן, עם ישראל כובש, עם ישראל… עם ישראל… ואם הורגים ילדים בשדרות ועם ישראל מגיב קצת, עושה טיפול בפינצטה מלחמתית, אז הוא הופך להיות בעיני העולם כ"כובש". רבותי: אין חדש תחת השמש!!!
אומר ה"חפץ חיים" זצ"ל: "מאפיין בין עם ישראל לאומות העולם, הנה בלק אומר לבלעם: "כִּי יָדַעְתִּי אֵת אֲשֶׁר-תְּבָרֵךְ מְברָךְ וַאֲשֶׁר תָּאר יוּאָר" – שואל החפץ חיים: למה הוא ביקש לקלל את ישראל? ישנה עוד אפשרות: להציל את עצמו, כי הוא פחד שיש עוד אפשרות, למה בלק לא ביקש מבלעם שיברך את מואב שלא יבוא להם נזק? במקום לקלל את ישראל, לקבור את עם ישראל באדמה, אז תבקש משהו אחר, אם אתה (בלק) מאמין שבלעם הוא "בבא" והוא יכול להתפלל והוא יכול גם לברך וגם לקלל, אז תבקש ממנו שיברך אתכם: ברכה והצלחה, שלום וכל טוב… מה פתאום אתה מבקש שיקלל? אומר החפץ חיים זי"ע: "בני ישראל שמצבם רע, הכלל והפרט, הם הולכים לצדיקים ומבקשים ברכה שיצליחו" – מבקשים ברכה והצלחה, נותנים פתק, מתפללים לה' – "שִׁיר הַמַּעֲלוֹת מִמַּעֲמַקִּים קְרָאתִיךָ ה'" (תהלים קל, א) ואילו בלק בן ציפור, שונא ישראל, כאשר אחזו פחד מבני ישראל, לא ביקש מבלעם שיברכהו, שהרי ידע ש"אֵת אֲשֶׁר-תְּבָרֵךְ מְברָךְ", מה הוא מבקש? שיקלל את עם ישראל, אומר החפץ חיים: זו רשעות! זה שנאה לשם שנאה, זה מראה שהוא (מואב) לא רוצה רק להינצל, אלא הוא רוצה שישראל יהיו באדמה, זו שנאת ישראל!
אומר בעל הטורים: "וַיַּרְא בָּלָק בֶּן-צִפּוֹר" – למה נקרא שמו בלק? שמו רומז. כתוב "בָּלָק בֶּן-צִפּוֹר" – בלק בא ללוק דמם של ישראל, למצוץ דם, "בֶּן-צִפּוֹר" – שעף עליהם כציפור לקללם, הוא טס לקלל, אין לו זמן, הוא מוכרח לקלל קללת חינם, כי עם ישראל לא איים עליו, זה מתוך שנאה!
"וַיִּשְׁלַח מַלְאָכִים אֶל-בִּלְעָם בֶּן-בְּעוֹר פְּתוֹרָה אֶרֶץ בְּנֵי-עַמּוֹ לִקְרא-לוֹ" – שימו לב לפירוט – "לְכָה-נָּא אָרָה-לִּי אֶת-הָעָם הַזֶּה", בלק שלח מלאכים אל בלעם שהיה פחות או יותר אישיות מפורסמת. שואל "אור החיים" הקדוש בפרשה: למה הוצרך להזכיר את שם אביו – "בֶּן-בְּעוֹר"? להזכיר מקומו – "פְּתוֹרָה"? להזכיר איזה פטורה – "אֲשֶׁר עַל-הַנָּהָר"? ולהזכיר את ארץ עמו – "אֶרֶץ בְּנֵי-עַמּוֹ"? לשם מה הפירוט הזה? ועונה: "להודיעך הזריזות שעשה בלק הרשע בשליחות זו, כדי שיבוא לידי גמר מיד, לקללם מידיית", כמו שמתחיל הפסוק – "וְעַתָּה לְכָה-נָּא אָרָה-לִּי" – מיד! עכשיו! אומר "אור החיים": "קללה באה לידיך אל תחמיצנה… שעת הכושר, ולכן פירש "בֶּן-בְּעוֹר" – לבל יתחלף בלעם בבלעם אחר, שלא יבואו ויאמרו לא מצאנו את בלעם, מצאנו בלעם אחר כמו בלעם בן ג'ורג, ולכן הוא מדגיש "בֶּן-בְּעוֹר", וכדי שלא יתעכבו, אז הוא אמר להם בדיוק בעיר הזו ברחוב הזה, אז אולי הם יחשבו: אולי יש עוד פתורה אחת? אז הוא אומר להם: "פְּתוֹרָה אֲשֶׁר עַל-הַנָּהָר" ואם יחשבו את כל הסימנים, הוא עוד מוסיף לומר להם: "אֶרֶץ בְּנֵי-עַמּוֹ" – אומר "אור החיים" הקדוש: "שכולם יודעים אותו, גם יודעים אם הוא יצא מהבית שלו, כולם מכירים אותם, כי לפעמים לא ימצא האיש בביתו והם יודעים מקום אשר ימצאוהו שם", אז בלק נתן להם את כל הסימנים. ממשיך "אור החיים" הקדוש: "וְעַתָּה לְכָה-נָּא אָרָה-לִּי אֶת-הָעָם הַזֶּה" שלא יעכב אפילו שיעור שעה אחת, מהר לקלל, לחשוב פעמיים? לא!
אומרת התורה: "וַיִּשְׁלַח מַלְאָכִים אֶל-בִּלְעָם בֶּן-בְּעוֹר…לֵאמר הִנֵּה עַם יָצָא מִמִּצְרַיִם". מה המלאכים אומרים בשם בלק? "הִנֵּה עַם יָצָא מִמִּצְרַיִם"! ואז בלעם אומר להם: לינו איתי הלילה ואני אתייעץ עם ה' מה לעשות. וכשבלעם מספר לה', כביכול, שהגיע אליו משלחת של מכובדים מבלק הוא משנה כאן משהו, הוא לא אומר: הנה עם יצא ממצרים, כמו שבלק ביקש לומר, אלא הוא אומר: "וַיּאמֶר בִּלְעָם אֶל-הָאֱלֹהִים בָּלָק בֶּן-צִפּר מֶלֶךְ מוֹאָב שָׁלַח אֵלָי. הִנֵּה הָעָם הַיּצֵא מִמִּצְרַיִם" (כב, י-יא) – בהווה, בלק אמר: "יָצָא" – כי עם ישראל יצא לפני 40 שנה, ואילו בלעם אומר "הִנֵּה הָעָם הַיּצֵא", מדוע הוא שינה? מדוע הוא אמר להקב"ה בהווה, ולא כמו שבלק אמר זאת בעבר וזו גם היתה האמת? מה פשר השינוי?
אומר ה"כלי יקר": "בלעם הרשע, שונא ישראל, הוא הבין יותר מאשר בלק (בלק אמר את האמת שהעם באמת יצא בעבר ממצרים), והוא, בלעם אמר: "הִנֵּה הָעָם הַיּצֵא מִמִּצְרַיִם" בהווה, למה, מדוע? ועונה ה"כלי יקר": "כי בלעם הרשע הוסיף ברוב רשעתו ושנאתו לישראל: "הִנֵּה הָעָם הַיּצֵא מִמִּצְרַיִם" וזה מלמד על השנאה הנוראה שרכש בלעם הרשע לעם ישראל. ובמי אנחנו מדברים כאן? בתת תרבוניק אחד?! חז"ל אומרים: שלא קם לאומות העולם אדם גדול יותר מאשר בלעם! חז"ל אומרים: שהקב"ה נתן לו כזה שפע של גילויים שכתוב במשה רבינו שנפטר: "וְלֹא-קָם נָבִיא עוֹד בְּיִשְׂרָאֵל כְּמשֶׁה", ועל כך שואלים חז"ל: מה ההדגשה "בְּיִשְׂרָאֵל" שהרי ודאי שבישראל? אלא עונים: בישראל לא קם, אבל באומות העולם קם וזהו בלעם! שהכיר בה', הוא מדבר עם ה', הוא הכיר בסגולת עם ישראל, אבל הוא רשע, הוא שונא פתולוגי (כפי שנראה בהמשך), ולפי רוב השגתו בשנאה, הוא מוסיף ומשנה את דברי בלק למילים: "הִנֵּה הָעָם הַיּצֵא מִמִּצְרַיִם" בהווה. ומה פשר הדברים? "כי בלעם הרשע הוסיף ברוב רשעותו "הִנֵּה הָעָם הַיּצֵא מִמִּצְרַיִם" בהווה, כדי להזכיר עוונם בא לומר" – הוא בא לקטרג, לתקוע תריס בין עם ישראל להקב"ה, למצוא חסרונות.
ותדעו לכם, אדם שכל החיים שלו המחפש רק חסרונות על השני, ולא יודע למצוא מעלות, הוא לא יודע לשיר את שיר המעלות אפילו לפני ברכת המזון… (אין שיר המעלות אצלו), אלא רק חסרונות וקיטרוגים, מגלים לנו חז"ל: שזה רשע גמור, זה אדם מושחת!
ואומר ר' אלימלך מליז'נסק: "אדרבא, שנראה כל אחד מעלת חברנו".
אמר הרבי מויזניץ' זצ"ל: מדוע שורפים את הנר שבודקים בו חמץ? מילא את הנוצה שאולי נוגעת בחמץ, כי מברישים איתה, מטאטאים איתה, אבל הנר נוגע בחמץ? אז למה שורפים אותו ע"י בדיקת חמץ? ועונה: הנר נברא להאיר, לראות דברים טובים, אבל נר כזה שנועד לראות חסרונות, לראות חמץ, לראות כתמים, פגמים, שישרף עם החמץ ביחד!!! (וזאת אף על פי שאני צריך אותו) שישרף עם החמץ, האור לא בא לראות חסרונות בך, בשביל זה באנו לעולם? האור, הפנס, חוכמת האדם, אדרבא, בא כדי להאיר, כדי למצוא אור בזולת, ואם הוא מוצא אחרת, אז שישרף הנר הזה…
הנה בלעם שהיה שונא פתולוגי ששמע שבלק אמר: "הִנֵּה עַם יָצָא מִמִּצְרַיִם", הוא תיקן זאת ומה הוא רצה? לתקוע תריס בין עם הנבחר לאבא שבשמיים. ואיך? שאמר "הִנֵּה הָעָם הַיּצֵא מִמִּצְרַיִם" "להזכיר עוונם בא לומר, שדומה כאילו עדיין לא יצאו ממצרים", "הַיּצֵא" – רק עכשיו הוא יוצא, הוא עוד לא יצא, כי הוא עדיין יוצא, וזאת למרות שלפני 40 שנה הוא כבר יצא, ובאיזה משמעות? כי תמיד שקשה להם משהו – מרגלים, מתאוננים, צמאים – מה הרשעים אומרים? "נִתְּנָה ראשׁ וְנָשׁוּבָה מִצְרָיְמָה" (יד, ד) את זה בלעם שיודע את זה, שולף עכשיו ואומר להקב"ה: ובכל תלונותיהם הם מזכירים את מצרים, ומה זה אומר? שהם עדיין לא יצאו מטומאת מצרים, הם מתגעגעים למצרים. ולמי הוא אומר את זה? לה' יתברך שקרע להם את ים סוף ועשה להם את כל הניסים ונתן להם את התורה, ו-40 שנה הוליך אותם במדבר באותות ובמופתים, אם כן, מה הוא בא לומר? מה זה בא לומר? וזה ראיה שתמיד מחשבתם משוטטת במצרים, וקשה עליהם הפרידה ממצרים כאילו זה עתה הם יוצאים, ולמה? הם היו שם עבדים, אומרים חז"ל: מוטב היה להם להיות עבדים במצרים ולעשות את כל מה שהם רוצים ולאכול את כל מה שהם רוצים, עבדא בהפקר ניחא להו (עבד בהפקר ניחא להו) מאשר להיות עבדים לה' – מודה אני, תפילין, לא לאכול ורק לאכול את זה ולהתפלל ככה ולעשות ככה.
מה בלעם אומר פה? רבש"ע, עם ישראל זה מקח טעות! הם אמרו בעבר: נעשה ונשמע, אבל הם מתחרטים, כי כל פעם שחסר להם טיפה "קולה", טיפה "מים" הם אומרים: נשובה מצרים וזה סימן שלא רק מנטאלית הם מצריים, אלא הם רוצים לחזור למצרים – גוולאט!
הם מתגעגעים לעבדא בהפקרא ניחא ליה, הם אינם שלמים בקבלם עול מלכות שמים, ככל הגויים בית ישראל בחיי הפקר, בהכל מותר הם חפצים, אם כן, הם עם יוצא ממצרים והם אינם עם סגולה, הם בועטים בכל, הם לא שומעים לך בורא עולם, ברית חדשה תעשה… הם אינם עם סגולה, אין הם עם קדוש, אין הם ממלכת כוהנים, ואם כך, אז אם אני אקלל אותם, יש על מה לחול, כי זה עם רקוב, עם שאי אפשר להאמין בו… במלים פשוטות, בלק אמר: "הִנֵּה עַם יָצָא מִמִּצְרַיִם" ובלעם ברוב תיחכומו, חכם להרע, אמר "הִנֵּה הָעָם הַיּצֵא מִמִּצְרַיִם".
שנאה!
אבל מה איכפת לך?! הרי אתה בלעם יודע את כל האמת!! לא!!!
רבותי, אדם שכל החיים שלו רק ביקורת על השני, רק לשון הרע, רק רכילות, רק דברי שנאות וקללות, זה מושחת וזה בלעם! ואחרי שבלעם אמר להקב"ה "הִנֵּה הָעָם הַיּצֵא מִמִּצְרַיִם", מה הקב"ה עונה לו? "וַיּאמֶר אֱלֹהִים אֶל-בִּלְעָם לֹא תֵלֵךְ עִמָּהֶם לֹא תָאר אֶת-הָעָם כִּי בָרוּךְ הוּא".
אומר בעל "ישמח משה" דבר נפלא: למה הקב"ה לא אומר לו: לא תאור את בני ישראל? אלא "לֹא תָאר אֶת-הָעָם"? ועונה: בני ישראל, זה המעלה הגבוהה ביותר של עם ישראל, כשהם נקראים "בני ישראל" זה מראה על ישרותם וצידקותם, הביטוי "העם" זה מורה על עם ישראל שהוא לא במלוא הדרו ותפארתו ולא במיטבו כמו שנאמר: "עַד-אָנָה יְנַאֲצֻנִי הָעָם הַזֶּה" (יד, יא), שהם רעים הם נקראים "העם". אם כן, למה הקב"ה אומר לבלעם: "לֹא תֵלֵךְ עִמָּהֶם לֹא תָאר אֶת-הָעָם"? ועונה ה"ישמח משה": אומר לו הקב"ה: בלעם, אתה מקטרג על עם ישראל? על הצדיקים שהם נשארים ב"נעשה ונשמע" שלהם, אלה שלומדי תורה וחובשי ספסלי בית המדרש, יהודים שמשכימים לתפילה, הולכים למנחה וערבית ולשיעורי תורה, עליהם אתה לא יכול לקטרג, כי הם יצאו ממצרים. ומה אתה אומר? אבל יש יהודים שאומרים: נשובה מצריימה?! הם לא בבחינתם לא במיטבם, אומר הקב"ה: "לֹא תָאר אֶת-הָעָם" – לא תאור גם את פשוטי עם ישראל, אולי גם את רשעי עם ישראל שיש להם תיאבון, גם הם ברוכים, כנסת ישראל כולה, הם ברוכים, היהודי הכי פשוט אומר כל בוקר ובוקר: "בָּרוּךְ אַתָּה ה' אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם. שֶׁלּא עָשַׂנִי גּוֹי"! ולאיזה גוי הוא מתכוון? לאיזה פועל ברוסיה? לאיזה גוי או פאלח אוקראיני? לא! אומרים חכמינו: "שֶׁלּא עָשַׂנִי גּוֹי" – שלא עשני גוי החשוב ביותר בעולם, (שלא עשני צ'רצ'יל, שלא עשני בוש), מי אומר את זה? יהודי פשוט שבקושי יודע להתפלל, כי היהודי הכי פשוט שהולך להתפלל ומניח תפילין, הולך עם ציצית, הולך עם כיפה על ראשו, יש לו תרי"ג מצוות, הוא שווה בערכו פי אלף, פי מליון יותר מאשר כל גוי הכי חשוב!
אומר הקב"ה לבלעם: "לֹא תֵלֵךְ עִמָּהֶם לֹא תָאר אֶת-הָעָם" – אפילו את "העם" לא תאור וכל שכן שרוב עם ישראל הם צדיקים בני צדיקים (בני אברהם, יצחק ויעקב) וזאת למרות שבלק מתכחש לזה ואומר: "הִנֵּה עַם יָצָא מִמִּצְרַיִם", עם שנולד במצרים, איזה אסופי…וזה טבעם של אומות העולם!
מבקש בלק מבלעם: "וְעַתָּה לְכָה-נָּא אָרָה-לִּי אֶת-הָעָם הַזֶּה…כִּי יָדַעְתִּי אֵת אֲשֶׁר-תְּבָרֵךְ מְברָךְ וַאֲשֶׁר תָּאר יוּאָר" – שואלים חז"ל: בלק לא ביקש שבלעם יברך אותו ואת עמו, אלא הוא ביקש לקלל את עם ישראל, אז מה הוא צריך? את הכוח הקללתי של בלעם! אם כן, מה הוא אומר לבלעם "כִּי יָדַעְתִּי אֵת אֲשֶׁר-תְּבָרֵךְ מְברָךְ"? שהרי הוא בא לבקש ממנו קללה ולא ברכה, אם כן, בשביל מה הוא מזכיר לבלעם את כוח הברכה שלו?!
תקשיבו 3 תירוצים והכל סביב נושא השנאה:
ועונה רבינו עובדיה מספורנו: "ודאי כוחו של בלעם לא היה בברכות, רק לקלל" – והאם לקלל הוא ידע? לא. אלא כמו שאמרנו מקודם, הוא היה מזכיר עוון שמקטרים ורוצים לשוב למצרים, או שהוא ידע לכוון את השעה שנאמר: "כִּי רֶגַע בְּאַפּוֹ" ועל כך אומרים חז"ל: יש רגע אחד ביום שהקב"ה יושב על מידת הדין ובלעם ידע לכוון את הרגע הזה, כמו שאנחנו אומרים ב"מִזְמוֹר שִׁיר חֲנֻכַּת הַבַּיִת" (תהלים ל, א), אם כן, למה בלק אמר לבלעם: "אֵת אֲשֶׁר-תְּבָרֵךְ מְברָךְ"? כי הוא ידע שעם בלעם, השונא הזה, המושחת הזה, בלי כסף וכבוד אי אפשר לעבוד! שהרי כסף הוא נתן לו: "מְלֹא בֵיתוֹ כֶּסֶף וְזָהָב" בלי כסף לא הולך, זה אנשים מושחתים שמוכרים ומשכירים את עצמם בשביל כסף לקלל את כל העולם. זה אדם חולה כבוד, מי שמושחת הוא חולה כבוד, אומר רבינו עובדיה מספורנו: ומה שאמר כי ידעתי את אשר מברך יבורך, הוא בא לתת כבוד לבלעם, מה הוא יוכל לבקש ממנו? לקלל? היה צריך לתת לו איזה צ'ופר קטן: "תקלל, אבל אני יודע שאתה יודע גם לברך, לקלל זה דבר לא כל כך קשה, כי את זה גם מכשפה יודעת", אבל הוא רוצה לקלל, כמו שאומר ה"חפץ חיים" שהוא לא בא לברך, אבל צריך לו על כך כבוד, מה שהוא רוצה, אז בלק אומר לו: "כִּי יָדַעְתִּי אֵת אֲשֶׁר-תְּבָרֵךְ מְברָךְ", אתה הרבה יותר גדול, אתה הרי כמו צדיק יסוד עולם, אתה "בבא", אני רוצה קללה, אבל להזכיר לו שהוא יודע לברך, ודאי ודאי.
ועל השאלה הזו עונה גם "אור החיים" הקדוש: "בשלמא מה שהיו צודקים קללותיו של בלעם, יש בזה ב' טענות: א. הוא היה רע עין, היה לו כח של עין הרע שעל כך הגמרא מדברת, ב. כפי שאמרנו שהוא ידע לכוון את הרגע ואז מידת הדין שולטת והוא מקטרג. אבל הברכה?! מה הוא אומר לו? מה זה עוסקים כאן בשקרים, בבלופים? בלעם ידע לברך? אבל הברכה אומר "אור החיים" הקדוש: "אין מציאות של ברכה שתתקיים בפיו" – אדם שהוא מקור הטומאה, מקור ההשחתה, הוא יכול לברך? יש לו כח הברכה? הוא פה?! כתוב בחז"ל: פה ששמור מלשון הרע, רכילות ודברים רעים, יש לו כח של ברכה, טהרה זה ברכה, קדושה זו ברכה, דבקות בה' זו ברכה, אבל בלעם שחי עם החמור שלו? איש תועבה? פורץ גדרי עולם?! חז"ל אומרים: עד בלעם, העולם כולו היה שמור מעריות, מאז המבול ובלעם פרץ גדרי עולם, אדם כזה יש לו כח של ברכה?! יש לו פה, איך יכול להיות? אומר "אור החיים" הקדוש: "ונראה כי לעולם ברכת בלעם, היא כברכת חמור" – חמור יכול לברך? גם בלעם היה חמור, אבל הוא היה חמור בעל מום, כי הוא היה על שתי רגליים בלבד, לא היה לו עוד שתי רגליים… ברכת בלעם כברכת חמור, אז מה אומר בלק לבלעם: "כִּי יָדַעְתִּי אֵת אֲשֶׁר-תְּבָרֵךְ מְברָךְ", אומר "אור החיים": הוא היה נוכל, הוא היה מושחת, הוא היה רמאי, הוא היה גונב דעת הבריות, כי הוא ידע בחוכמת האסטרולוגיה וההורוסקופיה (גם היום יש כאלה), הוא היה החכם הגדול ביותר שקם לאומות העולם, אבל היה גם המושחת הגדול ביותר.
אומר "אור החיים": הוא היה מערים שהיה רואה באיצטגנינות שפלוני יעלה לגדולה, היה קורא לאותו אדם ואומר לו: תשמע, אני רואה שאתה עומד להיות בחסר גדול, ב"בְרוֹך" גדול, אני רוצה לברך אותך, ואותו אדם היה עונה: מה כן?! באמת? מרחפת עלי סכנה?! ובלעם היה עונה: כן, כן! תן 5000 דולר ואני אברך אותך. ואז בלעם עשה את עצמו מברך ובעצם הוא קלע להורוסקופיה של אותו אדם שהוא ידע שמגיע לו וכך, אומרים חז"ל, הוא בירך את בלק, כי הוא ידע שבלק צריך להיות מלך מואב, כי הוא ידע שהם יבואו לקחת אותו ממדין, ובלק סבר שהוא "בבא" אמיתי שיודע לברך. אומר "אור החיים": זו היתה נוכלות, שקר!
אין חדש תחת השמש!
וכמו כן שעשה לבלק שראה בכוכבו שעתיד למלוך וברכו בדבר עצמו, לרמותו כי הוא הסובר, אז בלק חשב שיש לו את הכח לברך ובלעם היה נוכל!
אומר רב אריה ליב צונץ בעל "מלא העומר" על השאלה: מדוע הזכיר בלק את כוחו של בלעם לברך, הרי כל רצונו היה שבלעם יקלל את ישראל. וכן הוא אומר יסוד גדול על פי הזוהר הקדוש: "כל מי שרוצה להזיק לזולת בעין רעה, לפגוע בו בעין רעה, צריך תחילה לשבח ולהוקיר את הדבר שרוצה להזיקו" – קודם צריך לשבח ורק אח"כ להכניס את העין הרע, לקטרג. קודם כל הוא צריך לומר: "כמה נאה וטוב הוא" – להתחיל לספר את הטוב בו, כדי שעין הרע תוכל לשלוט בו. עין הרע צריכה הקדמה, פתיח של קודם כל: שבח, ואנחנו חושבים שמיד נתחיל להכות בו… לא! זה לא ילך! כוחות הטומאה שבאים לפגוע ולקטרג על האדם צריכים קודם כל עין טובה, פירגון. וזהו שאמר: "כִּי יָדַעְתִּי אֵת אֲשֶׁר-תְּבָרֵךְ מְברָךְ" – אני יודע שכשאתה רוצה לעשות עין הרע, לקלל מישהו, אתה יודע קודם כל לברך אותו, לשבח אותו, כי אתה יודע את סוד הרע שבא מהטוב ואם כן "כִּי יָדַעְתִּי אֵת אֲשֶׁר-תְּבָרֵךְ מְברָךְ" – כי ידעתי שאתה יודע לשבח, אתה לא נבער מדעת מקלל סתם, אלא הקללה שלך יש לה חוקים, אתה יודע את כל הכללים של הקללות של רוע עין, ואם כן זו בחינה נוספת שנאמר: מתוך שבחו אתה בא לידי גנותו. וזהו פן נוסף, משמעות נוספת שכדי לגנות את השני ולפגוע בו, אתה צריך לבוא מתוך שבחו. מדוע?
חז"ל אומרים, "אור החיים" הקדוש מביא זאת בשני מקומות: פרשת המרגלים, פרשת בא: "המרגלים שחזרו ורצו להוציא דיבת הארץ רעה אמרו: "וְגַם זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ הִוא וְזֶה-פִּרְיָהּ. אֶפֶס כִּי-עַז הָעָם" (יג, כז-כח), במה הם התחילו? בדברי שבח. מדוע? אומרים חז"ל, רש"י מביא במקום: כל שקר שאין אומרים אמת בתחילתו, אינו מתקיים בסופו.
אומר "אור החיים" הקדוש: לשקר אין רגליים! הטומאה היא לא יצירה שחיה בפני עצמה, הזבובים ניזונים מהדבש, הם צריכים את הדבש, לשקר אין רגליים, אז כמה זמן אפשר להתקיים על הידיים? מה מקיים את השקר? הוא יונק מהאמת. והוא מוכרח להכניס לשקר כמה טיפות של דבש, של סוכר, כי לשקר אין רגליים, הרע אין לו כח אחיזה רק לאמת, אז איך השקר מתקיים? ככל שהוא יונק יותר מהאמת כך הוא מתקיים יותר. וממילא אומר בלק לבלעם: אני הרי יודע שהקללות שלך מתקיימות בסופן, כי השקר שלך מתקיים, ולמה? כי אתה יודע את הסוד שכדי שהשקר והקללה יתקיימו צריך להתחיל בדברי שבח ואמת. – דבר נורא. ולכן בלק אומר לו: "כִּי יָדַעְתִּי".
ועכשיו אנחנו מגיעים לדברי חז"ל שמאוד מעניינים ואולי זה ה"מסמר": נו, אז בלעם אומר להקב"ה שהוא רוצה לקלל, (חוצפה לומר כך להקב"ה) ומה משיב לו הקב"ה? "וַיּאמֶר אֱלֹהִים אֶל-בִּלְעָם לֹא תֵלֵךְ עִמָּהֶם לֹא תָאר אֶת-הָעָם" – אפילו את פשוטי העם – "כִּי בָרוּךְ הוּא" – עם ישראל כולו ברוך, גם רשעי עם ישראל שמלאים מצוות כרימון ואתה לא תקלל יהודים, גם לא יהודים מחללי שבת, כי הם יהודים ויש להם צ'אנס לחזור בתשובה ביום מן הימים.
מביא רש"י מדרש מופלא, יסוד גדול בקטגוריית השנאה של בלעם ובלק – שונאי ישראל: "וַיּאמֶר אֱלֹהִים אֶל-בִּלְעָם לֹא תֵלֵךְ עִמָּהֶם – אמר בלעם להקב"ה: אם כן, לא אלך עימם, אז אקלל במקומי" – אם אתה לא מרשה שאלך עימם, אז אקלל אותם מפה! (שמעתם? התחכמות!!) "השיב לו הקב"ה: "לֹא תָאר אֶת-הָעָם", משיב לו בלעם: אם כן, אתה לא נותן לי לקלל אותם?! אז אני אברך אותם. עונה לו הקב"ה: הם אינם צריכים את ברכתך "כִּי בָרוּךְ הוּא" – מה איכפת להקב"ה שהוא יברך?
בשבת מלווים את האדם שני מלאכים וכאשר הכל יפה וערוך, מלאך טוב אומר: יהי רצון שלשבת אחרת יהיה כך ומלאך רע אומר אמן, מה איכפת להקב"ה שהמלאך הרע המושחת הזה יברך את ישראל?
בלעם אמר: אז אני אברך אותם…. ובסוף הוא בירך אותם! חכו… יש כאן יסוד גדול.
מה עלה על ליבו של רשע זה לברך אותם, והקב"ה אומר: לא, לא לא! בלי טובות, אל תברך! כנראה שבלעם רצה לברך, אז הוא לא תמים, אבל הקב"ה יודע מחשבות אז הוא בלם אותו, עצר אותו – לא קללה ולא ברכה – לא מעוקצך ולא מדובשך.
אומר בעל "אמרי ישראל": "בשתי דרכים רצה בלעם הרשע לעקור את ישראל מן העולם, או ע"י קללתו, או בהיפך, ע"י שיברך אותם" – רשע מושחת כבלעם יודע לקבור את עם ישראל באדמה, לעקור אותו מן העולם גם ע"י ברכות. (גם ע"י העוקץ וגם ע"י הדבש)
הוא רצה לקלל, זה נקרא ישר לַוְרִיד, ישר לפגוע בו והוא אומר: רבש"ע, אתה לא נותן לי לקלל? אז אני אברך אותם, משהו שיפגע בהם בעקיפין, אבל יפגע בהם. ועל זה הקב"ה עונה לו: "כִּי בָרוּךְ הוּא", הוא לא צריך את הברכות שלך, אבל במה הוא התכוון לברך אותם? אומר בעל "אמרי ישראל": אני אברך אותם שיהיו עשירים מאוד ויהיו מדושני עונג, כי עם ישראל הוא לא עם עשיר כ"כ, ומרוב טוב שיהיה להם יתקיים בהם הפסוק: "וַיִּשְׁמַן יְשֻׁרוּן וַיִּבְעָט" (דברים לב, טו) – מי שלא חסר לו שום דבר, טובל ב"ים" של כסף, ב"ים" של עשירות ויהלומים וכל מיני מאכלים למיניהם, בדרך כלל צריך כוחות מיוחדים כדי שהוא ישמור על נאמנות לה' ולקיים את מצוותיו. הכלל אומר וכך התורה מאשימה את ישראל: "וַיִּשְׁמַן יְשֻׁרוּן" – אם נתנו לך טוב, שומן, אז "וַיִּבְעָט", ואז, אומר בלעם, יכעס עליהם ה' יתברך ויעקרו מן העולם, מכיון שהם כפויי טובה. ובאמת, זאת גם ביקש ממנו בלק: או שתקלל אותם, או שתברך אותם, אם ה' לא יתן לך לקלל אותם, אז תנסה דרך הברכה, תברך אותם בכל טוב, נערי שמנת… נסיון העוני הוא קשה מאוד ליהודי, אך נסיון העושר אומרים חז"ל, קשה ומסוכן שבעתיים. קשה מאוד לקיים תרי"ג מצוות, להיות דבוק בה' יתברך, לעסוק בתורה מתוך נסיון העושר, העושר מוציא את האדם מן העולם, אדם שנמצא עמוק עמוק בביזניס, צריך כוחות אדירים כדי לקבוע חצי שעה ביום ללימוד תורה.
אני מביא ראיה מה"כלי יקר" על ספר בראשית: "בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ" (בראשית א, א) שואל ה"כלי יקר": למה התחילה התורה באות ב'? וחז"ל עונים: ב' – ברכה. וה"כלי יקר" מביא רעיון נוסף לכך: איך כותבים ב'? קו למעלה, קו אנכי, קו למטה עם צ'ופצ'יק. (האות כ' גם אותו דבר רק אין לו צ'ופצ'יק) אומר ה"כלי יקר": התורה התחילה באות ב', לפי שבכל ספר קוהלת מדמה שלמה המלך את התורה הקדושה לשמש – "מַה-יִּתְרוֹן לָאָדָם בְּכָל-עֲמָלוֹ שֶׁיַּעֲמל תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ" (קהלת א, ג) אז רש"י מסביר שבכל מקום שכתוב שמש בקוהלת הכוונה לתורה. "מַה-יִּתְרוֹן לָאָדָם בְּכָל-עֲמָלוֹ – ז"א, מה יתרון לו לאדם בכל עמלו – שֶׁיַּעֲמל תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ" – במקום התורה. רק תורה! תורה עם עבודה, אבל אם אדם יחפש לעצמו תחליף חיים במקום השמש שהיא תורה, אז מה יתרון יש לו? לאן הוא יגיע? מהם הצדדים שהשמש זורחת בהם? (שזוג צעיר הולך לחפש דירה, הוא רוצה שמש, או זוג זקנים שהם לא יכולים לעבור לגור במיאמי, בפלורידה, ארץ השמש השטופה, אז הם מחפשים דירה מזרחית, דרומית מערבית, כי שם יש שמש) אומר ה"כלי יקר": האות ב' שהתורה פותחת, מסמלת את הכיוונים של השמש, הקו העליון זה המזרח, שם השמש זורחת, האנך – הוא צד דרום, מקום שהשמש נמצאת שם ברוב היום, התחתון – רומז למערב שזה מקום שקיעתה, שם השמש שוקעת וצד אחד באות ב' פתוח, הצד הצפוני שם אין שמש, אין תורה, אין קדושה. אומר ה"כלי יקר": "מצפון תפתח הרעה. למה? אין הגנה שם, אין שמש, אין תורה והתורה מגינה ומצילה, ומשום כך קרוי היצר הרע המתנגד אל התורה בשם "צפוני". איך כתוב? כתוב "וְאֶת-הַצְּפוֹנִי אַרְחִיק מֵעֲלֵיכֶם" (יואל ב, כ) זה כינוי אומרת הגמ' במסכת סוכה ליצר הרע ולמה הוא נקרא כך? כי בצד זה אין שמש, אין תורה, אין קדושה, אז שם נמצא הרע.
"הרוצה להחכים ידרים, הרוצה להעשיר יצפין" – צפון, שם אין תורה, שם יש כסף.
השולחן בבית המקדש מסמל על פרנסה, כלכלה ושפע והוא היה בצד צפון של המשכן, המנורה שמסמלת את האור, היתה בדרום, אומר ה"כלי יקר": וכן הזהב אשר מצפון יבוא, מתנגד אל התורה, ועל פי רוב, התורה, השמש והכסף מתנגדים זה לזה, בורחים אחד מן השני, מעטים הם האנשים שיש אצלם קיום בין תורה – יראת שמים לעושר. ועל זה אומר דוד המלך בתהלים: "טוֹב-לִי כִי-עֻנֵּיתִי" – שאתה מנסה אותי בנסיון העוני – "לְמַעַן אֶלְמַד חֻקֶּיךָ" (קיט, עא), יש לי יותר סיכויים להיות תלמיד חכם, או "אַשְׁרֵי הַגֶּבֶר אֲשֶׁר-תְּיַסְּרֶנּוּ יָּהּ וּמִתּוֹרָתְךָ תְלַמְּדֶנּוּ" (צד, יב) – כנראה ש"וּמִתּוֹרָתְךָ תְלַמְּדֶנּוּ" לא בא מתוך מדושני עונג, אלא מתוך "אֲשֶׁר-תְּיַסְּרֶנּוּ יָּהּ". (פת במלח תאכל…תנאי, לא רק מציאות)
ה"אור החיים" הקדוש אומר: שבט התורה זה שבט יששכר. ואיך נקרא הנשיא שלו? "נְתַנְאֵל בֶּן-צוּעָר", מה רומז השם הזה? נתן אל. מה נתן קל? את תורה. "בֶּן-צוּעָר" – תורה נמצאת איפה שיש חיי צער, פת במלח תאכל. אם כן אומר ה"כלי יקר": זאת ביקש בלעם, הוא ביקש שאם הקב"ה לא נותן לו לקלל אותם אז שיתן לו לברך אותם שהם יהיו צפונים, פתוחים, אין חומת מגן של תורה, רוחות פרצים מנשבות, הרוח נושבת קרירה… ואז הם כבר חלילה יגיעו לשאול תחתיות.
אם כן ביקש בלעם הרשע שאם לא ע"י קללה, אז תן לי לעקור אותם מן העולם ע"י ברכה.
אני תמיד מספר מהו נסיון העושר:
היה צדיק גדול אחד, המגיד מזלוצ'וב: היה יהודי אחד, עני מסכן בזלוצ'וב בשם יעקב, כמה שהוא היה עני ומסכן הוא היה מסייע לאנשים, עוזר לאנשים, גומל חסדים, רואה אישה זקנה ברחוב, איש זקן וכו' מיד נרתם לו לעזור לחצות את הכביש. היה אדם שרואה את צרכי הזולת.
ויהי היום העני הזה, זכה בהגרלת מפעל הפיס, זכה בלוטו וברגע אחד הוא נהיה עשיר גדול מאוד. כעבור זמן באים לספר למגיד מזלוצ'וב שמשהו קרה ליעקב העני ההוא, הוא כבר לא מסתכל על המסכנים, הוא כבר לא עוזר לזקנים וזקנות, משהו השתנה בו. והמגיד ידע שהוא זכה.
קרא לו המגיד והעמיד אותו מול החלון השקוף ואמר לו: תסתכל למטה, מה אתה רואה? והוא ענה: יש שם איזה זקן אחד שעומד בקושי וצריך להעביר אותו את הכביש, ושם זקנה אחת עם סלים – בקיצר הוא ראה את כל המסכנים דרך החלון. ועכשיו אמר לו המגיד: בוא איתי. פתח את הארון והיה שם מראה שגם היא מזכוכית ושוב שאל אותו המגיד: וכאן, מה אתה רואה? והוא ענה: אני רואה את עצמי. שואל אותו המגיד מזלוצ'וב: כשלקחתי אותך מקודם לחלון, שזה זכוכית, אמרת לי שאתה רואה את כל המסכנים ואת כל הסובלים, ועכשיו כשלקחתי אותך לזכוכית אחרת, המראה, אמרת שאתה רואה את עצמך, מה ההבדל? כי הזכוכית הזו שנקראת שפיגל (מראה) זו זכוכית שמרוחה מאחורה בכסף! אם הזכוכית מרוּחה בכסף, אז אתה לא רואה אף אחד, רק את עצמך! אתה הרווחת כסף, המשקפים שלך מרוּחים בכסף, זכית בלוטו, אז זהו?! אתה כבר לא רואה את המסכנים?!
מכאן למדנו שנסיון העושר הוא נסיון קשה יותר מאשר נסיון העוני. העני עוד חושב על אחרים, העשיר כבר לא! ולא רק זה שהוא לא חושב על העניים, אלא הוא לא חושב גם על הקב"ה כל כך. אין לו זמן… ואת זאת ביקשו בלק ובלעם לקלל אותם ואם לא, אז לברך אותם…
וראיה לדברים (חז"ל מסכת תענית) כתוב: "וַיַּרְא בִּלְעָם כִּי טוֹב בְּעֵינֵי ה' לְבָרֵךְ אֶת-יִשְׂרָאֵל" – בלעם נכשל 3 פעמים – "וְלֹא-הָלַךְ כְּפַעַם-בְּפַעַם לִקְרַאת נְחָשִׁים וַיָּשֶׁת אֶל-הַמִּדְבָּר פָּנָיו" (כד, א) – אומר רש"י: הוא ראה שהקב"ה לא רוצה שהוא יקלל, אז "וְלֹא-הָלַךְ כְּפַעַם-בְּפַעַם לִקְרַאת נְחָשִׁים" – הוא לא הלך על דרך המקרה לקלל, אז "וַיָּשֶׁת אֶל-הַמִּדְבָּר פָּנָיו". אומר הספורנו: "חדל לכוון שעה מוכנה שתחול עליהם קללה, מפני שראה כי טוב בעיני ה' לברכם ואין לקוות שיוכל הוא לקללם" – הוא ראה שזה לא הולך, 3 פעמים זה חזקה. מה עשה? "וַיָּשֶׁת אֶל-הַמִּדְבָּר פָּנָיו" – הוא החליט שהוא יברך אותם, אם לא הולך לקלל, אז הוא יברך אותם. מה זה "וַיָּשֶׁת אֶל-הַמִּדְבָּר פָּנָיו"? הוא החליט לברך אותם בברכות מוגבלות, עם היזק בתוכם, ברכות לא שלימות, כפי שדברנו עד עכשיו, ברכות שיש בהם רע בסופם, שיש בסופם קללה, ז"א ברכה מדברית, ברכה שיש בה מדבר, שממה. ובמה דברים אמורים? אומר הספורנו: מובא בגמרא (תענית כ) על הפרשה שלנו: אמר ר' יונתן: מאי דכתיב (מה שאומר שלמה המלך בסוף משלי): "נֶאֱמָנִים פִּצְעֵי אוֹהֵב וְנַעְתָּרוֹת נְשִׁיקוֹת שׂוֹנֵא" (משלי כז, ו)? צריך להפוך את הנשיקות של השונא, נשיקות שונא לא שוות, ופצעי אוהב (סטירה של אוהב) תפוס אותה בשתי ידיים.. נשיקה של שונא לא שווה שום דבר, אם השונא מנשק אותך, כנראה שהוא לא יכל לחסל אותך, בנשיקות שלו הוא ידביק אותך במחלה מדבקת.
אומרים חז"ל: "טובה קללה שקילל אחיה השילוני את ישראל יותר מברכה שבירך אותם בלעם הרשע" – תראו מה זה שונא: אחיה השילוני קילל את עם ישראל, הוא כעס עליהם וקיטרג עליהם, וקילל אותם בקנה סוף, אמר להם: "וְהִכָּה ה' אֶת-יִשְׂרָאֵל כַּאֲשֶׁר יָנוּד הַקָּנֶה בַּמַּיִם" (מלכים א יד, טו), אומרים חז"ל: מה קנה זה עומד במקום וגיזו מחליף ושורשיו מרובים ואפילו כל הרוחות שבעולם באות ונושבות בו, אינן מזיזות אותו ממקומו" – הרוחות לא יכולות לעקור את הקנה, כי הוא גמיש, הם מעקמות אותו,וכשחולפת הרוח הוא מתיישר מחדש, כי הוא גמיש, הוא יכול להתכופף מהראש עד השורש. אחיה השילוני קילל את עם ישראל בקנה, הוא אמנם מתנודד, אבל הוא לא נעקר, כי הוא גמיש. וזה הקללה של אוהב ישראל – אחיה השילוני.
ובלעם הרשע שהוא כבר בירך את ישראל, הוא בירך אותם בברכת הארז: "כַּאֲרָזִים עֲלֵי-מָיִם" (כד, ו) – אומרת הגמרא: אומנם ארז הוא הרבה יותר חזק, אבל אין להאמין בברכה של שונא שנאמר "נֶאֱמָנִים פִּצְעֵי אוֹהֵב וְנַעְתָּרוֹת נְשִׁיקוֹת שׂוֹנֵא". "נְשִׁיקוֹת שׂוֹנֵא" הם הברכות של בלעם, מה ארז, כל הרוחות שבעולם אינם מזיזות אותו ממקומו, כי הוא ארז, כיון שנושבת רוח דרומית עזה, עוקרתו והופכתו על פניו.
ועוד זכה הקנֶה שנותנים בו קולמוס וכותבים בו ספר תורה, נביאים וכתובים. אומרים חז"ל: בלעם כבר מברך את ישראל כארזים, אבל בברכה הזו יש רוח דרומית השוברת את הארז, אוי כמה טוב תוכחות, קללות כביכול, של אוהב ישראל, הנביא אחיה… שאם הוא כבר מקלל, הוא לא מחסל את העם היהודי. ובלעם שלא מצליח לקלל, הוא מברך את ישראל שבסוף תבוא רוח דרומית ותשבור אותם, ברכה מדברית – "וַיָּשֶׁת אֶל-הַמִּדְבָּר פָּנָיו".
שנאתו של בלעם אינה יודעת גבול, שנאה מטורפת. אין אדם בעולם שהיה לו השגות כה גבוהות כמו בלעם, ואין אדם ששנאתו לעם ישראל היתה מטורפת שאפילו הברכות שלו היו בבחינת מדבר. שנאה מטורפת ממש בלי גבול.
מסירות נפש מאוד חריגה מכל הרגלי חייו ובלבד לפגוע בעם ישראל, שיפגע בעם הנבחר שהוא יודע ומכיר שהוא העם הנבחר, שנאתו לישראל ותוכניותיו לחסל את העם היהודי, מוכּרים לעם ישראל משחר ההיסטוריה, הוא מוכר לנו עוד ממצרים, והקב"ה אז הפר את תוכניותיו. בלעם היה מג' יועציו של פרעה, הוא שהציע לפרעה את העצה השטנית של: "כָּל-הַבֵּן הַיִּלּוֹד הַיְארָה תַּשְׁלִיכֻהוּ" (שמות א, כב), הוא שהציע לפרעה לנהוג כלפי עם ישראל "הָבָה נִּתְחַכְּמָה לוֹ פֶּן-יִרְבֶּה וְהָיָה כִּי-תִקְרֶאנָה מִלְחָמָה וְנוֹסַף גַּם-הוּא עַל-שׂנְאֵינוּ וְנִלְחַם-בָּנוּ וְעָלָה מִן-הָאָרֶץ" (שם א, י) וזאת למרות שהעם המצרי היה כל כך אסיר תודה לעם ישראל שבנה את כלכלת מצרים. הוא הדליק את פרעה "וְעָלָה מִן-הָאָרֶץ".
והנה כל תוכניות הושמו לאל ע"י הבורא יתברך, המציאות טפחה על פניו והעמידה אותו בוש ונכלם, עם ישראל יצא ממצרים על אפו ועל חמתו באותות ובמופתים והקב"ה השפיל גאים עד ארץ והגביה שפלים עדי מרום. מי הם השפלים? אלו שבלעם רצה להשפיל אותם, והעם יצא ממצרים, קריעת ים סוף הכל. זה נחרט עמוק עמוק בלבו של השונא הגדול, והוא לא רק שונא, אלא הוא גם מאוכזב מהצלחתו של עם ישראל, הוא מאוכזב מאי הצלחתו והשנאה שלו גברה שבע שבעתיים מפני שעם ישראל הוכיח לו שהוא אפס, שהוא כלום והכל בסייעתא שמיא והנה עתה הגיע לרגע של שיא: בלק שולח לו ואומר לו: "הִנֵּה עַם יָצָא מִמִּצְרַיִם", איזה עם? אותו עם, הוא לא מזכיר ישראל, אתה זוכר אותם? "הִנֵּה כִסָּה אֶת-עֵין הָאָרֶץ וְהוּא ישֵׁב מִמֻּלִי" – זה כמו השור הספרדי שרואה את הסחבה האדומה, כך זה גירה את בלעם מאוד! יצר הנקמה פועם בו כבר עשרות שנים ועכשיו הוא מבקש ממנו "לְכָה-נָּא אָרָה-לִּי…כִּי-עָצוּם הוּא מִמֶּנִּי" והשונא הגדול, עם התיסכול והאכזבות שטפחו על פניו ודי בזיון וקצף והוא לא יכול לסלוח לעצמו, הוא, שכל העולם מעריץ אותו, ופה הוא נפל, נפילה אחרי נפילה! שנואי נפשו זכו לצאת באותות ובמופתים, זכו לקריעת ים סוף, זכו לקבל את התורה, זכו להיות העם הנבחר, העולם כולו מסתובב סביב העם היהודי, זה מקפיץ אותו.
אומרת התורה: "וַיָּקָם בִּלְעָם בַּבּקֶר וַיַּחֲבשׁ אֶת-אֲתֹנוֹ וַיֵּלֶךְ עִם-שָׂרֵי מוֹאָב" אומר רש"י: שהשנאה מקלקלת את השורה שחבש את אתונו בעצמו. ממתי בלעם חובש את אתונו, הרי היה לו עבדים? ממתי בלעם קם בבוקר? הוא היה חוזר הביתה לפנות בוקר אחרי שהוא היה אוכל אבטיחים, חוזר מהתיאטרון שלו וקם בצהרים, או אחרי צהרים. בלעם?! הוא פעם קם בבוקר?! הוא היה איש בוהמה! איש בהמתי שחי עם בהמתו, אלא שהשנאה שלו נגד עם ישראל הקפיצה אותו מהמיטה, הוא הולך לקלל, והוא לבד חבש את חמורו – שנאה.
אמר הקב"ה לבלעם: רשע! כבר קדמך אברהם אבינו שנאמר: "וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבּקֶר וַיַּחֲבשׁ אֶת-חֲמרוֹ" (בראשית כב, ג) גם לאברהם אבינו היו עבדים והוא קם בבוקר "וַיַּחֲבשׁ אֶת-חֲמרוֹ", אומרים חז"ל: אברהם בעצמו חבש ולא ציוה לאחד מעבדיו לעשות זאת ומדוע? האהבה מקלקלת את השורה. אומר המדרש (ילקוט שמעוני), אמר ר' שמעון בר יוחאי: האהבה מקלקלת את השורה (שורה = את ההנהגה הרגילה שלו) אברהם קם מוקדם, חובש את החמור – זה אהבה, ממשיך ר' שמעון בר יוחאי ואומר: "וגם השנאה מקלקלת את השורה" בבלעם השנאה קלקלה את השורה וכן מצינו ביוסף ובפרעה, ביוסף נאמר: "וַיֶּאְסֹר יוֹסֵף מֶרְכַּבְתּוֹ וַיַּעַל לִקְרַאת-יִשְׂרָאֵל אָבִיו גּשְׁנָה" (בראשית מו, כט) והרי יוסף שהוא משנה למלך, יש לו עבדים והוא עושה גריז לגלגלי המרכבה שלו. אומר רש"י: הוא עצמו אסר את הסוסים להזדרז לכבודו של אביו, וזו מצוה ש"אהבה מקלקלת את השורה" ובפרעה השנאה מקלקלת את השורה שנאמר "וַיֶּאְסֹר אֶת-רִכְבּוֹ וְאֶת-עַמּוֹ לָקַח עִמּוֹ" ורדף אחרי עם ישראל, אומר רש"י: וכי לא היה לו עבדים? שנאה היתה לו. אברהם ובלעם, יוסף ופרעה.
אמר ר' שמעון בר יוחאי: "תבוא חבשה שחבש אברהם אבינו לעשות רצונו של מי שאמר והיה העולם ותעמוד כנגד חבשה שחבש בלעם הרשע לילך לקלל את ישראל" – האהבה מול השנאה האהבה של אברהם אבינו תעמוד מנגד לשנאה של בלעם לקלל את ישראל. "תבוא אסרה שאסר יוסף לעלות לקראת ישראל אביו לשם שמים לכבוד אבא, ותעמוד על אסרה שאסר פרעה לרדוף אחרי בני ישראל ותניא ר' ישמעאל תבוא חרב יד שעשה אברהם אבינו שנאמר: "וַיִּשְׁלַח אַבְרָהָם אֶת-יָדוֹ וַיִּקַּח אֶת-הַמַּאֲכֶלֶת" (בראשית כב, י) לעשות רצונו יתברך לשם שמים לשחוט את בנו כדבר ה' ותעמוד כנגד חרבו של פרעה שנאמר "אָרִיק חַרְבִּי תּוֹרִישֵׁמוֹ יָדִי" (שמות טו, ט) יש לנו כבר 3 של זה מול זה.
אומרת הגמרא מסכת (מגילה יג) אמר ריש לקיש: גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם שעתיד המן הרשע לשקול עשרת אלפים כיכר כסף על עם ישראל. מה עשה הקב"ה? לפיכך הקדים שקליהם לשקליו (ואת זה אנחנו קוראים בשבת שקלים, לפני פורים) שנאמר באחד באדר משמיעים על השקלים, אומר המהרש"א: "עשרת אלפים כיכר כסף ששקל המן הרשע להכחיד את ישראל לקופת המלך אחשורוש, הם בדיוק עולים כמחצית השקל שנתנו שישים ריבוא ישראל", אז מה אומר הקב"ה? קדמך! כבר קדם לך!
אומר הרבי מקוצק: מה אומר הקב"ה לבלעם הרשע? גם אברהם אביהם של ישראל השכים בבוקר וחבש את חמורו בעצמו, כדי לעשות נחת רוח ולעשות את רצוני שהרי אני ציותי על כך, לקחת את בנך, יחידך, ואף על פי כן, לא הנחתי לו להקריב את יצחק בנו, מדוע? כדי שיצא עם ישראל ממנו. על אחת כמה וכמה שאתה משכים בבוקר מתוך אש השנאה הבוערת בך לשרוף את ישראל, בניגוד לרצון ה' שהרי ה' אמר לך: "לֹא תֵלֵךְ עִמָּהֶם לֹא תָאר אֶת-הָעָם כִּי בָרוּךְ הוּא", אתה התחכמת, ודאי שלא יצא מאומה מכל השתדלותך וקל וחומר אם אדם שהולך בשם אהבת ה' הקב"ה לא נותן לו, אז אדם שהולך מתוך שנאת ישראל, ה' יתן לו?!
ויש הסבר נוסף: תדעו לכם שבכך אברהם אבינו השכים לעשות את רצוני, שוב לא תוכל בהשכמתך לפעול מאומה. אברהם אבינו כבר תיקן את ההשכמה, השכמתו קדמה ובכך היא בולמת ומגינה עליהם מפני השכמתך אשר מטרתה לפעול בההיפך.
השכמתו של אברהם במסירות נפש, למסור נפשו על קידוש ה', למען עתידו של עם ישראל – יצחק אבינו – זכור ברית אברהם ועקידת יצחק למען שמך, אז אתה ודאי לא תוכל, כי המסירות נפש של אברהם קדמה לכך.
מעשה טוב של מסירות נפש, זכותו עומדת לעתיד מול מעשה רע של מסירות נפש של איזה רשע אחד שמוסר נפשו וקם בבוקר וחובש את חמורו – זהו מאבק כוחות בין הטוב לרע, מאבק של הקדושה כנגד הטומאה.
אברהם מסר את נפשו, יוסף מסר את נפשו ועם ישראל מוסרים את נפשם וכל אחד מהם בונה משהו. אברהם הקדים במסירות נפשו את בלעם וזוהי הקבלה! יוסף הקדים את פרעה שנאמר "וַיֶּאְסֹר" בשניהם, ועם ישראל הקדים את המן הרשע עם השקלים.
שמעתי פעם שבראש ישיבת "אור ברוך" אמר הגאון ר' גבריאל טולדנו שליט"א הנכד של ר' ברוך טולדנו, אב בי"ד מקנס לפני כ11 וחצי שנה: "ג' אהבות יש לאדם בחיים: 1. אהבת החיים. 2. אהבת הכבוד. 3. אהבת הממון – אברהם אבינו מסר את אהבת החיים שלו לכבוד ה' יתברך, ומה זה אהבת החיים שלו? שמסר את בנו יחידו להקריב אותו. יוסף מסר את אהבת הכבוד שלו, יוסף היה מלך והוא הולך ומגריז את העגלה וחובש את הכרכרה?! יוסף מסר את כבודו למען כבד את אביך וכל ישראל מוסרים את שקליהם לכבוד ה' יתברך ע"י נתינת מחצית השקל. וכל אחד מהמסירויות האלה עומדים כחייץ, כבלם, מול המחשבות השטניות של אומות העולם, מול מסירות הנפש של שונאי ישראל.
שואל ראש ישיבת "אור ברוך": איזה כח יש במסירות נפש של הרשעים להיות מצליח, שצריך כנגד זה את השפע של מסירות נפש לקדושה של אברהם, יוסף ובני ישראל? אלא דעו לכם שהעולם הזה מסתובב על מסירות נפש: יש מרכבת הקדושה וכנגד זה יש מרכבת הטומאה, כמו שהקדושה מתקיימת על מסירות נפש, כך גם הטומאה, כח ההצלחה שלה, מלבד מה שהיא יונקת מהאמת, זה מסירות נפש. תדעו לכם שגוי מוסר נפש למען הטומאה, למען השנאה נגד עם ישראל יש לזה כח עצום. כך ה' ברא את המערכת – זה מול זה ברא אלוקים. קדושה מול טומאה וכדי לבלום, למגר את כח הטומאה שפועלת מכח מסירות נפש, צריך כנגד זה כח של קדושה אבל במסירות נפש.
כשיהודי מוסר נפשו למען קודשי ה', לכבוד התורה לכבוד עם ישראל, זה מגן עלינו מפני הרבה מסירות נפש של הפלאסטינאים, מול "אללא אל אכבר" מול מסירות נפש זו, צריך מסירות נפש יהודית, אבל לא למות, למות על קידוש ה' זה לא חוכמה, צריך לחיות על קידוש ה', כשיהודי מוסר נפש על קידוש ה' זה בולם את המסירות נפש שלהם. הם מתאבדים, כנגד זה צריך מסירות נפש יהודית, שאם לא כן יש בקליפת הטומאה לפגוע בעם ישראל.
צא וראה, מרדכי היהודי כששמע על הגזירה הנוראה כתוב: אומרים חז"ל: זעקה אחת הזעיק יעקב אבינו לעשו אחיו, יעקב אבינו כשנטל את הברכות, כתוב שהוא גרם לעשו אחיו: "וַיִּצְעַק צְעָקָה גְּדלָה וּמָרָה" (בראשית כז, לד) אומרים חז"ל: הזעקה שזעק עשו שיעקב גרם לו בנטילת הברכות אעפ"י שזה היה על פי הצעת רבקה והוא הוריד ג' דמעות, היא האכילה את עם ישראל ב__ שנאמר "וַתַּשְׁקֵמוֹ בִּדְמָעוֹת שָׁלִישׁ" (תהילים פ, ו), עשו זכה למלכות עולם, עד ביאת משיח. כל הזכות שלו שהוא זעק זעקה גדולה ומרה ועם ישראל היה צריך לשלם את זה ואיפה? בשושן הבירה, ברגעי חרדה של שלושה ימי צום, לבכות.
ומכאן אנחנו למדים שאם יש מסירות נפש, דמעות של רשע על הכתובה שלו, כנגד זה צריך מסירות נפש. כל הקיום היהודי מושתת על מסירות נפש ובימינו יש להתחזק במסירות נפש כדי למגר את שונאי ישראל.
אני רוצה לסיים: שהקב"ה יגן עלינו, אנחנו נמסור את נפשנו, לתורה למצוות, בין אדם לחברו, לנצור לשוננו מרע, ויתקיים בנו: "אָבִינוּ מַלְכֵּנוּ. הָפֵר עֲצַת אוֹיְבֵינוּ, אָבִינוּ מַלְכֵּנוּ. בַּטֵּל מַחְשְׁבוֹת שׁוֹנְאֵינוּ, אָבִינוּ מַלְכֵּנוּ. הָרֵם קֶרֶן יִשְׂרָאֵל עַמֶּךָ, אָבִינוּ מַלְכֵּנוּ. מַלֵּא יָדֵינוּ מִבִּרְכוֹתֶיךָ".
——–
לעילוי נשמת ולזכות כל עם ישראל החיים והמתים
לזכות הרב המחבר
האתר כולו מוקדש לעילוי לנשמת כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולזכות כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולרפואת כל חולי עם ישראל בנפש בגוף ובנשמה. לייחדא קודשא בריך הוא ושכינתא על ידי ההוא טמיר ונעלם בשם כל ישראל, לעשות נחת להשם יתברך ולהמשיך רחמים וחסדים על כל העולם, לבירור עץ הדעת טוב ורע ולתיקון הדעת של כל בר ישראל, ולקרב את ביאת מלך המשיח צדקנו.
בפרט לזכות נשמות משה בן יוכבד רבנו עליו השלום רבן של כל ישראל, רבי שמעון בן יוחאי מגלה תורת הנסתר בעולם, רבי יצחק לוריא אשכנזי בן שלמה עטרת ראשינו, רבי ישראל הבעל שם טוב בן אליעזר מגלה תורת החסידות בעולם, רבנו נחמן בן פייגא אור האורות, רבי חיים בן יוסף ויטאל תלמיד רבנו האר"י, וכל הצדיקים והחסידים, הצדיקות והחסידות, האבות הקדושים והאמהות הקדושות, דוד המלך וכל יוצאי חלציו וכל אחד ואחד מישראל בכל מקום שהוא חי או מת.
ותיקון של כל ישראל החיים והמתים, ולפדיון של כל ישראל החיים והמתים מכל דין וייסורים שיש עליהם.
בס"ד – כל הזכויות שמורות (c) לנר תמיד – על פרשת השבוע
הרב יצחק ברנר זצ"ל
נערך מסרטי הקלטה ע"י ר.רצון תליט"א
לפי רישיון Creative Commons-CC-2.5